תפארת צבי אבן העזר· רבי צבי הירש בוצ'קו
דיני חרם רגמה · תשובה לח
נשאלתי מאיש יקר נכבד אפרתי גלגל עם אשתו זה כמה שנים והיא נשתטית ואינו יכול לדור עמה לכן הוא דופק בשער עד מתי לצטער וליזל להתירו מכבלי עיגון כאשר הנהיגו רבותינו הקודמין ומלא הדבר בכל הספרים וכן נוהגין ומורין כן:
הנה טרם אענה אני שוקק לראות מקור ושורש הדין על מה אדניו הוטבעו מוהר"ם מינץ ומהרש"ל דעתם דרגמ"ה גזר אף במקום מצוה ובמרדכי יש מקומות אשר הוזכר לאסור במס' כתובות פ' אע"פ כתב לכוף לחלוץ משום חרם רגמ"ה וביבמות פרק החולץ כתב אף מי שרצה להתיר הוא משום דאשה הקנו לו משמים ומזה נסתייע מהר"י מינץ ז"ל דאף המתיר לא התיר רק ביבמה משום דאשה הקנו כו' אבל לא משום דאיכא מצוה רק בפ' מצות חליצה כתב המרדכי בשם ר"א ממיץ להתיר החרם דאז יהיה עולה לחליצה ובמקום מצוה לא גזר ר"ג א"כ נראים דברי מרדכי כסותרים זא"ז ואף דלאו חד אמרינהו לכולהו מ"מ הדברים מתמיהים ולענ"ד נראה דכולהו איתנייהו מאי דצריך הך סברא דאשה הקנו לו משום דס"ל כיון דמצות חליצה קודמת אין בזה מצוה וצריך סברא דאשה הקנו לו רק בפ' מצות חליצה שם כתב בשם הרא"מ דהוי חליצה פסולה ואף לחליצה אינה ראוי א"כ יבטל הגאון המצוה ולהכי קאמר במקום מצוה לא גזר וזה ברור א"כ מוכח דדעת המרדכי דלא כמהר"י מינץ ובמקום מצוה לא גזר ר"ג:
עוד נ"ל בדברי המרדכי דהנה לכאורה תמוהים שם דברי מהר"י מינץ דהביא ראי' אף במקום מצוה גזר ר"ג דהא ר' אמי ס"ל כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה אף במקום מצוה פו"ר הה"ד תקנות הגאון וזה תימא שם אין ביטול מצוה דהא יש לו תקנה יגרש אשתו הראשונה וצ"ל מהר"י מינץ ה"נ קאמר בנדון דידיה לגרש אשתו הראשונה ודעת הסוברים במקום מצוה לא גזרו היינו דא"צ לגרש אשתו הראשונה דלא גזר הגאון ע"ז וכמו דס"ל במקום יבום לא גזר וא"צ לגרש אשתו כך ס"ל למאן דס"ל דלא גזר ר"ג במקו' מצוה פו"ר וע"ז הקש' מר' אמי א"כ שם המרדכי חש לזה הסברא דאינו מצוה דיכול לגרש אשתו ולהכי ס"ל טעם אחר דאשה הקנו לו כו' וסברות מהר"א מינץ אם אף לחליצה לא תהי' ראוי ויגרש אשתו ולזו יחלוץ זה אינו מהראוי לכן ס"ל כה"ג לא תיקן הר"ג א"כ בנ"ד שאי אפשר לגרש הראשונה אף מהר"י מינץ יודה דלא גזר ר"ג וזה ברור. ומ"ש עוד מהר"י מינץ דמצות יבמה עדיף טפי דילמה בע"כ קנה לה וסיים שם דעיקר הטעם שאי אפשר להשמט ומצוה עלי' רמיא אבל מצות פו"ר אינו ברור שאם לא ימצא אשה פטור הוא תמהני למה דחה מצות פו"ר אדרבה מצוה רבה היא טפי משאר מצות דמשו"ה דוחין לעולם בהם תעבודו כמו שכתבו תוס' פ' השולח וכמה דוכתי וראיתי במס' מגילה ד' כ"ב כתבו תוס' בשם השאלתות דחשיב שם ללמוד תורה ולישא אשה שילך לח"ל אף דמצות קלות נינהו ולכאורה יש לתמוה אדרבה שם משמע דמצוה רבה הוי כדקאמר דמוכרין ס"ת בשביל בנים וכ"כ תוס' שם. ואפשר שאלתות מפרש דמיירי דיש לו בנים ומ"מ הולך לח"ל לישא אשה משום לערב אל תנח וזה קי"ל דאין מוכרין ס"ת כדעת רוב הפוסקים ע' אה"ע סימן א' אבל אין לו בנים מצוה רבה הוי ואף השאלתות מודה כמ"ש תוס' ז"ל. אולם בהא יש לבעל דין לחלוק אם כבר קיים פו"ר וליכא רק מצוה לערב אל תנח כמו בנ"ד אפשר דאין להתיר חר"ג דלאו מצוה רבה היא ואף הב"ח כתב משום מצוה רבה מתירים חר"ג ומנ"ל כה"ג דזה אינו רק מדרבנן כמ"ש הרי"ף פ' הבא ע"י ואף שיש חשש הרהור עבירה דאסור לעמוד בלא אשה והח"מ כתב דהרהור עבירה קשה משבת (ובחנם השיג עלי בתשובת נודע ביהודה שכתבתי להזדקק להתיר למי שהי' לו חשש פ"ד דשבת מצוה היא ולא הי' גוף התשובתי ביד הגאון דמבואר שם כוונתי וכוונתי הי' דהרהור עבירה קשה יותר משבת) מ"מ מנ"ל דמתירי' משום זה אבל זה ברור דזה מצוה יותר ממצות לערב א"ת דבהכי מיירי התה"ד אבל באין לו בני' לא עלה על דעת תה"ד שלא ישא אשה משום חשש קטטה לדחות איסור דאו' וזה נמי סתירה לדברי מהר"י מינץ דהא מצות יבום דחינן משום קטטה וכי יעלה על הדעת לדחות מצות פו"ר משום חשש קטטה. ע"כ יבום שאני דאפשר בחליצה ע"כ מהר"י מינץ נמי לא רצה לדחות מצות פו"ר רק כשיש תקנה לגרש אשתו הראשונה ואף שיצטרך לגרשה בע"כ מתירים לגרש משום מצות פו"ר ע' ב"ש סי' קנ"ד ובסי' פ"ז ברמ"א דתקנה דלגרש ע"כ קיל מלישא ב' נשים ותו ממקומו מוכרע דלא התירו לשחרר חצי' ב"ח רק משום פו"ר ולא הוזכר משום הרהור עבירה ואף שפחה לא התירו משום דנהגו מנהג הפקר רק דרבים היו נכשלים כמ"ש תוס' שם. ואף שכתבו תוס' אי הוי יכול לקיים שבת כל דהוא לא כייפינן לשחרר מ"מ נ"ל בשביל שיקיים שבת כל דהוא נמי לא כייפינן רק משום מצוה רבה. ואי קשי' בפסחים פ' האשה וריש חגיגה דרמי תרי מתנייתא אהדדי במי שחצי' עבד וחצי' ב"ח ומוקי חד כמשנה ראשונה וחד כמשנה אחרונה (ומהא נמי מוכח דפו"ר מצוה רבה היא דבשביל פסח לא כייפינן לשחרר ומשום פו"ר כייפינן לשחרר) אמאי לא מוקי תרווייהו כמשנה אחרונה וחדא שכבר קיים שבת שהיו לו כבר בנים אף כשהי' עבד קיים שבת כל דהוא ע"כ בשביל שלא יעמוד בלא אשה נתיר לשחרר דהוא נמי מצוה רבה ז"א דבני' שהיו לו כשהוא עבד כיון שנשתחרר אף שבת כל דהוא לא קיים דעבד אין לו חייס וכקטן שנולד דמי אבל מה שיהי' לו כשהוא עכשיו חצי עבד וחצי ב"ח אף שישא שפחה יש עתה שבת כ"ד א"כ אין ראי' להתיר חר"ג בשביל שאסור לעמוד בלא אשה דקיל מחיוב פו"ר דבשביל פו"ר מוכרין ס"ת ובשביל אסור לעמוד בלא אשה אין מוכרין ס"ת כמ"ש הנ"י ע' ב"ש שם ואף דרמב"ן ס"ל דאף בשביל זה מוכרין ס"ת יחיד הוא בזה ואף מש"ס דמגילה לא משמע כוותי' דלמה קאמר שם משו"ה הולכין לח"ל לישא אשה משום שבת הוי לי' לומר משום אסור לעמוד בלא אשה ולמה מוקי דוקא לקיים שבת ואף דב"ש כתב דמכירת ס"ת שאני דאין מוכרין ס"ת להצילו מעבירה. אף דחמור משבת מ"מ מאין לנו נמי להתיר חר"ג משום זה אולם לענ"ד נראה משו"ה יש מקום להתיר חר"ג אף כה"ג דהא מבואר בתשו' מהרמ"פ והסכים הרמ"א עמו דתקנתא לא הי' רק עבור תקנות האשה ולא משום דררא דאיסורא ובודאי לא רצה הגאון לחוש על תקנתא ויקלקל את הבעל ולמה יאלם ויפה כח אשה מבעלה כיון שהוא אינו חייב בדבר ואנוס הוא מה לו לחוש על תקנתה וכי הא מדות סדום הוא היא אין לה תקנה מזה שאינו נושא אשה אחרת והוא יהיה מקולקל אף אם יש נ"מ לה שמא תשתפה מה לו לחוש לזה והרי בנכפה דעת רא"ש לכוף אותה דלא העדיף הגאון האש' מהאישיותו אם הי' באפשרי שתקבל הגט ודאי היינו כופין אות' דהא מום גדול הוא עכ"פ אף שנולד בה אח"כ ואינו מחויב להיות אגוד עמה רק שאינה יכולה לקבל גט עכ"פ אינו צריך לחוש לתקנתה דאינו מחויב לדור עמה והמניעה שלא תקבל הגט הוא מצידה א"כ מה לו לחוש לתקנתה שהוא אינו מחויב להחזיקה לאשה רק אגודה בי' עבור הגט ואין העיכוב מחמתו למה יגזור עליו הגאון וכ"כ הרשב"א בתשו' דלא תיקן הגאון רק על הרוצה לבגוד באשתו ולא כה"ג ולא נתחבטו הגאוני' אם יש להתיר חר"ג רק אם בת גירושין היא ורוצה לישא אשה על אשתו אבל כל שאינה בת גירושין לא נחלקו כלל ויש להתירו לו בפשיטות ואף אם תשתפה אם יש לחוש שתחזור לשטותה יכול לכופה לגרשה כמבואר בסי' קי"ו לענין נכפה א"כ מה צורך לחוש לתקנתא דידה כיון שאין צריך לקיימה לאשה והרי מוכן הוא לגרשה ומשו"ה תיקן שישלח לה הגט וכיון שאין רוצה לקיימה אין אנו חוששין לתקנתא דידה כיון שלא תהי' אשתו ואין אנו יכולין לכופה שתהי' אשתו ולא יהי' לה צרה להכי לא חש לתקנתא דידה כתקנות הגאון ויכולים להתיר חר"ג וזה ברור:
אך בענין השלשת הגט מבוכה רבה יש המגי' במ"ל פ"י מהל' גירושין הביא בשם חכמי קושטנדינא שאסרו לעשות שליח לגרש כשתשתפה וזה הי"פשוט בעיניו לאסור לכתוב בעת שטותה:
וכבר רבים וכן שלימים חתרו ליישב המנהג השלשת הגט ולענ"ד נראה מאי דפשיטא לי' להרב ז"ל לכתוב הגט בעת שטותה אסור חילי' דידי' מהא דיבמות פ' ר"ג דלאשה דעלמא אין גט כשאומר כתוב גט כשאכנסנה אגרשנה והנה תוס' שם כתבו דלא מצי משוי שליח א"כ לכאורה כוונתם להך דנזיר דף י"ב מאי דאיהו לא מצי עביד שלוחי' לא מצי עביד וז"א דא"כ הוא בעצמו יכתוב הגט. ואם הוא בעצמו מצי לכתוב שלוחי' נמי מצי עבדי ע"כ אין זה ענין לשליחות דבעת שאינה אשתו הכתיבה אינו מועלת כלל וכ"כ הרמב"ם דהרי אינה בת גירושין ממנו ור"ל הוא אינו יכול אז לגרשה ול"ד לאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שתשתחרר למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דמתקדשת לאחר שתשחרר בקידושין אלו אבל הכתיבה נעשה בפיסול ומאי מהני שאח"כ תהי' ראוי' לגירושין כן נראה לדעת הרמב"ם ז"ל אך התוספות כתבו שם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני צ"ל דמ"מ יכול לכתוב אף על אופן זה כשתהי' ראוי' להתגרש אבל עכ"פ אין זה ענין לאשה שנשתטית דהא לא בעי דעתה בשעת הכתיבה רק בשעת נתינה צריכין שלא תהא משלחת וחוזרת ומה"ת לא יכתוב אז גט ואי שאינו ראוי' לנתינה היכן מוזכר זה הדרש דבעי שתהי' ראוי לנתינה בשעת כתיבה שם בכתוב גט לאשה דעלמא אף הכתיבה אינה ראוי' כלל שאינו בכלל וכתב לה והא דדרשינן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה מוכתב ונתן היינו שיהי' גט ראוי לנתינה אבל לא על גברא קאי שגברא יהי' ראוי לנתינה ותדע דאף שבידו לתלוש ממעט מוכתב ונתן שהגט יהי' ראוי תיכף לנתינה א"כ מאי בעי יבמתו מהו אף שבידו לבא עלי' מ"מ נמעט דמחוסר ביאה מוכתב ונתן ע"כ דל"ד דקרא קפיד רק הגט יהי' ראוי ולא גברא דאין לנו לבדות דרשות לפסול גיטין והרי לדעת הרמב"ם סי' קנ"א אם יצוה לגרש בעת שהי' שפוי ונשתטה מדאו' כותבין ונותנין בעת שטותו אף שאינו ראוי' לגרש בעצמו רק שם כיון שעשה שליח כשהי' ראוי הרי כותבין על דעת הראשונה ואז מסר לו דעתו וידו א"כ אם נתן לו רק רשות לכתוב ונשתטה ואין סמא בידן כיון שאין ביד השליח ליתן ואף הוא אז אינו ראוי ליתן נפסול אף הכתיבה מדאו' ולא הוזכר שם זה חידוש והרי אינו ראוי ליתן שע"ז לא מסר לו ידו ונראה שם כיון דלדעת הרמב"ם דלכתיבה מהני מנוי השליחות מה בכך דאין ראוי לנתינה מנין לנו דרשה זו. רק ע"ז יש לפקפק אם עשה שליח ליתן לידה כשתשתפה כיון דלאו בידו הוא ליתן לה לא מצי משוי שליח וראיתי בס' אורח מישור דרצה לדחות סוגיא דנזיר מקמי סוגיא דקידושין דפשיט כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחים עבדי ודחי עבד שייך בגיטין כו' אלמא במקום דשייך בגיטין לא אמרינן מי איכא מידי ע"ש ובס' מרכבת המשנה החזיק בזו הקו' ונדחק לחלק ואני תמה מאי ענין זה התם איהו ושלוחיה לא מצי עבד השתא אבל בקידושין השליח מצי עבד ואיהו לאו בר עשי' לכן כיון דהוא בתורת גיטין מהני ובמקו' אחר הארכתי עוד בגט הזה בס"ד: