אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני חרם רגמה › תשובה מח

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני חרם רגמה · תשובה מח

תשובה מז

בירך לקחתי וברו"ך אשיב לשואל כענין ומשיב בתלמודו מתיישב ה"ה האלוף התו' המופלא האברך השנון כמו' ברוך מפראג יצ"ו:

הגיעני מכתבו אדמהו אכנהו לתהלה וע"ד הבא במכתבו לפלפל במה שכתבתי בימי חורפי ונדפס בתשו' נודע ביהודה סי' פ"א אות זיי"ן דחצר משום יד אתרבי והתמרמר הגאון המחבר זצ"ל עלי דהא בגברא קי"ל משום שליחות איתרבי והנה אני השבתי להגאון זצ"ל אז ואעתיק לו הדברים פה כהויתן וימצא בדברי ראי' ממעילה שכתב מעלתו ועוד נוסף בו דברים כהנה וכהנה:

(זה לשוני שם באות ה') אולם עי"ז פקחתי עיני מ"ש מ"ו אות ח' להשיג עלי שכתבתי קי"ל משום יד איתרבאי והוא היפך פסק הלכה מ"ש הפוסקים הנה טרם אבא לברר על דברי אכתוב מה דתמי' לי על מ"ו שכתב באות ההוא להקשות מנ"ל לרבות חצר משום שליחות נימא משום יד איתרבאי והשיב א"כ ל"ל קרא בגט נילף מגניבה והאריך בזה דגניבה הוי איסורא אף דיש להשיב ע"ז איסורא דאית בי' ממונא ל"ד לאיסורא דלית בי' ממונא כמבואר פ' נערה אך לא הייתי דוחק עליו השמועות אך זה תמו' איך העלים עינו עין הבדולח מראות בגיטין ר"פ הזורק דגיטין מגניבה לא ילפינן והדרא קו' דמר לדוכתי' וכן מה שהקשה מ"ו למה נד לבסוף ממאי דס"ד מעיקרא דפליגי אי חצר משום יד איתרבאי ועל תירוצו יש לתמוה כמ"ש וכן מ"ש מ"ו ל"ל שליחות בגיטין נילף מחצר ג"כ תמו' אנן אמרינן חצר לא גרע משליחות אבל י"ל דעדיף ולא נילף שליחות מיני' (והנה בתשו' הנ"ל הדפיס בהגהה לתרץ דבריו ממה שהקשיתי עליו מסוגיא דגיטין אחרי שראה תמיהתו עליו אבל הרב לא העלה ארוכה דודאי הצריכא אינו נכון דקאי על המתני' וברייתא דבכל דוכתי תני בברייתא מאי דתנן במשנה ותו כיון דאצטריך תרי קראי למה לא ישמיענו הברייתא ומתני' הדינים וגם מ"ש דלא ניחא שיהא סברת הצריכא לאמת רק לה"א מ"מ לא קשה נילף גיטין מגניבה דעכ"פ הוי מצי למטעי דגניבה שאני דקנסי' רחמנא לכן תמיהתי עליו במקומה עומדת:

(אות ו') והאמת יורה דרכו דמיושב כל מה שהקשה מ"ו דודאי כיון דמוכח מהא דנתנו לבכורות בנו דבלא ידע שהוא גנב הוי שליח מוכח דדומיא דחצר יש שליח לד"ע א"כ מוכיח הש"ס שפיר דחצר משום שליחות איתרבאי לא משום יד דאף אם נאמר משום יד איתרבי מוכרח להודות מסברא חוץ דיש שלד"ע כשלא ידע שהוא גנוב דאל"כ תקשי מבכורות בנו. א"כ תו אי אפשר לומר דקרא מרבה משום יד דל"ל לרבות משום יד הא משום שליחות נמי מהני בגניבה דהאיש יש שלד"ע בחצר כיון שלא ידע שהוא גנוב מהני השליחות הה"ד חצר לכן ע"כ נאמר דטעמא דקרא משום שליחות וקמ"ל זה הדין דדומיא דחצר מהני שליחות ומינה נילף בלא ידע שהוא גנוב מהני שליחות אבל זה לא נוכל לומר לרבות משום יד דע"כ צריכים לומר אז דקרא צריך לרבות משום יד דשליחות לא מהני בחצר לפום קושטא וזה אי אפשר שיהי' אמת כך דקשה מנתנו לבכורות מזה מוכיח הש"ס ממתני' דנתנו לבכורות דטעמא דחצר משום שליחות א"כ מכריח הש"ס שפיר דלכ"ע משום שליחות איתרבי בגניבה ועל התנא גופא לא קשה מנ"ל בלא ידע שהוא גנוב יש שליח נימא דחצר משום יד איתרבי ושליחות אף בחצר לא מהני דהא ע"כ לרש"י אי משום שליחות איתרבי קמ"ל קרא בחצר יש שליח קשה מנ"ל הך סברא שמא באמת משום יד איתרבי דבזה י"ל כסברת לענין דגניבה הוי קנסא דנהי דקרא אצטריך להשמיענו בחצר יש שליח שלא נטעה אף בחצר אין שליח אבל הא לא ניחא שנאמר זה לסברא אמתית בחצר אין שליח דאי אמרינן דחצר משום יד ע"כ נחשוב זה לסברא אמתי' דאין שלד"ע בחצר דאל"כ למה צריכה תורה לרבות משום שליח ולומר זה לסברא אמתי' דס"ל לתנא דמתני' דלא אמרינן כך (והארכתי באות זה עוד ואקצר בהעתקה):

(ואות ז') ועתה אבא להגן בעדי על השגה גדולה שמשיג עלי דלפי האמת חצר משום שליחות איתרבאי אף שאין השגה על הענין רק על הלשון דאני שפיר הקשיתי עליו למ"ד דנילף גברא מאתתא ואף בגברא יש יד בחצר א"כ מנ"ל בלא ידע שהוא גנוב יש שליח דלמא קרא משום יד מרבה בגניבה דמגט לא יליף כדקאמר הצריכא בהזורק ע"כ אין זה סברא דבחצר אין שליח לד"ע כמ"ש באות הקודם אך איישב אף לשוני שיפה כתבתי דאנן קמ"ל משום יד איתרבי דשם קיימינן בשיטת רש"י ותוס'. ולדידהו נראה הלכה בגברא נמי חצר משום יד דאינהו ודאי פסקי כתי' רב אשי דהוא בתרא ולדידי' במציאה אין החצר משום שליחות וכ"כ רש"י בהדיא דחצר ליכא שליחות וכ"כ בנ"י בשם הר"ן במציאה במאי קונה ומיישב דהוי כיד אריכתא מבואר בגברא נמי קונ' משום יד דאל"כ איך קונה מציאה ורש"י כתב בהדיא כדברי רב אשי כי אצטריך קרא לקטן וקטנה הרי אף גברא משום יד אתרבי לרב אשי ובאמת צע"ג לדברי הרי"ף למה קונה במציאה הא שם לא שייך שליחות אך הרי"ף לא פסק כשנויא דר"פ ואפשר מש"ה לא מחלק נמי חילוקא דרב אשי אך זה צ"ע למה ליהני שליחות בחצר וראיתי בב"י סי' רמ"ג כתב בשם הר"ן באמת במציאה היא תקנות חכמים אבל לרש"י אי אפשר לפרש כך דאם מדינא אינו קונה רק משום תקנה שווי' כמתנה הי' לדמות לגמרי למתנה ויקנה אף באינו עומד אצלו בשלמא להרי"ף במתנה נמי בעי שעומד כו' י"ל דהוא תקנה אבל לרב אשי אי אפשר לומר כך לכן לדידיה ודאי משום יד ואיך נפסוק כרב אשי ודאי ותו אף בזה נדחק השמועה למה בגברא חצר מהלכת לא קני אף דבאשה כתבו תוס' במס' גיטין ד' קכ"א הטעם דבעי דומיא דידו בגברא קשה וכן יש להקשות משכחה דבשדה אין שכחה משום דחצירו קונה ובעיר הוא שכחה ע"כ דבעי סמוכה ולרש"י בשכחה ע"כ ליכא שליחות דליכא דעת שולח ולא שליח דאל"כ להוי כמתנה ולא לבעי סמוכה א"כ ע"כ משום יד אתרבאי בשכחה אף בגברא א"כ להרי"ף קשה במאי קונה בשכחה דהא ליכא שליחות ע"כ איהו ס"ל אף במציאה שייך שליחות אבל לא כן דעת רש"י וכן מבואר במעילה ד' י"ג בבור שנתמלא אין מועלין דבהקדש ליכא יד וחצר משום יד איתרבי ואין להקשות מ"מ הא לא גרע משליחות ויקנה משום שליחות בהקדש די"ל בהפקר לא שייך שליחות כמו במציאה לרש"י שוב ראיתי בתוי"ט במס' מעילה הניח זה בקושיא ולענ"ד לא קשה כלל ולפי מ"ש להרי"ף במציאה הוי תקנות חכמים נמי לא קשה דמ"מ אין מועלין והנה נתבאר לרש"י ותוס' חצר משום יד איתרבי וגם דקשה טובא סוגיא דפ' הזורק דעביד צריכ' מגיטין לגניבה הא ל"ד כלל בגניבה מרבינן משום שליחות ובגיטין משום יד מזה מוכח בגברא נמי יש יד ופריך ל"ל לרבות משום שליחות ת"ל משום יד תקנה גניבה ולא בעי לשנויי דקרא אצטריך משום אינו סמוך דניחא לי' לשנויי אף בעומד אצלה לא ילפינן מגט אך אפכא ודאי קשה שם איך בעי למילף גיטין מגניבה הא ה"א חצר אינו קונה משום יד רק משום שליחות ואז בקטנה אין חצר קונה להכי צריך קרא לרבות משום יד. וצ"ל נמי דעדיפא קאמר אף בגדולה לא אתיא מגניבה ועכ"פ זה מוכח דבגברא יש יד דאל"כ איך בעי למילף מגט הא בגברא לא מהני משום יד:

לכן נלענ"ד נכון דהרי"ף לא יחלוק למי דבגברא קונה חצר משום יד אך כוונת הרי"ף נראה כך הוא דהרי"ף נמי יודה בגברא נמי יכול החצר להועיל משום יד אף דלא ילפינן קטן מקטנה דוקא בתקנתא דרבנן חלקו ביניהם אבל לחלק מהתורה בגברא לא יועיל משום יד לא יתכן כדהוכחתי מריש הזורק דאינו מחלק בכך רק דאנן אמרינן התורה רבתה בגניבה משום שליחות דלמה נרבה משום יד כיון דקונה משום שליחות דעדיף טפי דקונה אף באינה סמוכה א"כ אין צורך קנין היד בחצר דגברא אבל לא של א א יועיל ומ"ש הרי"ף משום דאתרבי משום שליחות ואין שליחות לקטן להכי נ"ל חצר לא תקשי ע"ז דמ"מ ליהני משום יד אף דאין שליחות לקטן דז"א דאף אי הוי מתרבי חצר משום יד לא היה מועיל לקטן דל"ל יד ותדע דהרי אף בקטנה שאין לה אב דעת רמ"א סימן רמ"ג דלא מהני חצר אף דהיא איתרבאי חצרה משום יד מ"מ כיון דלהא יד ל"ל לא יהי' לה חצר כן הוא בקטן הא ל"ל יד איך ליהני חצר א"כ זה אינו נתינת טעם בקטן דלא מהני חצר משום דאתרבי משום שליחות רק הרי"ף נקט קושטא דמלתא דגברא אתרבי משום יד דשליחות נמי מהני ועיקר כוונת הרי"ף בחצר לא אתרבי משום שליחות רק בגברא דאי באתתא נמי חצר משום שליחות ואפ"ה הי' מועיל בקטנה ואף דשליח לא מצי משוית וחצירה הי' מועיל תו אין לחלק בין קטן לקטנה דמה בכך דאינו משוי שליח הא קטנה נמי לא משוית שליח וחצירה מהני הה"ד קטן לזה כתב בקטנה מהני דאית לה יד וחצר משום ידה איתרבי ממילא קטן אין לו חצר דל"ל יד וגם שליחות ליכא בחצר דהא לא מצי משוי שליח ונשאר הסברא דבקטן ל"ל חצר דלא משוי שליח ולא נסתר מקטנה דמהני חצר דשם מהני משום יד וקטנה אית לה יד ובאמת היה יכול לכתוב דבקטן אף אם הי' מתרבה משום יד נמי ל"ל חצר דהא ל"ל יד רק שכתב האמת דא"צ לרבות בגברא החצר משום יד דהא די בשליחות אבל לא יחלוק הרי"ף דבגברא מועיל משום יד נמי רק שאין נ"מ בזה דבלא"ה קונה משום שליחות רק הקשיתי שפיר על הגאון נר"ו דלפי דבריו מאין לנו לומר דלא אתרבי משום יד אלא משום שליחות ונימא בחצר אין שלד"ע ע"ז הוכחתי דסברא הוא לומר אין שלד"ע בחצר זה הי' עיקר כוונתי ע"כ ההעתק:

כתבתי בימי חורפי ועתה יצאתי לדון בדבר חדש בס"ד ליישב הסוגיא דהזורק עפ"י מה שישבתי קו' תוס' בב"מ דף מ"ג על רש"י בהא דקאמר תדע אלו שותפים שגנבו חייבים פירש"י דנ"ל בגנב לדעתו ודעת חבירו חייב והקשו בתוס' הא שם בטביחה יש שלד"ע וא"צ מגו דזכי לנפשי' וביותר הדבר תמי' דרש"י גופא שם במרובה ובפ' הגוזל ד' ק"ו פי' טעמא משום דכתיב תחת לרבות השליח ונראה ליישב ונקדים נמי ליישב קו' תוס' ב"ק ד' ע' למאן דיליף מטבחו או מכרו ולא מיתורא מנ"ל דיש שליח לד"ע דילמא מיירי בשוגג וי"ל דהנה שם בב"מ קאמר איכא בינייהו בין ר"ס לרבינא בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה למ"ד לאו בר חיובא ה"נ לאו בר חיובא הוא והריטב"א כתב אף אמר לכהן לאו בר חיובא הוא דאינו חייב השליח על קידושים אלו (ע' מ"ל ה' מלוה ולוה) ושם מבואר דעבד ס"ד לאו בר חיובא הוא דאין לושישלם אף דאסור לגנוב מ"מ כשהוא אינו חייב לשלם יש שליח א"כ לפ"ז בטביחה ע"י שליח נמי מקרי לאו בר חיובא דהא אינו חייב ד' וה' רק הגנב אבל אם השליח הי' טבח לעצמו אין עליו חיוב ד' וה' והוי לאו בר חיוב דהא מבית איש כתיב ולא מבית גנב ובלא"ה ע' ברש"י ב"ק דף קי"ב משום טביחה לחוד ליכא ד' וה' א"כ הוי לאו בר חיובא דליכא חיוב ד' וה' עליו (אף דיש עליו חיוב מה שפיחתו בשחיט' מ"מ לענין ד' וה' לאו בר חיוב מקרי ותדע דהרי במקדש לכהן איכא לפני עור מ"מ לא חשיב בר חיוב שעל מה שחייב משלח אין השליח חייב הה"ד הכא חיוב של משלח אינו הקרן דכבר חייב ותו דעל הקרן לא מהני השליחות רק משום חיוב ג' שחייב ע"י טביחת השליח קרא קמ"ל דיש שלד"ע וע"ז א"צ קרא דעל תשלומי הנ"ל שליח לאו בר חיובא ע"כ לומר מאן דיליף מיתורא בטביחה יש שלד עלא ס"ל כמ"ד חצר יש שליח משום דלאו בר חיובא רק משום דליכא אי בעי לא עבד א"כ סד"א בטביחה אין שליח קמ"ל קרא דיש שליח ומאן דלא יליף מיתורא רק מטבחו או מכרו י"ל ס"ל כמ"ד לאו בר חיובא ובאמת קרא לא קמ"ל הדין דיש שליח רק האמת נקט דמוכח נמי מטבחו כו' דזה ידענו מחצר והוי הטעם דע"י אחר חייב משום דלאו בר חיובא ולא קשה קו' תוס' דלמא קרא מיירי בשוגג דלטעמא דלאו בר חיובא שוה שוגג למזיד ולעולם בטביחה יש שליח והא דקאמר הוי ב' כתובים עם טביחה קאי באמת למאן דיליף מיתורא או לר"ס דאינו תלוי בבר חיובא ולמסקנא הוי ב' כתובים עה שליחות יד לב"ה דקי"ל כוותי' (ואז י"ל אף שוגג חייב ומיושב קו' תוס' שאמרנו ודוק) ועפ"י דברינו תי' בני הרב החריף מו' ליבוש נ"י קו' תוס' בכתובות דל"ד וב"ב קע"א מאי פריך למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי נימא דלא דרשי תחת לרבות השליח דהא מאן דס"ל מעשה שבת דרבנן הוא רבינא דקי"ל רבינא לקולא ולרבינא א"צ רבוי דהא בטביחה לאו בר חיובא הוא ויש שליח עכ"ד:

ועפי"ז מיושב קו' תוס' בב"מ שזכרנו דקאי להך מ"ד דלא נילף מיתורא ובטביחה יש שליח דלאו בר חיובא הוא א"כ שנים שגנבו וטבחו שפיר פריך נימא אין שליח אף בטביחה דכאן בר חיובא הוא שהוא נמי הגנב וחייב ד' וה' על חלקו דבלא"ה הי' פטור על חלקו ג"כ דהוי חצאי בקר וע"י השליחות נעשה בר חיובא והי' לומר אין שליח ע"כ משום דזכי לנפשי' אך כל זה אינו רק אי לא נילף מיתורא אבל למאן דיליף מיתורא ע"כ ס"ל כמ"ד אי בעי עביד דלמ"ד בר חיובא למה לי' לרבות השליח הא לאו בר חיוב הא ע"כ ס"ל דאף אי לא הוי בר חיובא אינו שליח רק טביחה מגז"ה יש שליח. א"כ בשותפים נמי ה"נ דחייבים וא"צ לומר מגו דזכי להכי רש"י דפי' בב"ק שזכרנו משום שלד"ע בטביחה דהוא נקט קרא דאו ותחת לרבות השליח אבל הכא קאמר תדע למאן דלא יליף מיתורא וזה ברור. השתא י"ל בהזורק קאי נמי למאן דס"ל דלא נילף מיתורא וטעמא בטביחה יש שליח דלאו בר חיובא הוא א"כ א"ל בגניבה משום שליחות איתרבי דל"ל קרא דמהני שליחות ע"כ דקמ"ל דלאו בר חיובא חייב כמ"ש רש"י וקשה ל"ל הך קרא זה נדע מטביחה דכתיב וטבחו או מכרו דיש שליח משום דלאו בר חיובא הוא יש שליח ע"כ קרא משום יד מרבה ולהכי פריך נילף מגט וא"ל ל"ל לרבות משום יד ת"ל דמהני משום שליח די"ל דקמ"ל ד דחצר מהלכת לא קני דמרבינן משום יד:

ועתה אשיב לו על סדר מכתבו מ"ש להביא ראי' מח"מ סי' ר' דחצירו של הנפקד מקנ' ללוקח ואי חצירו משום שליחו' איתרבי לא יקנה דהוי לי' מילי ולא מימסרי' לשליח על ראי' זו יש להשיב לא מבעיא אם אמר המוכר שיזכה חצירו של זה הרי כאומר לו אמור לשלוחך שיזכה דומה לאומר אמרו לפלוני ויחתום דאינו דומה למילי כמבואר בא"ה סי' ק"כ אלא אף באומר לו שהוא יזכה לפלוני והוא מזכה ע"י חצירו לא דמי לאומר כתוב והוא אמר לסופר שיכתוב דהתם לא מסר לו דבר אבל כשמסר לו דבר והוא מסר לשלוחו שיעשה זה אינו מילי והוא דומה לשליח הגט ששלחו לתת לאשתו וזה מוסר לשלוחו ע' סי' קמ"א:

אולם הראי' שהביא מירושלמי דמהני חצר של שליח לקבלה לכאורה היא נכונה דהא שליח אינו יכול למנות שליח לקבלה ואמאי חצירו קונה ומ"ש מעלתו לדחות ראי' זו דגט שאני שנתרבה חצירה מידה אין זה נכון דמ"מ שליח גברא הוא וחצירו דידי' אינו משום ידו אך זה יש לדחות דמיירי שהיא אמרה לשלוחו שחצירה יזכה לה וכה"ג מהני שליח לדעת טור סי' קמ"א או י"ל דמיירי שהשליח היא אשה אז חצירה משום ידה ומ"מ מדסתמי' הפוסקים נראה דמהני חצר דגברא נמי משום יד. והראי' ממעילה היא נכונה וכיון בזה לדעתי כאשר העתקתי לעיל אולם מה שרוצה לומר בהקדש לא מרבינן חצר משום שליחו' דאין לנו רבוי לרבות חצר דבריו הם היפוך דברי רש"י ב"מ דף י"ג שכתב לשליחות א"צ רבוי דהוי כשאר שליחות ומה יענה בהך דמעילה ע"כ כמ"ש לעיל דשם הוי כמציאה ולא מהני שליחות. והר"ן כתב לשיטת הרי"ף דהוא מדרבנן ומ"מ ניחא דאין מועלין ומה שהשיג על תוי"ט שנעלם ממנו מ"ש תוס' בגיטין דף כ"א ד"ה אטו שליחות לא שמר פיו ולשונו בזה ודברי תוי"ט נכונים דלענין דאיכא זכות שלא בפניו לא גרע משליחות רק במהות הזכות בעי דומיא דידו ומהלכת לא קנה אבל בזה שפיר הקשה התוי"ט דליהני זכות החצר משום שליחות בהקדש וכמו כן דבר קשות נגד אדון הארץ המ"א ז"ל בסי' קנ"ד שהעתיק דברי אגודה במצא מציאה בחצר בה"כ קנה דאין יד להקדש ולא קנה ההקדש וכתב המ"א בשקלים כוונתו בזה בנמצא בהר הבית חולין והשיב ע"ז הרי הוא נגד תוס' ד' כ"ז דמעות שאני שאפשר שלא ימצא לעולם משא"כ חפץ דברי מ"א נכונים וזה כתבו תוס' גבי שלא מדעת בעל החצר דאינו קונה לו חצירו שלא מדעתו אם יתכן שלא יתודע לו לעולם וע' בח"מ סי' רל"ב בהגה"ה במכר בדיל ובתוכ וכסף דלא קנה המוכר דלא ידע לעולם ולא הי' מתודע לו לעולם אבל מדעת ודאי קונה והרי הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ע' ב"ק ד' ק"א לכן דברי מ"א נכונים. ואף גם מ"ש דלשיטת רא"ש ונ"י אין ראי' דטעמא דהקדש לא קנה דאף בחצר יאוש שלא מדעת לא קנה גם בזה דברי מ"א נכונים דראייתו הוא כעין שכתב הש"ך סי' רס"ב על דברי מהרש"ל ונ"י על מתני' דחנות כך ראיית מ"א ממתני' דשקלים דע"כ טעמא משום דאין יד להקדש דאי משום יאוש שלא מדעת הוי לאתובי לרבא מהך מתני' וגם אין להשיב על מ"א מדברי הרא"ש באלו מציאות שם דכתב טעמא דלא קנה בעל החצר דלא סמך דעתי' דרבים נכנסי' דהא סיים נמי דלא ידע דאיתי' שם וזה לא שייך בהקדש (ותו אי הקדש קונה לא נחשדו שימעלו בהקדש וסמכא דעתי' שפיר) ומ"ש להקשות על ש"ך סי' רמ"ח שזכרנו איך אפשר דלרבא טעמא דלא קנה חצירו משום דאינה משתמר הא רבא קאמר דשפיר מותיב מוכח דס"ל דלא בעי עומד בצד שדהו לק"מ דבשלא מדעתו לכ"ע בעינן חצר משתמרת כמבואר ד' ק"ב רק עולא קמ"ל אף מדעתו בעי משתמרת וע"ז שקלי וטרי בסוגי' אבל מהך דמצא בחנות הוי שלא מדעתו לכ"ע לא קנה באינה משתמרת וזה פשוט:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה