תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
דיני עריות ושניות ופסול כהונה וקהל · ג געל ענין הנזכר
בירך לקחתי וברוך אשיב ליודע מחשבות לחשוב מושל על דבר אמת מקשיב ה"ה כבוד אהו' מחו' וא"נ הרב המאו"הג המופלא ומופלג בנן של קדושים פ"ה ע"ה כש"ת מוה' אלעזר הלוי נ"י אב"ד דק"ק זלאזיץ:
הגיעני מכתבו ועל השנות הדבר פעמים דבר שפתים אך למחסור כי לפענ"ד הכל מבואר בתשובתי הראשונה בענין היתר הולד הארכתי שם בשביל שח"מ כתב והכל לפי הנראה. אמרתי שלא ליתן תורת כ"א בידו להכי כתבתי אף לפ"ד האוסרין הוי ס"ס ומעלתו במכתבו הוסיף מדעתו דהא להרמב"ם שרי דתולין בעכו"ם אף שלא אמרה כ"ש הכא שאמרה. לא ידענא מאי קאמר אטו היא אמרה מעכו"ם נתעברה היא אמרה מבעלה ואם נאמר דלא אשתהי הרי בעלה מכחישה שאח"כ לא בא עלי' אך אין צורך לכל זה כמ"ש כבר במכתבי הראשונה (וע' ברא"ש פ' עשרה יוחסין שכתב על בה"ג דאין תולין דע"י שם רע בא דהאב ואמו מודי' צ"ל בכוונתו או או קתני דוודאי בהודאות האב לחוד סגי דנאמן לשווי' לברי' ממזר ע"ש) ובדבר היתר האשה על בעלה אם הקול והרינון שזנתה לא עבור דבר פריצות שראו ממנה רק הרינון הוא על זנות זה מקרי קול אבל אם הרינון שמתנהגת בפריצות מסתמא זנתה אין כאן קול ורנון ובקול ורנון על זנות ואשתהי יש מקום להחמיר כדברי הרב בהגה"ה לענין כיעור ואשתהי אף שכתבתי בתשובתי ראשונה מתוס' נדה מוכח דא"צ חזקת היתר וגם דברי הרמב"ם מורי' כן שכתב בלשון שלילה אין הוולד משתהי יותר מי"ב חודש משמע פחות מיב"ח תמיד אשתהי ושוה י"א חדשים לט' חדשים מדלא כתב לרבותא דיכול לשהות הולד יותר מט"ח עד יב"ח רק בלשון שלילה ע"כ לא ס"ל כמהר"מ:
ובהך דס"ל להרמב"ם דהכל מרנני' גרע מקול תוס' בשם ר"ח במס' סוטה ד' כ"ז לא ס"ל כך דכתבו לפרש שם הסוגיא דדומה גרע מקול ע"ש ואף דיש לומר דהכל מרנני' מודה ר"ח דעדיף מקול רק שם מפרש דומה היינו חשודה:
עכ"פ נלמד דלאו כולהו הכל מרנני' בחדא מחתא מחתינהו דחשודה גרע מקול רק אם הרנון שזנתה י"ל שראו עדי' שזנתה והם הוציאו הקול ורנון אבל אם כל הרנון עבור הפריצות הא אמרינן בש"ס סוף גיטין יצא שם מזנה בעיר אין חוששין דאימא פריצות' חזו בה ועבור רנון זה אינה אסורה לבעלה כלל ובאם הבעל רוצה לגרשה אם יש חרגמ"ה כתב מעלתו כיון שהרמב"ם כתב דלא תקנו כתובה לפרוצ' כ"ש חרגמ"ה שלא הי' לעולם תקנתו רק לזמן עכ"ד ודאי זו התקנה שלא לגרש ע"כ היא לעולם רק תקנה דלא ישא ב' נשים לא היתה לעולם. והרמב"ם שהפסידה הכתובה היינו דווקא אחר התראה וכמבואר בש"ס מס' סוטה (רק בע"כ נמי הפסידה הכתובה הוא בד"מ סי' י"א ובב"ש סי' י"א ס"ק ו' דבע"כ אין חר"ג) ולא ידעתי למה הוצרך ללמוד זה מכתובה הא מבואר בסי' א' ס"ק מ' שם דאין איסור חר"ג בעברה על דת רק שם י"ל דמיירי הכל בהתראה אבל הרמב"ם ס"ל בע"כ נמי אין לה כתובה וב"ש כתב בע"כ אין חר"ג אף בלא התראה ואם הכל מרנני' עדיף מע"כ יש מקו' להוציאה ע"כ בלא כתובה אבל לענ"ד נראה אף דלענין כהן מחמירין טפי בהכל מרנני' מע"כ דאין איסור לכהן היינו דיש לו לחוש לקול אבל לענין כתובה דווקא בע"כ הפסידה דנהי דלא זנתה דהברור שעשתה דבר כיעור ולא עבור הזנות הפסידה כתובתה רק עבור שעשתה הכיעור בוודאי אבל משום הקול ורינון אין להפסידה כתובתה כיון שאינו ברור שעשתה שום דבר ופריצו' בעלמא אין מפסידה הכתובה כיון שלא יש עדים על כיעור המבואר סי' י"א ואף לענין איסור חר"ג החילוק זה מבואר וברור דל"ד לע"כ דשם משום הכיעור שעשתה מפסיד' לה הכל ולא משום הזנות ע"כ אף דבהכל מרנני' חשו טפי מזנות מ"מ הוי רק חששא ולא בטל התקנות חכמים ממנה אבל בעידי כיעור ודאי עשתה דבר כיעור והפסידה כל תקנת חכמים וזה ברור אולם בעוברת על דת הסכי' מהרמ"פ לענין חר"ג אין צריכה התראה ויכול לגרשה בע"כ אך מעלתו לא הזכיר לי אם אשה זו נודע שעברה על דת והכתובה וודאי לא יוכל להפסידה בלא התראה כנ"ל ובר מן דין אין מה צורך לפלפול בזה מבואר בסי' קט"ו דהוספ' שליש דינו כנדוניא ולא הפסידה אף בזנתה א"כ פשוט שאין הפלפול רק אם לא נתן לה כתובה על הוספ' שליש ואף בהא לא הפסידה כתובה כיון שהוא מכחשת אותה ואומרת שבא עליה תוך הזמן ואף בלא"ה אינו יכול להפסידה ממון משום שיש חשש באשתהי ורנון ומשום ספק אינו יכול להפסידה ממון דהוי אינו יודע אם פרעתיך וזה ברור. ומאי דאכפל והדר מעלתו דהוי מקח טעות בשביל מה שיש קול קודם הנשואין עלי' כבר כתבתי ראי' מוכרחת על זה בתשובתי הראשונה מתוס' שאין המקח טעות מה שזנתה רק מה שאינה בתולה אך לכאורה עלה בלבי לומר אפשר כיון שלא ישא דומה היינו שחשודה על כמה פעמי' הוי מקח טעות רק זה אינו דאין לדמות פניו' דקל איסורה ותו דהא בעלה משמרה רק הך דדומה מיירי אם אשת איש היתה דומה ויצאה מבעלה ע"י מיתה חושש הכהן משום זונה ואף לרש"י דמשמע דקאי נמי על ישראל היינו בשביל שדומה שמזנה תחת בעלה אבל דומה פנוי' שנחוש כשתהי' אשת איש זו לא שמענו שוב ראיתי במהרי"ט בתשו' לא"ה סי' ט"ו וכוונתי ת"ל לדבריו בחלוק זה דלא ישא דומה. רק בסוף דבריו כתב די"ל מ"מ הביאת זנות הוי פגם והוכיח זה דהא מוכת עץ כתובתה מנה ואפ"ה מקח טעות לגמרי משמע ע"כ הטעם לאו משום דאינה בתולה רק שנבעלה היא פגומה בעיניו דבעולה הוי פגומה רבתא. ונפלאתי עליו טובא הא שם כתובות ד' י"א בנכנסה עם הראשון בעי לאכוחי דכנסה בחזקת בתולה ויש לה מנה ורב אשי דחי שהרי כנסה ראשון ולדברי מהרי"ט הי' לו להשיב שאני התם דאינה פגומה דנבעלה עם הראשון בהיתר ומשום בתולה אין קפידא דהא קי"ל מ"ע יש לה מנה ע"כ הקפידא אינו משום פגם רק אינו רוצה בעולה ע"י מעשה כמבואר שם בסוגיא נדמי' לבעולה ע"ש ותו הרי אף באונס ל"ל כלום דהוי מקח טעות וגם ראי' שהבאתי מתוס' מבואר דלא כמהרי"ט ובלא"ה בנ"ד כיון שיש קול אינו נאמן לומר שלא ידע הקול כדקי"ל בעבדי' בכתובות ד' נ"ז ובש"ע ח"מ היכא דקלא א"ל אינו יכול לטעון מקח טעות לכן הדבר ברור דכתובה יש לה לכ"ע ולענין איסור אם הרינון עבור פריצות אין שום איסור כמבואר הכל למעלה דהיכא דחזי פריצות משו' זה בא הקול ובש"ס מבואר סוף גיטין יצא שם מזנה כו' אימר פריצ' אף שלא נודע שראו פרוצו' מ"מ תולין שמא ראו פריצו' ויצא קול זנות מבואר אם ודאי ראו פריצות לכ"ע אין חשש דוודאי י"ל משום שראו פריצו' בא הקול ואף הכל מרנני' אין איסור כ"ש אם בוודאי שכל הרינון עבור הפריצו' אין איסור כי אם בקול ורינון על זנות ממש ולא משום הפריצו' אז יש מקום להחמיר באשתהי כמ"ש לעיל ומה שרמז מעלתו מעוברת על דת ישראל לא ידעתי מהו העובדא אם עוברת על דת ובענין מ"ש התה"ד הובא ברמ"א ברגילה להתיחד עם עכו"ם הוי עוברת על דת התה"ד לא החליט הדבר והניח בשמא אם צריכה התראה לכתובתה ושורש סברתו כיון דבסוטה ד' כ"ד מבואר דטעמא דאשת חרש מקנין דצריכה התראה כיון דל"ל אימתא דבעל וכתב רש"י דלא הוי פריצ' כ"כ מזה למד התה"ד אם עושה כמה פעמים הרי פרוצה ביותר באית לה אימתא דבעל א"צ התראה. וכתב בעצמו לא מפני שאנו מדמי' כו'. ולענ"ד נראה בל"ל אימתא כשבעלה לא היה בביתו אף ברגילה התה"ד מודה דהא ליכא פריצ' יתירא דל"ל אימתא דבעל. וכן מבואר שם ברש"י דפי' שם במתני' דמקנין לאשת חרש אם רואי' שמתנהגת בפריצו' הרי עושה כמה פעמי' ואפ"ה דחי הש"ס דל"ל אימתא דבעל מוכח כמ"ש ודו"ק:
ובאמת מ"ש אם רואי' פריצו' הרינון אינו אוסר דהא משום פריצו' בא הרינון אין להקשות דבעי הש"ס פרוצה ביותר כו' אלמא שאין תולין הרינון בפריצו' רק גרע טפי דשם מש"ה כתב הרמב"ם קול ורינון דהקול היינו זנות והעולם יש להם מקום לתלות ע"י פריצו' שראו או פריצו' יתירא חזו בה או אפשר הרינון נמי משום קול זנות אבל אם הכל מרנני' עבור שראו שאינה מתנהגת כשורה הרי הקול ושוברה עמו ואין מיחוש וכבר כתבתי בלא"ה לתוס' ורמב"ם אין חשש ברינון ואשתהי לכן אם הוא באופן זה שריא לבעלה וק"ל: