תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
דיני חרם רגמה · תשובה מז
בדין גירש בע"כ ע"י שליח נדפס בתשו' נודע ביהודה אולם תשובה אחרונה שהשבתי להגאון הנ"ל נשמטה שם ונוכתבנה פה:
תשובה האחרונה להגאון אב"ד דק"ק פראג (והוא לתרץ א"ע על מה שהשיג עליו הגאון בעל נודע ביהודה תמצא הדבר מבואר בס' נודע ביהודא חלק אע"ז סי' פ"ב ע"ש ואז תבין דברי הגאון המחבר ז"ל:)
תבט עיני בשורי פרש עלי אורו אראה אורו כי יהל בהיר הוא בשחקים על כפיים כסה אור האיר פרקיו תבל ואותיותיו יצהירו מול עבר פני מגילה עפה בגילה נכספה. אמירה נעימה כתיבה יהבה אלי ע"י בנו הנחמד מחו' ידידי הרב המאוה"ג החריף העצום האברך מוה' יעקב סג"ל שי' וענדתם לראשי עטרת פז עטרת צבי ראשי נמלא טל אורות עליו תזל כטל אמרתי כרביבי' זרזיף ארץ להשקות נפשי גשמי נדבות נדיב על נדיבותו יקימנו כושל מילין צבי על במותיו הלל את שם קדשו הילל בן שחר ובגבורות ימינו הן יפעל פעמים שלש עם גבר אשר דרכו נסתרה הקשו אל ק' חכמה והוא ידריכי' דרך המלך אלך גבר עלי חסדו במה יתרצה עבד אל אדוניו אם בעלי' קטנה פעולה ככף איש אין די עולה לעלות בשבח המגיע לכתבים על הטוב אשר עושה עמדי והקטן עוד זאת וידבר אל עבדו למרחוק שאת דעה לעת מצא דבר חידוש בדין או באיסור והיתר לא אמנע מהלוך אליו ולדפוק על פתחיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בקרבו מגן לחוסים בצלו יחיו ירבו דגן ותירוש יפרוצו ויצק עמם פלגי שמן כנחל שוטף ברכה אפלה לה' יאריך ימים על ימי מלך להוסיף קרנו תרום בכבוד עד זקנה ושיבה יסבול משא תור' ועבודה נשיא אלקים בתוכינו נרו תאיר בקרבינו:
ומעתה אשים מתוק שפתי שלא להרים ראש עוד באשר שניתי ושלשתי בדבר הזה כי מי איכא דטרח קמא מרי' כולי האי ובטלתי דעתי הנמוכה והקלה נגד דעתו הרמה והנשאה. אולם בדברים אשר לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו ונדמית אלי ברעיון רוחי כי יש להתפלא טובא על אדומ"ו אמרתי מוטב אהי' שוטה כל ימי ולא רשע אפי' שעה אחת ח"ו להרשיע את הצדק במחשבתו כי ידעתי דבריו כנים ותליתי הסרחון בי לכן אני דן לפניו בקרקע והוא יעמידני על סוף דעתו:
א מ"ש אדומ"ו באות א' להשיג עלי משו' דא"כ למה לא כתבו תוס' בדידי' נמי כה"ג שהי' מקדשה בלא השליח באמת אף כי יש להשיב לא הייתי משיב כמו שאני עושה בשאר אותיו' אך בזה יען ואקדמי' ברישא לא אעלים עיני בזה באמת נשמרתי בזה במכתבי אשר ביד אדומ"ו וכתבתי דלא מוקי הכי משו' דבעיני תוס' הסברא נכונה דמשום לפ"ע דידי' יש שלד"ע והראי' לזה דהרי אפשר הי' להם לתרץ דמיירי שהי' שוגג בלאו דלפ"ע דכה"ג וודאי לשיטת תוס' יש שליח לד"ע וכ"ש כפי מ"ש בשם המ"ל דהיכי דלא קאי בתרי עברי נהרא לא משמע לאנשי איסורא וודאי הי' לתוס' לתרץ כך ולא מהני אף אי ס"ל לתוס' דאסור מדרבנן כמש"ל מ"ו דהרי הוא שוגג ע"כ כמש"ל ובלא"ה הי' נ"ל אי ליכא לפ"ע ליכא למימר אי בעי לא עביד דמה"ת לא יעשה כך כיון שאינו עובר על לפ"ע והארכתי בזה וכאן לקצר אני צריך בזה וכיוצא בזה:
ב אולם עצור במילין לא אוכל ותמיהני על אדומ"ו שכ' להשיג עלי שכתבתי מהרמב"ם דבשוגג יש שלד"ע אין ראיה:
משום דשם בעולה הוי אכילה זה חייב וזה נהנה לא אמרינן והשיב מו' דהרי חייב בהגבהה והאריך בזה וסיים ששגיתי בפשט הרמב"ם לא אוכל להבין כלל דבריו הרי כתבתי הדברים באר הטיב במכתבי דאם הדבר כך מה זה שכ' הרמב"ם הואיל ואיסור אחר מעורב אין שליח הלא האיסור אחר הוא בשביל האכילה ובהגבהה אין איסור אחר ע"כ דמ"מ פוטר הרמב"ם בהגבהה הואיל והיא צורך אכילה האסורה בלא"ה ובזה אין שליח א"כ מה בכך שהוא שוגג מ"מ על האכילה אין שליח ופטור נמי על הגבהה ולא אוכל לידע במה היתה שגגתי בזה ועיני ראו דברי המ"ל וציינתים שם ותו ראיתי שכ' איסור אחר יש בעולם בנתינה וזה תימא א"כ השליח שנתן לאורח למה פטור בעולה ע"כ דבעולה אין האיסור רק כשנהנה וכ"ז שלא נהנה אין איסור רק במעילה האיסור שמוציא מרשות הקדש אבל משום כליל תהי' אין איסור בנתינה ותדע דאל"כ הא האורחי' לא עבדו איסור אחר עם הלקיחה דעדיין לא נהנה ויהי' חייב השליח ע"כ כמש"ל תו ראיתי שמפרש איסור אחר בעולה היינו הוצאה ולא אכילה וזה אי אפשר לומר חדא שכ' הרמב"ם לשון חייב על איסור הנאה ועל הנאה בעולה אינו חייב כמ"ש המ"ל פ"א ה' מעילה ותו האיך שייך שחייב אדרבה המשלח פטור משני האיסורי' ע"כ קאי על הנהנה וזה אינו רק באכילה:
ותו האיך סתם הרמב"ם שחייב ולא הזכיר בשום דוכתי' איסור נוסף שיש לעולה בהנאה:
כתב אדומ"ו להחזיק ראייתו מרמב"ם דלא קפדינן על לפ"ע שהוא בשליחות המשלח מדפוטר הרמב"ם במעילה אף דיש איסור לפ"ע וכתבתי כיון שהוא מעל אין שלוחו מעל וליכא לפ"ע והשיב מו' אדרבה לא יהי' השליח ויהי' מכשול לא הבנתי למה נבטל השליחות כיון שאין עבירה על ידו וקרא כתיב במעילה יש שלד"ע ואז אין איסור אחר אך לזה לבד החרשתי אולם לא אוכל להתאפק מ"ש מו' דמדברי הראב"ד מוכח כדבריו דנתן טעם חדש בעולה משום אברי' אבל בחטאו' יש שלד"ע אף דיש לפ"ע דמועל אחר מועל איני מבין דבריו מה בכך שיש לפני עור ע"כ דאז הוי איסור אחר בחטאות ממ"נ אם אכלו כהן ליכא מעילה ואם אכל זר בלא"ה יש איסור אחר אכילת חטאו' ומה צורך לאיסור לפ"ע ואם כוונתו ששלח שליח להוציא בשר חטאו' בלא אכילה. לענ"ד הואיל ועשה שליחותו אף בק"ק נמי אין מועל אחר בע"ב ואין זה ענין ליש מועל אחר מועל דהרי אף בלא עשה שליחותו מבואר במס' חגיג' דהוא פורח באויר והוא מלתא בלא טעמא למה ימעול השליח שליח עניא מה עביד כו' ושם הוא חידוש אבל עשה שליחותו לית מאן דסבר שימעול השליח דשליח לא עביד מידי והרי עשה שליחות דבעה"ב לא מעל שוה מעילת השליח למעילת השליח בק"ק אף דיש מועל אחר מועל דהרי בלא עשה השליח לחוד הוא הראשון שימעול ואפ"ה הי' לפטור והוא מלתא בלא טעמא לכן בעשה שליחות ודאי מעל בע"ב ולא השליח אף בק"ק וזה ברור ותו מאי האי דמסיים מעכ"ת דעכ"פ הי' לו לראב"ד לכתוב טעם זה בעולה אתמהה מה צירף באיסור לאיסור אחר משום לפ"ע די באיסור עולה והוא כ' טעם חדש לבד איסור אחר מה יכתוב משום לפ"ע:
מ"ש ד' ה' ו' ז' כבר כתבתי לא אטריח אותו הרבה בפרט הרבה כתוב על ספר הישר לפניו הוא יבחר לא אני וגם מ"ש אות ה' לא הבנתי עיקר דבריו סובבי' והולכים שהכריח מו' בכתבו הראשון לסתור החילוק שכתבתי בין אי מקרא ילפינן או מסברא ע"ז הקשיתי אני הרי לתוס' ע"כ אנו מחלקי' ומו' הביא תירוצו ולא אדע מה ענין לזה ואין להאריך בזה:
ה אולם ע"ז פקחתי עיני מ"ש מ"ו אות ח' להשיג עלי שכתבתי קי"ל משום יד אתרבאי והוא היפוך פסק הלכה מפי פוסקים הנה טרם אבוא לברר דברי אומר מה דתמי' לי טובא על מו' שכ' באות ההוא להקשות מ"ל לרבות חצר משום שליחות נימא משום יד בגניבה והשיב א"כ ל"ל קרא בגט ניליף מגניבה והאריך טובא דגניבה הוי נמי איסורא עכ"ל האף שיש להשיב איסורא דאית בי' ממונא נמי לא דמי לאיסורא דלית ביה ממונא וגם כאן אין אנו מענישין לו רק להעמיד ברשותו לענין חיוב ודומה לאיסור אך לא ראיתי לדחוק עליו השמועו' והייתי שם יד לפה. אך זאת תמו' בעיני מאוד האיך מעלים עיניו עין הבדולח מראייתי במס' גיטין ר"פ הזורק דף ע"ח דהש"ס קאמר בהדיא גיטין מגניבה לא אתיא משום דה"א הכא משום קנסא הוא כו' א"כ חד מחברי' לא ילפינן וקושיתו דמר במקומה עומדת מאין לנו לומר דהוא משום שליחות ולסתור הכל דאין שלד"ע ובאמת סוגיא דהתם לכאורה ע"כ אי חצר משום יד אתרבאי דאל"כ בלא"ה גיטין לא אתיא מגניבה דטעמא משום שליחות אך מ"מ עכ"פ יקשה למ"ד משום שליחות מנ"ל דלמא משום יד דאיהו ודאי על סברות הצריכא לא פליג וכן מה שהקשה מ"ו למה נד לבסוף ממאי דס"ד מעיקרא דפליגי אי חצר משום יד ומסיק דפליגי אי ילפינן מציאה כו'. ותירוצו כבר כתבתי מה שיש לתמו' על תירוצו וכן מ"ש מו' עוד באות זה דקשיא נמי ל"ל שליחות בגיטין תיפוק לי' מחצר לפענ"ד תמוה ג"כ דודאי שליחות מחצר לא אתי' דאנן אמרינן חצר לא גרע משליחות י"ל דעדיף טפי משליחות וכן נמי מוכרח דאל"כ מאי פריך שלוחו של אדם כמותו מנלן נילף מגניבה דרבי' חצר ע"כ מחצר לא אתי' שליחות ואם נפרך לומר י"ל שאני גניבה דקנסא כו' עכ"פ נילף במה הצד מאינך ע"כ כמ"ש וזה ברור:
ו והאמת יורה דרכו כי לפום קושטא מיושב שפיר כל מה שהקשה מ"ו דודאי הדבר ברור אלו היה שום צד לומר דהוא נגד הסברא מאי דבחצר אין שלד"ע הווי אמרינן טפי חצר משום יד אתרבי כיון דכתיב בקרא דידו ע"ש בתוס' דכתבו בחצר מ"מ מרבינן משום שליחות כיון דשליח נמי מהני אבל אם לסתור הסברא דאין שלד"ע באנו ודאי נ"ל שליח לא מהני ורבי קרא כידו ע"כ הסברא הישרה כה"ג יש שלד"ע ואף דאצטריך קרא להכי מ"מ כיון דחזינן בקרא הסברא היא ברורה ופשוטה ואינו כלל בזה כמ"ש מעכ"ת במכתבו הראשונה ומשו"ה נד הש"ס לפום קושטא ממאי דס"ד דפליגי בגניבה אי משום יד אי משום שליחות אתרבי כיון דאנן חזינן לפום קושטא דאיכא סברא דיד באשה לכ"ע קשה למ"ד משום שליחות מ"ל דלמא קרא משום יד הוא ע"כ סברתו מה"ת לנו לומר קרא משום יד דאין צורך יד לזה אף בשליחות נמי הוא קונה ואי משום שלד"ע הסברא הוא כאן לא שייך שליח לד"ע א"כ אי אפשר לומר דאיכא מאן דס"ל משום יד אתרבי דאין צורך כלל ליד דדי בשליחות דהרי למ"ד משום יד אתרבי פשיטא דהסברא פשוטה כה"ג יש שלד"ע דאל"כ תקשי מתני' דנתנו לבכורות דמוכח בשוגג יש שלד"ע א"כ כיון דהסברא פשוטה היא כך האיך אפשר שריבתה תורה חצר משום יד אם צורך ליד הלא בשליחות הוא די ומעיקרא הוי ניחא לי' דפליגי בהכי דס"ד דפליגי בענין גט וכן פרש"י בהדיא שם ושם שפיר נ"מ במאי דהוא משום יד אבל אם אין הנ"מ רק לענין גניבה ודאי קשה האיך ס"ד לומר דאתרבי משום יד הרי די בשליחות דא"ל דס"ל למ"ד משום יד בשוגג יש שלד"ע א"כ קשיא מתני' דנתנו לבכורות ע"כ מוכח אדרבה הסברא פשוטה אליבי' אף בלא קרא יש שלד"ע. ולמסקנא אמרינן אתו אתרבי חצר כה"ג ומ"מ חזינן סברות התורה היא כך ולא דהווי גז"ה ושפיר ילפינן שוגג מיניה דאל"כ שלא היתה סברא פשוטה כמ"ש דאין לנו קרא הסותר דהרי רק מסברא ילפינן דדברי מ"ש להכי בחצר יש שליח ואי לת"ה לא הוי מרבינן חצר משום שליחות רק משום יד וזה ברור ועוד מוכרחי' אנו לומר כך בגיטין שם דפריך מה לגט שישנו בע"כ ולכאורה קשה הא אתקש יציאה להוי' ובקידושי' נמי מהני חצר וכן מבואר בא"ה סימן כ"ט א"כ ל"ש למפרך מה לגירושין שישנו בע"כ הא קידושי' תוכיח וכ"כ תוס' ריש פרק האיש מקדש ד"ה שכן ישנן חול כו' ע"ש ע"כ דהכי פירושו דאנן בעינן למילף יד בגניבה ושפיר קאמר דלא מוכח מגירושי' ומקידושי' לא אתי' דאי אפשר לומר ההיקש קאי דהוי כגירושין לענין יד דאין צורך דהרי בשליחות נמי היא מקודשת דבקדושי' נמי ודאי משום שליחות נמי מקודשת ובגניבה דיש עביר' לא הוי מרבינן משום שליחו' ואף משום יד לא הוי מרבינן מגט משום פרכא וא"ל דאכתי נקיש הווי' ליציאה לענין ידו נ"מ להיכי דאיכא עבירה דליהני משום יד דלפום סברא זו בחצר נמי אין שליח לד"ע די"ל לא מוקמינן להכי דרשה דהווי' דכיון דאיכא לאקשוי' למידי אחרינא בהיתר וק"ל. והנה מ"ש רש"י מציאה לא ילפינן משום דממונא כו' לכאורה תמו' דשביק דברי הגמ' מה לגירושין שישנו בע"כ דקאמר התם לגבי גניבה וי"ל דכאן כתיבי תרווייהו גניבה וגט לא הווי רק גילוי מלתא משום מאי מרבינן חצר והווי ילפינן אי לאו דממונא מאיסורא לא ילפינן ועוד יש אתי לדבר אבל מה שאינו נוגע לדינא אפסוק ואקצר:
ז ועתה אבוא להגין בעדי על השגה גדולה שהשיג עלי אדומ"ו שכתב קי"ל משום יד אתרבי והוא היפך האמת:
באמת שגם להשגה זו אין מענין הזה רק על הלשון דאני עכ"פ שפיר הקשיתי לפי שיטתו דמר למ"ד משום יד אתרבי מנ"ל דיש שלד"ע בשוגג והאיך מיישב מתני' נתנו לבכורות כו' וגם אינה השגה משום מה שכתבתי באות וי"ו כאן כיון דעכ"פ בחד דוכתא יש רבוי דהוא משום יד הא דמרבינן משום שליחות היינו שאין צורך לרבות יד ואי הווי ילפינן דבר חדש הווי מרבינן טפי משום יד כמו שהארכתי לעיל. אך אני באתי אף לשוני ליישב כי לענ"ד יפה כתבתי קי"ל משום יד אתרבי דאנן בשיטת רש"י ותוס' קיימינן ולדידהו לענ"ד הלכה כמ"ד משום יד אתרבאי דהרי רב אשי דהוא בתרא קאמר בהדיא דף י"ב ע"א חצר משום יד ופירש"י חילוק בין מתנה למציאה משום דבמציאה ליכא שליח ויעיין מו' במ"ש בשם הר"ן דא"כ חצר המשתמרת במאי קני במציאה כיון שאינו בידו ותי' משום יד אריכתא וכ"כ ג"כ הרא"ש א"כ מוכח דגברא נמי קונה בחצר משום יד ובוודאי כרב אשי קי"ל וכן כתב רש"י בהדיא לרב אשי כי אצטריך קרא משום קטן וקטנה אצטריך מבואר בהדיא דגברא נמי קונה משום יד. ובאמת שיטת הרי"ף והרמב"ם לכאורה צ"ע למה במציאה קונה במשתמרת כו' לפסקא דידן לתופס לבע"ח אפי' עשאו שליח נמי לא מהני ומציאה קונה משום מגו דאי בעי זכי לנפשי' וכן מבואר לעיל דף יו"ד בתוס' דלא כרש"י שם א"כ בחצר לא קני משום שליח דל"ש מגו וכן כתב הי"ש שם ע"כ משום יד קונה. וצ"ל כמ"ש הכ"מ סי' רמ"ב ח"מ בשם הר"ן דמשתמרת במתנה איכא שליחות ובמציאה סיים לדידן משום תקנות חכמים שמשום יד אי אפשר כו'. באמת גוף דברי הר"ן בזה אינם אצלינו אבל לפי מה שהביא ב"י לדבריו י"ל דהכי קשיא ליה למה במציאה קונה וסיים משום תקנות חכמים לא משום יד:
ובאמת כפי מה שהביא י"ש בשמו הוא משום יד במציאה ונראה בעיני לשיטת הרי"ף דס"ל דדומה ממש למתנה. י"ל דהוי שפיר תקנות חכמים משא"כ לרש"י כיון דבמתנה קנה אף באינה משתמרת אי אפשר דבמציאה לאו משום יד אתי' עלי' דא"כ במשתמרת נמי מדינא לא קנה והי' תקנות חכמים לדמות אל מתנה לידמו לגמרי ע"כ הטעם משום יד הוא לכן יש חילוק בין משתמרת לאינה משתמרת אך אף אם נפרש כך עדיין לא יצאנו ממבוכה למה במתנה קונה באין משתמרת בסמוכה כיון דבאינה משתמרת ליכא שליחות וצ"ל דעומד בצדו הווי משתמרת כמ"ש רש"י בדף ט"ו ע"א ד"ה והוא שעומד וכו' ולעולם הכל משום שליחות אך הרא"ש כתב להדיא חצר משום יד במציאה וגם מפרש מאי קמהני בעומדת בצידה משום יד ולא דהווי כמשתמרת ונהי דס"ל מתנה אין צריך לעמוד בצידה עכ"פ להרי"ף דס"ל במתנה מהני עומדת בצידה יפרש נמי משום יד כמו להרא"ש מציאה מכל זה מוכח דחצר משום יד אתרבי והוא קושי' חזקה באמת להרא"ש דפסק חצר דגברא משום שליחות עכ"פ לרש"י ותוס' שעסקנו לר' אשי חצר דגברא משום יד אתרבי ובוודאי הלכה כוותי' דבתרא הוא ובדברי רא"ש י"ל עכ"פ משתמרת הווי לדידי' משום שליחות אף במציאה ובאינה משתמרת שפיר י"ל לא חלקו חכמים וצ"ע ליישב דבריו:
גם יש ליתן תבלין לזה דהרי סתמא דש"ס דעביד צריכות ריש פ' הזורק ס"ל משום יד אתיא וע"כ יש לכאורה להקשות למה בגברא חצר מהלכת לא קנה כמבואר די"ט ב"מ והרי קי"ל כיון דהוא משום שליחות מאי צורך שתהא עומדת ע' תוס' מס' גיטין דכ"א דבאשה תירצו אף דקאמר לא גרע לענין זה רבינן מיד עכ"פ בגברא לכאורה קשה וי"ל דמ"מ כיון דבגניבה מרבינן מידו בעינן מ"מ בהא דומיא בידו לכה"ג וילפינן הכל מגניבה לענין זה ומזה נמי מוכח דהסברא הוא פשוטה שיש שלד"ע בחצר דאל"כ הרי מרבינן דומיא דידו הי' לנו לומר דווקא דהווי ידו ולא שליח וזה ברור:
ח ומאי דחזינא לתמו' לשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש משכחה דילפינן מקרא בשדה לא הווי שכחה ע"כ חצירו קונה ובעיר אינו קונה ע"כ בעינן סמוכה ומטעם יש בזה משום שליחות ליכא התם ג"כ דכן מוכרח לרש"י דס"ל במתנה דשייך שליחות אף באינה סמוכה קונה א"כ למה בשכח' אינו קונה ע"כ דדומה למציא' ובוודאי בזה לא יחלוק הרי"ף עם רש"י ומדמה נמי למציאה דליכא שליחות ע"כ קונה משום יד א"כ מוכח חצר דגברא משום יד וצ"ל להרי"ף במציאה נמי שייך שליחות וכמ"ש הרא"ש ע"ש עכ"פ לרש"י מוכח דחצר דגברא משום יד אתרבאי והיא ראי' ברורה וכן יש לעיין מה דאיתא במס' מעילה די"ג הקדיש בור ונתמלא אין מועלי' וכתבו תוס' דחצר לא קנה משום דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש א"כ לכאורה מוכח דחצר דגברא משום יד אתרבאי דוודאי יש שליח להקדש כדמוכח מס' ב"ק ד' ל"ו ע"ב גבי יד עני' כתבו תוס' שם דאל"ה אינו קודש דהווי שאינו שלו ומן הדין בהקדש מוכח דע"י אחר מהני זיכוי דזכין לאדם וכו' הה"ד חצר נמי קנה משום שליחות דהיינו מטעם זכות ע"כ דהום משום יד ואי קשיא מאי מהני שהוא משום יד הא לא גרע משליחות די"ל בהפקר שליחות לא מהני כמו במציאה דהווי תופס לבע"ח כו' או כמ"ש רש"י דל"ש כה"ג שליחו' דליכא דעת קונה ולא מקנה מבואר עכ"פ בתוס' חצר למסקנא משום יד אתרבאי אך מ"מ ניחא להרי"ף אף אי משום שליחות בהפקר לא שייך שליחות אך א"כ נסתר הדבר משכחה כמ"ש לעיל ובאמת הי' מקום לומר בגברא בגדול נמי חצירו כידו אך כיון שאין זה צורך למתנה דדי בשליחות תו לא רצו חכמים ליתן לקטן דין חצר כיון דבדידי' מדאו' יד נמי ל"ל נהי שתקנו לו יד ומתנה בחצר די משום שליחות לא תיקנו כ"כ עוד בחצר במתנה אך אין אני רוצה לחדש דבר שלא הוזכר בפירוש עכ"פ דברי עולים כהוגן לשיטות רש"י ותוס' ושיטת הרי"ף והרא"ש צ"ע ממציאה ומשכחה שכתבתי ונא יאיר עיני במאור תורתו ישוב הגון לדברי רבותינו הראשונים אשר בצלם אנו חיין:
ט מ"ש מו' אות ט' והאריך בגירסא אין אני מזקיק עצמו בדבר זה אך מ"ש באות יו"ד הרי מלוי בר סיסון מוכח דאינו זוכה לאחרים ושם הי' מזיד לא הבנתי דבריו אטו לא יזכה עבורו הרי הוא הקנה לו מה שזכה לעצמו דהיינו בקנין סודר ואם כוונתו דההוכחה דהי' לזכות עבורו וודאי אם יש שלד"ע אסור לעשות כך עכ"פ ולא בעי למעבד איסורא עכ"פ:
יוד באות י"א כתב רבינו דבריו כדהקשה לי' למימר דס"ל מלמדי' לימא רק הוא לא דרש ומיירי בשוגג באמת אני בער ולא אדע כוונתו הא בהדיא תני ת"ק שולחיו פטור ושלוחו חייב ועלה קאי שמאי הרי מיירי במזיד והוכרח לומר מלמדי' אך אף דלמדין נפרוש הוא ההוא וע"ז הראי' דלא דרשינן הוא ההוא מיואב דא"כ אף שוגג נמי ואין ראי' דב' כתובי' מלמדי' דההוא ס"ל בלא"ה רק דלא דרשינן הוא ההוא:
יא באות י"ב כתב מו' דהקשה עלי מטביחה דהרי גוף השור של בעלי' ורצה מזה גובה כו' לא הבנתי כונתו דהרי דברי מבוארי' דהרי עיקר הלימוד על ד' וה' אתי לחייב להגנב:
ואי משום השור בלא"ה חייב הגנב ועל חיוב ד' וה' השליח פטור ואין שייך אדם מועד לעולם ולא נשאר רק שאסור לטבוח והרי הי' שוגג באיסור וממון אי אפשר לחייבו על שגגתו רק דמי השור ומזה לא עסקינן כאן וכיון דהוא פטור מד' וה' וליכא חיוב ממון רק איסור בשוגג יש שליח וק"ל:
יב מ"ש מו' אות י"ג וי"ד לא ראיתי להשיב הכל גלוי לפני כסא כבודו אך מ"ש אות ט"ו להרעיש עלי ממזיד ואף שכתבתי דמוכח איסור דרבנן כתב הא אסור לזרוק דם טמא ובאמת אין צורך לכל זה דע"י ציץ מותר לזרוק ואין כאן עבירה עכ"ד פח"ח תמה אני מאי בורכת מהא מתני' אמריתא נהלה מבואר הדבר במס' גיטין דנ"ד ע"א דפריך מדם שנטמא ופי' הש"ס מדאו' שרי לזרוק משום רצוי ציץ ומדרבנן אסור וכן נמי מוכח במנחות ואין להאריך בזה:
יג מ"ש מ"ו באות ט"ז להשיב על הדין שהמצאתי ביבמה לשוק באמת לא אדע מה שחדשתי אטו בעינא למימר דווקא דקידש לחוד לוקה אמינא כך דרך העברה וכל כוונתי הי' דהראב"ד יודה להרמב"ם בעל לחוד אינה לוקה אלא קידש וזה אינו חידוש דלהרמב"ם בכל חייבי לאו הדין כן ובלא"ה י"ל דלא קאמר הכל מודי' לאביי דלאביי אין קידושין תופסי' ביבמה לשוק לא לקי דס"ל היכי דלא מהני לא לקי שוב זכיתי וריטב"א ראיתי בקידושין ד' ק"מ כתב כדברי ביבמה לשוק ונהניתי מאוד וכ"כ הריב"ש סי' שפ"ה דהראב"ד מודה בזה שכוונתי לדעתו:
יד מ"ש מ"ו באות י"ז דמשכחת לה דלא ידע מטומאה וקידש אשה י"ל כיון דבאתרא דב"ה הי' מטמאי' הווי קידושי טעות ושפיר הגדולי' עבדי דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה:
טו מ"ש מ"ו באות י"ח להשיב דבריו ולחלק בין נוטל לנותן באמת המשנה למלך פ' ז' מה' מעילה ה"ב מ"ש באומר לחנווני טול דינר נמי אינו מועיל עד שיוציא משו' דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ובאמת מבואר כן בגמ' דאין חילוק בין נטל לנתן רק משום שהוא עבור חבירו ומעכ"ת גופא כתב כך אות ב' וסתר דברי עצמו. ומ"ש עוד דאם יבטל השליחות הווי כנטל לצורך עצמו מ"מ וודאי א"א לחייב דהרי הי' אנוס בדבר ובלא"ה מה צורך שיבטל השליחות יבטל רק הקנין ואז תרווייהו לא עבדי איסורא דאם זה לא קנה לא הוציא המשלח לחולין. ונימא דלא ניחא לי' דלתעביד איסורא על ידו ותרווייהו אינן מועילין דהא דאמרינן דקונה השליח היינו דליכא גבי' אסורא אי משלח מעל יבטל הקנין דלא ניחא לי' דלתעביד איסורא על ידו ע"כ דאין חילוק:
טז מ"ש מ"ו באות י"ט לדחות ראייתי מסוף סנהדרין מ"ש ע"ד פלפול באמת כבר כתבתי במכתבי אי אפשר לומר אם השליחו' מאותו עיר פטור דא"כ יש שליח לדבר עבירה וממ"נ לחייבי' או משום שלוחי' או משום משלחי' ומדוע לא הזכיר הרמב"ם חידוש דין זה. ותו מ"ש עוד דשאני הכא דהוא דין דלא אמרינן דמ"ש במסית זה תמוה אנן בנסתין אמרינן אי דינן כיחידי' או מרובי' מאי ענין למדיחי' ומ"ש מ"ו ע"ז באמת דקרא לאו יתורא וראי' שהשמיט הרמב"ם הדין באמת יפה מאוד דקדק דלכאורה תמוהי' שהשמיט הרמב"ם הדין. אך בשביל זה לא נוציא דברי הש"ס מפשטי' דמייתי לה לדרשא ולמה להו זה הדרש ע"כ דרשא מעליא הוא ויצאו יתירא הוא דהי' לכתוב הנה אנשי בליעל ידיחו וכו' אך בטעם השמטת הרמב"ם ז"ל דפסק כמ"ד מילי לא מימסרן לשליח להכי אין צורך להשמיענו דין זה והש"ס נקט דרשא י"ל דאתיא כמ"ד מילי מימסרן לכן שפיר עשה הרמב"ם שהשמיט הדין כיון דפסק מילי לא מימסרן כו' עכ"פ מ"ש מוכח שפיר ת"ל משום ד"ע ע"כ אצטרך משום שוגג וי"ל דס"ל מילי מימסרן מהכא יליף או שנחלקו בדרשו' עכ"פ הש"ס דמייתי לדרשא דרשא אלימתא הוא. וזה ברור:
טו"ב מ"ש מ"ו לדחות ראייתי מירושלמי דתמורה מתרי טעמי חדא דה"א הואיל ומרבינן מקרא דלא יחליפנו של אחרים ה"א משום שליחות ותו ה"א נילף מתחילת הקדש לענ"ד דברי נכונים ודחי' ראשונה תימה הא אין ילפינן מלא יחליפנו דאסור בשל אחרים ומוכח דלאו משום שליחות אתינן עלה דאל"כ אין שום איסור על המימר רק על המשלח ובאמת בכתב מעכ"ת כתב הדרשה מן המר ימירנו ובאמת הדרשה מן לא יחליפנו ודחיי' הב' שלו דה"א ניליף מתחלת הקדש הוא יותר תמוה הרי בתחלת הקדש גופא היכי דאיכא עבירה כגון המתפיס תמימים לבדק הבית או בעלי מום למזבח דלוקה נמי אינו ע"י שליח והאיך ס"ד תמורה מהני ע"י שליח א"כ ראייתי נכונה:
אות ד' ה' ו' ז' השמטתי במכתבי וכאן אעתיקם באות ד' האריך דלאו פירכא כל דהו הווי שעשה איסור כו' הוא תימא הוא בא להוכיח דלא כחילוקי בין עשה עבירה בפועל וזה אינו מוכח נגדי דחילוקי אינו רק משום דמ"ש וליכא פרכא ואם כוונתו באמת דיש לחלק כך והוי פרכא אף בלא סברת דמ"ש אינו קשה בי דקשה על הש"ס מאי קאמר נילף מש"ח כו' אות ה' כתב לתמו' עלי שלא השגחתי בתירוצו הלא הבאתי תירוצו עיקר קושיתי עליו שהוא הכריח מכח תוס' נגד חילוקי דע"כ תוס' אינם מחלקים בין סברת בין אי דרשינן מקרא ובין אי דרשינן מסברא ע"ז כתבתי ע"כ תוס' מחלקי' ומ"ש השיג עלי באות ו' כבר נתבאר במ"ש פה אות ז' ח' ומ"ש אות ז' אין צורך לכפול דברינו כבר ביארתי במכתבי זה הי' בעיני רי"ף פשוט ואין צורך להזכיר חיוב לפ"ע ומדלא הביא שום טעם רק דמ"ש ע"כ הכי קי"ל וכמו שאינו ב"ח היינו לאותו דבר כן דמ"ש היינו לאותו דבר וזה פשוט ומ"ש אות ט' חילוקי נכון הא כבר כתבתי טעמא דידי דא"כ לא שייך למילף חצר משליחות כמ"ש בארוכה אות זיין:
ומ"ש עוד לשבש גירסת הרמב"ם כבר ביארתי גירסא זו עקרית ופשט שכתב בלח"מ לא ידעתי מה הועיל הרי סיים הראי' שא"כ הי' יכול לזכות לאחרי' והוא לאו בר זכי' להכי ומ"ש שלא הזכיר רמב"ם שוגג לא אדע כוונתו הכא סתם לעולם אינו זוכה ומה שהאריך עלי להשיג אות יו"ד שכתב בגניבה אצטריך ה"א כיון דאיהו לא זכי והאריך דהוא רק לענין חיוב לא אדע מה השגה זו מ"מ כיון דלאו בר קנין הוא לענין זה אינו חיוב. אולם עיינתי כעת במס" ב"ק דינ"ז ראיתי בתוס' כתבו אצטריך קרא דה"א לחובתו אינו קונה דאין שליח לד"ע כו' נראה כוונתם הא דה"א אין שלד"ע דהייתי אומר משו"ה אין שליח דלחובתו אינו שליח אשמעינן דטעמא משום דברי מי שומעי' א"כ נסתר כל מה שכתב מעכ"ת במכתבו דהשתא דכתיב קרא ידעינן הטעם בד"ע על פי הכל מחצר דאין בזה לחלק שום חילוק והוא תבלין למ"ש אות ה' ו'. ואפשר רק בחצר ה"א כן דאינו נעשה שליח לחובתו ולא בעלמא:
וגם במכתבי הראשון כתבתי דיש לחלק בין לא ידע שהוא גנוב לחצר דשם זה עשה השליחות שלא לשם איסור וחצר אינו עושה לא כך ולא כך ואף דאצטריך קרא הכא בעלמא בשוגג אין שלד"ע ולמ"ד משום יד אינו צריך קרא ושוה חצר לשוגג ודו"ק מ"ש אות י"ג להחזיק דבריו הלכ' כר"ש מטומאה והאריך בטמא ששימש שכתבתי ודבריו תמוהי' משכחת לה שהי' שליח בכנסה ושימש עבור עצמו:
ומ"ש לאשכוחי בתרומה אין דעתי נוחה בזה דלפום קושטא נמי שמא היכי דלא שייך נהנה ושלח מי שערב עירוב חוץ לתחום חייב משלח זה אינו סברא כלל דלא שלחו אל האיסור אצלו הוא האיסור ולא אצל חבירו ול"ד לחלב כלל ואף לאומר לאשה אקפי לי קטן לא דמי דנעשי' המעשה האיסור שהקטן ניקף אבל כאן המעשה איסור זר לא יאכל בתרומה וזה לא נעשה מה שליחות יש כאן וזה ברור. ובלא"ה כמה דברים אינו נעשי' ע"י שליח כמו שאין הכהן עושה שליח לישראל לאכול כך אין שליח עושה כהן שליח ודו"ק:
ומ"ש אות י"ד אין צריך להשיב קי"ל כרבינא דהוי מרא דש"ס כו' ולא אשכחן בתר כיון שראה דברי רבא וזה ברור:
עוד הנה עזרוני ד' לכתוב מה שתמוה לי דבריו ובדברים אשר תלוי' בסברא ופלפול נתתי ידי שלא אהי' מאריך כ"כ בדברי' אלו ואשר יבחר הוא הקדוש. ונא אל ירע בעיני מ"ו כי באתי עוד הפעם לרמוס חצירו כי סהדי במרומי' לולי שהייתי מתפלא בכמה דברי' ואני חפץ בצדקו לא הייתי כותב עוד בדבר הזה ונא להעמידני על סוף דעתו הרחבה הלכ"ד הכותב בכריעה של חיבה מחו' א"נ ד"ש בלב ונפש חפיצה וכוסף לשרתו באהבה צבי הירש מזאמושץ: