תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
דיני מניקת חבירו
א
ע"ד עובדא בישא שאירע בק"ק דובנא שפרץ נער א' גדרן של חכמים ונשא מניקת חבירו תוך כ"ד חודש ואף גם שהיה חשוד עלי' בעודה תחת בעלה וש"ב הגאון הגדול המפורסם מו"ה נפתלי הירץ אב"ד דק"ק הנ"ל ובית דינו מחו בו ועשה במחשך מעשיו וודאי יאכל כפרי מעלליו להלבישו קללה כמדו בלטותא דרבנן ובלי ספק יעטה כמעיל קנאה הגאון מרא דאתרא להשיב לו גמולו בראשו דהאי גברא בר נידוי הוא דלהוי ליה כפרה כדעת הרמב"ם ז"ל הובא באריכות בדברי הפוסקים. אולם לדינא אם להוציא אשה זאת מתחת בעלה צידד הגאון והראה פנים מסבירות בכחא דהתירא עדיפא בחריפתו מיא דרדיפא ולגודל ענוותנותו יהב עיני' בי בשפילי גלימא דידיה נקיטנא ומהחונן לאדם דעת אבקש חנינה הוא יוריני ויבינני דעת ובינה:
בדבר דדיימא עלמא מינה צידד הגאון להתיר ולתלות הקול באויבים. אף שאין ידוע שיש לה אויבים תולין בהו כדברי רי"ו ותשובת הב"ח לזאת אומר אף אם באולי זה לחוד אינו כ"כ כדאי ויש מקום לפקפק לתלות באויבים ולתלות הקול בהו תרי קולי לא מקלינן אבל בנ"ד כפי אשר בא נוסח השאלה הי' הקול שרגיל לכנס לבית האשה. ולענ"ד נראה ברור דבעינן דוקא שיהיה הקול שזינה עם פלוני' כן לשון הש"ג. וכן בדין דאף אם עדים העידו שנכנס עמה לסתר אין אוסרי' על היחוד כי אם במקום אופל דהוי כיעור כ"ש קלא כה"ג לאו מילתא ואף על זה לא הי' קול שנתיחדו שניהם והרי אף בקול שבא מחמת עידי כיעור הסכים הגאון מהרש"ל דלא מהני כ"ש בזה וגדולה מזו קי"ל סי' מ"ו אף בקול קדושין אם יצא הקול שהיא ספק מקודשת שרי דתולין אמתלא בו דרבנן חזו טעמא במלתא כו' אף דהוא קלא מקמי נשואין והוי איסור א"א החמור כ"ש בנ"ד שהקול אינו על ודאי זנות ואף לא על הספק והדבר פשוט דרבנן מצי להתיר על קול זה ואין אמתלא גדולה מזו ואין להחמיר מחמת קול זה. ואף שהביא ח"מ בשם תשובת הרא"ש דקול שיצא שנתיחדה עם פלוני כיון דהוי אחר נשואין אין להחמיר משמע לכאורה מאן דס"ל דהוי לגבי נטען קלא דמקמי נשואין כפסק הרמ"א אסור אף בקול שנתיחדה. אבל לדעתי זה שכתב נתיחדה הוי נבעלה ולישנא מעלי' נקט נסתרה דהא אין אוסרי' על היחוד וכ"ש בנ"ד דאף קול יחוד לא הוי בשגם יפה כתב הגאון דיש לצרף דעת רש"י דמיקל ביש לה בנים מראשון דהרא"ש בתשובה אף שכתב באלו הארצות פוסקים כדברי הרי"ף כתב דמסתבר פי' רש"י וכן בדין לפרש דיש לה בנים דקאמרו בש"ס היינו מראשון דמאי לעז יש על בנים מהשני אבל בני הראשון אין מחזיקין בהו הלעז אף דרוב בעילות תולין בבעל מ"מ פגומי' הוי בת דומה. ועכ"פ לשיטת הרי"ף דמקילין ביש לה בנים מבעלה השני אף דאינם פגומין ע"כ לתקנה בעלמא חשו חכמים חזינן דקל זה האיסור דדחו משום תקנה בעלמא עכ"פ הדבר ברור דאין כאן קול האוסר. שוב בינותי בספרים ראיתי בשב יעקב שאלה ז' כתב כדברי בפשיטות. ואין לפקפק דמ"מ לכתחלה היה לאסור משום קול רינון בעלמא כדמייתי ב"ש בשם הרשב"א א"כ אי התרו לא מקרי דיעבד. באמת אף זה אינו מוכרח ברשב"א דאיהו קאי שם בקלא ממש על זנות דהא החמיר אף בדיעבד. ותו כיון דמדינא שרי רק אולי לזות שפתים איכא. י"ל דהוי כנטען על השפחה ואין להחמיר בהתרו בו כיון שהקול אינו קול ברור אף שהוא אמת שיחד עמה אינה אסורה עליו ודוק. א"כ מצד זה אין לקנוס וזה ברור:
אבל באיסור מניקת בזה צידד הגאון להתיר דיעבד משום די"ל אי נתנה בנה למניקת שרי דיעבד והוכיח זה מדלא תנא יוציא בברייתא דפ' אע"פ ע"כ משום דשם מדלא תנא סתמא מניקת בא לכלול אף גמלתו כמ"ש פ"י וכה"ג ל"ת כן הוכיח בשם בנו רב חביבא הרב המאוה"ג אב"ד מראדווי"ל:
אבל דברי הרב סתורים מתוס' פרק החולץ דהקשו למה תני אסורה ליארס ולינשא הא קידש מוציא ולפמ"ש שם אינו מוציא והגאון אביו הרגיש בזה ותיקן זה דתוס' ס"ל משו"ה תנא מניקה שמת לאפוקי גרושה ואין הכרח דמיירי בגמלתו:
ומש"ה התם תצא ולדעתי לא העלה ארוכה בזה דעכ"פ לשיטות תוס' מוכרח דאין דיוקו של בנו הר"ב מכריח דל"ת מדלא קתני תצא ע"כ לומר מש"ה לא תני דעבד דהוא רבותא דר"י דדי בי"ח חודש אף לכתחלה ועוד הש"ס משמיענו שיעורא דשהי' אבל גוף הדין סמך עצמו על הברייתא אחריתי וגם ההכרח שכתב הגאון דהא חששא שמא תהדר חששה רחוקה מדלא אסר לר"מ דמצריך לשמש במוך כל מניקה שלא תתן לאחר להניק בנה ע"כ הוא חששא רחוקה עכ"ד פ"ח ואני מוסיף להקשות א"כ כל אלמנה שלא תנשא לא תתן בנה להניק אף לדידן שמא תחזור אבל באמת כבר הרגיש בזה הרא"ש בתשובה כלל ס"ג שאלה ב' וכתב בשם מהר"מ היינו טעמא דנתנה בנה למניקת אסורה משום דדלמא הדרא בהו ואם תנשא לבעל והדרא מי ישכור לה אחרת כו'. א"כ מבואר באלמנה גרידא לא חיישינן דהדרא דתשכור לה אחרת וכן נמי ביושבת תחת בעלה לר"מ בעלה ישכור מינקת אי הדרא והא דצריך לשמש במוך היינו משום דטפי ניחא שתניק אשה בנה או שלא יזיק החלב לולד כדברי הרמב"ם אבל משום שמא תחזור המניקת אין לחוש כ"ז כתבתי לחבת הקודש למשקל ומטרי בדברי הגאון אב ובנו רב חביבי אבל בלאו הכי הרי הריב"ש כתב בהדיא בתשו' שס"ה דנתנה בנה למניקת אף דיעבד יוציא וכן מורה לשון הרמב"ם הל' כ"ג כתב נתנה בנה למניקת אסורה ובהלכה כ"ד כתב דיעבד אסור לקיימה מורה דקאי אכולה מילתא וכן מוכרח דהא הש"ס מדמה לרדופה והתם נמי דיעבד יוציא וכן מוכרח במקומו דהא בגרושה שאינה מכירה דעת ר"ת לאסור והרשב"א מחלק בין מכירה לאינו מכירה ומבואר דר"ת אוסר אף דיעבד דהוא לא מחלק בין לכתחלה לדיעבד והרשב"א דחולק עליו ע"כ מיירי בנתנה בנה למניקה דאל"כ מה בכך שאינו מכירה עכשיו אם תניק יותר הרי יהיה מכירה מכאן ואילך ויבוא לידי סכנה ואפ"ה נחלק עליו ר"ת מבואר מאן דאוסר אוסר כה"ג וא"ל דרשב"א מיירי דממסמס לה בצים וחלב ולא נתנה למניקה דהוא וודאי אסר כה"ג אם תנשא דבעלה לא ימסמס וק"ל ותו דדחיק הוא לומר כך דרשב"א התיר אף בלא נתנה למניקה:
אך הרי כבר הורה הט"ז דיש לסמוך על דברי רשב"א להתיר בדיעבד גרושה ואינו מכירה ובנ"ד בא בשאלה שהיא גרושה ואינו מכירה ושרי דיעבד עכ"פ ובלא"ה לענ"ד יש להכריח כדברי הרשב"א דקשה מאי פריך הש"ס ממעוברת כיון דידע מניקה אסורה א"כ וודאי מעוברת אסורה דמאי תעשה בולדה אם תניקהו הוי מניקת וגם המתרץ דמשני סתם מעוברת למניקה קיימי ל"ל זה אלא קיימי למניקה פשיטא אסורה דמי ימסמס לה וא"ל דצריך טעמא שלא תקשה מה נועיל שלא תנשא מ"מ לא תניק וקאמר סתם למניקה קיימי ותניק דפשט הלשון משמע דקאמר הטעם לאיסור משום דקיימא למניקה ואם לא תניקהו מי ימסמס לו בצים וחלב ואם תתנו למניקת דלמא הדרא ע"כ לומר דהש"ס פריך למה גרושה אסורה הא בידה שלא להניק ומשני סתם מעוברת למניקה קיימי וחיישינן שהיא תניקהו עד שיהיה מכירה ואח"כ תתעבר ותיעכר חלבה ואז יהיה סכנה לולד:
וא"ל שהיא תאמר לא אניקהו הא ליתא חדא איך אפשר לעשות תקנה שהיא לא תניק הולד אף אם תרצה להניק ונגרע כח הולד ותו אף שתאמר עכשיו אינו מניקתו שמא אח"כ תניקהו משום צערא דידה כדק"ל היא אמרה להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה כו' ודוקא מעוברת אבל מניקה שאינו מניקתו ונותנתו מיד למניקה שרי ובזה ניחא דקשיא על הרשב"א נמי כמו שהקשה ר"ת על הר"ש דהא מעוברת אף גרושה אסורה כמו לטעמא דדחסא ולמה עדיף מעוברת מאינו מכירה במניקה הא מעוברת הוי כאינו מכירה ולפי מ"ש ניחא דמעוברת גרע דשמא תניקהו עד שיכירה הולד דדוקא בגרושה אי תאמר אינו מניקתו שרי אבל מעוברת מסתמא אח"כ לא תאמר כך ותניקהו ואח"כ תעכר חלבה ואף אם תאמר כך עכשיו עכ"פ חיישינן במעוברת שאח"כ תניקהו ותו כיון דסתם נשים לא תאמרנה כך אסר כל מעוברת משום לא פלוג דיש נשים שאח"כ לא יאמרו כך וחייסי על בנייהו והרי גזרו אף ביש לה צמוק דדי' במעוברת ומניקה שרי הה"ד באמרה אינו מניקתו ויש לחלק בין מעוברת למניקה ובזה נדחה מ"ש זקיני הגאון מהר"מ פדואה בתשובותיו להוכיח דאי אינו מניקה כלל אחר מות בעלה אסורה מק"ו ממעוברת דהא לרשב"א בגרושה הדין כך ע"כ שאני בין מעוברת למניקה דחיישינן שתניק אח"כ כדרך רוב נשים משא"כ באמרה אינו מניקה קודם נשואין שכבר ילדה ודוק ותו יש ראיה דהא למ"ד נתנה בנה למניקה שרי א"כ למה מעוברת אסורה הא אח"כ בידה להשכיר לו מניקת ע"כ חיישינן שמא לא תהי' ספק בידה לשכור משא"כ שכרה א"כ הה"ד בגרושה אף אי אסור מעוברת אין ראי' במניקה אי שכרה מניקת או אמרה אינה רוצה להניק דיש לחלק. ומה שכתבו הפוסקים דקתני מעוברת דומי' דמניקה אין ראי' דהא אשה שיש לה צימוק דדי' שאני בין מעוברת למניקה ע"כ זו אינה נכנסת בגדר מניקה הה"ד כל שאינו כופה להניק אינה מניקת חבירו או שנתנה בנה להניק אינה מניקה ותדע דהא איכא מאן דשרי בש"ס אף באלמנה נתנה בנה להניק א"כ אף מאן דאסור בגרושה היינו במכירה אבל באינה מכירה לא עשו תקנה ואינו שוה בגדר עם מעוברת דשייך אף בגרושה מטעם שכתבתי ואפשר מש"ה זכר הרמב"ם טעמא דדחסא דקשה לי' למאן דשרי שכרה מניקת א"כ שרי אף במעוברת אי תשכור מניקת היום על אחר לידה ולא ס"ל טעמי' שכתבתי שמא אח"כ תניק בעצמה. ותו מאן דשרי בנתנה בנה למניקת וודאי אם תאמר איני מניקתו ישכרו יורשיו מניקת ולא נכוף אותה דעד כאן לא אסר הריב"ש באמרה איני מניקתה אלא מראי' זו דהרי נתנה בנה למניקת אסורה להנשא אף שאינה מכירה הה"ד אי לא הניקה מעולם. אבל מאן דשרי י"ל דשרי אף אי לא תשכור היא ולא תרצה להניק כיון שאינו מוטל עלי' למה נכופה בשלמא מאן דאסר חייש שלא תניק אצל אחרים דתחזור המניקת על כרחה להכי אין בידה לומר שיניק אצל אחרים ואנשא לבעל אבל למאן דשרי למה יהי' עלי' חיוב לשכור מניקת תאמר לבעל או ליורשים שכרו אתם א"כ מעוברת למה אסורה. (ולעיל חלקתי דשמא לא תמצא מניקת אחר נשיאין דלא תהדר אחר מניקת אבל אם שכרה לשמא תיהדר לא חיישינן. נדחה זה עכ"פ איך תני סתם מעוברת הא אי מעוברת שכרה למאי ניחוש) להכי ס"ל דסמך ע"כ אטעמא דדחסא ונהי דפסקינן נתנה למניקה אסורה עכ"פ לא מהאי טעמא אדחי דמ"ט מעוברת בכל גוונא אסור ע"כ סמך אטעמא דדחסא:
ובדרך חדוד אמרתי ראי' דטעמא דדחסא עיקר דהש"ס פריך ביבמות ותמתין ב' ומחצה ותנשא אי לשבעה ילדה בר בתרא הוא ואי לשית ופלגא בר קמא כו' ודחה דיולדת למקוטעין וקשה לשני אנן חיישינן שמא מעוברת היא ולא ישא מעוברת חבירו (שוב ראיתי הרשב"א בחדושיו הקשה כך) ע"כ טעמא דדחסא עיקר ואז הרי הבעל לא ידע וסבור בנו הוא וליכא דחסא דחייס עליו אבל לטעמא דסתם מעוברת למניקה קיימי קשה אחר לידה ידע שאינו בנו ולא חס עליו ולא ממסמס לי' ולשני משום חשש מעוברת אסורה ע"כ טעמא דדחסא עיקר ודו"ק:
תו יש ראי' דהא לר"מ כל מניקת משמשת במוך א"כ למה אסרו מניקת חבירו לר"מ הא אין חשש שתתעבר. נהי דעל מעוברת י"ל טעמא דדחסא שייך אף במשמשת במוך אבל על מניקה קשי' וודאי לפי' רש"י דמשמשת במוך היינו דמותרת לשמש במוך ניחא דשמא לא תשמש במוך אבל לפי' ר"ת דצריכה לשמש במוך קשי' מאי נחוש ע"כ משום דלאו ברי' הוא ימחה הבעל שתשמש במוך דאינו מקפיד על בן חבירו והיינו נמי טעמא דדחסא וק"ל:
עכ"פ תבנא לדינא דלדברי הרשב"א באינה מכירה שרי וכבר בארנו דלדידי' לא קשה ממעוברת וכל קו' ר"ת לא קשה ואף גם אליבי' מיושב מאי דנקיט ביבמות מניקה סתם ובכתובות קאמר מניקה שמת כו' דהכא מיירי אף באינה מכירה נקט מת לאפוקי גרושה דבעי למימר צריכה להמתין מעכשיו כד"ח שלימים אף שמת מיד ואינו מכירה שנולד ביום המיתה אבל שם מיירי במכירה דתני שם מעוברת ומניקה וסתם דומי' דמעוברת דאסור אף בגרושה. והרי יש לנו יתד לתלות להתיר כ"ש שהט"ז המחמיר דלא כרשב"א מודה באינה מכירה יש לסמוך על רשב"א להתיר דיעבד לכן דברי ש"ב הגאון קיימים להתיר באופן שיסכי' עוד אחד מרבנן דסמיכא אבל האיש והאשה עונם ישאו שפרצו גדרן של חכמים ובענין התראה וודאי יש מקום לדין לאסור משום שעברו על התראה דעכ"פ עברו על איסור דרבנן בבירור ול"ד לנטען על השפחה דידע בנפשו דחף מפשע וליכא לזות שפתים אבל איסור ברור של חכמים מנין שיש להתיר אבל כיון דלחד דעה אף לכתחילה שרי א"כ יש לסמוך אמאן דשרי ולא לקנוס שעבר על התראה דל"ד להתם דהאיסור ברור לכן יש להתיר ולרווחא דמלתא תדור המניקה על דעת רבים דמהני דיעבד וגם זה יהי' עפ"י היתר כל בני העיר:
ב
תשובה להרב המאוה"ג מוהר"ר אייזק בעל מחבר מנחה חדשה בדבר גרושה שלא התחילה להניק בנה כבר דברו מזה כל האחרונים והרבה תשוב' אך אצא לדין בדבר חדש לכאורה קשה לי טובא על דברי הר"ש הזקן שדעתו במקום דהוא לא משתעבדא שריא להנשא א"כ מאי פריך הש"ס א"ה דידי' נמי דלמא מעברא כו' מאי קושי' כיון דבשיעבודא תלי' בידו לומר אם תתעבר אני מוחל השיעבוד הזה:
ע"כ דחשו לסכנת הולד ולא בשיעבוד תליא הה"ד בגרושה ולכאורה צ"ע ואפשר לי לישב דעת הר"ש הזקן דה"ק בשלמא בדידיה אף שמוחל השיעבוד הי' לחכמים לעשות תקנה שתהיה אסורה לשמש והיה לולד טובה שהיתה ודאי מניקתו דהוא ודאי לא היה מוחל השיעבוד אי אסרינן לה עליו אבל בגרושה אף אם אסרינן לה להנשא אין טובה לולד דמכל מקום שמא לא תניק דברצונה תלוי הדבר:
אך א"כ לפי הפוסקים דס"ל אף במכירה היקל הר"ש ודאי קשה הא אז ודאי היתה מניקה ונאסרה להנשא אולם הסוברים אי לא הניקה כלל שרי ודאי יש מקום לומר תוס' מודים בזה ומאי דקשי' הא לטעמיה דדחסא אסור י"ל ודאי אף לדידן למסקנא כל מעוברת אסורה דכיון דעליה שם מעוברת לא פליג כמ"ש הב"ש לענין צמקו דדי' אבל במניקה מי שאינה מניקה איך נגזור אטו מניקה רק על הר"ש הקשו דמיקל במניקה גרושה הה"ד דמיקל במעוברת אבל מודים תוס' מי שאינה מניקה אין לגזור אטו מניקה וא"ל נגזור עליה שלא תנשא ואז תניק תמיד דאין לנו כח לגזור עלי' כיון שאין לנו לכופה להניק משא"כ אלמנה גזרינן עלי' כדי שתניק אבל מניקה גרושה דומה לאלמנה וגזרו הא אטו הא ונדחה מ"ש הריב"ש סי' ת"ס אי אינה מכירה שוה ללא התחילה ולמ"ש חילוק נכון ומבואר הוא:
ובזה מיושב קצת ק' ח"צ דהאיכא הנהו דבי' ריש גלותא דיש חילוק גבי מעוברת בין הה"א למסקנא ומה שתירץ הוא הנהו דר"ג אין בכלל מניקת דבריו תמוהים למה בסתם נשים הן בכלל טפי מדבי ר"ג הא החשש דתהדר ואז כולן אינן מניקות רק לכתחילה כשהיא מניקה גזרו עליה ואז ר"ג שוה לשאר רק למ"ש ניחא למסקנת התוס' כל שהוא מעוברת גזרו בשוה רק לר"ש דמחלק במניקה הקשו א"כ נחלק אף במעוברת אך בלא"ה ק' ח"צ לא ק"מ דאף דר"ג חיישינן שהיא בעצמה תניק ולא תתן למניקת דהא אף אם הבעל אומר שלא להניק והיא אומרת להניק שומעין לה משום צערא דידה א"כ י"ל שתניק מרצונה משום צערה דידה ואח"כ איעכר חלבה כנ"ל א"כ ודאי יש מקום מרווח לומר בלא התחלה להניק דאינה מניקה אין לגזור עליה כדי שתניק ואין לגזור אטו אלמנה דאין לגזור בשאינה מניקה זו אטו זו. ותו תמי' לי טובא על דברי ח"צ מאי ענין דבי ר"ג לכאן ודאי אי תתן בנה למניקת לא תוכל לחזור בה. אבל לא מנסבינן לה כשהיא מעוברת דלא יהיה לה כלום ליתן למניקת שכרה דבעל לא יהב לה כמו דקאמר על מסמוס בצים וחלב. ולכן אני תמה על הב"ש שהאריך למה צמקה במעוברת אסורה וכדומה הנך שאינן מניקות לדעתי הנהו מגרע גרע דהא אשה שבידה להניק בנה חיישינן אפשר תפסק מחיתו ע"י עיבורה וימות ברעב כ"ש אשה שאין בידה להניק בנה חיישינן שלא ימות בנה מחוסר כל שלא יהי' לה ממה לפרנס ובושה לתבוע בב"ד. וא"ל מה בצע שלא תנשא הא לא תניקהו דמ"מ לא תניח בנה למות ברעב ותפרנסו משלה משא"כ כשתנשא לבעל לא יהי' לה. ואפשר לומר אם אין לה להניק כלל וודאי לא תגלגל כלל עם הולד ועל כרחה תתבע ליורשיו אבל כשתניק בימי עבורה מחמת בושה תתגלגל עמו בהנקה מועטת וימות ברעב ובוודאי יש סברו' כאלו לומר אבל מ"מ נכון להחמיר בכל זה. ויתבאר לי עפ"י מ"ש מאי דקשי' לכאורה דפריך על מעוברת דקיימא להנקה מאי חששא איכא במניקה. ולמה לא פריך על מניקה גופא דתני בברייתא ויראה דעל מניקה לחוד לא קשה די"ל כיון דמשועבדת להניק אמרינן אין בידה להפקיע שיעבודה שתנשא לאחר ותעכר חלבה ותמסמס לי' בבצי' דשיעבודה להניק אכל במעוברת ס"ד כיון דנשאת לבעל קודם שיגיע חיוב הנקה שרי לאפקועי עצמה ומשני דאיכא סכנות הולד דכיון דהולד תחת ידה חיישינן שיסתכן על ידה שהיא אינה תובעת היורשים ויבא על ידה לידי סכנה. ולפי זה הי' אפשר לישב ק' התוס' על הר"ש הזקן מש"ה בגרושה מעוברת אסורה דאף דאינה חייבת להניק חיישינן שתניקהו שבושה לתבוע בב"ד ואח"כ ימות הולד מחסרון החלב כשתתעבר ואפשר ק' תוס' הוא דס"ל להר"ש הזקן מניקה דשרי אף שלא נתנה בנה למניקה וקשה שפיר גם אז יהי' הבן תחת ידה ויבא לידי סכנה אבל עכ"פ אי נתנה בנה להניק לאחרת אין חשש מה בכך שתחזור לא עלה דידה רמיא אם היא מוסרת בנה אליו והוא יתן למניקה מה חשש יש בדבר כ"ש אי לא הניקה מעולם ובלא"ה לדעת הסוברים דאינה מכירה שרי בגרושה לא קשה קושית תוס' מאי חשש יש במעוברת גרושה דחיישינן שתניקהו עד שמכירה ואח"כ יתעכר חלבה ויהיה סכנה אבל הר"ש מתיר אף במכירה והקשו תוס' שפיר ולכאורה קשה האיך ס"ד דר"ש להתיר הא מבואר בש"ס כופין אותה במכירה די"ל ס"ד מ"מ לא גזרו עליה שלא תנשא דיכולה לומר אינו חייבת ומשועבדת רק משום סכנת ולד אמסמס ליה כו' והוא חששא רחוקה דלא יהב לה בעל ולא תתבע כו'. והנה הרמב"ם ז"ל כתב טעמא משום דחסא והוא תמוה שנדחה בש"ס ויראה לי דה"ק דקשה ליה אף דמעוברת למניקה קיימא ומספיק הטעם לאסרה בזמן הנקתה בימי עיבורה למה אסורה יהיה מותר לישאנה ויפרש ממנה אח"כ דהרי ס"ד לאסור דידיה בימי הנקתה א"כ דאחרינא נאסרה בימי הנקתה ותו דיעבד ק"ל יוציא מיד למה נחמיר בימי עיבורה ע"כ משום דחסא ואף דקאמר דחייס היינו אי לא נ"מ ליה בהא אבל אם נאסרה בימי הנקתה עליה יש לחוש משום דחסא כדי שימות הולד ולא תאסור עליו בימי הנקה דהא ס"ד בפ' אע"פ דהיא תקטול הולד כדי שתנשא ונהי דלא חיישינן היינו וולד גמור ובנה אבל עובר דלא אסור מדאוריית' ואחר חיישינן טפי א"כ המקשה דלא ס"ד דקיימא להנקה שפיר דחי אבל למסקנא ניחא וזה נכון א"כ לכאורה משמע בגרושה אסור אף אי לא הניקה דאל"כ יש תקנה שלא תניק כלל ואז ליכא דחסא אבל כבר כתבתי לעיל דיש לחלק אי נתנה בנה קודם שנשאת ומסרה אותו לבעל אין חשש סכנה מה לה לזה אבל אם תנשא לבעל בעודה מעוברת והבן יהיה תחת ידה בושה לתבוע ואיכא סכנה אבל בלא הניקה נהי באלמנה אסרינן שמא תחזור האיך תפקע שיעבודה אבל בגרושה כה"ג דאין שיעבוד רק סכנת הולד שריא כה"ג כיון דאין עליה לתבוע והבעל יחוס על וולדו למסמס ליה בביעי כן נ"ל נכון אבל מעוברת לעולם אסירא כמ"ש לעיל ואף דבי ר"ג אי תשכור עכשיו מינקת אינו מועיל דמדינא יכולה לחזור דשעבדה עצמה לדבר שלא בא לעולם ואף דלא הדרי בהו מכל מקום כל שמדינא חוזרת הוי כלא נתנה למינקת ודו"ק בזה:
ודרך חדוד אמרתי דהרמב"ם מכריח טעמיה דדחסא דהרשב"א הקשה לימא גבי הבחנה הטעם משום אי מיעברא אסורה משום מעוברת חבירו. רק י"ל הא כיון שזה לא ידע אי בנו הוא אי לאו ממסמס לי' מספק אך הא קשיא מאי פריך ותמתין ב' חדשים כנ"ל הא אח"כ יתודע אחר הלידה שהוא אינו בנו ואז לא ימסמס לי' ע"כ טעמא דדחסא עיקר ודחסא ליכא שהוא עד שעת לידה אינו יודע שאינו בנו וחייס עלי' ודוק היטב:
הנה מתבאר מתוך דברינו לדינא בס"ד יש מקום מרווח להתיר לא הניקה בגרושה ומסרה הולד לבעלה דליכא סכנה אי תחזור ועלי' אין שום שיעבוד רק מ"מ אין דעתי להקל לכתחלה אלא אם אמצא עוד צד להקל כיון שבעלי הש"ע סגרו עלינו הדרך לענין לכתחלה:
ע"פ מ"ש נמרצו לחכי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב הטעם במניקה משום דחלב שלה רע וממית הולד דלא ניחא כפי' רש"י שאין לה להניק דזה אינה מצווה ומשועבדת כיון דמינסבא ליה לבעל להכי קאמר הטעם משום דהיא ממיתה הולד בחלבה וזה אסור אף אם היא אינה משועבדת להניק מ"מ אסורה להנשא שממיתה אותו ולרש"י צריך לדחוק דמ"מ כיון שסומך עלי' וימות ברעב חשוב גרמא דידה והשתא אמינא דיש מקום להקל בנתנה בנה למינקת דנהי דמחמירין במניקה דהיא בכלל מניקה ופסק מתני' ל"ש אלמנה ול"ש גרושה אבל אי נתנה בנה אינה בכלל גזירה דהא בר"ג מתירין רק הטעם דאנו חוששין שמא תחזור וזה לא שייך כלל בגרושה דהא אינה משועבדת ומה לה אם תחזור הא הבעל ימסמס ואי מסרה לבעל אין עלי' אשם ואין חשש שמא הבעל לא ימסמס דהא אי לאו דאשה בושה כנ"ל היינו סומכי' על הבעל א"נ אי מסרה להבעל קודם נשואין אין חשש ואין לגזור אטו לא נתנה רק שמא תחזור כמ"ש תוס' וזה לא שייך בגרושה אבל אלמנה היא משועבדת להניק ואסורה למסור למינקת קודם נשואין שמא תחזור ולא יהי' לבן לינק ולא סמכינן על מסמוס כיון שכבר משועבדת להניק ואם ילדה לאחר נשואין לא מהני שתתן בנה להניק דשמא לא יהי' לה שכר הנקה ליתן ולא תתבע הבעל ולהכי אף גרושה מעוברת אסורה אבל קודם נשואין יש בידה ליתן למניקה ולא גזרינן אטו לא נתנה רק שמא תחזור והכא לא איכפת לה בחזרה שהיא לא תצטרך לתבע לבעל כי המניקה תחזור הבן לבעל ותו דאין לחוש שלא תתבע לבעלה אף קודם נשואין ולא תתן בנה דא"כ לא נשבוק לה להנשא דלא שרינן רק אי נתנה בנה למניקה ועל כרחה או תשכיר משלה והמניקה לא תאמין לה עד שתתן לה כל שכרה או שתראה שבעלה יהי' הבע"ד אבל אחר נשואין חיישינן שלא יהי' לה ממה לשכור מינקת ובעלה לא תתבע ותסכן הולד אבל קודם נשואין אין לחוש כיון שכבר ראתה שלא יהי' הטיפול עלי' א״כ יש היתר מרווח בס"ד ודוק בכל זה היטב:
רק להפוסקים דסברו הטעם מדאסור בנתנה בנה משום גזירה אטו לא נתנה ודבי ר"ג שאני שהוא מפורסמי' אזי יש פנים לאסור אף בגרושה שמא לא תתן בנה למינקת וכשתנשא כך יש חשש אף בגרושה שתקטול בנה שאח"ז יהי' לה בושה לכן בשעת הדחק אני מתיר ולסמוך על הרא"ש שמפרש הטעם משום שמא תחזור וזה לא שייך בגרושה אי כבר מסרה אותו לבעל ולא יהי' ברשותה אף אם תחזור הבעל ימסמס לי' בצים וחלב ואין לחוש שתחזור המינקת לאחר שיכירה חדא הב"ד לא יניחו' ועוד אין עלי' החיוב בזה לחוש לזה יעשה הבעל מה שרוצה אף דמשמע מרשב"א הטעם משום שמא לא תתן הרי רשב"א מיקל בלא הנקה לכן לכ"ע שרי בשעת הדחק על אופני' אלו ודוק:
ג על ענין הנזכר
תשובה לדברי מחו' וש"ב הרב הגאון ה"ה המפורסים מוה' סענדר נ"י אב"ד מזבאריז שכתב לפלפל על תשובתי בדין גרושה שלא התחילה להניק בנה שכתבתי דיש מקום לצדד להתיר והוא בא על סדר קונטרס
ראשית דבריו כתב על הקושיא שהקשיתי לשיטת הר"ש היכי דלא משתעבדא אין מניקה אסורה א"כ מאי פריך דידי' נמי הא מוחל לה השיעבוד:
וניחא לי דלא מהני מחילה דתסכן הולד שאשה בושה לתבוע בב"ד א"כ גרושה נמי אי הניקה בנה אסורה שאח"כ לא יהי' לה להניק ובושה לתבוע והולד יסתכן אבל אי נתנה בנה להניק מקודם בהא דבר הר"ש דשרי וע"ז השיב הר"ב וז"ל הדבר פשוט שהוא משום סכנה ולא מהני מחילה אומר אני מה אעשה שהוא פשוט והרי קשה על הר"ש מאי קאמר הוא דמהני מחילה. ומ"ש לחלק בין גרושה לדידי' דשם עלי' מוטל האיסור והשיעבוד וגם עלה רמיא שיעבוד משא"כ גרושה היא סכנה לא ידענא מאי קאמר מה ענין זה לשיעבוד הא מחל השיעבוד רק שיש איסור שהולד יסתכן על ידה ואף נכרית אי מסכנת הולד אסור ואנן אמרינן שעיבורה יהי' הסכנה כי לא תתבענו ותתגלגל עמו ומאי דקאמר יכופו הב"ד למסמס ביעי תמהני אנן אמרינן הב"ד לא ידעו מזה כי לא תתבענו לכן עלה האיסור לא תנשא וגם מתחילה היא מניקתו ואינה צריכה למסמס לי' רק אם מתחילה באה ואמרה איני מניקתו ורוצת ליתנו לבעל הוא הדבר אשר דברתי דשרי להר"ש רק אי מניקה ולא יהבת לבעל אסורה משום סכנה וגם מ"ש על האב יאסור משום סכנת בנו לשמש. וודאי גם עלי' איסור דהיכא שתגלגל סכנה. מ"ש בין בעל לדידה ומה שהשיג על מה שכתבתי המקשן ידע מינקת אסורה משום שיעבודא דהא אי משום שיעבודא למה עשו חזוק דלא יחזור לא ידענא פירושו דודאי להר"ש הזקן הרי הטעם משום שיעבודא רק השיעבוד מועיל דמשום השיעבוד חשו לתקנת הבן אבל בלא השיעבוד אין לה לחוש על בנה ומש"ה לא תוכל להפקיע השיעבוד אבל אי נשאת קודם החיוב ס"ל אין עלי' שיעבוד היא כנכרית ופריך שפיר ומשני לי' מ"מ הסכנה בא בסיבתה היא תגרום הרעה להכי אסורה להנשא ומ"ש הרב לסייע לסברתי דלא יהי' רק מעט חלב ולא יהיה לה למסמס לולד המותר דאי הפשט שלא יהי' לה חלב כלל ואפ"ה יהי' תקנה במסמוס א"כ מכירה אמאי כופה ימסמס לולד ואי דבמכירה רע לולד המסמס א"כ דידי' נמי יהי' אסור במכירה עכ"ד:
אני אומר כפי הנראה מדברי הר"ב אין שום נ"מ לולד השתא דימסמס הבעל וזה אי אפשר דמבואר ביבמות ד' י"ג לר"מ מניקה משמשת במוך שמא תתעבר כו' וחכמים אומרים מן השמים ירחמו אלמא יש חשש על הולד. רק הפשט בש"ס ע"כ אי ממסמס מ"מ רע לולד רק מ"מ אין מעכבין התשמיש דמ"מ אין סכנה ברורה דמן השמים ירחמו וכמה דלא ידע ממסמס והסכנה ברורה לא נסמוך אהא מן השמים ירחמו. א"נ מש"ה מכירה אסורה דבלא טעמא שתהי' נשארת עם בעלה לא סמכינן אהא מן השמים ירחמו. ובהא י"ל מש"ה מכירה להר"ש תנשא דנשואין לא מעכבין דמשמים ירוחמו כמו דקאמר על חשש דנשואה לא תשמש במוך ומ"ש מעכ"ת דלפי מ"ש קשה מ"ש אלמנה מגרושה אי אלמנה תאמר איני ניזונת כבר כתבתי לעיל אי משועבדת אלמוה רבנן לשיעבודי' שלא תוכל להפקיע עצמה וכן צ"ל לכל הפירושים בלא"ה להר"ש. ומ"ש להשיב על מ"ש סברת ממסמוס לא מהני רק באינה משועבדת דהא בש"ס פריך א"ה דידה נמי כו' לא ידענא למה לא שת לבו למ"ש דשם נמי לא משתעבדא כיון שנולד הבן לאחר שנשאת לבעלה השני:
ומ"ש בדברי תוס' ניחא לי' פירוש הפ"י דמקשה ר"ת ממניקה גופא דהוי דומיא דמעוברת דמיירי אף בגרושה. לפענ"ד אין דברי הפ"י נכונים להמעיין בתו' כתובות דכתבו והיינו טעמא דמעוברת היינו טעמא דמניקה ולדברי הפ"י למה להו לכתוב זה דכתבו רק כיון דלה"א מעוברת לעולם אסורה הה"ד למסקנא ולא הוי דומיא ע ע"כ הקושיא על מעוברת כיון דהיא רק משום מניקה אסורה ע״כ תרווייהו לעולם אסורה ואף מ"ש כיון דמסמוס לחוד לא מהני לא מהני שנתנה לבעל מה יעשה הבעל אין זה השגה דעיקר דברינו אין עלי' אשמה אם לא יהי' להבעל להניק רק אם ע"י גרמא דידה הולד יסתכן אזי גזרו עלי' זה בארתי היטיב שם במכתבי דעיקר אם ע"י התרשלות דידה שלא תתבענו ימות הולד חשו על זה אבל כל שאין עלי' אשם מה לה לזה היא אינה מחויבת למצא לו תקנה טפי מאחריני. רק אם המסמוס עלי' והיא לא תניקנו ותתרשל לתובעה עלי' האשמה להכי גזרו עלי'. ומש"ה כתבתי בצמקה ס"ד דב"ש להתיר שאין עלי' סמיכה כלל והבעל גופי' חס על ברי' ויראה תקנתו אבל הכא סומך עלי' ואם אח"כ תתעבר לא יהי' לה להניק ואף הב"ד ידעו זה דקלא אית לה כשיולד הבן ולא יהי' לה לינק כלל אבל אם תניקהו ואח"כ תתעבר תתגלגל עמו על כרחה ויסתכן הולד. ומ"ש גרושה מעוברת נמי ישגיחו הב"ד לא ידענא מאי קאמר הב"ד יסברו שהיא תניקהו ואפשר באמת תניקהו משום צערי' דברי' ואח"כ יתעכר חלבה משא"כ צמקה וגם על מ"ש תמסמס לי' מדידה מאי פסיקא דלמא לית לה לא ידענא כוונתו הא הש"ס קאמר איהי נמי ממסמסא לי' כנ"ל ואין לעשות תקנה משום זה. ותו א"כ מה מועיל שלא תנשא. ומ"ש להשיג על מ"ש דיכולה לחזור אי מחייבה עצמה להניק עובר דהוי לדשלב"ל וכתב דנתחייבה לה לסלק שיעבודה א"כ בהנך דלא משתעבדא מה איכא למימר. ותו מ"ש קני ע"י להקנות קני מאי קני איכא הכא רק הא איכא למימר בוודאי דדומה לשוכר פועל לקצור תבואה שתגדל ומהני ואין זה ענין לדשלב"ל אך קודם שהתחיל במלאכה יכול לחזור ומ"ש דהקושיא על נתנה בנה לא קשיא דלא הוזכר בברייתא נתנה בנה כיון דקאי על מניקה הקו' שיא של תוס' ואני אומר אף אם נניח הקו שיא ממניקה אכתי הא נמי קשיא הא מעוברת תמיד אסורה א"כ נתנה בנה למניקה נמי אסורה:
ומ"ש על תרוצי שכונתי לדעת שבט יעקב נהניתי ואין הספר זה ת"י אך מה שדחה מעכ"ת מי יושיב שומרים בעת הלידה אין זה כדאי לדחות דברים אלו הנאמרים ביושר דבלא"ה לכשתלד אסורה עליו ולאחר הלידה וטהרה יפרשו אותו ממנה ומה שתירץ איהו ל"ק על הרמב"ם ותורף דבריו דמש"ה דחי דחסא דקשיא לר"מ למה יחמור עלי' להוציאה ולא יחזור עולמית הא בלא"ה אחר לא יקיל דתאסור עלי' אח"כ משום מניקה ע"כ ס"ל דחסא ויכוין להמית הולד שלא תהי' מניקה וזה דחה הש"ס אבל שלא במתכוין חיישינן במעוברת עכ"ד
ואני אומר שלש תשובות בדבר חדא הא אי נימא וחזור ע״כ לא יחזור רק לאחר כ"ד חודש א"כ גם משום הנקה קיל ואי כיון דנשאה קודם מניקה מ"מ יהי' קיל לכל לישא כשהיא מעוברת דאיסור מעוברת קיל ומה שתהי' אח"כ מניקה נמי קיל כיון שנשאה קודם קיל. רק לזה יש להשיב כיון שמגרשה קודם לידה לא עבר על איסור מינקת ומש"ה מחזיר ולא יהי' קיל איסור מינקת אבל הא קשיא דממ"נ אי ס"ד דמקשה דאחר עיבור יש איסור שתהי' מניקת א"כ מ"ה מעוברת אסורה לכל ומאי מקשה ע"כ ס"ד דמשום הנקה אח"כ אין איסור כמ"ש במכתבי הראשון או שיהי' איך שיהי' כיון דמש"ה מעוברת אינה אסורה למה לא נחוש שאח"כ יקחה אדם אחר כיון דלס"ד אין איסור אח"כ משום מניקה ואם להמקשה הקושיא יקחנה ויגרשה אח"כ מאי משני סתם מעוברת כו' ע"כ ס״ד דאין איסור מניקה אי נשא מעוברת דאין עלי' חיוב או ס"ד שלא תניק ומשני לי' וודאי תניק דאין יכול למחות שלא תניק בן חבירו עי' סי' פ"ב. שנית קשיא על תירוצו למסקנא איך מיושב דקאמר סתם מעוברת כו' אכתי למה לחמור שום אדם לא יקל ע"כ כוונתי כיון דקאי למניקה הוי חדא גזירה ותרווייהו טעמא חדא אין להקל בזה יותר מזה א"כ למה כתב הרמב"ם טעם חדש די בטעם זה דקאי למניקה:
ועוד שלישית הא ע"כ הא דפריך על מניקה דידי' נמי לא קאי לר"מ דס"ל משמשת במוך במניקה שמא תתעבר כנ"ל ולאחריני לא התירו שישא וישמש במוך ומ"ש לדחו' תירוץ השני על הרמב"ם דאיהי לא תחפה על עצמה לירש ויהי' בדיקה. ז"א דתחפה שלא יוציאנה בעלה:
והנה הא איכא לאקשוי לר' מאיר דס"ל משמשת במוך א"כ למה ס"ל דלא ישא מניקת חבירו תשמש במוך. וא"ל דלא ניחא לי' לכתחילה להתיר על סמך לשמש במוך דהא לעיל על שמא תעשה עוברה סנדל פריך ותשמש במוך למ"ד במוך במוך:
א"כ לר"מ קשיא בשלמא לרבנן דאמרי משמים ירוחמו לא קשיא דמ"מ בדידי' ליכא כ"כ סכנה דממסמס לה כנ"ל אבל דאחריני קשה טפי ואין סומכי' על הנס ולהכי להר"ש הזקן מכירה אסורה דיש סכנה טפי אי תנשא לאחר וכמה דלא נשאת פשיטא כופה ומניקתו דלא התירו רק לבעל התשמיש אבל בחנם לבטל מלומר משמים ירוחמו לא התירו אבל לר"מ קשיא טובא לכאורה. ואפשר דמ"מ חיישינן שתתעבר אף שמשמשת במוך ויש להכריח זה מכתובות בהך דמזנה צריכך להמתין גם לר' יוסי ולר"מ אינה צריכה להמתין וקאמר טעמא דמזנה משמש במוך ולבתר הכי קאמר מתהפכת ופריך מ"ט דר"י ומשני אימר לא נהפכה יפה יפה וקשה לה"א מ"ט דר' יוסי ותו בהני דלאו ממילא יכולה להכין להמוך נימא דהכינה לה מוך ולא סמכה על ההיפוך דשמא לא תתהפך כנ"ל א"כ כיון שהכינה לעצמה מוך ודאי לא תתעבר ומ"ט דר' יוסי. ע"כ חשו שמא תתעבר להכי ניחא בדידי' אף אם תתעבר יש תקנה במסמוס להכי לא גזרו אבל לישא אסרו כיון שאין תקנה או יותר י"ל דחשו שמא לא ישמש במוך שירצה להוליד משא"כ במעוברת דחייש שתעשה עובר סנדל ישמש במוך דלא ירצה שתלד שתעשה סנדל ואינו בר קיימא להכי התירו ] לשמש במוך:
ד על ענין הנזכר
דורש טוב לעמו יהי ה' אלקיו עמו ויפרוס עליו סוכת שלומו ויברך לחמו ומימו לה"ה ש"ב ידידי הרב המאוה"ג בענקים חכו ממתקים גבר בגוברין זקוקין דנורין החריף והבקי משנת רב ונקי נ"י ע"ה פ"ה כ"ש מו"ה אלכסנדר סענדר נ"י:
מכתבו הנחמד הגיעני ולרוב עבודת הקו דש המוטל עלי כי בהיותי עסוק להשיב לשואלי דבר בעסק עגונה ע"א במלחמה ויבמה ולדעתי כבר נשאל על מעכ"ת ותשובתי לא אדע מה עלה במזלג עיונו ויען כי כבדה עלי ההעתקה לא אוכל לשלוח לידו כל אשר העליתי במזלג עיונו בס"ד:
אולם עודני מדבר והנה בא המכתב קדוש מסלעיו משבר הוא ניהו מעכ"ת בענין ע"א במים ובהורמנתי' אציגה לפניו אשר ראיתי בנדון דידי' ובענין מינקת אשר נדברנו זה פעמיים לא ראיתי להאריך אולם לרוב חבת הקו דש אחזתיו ולא ארפנו אולם בקצרה:
הנה תורף דברי הראשונים הלא היו להקשות על הר"ש אי תליא בשיעבודא מאי פריך דידי' נמי ע"כ משום סכנה אין קפידא אי משתעבדא או לו ועתה השיב מעכ"ת בגרוש ליכא סכנה דהאב קיים ובעצמו ממסמס לה. ע"ז אשיב הא תוס' ע"כ לא ס"ל הכי דא"כ מאי הקשו מאלמנה שתאמר איני נזונית כנ"ל. ומ"ש עוד סברת הר"ש מה נועיל אי נאסור אותה לבעלה מ"מ לא תניקהו הא דברים אלו מבוארים במכתבי הראשון וכתבתי דא"כ מאן דס"ל דעת הר"ש הלא אף במכירה שריא להנשא מאי איכא למימר ותו אטו לא ס"ל נשים חסים על בניהם. וקרא כתב התשכח אשה עולה כנ"ל. רק ס"ל מ"מ אין בידינו לאוסרה להנשא כיון שאין שיעבוד עלי' וקושיתי למה לא הא איכא סכנה דהא חזינן דקפיד אף בדידי' אם הי' סכנה להכי נ"ל לחלק בין אם היא הסיבה לזה גזרו עלי' נהי דלא משתעבדא לא תמיתהו ועבור שאשה בושה לתבוע לב"ד קטלתה משא"כ נתנה להניק והמינקת תחזור מה עלי' לעשות ומשום סכנת הולד לא נאסור עלי' הנשואין דא"כ נכופה להניק משום סכנת הולד ע"כ לא ראו לגזור עלי' טפי מעל אחרי' משא"כ שתנשא ולא תתן בנה למניקת גזרו שאח"כ בושה לתבוע לבעל ותמית בנה ולדעתי אלו הדברים ברורים ולא ידענא מ"ט מרקהו בה אקהיותא טובא ומעתה מ"ש מעכ"ת שיודיעו לב"ד לא ידענא כוונתו אנא אמינא אשה בושה כנ"ל ואם לא תניקהו ותודיע לב"ד קודם נשואין אינו אסור ומ"ש דאנא נמי מודינא דאינה בכלל מניקה לא ידעתי למה אודה בזה הרי היא כמעוברת וגרע מינה דג"כ אינה משועבדת ואפ"ה אסורה להנשא דאשה בושה וכ"ש שתנשא בעודה מניקה בנה ומ"ש מ"ש דידה מדידי' וכתב דבאמת אינו מחלק רק כלפי קושייתי הוא משיב ואני אומר ע"ז נמי לא השיב דאף לה"א אי חיישינן לסכנה שניהם שוין רק הפשט הוא שגזרו שהיא לא תמיתהו בגרמתה וכן הוא אבל משום סכנה אי לא תניקהו לא גזרו עלי' דא"כ נכופה שתניקהו תמיד מ"ש נשואין דגזרו עני'. ומ"ש שדחוק אצלו לתלות הסיבה בה כאילו קטלתי':
מה אעשה לשון הש"ס מורה על זה דקאמר קטלתי' והורגת את בנה הרי שתלה הקולר בצווארה כאלו היא ההורגת בידים ואף הדבר מוכרח מדלא כפו אותה להניקה
או כרך לדרך זו וודאי אם האשה לא תרצה להניק בן לא חשו חכמים לעשות תקנה משום דאשה חסה על בנה ואם לא תראה שתוכל להספיק פרנסתו או מדידה או שתמסרנו לבעל ואיהי ממסמס לי' כנ"ל וודאי לא היתה פורקת מעלי' עול ההנקה כיון שבידה לפרנס אותו אבל להנשא לבעלה חשו כיון שעתה תניקהו תאמר לא אכפת לי' לבן אם אנשא ואח"כ תיעכר חלבה ואז לא יהי' בידה להושיעו אבל לחוש שלא תניקהו בידים כשיש בידה להניק לא גזרו חכמים דוודאי לא תעשה כך א"כ אז קודם נשואין לא תרצה להניקה לא נגזור עלי' הנשואי' כמו דלא גזרו עלי' ההנקה אף די"ל שמא בשביל שתרצה לישא לא תרצה להניק אין לנו לגזור עלי' זאת כשאינה משועבדת:
ומ"ש עוד שתמי' עלי למה ניחא לי במכירה דשרי להר"ש. אף דמכירה כופין וכתבתי הטעם דסמכינן על מן השמי' ירוחמו והקשה עלי אי דעתי שהאב ממסמס מתחילה לא קשה משו"ה שרי במכירה נפלאתי א"כ למה כופה אותה ימסמס הבעל ע"כ לא סמכינן על המסמוס וניחא לי דכמו שלא אסרו תשמיש דידי' דמן שמים ירוחמו מהני לסברת מסמוס דלא רצו לגזור איסור תשמיש כך נמי אף דאחרינא לא גזרו עליה שלא תנשא. רק דמעלתו מקשה אי תנשא אף מסמס לא יהי' דאשה בושה. זו הקושיא קשה על אינה מכירה נמי כיון דלא יהיה לה ליתן לו כלום מ"ש מכירה או אינה מכירה להכי באמת אין היתר לדעתי רק נתנה בנה להניק או למסמס קודם נשואין וזה י"ל דשרי אף במכירה דלא אסרו הנשואי' כיון דיש מסמוס כמו דלא אסרו תשמיש דידיה משא"כ שלא תניק בלא נשואין כופה ומניקתו והאמת דיש מקום לומר דל"ד לדידי' דשם שמא לא תתעבר ואי תתעבר יהיה מסמוס אבל להתיר בהדיא שלא תניקהו ותשא לאחר שמא לא סמכו על מן השמים ירוחמו במסמוס מ"מ נחה שקטה דעתי למצוא טעם לדברי המתירין די"ל במקום נשואין לא גזרו כלל אף לכתחלה סמכו על מסמוס והרבה דברים התירו משום נשואין ובטול פו"ר דידי' באבילות ע' תוס' כתובות וט"ז ה' אבילות. ועתה לא אדע למה העביר עלי הדרך לומר דמבואר ברא"ש הטעם דאביו קיים להכי שרי במכירה דא"כ למה כופה ומניקתו הא הוא קיים ע"כ יודה למה שכתבתי. ואף גם מה שהקשה מאלמנה מעוברת כבר שניתי ושלשתי דהתם לא סמכינן שתשכור מניקת פן אח"כ תניקהו משום צערה דידה. ותו כבר חלקתי וודאי אינה מניחה בנה שימות ברעב ולא חיישינן שלא תתן בנה למינקת אבל כיון שנשאת והיא מעוברת או מניקה לא תשגיח קודם נשואין על תקנות בנה ותסמוך על עצמה שתניקהו ואח"כ אי עכר חלבה כנ"ל. ומ"ש אי מסמוס לא מהני מה יעשה האב והשבתי מה לה לצרה הזאת אינה רק כאחרת ולא ידעתי למה לא נתפייס מעכ"ת בזה וחזר וכתב הא איכא סכנה מ"מ הב"ד לא גזרו עלי' ואף גם זאת לדברי מעכ"ת אבל אני איני מודה לו בזה לומר דמסמוס לחוד לא מהני רק היכא דמשתעבדא לא סמכו על זה אבל אי לא משתעבדא אין לו תקנה יותר ומ"ש עמ"ש על דברי מעלתו דמאי פסיקא שיש לה וא"כ מאי פריך הש"ס שהיא תמסמס וכתב מעלתו אין זו הקושיא נזכר בגמ' תמסמס לי' מדידה נפלאתי מבואר בש"ס דידה לא יהב לה בעל משמע בלא בעל תמסמסנו מדידה רק כיון שיש לה בעל אין לה כלום ובענין דשב"ל שכתבתי היכא דלא משתעבדא מאי א"ל דקשה קו' ח"צ חדא היכי דמשתעבדא כוונתי דהנהו דרג"ל עשירים היו ולא משתעבדא כמ"ש אמונת שמואל ובענין פלפול בתירוצי אניח ידי מזה כי עת לדבר בדברים המגיעים לדינא:
תשובה ה
נשאלתי באשה אחת עשירה שמת בעלה ה כשהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה ולא הניקה הולד מחמת כי תיכף אחר לידתה הי' דד א' קשה כמו אבן באופן שלא היתה יכולה להניק והוצרכה לרפאות תעלה עבור פצעי' וחבורי' והשני' נצטמקה ומה שלא היתה מניקה הולד הי' מחמת אונס ונתנה הולד למניקה האם יש מקום להתירה להנשא למשודכה תוך כ"ד חודש ללידתה:
וזאת תשובתי בס"ד הנה בתשובו' דברי שמואל סי' פ"ב מבוחר בצמקה אחר מיתה אסורה דגזרינן הא אטו הא ואף שהיתה מעוברת בשעת מיתת בעלה כבר היתה בכלל איסור מניקה דמעוברת למניקה קיימא וכ"כ מהרמ"פ בתשו' והח"צ כתב בתשו' בצמקה לא הוזכר בחיי בעלה דאין חילוק נראה כוונתו לא שהתיר בצמקה אחר מיתה רק שהתיר אם הצמוק הי' בחיי בעלה רק שלא ילדה זה הולד בחיי בעלה מ"מ מותרת דלא נקראת מניקה כיון שכבר הוחזקה בצמוק וזה המכוון שלי דיליף מהכא דינא דחלב ארסיי וזה מוכרח בדבריו דאי רצונו להתיר בנעשה הצמוק לאחר מיתה מאי טעמא יהב התם לחלק בין צמקה לפסק חלבה דכתב צמקה שריא דאינה ראוי' להניק הא פסק חלבה נמי אינה ראוי' להניק ולמה בעי שיפסוק בחיי בעלה ע"כ כוונתו כדפרישית והתיר צמקה אף שלא צמקה אחר לידת הולד בחיי בעלה רק כיון שדדי' אז הי' מצומקי' תולין שלא תוכל להניק ואין עלי' שם מניקה. א"כ מוכח דח"צ ס"ל צמקה אחר מיתה אסורה דאל"כ מאי קשי' לי' דלא נקיט על צמוק בחיי בעלה וזה פשוט. והכי נמי צריכים אנו לפרש בדברי הרא"ש פ' אע"פ דצמוק מיירי באופן זה דא"ל דמיירי שצמקה בחיי בעלה. וכן פי' מהרמ"פ והא דנקט צמקה ופסק חלבה לא זו אף זו קתני. דז"א דהא תחילה האריך להוכיח דגמלתו בחיי בעלה שרי ומאי האי דסיים ומטעם זה נראה להתיר צמקו או פסק חלבה מאי חידוש בזה כיון שכבר הוכיח דגמלתו שרי. ע"כ פי' הרא"ש שצמקה בולדו' הראשונים וזה ילדה אחר מות בעלה וכן ראיתי שפי' בדב"ש דברי הרא"ש אבל יש לעיין במה שתפסו במושלם לאסור נצטמקה אחר מיתת בעלה וודאי אם נפרש הטעם דנתנה בנה למניקה אסורה גזירה אטו לא נתנה וודאי נצטמקה אחר מיתת בעלה אסורה דכבר היתה מניקה והיא בכלל גזרת חכמים אבל אם הטעם דנתנה אסורה שמא תחזור המינקת אין האיסור כי אם כשיכולה האשה להניק אסרינן לה שתתן למניקת דלמא הדרא בה אבל כל שאינה יכול' להניק כלל מה לה אם תחזור אם לאו למה נאסרה להנשא וזה הטעם שמא תחזור מוסכם בתוס' ורא"ש. וראיה לזה דאם נגזור אטו מניקה קשה דר"ג למה שרי נהי דאין לגזור אטו נשים אחרים דהיו ידועים וליכא גזירה כמ"ש הפוסקים נגזור אטו אינהו גופייהו נתנה למניקה אטו לא נתנה. אף שהריב"ש כתב בסימן תס"ד נמי דיש לומר דמייתי ברייתא דרדופה וחולק על ר"נ דהתיר דבי ר"ג דגזרינן אטו לא נתנה לענ"ד זה אי אפשר דהא ר"נ גופא אמר משמיה דשמואל הלכה כר"מ והוא התיר לדבי ר"ג דאין לומר דפליג על שמואל או דלא מדמה לרדופה מדפריך רב פפי עלייהו מהא בפשיטות ואינהו אמרי ולאו אדעתין א"כ למה לא מדמה ר"נ לרדופה ע"כ דל"ד להדדי וכמ"ש הרא"ש דאין לגזור נתנה אטו לא נתנה דהא מניקה והא אינה מניקה א"כ למה נאסור בצמקה דדיה אחר מיתה:
אך מ"מ נראין נכונים דברי האוסרים דהא הרא"ש דעתו לאסור נשבעה המינקת אטו לא נשבעה ובצמקה לא גזר ע"כ צמקה שאני דהוא בחיי הבעל ואין עליה שם מניקה אבל צמקה אחר מיתת הבעל שהיה עליה שם מניקה הוי כמניקה ואסורה אטו לא צמקה דתרווייהו הוי עלה שם מניקה והא דלא גזר נתנה אטו לא נתנה אף שהיה עליה שם מניקה קודם שנתנה להניק דהא נתנה מיירי לאחר מיתת בעלה נתנה בנה להניק ולא גזור אטו מניקה דודאי למאי דס"ד בנתנה אין איסור ס"ל דל"ד שאינה מניקה עכשיו למניקה עכשיו אבל כיון דלמסקנא אסורה משום שמא תחזור ולהכי אסור בצמקה אטו לא צמקה ונתנה להניק דתרווייהו עכשיו אינן מניקות והיה עליהן שם מניקות וגזר הא אטו הא. והרא"ש למד זה מדתני מינקת שמת בעלה כל שהיתה מינקת בחיי בעלה גזרו עלי' אף דאח"כ נתנה למינקת. אף דלהרא"ש עכשיו אינה קרוי' מינקת מ"מ כיון דאסורה שמא תחזור כללו חכמים אותה בלשונם לאסור כל שהיתה מניקת בחיי בעלה. ומזה אסרו הפוסקים המחמירים אף שלא הניקה בחייו שהיתה ראוי' להניק דהא לא נתנה בנה להניק בחיי בעלה:
ובזה ניחא דקשיא על הרא"ש דהתיר בצמקה ואסר בגרושה דלא כר"ש משום קושי' התוס' דהא במעוברת אף גרושה אסורה משום טעמא דדחסא א"כ אף לטעמא דמניקה אסורה. והא הך קושיא קשה על הרא"ש בצמקה למה מעוברת אסורה לטעמא דמניקה דמשום דחסא ודאי אסורה וכבר הרגישו בזה הב"ש והח"צ ולא העלו ארוכה למה בצמקה אסורה כשהיא מעוברת ולמ"ש ניחא דמעוברת כיון שיש לה שם אחד עם לא צמקה גזרינן מעוברת הא אטו הא ול"ד למינקת דאינן שוים זו מניקה וזו אינו מניקה אבל הר"ש דהתיר בגרושה מינקת ולא גזר מניקה גרושה אטו אלמנה א"כ אף מעוברת גרושה לא נגזור אטו אלמנה מעוברת אבל להרא"ש אסורה מעוברת בצמקה דמעוברת נזר הא אטו הא וזה דלא כח"צ ע"ש:
אך הא קשיא לכאורה בדבי ר"ג אם שכרה מניקה בעודה מעוברת למה אסורה דבדידהו לא גזרינן דאנשים מסוימים היו ולטעמא דדחסא הא אסורה וע' ח"צ ולא העלה ארוכה בזה ועלה בלבי לומר בדבי ר"ג אף שהיו תקיפים ולא תחזור המניקת מה שע"פ דין אינה יכולה לחזור אבל במעוברת ששעבדה עצמה לעובר דהוי דשלב"ל ולא קנה העובר ומדינא חוזרת לא היו כופי' למינקת נגד הדין. אך יותר נ"ל דאף דבי ר"ג לא נגזור אטו אחרינא אבל נגזור אטו דר"ג גופייהו אם לא תשכור להניק בנה אז מעוברת דידהו נמי אסורה וגזרינן הא אטו הא דשתיהן נקראות מעוברת. אבל מניקה דר"ג לא נגזור אטו לא נתנה דר"ג דזו קרויה מניקה וזו אינה מניקה לא נגזור הא אטו הא ומשום אחריני דנתנה לא נגזור דר"ג דהיו מסוימים אך אין צורך בזה דבלא"ה יש לעיין בתוס' כתובות שדחו דברי הר"ש דהא אלמנה נמי בידה לומר שלא להניק אי רוצה להנשא ויש לתמוה למה לא הקשו מש"ס ערוך דאוסר מעוברת להנשא דסתם מעוברת למניקה קיימא הא נשאת כבר קודם ואינה משועבדת להניק שוב ולמה נגזור על זה שאח"כ תהיה מינקת ונראה בפשט ד"ת דהא קשה בהא דאסר סתם מעוברת דקיימא למניקה ופריך א"ה דידי' נמי אף דהוא מוחל על הנקה וליכא שיעבוד רק שם הפשט דקטלה לברה ומה ענין זה לשיעבוד אנן חיישינן שהיא תניק הולד אף שאינה מחוייבת או משום דרחמה לברה או משום צערה דידה דק"ל היא אומרת להניק שומעין לה משום צערה דידה והיינו דגזרו גבי מעוברת דסתם למניקה קיימא וחיישינן שתניקהו אחר נשואין אף שאינה משועבדת ואיעכר חלבה וקטלה לברה שלא יהיה על מי לסמוך ואי הוי ידעינן שלא תניקהו לא היה לנו לגזור עלי' כיון דלא משתעבדה אבל אנו חוששין שתניקהו וקטלה ליה שתהיה בושה ותניקהו ולא יהיה כדי ספוקה או כמ"ש הרמב"ם שהחלב רע לו אבל אם לא היתה מניקתה ודאי היתה מטרחת שיתנו לו מינקת וכן מוכח מלשון הש"ס דקאמר סתם מעוברת למניקה קיימא ל"ל דקיימא למניקה היה לו לומר בפשיטות הא תלד ולד ותהיה בושה לתבוע ליורשיו ולא יהיה לה מינקת ואם תניקהו מעכר חלבה ל"ל לומר סתם קיימא למניקה ע"כ אי לא הוי קיימא למניקה לא היינו גוזרים עליה דהא לא משתעבדת כשניסת דהב"ד היו שוכרים מניקה כשהיתה מודיעה אבל אנו חוששין היא תניקהו ואף דלא משתעבדא ואח"כ לא יהיה לו כדי צורכו להניק להכי אסורה להנשא ולהכי לא הקשו תוס' על הר"ש מש"ס ואי קשיא א"כ מאי הקשו תוס' בגרושה מעוברת לשתרי הא אף גרושה מעוברת אסורה אף דאינו משועבדת דקיימא למניקה. זה אינו דהר"ש התיר אף כשהיא מניקה להנשא משום דאיכא אב דמסמס כמ"ש הרא"ש משמו ולא חייש שבושה לתבוע להבעל דרחמי אב על בן ומעצמו ימסמס והקשו שפיר מגרושה אבל מאלמנה מעוברת אף דלא משתעבדת לא קשיא דליכא אב ובושה לתבוע יורשי' וקטלה ליה ומאי ענין זה לשיעבוד ולהכי הקשו אי אלמנה לא תרצה להניק מאי איכא למימר וזה ברור בפשט התוס' ולהכי בדבי ר"ג אסורה מעוברת אף שהשכירה מינקת מ"מ חיישינן שהיא תניקהו דסתם מעוברת למניקה קיימא וקטלה לברה דהא באלמנה ליכא אב והיא תחזור שלא ליתן למינקת דהמינקת אינה תקיפה ותניק בעצמה ואיעכר חלבה וקטלה לברה. ובזה מיושב קושית הגאון בעל נודע ביהודה לב"ש דס"ל דלא משתעבדא להניק א"כ למה ס"ל מניקה אסורה להנשא תוך כ"ד חודש והוא מיישב דבגרושה כשהיא מניקה אסורה אף לר"ש ומיירי בכה"ג ע"ש אבל באמת בגרושה ליכא איסור לר"ש משום דאיכא אב רק קושיתו מיושב דגזרו על אלמנה כשהיא מניקה שלא תנשא דליכא אב ואשה בושה כנ"ל. ותניקהו אף דלא משתעבדא וזה ברור תבנא לדינא נתבאר טעם הפוסקים דאסרו בצמוק לאחר מיתה דגזרינן אטו נתנה בלא צמוק כדגזרינן נשבעה אטו לא נשבעה:
אך לענ״ד יש להשיב ע"ז דהא הרא"ש דהשיג על הר"ש משום קושיא דמעוברת גרושה למה אסורה הרי שרוצה להשיג על דרך שפרשנו על הר"ש דדעתו לגזור גרושה אטו אלמנה ומכל מקום בצמקה שרי להרא"ש דלא קשיא ממעוברת בצמקה דבמעוברת גזרו אטו לא צמקה אבל בילדה לא גזרינן ובגרושה מדמה מעוברת לילדה דבתרווייהו יש לגזור גרושה אטו אלמנה כמו דגזרו מעוברת גרושה אטו אלמנה כך מניקה גרושה:
ולפ"ז קשה א"כ בפ' החולץ למה מהדר הרא"ש ליתן טעמים בגרושה משום דמ"מ תניקהו אף דלא משתעבדא ולא כתב הטעם דנגזור אטו אלמנה וצ"ל דס"ל להרא"ש אי לא היה תועלת לתינוק למה נגזור עליה כמ"ש הר"ן הביאו הריב"ש סימן תס"ב והובא בב"י דמש"ה שריא בפסק חלבה ג' חדשים בחיי בעלה דכיון דאינה יכולה להניק למה נגזור עליה כיון שאין כאן תקנת הולד (וצ"ל הא דאסר פסק חלבה אחר מיתת בעלה אף שאין תקנה לולד משום דחיישינן שתגמלהו כדי שתנשא ויש בזה תועלת דאסרינן להנשא אבל כשפסק בחיי בעלה לא עשתה זו עבור שתנשא ולא נשאר רק גזירה ולא רצה לגזור אטו לא פסק כיון שאין תקנה לולד וזה פשוט) והך סברא ס"ל להר"ש דהתיר בגרושה ולא' קשה קושי' תוס' אלמנה נמי אי אינה רוצה להניק לשתרי דס"ל באלמנה אסרינן שיש תקנה לולד שלא תנשא ותשאר בשיעבודה ותניקהו דודאי לא תאמר איני ניזונית דלא שכיחא כמ"ש תוס' פ' אע"פ רק אם נתירה להנשא תבטל השיעבוד להכי גזרו שלא תנשא ותשאר בשיעבודה אבל גרושה למה נגזור בלא"ה אם לא תרצה לא תניקהו וכ"כ הרשב"א בהדיא לסמוך על הר"ש מה"ט ולהכי נתן הרא"ש טעם די"ל אף דלא משתעבדא מ"מ תניקהו מרצונה אי לא תנשא ויש בזה תקנות הולד וזה ברור. ומש"ה לא כתב הרא"ש דגרושה אסורה משום גזירה אטו אלמנה דאי לאו האי סברא דמ"מ תניקהו לא הוי גזרינן עלה דליכא תקנות הולד. א"כ היכא דליכא תקנות הולד אף הרא"ש מודה דאינו כאן גזירה א"כ אין ללמוד מדברי הרא"ש לאסור בצמקה לאחר מיתה ולגזור אטו לא צמקה כי היכי דגזר נשבעה אטו לא נשבעה דשם יש תקנות הולד דנגזור עלי' כדי שלא תתנהו למניקה ותניקהו בעצמה אבל בצמקה מה תועלת יש לולד ואין לגזור שלא תגמלהו עבור להנשא דהא צמקה באונס ולא נעשה זה עבור שתנשא א"כ למה נגזור עליה ואי קשיא א"כ צמקה מעוברת למה אסורה הא ליכא תקנה לולד ולמה נגזור אטו מעוברת אחרת י"ל במעוברת חיישינן דלא יהב לה בעל כשתלד והיא בושה לתבוע א"כ יש בזה תקנה לולד דתמסמס ליה מדידה דרחמא ליה אף דלא משתעבדא כמ"ש הרא"ש לענין הנקה אבל על הר"ש הזקן דס"ל דאב ממסמס בגרושה הקשה שפיר מ"ש מעוברת ממניקה גרושה שתנשא א"כ צמקה שכבר נתנה בנה למניקה למה גזור עליה וא"ל א"כ למה לש"ס לומר סתם מעוברת למניקה תיפוק ליה דמה תתן לו כיון דלית לה י"ל הרא"ש דלא ס"ל שיטת הר"ש דתלוי' במשתעבדא ע"כ לא דייק הך דיוקא שכתבתי לעיל ונקיט מעוברת קיימא למניקה דהינו טעמא דמניקה ולעיל כתבנו הפשט דסתם מעוברת האיסור בשביל שתניקהו להתוס' היינו דלא רצו להקשות על הר"ש מגמרא די"ל ר"ש מפרש כך אבל באמת תוס' ורא"ש אינם מפרשים כך וא"ל בצמקה ונתנה למינקת נחוש שמא תחזור בה המינקת ולא יהיה לה למסמס דהא ע"כ דהר"ן לא ס"ל הך סברא דאל"כ אף פסק חלבה נגזור שלא תנשא כדי שתמסמס וגם י"ל החשש שתחזור אינו שאח"כ לא תמצא מינקת רק החשש שתחזור היא כשמכורה הולד ולא ירצה לנוק מאחרת להכי גזרו שלא תנשא ותניק היא בעצמה א"כ בצמקה מה לה לעשות אבל מעוברת אסורה שלא יהי' לה ממה לשכור או שיהיה תועלת ולד שלא תנשא ותניקהו בעצמה כשיולד א"כ י"ל דהרא"ש נמי ס"ל כמ"ש לשטות הר"ש כיון דלא משתעבדא דהא נשאת קודם לא אסרוהו בשביל שלא יהי' לה מה ליתן לולד להכי צ"ל סתם מעוברת למניקה קיימא כמ"ש לעיל והא דצמקה מעוברת אסורה דגזרינן אטו לא צמקה ויש תועלת לולד שיהא לה במה לשכור מינקת שאם תנשא לא יהי' לה במה לשכור מינקת אבל אם אחר לידתה צמקה שריא אי שכרה לו מינקת כבר דלמה נגזור אטו לא צמקה הא ליכא תועלת לולד דהא כבר שכרה לו מינקת ולא גזרינן דתחזור המינקת דתשכור אחרת ומה לה לעשות יותר דבש"ס חיש שמא תחזור לכן עדיפא שתניק היא. אבל בין מניקה זו לאחרת מאי נ"מ כמ"ש לעיל:
וכיון שמזה הטעם שריא בצמקה מחיים א"כ הה"ד בצמקה אחר מיתה אין שום תועלת לולד כמו דלאחר לידה בצמקה בחיים או בגמלתו מחיים לדברי הר"ן א"כ מבואר דאין לגזור צמקה אטו לא צמקה. ול"ד לגזירת נשבעה אטו לא נשבעה ואי' קשיא במעוברת בצמקה ושכרה מינקת לשתרי דליכא כלל תקנות הולד ולטעמא דדחסא אסור הכל די"ל כיון שלא נולד הולד הוי כלא שכרה כלל דאין מועיל השיעבוד לדבר שלא בא לעולם ואי דאשה שכרתו שתניק עבורה כיון דאשה לא משתעבדא אינה שכירה שלה. ותו נ"ל דס"ל להפוסקים דאסרי בצמקה משום גזירה דהא דהוצרך הרא"ש בגרושה הטעם דרחמא דבלא משתעבדא אין לגזור עלי' אטו אחריתי כשאין תקנה לולד וס"ל היכי דמשעבדא גזרו עלי' אף בלא תקנות הולד אבל אי לא משתעבדא וליכא תקנות ולד לא גזרו דלמה יגזרו עלי' חכמים כיון דלא משתעבדא להכי צ"ל שיש תקנה לולד ומש"ה גזרו עכ"פ מבואר אי לא משתעבדא אין לגזור אטו אחרת במקום שאין תקנה לולד ולכאורה הי' אפשר לומר דרא"ש כתב זה משום קושיא דכל אלמנה שרוצה להנשא לא משתעבדא תשתרי אי אינה רוצה להניק ובהא ליכא למימר משום גזירה דתקשי כולהו נמי לשתרי וצ"ל משום תקנות הולד רק א"כ לא הי' צריך לומר משום דרחמא תניקהו אף דלא משתעבדא רק הי' לומר שלא תנשא כדי שתשעבד ותו הרי הרא"ש עיקר דבריו סוב בים להשיב על גרושה מבואר דאף דיש גזירה לא גזרינן אי לא משתעבדא במקום שאין תקנות ולד] ולפי פירוש זה נמצא היתר ברור לאשה הזאת שהיא עשירה ולא משתעבדא להניק כמ"ש באמונת שמואל [ומה שדחה דבריו הכנסת יחזקאל דצריך שתהי' ראוי' לקנות שפחה שלא תחזור אין לו שחר כיון דלא משתעבדא מה לי אם תחזור] רק שבב"ש דחה דברי א"ש מדבי ר"ג שהיו עשירים ולא משתעבדא לאמת דחי' זה יש לדחות די"ל דקבלה הנדוניא ואוכלת מזונות עבור הכתובה ואז היא משתעבדא כיון שאין הנדוניא תחת היורשים] ולפי מ"ש אף אם נניח מדברי ר"ג מוכח בעשירה אסורה היינו משום דגזרינן אטו אחרת כדגזרו על גרושה אבל במקום שצמקו שאין תועלת לולד לא גזרו על אשה דלא משתעבדא בבירור כדמוכח מדברי הרא"ש שזכרנו וראיתי בתשו' גבורות אנשים הוכיח הגאון מוה' יהושע זצ"ל בעל פ"י ומג"ש דעשירה נמי חייבת לשכור מינקת ומסייע מתוס' כתובות גבי נדרה שלא להניק ודבריו תמוה שם קאי היכי דמשתעבדא להניק רק שנדרה כתבו התוס' דחייבת לשכור אבל בלא משתעבדא למה תהי' חייבת לשכור ואיש דרכו לשכור כנ"ל והרי תני יושבת בקתדרא אמאי לא חשיב חייבת לשכור מינקת וזה פשוט. והאמת לענ"ד הי' נראה לדחות דברי א"ש די"ל אף דהיא עשירה גזרו עלי' כדי שתניקהו ואי דלא משתעבדא הא בכל אלמנה גזרו עלי' אף כשתרצה להנשא לא משעבדא מ"מ גזרו שאי לא תנשא וודאי תטול מזונות ותניק אף שבידה לומר איני נזונות רק חכמים אמדו דעת האשה מסתמא ניחא לה ליקח מזונות ותניק א"כ אף עשירה בידה ליקח הנדוניא ותטול מזונות כמו בעני' ול"ד לעודה תחת בעלה דהנדוניא בידו. רק בנ"ד כיון שאין תועלת לולד ועכשיו הא לא משתעבדא שלא עשתה כך. וגם יש היתר דעכשיו לא משתעבדא שכבר גבתה כתובתה ואין עליה חיוב יותר להניק רק שנגזור עלי' משום אחרת כדי שלא תגבה הכתובה במקום שאין תועלת לולד הא לא גזרו א"כ יש היתר מרווח ותו הא דעת הרשב"א דלא גזרינן גרושה שלא הניקה אטו אלמנה או אטו גרושה מניקה דכיון דלא משתעבדא ואין לנו לגזור עלי' רק בהכירה אסרה. וכבר כתבתי בתשו' אחרת בס"ד דיש להורות כב"ח דיש לסמוך על זה דלרשב"א לא קשה קושית תוס' שהקשו על הר"ש הזקן דלהכי מעוברת אסורה שמא תניקהו עד שיכירה ואח"כ איעכר חלבה וקטלה לברה ונשארים דברי הר"ש בלא קושיא כלל ומאלמנה שאינה מכירה לא קשיא דאף כשרוצה להנשא לא משתעבדא כמ"ש מ"מ גזרו עלי' ואז וודאי תניקהו משא"כ גרושה והב"ח סמך עצמו על דברי הרשב"א והט"ז חלק עליו אבל למ"ש לפי דברי הרשב"א קושית התוס' מיושבת למה נדחה דברי הר"ש א"כ הה"ד נ"ד אין לגזור עלי' בלא משתעבדא כ"ש בליכא תקנות הולד ותו נ"ל לענ"ד ראי' ברורה מש"ס דהיכי דליכא תקנות הולד לא גזרו חכמים דשם קאמר ואתון לא תסברי' והא תניא הרי שהיתה רדופה כנ"ל ולפי פי' תוס' ורא"ש הטעם בנתנה משום דלא הדרי' כנ"ל א"כ מאי האי דפריך לי' מהיתה רדופה כיון דלא גזור אטו אחרת וסברי' דלמא הדרא לא ידע למגזור דאי ידע מה צורך לברייתא דרדופה ומהיכן מוכח שם גזירה זו וע' מה שהקשה מהר״ש באמת למה לא נגזור ולפמ"ש ניחא בס"ד וודאי אין לנו לגזור נתנה אטו לא נתנה כיון שאין תועלת לולד לא גזרו עלי' חכמים. ול"ד לרדופה דשם הגזירה משום איסור אבל הכא לא גזרו רק היכא דאיכא תקנות הולד. ותדע דאל"כ נגזור גמלתו בחיי בעלה ע"כ כמ"ש הר"ן דהיכא דליכא תקנות הולד לא גזרו אבל הכא כיון דיש חששא דתחזור ואיכא תקנות ולד גזרו אטו לא נתנה דמוטב שלא תתן למניקה ויהי' תועלת נולד שלא תחזור המינקת ובשביל החששא דתחזור לחוד לא הי' גוזרין רק כיון דיש חש שא דתחזור גזרו אטו לא נתנה ומה דבעי לאסור במת היינו נמי תקנות הולד שאז לא תמיתהו וגזרו אטו לא מת וקאמר האי שנויא כנ"ל. ובלא"ה לא תמיתנו ואין תקנה לולד וכן גמלתו נמי גזר דיש בזה נמי תקנה שלא תגמלנו בידים ומעתה בנתנה וצמקה אין לגזור אטו לא נתנה ולא צמקה דאחרי שאין תועלת בזה למה נגזור ומה"ט מקילינן בנשבעה ואף המחמירי' דשם מ"מ רצו שהיא תניק בעצמה ולא יזדמן עפ"י דרך רחוקה היזק לולד שתתיר לעצמה השבועה המינקת או שתעבור על שבועה אבל בצמקה אין לגזור כלל וחששת הריב"ש יתבאר בסמוך בס"ד דאין לגזור לכן ההיתר ברור ולפי פי' שכתבתי להרא"ש י"ל לדר"ג שהיו עשירים ולא משתעבדא ואין לגזור אטו אחרת כיון שאינה משועבדת וליכא תקנות הולד דלא הדרה בהו ולהכי צריך טעמא דלא הדרה ולא די בעשירה לחוד. ותו אמינא מקור הדברים הנלמדים מדברי מהרמ"פ דצמקה לאחר מיתת בעלה אסורה יראה מהרמ"פ לא כתב רק כי אם להשיב להשואל שס"ד בלא הניקה כלל שריא א"כ קשיא לי' למה לי' להרא"ש לכתוב צמקה שריא ת"ל הא לא הניקה כלל ע"כ שמיושב דמיירי שהניקה פ"א בחייו ואח"כ צמקה וכה"ג מסתבר למהרמ"פ וודאי דאסורה אי צמקה אחר מיתה וזה וודאי אסור ומבואר כך בתשו' הרא"ש דעכשיו צמקה לא מהני כיון שהי' לה חלב להניק אחר מיתה והניקה וכן רישא שכתב הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי' ד' ועל המניקה אם יש לה חלב שראוי' להניק אסורה אבל צמקה שריא ולפ"ד השואל שם דאם לא הניקה כלל שרי א"כ רישא ע"כ דלא מיירי שלא הניקה בחיים רק דמיירי שהניקה בחיים ואם יש לה חלב אף עכשיו האיך נתירה פשיטא ע"כ מיירי אף שצמקו עכשיו רק שהיתה לה חלב אחר מיתה והניקה בחיים להכי אסור וע"ז הקשה שם מצמקה אבל לפום קושטא שחולק מהרמ"פ על השואל מתפרשי' דברי הרא"ש כפשוטן רישא מיירי שיש לה חלב רק שלא הניקה מעולם להכי אוסר וסיפא מיירי בצמקה וכה"ג י"ל צמקה אחר מיתה נמי שרי כיון שלא הניקה מעולם ואף דמהרמ"ט כתב שאין טעם לחלק בין התחילה להניק ללא התחילה היינו בלא צמקה דמסתברא דיש לאסור אותה משום שהרי בידה להניק אבל בצמקה שאין בידה להניק החילוק מבואר בדברי הרא"ש כיון שכבר רגילה להניק גזרו עלי' אבל כל שעדיין לא הניק' לא גזרו עלי' ולענ"ד מוכרח כך מדברי הרא"ש גופא דהא מה שכתוב אבל צמקה שרי וודאי מיירי נמי שילדה אחר מות בעלה דאי צמקה בחיים י"ל צמקה אף שהיה לה חלב ופסקה שרי ל כ דמיירי שצמקו אחר' מיתה ושרי מאי אמרת דמיירי בילדה אח"כ ודדי' היו צמוקים בחיי בעלה א"כ למה נקיט ברישא שיש לה חלב וראוי' להניק אסורה אף שאין לה חלב ואין ראוי' להניק נאסור כיון שבחיים לא היו צמקים ע"כ הרא"ש מתיר בצמקו אחר מיתה ולכאורה י"ל עוד ראי דצמקה אחר מיתה שרי מכח קושי' הב"ש דלמה לי שכרו מינקת כיון דצמקו ופסק חלבה ע"כ שכרה מינקת ואמת מפסק חלבה אין קושיא דיתכן שגמלתו אבל מצמקו קשיא דמשמע שהי' כך מתחילה ולא הניקתה כלל א"כ וודאי שכרה מינקת ואי נימא צמקה אחר מיתה שרי ניחא דלא מהני היתר ששכר' מינקת דבעי שקשכור מחיים וזה לכאורה ראי' נכונה:
אך זה יש ש לדחות דמיירי שנצטמקו בחיי בעלה רק שילדה אחר מות בעלה ושכרה מינקת אחר מות בעלה ואין היתר משום ששכרה רק משום שצימקה אבל נצטמק לאחר מיתה לא מוכח אך כבר הוכחנו לעיל דשרי ותו נ"ל לענ"ד דאף הסוברים דאסורה היינו מטעם דברי הריב"ש שתעשה לעצמה שיצטמקו שדים ולא תוכל להניק וזה מיירי שנצטמקו עבור שלא הניקה אבל כל שלא הי' יכולה להניק מחמת אונס הנראה אין לגזור גזירת הריב"ש ועתה הוגבה עדים שלעולם לא תהי' יכולה להניק על דד א' שלא יהי' לה חלב ומעט שיהי' יהי' חלבה מר ומזיק ועל דד השני מסופקי' וקרוב לוודאי שג"כ יהי' כך ומעתה וודאי אין לגזור שתעשה פעולה שלעולם לא תהי' ראויה להניק כי אין זה בידה וכיון שיצאה זו מחזקת שאר נשים אף הריב"ש מודה דאין לגזור עלה וכבר בארנו דלמאן דס"ל צמקה אחר מיתה אסור הוא משום גזירה ומאן דמתיר בנשבעה ס"ל דלא גזרינן אטו לא נשבעה ושם הסכימו האחרונים דדיעבד שרי וכ"ש צמקה לאחר מיתה דשרי טפי מנשבעה כמבואר לעיל א"כ יש לסמוך על תשו' אמונת שמואל בלא התחילה להניק כלל. דבתשו' שבות יעקב כתב לסמוך אם יש עוד צד להתיר והרי יש צד מרווח דהא דיעבד שרי א"כ שרי לצרף לסברו' א"ש כנ"ל וגם כבר כתבתי בתשו' אחרת בס"ד דלענ"ד מוכרח מהש"ס בלא התחילה להניק ולא משתעבדא אין לאסור דהא הרשב"א הקשה למה לא קאמר טעמא דלא תנשא תוך ב' חדשים משום מינקת ותי' דלא גזרו על הספק ולפי זה קשה מאי מהדר ליתן טעמי' על מעוברת הא די הטעם שאח"כ תהי' מינקת ואסורה ואי רצה ליתן טעם על מניקה גופא מאי שיאטי' הכא וגם סתם מעוברת למניקה קיימא דקטלה משמע דהוא טעם היא תמיתהו כמו שנתבאר לעיל ע"כ כיון שלא התחילה להניק ולא משתעבדא אין עלי' שם מניקה רק הטעם הוא דהיא תניקהו ואח"כ לא יהי' לה מה להניק אבל לא הניקה כלל אין לנו לגזור עלי' כיון דלא משתעבדא דנשאת קודם לידה הה"ד בעשירה ולא התחילה להניק שרי' וכבר בארנו דאין מקום לגזור על לא משתעבדא כי אם ביש תקנה לולד ובהא כ"ע מודים א"כ בצמקה באונס אף הריב"ש מודה דשרי דאיהו מיירי שם אי צמקה מחמת שלא הניקה ואין לגזור באונס אטו צמקה ברצון כיון שאין תקנה לולד אין לגזור על לא משתעבדא לכ"ע ולא שייך גזירה שכתב הריב"ש לכן יש היתר ברור לענ"ד לבל הדיעות:
ובענין ההיתר שהתיר הגאון פ"י בק"א אחר ט"ו חודש. לכאורה זה תמו' מאין הרגנו לפסוק נגד סתמא דש"ס ויראה ליתן טוב טעם דוודאי יש לנו לפסוק כב"ה דס"ל ח"י חודש וא"ל דר"מ ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה דמאי קאמר אביי הא ב"ה הא ר"מ הא לר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה ע"כ ר"מ לא ידע מדברי ב"ש וב"ה ור' נתן שאמר הן דברי ב"ש וב"ה ראוי' לפסוק כב"ה אך נ"ל משו"ה ס"ל לרב ושמואל כר"מ דבאמת בגוף הדין כמה זמן הנקה פסקינן כב"ה דדי ח"י חודש. רק עכ"פ הרגילו' שתניק כ"ד חודש כמבואר במס' גיטין פ' מי שאחזו ולהכי צריך שתניקהו כ"ד חודש דהבעל נתכוין שתניקהו כדרך שרגילי' א"כ שפיר גזרינן מניקה תוך כ"ד חודש אטו תוך ח"י חודש כיון דתרווייהו מניקות ולהכי פסקו כר"מ דהלכה כר"מ בגזירותיו אבל בענין כמה הזמן הנקה אין זה תלוי' בגזירות ר"מ ראוי' לפסוק כב"ה ור"מ והשתא נתנה בנה למניקה דלרא״ש אין לגזור אטו לא נתנה רק שמא תחזור ובחזרה לא אכפת לן אי חזרה דהוא אחר זמן הנקה כיון שאינה צריכה להניקו יותר ומדינא שריא אחר ט"ו חודש להנשא אף שהיא מניקה רק משום גזירה אסור ובנתנה בנה למניקה ליכא גזירה רק שמא תחזור ואין עלה לגזור רק מה שהוא מדינא וזה ברור ואי קשיא נגזור נתנה אחר ט"ו חודש אטו נתנה תוך ט"ו חודש די"ל בהא לא גזרינן כיון דליכא תקנות הולד כמ"ש לעיל ובלא נתנה למניקה שהיא עכשיו מניקה גזרו אטו מניקה אחרת אף באין תקנה לולד ותו במניקה יש חשש שתניקהו ואיעכר חלבה ולא יהי' לה למסמס לי' ותו כיון דלא משתעבדא אחר ח"י חודש אין לגזור עלי' כמו שנתבאר לעיל דהא ליכא תקנות הולד כיון שכבר נתנה למניקה ולא הניקתו מעולם ואי דלכתחילה תעשה כך כדי שתהי' מותרת אחר ט"ו חודש כבר כתב פ"י דהיא גזירה רחוקה ואם היתה רצונה להניק תניק ולא משום זה תניחהו מלהניק א"כ ליכא בזה תקנות הולד אבל מני קה אטו מניקה גזרו אף דליכא תקנו' הולד אבל כולי האי לגזור באינה מניקה ונתנה אחר ט"ו חודש אטו תוך ט"ו חודש ושם נגזור שמא תחזור משום האי לא גזרו באין תקנה לולד ולא קשיא על דברינו מפ' מי שאחזו דקי"ל שתניקהו כ"ד חודש דהיינו מסתמא דעת דהבעל בהכי דרגילות להניק כד"ח ע"ש ונתקיימו דברי הגאון הפ"י זצ"ל ובנ"ד כבר גליתי ההיתר הברור לענ"ד ומדברי הריב"ש מוכח דצמקו אחר מיתת בעלה שרי דאל"כ למה לי' ליתן טעם שתשתדל להצמיק דדי' ולא כתב דכבר היתה מניקה ומה מועיל הצימוק ע"כ דמועיל מדינא רק דגזר שתעשה בידים אבל כשנצמק באונס ע"י פצעים וחבורי' שהיא באופן שלעולם שלא תניק זה אינה בידה וגם דלא גזרינן עלה בלא משתעבדא אלא בדאיכא תקנות הולד ובמשתעבדא גזרינן ובנ"ד לא משתעבדא שנטלה כתובתה ואין לה מזונות ואין לגזור דאזדא סברת הרא"ש בגרושה אבל לזאת אין דעתי להתיר אם צמקה לפי שעה ואח"כ תהי' כשאר נשים דוודאי אתי לאחלופי וראי' לזה מסי' ע"ט שנדחקו האחרוני' האיך משכחת לה שלא תניק בנה מאיש אחר הא אסורה להנשא ואם איתא משכחת לה שאז הי' לה חולי שלא יכלה להניק ע"כ משו"ה לא שריא לינשא כי אם שהצמק שלעולם לא תוכל להניק להכי הקשו שם ואחרי שבנ"ד העידו עדים כך כבר בארנו שיש היתר ברור:
ועתה אחרי שביארנו ההיתר בדרך הארוכה ע"פ הראיי' המוכרחי' אומר על מה אדני ההיתר הוטבעו בדרך קצרה מקור ושורש הדברים בלא הניקה כלל זקיני הגאון מהרמ"פ סתר דברי המתיר. ועם כל זה לא ברירא לי' האיסור כמבואר בדבריו כי לולי שזה המתיר רצה לשמוע דעתו ז"ל לא הי' מכניס עצמו לאסור וסיים כי ידעתי כי יש להשיב על כל קוץ אולם כתבתי טעמי דידי' על מה אני סומך על שמועתי והאמת כי אין ראי' מוכרחת לאסור כי הראי' העיקרת שעלי' נשענו האוסרים מדברי הרא"ש דאי לא הניקה שריא ל"ל לרא"ש להתיר משום צמקה תיפוק לי' הא לא הניקה ולפי מה שביארנו למעלה אפשר לדחות ראי' זו דאף שלא הניקה הולד כלל כל שלא פסק חלבה אסורה להנשא כמו דגזרו על מעוברת שלא תנשא פן אח״כ כ תניק הולד ואיעכר חלבה א"כ פשיטא יש לגזור עלי' כשילדה הולד ועדיין לא פסיק חלבה שמא מ"מ תניקהו אח"כ וצריך שיפסיק חלבה ואז תנשא אבל צמקה שרי כיון שאינה רגילה להניק אף שיש לה מעט חלב או שחלבה ארסיי שזכר הח"צ וכדומה שאינה יכולה להניק שריא ואינה צריכה להמתין כדי שיפסיק חלבה לגמרי שזכר הרא"ש בתשו' שהוא אחר ג' חדשים מיום שילדה רק ג' חדשים מיום מיתת בעלה ובילדה אחר מיתת בעלה ג"ח שריא מיד להנשא א"כ אין ראי' מצמקה לאסור לא הניקה כלל אחר שפסק חלבה ומפסק חלבה דבעי בחיי בעלה וודאי אין ראי' דשם מיירי שהניקה הולד ואח"כ פסק חלבה אז בעי בחיי בעלה והקושיא שהקשה הגאון זקיני מהרמ"פ דמאי סברא יש לחלק בין התחילה להניק ללא התחילה נמי אפשר ליישב דהא הרא"ש ס"ל נתנה בנה לא גזרו אלא שמא תחזור ולא אטו לא נתנה דאינה מניקה אטו מניקה לא גזרו הרי נתנה קרוי' אינה מניקה רק משום שמא תחזור אסרוהו ובנתנה בחיי בעלה למניקה לא גזרו עלי' כיון שלא הי' עלי' שם מניקה כשמת בעלה אף דאיכא חששא דתחזור לא גזרו חכמים על אשה שאינה קרוי' מניקה כשמת בעלה וכ"כ הרא"ש בהדיא א"כ י"ל המתירי' לא הניקה כלל ונתנה בנה למניקה ס"ל דכיון דאינה קרוי' מניקה כלל שהרי לא הניקה מעולם לא גזרו עליה כמו שלא גזרו על שלא היה מניקה תיכף במיתת בעלה שנתנה מחיים כך לא גזרו בנולד אחר מיתת בעלה ולא הניקתו מעולם ואמת הריב"ש הרגיש בזה למה תהי' אסורה כשילדה אחר מיתת בעלה הא לא היתה מניקה כשמת בעלה ותי' דכבר היתה אסורה כשהיא מעוברת או דסתמא קיימי למניקה והמתירין לא שמיעא להו הך סברא א"כ מחלקי' שפיר בין התחילה להניק ללא התחילה הרי דאיסורה דהא מילתא גופא לא ברירא. והש"ג כתב דיש מתירי' והניח בצ"ע אך חלילה להרי' ראש נגד רבותינו ז״ל בדבר זה כתבנו עכ"פ דאין ברור כ"כ הא חדא:
[ב] בצמקה דדי' אחר מיתת בעלה כבר ביארנו למעלה ת"ל באריכות דאינו מוכח מהרמ"פ לאסור ומהרא"ש מוכח דשרי דמחלק בתשובתו בין הי' לה חלב לצמקה ובוודאי איירי לאחר מיתה דאי מחיים אף שהי' לה חלב מחיי' שרי כיון שפסק חלבה. ע"כ מיירי שצמקה אחר מיתה ושרי וא"ל דהך צמקה כוונתו שילדה הולד אחר מיתת בעלה וצמקה מחיים קשיא רישא ל"ל שהי' לה חלב שראוי' להניק אף שלא הי' לה חלב כיון שלא הי' לה ריעותא בחיי' אסורה. ע"כ צמקה אחר מיתת בעלה שרי כיון שעכשיו אין לה להניק למה נגזור עלי' וברישא אסור אף שלא הניקה כלל כיון שראוי' להניק וביארנו בארוכה דהיכי דליכא תקנות הולד אין מקום לגזור:
[ג] יש מקום היתר עבור שהיא עשירה וכבר הותר אשה זאת בימי רבן של ישראל הגאון מוה' העשיל ז"ל ולא אסרה אף שלא התירה כמ"ש הגאון ח"צ ז"ל ובאמת מה שדחה הב"ש דבריו מהנהו דר"ג דהיו עשירים כבר ביארנו למעלה. די"ל שקבלה הנדוניא ואכלה מזונותי' והרי דינה כעני' דעושה ואוכלת:
[ד] ביארנו מדברי הרא"ש פ' החולץ דלא כתב גרוש אסורה גזירה משום אלמנה מוכח בליכא תקנות הולד לא גזרו ולהר"ש ליכא תקנות הולד לגרושה דאי בעי לא תניק אף שנאסרה להנשא להכי צ"ל הרא"ש סתמא תניקהו אף דלא משתעבדא. אולם אף אם נאמר דהיכי דמשתעבדא גזרו אף בליכא תקנות להולד עכ"פ בלא משתעבדא מוכח דלא רצה הרא"ש לגזור גרושה אטו אלמנה מאי אמרת שמא דאף בלא משתעבדא גרידא נמי גזר הרא"ש. רק בליכא תקנות הולד ולא משתעבדא לא גזר. ולהכי צ"ל הטעם דמניקהו דאי לא"ה גרושה דלא משתעבדא וליכא תקנות הולד דאי בעי לא תניקהו למה נגזור להכי כתב הרא"ש דתניקהו משום דרחמא לי'. עכ"פ בעשירה וצמקה אין לאסור דהא לא משתעבדא וליכא תקנות הולד למה אסור ובהא וודאי כ"ע מודים וליכא ראי' מהנהו דר"ג דהי' עשירים ומ"מ קאמר הטעם דלא הדרא דאי לאו דלא הדרא לא משתעבדא נמי אסור והיו גוזרי' עלי' רק כיון דלא הדרא ליכא תקנה לולד ולא משתעבדא שהיתה עשירה לכן לא גזרו עלי'. ויתישב הקושיא למה לא גזרו בדבי ר"ג. והרא"ש דתי' על הנהו דר"ג שהיו מסוימים דבעי לאוקמי אף שקבלה הנדוניא כמ"ש באות הקודם אבל אין ראי' לסתור מדברי הגמ' לסברת אמונת שמואל ואתתא לכ"ע שריא לאנסובי:
[ה] אף להאוסרי' בצמקה לאחר מיתה אינו אלא משום גזירה אטו לא צמקה וכן הא דכתב הריב"ש הגזירה שתעשה לעצמה צמוק והיכי שנודע שהי' באונס הצמוק לא נגזור אטו שלא באונס כשאין תקנה לולד. כ"ש שביארנו שהיתרנו בנ"ד עבור שלעולם לא היתה יכולה להניק לולד כדרך הנשים הא אין בידה לעשות בידים צמוק לעולם ואין לנו לגזור אטו אחרת והרי זה דומה לנשבע' דגזר הרא"ש אטו לא נשבע' והרמ"א הכריע בדיעבד שריא וא"כ הה"ד צמקה אחר מיתה שריא בדיעבד כבר הורה הזקן הגאון שבות יעקב דעשירה שלא הניקה כלל אם יש צד היתר שפיר דמי להקל. וכי יש צד היתר גדול מזה דסמכו דיעבד על המתירי' כיון דנ"ד דיעבד שרי והרי אנו תופסים לעיקר דברי המתירי' הרי יש צד היתר לכ"ע כ"ש שהרי ביארנו מעיקר דדינא דש"ס ופוסקים בס"ד דיש היתר מרווח בנ"ד בליכא תקנות ולד ומרא דשמעתא דגזר הני גזירות הר"ן והריב"ש והרי הוא גופ' פירש בליכא תקנות ולד לא גזרו א"כ אין מקום לכל הגזירות האחרונים כיון דחכמי הש"ס לא גזרו בליכא תקנה לולד לכן לענ"ד אתתא שריא להנשא למשודכה:
אבל המהרי"ל לא רצה להתיר במניקה דבר דתווהי בהא אינשי כ"ש בזמנינו בימי שפוט השופטים והם מעליבים במלאכי אלקי' למימרא שרי לן רבנן עורבא ולשנא דאפקורתא לכן משכתי ידי מזה עד כדין אבל אחרי רואי שכבר חוו דעתם רבני' מפורסמי' להתיר מנייהו ש"ב הגאון אב"ד דק"ק לבוב וביותר מרא דביתא תלי זיינא פאר הדור הגאון המפורסי' ש"ב אב"ד ק"ק פראג חוה דעתו הרמה אם ירצה המשודך לסמוך על המתירי' אין כח ביד שום רב למחות בידו ובפרט בימים אולו מקדימים ליום הכניסה כידוע לכן אף אני אומר מעיקרא דדינא שריא וכבר נתפרסם ההיתר מהגאון הנ"ל ושפיר דמי לסמוך על המתירים וה' ינחני בדרך אמת הכ"ד הכותב היו' יום א' ח"י כסליו לפרט אבינו אב רחמ"ן רח"ם עלינו תקמ"ו:
תשובה ו
לאיש תבונות מפענח צפוני נודע בכל פני' ה"ה כבוד אהו' שארי ידידי הרב המאוה"ג המופלג הגאון נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה אלכסנדר נ"י אב"ד דק"ק סטנאב יצ"ו:
הגיעני מכתבו הנחמד בימי מועד והם עריבי' עלי כעולת מחים אלקים ואנשים משמחים וע"ד אשר עט כמעיל קנאה בקנאותו לה' על הוראות מורה אל להקיל באיסור מינקת חבירו גם בעיני רע המעשה כי אין הוראה זו ישרה בעיני. כי המורה זה סמוך עצמו על תשוב' שבות יעקב שיש מקום להקל בתקנה זו היכא שיש תקנות יתומי' בנשואי אשה זו ומזה למד המורה להקל כאן שיש תועלת ליתומי' בני האיש הנושא אותה שהאשה זאת היא אחות אמם. ותמהני טובא על המורה זה איך שגה וטעה בדמיונו דלמה אזל בתר תועלת יתומי' ולא חש לסכנות הולד היונק להם הוא תועלת ולו יש סכנה. ומעלתו הרגיש בזה אולם מעלתו סבר שזה קשה גם על השב יעקב אבל לא כן אנכי עמדי בעובדא דש"י הי' התקנ' לבני האשה זו שטוב להם כשתשא האשה זה האיש ואז גם לילד זה יוצמח התקנה כשתשא האלמן הזה. אבל כאן שאין תקנה להולד זה רק לבני האיש למה נזיק ליתום זה משו' תועלת יתומים האחרים אמת לפי מה שביארתי במקום אחר בתשו' בס"ד [כדומה שהצעתי' לפני מעלתו בבראד] דקשיא לי במס' כתובות דבעי למעבד עובדא אחר ט"ו חודש משום דר"מ ור"י הלכה כר"י וב"ש וב"ה הלכה כב"ה. קשה ר"מ דעבד כב"ש ואי ס"ל לר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר הזה. א"כ היינו דקאמר ר"מ ור"י כנ"ל מאי' מוסף ב"ש וב"ה כיון דלר"מ לא נחלקו לכן הי' נראה לר"מ אין זה ענין לפלוגתא ב"ש וב"ה דאינהו פליגי בזמן הנקה ור"מ מצי סבר כותי' דב"ה בזה. רק איהו ס"ל דגזרינן הא אטו הא. רק תוס' כתבו בנתנה בנה לא גזרינן אטו לא נתנה אלא שמא תחזור בה דלא דמי להבחנה דגזר ר"מ דזה שייך בכל הנשים אבל אשה בעלמא שאין לה בן לא גזרינן אטו אשה שיש לה בן הה"ד דלא גזרינן נתנה אטו לא נתנה דשאינה מניקה אטו מניקה לא גזר. ובזה ישבתי מאי דקשה על הרא"ש שהשיב על מהר"ש דהתיר בגרושה דהא בגרושה מעוברת לטעמא דדחסא אסורה ואיך לשתרי לטעמא דלמניקה קיימא וקשה עליה לדידי' בצמקה דדי' לשתרי במעוברת גרושה לטעמא דלמניקה קיימא ולטעמא דדחסא הא אסורה עי' ב"ש ולמ"ש ניחא במעוברת גזר צמקה אטו לא צמקה דתרווייהו מעוברת נינהו וגזרינן הא אטו הא אף לטעמא דלמניקה קיימא אבל אינה מניקה אטו מניקה לא גזר רק להר"ש דלא גזר בגרושה מניקה אטו אלמנה מניקה א"כ מעוברת גרושה אטו אלמנה גרושה נמי לא נגזור ושפיר הקשה וק"ל א"כ י"ל אף דר"מ ס"ל אחר י"ח חודש ליכא סכנה רק כיון שרגילה להניק עד כ"ד חודש דלכ"ע אף לב"ה אינה כיונק שקץ ואף פירש מותר לחזור ולהכי ס"ל לר"מ בפ' מי שאחזו דהתנה שתהא מניקה תניק ב' שנים דכן דרך להניק א"כ אף אי ליכא סכנה גזר מניקה אחר י"ח חודש אטו מניקה תוך י"ח חודש דמניקה אטו מניקה גזר ר"מ ולהכי פסק רב ושמואל כר"מ ולא כב"ה ור"ט דהלכה כר"מ בגזירותיו וגם די"ל ב"ש וב"ה פליגי בגרושה מכירה עד כמה כופים אותה להניק דבלא"ה לב"ש לא משעבדא להניק עי' תשוב' נודע ביהודה א"כ י"ל לענין סכנה פסקינן כב"ה מ"מ צריכה להמתין כ"ד חודש משום גזירה. א"כ לפי זה לכאורה בנתנה בנה להניק דלא גזרינן אטו לא נתנה רק שמא תחזור וכאן דליכא סכנה לית לן למיחש שמא תחזור. אך י"ל דגזרינן נתנה אחר י"ח חודש אטו נתנה תוך י"ח חודש ומש"ה כתבתי היכי דאין תקנה לולד י"ל דלא גזרינן לשיטת הר"ש ושם הארכתי וכאן בנ"ד לפי הנחה זו י"ל השתא דאין לולד תועלת וליכא רק גזירה אטו נתנה תוך י"ח שפיר מצינן למדחי גזירה זו משום תועלת יתומים אחרי' כיון שליתום זה התינוק לא נ"ב בזה. ואין להשיב על מ"ש דרש"י פי' במי שאחזו ר"י לטעמיה ולמ"ש אף לר"י דהתם י"ל דבעי הכא כ"ד חודש דכן רגילות די"ל רש"י ס"ל לר"י כיון שאינה נכללה בתקנות מניקה של גזירות חכמים אף הוא לא כיון לזה ומ"מ מ"ש לר"מ נראה נכון בס"ד אך מכל מקום בדבר חדש אין רשאין לעשות מעשה כי אם ביש הרבה צדדין להקל כי קשה לדחות גזירת חכמים מסברתינו לחלק חלוקים שונים: