אור ברסלב
תפארת צבי אבן העזר דיני חרם רגמה › תשובה לט

תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו

דיני חרם רגמה · תשובה לט

תשובה לח

ע"ד אשה אחת הנמצאה בק"ק פוזנן שאין לה דעת שלימה אמת שמשיבה כהוגן ואף עוסקת במלאכה תפירת כסוי' של משי וקונה המשי ומוכרת הכסות והיא מדקדקת במעשי' ומקמצת מאד רק יש דברים שאין דעתה מעורבת בהם גם בדת יהודית מחמת חסרון ידיעה בהם וצריכה זרוז והשגחה מזולתה ע"ז ואף דרך נשים אינה יודעת כי אם האשה אשר גרה בבית אתה משגחת ע"ז ויודעת להשיב עכ"פ וגם על הדלקת נרות לשבת היתה אשה מלמדתה ומזהירה להדליק גם הגידה לה שתכנס לב"ה להתפלל וזה כמה חדשים נכנסת לבה"כ ומתפללת מתוך הסידור כללא דמילתא לפי הבחינה אין טירוף הדעת בדבר לומר דבר הפוך אי שלא תבין איזה דבר מחמת בלבול מוחה רק דעתה קלישתא וצריכ' השגחה עלי' ואי מלפא לה מילפא אך צריכה השגחה תמיד אולי שכחה מה שידובר בה ושאלו הב"ד הבעל איך התנהג עמה בהיות שלום עמה והשיב שאז בני משפחתה והנשים היו משגיחות עלי' על דרך נשים לה ועל תקנתה גם הגיד שהי' בקושי דרך ארץ עמה בפיוסים רבים עד שנתרצית לדבר ובשעת מעשה שחקה בקול גדול ובקול רם מאוד ופעמים רבים דברו הב"ד על לב הבעל לשלו' ואין הדבר באפשרי ובשום אופן והיא אינה ניתרצית בשום אופן לקבל גט וכ' כבוד ש"ב מחו' הרב הגאון הגדול המפורסים מוהר"ר יוסף נ"י אב"ד בק"ק פוזנן תשובה ארוכה מראה פנים לכל צד לא הניח לנו מקום להתגדר וראשית דבריו הם שאין לדמות נ"ד להמוזכר בתשובת פני יהושע שכ' דיש איסור לדור עם הנשתטית אף שיש תקנה לפתחי נדותן ע"י פקחות המתקנות אותם והרבה דרו עם נשותיהם כה"ג כמבואר ביו"ד סי' ק"צ מ"מ אסור לדור עמה עבור שתכשילהו באיסור מאכלות שאינה יודעת להבחין בין חלב לבשר וי"ל דשם היתה מכשלת בזה אבל אשה זו לא נשמע שהיתה מכשלת כי לפי הנשמע עוסקה במלאכתה ואינה עוסקת בשום דבר באפי' ובישול ותקנות מאכלים. רק צערא דגופא הוא להבעל לשכור פקחת להתנהג אישות בהגדת פקחות גם ליכא צוותא בסימא לשבת יחד עם אשה ההיא עכ"ל ונ"ל מתוך דבריו באמת אם היתה עוסקת בבית קרוב שתכשילהו כיון שצריך תמיד שיזהירו אותה ומי יכול לעמוד על גבה רק התקנה היא שלא תעסוק כלל במלאכת אפי' ובישול ותקנות מאכלות ובעובדא דפ"י אף שלא הי' מניחים אותה לעסוק היתה בעצמה עושה כך כשאין רואה לחסרון דעתה ואף שי"ל שבתשובות פ"י כ' זה שפקחות יתקנו אותה בפתחי נדותן דמיירי בשאלתו שנשבע הבעל וידע מזה רק דה"א דנשבע הוא לבטל המצוה ע"ז כ' די"ל פקחות יתקנו אותה בפתחי נדותן אבל לגבי חרגמ"ה לא נשמע מתשובתו שגזר ע"ז רגמ"ה שידור עמה בדרך זה מ"מ מאן לימא לן דרגמ"ה לא גזר ע"ז כיון דליכא ביטול מצוה ומהרי"ק שורש ק"ז מסתפק בדבר היכא ששונאה ומאוסה לו מחמת מום אי תיקן רגמ"ה כה"ג לכן חתר ש"ב הגאון הנ"ל למצוא היתר משום ס"ס שמא כלה החרם לסוף אלף החמישי ושמא כה"ג לא תיקן הגאון כדברי מהרי"ק זה תורף דברי הגאון ולכאורה יש להשיב עליו דוודאי אף למ"ד שכלה החרם מ"מ איסורא הוא לכ"ע כמ"ש הד"מ וקבלו עלייהו האיסור וגם מבואר בב"י בסי' קי"ט בשם נ"י פ' החולץ דכיון שהיא נשאת אדעתא דמנהגא אסור לישא אשה אחרת עלי' וכ"כ הרמ"א:

ובזה מיושב מה ששקל וטרי בתשובת ב"י על דברי הרשב"א דסמך ההיתר במה ששמע שר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף החמישי דצירף זה לסניף משמע שלא סמך על שמועתו ע"ז שקל וטרי הב"י אם פקפק בשמועתו אינה אפי' סניף ע"כ השמועה אמת רק דקשה אפכא למה לי' לכל הפלפולים כיון שברי לו ע"פ השמועה שלא גזר ר"ג רק עד אותו הזמן ולמ"ש ניחא דמ"מ איסורא הוא מכח המנהג כמ"ש הד"מ וכמ"ש בשם ב"י רק דשקיל וטרי דמצד עיקר הדין ר"ג לא החרים כה"ג וכ"ש ששמע שתקנתו פסקה רק מצד מנהג מחמירים אבל בזה לא סמכינן על מנהגא במקום מצוה א"כ עכ"פ לדידן אסורה א"כ ליכא ס"ס אך מ"מ יש לקיים דברי שארי הגאון הנ"ל דבאמת מצד ספק מנהגא יש להקל בחד ספק דהוי ספיקא דרבנן ובזה מיושב מה שהקשה הגאון הנ"ל על הד"מ דמיקל בחר"ג משום דהוא דרבנן הא ספק חרם דאו' והכי קי"ל ביו"ד סי' רל"ח בספק בנדר ממאכל אי אסור במה שהותיר קודם נדר דהוי איבעי' דלא אפשטא באיברי בשר נחירה והחמיר בתה"ד משום דהוי ספק חרם אסור מהתורה (באמת אפשר הי' לומר בספק במאי הטילו החרם אזלינן לקולא דכך תקנו בספק דבריהם אף אם הוא לרמב"ם דאו' מלא תסור הקילו שכך הי' תנאי בדבריהם וכ"כ שם הרמב"ן במנין המצות שורש א' ומהר"י דלאון במגילת אסתר אבל מאי דהוא ספק בכל התורה דבר שנאסר לזמן מה במה שיש תי' קודם איסורו אף חכמים שתקנו איסור לא הקילו בספק זה דהניחו על ספק שהוא מדינא דספק זה נוהג בכל איסורים) ומה שתי' ש"ב הגאון נ"י דעל הנולדי' ליכא שבועה רק נדוי וחרם לא מחמרינן בספיקו יראה דעת הפוסקים להחמיר בחרם אף שאינו שבועה דהא כך כתב רמב"ן במשפטי חרם כשבועה מילמדינו דכתיב ביהושע דהשבוע' אף שהי' חרם ע"כ חרם כשבועה והרי מה"ט כ' הרא"ש בתשובה דשבועת יהושע הי' חרם שאי אפשר להשביע הנולדים ואפ"ה קרי לה שבועה ומזה למדו בילמדינו דחרם הוא שבועה א"כ מוכח בהדיא דחרם דאו' אף אם נאמר דאינו יכול להשביע הנולדים מעובדא דיהושע א"כ ממ"נ חרם דינו כשבועה אי יכול להשביע הנולדים הוי שבועה ואי אינו יכול להשביע א"כ אף עובדא דיהושע הוי רק חרם וקרי לי' שבועה ועלה קאמר ילמדינו חרם כשבועה) אך למ"ש נתישבה קו' ש"ב נ"י דרמ"א הכריע דחרם ר"ג לא הי' רק עד אלף החמישי ולדידן אינו אסור רק ממנהגא להכי היקל בספיקא והשתא י"ל שפיר להתיר משום ס"ס דהספק אם היא חל החרם עכשיו וספק אם כה"ג תקנו:

ובדאו' הוי ס"ס ואף שאח"כ מ"מ אסור ממנהגא מ"מ שרי דבדרבנן חד ספק שרי וכה"ג כתב הש"ך בסי' פ"ג גבי ציר דגים דיש ספק אם יש בה שומן ואם נמלחו דהוי ס"ס בדאו' ובדרבנן חד ספק:

שוב ראיתי ח"צ בתשובה קכ"ד כתב דאנו האשכנזים ז"ל ס"ס דאנו תופסין גזירת הגאון בתר אלף החמישי ולמ"ש הוי שפיר ס"ס דאנו תופסין משום מנהג להחמיר ולא משום החרם כמ"ש הרמ"א וגם י"ל דהרמ"א כבר הכריע דבחד ספק ניקל משום דלדעתו וודאי כבר כלה החרם ואינו מסתפק בדבר א"כ ניקל משום ספיקו דמהרי"ק וליכא ס"ס כלל אך אנן חזינן דמהרי"ק הביא שמועת הרשב"א דלא גזר ר"ג אחר אלף החמישי ואפ"ה החמיר בספיקו אולם הגאון הנ"ל כתב וחתר למצוא היתר אולי מהרי"ק החמיר בלא מאה רבנים אבל ע"פ ק' רבנים י"ל דמתירים כה"ג וצירף זה לספק ג"כ ולקמן נדבר מזה בס"ד:

אולם תחלה נאמר הרשב"א כתב בפשיטות דוודאי לא תיקן הגאון במקום מצוה לעקור מצוה ולכאורה י"ל הא אף שבועה אינה חלה על המצוה רק בכולל ואפשר דחרם נמי חל בכולל משום שחל על מי שקיים פו"ר ולדין יש תשובה דל"ד לכולל שאותו איש נאסר בחתיכות אחרות אבל בשביל אחרים שנאסרו אינו חל ע"ז כולל אבל הסברא נכונה מה"ת יתקן הגאון לעבור המצוה. וגם לדברי הרא"ש דכתב בתשובות בנכפה לא תיקן הגאון משום דלא העדיף כח אשה מאיש והכי קי"ל בש"ע סי' קי"ז ומגרשה אף בע"כ כמ"ש הב"ש ומהר"מ לובלין בתשובתו (וש"ב הגאון הנ"ל פקפק ע"ז דהרא"ש לא ברירא לי' כ"כ דמגרש ע"כ רק כתב שימנע שארה ועונתה אולם לענ"ד האמת עם הב"ש והרא"ש כתב זה רק לרווחא דמלתא עבור שע"ז נשאל אם ימנע שארה השיב כך ותדע דהא שם הגאונים שהסכימו עם הרא"ש השיבו שיגרש בע"כ והסכימו לדברי הרא"ש הרי גם הם הבינו כך דהרא"ש ס"ל הכי והגאון מ' מרדכי כתב אם יזרוק גט מי יבא כו' הרי ס"ל דהרא"ש הכי ס"ל א"כ כיון דבנכפה מגרש ע"כ מטעם דלא עדיפא מאיש א"כ בלא קיים פו"ר נמי נימא לא עדיפא מאיש אם היא באה בטענה כופין אותו למה יגרע אם הוא בא בטענה שעדיף מינה דהוא מצווה ולא היא למה לא יכוף אותה ליקח אשה עלי' או יגרשה ע"כ. ודעת מהרי"ק נמי נראה ברור כדברי מהרח"ש דלא גזר הגאון ח"ו לבטל מצות פו"ר כמ"ש בהדיא דח"ו שתקנתו קלקלתו:

ומה שהקשה ש"ב הגאון על מהרח"ש הא מהרי"ק כ' ואפשר דלא גזרו במקום מצוה הרי מסופק ואי ספיקו על ספק מצוה הי' לו לבאר כך. לענ"ד ה"פ דברי מהרי"ק ספיקו הוא אי גזר ר"ג היכא שקשה לו להיות עמה והשואל אמר מה בכך שמאוסה עליו נכופו להיות עמה משום ביטול מצוה. ע"ז השיב אי הוי פשיטא לן שתיקן הגאון ע"ז שלא ישא אחרת כה"ג ע"כ נכופו אבל אני אומר שמא עבור שקשה להיות עמה לא נכופו להיות עמה וישא אחרת שלא תיקן ע"ז הגאון ואף שקיים פו"ר מ"מ לא רצה לגזור עליו שיהי' שרוי בלא אשה כיון שמאוסה עליו. אח"ז כתב די"ל עוד במקום מצוה עכ"פ לא גזר עליו כשמאוסה עליו וכ' זה בלשון אפשר דאם נאמר שגזר שתהי' אצלו אף שמאוסה עליו כמ"ש השואל ליכא ביטול מצוה דהא יהי' עמה רק שהספק הוא שמא לא גזר שתהי' עמו כשמאוסה עליו א"כ לא גזר שלא ישא אחרת כשהוא במקום מצוה והיינו ספיקא דידי' ותחלה כ' די"ל אף בלא מצוה כיון דלא גזר כה"ג כשמאוסה עליו שתהי' אצלו לא גזר נמי שלא ישא אחרת שלא רצה שיהי' בלא אשה ואחר כך כ' טעם אחר כשלא רצה לכופו שידור אצלה כשמאוסה עליו לא גזר מלישא אחרת משום דמבטל המצוה וזה ברור. א"כ מבואר דלא גזר ר"ג במקום מצוה. ומ"ש זקיני הגאון מהר"י מינץ להחמיר במקום מצוה. יראה ברור דכוונתו שזה שנשא אשה על אשתו סבור הי' שר"ג לא גזר ואף שרוצת אשתו להתגרש מאתו לא רצה זה האיש כי סבור הי' שכוונתו כיון שישא אשה אחרת לשם מצוה לא גזר הגאון. וכן הוא באמת דעת המרדכי ביבמה שא"צ לגרש אשתו ויבמה מותרת לו ע"ז דחה יבמה שאני דלא הוי כנשא דמן השמים הקנו לו והרי היא זקוקתו דיכול ליבמה ע"כ אבל בעלמא אסור לישא כשרצון אשתו לקבל גט וזה מוכרח דהכי כוונת מר זקיני ז"ל דמייתי ראי' מר' אמי דאמר כל הנושא כו' יוציא ויתן כתובה אף דיש מצוה ואי כוונתו להוכיח כשאין רוצית להתגרש תיקן הגאון שיבטל מפו"ר לזה אין לו ראי' מר' אמי דשם יגרשה ויקיים המצוה ע"כ כוונתו כמ"ש דהוכיח דלא נימא שא"צ לגרשה כיון שאינו עושה רק לקיים המצוה נשאר דין התלמוד דנושא אשה עלי' וכן כ' הגאון בהדיא דמייתי ראי' מהמרדכי דכ' על דברי רבא בזה"ז דגזר ר"ג יוציא ויתן כתובה אלמא האידנא אחר גזירת הגאון הוי דינא אף לרבא כר' אמי דיוציא ויתן כתובה ואינו מועיל לו מקצת פו"ר עכ"ל הרי הוא מבואר שזה הוא כוונתו שיוציא ויתן כתובה אבל כשאינה רוצת להתגרש לא עלה על דעת הגאון מהר"י מינץ שרגמ"ה תיקן שיבטל מפו"ר והשתא נתבאר ק בס"ד דלכ"ע לא תיקן רגמ"ה לבטל מפו"ר

ובתשובת שב יעקב ראיתי מביא זה בשם ראנ"ח ודחה זה דאי לכך כוון מהר"י מינץ ליכא ביטול מצוה דבידו לגרשה לא קשה קושייתו דס"ל דלא גזר במקום מצוה ואין צריך לגרש אשתו לכן בא להוכיח מר' אמי וכן מה שהקשה דהי' לו לפרש כך דברי הרא"מ לא קשה מידי דמשמע מלשון דלא גזר דא"צ לגרש אשתו כמו שכתבו ביבמה וכן מ"ש הש"י בסוף דבריו להוכיח ממאי דהוכיח מר' אמי דבריו תמוהים דראיית מהר"י מינ"ץ להוכיח אי נימא דשרי לישא על אשתו אף שם ישא אחרת ולא יצטרך לגרש זו וליתן כתובה ולא נשאר נגדינו רק מ"ש רש"ל בשם ראבי' דלא רצה להתיר בנשתטית במקום מצוה אך שם לא נהגינן כוותי' דמתירים ע"י ק' רבנים בפרט עכשיו שפסק החרם ויש רק מנהג ואנו נוהגים להתיר במקום מצוה ע"י ק' רבנים השתא אי נימא בספיקו של מהרי"ק דאם לא רצה רגמ"ה לגזור שע"כ יחזיקה אף שמאוסה עליו ממילא ע"כ מותר לישא אחרת שלא יתבטל מפו"ר רק שנאמר שמא גזר רגמ"ה שעל כרחו יחזיקה אף שמאוסה עליו ע"ז נאמר כיון שזכינו לדברי הרא"ש בנכפה דאינו רוצה הגאון להעדיף כח אשה מכח איש אף אנו נאמר כיון שאית דינא דמתיבתא שהי' קודם הגאון רבני סבוראי דתקנו באומרת מאיס עלי וטענה מבוררת שלא נכופה להיות עמו מה"ת יתקן הגאון לכוף האיש להיות עמה כשיש לו אמתלא וטענה מבוררת וכיון שמן הדין א"צ להיות עמה תו מותר לישא אחרת כדי שיקיים מצות פו"ר אף דמהרי"ק לא פשט הדבר אפשר שם אין טענתו מבוררת דידע ומחל אבל בנ"ד שאנו יודעים שהוא צער גדול אצלו הוי טענה מבוררת ואין לכופו להיות עמה א"כ משום מצוה כה"ג לא תיקן הגאון:

אך אמת הוא שכל הפלפול של הראשונים אי תיקן ר"ג במקום מצוה הי' טרם שבארו דיש היתר ע"פ ק' רבנים אבל עכשיו שזכינו לדברי כל בו שיש היתר ע"פ ק' כשיראו שיש טעם מבורר ממילא ידענו כי הגאון תיקן אף במקום מצוה ולא ביטל המצוה שהרי מסר לחכמי הדור להתיר כשיש צורך ובזה ניחא אף שיש דעות במרדכי דתיקן במקום מצוה היינו משום שיש היתר ע"י ק' רבנים והתנה תנאי זה בלישא על אשתו ולא על חרם לגרש בע"כ משום שלפעמים יזדמן שלא תהי' בת גירושים שנשתטית לכן התנה על חרם זה לישא ב' נשים התנאי זה ולא יבא לידי ביטול מצוה:

וכיון שהתנה ע"ז החרם להתיר תו א"צ נמי להתיר חרם לגרש ע"כ דלמה נתיר זה החרם הא נוכל לקיים המצוה להתיר החרם של ב' נשים כמו שהתנה הגאון אולם שמעינן אם דעתו הי' רק כשיש ביטול מצוה יתירו וודאי לא הי' מתנה שיתירו ע"פ ק' רבנים רק יתנה במקום מצוה שרי רק הוא חש כמו בנ"ד שלא יהי' אפשר לו לדור עמה ואז צורך להתיר לו משום המצוה וזה לא רצה להניח ביד כ"א שכ"א יאמר מאוסה עלי ויתן אמתלאות לכן הצריך שיהי' ע"פ ק' רבנים ותו באשה שנשתטית דמתירין ע"פ ק' רבנים. מוכח מרמ"א שכ' להתיר בנשתטית והב"ש כתב דיהי' ע"פ ק' רבנים ולא הזכירו משום מצוה מתירים. משמע שדעתם להתיר אף היכא דליכא מצוה כגון שקיים פו"ר (וכמדומני שהתירו בעיר מולדתי לאיש א' לישא אשה על אשתו והוא כבר קיים פו"ר אבל אז קטן הייתי לא אוכל לסמוך על זכרוני אולי אז מתו בניו שהיו לו) עכשיו בא לידי מהרבני מוה' משה דיין דק'. תשובה שהתירו ק' רבנים לפני איזה שנים לאיש א' שקיים פו"ר לישא אשה אחרת באשה שוטה והב"ח דכתב מתחלה דיש להתיר משום מצוה פו"ר דהוי מצוה רבה זה כתב לפי מה שרצה לומר דא"צ התרה אבל למאי דמסיק להתיר ע"פ ק' רבנים א"צ תנאי זה שיהי' לדבר מצוה דהא רמ"א למד דינו מרשב"א הובא במהרי"ק שורש ק"א ולא הזכיר משום מקום מצוה רק כפשטי' דלא גזר אלא מפני שמגרשי' ע"פ הוללות ולא ע"פ דין ע"ש מבואר דאינו תולה הדבר משום מצוה ותו די"ל אף בקיים פו"ר נמי דעתו להתיר דאיכא מצוה דאסור לעמוד בלא אשה דהרהור קשה משבת כמ"ש ח"מ בסי' א' ולדעת תוס' גיטין ד' מ"א בהא דכופין לעשות בני חורין דאלו הי' מקיים שבת הי' די (ובמ"א הקשיתי דמוכח אלו הי' נושא שפחה אף שולד כמות' כיון דמקיים שבת אין כופין א"כ מאי פריך בפסחים פ' האשה תרי מתני' אהדדי ומוקי חד כמשנה ראשונה נוקי תרווייהו למשנה אחרונה והכא שכבר הי' לו בנים בעבדותו טרם שנעשה חצי ב"ח דקיים שבת כ"ד אף דעבד אין לו חייס שבת קיים). אך הרשב"א לא תלה הדבר כלל במצוה ע"כ ס"ל דאף מה שמדינא לגרשה משום צערא דידי' ס"ל דלא גזר ר"ג ואנן דאין מתירים זה רק ע"פ מאה רבנים כשיראו טעם מבורר שם נמי לא הוזכר שיהי' במקום מצוה ונראה משום צערא דידי' מתירין וגם קשה לדברי הפ"י בתשובה דאין היתר בנשתטית רק שחייש שמא תכשיל אותו במאכל אבל משום פו"ר אין חשש דיכול לדור עמה ע"י פקחות שיתקנו אותה א"כ קשיא מ"ש הב"ח בנשתטית איכא מצוה רק דיש לומר כיון שאי אפשר שידור עמה משום שתכשילהו ממילא ישא אחרת משום המצוה ואי קשיא על פ"י שבנשתטית דמתירים לא הוזכר דווקא אם יש לחוש שתכשיל אותו וצ"ל ע"כ אי מתירים ע"פ ק' רבנים א"צ שתכשילהו והפ"י כתב אי מתירים בלא ק' רבנים לא נתיר משום צערא דידי' אבל האמת מ"ש כי לפי דברי הרשב"א והרמ"א שכתב כדבריו נראה דא"צ לזה התנאי שיהי' במקום מצוה היכא שמן הדין יגרשנה ואנן אין מתירים זה בלא ק' רבנים אבל א"צ שיהי' דוקא משום מצוה רק שיהי' טעם מבורר ואין טעם מבורר יותר מזה הנ"ד שקשה לו מאוד לדור עם אשה כזאת וזה ברור:

ואין להשיב על דברינו ממ"ש הב"ש סי' קי"ט דנ"מ בין הטעמי' בזה"ז דאיכא חר"ג דלא יגרשה כו' מוכח אף בעתים חלומה איכא חרם ולא חשו לצערא דידי' כיון שיכול לדור עמה בעת חלימותה דז"א דהשתא דזכינו דאין מתירים בלא ק' רבנים אף במקום מצוה וכ"ש במקום צערא שפיר כתב דאין לחוש לכך כיון שתמיד צריך התרה מק' רבנים כ' שפיר שלא יתירו לו הרבנים בעתים חלומה לגרשה ע"כ ותו דלגרש ע"כ לא התנהגו שיתירו ומתירים לישא אחרת ולא שיגרש ע"כ ולהכי אין לחוש לכן אף דעתי הנמוכה מסכמת לדברי ש"ב הגאון אב"ד מפוזנן להתיר לאיש הזה לישא על אשתו בהתרת ק' רבנים ובאופן שיסכים עמנו עוד שלישי כפי שכ' הגאון ורצון יראיו אעשה לבחור השלישי שיהי' או הגאון אב"ד משאטלאד או הגאון אב"ד מפ"פ דאדרה) רק בדבר הכתובה שכ' הגאון למכור כתובה בטובת הנאה כדברי צ"צ הנה לכאורה יש פקפוק על המזונות כי בהשליש כל הכתובה. ניזונות מהריוח ופירות אבל בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות א"כ במאי יפטר ממזונותי' אך בנ"ד שהיא בת גירושין רק ארי' דרביעא עלי' חר"ג יש לומר שהוא פטור ממזונות כדעת הפוסקים בנשתטית שהוא עתים חלומה אינו חייב במזונותי' כיון דבת גירושין מדאו' פטור ממזונות ואף למאן דס"ל דחייב התם י"ל הכא טפי בת גירושין מהתם והב"ש סי' ע"ז הביא בשם רא"מ דאינו חייב במזונות אם הוא אנוס בתקנות רגמ"ה ויש להשיב כמו שהשיב הח"מ:

ולכאורה יש ראיי' מסי' ק"ס ביבמה בנתרצה ליבם וחלה חייב במזונות וכן כתבו תוס' ריש כתובות ובד' ק"ז ע"ב אם כבר נתחייב לא מהני אונס. אך י"ל התם שאני דאם לא ארעו אונס הי' חייב מה"ת יפטרו האונס אבל כאן לולי אונס של ר"ג הי' פטור אין האונס מחייבו. וה"ה כ' בנשתטית נמי מטעם זה כיון דאנוס בתקנות חכמים אין לה מזונות והרמ"א דכתב דחייב במזונותי' ע"כ ל"ל טעם זה אך בנ"ד ברור דפטור במזונותי' דכיון דמגרשה מצד הדין ובת גירושין היא והיא מעכבת לכ"ע מודים דאין לה מזונות אף החולקים על הרא"מ דשם י"ל שתקנות ר"ג הוא כשאין לו עלי' טענה לא יגרשה ויתן מזונות אבל בנ"ד אחרי שנתבאר שמתירים לו לישא אחרת משום מצוה א"כ אף שלא התיר לגרשה על כרחה כמ"ש רש"ל דלפעמים לא יהי' אפשר לגרשה עכ"פ יכול לעכב שאר כסות עד שתקבל גט כמ"ש הרא"ש בנכפה שע"ז לא תיקן הגאון הה"ד בנ"ד אם נתיר בק' רבנים ודעתינו שע"ז לא תיקן יכול לעכב שאר כסות ואין עליו חיוב מזונות כיון שיכולה לקבל הגט וזה ברור:

אך הא יש לעיין דאיך נוכל למכור כתובתה בטובת הנאה כשהיא צווחת דלא ניחא לה במכירה זו אף שהסכים לזה הצ"צ היינו בשוטה שאין לה דעת הב"ד מוכרי' עבורה משא"כ הכא דיש לה דעת מי יכול למכור עבורה בלא דעתה בפרטות שוודאי יצטרך להשליש הגט נהי בנשתטית יש מהנדזינן בזה משום מי איכא מידי דאיהו לא מצי השתא למיעבד כו' אבל בנ"ד שהיא יכולה לקבל גט לכ"ע צריך להשליש דבת קבלת גט היא ואף בעתי' חלומה ועתים שוטה עובדא דמהרש"ל נמי נכון לכ"ע להשליש גט דכיון דדיעבד מגורשת ועכ"פ אם ניסת לא תצא קרינן שפיר דמצי עביד השתא ומסולק קו' המגיד דמהרש"ל דכתב השלשת היינו בעתי' חלומה. א"כ כיון שישלש הגט קרוב שאח"כ תתרצה לקבל גט כשתראה שנתן לו התרה א"כ למה תפסיד שתקח רק טובת הנאה ול"ד לשוטה דשמא לעולם לא תוכל לקבל גט וגם שלא תוכל לשבע כמ"ש הצ"צ משא"כ בנ"ד. רק אם הבעל אין לו לשלם כתובתה יראה דמ"מ תשאר הכתובה חוב עליו ואף די"ל כה"ג לא תקנו להתיר חרגמ"ה כמ"ש הצ"צ זה לא מסתבר דכיון שרגמ"ה התנה שיתירו מאה רבנים משום דחש למצוה ונתן הדבר ביד גדולי הדור ואטו בשביל שאין לו לשלם נגזור במקום מצוה והוי דינו כנכפה שכ' הרא"ש תהא כתובתה חוב עליו הה"ד בכל מקום שראו חכמי הדור להתיר לו לכן עכ"פ ישליש מה שתשיג ידו והמותר יהי' חוב עליו והתקנה היתה בהשלשת הגט ויתן הכתובה היינו שלא יעכב הכתובה ביש לו אבל באין לו שינעלו דלת בפניו עבור ממון לא נהירא דעבור חרגמ"ה לא חשו ועבור ממון חשו הא ליתא כן נלענ"ד ברור אם יסכים עמדי ש"ב הגאון אב"ד מפוזנן והשלישי שכתבנו למעלה א' מהגאונים הנזכרים אזי אף דעתי מצורפת באופנים הנ"ל:

ואף שרמ"א ס"ס קי"ז כתב כמהרי"ק דאין מתירים לגרשה ע"כ בשביל שמאוסה בעיניו י"ל חדא שם אין הטענה מבוררת דשמא אינה מאוסה ואזדא ראייתי מדינא דמתיבתא ותו אפשר הרמ"א לא מיירי במקום מצוה רק שהוא רוצה לישא אשה כיון שאין כופין להיות עמה בזה לא ניקל אבל במקום מצוה כבר הסכים רמ"א סי' א' להקל. אף די"ל דהכא הוא ספק אם יש בזה ביטול מצוה דשמא גזר ר"ג שידור עמה אף שמאוס' כמ"ש המהרי"ק אבל כבר כתבנו דהיכא דיש טענה מבוררת אין סברא שיכוף הגאון שיהי' עמה טפי צוה שיקח אחרת שלא יבטל המצוה מלצות שיהי' עמה כמ"ש לעיל כ"ז באריכות:

תוכן העניינים

תפארת צבי אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה