אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני חרם רגמה › תשובה מד

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני חרם רגמה · תשובה מד

תשובה מג

בין גילה לגאולה שוכן בשמי מעולה יתנהו לפאר ותהלה. לה"ה כבוד אהו' מחו' ידידי הר"ב המאוה"ג המופלא ומופלג חרוץ ושנון זית רענן אברך כמדרשו פ"ה ע"ה כש"ת מוה' עקיבא נ״י אב"ד בק"ק פרידלאנד יצ"ו:

כתבו דמעכ"ת הגיעני ומחמת אני כעת באבל אם קודר שחותי תוך ל' לאבל אמי הרבנית הצנועה הכ"מ לא אוכל להשתעשע עמו באילת אהבים רק אשיב לו בקצרה על שאלתו:

בדין אם להתיר לו לגרש על כרחה או לישא אשה אחרת עלי' אם אשתו נכפה ר"ל ואינה רוצה לקבל גט אין מהצורך להאריך ולפלפל כי השולחן ערוך לפנינו דכה"ג כופין לגרש ע"כ. ואף למ"ד באיש אין כופין ביאר מהר"ם מלובלין בתשובה דשם דוקא לא חשוב מום דאשה בכל דהו ניחא לי' אבל לולי זאת היינו כופין באיש מיל קא באשה כופין אותה דבדידי' ליכא סברות בכ"ד ניחא לי' ומה שפקפק מעלתו על דברי המרדכי ומהרש"ל דמאי ס"ד דנכוף באיש אף שהי' מום בשביל שהוא מום באשה הא איכא הרבה מומים שפסלו בנשים ואין כופין באיש לק"מ דוודאי מצד הסברא נמי מסתבר לי' להמרדכי דהוא מום גדול ותדע דהא מסיק אף אי אין כופין באיש אין כופין אותה להיות עמו דהוי באה בטענה ובשאר מומים דינה כמורדת ע"כ זה פסיקא לי' דהוי מום גדול רק לעני ן לכוף האיש לא רצה לעשות מעשה כיון שלא נמצא בין מומי איש וממומי אשה אין ראי' די"ל בכל דהו ניחא לה אף מום גדול כזה אין לכוף ומזה מוכיח מהרמ"ל דמחשיב למום גדול רק משום דכ"ד ניחא לה אין ראי' אף במום גדול לכוף רק במומים שמצינו בש"ס דכופין מאי דאתמר אתמר:

אולם בידע ממום זה הסכים הב"ש נמי דכופין ומעלתו רצה לומר ג"כ כיון דאיכא דמאן דס"ל במומי איש בהיו כופין הה"ד במומי אשה כעין מ"ש מהרמ"ל וזה לא מסתבר דלמ"ד היו סבר וקבל אין לחלק בין איש לאשה ול"ד לדברי מהרמ"ל דכתב דחשיב מום גדול גבי אשה לכ"ע אף למאן דס"ל באיש אין כופין:

אולם אין צורך לכל זה כיו שאף מאן דס"ל באיש אין כופין עכ"פ אין כופין אותה להיות עמו דבאה בטענה ואף בטענה דמורדת מדינא דמתיבתא אף שהטענה שאמרה עליו הי' עליו קודם נישואים מ"מ יכולה לומר איני יכול לקבל ותקנו דלא נכוף אותה להיות עמו והמרי"ק שורש ק"א כתב בשאר מומים אף שידע מהם די"ל ר"ג לא תיקן כה"ג שידור עמה כיון שמאוסה עליו וכתב מה שרצה לומר השואל דנכוף אותו משום ביטול מצוה דז"א דאם הי' ברור לנו שתיקן הגאון כה"ג שלא ישא אחרת ע"כ תיקן שידור עמה על כרחה שודאי לא תיקן לבטל המצוה אבל אני מסופק שמא לא תיקן הגאון אי מאוסה עליו שלא ישא אחרת א"כ אין לנוכח כח לכופו שידור עמה דנהי דאנו אין מתירים החרם מספק דשמא ע"ז תיקן הגאון אבל אי אפשר לכוף אותו לדור עמה דשמא ע"ז לא תיקן הגאון שיהי' עמה תו כתב די"ל משום מצוה מותר לישא אחרת ר"ל תחלה כתב דאף בלא מצוה לא תיקן הגאון אי מאוסה זאת בעיניו שלא ישא אחרת שרוצה להיו' שרוי עם אשה ועם זו אינו יכול לדור ואח"ז כתב די"ל כיון שלא תיקן הגאון שידור עמה תו התיר לישא אחרת כדי שיקיים המצוה וכתב בלשון שמא במקום מצוה לא תיקן אף דתחלה החליט שלא תיקן הגאון לבטל המצוה שי״ל שמא תיקן הגאון שידור עמה בכה"ג במומין וליכא ביטול מצוה זה תורף דברי המהרי"ק וזה פסק הרמ"א ס"ס קי"ז בשאר מומי' אין כופין ובנכפה כופין הרי דמיירי אף שידע דהא בשאר מומים איירי נמי אי ידע כמ"ש מהרי"ק שממנו מקור הדין דאי לא ידע הוי מקח טעות ופשיטא ליכא תקנות ר"ג א"כ מוכח בנכפה אף בידוע כופין אותה לקבל הגט:

והטעם נכון אף למ"ד דלא הוי מום באיש מודה דאין כופין אותה להיות עמה א״כ ודאי לא העדיף כח אשה מאיש דאין כופין אותו להיות עמה א"כ תו ודאי לא תיקן שלא לגרשה ע"כ או שלא לישא אחרת דאם הי' פשוט להמרי"ק בשאר מומים דלא תיקן שיהי' עמה הי' מותר לישא אחרת שלא יהי' שרוי בלא אשה כ"ש היכא דיש ביטול מצוה ע"כ לא תיקן שלא ישא אחרת כיון שאין הדין לכופו לדור עמה א"כ נהי בשאר מומי' לא פסיקא לי' שמא מ"מ רצה ר"ג שידור עמה כיון שמחל אבל בנכפה דהוא מלתא דפשיטא דאין כופין אותו דלא גרע מאשה לגבי איש דאין כופין אותה להכי ודאי מותר לגרש על כרחה ואם אי אפשר לגרש ע"כ מתירים עפ"י מאה רבנים לישא אחרת אף דלכאורה י"ל דא"צ ק' רבנים רק כיון שזכינו לדברי הכל בו דכתב אם יש טעם מבורר מתירים עפ"י ק' רבנים א"כ שפיר י"ל דתיקן ר"ג אף במקום מצוה ואין בזה עקירה לד"ת דהא נתן רשות להתיר עפ"י מאה רבנים לכן אין להתיר בלא ק' רבנים:

ובדבר מזונות הדבר פשוט ומבואר ברא"ש דיכול למנוע שאר כסות ועונה כיון שמן הדין מותר לגרשה ואף בעתים חלומה דגזרו שלא יגרשה אינו מחויב ליתן מזונות כיון דבת גירושין היא רק אנוס בתקנתא דרבנן כמ"ש ה"ה לדעת הרמב"ם כמבואר סי' קי"ט כ"ש היכא דיכולה לקבל הגט ואינה רוצה דאין לה מזונות ובדבר השלשת הגט דעתי שישלש הגט דשמא תרצה לקבל גט לא יהי' עליו איסור חרם ר"ג ומה שפקפק מעלתו שמא יכתוב הגט בעת כפיתה ואינה ראוי' לקבל גט זו חששא רחוקה אף אם נדמה נכפה לעתים חלומה שנסתפק הרא"ש כיון דרוב פעמים אינה נכפית אין לנו לחוש לזה. כ"ש טפי יש לדמות לישן ול"ד לעתים חלומה דאין עת קבוע שתעבור שטותה:

ובשכור הסכים ב"ש סי' קכ"א דדומה לישן ואינו מדמה לעתים חלומה:

ובלא"ה כבר שדיתי נרגא בדברי המגיד במ"ל ופ"י ומעלתו כוון בזה לדעתי מ"ש בתשובת שאלה בקיץ העבר לאוהבי ידידי הגאון אב"ד משאטלאנד ותורף דברי היה כדברי מעכ"ת דודאי לא כוונו תוס' בנזיר ד' י"ב דטעמא דאמר ללבלר כתוב לארוסתי כו' דבאשה דעלמא אינו גט משום דלא מצי משוי שליח דממ"נ אם הוא בעצמו יכול לכתוב הרי מצי למיעבד השתא ואי אינו יכול לכתוב מ"ש הוא מ"ש שלוחו וא"צ לטעמא דמידי דלא מצי עבד לא מצי משוי שליח ואף זה לא הוטב בעיני דתוס' מפרשים דאמר ללבלר שיכתוב אחר נישואים דבתוס' יבמות משמע דכותב עכשיו מדכתבו דמיירי שכותב זמן שאחר נישואים מוכח דכותב עכשיו דאי כותב אחר נשואים פשיטא צריך לכתוב זמן שאחר נשואים דאל"כ הוי מוקדם רק נראה כוונת תוס' הוא להוכיח אף מה שבידו לא מצי משוי שליח דזה מוכח מכתובות פ' אשה שנפלו דאינו מהני מה דאמר פליגנא לך בנכסי קודם שהיה מיבם. אף דבידו לייבם אותה דא"ל כיון שביד האחר לפוסלה לא חשיב בידו דעכ"פ אם זה מבטיחו שלא לפוסלו והוי בידו וליהני החלוקה (וגם מאי ראי' מייתי תוס' מיבמתו נוקי דאית לי' אחים לכן נראה לגבי הא לא מהני סברות בידו ליתן במתנה דבר שאינו שלו אף שבידו הוא שיהי' שלו עכשיו שאינו שלו אינו יכול לתת לאחר דהוי מחוסר מעשה ולהכי ס"ל לתוס' ביבמתו לא מצי לכתוב כשיכנסנה ולא תקשי הא הוא בידו והיכא דהוא בידו אף למ"ד אינו מקנה דבשלב"ל יכול להקנות ותוס' כתבו ביבמות דזה הוי רק למ"ד אינו מקנה דבשלב"ל א"כ קשה מאי בעי מיבמתו הא היכא דהוא בידו הוא מהני בדבר שלב"ל דלמ"ש ניחא דמ"מ כיון שהוא לית ליה זכי' בה אף שבידו לזכות בה לגבי הא חשוב דבשלב"ל הה"ד דלא מצי למנות שליח אף שהוא בידו כיון דל"ל זכות ול"ד לבידו לתלוש וכדומה דשם יש לו בו זכות ולא חשוב מחוסר מעשה אבל בלא"ה הוא דומה להא דקאמר בקידושין דף כ"ג ע"ב האומר לשפחתו הרי את מקודשת כשאשתחררך דלא מהני דמעיקרא בהמה כו' ופירש"י ואין מחוסר מעשה גדול מזה ה"ל ע"י מעשה חדשה לשוי' לראוי' לקבל קידושין כך הוא הכותב ליבמתו כשאכנסך אגרשך ומזה סברות תוס' כה"ג במחוסר מעשה אינו יכול למנות שליח כמו ששם אינו יכול לגרשה ולמ"ד אינו מקנה דבשלב"ל. ותוס' מדמי אם בידו ללוש עיסה לשיחרור שפחה ולא לתלישת פירות שהפירות בעולם רק מחוסר תלישה לא חשיב מחוסר מעשה (ושם בכתובות ד' פ"ב קשה על המ"ל שרוצה לומר מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה א"כ באומר מעכשיו ולאחר ל' דקנה ל"ל לומר משום דהוא בידו ת"ל דהוא מחוסר זמן ויהי' איך שיהי' אינו דומה כותב לאשתו שוטה לאשה דעלמא שאינה אשתו כלל ואינה ראוי לגרשה אבל הכא אשתו היא מה בכך שאינה ראוי לקבל הגט אשתו היא בשעת כתיבה ואינה צריכה להיות ראויה לקבל ומ"ש פ"י והמציא מעצמו דרשה שלא יהי' מחוסר בין כתיבה לנתינה דכתיב וכתב ונתן זה לא מסתבר דקאי על הגט ולא על האשה ותדע דאל"כ אי נשתטה בין כתיבה לנתינה ונשתפה לא יהי' גט דחסר בין כתיבה לנתינה תו ראי' הא לדעת הטור בסמי' בידי' נמי בנתנו הגט בטל ואי לא נתנו רק כתבו אינו בטל אף דמחוסר מעשה וא"ל כיון דסמי' בידן לאו מחוסר מעשה דז"א אי דרשינן וכתב ונתן להכי אף במה שבידו חשוב מחוסר מעשה כמו מחובר דבידו לתלוש ע"כ לא דרשינן ע"ז וכתב ונתן ותו ראי' ממקומו דבעי ביבמתו מהו מה בכך דבידו לבא עלי' מחוסר מעשה הוא להוי כמחובר וחסר בין כתיבה לנתינה ע"כ לא קאי ע"ז וכתב ונתן וגם הפ"י כשראה דברי רשב"א לא עמד בסברתו זה כתבתי בתשובתי ומזה יראה מעכ"ת שנכללו דבריו בדברינו ומצאה את שאהבה נפשו בס"ד:

ובדבר הנוגע לממון בדמי כתובתה ע"ז לא אשיב אף אם . אבי האשה אינו רוצה לדון בד"י אין אנו אחראים להזדקק לפטור הבעל מטענות די לנו אם אנו נתיר לו לישא אחרת עפ"י התרת ק' רבנים ולא נחוש לכתובתה אם היא אינה רוצה לדון עמו על הכתובה אבל במה כחינו יפה לפטור אותו כל שלא שמענו טענת האשה רח לפלפל בדבר הלכה ולא למעשה אומר מה שנלענ"ד דיש להקשות בהא דקאמר נכפה כמומין שבסתר דמי' משמע דדמי כמו מילי שבסתר ובמומין שבסתר אם יש לו קרובים אינו יכול לטעון ובנכפה מאי א"ל דקרובים נמי לא ידעי כיון דאין קבוע זמן. ותוס' כתבו דמרחץ לא מהני כ"ש קרובים לחוד א"כ קשה למה בהגיע זמן למשנה ראשונה אוכלת בתרומה נחוש אנכפה ובהא לא שייך בדיקת חוץ. וסבור הייתי לומר דנכפה לא שכיחא אך ראיתי בתוס' ב"מ ד' פ"ב כתבו הא דלא חש לנכפה בעבדים דאית לי' קלא ולא שכיחא באין להם קול ולזה כוונו ג"כ בכתובות שם ד' נ"ז וניחא נמי בהגיע זמן דאמרינן מדל"ל קול ע"כ אינה נכפית וקשה כיון שהוא לא קבוע זמן ל"ל קול וצ"ל אף באינו קבוע זמן יש קול רק אף דיש קול לדעת תוס' יכול לחזור כמו בעבד כי אמר הרי שלך לפניך אף שהי' קול דבזה חולקים על רש"י דפי' ביש קול סבר וקבל דס"ל דמ"מ יכול לומר לא שמעתי הקול להכי מצי לטעון אם היא נכפה אבל מסתמא לא שכיח נכפה כיון דלית לי' קול (ובחידושי כתבתי ליישב בזה שיטת רש"י דס"ל לענין ממון דאין הולכי' אחר הרוב יכול לומר שאני מהמיעוט דלא שמעו הקול או די"ל רוב נכפין יש להם קול ולא כולן כמ"ש תוס' דלא שכיח שלא יהי' קול ובממון אין הולכין אחר הרוב אבל לענין איסור תרומה סומכים ששמע הקול ולהכי י"ל ביש קרובים בעיר ודאי שמעו הקול להכי אין לחוש לנכפה והשתא מוכח אף זו אינה טענה שסברו שהיא עלוף דאל"כ אכתי ל"ל קול ונחוש לסמפון שסברו שהיא עלוף ע"כ אף זה יש קול ואם הוי ידע שיש לה עלוף הי' נמנע מלישא אותה מספק כמ"ש ב"ש סי' קי"ו מספק נמי פירשו אינשי נהי שאם לא ידע קודם נישואים מעילוף אף שידע עכשיו מעילוף מספק לא הוציאה ומטפל עמה ואין ראי' דמחל אבל ביש קול לא הי' נושאה תחלה כשיש לה עילוף רק דאנן לא נחוש לעילוף כיון שאין קול והשתא י"ל לענין תוס' כתובה אף שלא ידע יש לדמות לאיילונית שהיא אינה צריכה לומר לו שסברה בעצמה שהיא עילוף והוא הי' יכול לברר זה שיש לזה קול אינה מחוייבת להגיד לו אולם הב"ש כתב הוספות שליש דינה כנדוניא ומעלתו נתקשה בזה דלא עדיף מנדוניא שאינה בעין ולק"מ דכוונתו לגרוע כחה ואין הדין כהוספה באיילנות רק כנדוניא רק בסי' קט"ו כתב למעליותא דינה כנדוניא ושם ודאי מיירי שהרויח במעות ומה שבא מהנדוניא דינה כנדוניא כמ"ש שם בשם מהרי"ק:

ובדין נדוניא אם לא ידע מהמומין אין לה נדוניא שאינה בעין ואף דבש"ע כתב שנגנב וודאי אף מה שהוציא פטור כמבואר ברש"י ושאר פוסקי' אולם בחידושי העליתי בס"ד דוודאי קשה למה יהי' לו תוס' כמו שהקשה הח"מ מי עדיף מנדוניא שלא ישלם לה עכ"פ כיין דברשותו קיימי ושמא יירשנה והוא מוציאה עפ"י שהטעה אותו. ונראה ברור לענ"ד דהא דקאמר תוס' יש לה בא לומר רק דיש לה תוס' דמנה ומאתיים אין לה לעולם אבל תוס' יש לה אבל אינו חייב ליתן לה אלא אם ימות יש לה דבחייו לא עדיף מדין נדוניא כמ"ש הח"מ:

ובזה ישבתי דברי רמ"א סי' ע"ה דהם תמוהים מאד דכתב אי פשע בנ"מ חייב ובנצ"ב פטור ואי נגנב בנ"מ פטור ובנצ"ב חייב והוא תמוה שיתחייב יותר בגניבה מפשיעה וכי לא קיבל ע"ז אחריות בנצ"ב מה שפשע כמו בגניבה ואבידה ולמה שכתבתי ניחא דבפשע בנ"מ חייב מיד לשלם ובנצ"ב פטור עכשיו ונשאר האוב עליו אם ימות ובגניבה ואבידה בנ"מ פטור לעולם אף אם ימות דלא קבל עליו אחריות ובנצ"ב יש עליו חיוב ומ"מ לא שלם עכשיו רק אם ימות יש עליו חוב וזה מדוקדק בלשון רמ"א בגניבה ואבידה בנ"מ כתב ליתן לה ולא אין צריך לשלם דבנצ"ב אחר מותו צריך לשלם אי פשע רק א"צ לשלם עכשיו ונ"מ בגניבה ל"ל כלל לעולם ונצ"ב צריך לשלם ולא מיד ונ"מ אי פשע צריך הוא לשלם תיכף וזה ברור לדינא דבממון חוב יש עליו נהי שא"צ לשלם עכשיו כשמגרשה שלא ברצונו אבל לא מפטר לעולם אם ימות תטול ויש להאריך בזה בס"ד אך כבר גליתי דעתי בעסקי ממון אין רצוני לחות דעתי ואם האשה אינה רוצה לדון בד"י לאו כל הימנה לעכב ההתרה מק' רבנים אך בלי ספק כאשר תשמע שיתירו לה תתרצה לשמוע בקול הורים עד אלקים יבא דבר שניהם. אולם אף בההתרה כתבתי לו מה שנלענ"ד להשיב מפני הכבוד אבל למעשה לא יצרף דעתי עד כי ידרוש דבר ה' האיש הזה מהגאון הגדול ש"ב אב"ד דק"ק ברלין והמדינות אם דעתו הרמה תסכים להתיר וע"פ ק' רבנים אז גם דעתי הנמוכה מצטרפות לצירוף דרבנן הכ"ד:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה