תפארת מנחם על שס· רבי מנחם מענדיל שפרניק
ברכות · דף כ:
בתוס' ד"ה נשים בבהמ"ז דאורייתא וכו' פי' הקונטרס וכו' עד ואמרינן לקמן מי שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא י"ח וכו' יש להקשות הא אמרינן ג"כ לקמן דמי שלא אמר ארץ חמדה וכו' לא יצא אליבא דכ"ע וא"כ נהי דבעיא דנשים מחמת ברית ותורה אכתי תיקשי כהנים ולוים נמי נמי תבעי מטעם שאינם יכולים לומר ארץ חמדה ונראה דדעת התוס' דגבי ארץ יכולים לומר שנתת לאבותינו כמו דקי"ל לענין בכורים דגר מביא וקורא דיכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו משום דאברהם הי' אב המון גוים ואע"ג דגרים עצמם לא נטלו חלק בארץ. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהל בכורים דגר מביא וקורא וכ"ש נשים וכהנים ולוים דיכולים לומר אשר נשבעת לאבותינו וכן מבואר מדברי תוס' ב"ב דף פ"א אבל בברית ותורה דהנוסח הוא על בריתך שחתמת בבשרי"נו ועל תורתך שלמדתינו א"י לומר ולזה דייקו התוס' והביאו הנוסח דברית ותורה. תו יש להקשות בדברי התוס' במ"ש דקמבעי' ליה כיון דלא מצי למימר ברית ותורה הוי מדרבנן או כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן דלא יצא מיירי באנשים ע"כ לפ"ז יש לתמוה מה דאמרינן בש"ס אי מדאורייתא יכולות להוציא אנשים ידי חובתן נהי דכיון דלא שייך בהו הוי דאורייתא מ"מ איך מוציאות אנשיה בברית ותורה עצמן דשייך באנשים ולא יצא י"ח זה ואין לומר דהאיבעיא הוא על עיקר הברכה דאי מדאורייתא מוציאות עכ"פ בעיקר הברכה ובברית ותורה יאמרו האנשים בעצמם הא התוס' עצמם כתבו לקמן דף מ"ו ע"א בד"ה ולמאן דאמר וכו' דאין לברך לחצאין אם האחד אינו יכול לברך כל הברכה ע"ש דכוונתם דשנים לא יברכו ברכה אחת לחצאין וכן מבואר בש"ע סימן קצ"ד דאין ברכה אחת מתחלקת לשנים ונראה לתרץ דהנה הרא"ש הקשה בשמעתין אהא דאמרינן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא מהא דאיתא לקמן דף מ"ח להוציא אחרים י"ח עד דאכיל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב רק מדרבנן ומוציא אחרים י"ח שאכל כדי שביעה שחייבים מן התורה ותירץ דלא דמי אשה לאיש דכל ישראל ערבים זה בזה וכן בדין שיפטור חבירו אעפ"י שהוא לא אכל כלום אלא דרבנן אמרו שלא יברך עד שיאכל כזית עכ"פ אבל אשה אינה בכלל ערבות עכ"ד והנה התוס' הקשה ג"כ קושית הרא"ש הנ"ל לקמן דף מ"ח ונראה מדבריהם שם שאינם מחלקים בין אשה לאיש לענין ערבות אך מחלקים בענין אחר דמי שחייב במצוה זו בשום פעם אעפ"י שעתה לא נתחייב מ"מ יוכל להוציא מטעם ערבות ולכן באיש כיון דאם היה אוכל כדי שביעה היה חייב מן התורה גם עתה שלא אכל כ"א כזית יכול לפטור חבירו שחייב מן התורה אבל מי שאינו חייב במצוה זו בשום פעם כגון נשים אם הם בבהמ"ז מדרבנן אינם בכלל ערבות במצוה זו עכת"ד ולפי"ז י"ל דאם הם דאורייתא כיון ששייכים במצוה זו יכולות להוציא אנשים אפילו בברית ותורה מטעם ערבות כיון דלגבי האנשים המצוה דוקא בנוסח זה והם ערבים בגוף המצוה כמו מי שאכל כזית דגן שמוציא למי שאכל כדי שביעה ואע"ג דלכאורה יש לחלק דהכא שאני שאינם בברית ותורה בשום פעם מ"מ הדבר נכון כמו שכתבתי כיון דהם ערבים בגוף המצוה כנ"ל:
ועתה נבא לבאר דעת רש"י ז"ל הא דלא ניחא ליה לפרש כהתוס' דהאיבעיא הוא מחמת ברית ותורה י"ל מחמת קושיותי הנ"ל והיינו דהוא ס"ל כתי' הרא"ש ז"ל דאשה אינה בכלל ערבות רק אם הם דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ולפי"ז תיקשי איך מוציאות בברית ותורה ולכן פי' דהאיבעיא הוא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ע"כ הם מדרבנן או דמ"מ הם מדאורייתא דשפיר יכולות לומר שנתת לאבותינו כמו דקי"ל גבי בכורים דגר מביא וקורא ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי לענין בכורים ובעל האיבעיא דהכא נסתפק בזה ולפי פי' זה אם הם דאורייתא משום דיכולות לומר על הארץ וכו' שפיר מוציאות אנשים י"ח ולפי המתבאר דרש"י קאי בשיטת הרא"ש לכן לא פי' כהתוס' ממילא מתורץ ג"כ מה שהקשה התוס' על פירושו דתיבעי כהנים ולוים דהא הא דנשים אם הם דרבנן אינן תוציאות משום שאינם בכלל ערבות א"כ בכהנים ולוים שהם בכלל ערבות לא שייך למבעי דהא גם אם הם דרבנן מוציאים מטעם ערבות ולכן כ' הרא"ש פירש"י דהאיבעיא הוא משום דכתיב על הארץ וכ"כ בצל"ח דהרא"ש בזה לשיטתו דלדידי' לא קשה קושית התוס' אמנם לדברינו מבואר יותר דלהרא"ש אין מקום לפי' התוס' משום קושי' הנ"ל דגם אם נימא נשים בבהמ"ז דאורייתא א"י להוציא אנשים י"ח משום ברית ותורה והתוס' אזדו בפירושם הנ"ל ג"כ לשיטתם לקמן דה מ"ח כנ"ל אמנם אכתי תיקשי לפירש"י והרא"ש איך יכולים להוציא בברית ותורה דלא שייך בהו והיינו אפילו אם דמחמת על הארץ הם מ"מ דאורייתא כנ"ל עכ"פ ברית ותורה ליתא גבייהו וצ"ל דהאבעיא הוא כאן אליבא דרב דס"ל לקמן דף מ"ט דאם לא אמר ברית ותורה יצא וא"ש:
ודאתאן עלה דהאיבעיא הוא אליבא דרב יש לתרץ ע"ד פלפול קצת קושיית הגאון בשו"ת שער אפרים על מה דאמרי' נ"מ לאפוקי רבים י"ח ואמאי ל"א נ"מ לענין ספק אם אשה מסופקת אם ברכה בהמ"ז שאם הוא מדאורייתא צריכה לחזור ולברך ואם הוא מדרבנן א"צ לחזור ולברך ע"כ. וי"ל דהנה ידוע דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות ט"מ דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא ורבים תמהו עליו א"כ לפי"ז איך משכחת לחיוב אשם תלוי הבא על הספק ובשו"ת מהרי"ט תי' דהרמב"ם ס"ל כמ"ד דבאשם תלוי בעינן דוקא חתיכה אחת משתי חתיכות דאיקבע איסורא וכה"ג הוי שפיר דאורייתא ספיקא לחומרא אבל שאר ספיקא דאורייתא הם מדרבנן ולמ"ד דאף בחתיכ' אחת חייב אשם תלוי אין ה"נ דס"ל דכל הספיקות הם לחומרא מן התורה עכ"ד והנה רב ס"ל בכריתות דף י"ז לענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות ואמרינן שם דטעמא משום דבעי' קביעותא לאיסורא א"כ ממילא ס"ל דכל הספיקות דאורייתא ה מדאורייתא לקולא ולא מצי למימר אליבי' נ"מ לספק וכו' משום דגם אם הוא מדאורייתא א"צ לחזור ולברך מספק דספיקא לקולא ואין דאכתי נ"מ דאם הוא דאורייתא עכ"פ הוא ספיקא לחומרא מדרבנן וצריכה לחזור ולברך מדרבנן משא"כ אם הוא מדרבנן דכאן לא שייך מדרבנן לחומרא משום לתא דלא תשא. גם אין לומר כיון דודאי אכלה ואתחזיק חיובא הוי כמו ספק במקום חזקה והוי כמו איקבע איסורא דלא אישתמיט שום אחד מהפוסקים לכתוב גבי ספיק' דמצות כגון ספק התפלל ספק קרא ק"ש ספק אמר אמת ויציב וכה"ג דהוי חזקת חיוב וטעמא נ"ל משום דאמרינן דודאי עשה כדרכו כפי' הרגילות והוי כמו רוב נגד החזקה והוי פלגא ופלגא כדאמרינן, בעלמא וה"נ הרגילות לברך תיכף אחר האכילה וע' בט"ז יו"ד סי' ס"ח ס"ק כ"ד:
ועפ"י דברינו הנ"ל יש לתרץ דברי הרי"ף מה שהקשה הבעה"מ עליו שהשמיט הך סוגיא לגמרי ולפי מ"ש י"ל שהרי"ף מפרש כפרש"י דהאיבעיא הוא משום ברכת הארץ ואליבא דרב דלא אמר ברית ותורה יצא אבל לפי מה דקימ"ל לקמן דלא יצא שוב אין נ"מ אם הם דאורייתא או לא דגם אם הם דאורייתא אינם מוציאים אנשים י"ח משום ברית ותורה דלא שייך בהו ובאנשים מעכבו ודוק: