אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני מניקת חבירו › תשובה ה

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני מניקת חבירו · תשובה ה

ד על ענין הנזכר

נשאלתי באשה אחת עשירה שמת בעלה ה כשהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה הולד מחמת כי תיכף אחר לידתה הי' דד א' קשה כמו אבן באופן שלא היתה יכולה להניק והוצרכה לרפאות תעלה עבור פצעי' וחבורי' והשני' נצטמקה ומה שלא היתה מניקה הולד הי' מחמת אונס ונתנה הולד למניקה האם יש מקום להתירה להנשא למשודכה תוך כ"ד חודש ללידתה:

וזאת תשובתי בס"ד הנה בתשובו' דברי שמואל סי' פ"ב מבוחר בצמקה אחר מיתה אסורה דגזרינן הא אטו הא ואף שהיתה מעוברת בשעת מיתת בעלה כבר היתה בכלל איסור מניקה דמעוברת למניקה קיימא וכ"כ מהרמ"פ בתשו' והח"צ כתב בתשו' בצמקה לא הוזכר בחיי בעלה דאין חילוק נראה כוונתו לא שהתיר בצמקה אחר מיתה רק שהתיר אם הצמוק הי' בחיי בעלה רק שלא ילדה זה הולד בחיי בעלה מ"מ מותרת דלא נקראת מניקה כיון שכבר הוחזקה בצמוק וזה המכוון שלי דיליף מהכא דינא דחלב ארסיי וזה מוכרח בדבריו דאי רצונו להתיר בנעשה הצמוק לאחר מיתה מאי טעמא יהב התם לחלק בין צמקה לפסק חלבה דכתב צמקה שריא דאינה ראוי' להניק הא פסק חלבה נמי אינה ראוי' להניק ולמה בעי שיפסוק בחיי בעלה ע"כ כוונתו כדפרישית והתיר צמקה אף שלא צמקה אחר לידת הולד בחיי בעלה רק כיון שדדי' אז הי' מצומקי' תולין שלא תוכל להניק ואין עלי' שם מניקה. א"כ מוכח דח"צ ס"ל צמקה אחר מיתה אסורה דאל"כ מאי קשי' לי' דלא נקיט על צמוק בחיי בעלה וזה פשוט. והכי נמי צריכים אנו לפרש בדברי הרא"ש פ' אע"פ דצמוק מיירי באופן זה דא"ל דמיירי שצמקה בחיי בעלה. וכן פי' מהרמ"פ והא דנקט צמקה ופסק חלבה לא זו אף זו קתני. דז"א דהא תחילה האריך להוכיח דגמלתו בחיי בעלה שרי ומאי האי דסיים ומטעם זה נראה להתיר צמקו או פסק חלבה מאי חידוש בזה כיון שכבר הוכיח דגמלתו שרי. ע"כ פי' הרא"ש שצמקה בולדו' הראשונים וזה ילדה אחר מות בעלה וכן ראיתי שפי' בדב"ש דברי הרא"ש אבל יש לעיין במה שתפסו במושלם לאסור נצטמקה אחר מיתת בעלה וודאי אם נפרש הטעם דנתנה בנה למניקה אסורה גזירה אטו לא נתנה וודאי נצטמקה אחר מיתת בעלה אסורה דכבר היתה מניקה והיא בכלל גזרת חכמים אבל אם הטעם דנתנה אסורה שמא תחזור המינקת אין האיסור כי אם כשיכולה האשה להניק אסרינן לה שתתן למניקת דלמא הדרא בה אבל כל שאינה יכול' להניק כלל מה לה אם תחזור אם לאו למה נאסרה להנשא וזה הטעם שמא תחזור מוסכם בתוס' ורא"ש. וראיה לזה דאם נגזור אטו מניקה קשה דר"ג למה שרי נהי דאין לגזור אטו נשים אחרים דהיו ידועים וליכא גזירה כמ"ש הפוסקים נגזור אטו אינהו גופייהו נתנה למניקה אטו לא נתנה. אף שהריב"ש כתב בסימן תס"ד נמי דיש לומר דמייתי ברייתא דרדופה וחולק על ר"נ דהתיר דבי ר"ג דגזרינן אטו לא נתנה לענ"ד זה אי אפשר דהא ר"נ גופא אמר משמיה דשמואל הלכה כר"מ והוא התיר לדבי ר"ג דאין לומר דפליג על שמואל או דלא מדמה לרדופה מדפריך רב פפי עלייהו מהא בפשיטות ואינהו אמרי ולאו אדעתין א"כ למה לא מדמה ר"נ לרדופה ע"כ דל"ד להדדי וכמ"ש הרא"ש דאין לגזור נתנה אטו לא נתנה דהא מניקה והא אינה מניקה א"כ למה נאסור בצמקה דדיה אחר מיתה:

אך מ"מ נראין נכונים דברי האוסרים דהא הרא"ש דעתו לאסור נשבעה המינקת אטו לא נשבעה ובצמקה לא גזר ע"כ צמקה שאני דהוא בחיי הבעל ואין עליה שם מניקה אבל צמקה אחר מיתת הבעל שהיה עליה שם מניקה הוי כמניקה ואסורה אטו לא צמקה דתרווייהו הוי עלה שם מניקה והא דלא גזר נתנה אטו לא נתנה אף שהיה עליה שם מניקה קודם שנתנה להניק דהא נתנה מיירי לאחר מיתת בעלה נתנה בנה להניק ולא גזור אטו מניקה דודאי למאי דס"ד בנתנה אין איסור ס"ל דל"ד שאינה מניקה עכשיו למניקה עכשיו אבל כיון דלמסקנא אסורה משום שמא תחזור ולהכי אסור בצמקה אטו לא צמקה ונתנה להניק דתרווייהו עכשיו אינן מניקות והיה עליהן שם מניקות וגזר הא אטו הא. והרא"ש למד זה מדתני מינקת שמת בעלה כל שהיתה מינקת בחיי בעלה גזרו עלי' אף דאח"כ נתנה למינקת. אף דלהרא"ש עכשיו אינה קרוי' מינקת מ"מ כיון דאסורה שמא תחזור כללו חכמים אותה בלשונם לאסור כל שהיתה מניקת בחיי בעלה. ומזה אסרו הפוסקים המחמירים אף שלא הניקה בחייו שהיתה ראוי' להניק דהא לא נתנה בנה להניק בחיי בעלה:

ובזה ניחא דקשיא על הרא"ש דהתיר בצמקה ואסר בגרושה דלא כר"ש משום קושי' התוס' דהא במעוברת אף גרושה אסורה משום טעמא דדחסא א"כ אף לטעמא דמניקה אסורה. והא הך קושיא קשה על הרא"ש בצמקה למה מעוברת אסורה לטעמא דמניקה דמשום דחסא ודאי אסורה וכבר הרגישו בזה הב"ש והח"צ ולא העלו ארוכה למה בצמקה אסורה כשהיא מעוברת ולמ"ש ניחא דמעוברת כיון שיש לה שם אחד עם לא צמקה גזרינן מעוברת הא אטו הא ול"ד למינקת דאינן שוים זו מניקה וזו אינו מניקה אבל הר"ש דהתיר בגרושה מינקת ולא גזר מניקה גרושה אטו אלמנה א"כ אף מעוברת גרושה לא נגזור אטו אלמנה מעוברת אבל להרא"ש אסורה מעוברת בצמקה דמעוברת נזר הא אטו הא וזה דלא כח"צ ע"ש:

אך הא קשיא לכאורה בדבי ר"ג אם שכרה מניקה בעודה מעוברת למה אסורה דבדידהו לא גזרינן דאנשים מסוימים היו ולטעמא דדחסא הא אסורה וע' ח"צ ולא העלה ארוכה בזה ועלה בלבי לומר בדבי ר"ג אף שהיו תקיפים ולא תחזור המניקת מה שע"פ דין אינה יכולה לחזור אבל במעוברת ששעבדה עצמה לעובר דהוי דשלב"ל ולא קנה העובר ומדינא חוזרת לא היו כופי' למינקת נגד הדין. אך יותר נ"ל דאף דבי ר"ג לא נגזור אטו אחרינא אבל נגזור אטו דר"ג גופייהו אם לא תשכור להניק בנה אז מעוברת דידהו נמי אסורה וגזרינן הא אטו הא דשתיהן נקראות מעוברת. אבל מניקה דר"ג לא נגזור אטו לא נתנה דר"ג דזו קרויה מניקה וזו אינה מניקה לא נגזור הא אטו הא ומשום אחריני דנתנה לא נגזור דר"ג דהיו מסוימים אך אין צורך בזה דבלא"ה יש לעיין בתוס' כתובות שדחו דברי הר"ש דהא אלמנה נמי בידה לומר שלא להניק אי רוצה להנשא ויש לתמוה למה לא הקשו מש"ס ערוך דאוסר מעוברת להנשא דסתם מעוברת למניקה קיימא הא נשאת כבר קודם ואינה משועבדת להניק שוב ולמה נגזור על זה שאח"כ תהיה מינקת ונראה בפשט ד"ת דהא קשה בהא דאסר סתם מעוברת דקיימא למניקה ופריך א"ה דידי' נמי אף דהוא מוחל על הנקה וליכא שיעבוד רק שם הפשט דקטלה לברה ומה ענין זה לשיעבוד אנן חיישינן שהיא תניק הולד אף שאינה מחוייבת או משום דרחמה לברה או משום צערה דידה דק"ל היא אומרת להניק שומעין לה משום צערה דידה והיינו דגזרו גבי מעוברת דסתם למניקה קיימא וחיישינן שתניקהו אחר נשואין אף שאינה משועבדת ואיעכר חלבה וקטלה לברה שלא יהיה על מי לסמוך ואי הוי ידעינן שלא תניקהו לא היה לנו לגזור עלי' כיון דלא משתעבדה אבל אנו חוששין שתניקהו וקטלה ליה שתהיה בושה ותניקהו ולא יהיה כדי ספוקה או כמ"ש הרמב"ם שהחלב רע לו אבל אם לא היתה מניקתה ודאי היתה מטרחת שיתנו לו מינקת וכן מוכח מלשון הש"ס דקאמר סתם מעוברת למניקה קיימא ל"ל דקיימא למניקה היה לו לומר בפשיטות הא תלד ולד ותהיה בושה לתבוע ליורשיו ולא יהיה לה מינקת ואם תניקהו מעכר חלבה ל"ל לומר סתם קיימא למניקה ע"כ אי לא הוי קיימא למניקה לא היינו גוזרים עליה דהא לא משתעבדת כשניסת דהב"ד היו שוכרים מניקה כשהיתה מודיעה אבל אנו חוששין היא תניקהו ואף דלא משתעבדא ואח"כ לא יהיה לו כדי צורכו להניק להכי אסורה להנשא ולהכי לא הקשו תוס' על הר"ש מש"ס ואי קשיא א"כ מאי הקשו תוס' בגרושה מעוברת לשתרי הא אף גרושה מעוברת אסורה אף דאינו משועבדת דקיימא למניקה. זה אינו דהר"ש התיר אף כשהיא מניקה להנשא משום דאיכא אב דמסמס כמ"ש הרא"ש משמו ולא חייש שבושה לתבוע להבעל דרחמי אב על בן ומעצמו ימסמס והקשו שפיר מגרושה אבל מאלמנה מעוברת אף דלא משתעבדת לא קשיא דליכא אב ובושה לתבוע יורשי' וקטלה ליה ומאי ענין זה לשיעבוד ולהכי הקשו אי אלמנה לא תרצה להניק מאי איכא למימר וזה ברור בפשט התוס' ולהכי בדבי ר"ג אסורה מעוברת אף שהשכירה מינקת מ"מ חיישינן שהיא תניקהו דסתם מעוברת למניקה קיימא וקטלה לברה דהא באלמנה ליכא אב והיא תחזור שלא ליתן למינקת דהמינקת אינה תקיפה ותניק בעצמה ואיעכר חלבה וקטלה לברה. ובזה מיושב קושית הגאון בעל נודע ביהודה לב"ש דס"ל דלא משתעבדא להניק א"כ למה ס"ל מניקה אסורה להנשא תוך כ"ד חודש והוא מיישב דבגרושה כשהיא מניקה אסורה אף לר"ש ומיירי בכה"ג ע"ש אבל באמת בגרושה ליכא איסור לר"ש משום דאיכא אב רק קושיתו מיושב דגזרו על אלמנה כשהיא מניקה שלא תנשא דליכא אב ואשה בושה כנ"ל. ותניקהו אף דלא משתעבדא וזה ברור תבנא לדינא נתבאר טעם הפוסקים דאסרו בצמוק לאחר מיתה דגזרינן אטו נתנה בלא צמוק כדגזרינן נשבעה אטו לא נשבעה:

אך לענ״ד יש להשיב ע"ז דהא הרא"ש דהשיג על הר"ש משום קושיא דמעוברת גרושה למה אסורה הרי שרוצה להשיג על דרך שפרשנו על הר"ש דדעתו לגזור גרושה אטו אלמנה ומכל מקום בצמקה שרי להרא"ש דלא קשיא ממעוברת בצמקה דבמעוברת גזרו אטו לא צמקה אבל בילדה לא גזרינן ובגרושה מדמה מעוברת לילדה דבתרווייהו יש לגזור גרושה אטו אלמנה כמו דגזרו מעוברת גרושה אטו אלמנה כך מניקה גרושה:

ולפ"ז קשה א"כ בפ' החולץ למה מהדר הרא"ש ליתן טעמים בגרושה משום דמ"מ תניקהו אף דלא משתעבדא ולא כתב הטעם דנגזור אטו אלמנה וצ"ל דס"ל להרא"ש אי לא היה תועלת לתינוק למה נגזור עליה כמ"ש הר"ן הביאו הריב"ש סימן תס"ב והובא בב"י דמש"ה שריא בפסק חלבה ג' חדשים בחיי בעלה דכיון דאינה יכולה להניק למה נגזור עליה כיון שאין כאן תקנת הולד (וצ"ל הא דאסר פסק חלבה אחר מיתת בעלה אף שאין תקנה לולד משום דחיישינן שתגמלהו כדי שתנשא ויש בזה תועלת דאסרינן להנשא אבל כשפסק בחיי בעלה לא עשתה זו עבור שתנשא ולא נשאר רק גזירה ולא רצה לגזור אטו לא פסק כיון שאין תקנה לולד וזה פשוט) והך סברא ס"ל להר"ש דהתיר בגרושה ולא' קשה קושי' תוס' אלמנה נמי אי אינה רוצה להניק לשתרי דס"ל באלמנה אסרינן שיש תקנה לולד שלא תנשא ותשאר בשיעבודה ותניקהו דודאי לא תאמר איני ניזונית דלא שכיחא כמ"ש תוס' פ' אע"פ רק אם נתירה להנשא תבטל השיעבוד להכי גזרו שלא תנשא ותשאר בשיעבודה אבל גרושה למה נגזור בלא"ה אם לא תרצה לא תניקהו וכ"כ הרשב"א בהדיא לסמוך על הר"ש מה"ט ולהכי נתן הרא"ש טעם די"ל אף דלא משתעבדא מ"מ תניקהו מרצונה אי לא תנשא ויש בזה תקנות הולד וזה ברור. ומש"ה לא כתב הרא"ש דגרושה אסורה משום גזירה אטו אלמנה דאי לאו האי סברא דמ"מ תניקהו לא הוי גזרינן עלה דליכא תקנות הולד. א"כ היכא דליכא תקנות הולד אף הרא"ש מודה דאינו כאן גזירה א"כ אין ללמוד מדברי הרא"ש לאסור בצמקה לאחר מיתה ולגזור אטו לא צמקה כי היכי דגזר נשבעה אטו לא נשבעה דשם יש תקנות הולד דנגזור עלי' כדי שלא תתנהו למניקה ותניקהו בעצמה אבל בצמקה מה תועלת יש לולד ואין לגזור שלא תגמלהו עבור להנשא דהא צמקה באונס ולא נעשה זה עבור שתנשא א"כ למה נגזור עליה ואי קשיא א"כ צמקה מעוברת למה אסורה הא ליכא תקנה לולד ולמה נגזור אטו מעוברת אחרת י"ל במעוברת חיישינן דלא יהב לה בעל כשתלד והיא בושה לתבוע א"כ יש בזה תקנה לולד דתמסמס ליה מדידה דרחמא ליה אף דלא משתעבדא כמ"ש הרא"ש לענין הנקה אבל על הר"ש הזקן דס"ל דאב ממסמס בגרושה הקשה שפיר מ"ש מעוברת ממניקה גרושה שתנשא א"כ צמקה שכבר נתנה בנה למניקה למה גזור עליה וא"ל א"כ למה לש"ס לומר סתם מעוברת למניקה תיפוק ליה דמה תתן לו כיון דלית לה י"ל הרא"ש דלא ס"ל שיטת הר"ש דתלוי' במשתעבדא ע"כ לא דייק הך דיוקא שכתבתי לעיל ונקיט מעוברת קיימא למניקה דהינו טעמא דמניקה ולעיל כתבנו הפשט דסתם מעוברת האיסור בשביל שתניקהו להתוס' היינו דלא רצו להקשות על הר"ש מגמרא די"ל ר"ש מפרש כך אבל באמת תוס' ורא"ש אינם מפרשים כך וא"ל בצמקה ונתנה למינקת נחוש שמא תחזור בה המינקת ולא יהיה לה למסמס דהא ע"כ דהר"ן לא ס"ל הך סברא דאל"כ אף פסק חלבה נגזור שלא תנשא כדי שתמסמס וגם י"ל החשש שתחזור אינו שאח"כ לא תמצא מינקת רק החשש שתחזור היא כשמכורה הולד ולא ירצה לנוק מאחרת להכי גזרו שלא תנשא ותניק היא בעצמה א"כ בצמקה מה לה לעשות אבל מעוברת אסורה שלא יהי' לה ממה לשכור או שיהיה תועלת ולד שלא תנשא ותניקהו בעצמה כשיולד א"כ י"ל דהרא"ש נמי ס"ל כמ"ש לשטות הר"ש כיון דלא משתעבדא דהא נשאת קודם לא אסרוהו בשביל שלא יהי' לה מה ליתן לולד להכי צ"ל סתם מעוברת למניקה קיימא כמ"ש לעיל והא דצמקה מעוברת אסורה דגזרינן אטו לא צמקה ויש תועלת לולד שיהא לה במה לשכור מינקת שאם תנשא לא יהי' לה במה לשכור מינקת אבל אם אחר לידתה צמקה שריא אי שכרה לו מינקת כבר דלמה נגזור אטו לא צמקה הא ליכא תועלת לולד דהא כבר שכרה לו מינקת ולא גזרינן דתחזור המינקת דתשכור אחרת ומה לה לעשות יותר דבש"ס חיש שמא תחזור לכן עדיפא שתניק היא. אבל בין מניקה זו לאחרת מאי נ"מ כמ"ש לעיל:

וכיון שמזה הטעם שריא בצמקה מחיים א"כ הה"ד בצמקה אחר מיתה אין שום תועלת לולד כמו דלאחר לידה בצמקה בחיים או בגמלתו מחיים לדברי הר"ן א"כ מבואר דאין לגזור צמקה אטו לא צמקה. ול"ד לגזירת נשבעה אטו לא נשבעה ואי' קשיא במעוברת בצמקה ושכרה מינקת לשתרי דליכא כלל תקנות הולד ולטעמא דדחסא אסור הכל די"ל כיון שלא נולד הולד הוי כלא שכרה כלל דאין מועיל השיעבוד לדבר שלא בא לעולם ואי דאשה שכרתו שתניק עבורה כיון דאשה לא משתעבדא אינה שכירה שלה. ותו נ"ל דס"ל להפוסקים דאסרי בצמקה משום גזירה דהא דהוצרך הרא"ש בגרושה הטעם דרחמא דבלא משתעבדא אין לגזור עלי' אטו אחריתי כשאין תקנה לולד וס"ל היכי דמשעבדא גזרו עלי' אף בלא תקנות הולד אבל אי לא משתעבדא וליכא תקנות ולד לא גזרו דלמה יגזרו עלי' חכמים כיון דלא משתעבדא להכי צ"ל שיש תקנה לולד ומש"ה גזרו עכ"פ מבואר אי לא משתעבדא אין לגזור אטו אחרת במקום שאין תקנה לולד ולכאורה הי' אפשר לומר דרא"ש כתב זה משום קושיא דכל אלמנה שרוצה להנשא לא משתעבדא תשתרי אי אינה רוצה להניק ובהא ליכא למימר משום גזירה דתקשי כולהו נמי לשתרי וצ"ל משום תקנות הולד רק א"כ לא הי' צריך לומר משום דרחמא תניקהו אף דלא משתעבדא רק הי' לומר שלא תנשא כדי שתשעבד ותו הרי הרא"ש עיקר דבריו סוב בים להשיב על גרושה מבואר דאף דיש גזירה לא גזרינן אי לא משתעבדא במקום שאין תקנות ולד] ולפי פירוש זה נמצא היתר ברור לאשה הזאת שהיא עשירה ולא משתעבדא להניק כמ"ש באמונת שמואל [ומה שדחה דבריו הכנסת יחזקאל דצריך שתהי' ראוי' לקנות שפחה שלא תחזור אין לו שחר כיון דלא משתעבדא מה לי אם תחזור] רק שבב"ש דחה דברי א"ש מדבי ר"ג שהיו עשירים ולא משתעבדא לאמת דחי' זה יש לדחות די"ל דקבלה הנדוניא ואוכלת מזונות עבור הכתובה ואז היא משתעבדא כיון שאין הנדוניא תחת היורשים] ולפי מ"ש אף אם נניח מדברי ר"ג מוכח בעשירה אסורה היינו משום דגזרינן אטו אחרת כדגזרו על גרושה אבל במקום שצמקו שאין תועלת לולד לא גזרו על אשה דלא משתעבדא בבירור כדמוכח מדברי הרא"ש שזכרנו וראיתי בתשו' גבורות אנשים הוכיח הגאון מוה' יהושע זצ"ל בעל פ"י ומג"ש דעשירה נמי חייבת לשכור מינקת ומסייע מתוס' כתובות גבי נדרה שלא להניק ודבריו תמוה שם קאי היכי דמשתעבדא להניק רק שנדרה כתבו התוס' דחייבת לשכור אבל בלא משתעבדא למה תהי' חייבת לשכור ואיש דרכו לשכור כנ"ל והרי תני יושבת בקתדרא אמאי לא חשיב חייבת לשכור מינקת וזה פשוט. והאמת לענ"ד הי' נראה לדחות דברי א"ש די"ל אף דהיא עשירה גזרו עלי' כדי שתניקהו ואי דלא משתעבדא הא בכל אלמנה גזרו עלי' אף כשתרצה להנשא לא משעבדא מ"מ גזרו שאי לא תנשא וודאי תטול מזונות ותניק אף שבידה לומר איני נזונות רק חכמים אמדו דעת האשה מסתמא ניחא לה ליקח מזונות ותניק א"כ אף עשירה בידה ליקח הנדוניא ותטול מזונות כמו בעני' ול"ד לעודה תחת בעלה דהנדוניא בידו. רק בנ"ד כיון שאין תועלת לולד ועכשיו הא לא משתעבדא שלא עשתה כך. וגם יש היתר דעכשיו לא משתעבדא שכבר גבתה כתובתה ואין עליה חיוב יותר להניק רק שנגזור עלי' משום אחרת כדי שלא תגבה הכתובה במקום שאין תועלת לולד הא לא גזרו א"כ יש היתר מרווח ותו הא דעת הרשב"א דלא גזרינן גרושה שלא הניקה אטו אלמנה או אטו גרושה מניקה דכיון דלא משתעבדא ואין לנו לגזור עלי' רק בהכירה אסרה. וכבר כתבתי בתשו' אחרת בס"ד דיש להורות כב"ח דיש לסמוך על זה דלרשב"א לא קשה קושית תוס' שהקשו על הר"ש הזקן דלהכי מעוברת אסורה שמא תניקהו עד שיכירה ואח"כ איעכר חלבה וקטלה לברה ונשארים דברי הר"ש בלא קושיא כלל ומאלמנה שאינה מכירה לא קשיא דאף כשרוצה להנשא לא משתעבדא כמ"ש מ"מ גזרו עלי' ואז וודאי תניקהו משא"כ גרושה והב"ח סמך עצמו על דברי הרשב"א והט"ז חלק עליו אבל למ"ש לפי דברי הרשב"א קושית התוס' מיושבת למה נדחה דברי הר"ש א"כ הה"ד נ"ד אין לגזור עלי' בלא משתעבדא כ"ש בליכא תקנות הולד ותו נ"ל לענ"ד ראי' ברורה מש"ס דהיכי דליכא תקנות הולד לא גזרו חכמים דשם קאמר ואתון לא תסברי' והא תניא הרי שהיתה רדופה כנ"ל ולפי פי' תוס' ורא"ש הטעם בנתנה משום דלא הדרי' כנ"ל א"כ מאי האי דפריך לי' מהיתה רדופה כיון דלא גזור אטו אחרת וסברי' דלמא הדרא לא ידע למגזור דאי ידע מה צורך לברייתא דרדופה ומהיכן מוכח שם גזירה זו וע' מה שהקשה מהר״ש באמת למה לא נגזור ולפמ"ש ניחא בס"ד וודאי אין לנו לגזור נתנה אטו לא נתנה כיון שאין תועלת לולד לא גזרו עלי' חכמים. ול"ד לרדופה דשם הגזירה משום איסור אבל הכא לא גזרו רק היכא דאיכא תקנות הולד. ותדע דאל"כ נגזור גמלתו בחיי בעלה ע"כ כמ"ש הר"ן דהיכא דליכא תקנות הולד לא גזרו אבל הכא כיון דיש חששא דתחזור ואיכא תקנות ולד גזרו אטו לא נתנה דמוטב שלא תתן למניקה ויהי' תועלת נולד שלא תחזור המינקת ובשביל החששא דתחזור לחוד לא הי' גוזרין רק כיון דיש חש שא דתחזור גזרו אטו לא נתנה ומה דבעי לאסור במת היינו נמי תקנות הולד שאז לא תמיתהו וגזרו אטו לא מת וקאמר האי שנויא כנ"ל. ובלא"ה לא תמיתנו ואין תקנה לולד וכן גמלתו נמי גזר דיש בזה נמי תקנה שלא תגמלנו בידים ומעתה בנתנה וצמקה אין לגזור אטו לא נתנה ולא צמקה דאחרי שאין תועלת בזה למה נגזור ומה"ט מקילינן בנשבעה ואף המחמירי' דשם מ"מ רצו שהיא תניק בעצמה ולא יזדמן עפ"י דרך רחוקה היזק לולד שתתיר לעצמה השבועה המינקת או שתעבור על שבועה אבל בצמקה אין לגזור כלל וחששת הריב"ש יתבאר בסמוך בס"ד דאין לגזור לכן ההיתר ברור ולפי פי' שכתבתי להרא"ש י"ל לדר"ג שהיו עשירים ולא משתעבדא ואין לגזור אטו אחרת כיון שאינה משועבדת וליכא תקנות הולד דלא הדרה בהו ולהכי צריך טעמא דלא הדרה ולא די בעשירה לחוד. ותו אמינא מקור הדברים הנלמדים מדברי מהרמ"פ דצמקה לאחר מיתת בעלה אסורה יראה מהרמ"פ לא כתב רק כי אם להשיב להשואל שס"ד בלא הניקה כלל שריא א"כ קשיא לי' למה לי' להרא"ש לכתוב צמקה שריא ת"ל הא לא הניקה כלל ע"כ שמיושב דמיירי שהניקה פ"א בחייו ואח"כ צמקה וכה"ג מסתבר למהרמ"פ וודאי דאסורה אי צמקה אחר מיתה וזה וודאי אסור ומבואר כך בתשו' הרא"ש דעכשיו צמקה לא מהני כיון שהי' לה חלב להניק אחר מיתה והניקה וכן רישא שכתב הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי' ד' ועל המניקה אם יש לה חלב שראוי' להניק אסורה אבל צמקה שריא ולפ"ד השואל שם דאם לא הניקה כלל שרי א"כ רישא ע"כ דלא מיירי שלא הניקה בחיים רק דמיירי שהניקה בחיים ואם יש לה חלב אף עכשיו האיך נתירה פשיטא ע"כ מיירי אף שצמקו עכשיו רק שהיתה לה חלב אחר מיתה והניקה בחיים להכי אסור וע"ז הקשה שם מצמקה אבל לפום קושטא שחולק מהרמ"פ על השואל מתפרשי' דברי הרא"ש כפשוטן רישא מיירי שיש לה חלב רק שלא הניקה מעולם להכי אוסר וסיפא מיירי בצמקה וכה"ג י"ל צמקה אחר מיתה נמי שרי כיון שלא הניקה מעולם ואף דמהרמ"ט כתב שאין טעם לחלק בין התחילה להניק ללא התחילה היינו בלא צמקה דמסתברא דיש לאסור אותה משום שהרי בידה להניק אבל בצמקה שאין בידה להניק החילוק מבואר בדברי הרא"ש כיון שכבר רגילה להניק גזרו עלי' אבל כל שעדיין לא הניק' לא גזרו עלי' ולענ"ד מוכרח כך מדברי הרא"ש גופא דהא מה שכתוב אבל צמקה שרי וודאי מיירי נמי שילדה אחר מות בעלה דאי צמקה בחיים י"ל צמקה אף שהיה לה חלב ופסקה שרי ל כ דמיירי שצמקו אחר' מיתה ושרי מאי אמרת דמיירי בילדה אח"כ ודדי' היו צמוקים בחיי בעלה א"כ למה נקיט ברישא שיש לה חלב וראוי' להניק אסורה אף שאין לה חלב ואין ראוי' להניק נאסור כיון שבחיים לא היו צמקים ע"כ הרא"ש מתיר בצמקו אחר מיתה ולכאורה י"ל עוד ראי דצמקה אחר מיתה שרי מכח קושי' הב"ש דלמה לי שכרו מינקת כיון דצמקו ופסק חלבה ע"כ שכרה מינקת ואמת מפסק חלבה אין קושיא דיתכן שגמלתו אבל מצמקו קשיא דמשמע שהי' כך מתחילה ולא הניקתה כלל א"כ וודאי שכרה מינקת ואי נימא צמקה אחר מיתה שרי ניחא דלא מהני היתר ששכר' מינקת דבעי שקשכור מחיים וזה לכאורה ראי' נכונה:

אך זה יש ש לדחות דמיירי שנצטמקו בחיי בעלה רק שילדה אחר מות בעלה ושכרה מינקת אחר מות בעלה ואין היתר משום ששכרה רק משום שצימקה אבל נצטמק לאחר מיתה לא מוכח אך כבר הוכחנו לעיל דשרי ותו נ"ל לענ"ד דאף הסוברים דאסורה היינו מטעם דברי הריב"ש שתעשה לעצמה שיצטמקו שדים ולא תוכל להניק וזה מיירי שנצטמקו עבור שלא הניקה אבל כל שלא הי' יכולה להניק מחמת אונס הנראה אין לגזור גזירת הריב"ש ועתה הוגבה עדים שלעולם לא תהי' יכולה להניק על דד א' שלא יהי' לה חלב ומעט שיהי' יהי' חלבה מר ומזיק ועל דד השני מסופקי' וקרוב לוודאי שג"כ יהי' כך ומעתה וודאי אין לגזור שתעשה פעולה שלעולם לא תהי' ראויה להניק כי אין זה בידה וכיון שיצאה זו מחזקת שאר נשים אף הריב"ש מודה דאין לגזור עלה וכבר בארנו דלמאן דס"ל צמקה אחר מיתה אסור הוא משום גזירה ומאן דמתיר בנשבעה ס"ל דלא גזרינן אטו לא נשבעה ושם הסכימו האחרונים דדיעבד שרי וכ"ש צמקה לאחר מיתה דשרי טפי מנשבעה כמבואר לעיל א"כ יש לסמוך על תשו' אמונת שמואל בלא התחילה להניק כלל. דבתשו' שבות יעקב כתב לסמוך אם יש עוד צד להתיר והרי יש צד מרווח דהא דיעבד שרי א"כ שרי לצרף לסברו' א"ש כנ"ל וגם כבר כתבתי בתשו' אחרת בס"ד דלענ"ד מוכרח מהש"ס בלא התחילה להניק ולא משתעבדא אין לאסור דהא הרשב"א הקשה למה לא קאמר טעמא דלא תנשא תוך ב' חדשים משום מינקת ותי' דלא גזרו על הספק ולפי זה קשה מאי מהדר ליתן טעמי' על מעוברת הא די הטעם שאח"כ תהי' מינקת ואסורה ואי רצה ליתן טעם על מניקה גופא מאי שיאטי' הכא וגם סתם מעוברת למניקה קיימא דקטלה משמע דהוא טעם היא תמיתהו כמו שנתבאר לעיל ע"כ כיון שלא התחילה להניק ולא משתעבדא אין עלי' שם מניקה רק הטעם הוא דהיא תניקהו ואח"כ לא יהי' לה מה להניק אבל לא הניקה כלל אין לנו לגזור עלי' כיון דלא משתעבדא דנשאת קודם לידה הה"ד בעשירה ולא התחילה להניק שרי' וכבר בארנו דאין מקום לגזור על לא משתעבדא כי אם ביש תקנה לולד ובהא כ"ע מודים א"כ בצמקה באונס אף הריב"ש מודה דשרי דאיהו מיירי שם אי צמקה מחמת שלא הניקה ואין לגזור באונס אטו צמקה ברצון כיון שאין תקנה לולד אין לגזור על לא משתעבדא לכ"ע ולא שייך גזירה שכתב הריב"ש לכן יש היתר ברור לענ"ד לבל הדיעות:

ובענין ההיתר שהתיר הגאון פ"י בק"א אחר ט"ו חודש. לכאורה זה תמו' מאין הרגנו לפסוק נגד סתמא דש"ס ויראה ליתן טוב טעם דוודאי יש לנו לפסוק כב"ה דס"ל ח"י חודש וא"ל דר"מ ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה דמאי קאמר אביי הא ב"ה הא ר"מ הא לר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה ע"כ ר"מ לא ידע מדברי ב"ש וב"ה ור' נתן שאמר הן דברי ב"ש וב"ה ראוי' לפסוק כב"ה אך נ"ל משו"ה ס"ל לרב ושמואל כר"מ דבאמת בגוף הדין כמה זמן הנקה פסקינן כב"ה דדי ח"י חודש. רק עכ"פ הרגילו' שתניק כ"ד חודש כמבואר במס' גיטין פ' מי שאחזו ולהכי צריך שתניקהו כ"ד חודש דהבעל נתכוין שתניקהו כדרך שרגילי' א"כ שפיר גזרינן מניקה תוך כ"ד חודש אטו תוך ח"י חודש כיון דתרווייהו מניקות ולהכי פסקו כר"מ דהלכה כר"מ בגזירותיו אבל בענין כמה הזמן הנקה אין זה תלוי' בגזירות ר"מ ראוי' לפסוק כב"ה ור"מ והשתא נתנה בנה למניקה דלרא״ש אין לגזור אטו לא נתנה רק שמא תחזור ובחזרה לא אכפת לן אי חזרה דהוא אחר זמן הנקה כיון שאינה צריכה להניקו יותר ומדינא שריא אחר ט"ו חודש להנשא אף שהיא מניקה רק משום גזירה אסור ובנתנה בנה למניקה ליכא גזירה רק שמא תחזור ואין עלה לגזור רק מה שהוא מדינא וזה ברור ואי קשיא נגזור נתנה אחר ט"ו חודש אטו נתנה תוך ט"ו חודש די"ל בהא לא גזרינן כיון דליכא תקנות הולד כמ"ש לעיל ובלא נתנה למניקה שהיא עכשיו מניקה גזרו אטו מניקה אחרת אף באין תקנה לולד ותו במניקה יש חשש שתניקהו ואיעכר חלבה ולא יהי' לה למסמס לי' ותו כיון דלא משתעבדא אחר ח"י חודש אין לגזור עלי' כמו שנתבאר לעיל דהא ליכא תקנות הולד כיון שכבר נתנה למניקה ולא הניקתו מעולם ואי דלכתחילה תעשה כך כדי שתהי' מותרת אחר ט"ו חודש כבר כתב פ"י דהיא גזירה רחוקה ואם היתה רצונה להניק תניק ולא משום זה תניחהו מלהניק א"כ ליכא בזה תקנות הולד אבל מני קה אטו מניקה גזרו אף דליכא תקנו' הולד אבל כולי האי לגזור באינה מניקה ונתנה אחר ט"ו חודש אטו תוך ט"ו חודש ושם נגזור שמא תחזור משום האי לא גזרו באין תקנה לולד ולא קשיא על דברינו מפ' מי שאחזו דקי"ל שתניקהו כ"ד חודש דהיינו מסתמא דעת דהבעל בהכי דרגילות להניק כד"ח ע"ש ונתקיימו דברי הגאון הפ"י זצ"ל ובנ"ד כבר גליתי ההיתר הברור לענ"ד ומדברי הריב"ש מוכח דצמקו אחר מיתת בעלה שרי דאל"כ למה לי' ליתן טעם שתשתדל להצמיק דדי' ולא כתב דכבר היתה מניקה ומה מועיל הצימוק ע"כ דמועיל מדינא רק דגזר שתעשה בידים אבל כשנצמק באונס ע"י פצעים וחבורי' שהיא באופן שלעולם שלא תניק זה אינה בידה וגם דלא גזרינן עלה בלא משתעבדא אלא בדאיכא תקנות הולד ובמשתעבדא גזרינן ובנ"ד לא משתעבדא שנטלה כתובתה ואין לה מזונות ואין לגזור דאזדא סברת הרא"ש בגרושה אבל לזאת אין דעתי להתיר אם צמקה לפי שעה ואח"כ תהי' כשאר נשים דוודאי אתי לאחלופי וראי' לזה מסי' ע"ט שנדחקו האחרוני' האיך משכחת לה שלא תניק בנה מאיש אחר הא אסורה להנשא ואם איתא משכחת לה שאז הי' לה חולי שלא יכלה להניק ע"כ משו"ה לא שריא לינשא כי אם שהצמק שלעולם לא תוכל להניק להכי הקשו שם ואחרי שבנ"ד העידו עדים כך כבר בארנו שיש היתר ברור:

ועתה אחרי שביארנו ההיתר בדרך הארוכה ע"פ הראיי' המוכרחי' אומר על מה אדני ההיתר הוטבעו בדרך קצרה מקור ושורש הדברים בלא הניקה כלל זקיני הגאון מהרמ"פ סתר דברי המתיר. ועם כל זה לא ברירא לי' האיסור כמבואר בדבריו כי לולי שזה המתיר רצה לשמוע דעתו ז"ל לא הי' מכניס עצמו לאסור וסיים כי ידעתי כי יש להשיב על כל קוץ אולם כתבתי טעמי דידי' על מה אני סומך על שמועתי והאמת כי אין ראי' מוכרחת לאסור כי הראי' העיקרת שעלי' נשענו האוסרים מדברי הרא"ש דאי לא הניקה שריא ל"ל לרא"ש להתיר משום צמקה תיפוק לי' הא לא הניקה ולפי מה שביארנו למעלה אפשר לדחות ראי' זו דאף שלא הניקה הולד כלל כל שלא פסק חלבה אסורה להנשא כמו דגזרו על מעוברת שלא תנשא פן אח״כ כ תניק הולד ואיעכר חלבה א"כ פשיטא יש לגזור עלי' כשילדה הולד ועדיין לא פסיק חלבה שמא מ"מ תניקהו אח"כ וצריך שיפסיק חלבה ואז תנשא אבל צמקה שרי כיון שאינה רגילה להניק אף שיש לה מעט חלב או שחלבה ארסיי שזכר הח"צ וכדומה שאינה יכולה להניק שריא ואינה צריכה להמתין כדי שיפסיק חלבה לגמרי שזכר הרא"ש בתשו' שהוא אחר ג' חדשים מיום שילדה רק ג' חדשים מיום מיתת בעלה ובילדה אחר מיתת בעלה ג"ח שריא מיד להנשא א"כ אין ראי' מצמקה לאסור לא הניקה כלל אחר שפסק חלבה ומפסק חלבה דבעי בחיי בעלה וודאי אין ראי' דשם מיירי שהניקה הולד ואח"כ פסק חלבה אז בעי בחיי בעלה והקושיא שהקשה הגאון זקיני מהרמ"פ דמאי סברא יש לחלק בין התחילה להניק ללא התחילה נמי אפשר ליישב דהא הרא"ש ס"ל נתנה בנה לא גזרו אלא שמא תחזור ולא אטו לא נתנה דאינה מניקה אטו מניקה לא גזרו הרי נתנה קרוי' אינה מניקה רק משום שמא תחזור אסרוהו ובנתנה בחיי בעלה למניקה לא גזרו עלי' כיון שלא הי' עלי' שם מניקה כשמת בעלה אף דאיכא חששא דתחזור לא גזרו חכמים על אשה שאינה קרוי' מניקה כשמת בעלה וכ"כ הרא"ש בהדיא א"כ י"ל המתירי' לא הניקה כלל ונתנה בנה למניקה ס"ל דכיון דאינה קרוי' מניקה כלל שהרי לא הניקה מעולם לא גזרו עליה כמו שלא גזרו על שלא היה מניקה תיכף במיתת בעלה שנתנה מחיים כך לא גזרו בנולד אחר מיתת בעלה ולא הניקתו מעולם ואמת הריב"ש הרגיש בזה למה תהי' אסורה כשילדה אחר מיתת בעלה הא לא היתה מניקה כשמת בעלה ותי' דכבר היתה אסורה כשהיא מעוברת או דסתמא קיימי למניקה והמתירין לא שמיעא להו הך סברא א"כ מחלקי' שפיר בין התחילה להניק ללא התחילה הרי דאיסורה דהא מילתא גופא לא ברירא. והש"ג כתב דיש מתירי' והניח בצ"ע אך חלילה להרי' ראש נגד רבותינו ז״ל בדבר זה כתבנו עכ"פ דאין ברור כ"כ הא חדא:

[ב] בצמקה דדי' אחר מיתת בעלה כבר ביארנו למעלה ת"ל באריכות דאינו מוכח מהרמ"פ לאסור ומהרא"ש מוכח דשרי דמחלק בתשובתו בין הי' לה חלב לצמקה ובוודאי איירי לאחר מיתה דאי מחיים אף שהי' לה חלב מחיי' שרי כיון שפסק חלבה. ע"כ מיירי שצמקה אחר מיתה ושרי וא"ל דהך צמקה כוונתו שילדה הולד אחר מיתת בעלה וצמקה מחיים קשיא רישא ל"ל שהי' לה חלב שראוי' להניק אף שלא הי' לה חלב כיון שלא הי' לה ריעותא בחיי' אסורה. ע"כ צמקה אחר מיתת בעלה שרי כיון שעכשיו אין לה להניק למה נגזור עלי' וברישא אסור אף שלא הניקה כלל כיון שראוי' להניק וביארנו בארוכה דהיכי דליכא תקנות הולד אין מקום לגזור:

[ג] יש מקום היתר עבור שהיא עשירה וכבר הותר אשה זאת בימי רבן של ישראל הגאון מוה' העשיל ז"ל ולא אסרה אף שלא התירה כמ"ש הגאון ח"צ ז"ל ובאמת מה שדחה הב"ש דבריו מהנהו דר"ג דהיו עשירים כבר ביארנו למעלה. די"ל שקבלה הנדוניא ואכלה מזונותי' והרי דינה כעני' דעושה ואוכלת:

[ד] ביארנו מדברי הרא"ש פ' החולץ דלא כתב גרוש אסורה גזירה משום אלמנה מוכח בליכא תקנות הולד לא גזרו ולהר"ש ליכא תקנות הולד לגרושה דאי בעי לא תניק אף שנאסרה להנשא להכי צ"ל הרא"ש סתמא תניקהו אף דלא משתעבדא. אולם אף אם נאמר דהיכי דמשתעבדא גזרו אף בליכא תקנות להולד עכ"פ בלא משתעבדא מוכח דלא רצה הרא"ש לגזור גרושה אטו אלמנה מאי אמרת שמא דאף בלא משתעבדא גרידא נמי גזר הרא"ש. רק בליכא תקנות הולד ולא משתעבדא לא גזר. ולהכי צ"ל הטעם דמניקהו דאי לא"ה גרושה דלא משתעבדא וליכא תקנות הולד דאי בעי לא תניקהו למה נגזור להכי כתב הרא"ש דתניקהו משום דרחמא לי'. עכ"פ בעשירה וצמקה אין לאסור דהא לא משתעבדא וליכא תקנות הולד למה אסור ובהא וודאי כ"ע מודים וליכא ראי' מהנהו דר"ג דהי' עשירים ומ"מ קאמר הטעם דלא הדרא דאי לאו דלא הדרא לא משתעבדא נמי אסור והיו גוזרי' עלי' רק כיון דלא הדרא ליכא תקנה לולד ולא משתעבדא שהיתה עשירה לכן לא גזרו עלי'. ויתישב הקושיא למה לא גזרו בדבי ר"ג. והרא"ש דתי' על הנהו דר"ג שהיו מסוימים דבעי לאוקמי אף שקבלה הנדוניא כמ"ש באות הקודם אבל אין ראי' לסתור מדברי הגמ' לסברת אמונת שמואל ואתתא לכ"ע שריא לאנסובי:

[ה] אף להאוסרי' בצמקה לאחר מיתה אינו אלא משום גזירה אטו לא צמקה וכן הא דכתב הריב"ש הגזירה שתעשה לעצמה צמוק והיכי שנודע שהי' באונס הצמוק לא נגזור אטו שלא באונס כשאין תקנה לולד. כ"ש שביארנו שהיתרנו בנ"ד עבור שלעולם לא היתה יכולה להניק לולד כדרך הנשים הא אין בידה לעשות בידים צמוק לעולם ואין לנו לגזור אטו אחרת והרי זה דומה לנשבע' דגזר הרא"ש אטו לא נשבע' והרמ"א הכריע בדיעבד שריא וא"כ הה"ד צמקה אחר מיתה שריא בדיעבד כבר הורה הזקן הגאון שבות יעקב דעשירה שלא הניקה כלל אם יש צד היתר שפיר דמי להקל. וכי יש צד היתר גדול מזה דסמכו דיעבד על המתירי' כיון דנ"ד דיעבד שרי והרי אנו תופסים לעיקר דברי המתירי' הרי יש צד היתר לכ"ע כ"ש שהרי ביארנו מעיקר דדינא דש"ס ופוסקים בס"ד דיש היתר מרווח בנ"ד בליכא תקנות ולד ומרא דשמעתא דגזר הני גזירות הר"ן והריב"ש והרי הוא גופ' פירש בליכא תקנות ולד לא גזרו א"כ אין מקום לכל הגזירות האחרונים כיון דחכמי הש"ס לא גזרו בליכא תקנה לולד לכן לענ"ד אתתא שריא להנשא למשודכה:

אבל המהרי"ל לא רצה להתיר במניקה דבר דתווהי בהא אינשי כ"ש בזמנינו בימי שפוט השופטים והם מעליבים במלאכי אלקי' למימרא שרי לן רבנן עורבא ולשנא דאפקורתא לכן משכתי ידי מזה עד כדין אבל אחרי רואי שכבר חוו דעתם רבני' מפורסמי' להתיר מנייהו ש"ב הגאון אב"ד דק"ק לבוב וביותר מרא דביתא תלי זיינא פאר הדור הגאון המפורסי' ש"ב אב"ד ק"ק פראג חוה דעתו הרמה אם ירצה המשודך לסמוך על המתירי' אין כח ביד שום רב למחות בידו ובפרט בימים אולו מקדימים ליום הכניסה כידוע לכן אף אני אומר מעיקרא דדינא שריא וכבר נתפרסם ההיתר מהגאון הנ"ל ושפיר דמי לסמוך על המתירים וה' ינחני בדרך אמת הכ"ד הכותב היו' יום א' ח"י כסליו לפרט אבינו אב רחמ"ן רח"ם עלינו תקמ"ו:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה