אור ברסלב

תפארת מנחם על שס· רבי מנחם מענדיל שפרניק

ברכות

דף ב.

בעזרת אלקי המערכות שחלק מחכמת תורתו ליראיו רז"ל אורגי המסכות ששים המה מלכות ואחריהם בכל דור ודור לחכמים ותלמידיהם שוני הלכות הוא יחנני ויעזרני על דבר כבוד שמו ית' לכתוב חידושים ממס' ברכות: במתני' בפירש"י א"כ למה קורין בבה"כ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בברכות ירושלמי ע"כ וכתב מוהרא"ש בביאורי סמ"ג יש מקשים למה מביא מסוף הירושלמי ולא מביא מריש דבריו שכתב להדיא שאם קרא ק"ש קודם הלילה לא יצא ע"כ ונראה לתרץ דהנה ביומא דף ל"ז איתא הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ופירש הרמב"ן במלחמות בפירקין דלא יצא למצוה מן המובחר דהא קריאתם היה לאחר שחיטת התמיד שהוא לאחר עמוד השחר דיצא בדיעבד כיון דאיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא כמו שפסק הרי"ף והרא"ש במכילתין והנה גם לאחר שקיעת החמה איכא אינשי דגנו כדאיתא במפרשים א"כ היה ה"א דהא דאיתא בירושלמי דלא יצא ג"כ כוונתו למצוה מן המובחר ע"כ הביא רש"י סוף דבריו דאין קורין רק כדי לעמוד מתוך ד"ת וכיון דאין כוונתם לצאת לא יצא כלל דמצות צריכות כוונה:

והנה ראיתי בפני יהושע שהקשה בפירש"י שק"ש שעל המטה עיקר א"כ איך מותר לאכול קודם ק"ש ועפי"ז כתב דגם דעת רש"י דבדיעבד יצא בק"ש שבביהכ"נ ועיין בתלמידי ר"י אמנם אפשר לישב דק"ש שעל מטתו כיון שהוא להגן מן המזיקין מזדהרי ביה טפי ולא חיישינן דלמא משתלי לכן מותר לאכול קודם אע"ג דעדיין לא יצא כלל בק"ש שבבית הכנסת וכמו שכתבתי לעיל לדעת רש"י:

בתוס' ד"ה מאימתי וכו' ועל כן אומר ר"י דודאי ק"ש של בהכ"נ עיקר וכו' ס"ל כהני תנאי משעה שקידש היום ומשעה שבני אדם נכנסין וכו' והיא היתה מבעוד יום וכו' ראיתי בספר חידושי ר' זאב הלוי ז"ל שהאריך לתמוה דהא אותן זמנים הם בין השמשות ממש סמוך לחשיכה והיאך מתורץ הא דאין מתפללין ערבית מיד אחר פלג המנחה וקורין ק"ש כמבואר בלשון התוספת לעיל בסמוך עכת"ד. עוד תמהו המפרשים דלישנא ע"כ אומר ר"י משמע שבא לתרץ הא דעבדינן תרי קולי דסתרי אהדדי ולא מיתרצא כלל ונראה לישב דהנה הרא"ש תירץ הא דעבדינן תרי קולא דסתרי וכו' הוא משום דבתפלה הקילו וכ' הפני יהושיע דהתוס' לא ניחא להו בזה משום דזה לא שייך רק בתפלה דרבנן אבל לא בק"ש דאורייתא ע"ש אמנם זה לא שייך רק לפי דברי ר"ת שכתב בתפלת ערבית קי"ל כר' יהודא ובמנחה קי"ל כרבנן משום דאמרינן לקמן דעביד כמר וכו' אבל אי נימא דאנן קי"ל עיקר כר' יהודא דזמן תפלת הערב הוא תיכף אחר פלג המנחה וגם זמן ק"ש דלא דריש ובשכבך [כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה א"ל ר' יהודא] ולא קשיא רק הא דמתפללין מנחה אחר פלג המנחה בזה שפיר י"ל בתפלה הקילו אבל איך אפשר לומר דקי"ל עיקר כר' יהודא בזמן ק"ש נגד סתמא דמתניתין דזמן ק"ש הוא מצאת הככבים ע"כ אומר ר"י דס"ל כהני תנאי דגמרא משעה שקידש היום ומשעה שבני אדם נכנסין וכו' ואעפ"י דשיעורא דידהו ביה"ש מ"מ כיון דפליגי אמתניתין שפיר סמכינן למיפסק כר' יהודא בזמן דידיה מפלג המנחה וכיון דקי"ל עיקר כר' יהודא תו לא קשיא הא דעבדינן תרי קולא וכו משום דבתפלה הקילו כנ"ל ומתורץ קושיות המפרשים הנ"ל וגם קושיות חידושי הרז"ה הנ"ל מתורץ דלא סמכינן אהני תנאי רק לאפוקי ממתני' ולמיפסק כר' יהודא והכי דייק לשון הרא"ש שלקוח מדברי הר"י וז"ל שאנו סוברים כהני תנאי שמקדימים זמן קריאת שמע לצאת הככבים עכ"ל משמע שאנו סוברים רק בהא כוותייהו שמקדימים זמן ק"ש לצ"ה ולאפוקי ממתניתין אבל לא כשיעורא דידהו כן נראה לי נכון:

עוד ראיתי בספר הנ"ל שהקשה אהא דכתבו התוס' כאן דשיעורא משעה שבני אדם נכנסים להסב בע"ש הוא מבעוד יום הא בגמרא לקמן רצה מתחלה לומר דעני וכהן חד שיעורא הוא ועני ובני אדם לאו חד שיעורא וכיון דמסקינן שם דעני וכהן לאו חד שיעורא על כרחך עני ובני אדם חד שיעורא ושיעורא דעני הוא אחר צ"ה דמאוחר לשיעורא דכהן כמבואר לקמן בגמרא עכ"ד ולא קשה מידי דאינו מוכרח כלל לומר כן דשפיר י"ל דשיעורא דכהן לחוד ושיעורא דעני לחוד ושיעורא דבני אדם לחוד דהיינו מבעוד יום כמבואר למעיין היטב בסוגיות הש"ס לקמן ולפי מה שפירש"י לקמן בדברי ר' אחא משעה שרוב בני אדם נכנסים היינו בערבי שבתות אדרבה נהפוך הוא דאף לפי המסקנא על כרחך עני ובני אדם לאו חד שיעורא הוא דאל"כ תיקשי ר' חנינא היינו ר' אחא ועיין בתוס' לקמן דף ג' ע"א ד"ה קשיא וכו' ודוק: בתוס' ד"ה מברך ב' וכו' דההוא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין וכו' היינו שבתוך כך יתפלל גם חבירו כמ"ש לקמן דף ד' ע"ב ד"ה אר"י אבל בשחרית כיון דמתפללין פסוקי דזמרה לא הוצרכו לתקן:

בא"ד ודוקא בביהכ"נ שלהם שהיה וכו' והון מסוכנים וכו' ר"ל לכך היו צריכים להמתין גם בשחרית אבל בביהכ"נ שלנו א"צ להמתין רק בלילה והוא דעת ר"ת מובא בתוס' לקמן דף ו' ע"א ד"ה המתפלל עי"ש:

דף ב:

בפירש"י ד"ה דלמא ביאת אורו שיאור השמש וכו' ויטהר האיש בהבאת קרבנותיו ע"כ וכתב הבעל המאור וז"ל א"כ במערבא דבעי לה מיבעיא ופשטו מברייתא ממתניתין הוי להו למיפשט דקתני בעירובין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ואי מוקמת למתניתין בהנך דלאו מחוסרי כפרה אם כן ברייתא נמי אפשר למוקמי הכי ע"כ [ועיין במהרש"א ופני יהושיע מ"ש בדברי התוס'] ואפשר לתרץ דהנה המהרש"א הקשה לקמן אמתניתין משעה שהכהנים נכנסים לאכול וכו' כהנים אימתי קראו ק"ש ומשעה שהגיע זמן ק"ש אסור לאכול ורצה לתרץ שנכנסים לאכול היינו שמטוהרים לאכול אמנם לישנא דמתניתין לא משמע הכי ונראה לתרץ בפשיטות מהא דאיתא ביומא דף ל"ז הקורא עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצאו מפני שאנשי משמר מקדימין וכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ן במלחמות דלא יצא פירושו למצוה המובחר אבל בדיעבד יצא כיון שקריאתם היה לאחר שחיטת התמיד שהוא לאחר עמוד השחר [כדאיתא במס' תמיד פ"ו] ואיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא ומ"מ לכהנים שבמשמר התירו לקרות אפילו לכתחילה מפני שטרודין בעבודה א"כ לפי"ז ה"נ י"ל דלעידן רמשא לאחר שקיעת החמה איכא אינשי דגנו והא דלא משגחינן בהו בדיעבד י"ל דהוי מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הרמב"ן לתרץ הא דלא משגחינן בבני מלכים לענין ק"ש של לילה ובפני יהושיע כתב באמת לדעת רש"י דמהני לענין דיעבד ולכן בכהנים התירו להם לכתחלה לקרות לאחר שקיעת החמה משום דטרידי בעבודה להעלות אברים ופדרים בלילה. ולכן תיכף בשעת צאת הכוכבים נכנסים לאכול לפי"ז צ"ל דמתניתין מיירי בהנך דלאו מחוסרי כפרה דמחוסרי כפרה דפסילי לעבודה לא שייך טעם הנ"ל וקשה לישנא דנכנסין לאכול כנ"ל ואע"ג דאמרינן בגמרא מדלא קאמר משעת צאת הכוכבים מילתא אגב אורחא קמ"ל דכפרה לא מעכבא בהו מ"מ י"ל דבמערבא מ"מ לא אלים להו האי דיוקא למיפשט מיניה כיון דלישנא דנכנסין לאכול דייק איפכא דלאו במחוסרי כפרה מיירי אבל בברייתא תני משעה שהכהנים זכאין לאכול אבל לא נכנסין לאכול משום שעדיין לא קראו ק"ש וע"כ צ"ל דבמחוסרי כפרה מיירי דפסילי לעבודה ולא התירו להם לקרות קודם צצה פשטו בני מערבא שפיר דכפרה לא מעכבא כיון דזכאין עכ"פ לאכול לולא דהגיע זמן ק"ש ואתי שפיר: בתוס' ד"ה משעה שהעני וכו' תימא עני גופא מתי יתפלל כיון דזמן סעודתו היינו זמן ק"ש וכיון שהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל ולאכול עד שיתפלל כדתנן לקמן וכו' נרא' דהקשו מכח כ"ש כיון דברייתא דלקמן מיירי אליבא דחכמים דכר"ג ס"ל דזמנה כל הלילה ואפ"ה אסור להתחיל בסעודה דילמא יחטפנו שינה מכ"ש כאן דזמן סעודתו הוא זמן ק"ש ותו לא כדקתני עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו א"כ אימתי יקרא אבל משום שמא יחטפנו שינה אפשר דלא הוי גזרינן הכא כיון דהוי כמו דיעבד הואיל שאין לו נר לסעודתו כמו שפירש"י ועיין במהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו כן אמתניתין דכהנים שנכנסין לאכול משעת צ"ה והא אסור קודם ק"ש ועיין בדבור הקודם מ"ש לתרץ ועוד אפשר לתרץ דמתניתין נמשך הזמן ק"ש כמה שעות לכל חד כדאית ליה ויוכל לקרות אחר אכילה ומשום שמא יחטפנו שינה לא גזרו משום דכהנים זריזין הן כהאי דאמרינן פ"ק דשבת דף י"ט גבי משלשלין הפסח וכו' דבני חבורה זריזים הם ולא חיישינן:

בתוס' ד"ה אעפ"י שאין ראיה וכו' דהא לא מיירי התם לענין ק"ש ע"כ אפשר לומר דרך רמז דזכר לדבר הוי גם לענין קריאת שמע עפ"י מה ששמעתי בשם רבינו הגדול מוהר"צ זידשוב ז"ל דהא דאיתא במנחות דף צ"ט כל הקורא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה היינו כשקורא ק"ש שחרית ומקבל עליו עול מלכות שמים שלימה ואינו מסיח דעת מזה כל היום בלכתו ובשבתו ובקומו ובכל דרכיו ובכל מעשיו אשר יעשה כל היום וכן בערבית בזה דוקא אמרו קיים והגית. והנה בר"ח בשער הקדושה פ"ג כתב דחסידים הראשונים כשהיו עסוקין במלאכתן לא היו עוסקים רק באבריה הנגלים ותוכן לבם ופנימיו' מחשבתם היה דבוק בד' ובתורתו עי"ש נמצא איש אשר אלה לו הוא מוחלק מעצמו אל עצמו דהיינו תוכו ופנימיות לבו דבוק ברוחני ובחיצוניתו פועל פעולת גשמיים וידוע מ"ש בזוה"ק ומובא ג"כ בש"ע או"ח סי' ס"א דרמ"ח תיבין דק"ש איהו רומחא נגד וכו' וזה רמז ואנחנו עושים במלאכה וחצים היינו פנימיות לבם היו מחזיקים ברמחים הוא ק"ש כנ"ל ועול מלכות שמים תעלות השחר עד צאת הככבים והבן:

דף ג:

בתוס' ד"ה אין הבור מתמלא וכו' פירש"י אם יחפור וכו' הנה בפירש"י שלפנינו במ"ש העוקר חולי' מבור כרוי' וכו' משמע להדיא שמפרש כפירוש ר"י שהביאו התוס' לקמן אמנם לקמן דף נ"ט ע"א גבי נטל תרי ככביא מעיש וכו' וליהדר ליה אין הבור מבואר בש"ס כמו הפירוש שהביאו כאן התוס' בשם רש"י:

ומ"ש ותימה דאין הנידון דומה וכו' יש לתרץ דהא דאמר התפרנסו זה מזה לא כיון בתורת צדקה רק שהעשירים יטילו מלאי לכיסם של העניים ויתפרנסו מן הריוח [ועיין ברי"ף בעין יעקב]. וע"ז השיבו אין הקומץ משביע ר"ל מעט הריוח ויאכלו מן הקרן ועי"ז אין הבור מתמלא מחוליתו ר"ל כשיבואו להחזיר הקרן להעשירים יחסר מכמות שהיה ולא יהיה במלואו כמו החופר בור ומחזיר בו עפרו איננו מלא והיינו משום שהעפר נחסר ונדבק במקום הנחתו:

בא"ד ור"י פירש וכו' כ"כ מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים ע"כ ואע"ג דלעולם אין אדם מיעני מן הצדקה כמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מתנות עניים וכתיב יש מפזר ונוסף עוד י"ל דלא מיירי כאן מצדקה כמ"ש לעיל אי נמי במבזבז יותר מחומש איירי ואפשר לומר דזה אשר השיבו לו אין הקומץ משביע וכו' ולא יספיק אא"כ יבזבזו העשירים יותר מחומש ממונם ואם כן אין הבור מתמלא:

דף ד:

בגמרא לעולם כרבן גמליאל ס"ל וכו' האי לישנא משמע דאיכא נמי למימר לאידך גיסא דכר"א ס"ל לכך קאמר לעולם כר"ג ונראה דהיינו לפי שאפשר למימר דס"ל כר"א דבשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכוב אמנם ודאי איכא אינשי שאינם הולכים לישכב עד חצות אלא דמיעוטא דמיעוטא אינהו ור"א סבר דלא משגחינן בהו עיין במג"א סי' נ"ח אות ו' בשם חידושי הרשב"א] וחכמים ס"ל דמשגחינן בהו אך לא ניחא למתרץ לאוקמי פלוגתייהו בהא לכן קאמר לעולם כר"ג ס"ל. ועיין מה שנדפס בעין יעקב בשם הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל ועיין מ"ש לקמן דף ט' ע"א:

דף ה.

אמר רבא אם רואה אדם שיסורים וכו' נראה לפרש עפ"י מה שאמרו רז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והיינו כדי שיראה האדם שהיסורים באים על מקנהו וקנינו וישוב על חטאיו ולא יבואו על גופו אבל כ"ז בעבירות שיחשוב אותה האדם לחטא אבל עבירות שאדם דש בעקביו ועבר ושנה אותם ומצד הרגילות אינו מחשבם לחטא כלל כמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה והרי הוא בחזקת שלא ישוב עליהם ע"כ שולחין תיכף על גופו לעונש ולמזבח כפרה וזה פי' אם רואה אדם שיסורים באים עליו עליו דייקא שבאים תיכף על גופו יפשפש במעשיו כי בעבירות כאלו צריך פשפוש וחיפוש מנרות כיון שאינו מרגיש אותם לחטא כלל שנאמר נחפשה דרכינו וכו' היינו הרגלינו דברים שדרכן של בני אדם והרגלן בהם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה כדאמר לעיל כל מי שאפשר ללמוד ולעסוק וכו' הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין היינו יסורין שבגופו לא מצא יתלה ביסורין של אהבה כדאמרי' לקמן כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו וכו' ואת אשר יאהב:

דף ה:

גמרא היינו דקאמרי בתר גנבא וכו' הנה במרדכי פרק המניח הביא קושיא בשם רבינו קלונימוס ז"ל דאמאי קאמרי ליה הכי הא קי"ל דעביד אינש דינא לנפשי' ומן הדין לקח ותירץ דהא דעביד איניש דינא לנפשי' הוי נו דוקא אותו דבר שלקח ממנו מותר לתופסו בכל מקום שיוכל להשיגו אבל הכא לקח ממנו זמורות אחרות שלא גנב לו האריס ע"כ ו ולכאורה אין תירוץ זה מובן כלל לפי מה דמשמע מתוך הש"ס ופירש"י כאן דהאריס גנב יותר מחלקו נמצא דלא היה לו עוד זמורות כלל אצל רב הונא ואטו אם אחד תובע לחבירו ממון שאין לו עליו ואידך לא יהיב לי' קרינן ליה גנבא או אפילו עביד דינא לנפשיה א"כ ודאי מהדין לקח רב הונא וצ"ע ואפשר דמשום אין ברירה נגעו בה דלסברא דאין ברירה היה חלק רב הונא מעורב אצל האריס וחלק האריס מעורב אצל רב הונא והוי שפיר כלקח זמורות אחרות:

דף ו.

בתוס' ד"ה אחורי בה"כ וכו' ע"כ נראה אחורי בהכ"נ מי שהוא אחורי העם במזרח והעם משתחוים למערב ע"ר נראה דגם התוס' מפרשים בעומד מבחוץ ומ"ש אחורי העם היינו משום דלפירש"י אתי שפיר לישנא דאחורי בהכ"נ דאותו צד שהפתח בו מיקרי פנים והצד שכנגדו מקרו אחורי כדמשמע מהתוספתא שמביא רש"י כאן אבל לפי' התוס' דמיירי בעומד בצד שהפתח בי לכך מפרשי דלהכי נקרא אחורי בהכ"נ לפי שהוא אחורי העם ומ"מ בעומד מבחוץ מיירי כנ"ל. שוב מצאתי בחידושי השל"ה שנדפסו בסוף ספר עמק ברכה שפירש כן דברי המרדכי שהוא מדברי התוס':

דף ו:

בגמרא כל הקובע מקום לתפלתו וכו' עד ויעמוד פנחס ויפלל רבים ראו כן תמהו וכי דבר זה לבד כדאי לשבח גדול כזה ועיין בתר"י ע"כ נראה לרמוז כאן בדברי רז"ל דידוע דאיש הישראלי צריך להגביר כח השכלי על כח החומרי ולהיות הולך תמיד ומתגבר עד אשר ברצות ה' אויביו ישלים אתו ויעלה ממדריגה למדריגה עד אשר יתהפך החומר לצורה שכלית וע"כ אמרו רז"ל ת"ח כ"ז שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם וכתיב נמי ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום וידוע דעיקר התגברות השכל בנפש וההשגה האלקית הוא בשעת התפלה כמ"ש הטוש"ע או"ח סי' צ"ח וכמ"ש בירושלמי הביאו רש"י לעיל דף ד' דהאדם מקרב עצמו אליו יתברך בתשבחות וקילוסין והוא מתקרב אליו. אמנם לאחר התפלה כאשר יצא אדם לפעלו עדי ערב בפעולות רבות וחשבונות רבים ושונים כאכילה ושתיה ומו"מ והליכות שווקים ורחובות קרי' ודאי בטולים הרבה כנגדו אשר יסירו לבבו ח"ו לאבד הון מה שקנה שלימות בנפשו בשעת התפלה על כן אמרו רז"ל לואי שיתפלל אדם כל היום. וראיתי בס' אול"ח בשם הגאון החסיד מו"ה שמואל שמעלקי הלוי ז"ל מק' נ"ש פי' הפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו ר"ל מי יעלה למדריגה בעבודת ה' והשגת אלקנת שנק' הר ה' אמנם לא העליה עיקר אך מי יקום במקום קדשו שלא יהיה נסוג אחור ח"ו ממדריגתו שהשיג ודפח"ח וש"י ולכן האדם השלם הרוצה להקהל ולעמוד על נפשו צריך להתחזק מאד מאד לקיים בכל דרכיך דעהו ולכוין כל עשיותיו לשם שמים ובזה ישאר עכ"פ באותו המדריגה שהיה בשעת התפלה וע"כ אמרו חסידים הראשונים היו שוהים וכו' ושעה אחת אחר התפלה וכתב האריז"ל להשהות המוחין והיינו לפי דברינו שתתחזק בדעתו ובלבבו אותה בינה יתירה הנודעת לו בשעת התפלה ולא יסור ממנה כל היום ואז כשיחזור להתפלל לעת מנחת ערב באותו תגבורת השכל על החומר שקנה לעצמו שחרית ירחמנו עושהו ויוצרו יחננו חכמה בינה ודעת בתוספות מרובה משא"כ אם ילך ח"ו שובב כל היום אף אם לא פעל עולה אך יען אשר לא זכר עשות חסד עם נפשו עי"ז חוזרים ומתגברים עליו כחות הגוף החומרים וכשיבא להתפלל הוא כדיו כתובה על נייר מחוק שצריך למחוק חשבונות רבים ורבות מחשבות מלבו שעברו עליו כל היום [ע' בתוי"ט אבות פ"ד מ"כ] ומי יודע אם לעת כזאת יגיע אפילו למדרת' שהיה בשעת תפלת שחרית (אם לא אשר מן השמים יסייעהו ויעזרהו ע"ד אמרם ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם וכו' ויש קונה עולמו וכו' אך דברינו הוא על הרוב] וכן השכל מחייב למה הדבר דומה לשני גבורים המנצחים במלחמה אם יתגבר האחד אז צריך שלא להניח מלהתגבר עד אשר יפיל את המנוצח מבלי תקומה אבל אם יקום המתגבר ויתהלך ויניחו לפוש בודאי בקל יוכל להיות שיתגבר אח"כ השני. הנה כי כן הרוצה להיות לו מהלכים בין העומדים צריך זהירות יתירה בכל היום שלא יזור לאחור ח"ו וכן בלילה צריך שמירה יתירה שמורים לה' שלא יחטפנו השינה בהרהורי הלילה ח"ו וכמו שפירש"י לקמן דף ס"ז ע"ב על תפלת ר"א ונשכים ונמצא ייחול לבבינו ליראה את שמך ופירש"י שלא יתגבר היצה"ר עלינו בהרהורי הלילה וכו' אלא כשנשכים בכל בוקר נמצא לבבינו מייחל אליך ע"כ וביאור כוונתו ע"פ מ"ש דודאי התנא ר"א התפלל ערבית וקרא ק"ש על מטתו או חד פסוקא דרחמי עכ"פ כגון בידך אפקיד רוחי וכו' בשפיכת נפשו במס"נ לה' וע"ז התפלל כשישכים ימצא לבבו מוכן ביחול ליראת ה' ולא יצטרך הכנה מוקדמת והיינו כשלא יסירו הרהורי הלילה את לבבו ח"ו וישאר במדריגתו שהיה קודם השכיבה כנ"ל נמצא העולה מכל הנ"ל אשר החכם שעיניו בראשו לעיין ולהזהר בכל דרכיו שלא יפיל ממה שכבר השיג והבין ולא יאבד מה שנתנו לו הוא יוכל להיות בבחי' הולך ואור כנ"ל והנה זה היה מדריגתו של אבינו הזקן אאע"ה דכתיב גבי' וילך למסעיו הלוך ונסוע הנגבה הנג"בה הוא דרגא דיליה מדת החסד כמ"ש בזוה"ק פ' לך ואחרי כל הדברים אפשר שזה רמזו רז"ל כאן כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו' וכשמת אומרים עליו מתלמידיו של אאע"ה כל הקובע מקום לתפלתו דהיינו אותה השגה ותגבורת השכל שהשיג והבין בתפלתו קובע לו מקום שיעמוד בזה עכ"פ עד זמן תפלה שניה ולא יזור לאחור ח"ו אלקי אברהם בעזרו כי ודאי אין לך בא לטהר יותר מזה ומסייעין לו וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו כי ודאי כדאי הוא לשבח הזה ומתלמידיו של אאע"ה דזה היה מדתו של אאע"ה כנ"ל ואברהם מנ"ל שקבע דוכתא שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה היינו שהשכים בבוקר אל אותו מקום והמדריגה אשר עמד שם קודם השכיבה ואין עמידה אלא תפלה והיינו ע"פ מה שביארתי לעיל תפלת ר"א ונשכים ונמצא ייחול לבבינו אליך וכמו שפירש"י שם כנ"ל והיינו אל אותו מקום עצמו השכים והבן:

ועפי"ז מבואר מדרש ב"ר מובא בילקוט תהלים כ"ד מי יעלה בהר ה' זה אברהם וכו' ומי יקום במקום קדשו זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ע"כ. והוא משולל קצת הבנה ולדברינו מבואר היטב מי יקום במקום קדשו ר"ל שלא יסוג אחור ח"ו ממדריגתו כמו שהבאתי לעיל בשר הגאון החסיד מוהר"ש ז"ל זה אברהם שנאמר וישכם וכו' אל המקום אשר עמד שם שהשכים ומצא ייחול לבבו במדריגתו אשר עמד שם ודוק ובזה יש לפרש כל המזמור תפלה למשה ואכ"מ להאריך אך בקצרה תשב אנוש עד דכא ר"ל שהעולמות והנפשות נשתלשלו מרוחנית לחומרית [ועיין ברמ"א פ' בראשית] ותאמר שובו בני אדם דהיינו לשוב אליו באורח חיים למעלה למשכיל ולהפך החומר לצורה אך זרמתם שנה יהיו בבוקר כחציר יחלוף בבוקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש רמז בזה מה שהאדם נזור אחור ונכשל ע"י הרהורי הלילה וצריך תמיד בכל בוקר להתחיל מחדש וכן אשר מבוקר לערב יכינו ע"י פעולות היום ועי"ז כלינו שנינו כמו הגה בעוה"ר שהימים והשנים כלים באפס תקוה וא"א לילך ממדריגה למדריגה ונהי לאחור ולא לפנים ח"ו ובקשתנו שבענו בבוקר חסדך היינו תפלת עבודת הבוקר ונרננה ונשמחה בכל ימינו שלא נסוג אחור לבנו ולא נטה כל היום מני אורחותיו אשורינו וה' יזכנו לעבודתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו כי"ר:

דף ז:

בגמ' דאלו בן חמי דמדעתי' זבני' לבכורתי' וכו' חזי מה כתיב בי' וישטום וכו' וכתיב הכ' קרא וכו' יש לדקדק ל"ל הכתוב הב' כדרך הש"ס להקשות מה ואומר ועוד כיון שהביאו הו"ל לאקדומי' דהוא מוקדם בתורה ויש לפרש משום דעיקר העמל ואון הוא דשטמי' בחנם על כן הביא מקודם קרא דוישטום אלא דבהאי קרא מפורש על הברכה אשר ברכו אביו ולא הוזכר הבכורה ע"כ מביא ויאמר הכי קרא שמו וכו' את בכורתי לקח ועתה לקח את ברכתי ועי"ז אמר יצחק גם ברוך יהיה דבדין לקח את הברכות כיון שהוא הבכור כדאיתא בתנחומא מובא בפירש"י בחומש א"כ הא בהא תליא דגם השטימה על הברכה היה בחנם והבן:

דף ח.

בתוס' ד"ה רב ששת מהדר אפי' וכו' והאי דקמהדר אפי' כדי שיכווין גירסתו ע"כ. דאין לומר דע"י דהיה מהדר אפי' היה יכול ללמוד דא"כ הו"ל לאתויי הא דרב ששת התם בסוטה דבכהאי גוונא שרי כ"כ הרא"ש ז"ל. אבל ברבינו יונה תירץ דע"י דאהדר אפי' קודם שהתחילו לקרות בס"ת היה מותר לו ולפי"ז צ"ל דזה נכלל במה שאמרו שם בסוטה כיון שנפתח ס"ת כיון שנפתח דייקא אבל קודם שנפתח יכול להראות עצמו שאינו רוצה לשמוע אלא ללמוד וכן מבואר מדברי הר"ן פ"ד דמגילה במה שהביא שם דברי הרבינו יונה עי"ש:

דף ט:

בתוס' ד"ה לעולם יממא הוא אפילו לגבי ק"ש והא דלא נקיט ב' פעמים קודם הנץ החמה דבעי לאשמעונין דאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ. והקשה המהרש"א אמאי לא תירצו לעיל ד"ה לעולם לילה דבעי לאשמעונין דאינו יוצא בשל יום קודם ע"ה ונראה לתרץ דהנה הראשונים הקשו אליבא דרשב"י יהיו יכולים לקרות של לילה עד ג' שעות דאיכא בני מלכים דגנו ותירץ הרמב"ן במלחמות דבני מלכים נעורים הם על מטתם ובחידושי הרשב"א תירץ דבני מלכים מיעוטא דמיעוטא אינהו נמצא דעכ"פ היה ה"א לקרות של לילה לאחר הנץ עד ג' שעות משום בני מלכים ע"כ הוצרך לאשמעונין דאינו יוצא אבל בשל יום קודם ע"ה אין מקום לטעות ומה צורך לאשמעונין:

בפירש"י ד"ה או דילמא כוותך סלל מיהו היכי דאיתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא וכו' הנה כוונתו ליישב מ"מ כיון דס"ל כרבנן תיתי מהי תיתי מ"מ לא הו"ל לקרות אחר חצות לכך פירש דבכהאי גוונא לא גזרו רבנן כיון דאיתנסו אמנם הרא"ש ז"ל כ' דבני ר"ג נמשך לבם אחר היין דאל"כ הוי להו לקרות גם אחר ע"ה כרשב"י בשעת הדחק ולפי דבריו דלא היו אנוסים הדרא קושיא לדוכתא דמ"מ לא היה להם לקרות אחר חצות כרבנן דעבדו הרחקה ואפילו בדיעבד גזרו כמ"ש התר"י במתניתן ואפשר לתרץ ע"פ מה שכ' בשלטי גבורים דאם רוצה אדם להקיץ כל הלילה ואינו אוכל ואינו ישן יכול לאחר קריאתו לכתחלה כל הלילה עד ע"ה עי"ש וה"נ י"ל בבני ר"ג שהיו במשתה והיה דעתם לנעור כל הלילה ואע"ג דהיו אוכלים ושותים כיון דהיו בצוותא חדא עם עוד אנשים אפשר דבכהאי גוונא לא עבדו רבנן הרחקה ולא גזרו שמא יחטפנו שינה וכו':

אמנם ע"ד פלפול נראה לתרץ ע"פ מה שנדפס בעין יעקב קושיא בשם הגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל דמאי מספקא להו אי רבנן פליגי עלי' דר"ג הא ודאי כר"ג ס"ל מכח קושי' הש"ס לעיל דף ד' דאי כר"א ס"ל לימא כר"א וכמו שפירש"י שם. אמנם ברש"י כאן ד"ה רבנן פליגי עלך נראה שנשמר מזה במ"ש דפליגי עם ר"א בזמן עסק השכיבה דלר"א עד האשמורה ראשונה ולרבנן עד חצות אך אינו מובן דיחלוקו במציאות הרגיל והוה בעולם תמיד בכל יום. ע"כ נראה דודאי איכא אינשי שאינם הולכים לשכב עד חצות ואפילו ר"א מודה בזה אלא כיון דמיעוטא נינהו לא משגח בהו ורבנן ס"ל כרשב"י כיון דאיכא מיעוט' וכו' ולפי"ז י"ל דבעיקר הפלוגתא דר"ג ורבנן אי זמן ק"ש עד חצות או עד ע"ה לא הוי מספקא להו כיון דאנן קימ"ל הלכה כר"ג כדאמר רב יהודה לעיל ולא אמרי' הלכה כרבים כ"ש דלבני ר"ג הכי ס"ל אמנם לפי מה דנרא' מפירש"י דבני ר"ג אנוסים היו הדרא קושיות הרא"ש והרשב"א דגם אחר ע"ה היו יכולים לקרות כרשב"י וצ"ל דר"ג לא ס"ל כרשב"י הואיל ואיכא מיעוטא דגנו כנ"ל בגמרא והכי קאמרי ליה רבנן פליגי עלך וס"ל כר"א בדרשה ובשכבך אלא דס"ל כיון דאיכא מיעוטא שאינם הולכים לישכב עד חצות קרינן ובשכבך א"כ ס"ל נמי כרשב"י דיכול לקרות של לילה אחר ע"ה כיון דאיכא מיעוטא דגנו וא"כ כיון דרבנן ס"ל נמי כרשב"י הו"ל יחיד ורבים היינו לענין דינו של רשב"י ויכולים אנחנו לקרות גם אחר ע"ה [וא"ל א"כ הוי ר"א כר"ג י"ל דמיעוטא דמיעוטא נינהו שאי נם הולכים לישכב עד חצות לכן אין ראיה דר"א לא ס"ל כרשב"י] או דילמא רבנן כוותך ס"ל וכו' וא"כ אין ראיה דסבירא להו כרשב"י ואין אנו יכולין לקרות אחר עלות השחר והשיב להם רבנן כוותי ס"ל לכן אם לא עלה חייבים אתם לקרות אבל לאחר עלות השחר לא אבל בפלוגתא דר"ג ורבנן עד עלות השחר הוי פשיטא להו דהלכה כר"ג ומתורץ היטב ודוק. ועיין מ"ש לעיל דף ד' ע"ב:

דף י.

בגמרא הנהו בריוני וכו' הוי קבעי ר"מ רחמי עלייהו כי היכי דלימותו וכו' לישנא דבעי רחמי עלייהו אינו מובן כי אין זה ממדת הרחמים. גם לישנא "כי "ה'כי דלימותו אין לו הבנה ונראה דהנה רש"י פירש בריוני פריצים. אבל במדרש שוחר טוב תהלים הגירסא הוה מינאי וכו' ואיתא בע"ז דף י"ז ע"א דהפורש ממינות מיד מיית ופירש שם המהרש"א בחידושי אגדות דהטעם הוא כדי שלא יחזור לסורו לפי"ז י"ל דגם ר"מ התפלל עליהם שיעשו תשובה ואע"פ שידע שעי"ז ימותו דהפורש וכו' והיינו לישנא דקבעי רחמי עלייהו פי' שיעשו חשובה שהוא ממדת הרחמים ומימין הפשוטה לקבל שבים "כי "היכי דלימותו פי' אעפ"י שעי"ז ימותו מ"מ חשב זאת לטובה ולרחמים עליהם ואמרה ליה דביתהו מי כתיב חוטאים חטאים כתיב וכפירש"י שיכלה היצה"ר וכיון דיתמו חטאים שיכלה היצה"ר רשעים עוד אינם ר"ל שלא יהיו עוד רשעים ולא יחזרו לסורם כיון שיכלה היצה"ר והיינו דקאמרה ליה אלא בעא רחמי עלייהו דליהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם שיבקש רחמים עליהם שיכלה מהם היצה"ר ולא יחזרו לסורם ועי"ז יוכלו לעשות תשובה ויחיו באמונתם ועיין ברי"ף בעין יעקב:

דף יא.

בגמרא א"ה אפילו כונס את האלמנה נמי וכו' אי משום טירדא אפילו טבעה ספינתו וכו' נראה לפרש דלרב פפא דאמר כי דרך לא פריך הכי משום דודאי דרך אית בי' טירדא וכי ממעטינן מה דרך רשות ר"ל טירדא דרשות לאפוקי טירדא דמצוה וא"כ ידעינן דתרווייהו בעינן אבל הכא דממעט משבתך ולכתך י"ל דלכתך דומיא דשבתך בביתך דלית ביה טירדא ולא ממעט רק דבר הרשות ומש"ה פריך אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי נימא דהעוסק במצוה פטור דסבר דטעמא משום הכי הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפילו בלא טירדא ומשני האי טריד וכו' דלאו טעמא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא דבק"ש שהוא מצוה דרבים לא אמרינן הכי וכדאיתא לעיל גדול הקורא ק"ש בעונתה וכו' והשתא סבר דטעמא משום טירדא לחוד הוא ולא משום מצוה כלל לכן פריך מטבעה ספינתו בים וכו' ומשני דתרווייהו בעינן דמשום מצוה לחוד לא פטרינן ליה כנ"ל משום דק"ש הוא מצוה דרבים ומשום טירדא לחוד נמי לא פטרינן ליה דמחינן ליה במרזפתא דנפחא עד שישב ויסיר הטירד' מליבי' ועד דמכוין דעתיה אבל בטריד טירדא דמצוה לא מחייבי' ליה להסיר הטירדא מלבו [ועיין בר"ן פ' הישן] ופריך וב"ש ר"ל לפי מה דמסקינן דלא נלמוד מדרך האי דרך מה עביד ליה ומשני למיעוטי שלוחי מצוה ר"ל אעפ"י דלא הוי רק הכשר מצוה מ"מ טירדא דמצוה הוא [היינו טירדא דמחשבה שמחשב בדעתו אבל טירדא דגוף הדרך ס"ל השתא דלא הוי טירדא דאל"כ מה פריך מטבעה ספינתו וכו' הא מפורש בתורה דבדרך חייב] וכ"ז פשוט אך לא מנעתי לכתוב יען שלדעתי יתיישב בזה כמה דקדוקים בש"ס כאן ובפרק הישן:

דף יב.

בתוס', ד"ה משום דלא מטא זמן וכו' פירש"י מיהו לא הוי שעה וכו' כדאמר בפרק הקורא ר"ל בהקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא:

בא"ד ויכול לסבור הברייתא כוותיקין ר"ל אותה ברייתא דהקורא עם אנשי משמר לא יצא ולפי מ"ש בריש דבריהם דשחיטת התמיד היה לאחר ע"ה וס"ל לרשב"י לעיל דף ח' דקורא של יום לאחר עלות השחר לכן כתבו דהא דאיתא בברייתא זו דלא יצא סבד כוותיקין שהיו גומרין עם הנץ אמנם לפי מ"ש התוס' בעצמם דף ס' ע"ב דוותיקין עצמם סוברים כרשב"י ומה שהיו גומרין עם הנץ למצוה מן המובחר א"כ י"ל דהברייתא סברה כרשב"י ולא יצא דקאמר היינו למצוה מן המובחר וכ"כ הרמב"ן במלחמות והבאתיו בריש פירקין והתוס' נראה דמשמע להו דלא יצא פירושו אפילו בדיעבד לכן כתבו דהברייתא סברה כוותיקין ר"ל כוותיקין דווקא וכ"כ הבעל המאור ע"ב בגמרא פ' ציצית מפני מה וכו' מפני שיש בה ה' דברים הנה בפרטן אתה מוצא ששה ועיין במהרש"א ואפשר לומר דיציאת מצרים לא חשיב דהאיכא נמי בפרשה ריבית ופרשת משקולות כדאמר לעיל ומפני שיש בה ה' דברים יתרות על אותן פרשיות קאמר:

דף יג.

בגמרא שאני התם דאהדרי' קרא עיין בס' אור יקרות פ' וישלח טעם לשבח למה באמת נעקר שם אברם מכל וכל ולא שם יעקב ובפשיטות י"ל דשם אברם מורה שהיה חסר ה' אברים קודם שנימול כמו שפירש רש"י בחומש בפסוק התהלך לפני והיה תמים על כן לאחר שנימול ואישתני למעליותא בדין הוא שלא להזכיר מה שהיה מקודם [עיין בתוספתא] אבל שם יעקב אישתני מחמת שאמר עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וכו' לכן אותו המלאך שהיה שרו של עשו כשהודה לו על הברכות אמר לא יעקב יאמר שמך שהברכות באו לך בעקיבה ורמי' כ"א בשרה וגלוי כמו שפירש"י שם לכן אחר שהודה איגלאי דלא על שם העקיבה נקרא שמו יעקב רק ע"ש וידו אוחזת בעקב ואדרבה זה מורה שהי שייך לו הבכורה והברכות מהדין כמו שפירש"י שבדין היה אוחז בו לעכבו מפני שהיה ראשון ליצירה וע"כ אמרו כאן שישראל עיקר ויעקב טפילה לו ר"ל דעל ידי שם ישראל גם שם יעקב חוזר ונראה לשבח: תהלות תבענה שפתי לאשר בידו עתותי וסייעני לסיים פ' מאימתי ועתה קולי לד' אקרא ינהיר עיני בנהורא בפרק היה קורא בגמרא ש"מ מצות צריכות כונה פירש"י שיהא מתכוין לשם מצות ותקשה לרבא דאמר בר"ה דף כ"ח התוקע לשיר יצא ע"כ הנה הכל תפסו מכאן על רבינו יונה שכתב בפרק קמא בשמעתא דפתח בחמרא וכו' דגם למ"ד מצות אינן צריכות כונה דוקא במצות מעשיות כגון תקיעת שופר וישיבת סוכה ואכילת מצה דהמעשה במקום כונה אבל מצות התלויות באמירה לכ"ע צריכות כונה דאמירה בלא כונה לאו כלום הוא עכ"ד והקשו עליו דלפי דבריו מה מקשינן כאן על רבא מק"ש הא ק"ש הוא מצוה דאמירה וגם לרבא צריכה כונה ועיין בבית יוסף סי' תקפ"ט ולענ"ד נראה דלק"מ והוא דמבואר דבכל המצות המעשה והכונה הם שני ענינים מעשה המצוה הוא שיעשה הדבר שציוה הבורא ית' כגון שיתקע בשופר או שיאכל מצה והכונה הוא שיכוין שעושה דבר זה בשביל שכן ציוה הבורא ית' וזה נקרא כונה לצאת ובזה אמר רבא בר"ה שם התוקע לשיר יצא דמצות א"צ כונה כיון דעכ"פ עושה גוף מעשה המצוה שציוה הבורא ית"ש כתקנה אעפ"י שלא נתכוין שעושה כן בשביל שכן ציוה ית' והנה בברכת הנהנין מעשה המצוה הוא שיברך ויודה להשי"ת על הנאתו היינו שיכוין בלבו פי' המלות שהוא מוציא בשפתיו דבלא"ה לא מיקרי הודאה כלל דרחמנא ליבא בעי והכונה הוא שיכוין שע"כ הוא מודה להשי"ת על הנאתו מפני שכן ציוה ד' כדילפינן במכילתין מקודש הילולים והיינו כונה לצאת ידי המצוה והנה לרבא דס"ל מצות א"צ כונה א"צ כונה זו שעושה מפני שכן ציוה הבורא ית' אבל כוונת הלב גם לרבא בעינן היינו שיכוין בלבו ההודאה שמוציא בשפתיו דאל"כ גם מעשה המצוה לא עשה דכי זה הוא המצוה שירחש בשפתיו ולבו בל עמו ועל כן בנקיט כסא דשכרא ופתח בדחמרא א"כ לא היה כוונת לבו להודות לד' על שכרא לא עשה מעשה המצוה כלל וזה כוונת רבינו יונה ז"ל במה שכתב וז"ל דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה במקום כונה [פי' כיון שעושה עכ"פ גוף מעשה המצוה א"צ כונה] אבל במצות שתלויות באמירה בלבד ודאי צריך כונה [פי' כוונת ההודאה בלב] שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מן המצוה עכ"ל פ' שלא עשה גם מעשה המצוה אבל כונה לצאת דהיינו שעושה כן בשביל ציווי הבורא ית"ש לא בעינן גם במצות התלויות באמירה למ"ד מצות א"צ כונה ואין חילוק בין מצות התלויות באמירה למצות התלויות במעשה אלא דשם מעשה המצוה הוא אכילת המצה או תקיעת השופר בלא כוונת הלב כלל ובברכת הנהנין ושאר מצות התלויות באמירה מעשה המצוה היא כוונת הלב בפירוש הדברים שמוציא בשפתיו ושיהי' פיו ולבו שוין וכונה לצאת א"כ בשניהם למ"ד מצות א"צ כונה והנה כאן במתניתין היה קורא בתורה היינו דרך למודו ודאי שהי' לו כונת הלב ולבבו יבין מה שפיו מדבר ביחודו ואחדותו ית"ש ומאמין ג"כ וזה הוא הרצון בק"ש דהמצוה הוא שיקרא הפרשה בכוונת הלב וזה הוא קבלת עול מלכות שמים שלימה וא"כ כבר יצא מעשה המצוה ולפ"ז הא דקתני במתניתין אם כיון לבו על כרחך היינו כונה לצאת וזה הי' ס"ד דמקשן ושפיר קאמר ש"מ מצות צריכות כונה פי' כונה לצאת. ומשני בקורא להגיה דגם כוונת הלב לא היה לו והנה בתחלה כרצה הש"ס לומר מה אם כיון לבו לקרות ופריך לקרות והא קא קרי היינו שבודאי היה לו כוונת הלב כיון שקורא דרך למודו וע"ז משני בקורא להגיה ומה אם כיון לבו לקרות ואחר כוונת הלב הן הדברים אבל כיון לצאת לא בעינן כנ"ל והנה הוכרחתי להרחיב הביאור קצת לפי שאמרתי לכאורה דבר חדש שכבר הי' תחת שמש לשונו של רבינו יונה ז"ל והתימה על כל הגדולים שלא הבינו כן מדבריו ולענ"ד זה אמת וברור כשמש לכל רואי השמש:

והנה ראיתי בספר שמן רוקח שכ' וז"ל והנה הב"י סי' ס"ג הביא בשם הרשב"א דאף למ"ד מצות אין צריכות כוונה עכ"פ פסוק ראשון צריך כוונה לקבל עליו עול מלכות שמים והקשה מר חותני הגאון בספרו שו"ת כתר כהונה סי' י"ז דא"כ קשה בהא דאמרי' בריש פ' היה קורא ש"מ מצות צריכות כונה וכו' ומה מקשה דלמא מיירי בפסוק ראשון דלכ"ע בעי כוונה עכ"ד אמנם לפי מה שביארתי לעיל ניחא דהרשב"א כוונת הלב קאמר וכר' מאיר דקי"ל כוותי' דאמר שמע ישראל וכו' ע"כ צריך כוונת הלב ובמתניתין דהיה קורא ללמוד לפי דעת המקשן וא"כ היה לו כוונת הלב ומה אם כיון לבו ע"כ כוונה לצאת ושפיר קאמר ש"מ מצות צ"כ ואין כאן התחלת קושי' כלל שוב ראיתי בב"י שם בדברי הרשב"א ומבואר מדבריו להדיא כמ"ש:

דף יג:

בתוס' ד"ה שואל מפני היראה וכו' א"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש שאין לך מפני הכבוד גדול מזה ע"כ והנה הרא"ש הביא בשם יש מי שאומר דלא דמי להא דשואל ומשיב מפני היראה והכבוד כיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר אמנם דעת התוס' נראה כיון דמילתא דמתאמרי בהדי צבורא שייך ביה ברוב עם הדרת מלך ויחיד לגבי צבור היה ה"א בגמרא לקמן דף כ"א דכמאן דלא צלי דמי ואע"ג דקמ"ל התם דלאו הכי הוא היינו לענין לחזור ולהתפלל עי"ש על כן כיון דשייך בזה קצת כבוד המקום פשיטא דהוי ק"ו ובן בנו של ק"ו מכבוד ב"ו ובחידושי לאו"ח סי' ס"ו הארכתי בזה בכל דיני הפסקות בק"ש בכדי לענות עם הצבור ואעתיק בסוף פירקין:

דף יד.

בגמרא בעי מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא בהלל ומגלה מאי וכו' או דלמא פרסומא ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום. הנה הטור באו"ח סי' תרצ"ב הביא בשם בעל העיטור דלענין מעלה כיון דברכה אחרונה תליא במנהגא אין לגעור במי ששח בקריאתה והשיג עליו הטור ע"ש וראיתי בפרי חדש שם ובשו"ת נודע ביהודא חלק או"ח סי' מ"א שהקשו על בעל העיטור מכאן דעד כאן לא קמבעי' ליה אלא לענין הפסקה דמתניתין מפני היראה והכבוד אבל לשיחה בטילה לא שמענו ואפילו למאי דפשיט ליה דלא אמרינן פרסומא ניסא עדיף מ"מ דיו לבא מן הדין וכו' ולא להקל יותר מק"ש וכתב הנוב"י שם דהבה"ע יליף לה מלישנא דא"ל פוסק ואין בכך כלום דמה דקאמר אין בכך כלום הוא מיותר ומשמע ליה להבה"ע דפי' דאין בכך כלום דאין קפידה כלל בהפסקה אפילו לשיחה בטילה ע"כ וכ"כ המע"מ בל"ח אכן כבר קדמם בזה רבינו יונה ז"ל דכתב להדיא דמאן דס"ל הכי יליף מלישנא דאין בכך כלום עי"ש אמנם לדעת הטור שהשיג על הבה"ע נראה לפרש האי לישנא בדרך נכון ואקדים מ"ש בפני יהושיע וז"ל ותו קשיא לי למאי דס"ד לאידך גיסא דפרסומא ניסא עדיף מה קמבעיא ליה הכא לענין הפסקה טפי משאר מילי דאשכחן דפרסומי ניסא דמגלה עדיף טפי משאר מצות אפילו דאורייתא כדאיתא בפ"ק דמגלה עכ"ד ונראה לי לתרץ עפ"י מ"ש התוס' במס' שבת דף כ"ג ע"ב דאם חל ר"ח טבת בשבת קורין של ר"ח ואח"כ של חנוכה דהיכי דמצי למיעבד תרווייהו תדיר קודם ואע"ג דגבי קידוש היום ונר חנוכה קי"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא שאני התם דאין לו רק על אחד מהם ויצטרך לדחות לגמרי הפרסומא ניסא אמרינן דלענין שלא ידחה לגמרי עדיף פרסומא ניסא וידחה קדוש היום אע"ג דהוא תדיר אבל לענין אקדומי תדיר עדיף דהא גם כי מאחרינן לקריאת חנוכה יהיה הפרסום במקומו עומד ולא שייך בזה פרסומא ניסא עדיף ע"כ וכן קי"ל בש"ע סי' תרפ"ד ולפי"ז י"ל דהיינו דקמבעיא ליה אי שייך כאן לענין הפסקה עדיפותא דפרסומא ניסא דהא אין בהפסקה מועטת כדי לשאול בשלום או להשיב ריעותא לפרסומא ניסא דזה שיעור דתוך כדי דבור שלום עליך רבי וכדבור דמי והפרסום במקומו עומד והיינו דאמר ליה פוסק ו"אין ב"לכך כ"לום רוצה לומר דאין בהך הפסקה כלום להפרסומא ניסא והפרסום יעמוד במקומו ופי' זה נלענ"ד ברור ואמת שוב ראיתי שיש להעמיס דברים אלו בדברי תר"י ע"ש ודוק וכן יש לפרש בבעיא שאח"ז לענין טעימה בתענית אכילה קיבל עליה או הנאה קיבל עליה א"ל טועם ואין בכך כלום רוצה לומר אפילו תימא הנאה קיבל עליה מ"מ טועם ואי"ן בכ"ך כלו"ם דאפילו הנאה לא הוי כיון דטועם ופולט כמ"ש התוס' ואגב ראיתי להזכיר מ"ש הגאון בעל כו"פ סימן צ"ח על קושיות הט"ז והש"ך אהא דסמכינן על טעימת קפילא הא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא ואין עכו"ם מסל"ת נאמן בדאורייתא ותירץ עפ"י מ"ש הריב"ש דטעימה אינה רק איסור דרבנן ומהני טעימת קפילא כדי שיוכל ישראל אח"כ לטעום עכ"ד וראיתי מי שהקשה עליו דהריב"ש לא קאמר רק באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה טעימה אסור מדאורייתא דהא נהנה ואם כן תיקשי עדיין הא דמבואר בש"ס פ' ג"ה דף צ"ו דטעימת קפילא מהני בב"ח ע"כ ונראה דאשתמיט ליה להמקשה הנ"ל ש"ס דהכא דמבואר דטועם ופולט לא מקרי הנאה ולכן מטעמת אינה טעונה ברכה וכמ"ש התוס' כאן וקי"ל כן בש"ע סימן ר"י והכו"פ מטועם ופולט מיירי ועיין בפרי מגדים שם:

דף טו.

בגמרא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מיהדר ופירש"י דתפלה כל היום זמנה וכו' והקשו בתוס' הא תפלה נמי זמנה קבוע ואפשר לתרץ דאיתא לקמן בריש פ' ת"ה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה וכיון דעכ"פ אית ליה שכר תפלה כמו שהקריב עולת נדבה מיקרי קצת זמנה כל היום אבל בק"ש הא דאמרינן לעיל דף ט' הקורא מכאן מכאן ואילך לא הפסיד הברכות פי' הרא"ש שם בשם רב האי דוקא עד ד' שעות אבל לאח"ז לא הוי רק כקורא בתורה ולית ליה שכר ק"ש:

בתוס' ד"ה ור' יהודא מכשיר בקטן וא"ת באיזה קטן מיירי וכו' נלענ"ד דקושיות התוס' הוא לפי הה"א דר' יוסי הוא אבל אליבא דמסקנא דמתניתין ר' יהודא הוא כמו שפירש"י לקמן ע"ב ד"ה אפילו תימא ר' יהודה ע"ש א"כ צ"ל חסורי מיחסרא ותרי גוונא קטן כדאיתא בשמעתין לא קשה כלל קושיות התוס' ולפי"ז אליבא דאמת קטן שהגיע לחינוך מוציא הרבים י"ח ולא מחלקינן כמ"ש התוס' בתירוצם ואפשר דזה דעת הר"ן בשם בה"ע פ"ב דשבת והובא בש"ע סי' תרע"ה ס"ג ועיין במג"א סימן תרפ"ט ס"ק ד' ובתוי"ט פ"ב דמגלה משנה ז' ודוק:

דף טו:

בגמרא עני רבא אבתרי' וכו' כגון עשב בשדך. הכנף פתיל עיין ברבינו יונה שכ' דבספרים המדוייקים לא גרסי אותו וזכרתם תזכרו ועשיתם מפני שהם נחים ואעפ"י שלא יתן ריוח כלל ביניהם אין האות נבלעת בתוך חברתה וכן לא נמצא גירסא זו בש"ס דילן ולפי"ז נראה לי למאי דקי"ל דצריך לדקדק שלא יחזק הרפה ולא ירפה החזק כמ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' ס"א כ"ש שאינו צריך ליתן ריוח בין עשב בשדך ובין הכנף פתיל דודאי אינו קורא ב' אותיות באות אחת כיון שהראשון רפה והשני דגש וצריך לדחוק דהש"ס מיירי במי שאינו יכול להדגיש מכובד שפתים או במי שאינו מדקדק בזה שלא ירפה החזק וכו' דעכ"פ צריך ליתן ריוח בין הדבקים כן נ"ל: בגמרא אלא אי איתמר וכו' אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא הנה הרי"ף הביא מימרא זו דרב יוסף ואח"כ הביא הא דא"ר טבי א"ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל והקשו התר"י כיון דהביא הא דר' יאשיה דאפילו בק"ש יצא לא היה צריך להביא הא דרב יוסף ותירוצם שם אינו מובן עי"ש ולענ"ד נראה בפשיטות דהוצרך להביא מימרא זו דרב יוסף לאפוקי מלישנא קמא דבשאר מצות ד"ה לא יצא ואע"ג דלישנא קמא איפרך לה מ"מ זה דרכו של הרי"ף בקיצור ההלכות ועיין מה שאכתוב בדבור שאח"ז: בפירש"י ד"ה בשאר מצות בכל הברכות נראה לפרש כוונתו עפ"י מ"ש בפני יהושיע דלישנא בתרא נמי ס"ל דרשא דהסכת ושמע שצריך להשמיע לאזניו והא דקאמר האי בדברי תורה כתיב היינו דבדברי תורה צריך להשמיע לאזניו אפילו בדיעבד כדמשמע בריש פ' כיצד מעברין ומה שהביא רש"י דרשא דפ' הרואה היינו משום דלכאורה פשטא דקרא מיירי במצות לכן מייתי מפ' הרואה דמיירי בדברי תורה. עכ"ד לכך פירש"י בכל המצות בכל הברכות שאינם בכלל דברי תורה ולפי"ז ק"ש ומגלה הי' נראה מסברא לומר דלא גרעי משאר דברי תורה וצריך להשמיע לאזניו אפי' בדיעבד והא דפליגי בק"ש י"ל משום דכתיב בה על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים כמבואר בדברי ר' מאיר] ובזה יש לתרץ מה שהוצרך הרי"ף להביא מימרא דרב יוסף אע"ג שכבר הביא הא דר' יאשי' כמו שהקשו עליו תר"י משום דהיה ה"א להיפך דדוקא בק"ש יצא משום דכתיב על לבבך] וארויח לן בזה לתרץ דברי הרמב"ם פ"א מהל' מגלה שפסק דבחרש אפילו בדיעבד לא יצא והקשו עליו שהוא נגד מה שמבואר בסוגיא דידן דלר' יהודא יצא בדיעבד ואמר רב חסדא הלכה כר' יהודא ולפמ"ש ניחא דהא דאמרי' לעיל דלר"י יצא בדיעבד במגלה כ"ז לפי הה"א דאכתי לא הוה ידעינן מדרשא דהסכת ושמע אבל למסקנא אמרינן דבד"ת לא יצא לד"ה אפילו בדיעבד בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא כמו שהבאתי לעיל בשם הפ"י וכ"ש דק"ש ומגלה לא גרעי משאר דברי תורה רק בקריאת שמע פליגי משום דכתיב על לבבך אבל מגלה לא יצא לד"ה כמו בדברי תורה ואתי שפיר:

דף טז.

בגמרא תנן האומנין קורין בראש האילן פרש"י ד"ה וכו' אפילו בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כיונה ע"כ נראה דמשמע ליה להמקשן דמתניתין מיירי אפילו כשהן עסוקין דאי בטלין ממלאכתן אמאי יקראו בראש האילן דלא הוי ניחא ליה משום ביטול מלאכה דשעת ירידה ועליה דהא בלאו הכי צריכין לירד לתפלה אמנם למסקנא דבטלין ממלאכתן צריך לומר באמת הא דקורין בראש האילן משום ביטול מלאכה דשעת ירידה ועלי' ואע"ג דבלאו הכי צריכין לירד לתפלה י"ל דמיירי שרוצין לקרוא ק"ש תיכף בהגיע זמנה דהיינו משיכיר חבירו ברחוק ד' אמות ועדיין לא הגיע זמן התפלה דמצותה עם הנץ החמה ויצטרכו לירד אח"כ לתפלה לכן לא יבטלו עכשיו וזה מדויק בפירש"י במתניתין האומנין כשהן עסוקין במלאכתן בראש האילן וה"גיע זמן ק"ש קורין לשם מ"יד ע"כ והיינו לפי המסקנא ודוק:

בגמרא ת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכו' עיין מ"ש לעיל דף י"א ע"א:

דף יז.

תוספת ד"ה ונפשי כעפר וכו' מה עפר אינו מקבל כלי' וכו' פי' דאי על הדמימה שלא ישיב למחרפו דבר כבר התפלל ולמקללי נפשי תדום ולכאורה היה נראה לפרש כי כבר אפשר שלא ישיב למחרפו אכן ינטור השנאה בלבו לכן הוסיף ונפשי כעפר לכל תהיה היינו שיהיה שפל כ"כ בעיניו ונקלה עוד מזאת עד שישתווה אצלו השבח והגנות ולא ירגיש בקלון כלל כמו עפר שהכל דשין אותה ואינה בעלת הרגשה וכמו שהביאו ספרי המדות מחסיד אחד ששאלוהו איזה יום הייתה בשמחה וכו' אמנם גם זה נכלל בלישנא דלמקללי נפשי תדום שהיה די לומר למקללי אדום אלא הכוונת להיות שכל הרגשות הם מפאת הנפש לכן התפלל שתהיה השפלות וההכנעה מוטבעות כ"כ בנפשי עד אשר תדום מהרגשותי' שוב ראיתי בראשית חכמה פרק ג' משער הענוה שפירש כן:

שם בגמרא עולמך תראה בחייך וכו' לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות וכו' שפתותיך יביעו דעת וכליותיך תעלוזנה משרים ע"כ יש לדקדק כפל הדברים במלות שונות גם מה שספסיקו בדברים אחרים בן פיך ידבר חכמות לשפתותיך יביעו דעת ואפשר לפרש ונקדים מה שארז"ל בפרק במה מדליקין על פסוק והיה אמונת עתיך ששואלין לאדם וכו' ודעת הבנתה דבר מתוך דבר והקשה המהרש"א בח"א שם מפירש"י בחומש ע"פ ואמלא אותו רוח אלקים וכו' וז"ל חכמה מה שאדם שומע מאחרים ולומדי תבונה מבין דבר מתוך דבר מבין דברים מלבו מתוך דברים שלמד ודעת רוה"ק ע"כ ובש"ס הנ"ל אמרינן דדעת הוא הבנת דמת"ד ונקדים ג"כ מה שארז"ל במס' מגלה יגעתי ומצאתי תאמין ויש לדקדק נהי דשייך לישנא דמציאה גם ע"י יגיעה כמו שפירש"י בכתובות דף ס"ו דרוב מציאות צריך לחזור אחריהן מ"מ מה רבותא דקאמר תאמין ומה"ת הי' ה"א שלא להאמין בדבר ההוה ורגיל ומה שנראה בביאור דבר זה נשים לב להבין מה הוא היגיעה שכיוונו אליה רז"ל והנה ידוע כי תורתינו הקדושה ארוכה מארץ מדה וצריך שקידה גדולה וזמן רב לא יום ולא יומים לא שנה ולא שנתים עד שיעמוד על דיני התורה המקובלת לנו ולבנינו לידע האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור וכיוצא בו עוד דרשו רז"ל בפסוק אין כל חדש תחת השמש אבל בתורה שהוא למעלה מן השמש בכל דור ודור יכול כל תלמיד וותיק לחדש ולהוסיף על תוה"ק להגדילה ולהאדירה ולהוציא לאור חלקו ונחלתו בתורה המושרש בשורש קדושת נשמתו כידוע שנשמות ישראל מושרשים באותיות התורה הקדושה ומטעם זה ארז"ל ויחן ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד כיון דלכ"א מישראל חלק בתורה כמו שאמרו דורשי רשומות ישרא"ל ר"ת "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה נגד ששים רבוא נשמות ישראל והם היו צריכים לקבל כ"א כל התורה ואם היו ח"ו פירוד לבבות היו גורמים ח"ו פירוד בנטיעות תוה"ק ולא היו יכולים לקבל את התורה והבן אמנם אם ירצה אדם בתחלת למוד לייגע עצמו להוסיף ולחדש בתורה לא יעלה בידו כי מתחלה צריך להיות ערוכים לפניו רוב דיני תוה"ק המקובלת כי כך הוא דרכה של תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר ואין קצה לתבונה ואפשר מה שיעמול כמה זמנים ימצא מפורש במ"א וגם אם יום או יומים יעמוד בדבר אחד בעיונו ומכ"ש אם כבר יעשה יום יום ממילא יבטל מלימודו שכבר למד וישכח מחוקק וזה וזה לא יעלה בידו [ועיין ברמב"ם פ"א מעלה מעלה הולך ואור עד אשר תופע עליו נהרה אור פנימיות מהל' ת"ת ובש"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ד'] על כן לא על יגיעה זו היתה כוונת רז"ל כ"א כפשוטו על יגיעת הגוף כמאמרם ז"ל אין דברי תורה מתקיימים כ"א במי שממית עצמו עליה שישכים ויעריב לבית המדרש ויקיים דברים שהתורה נקנית בהם השנויים בברייתא דשנו חכמים ועל יגיעת השכל שילמוד בהתעוררת שכלו ויתן לבו להבין הדברים שלומד לעומק סברתם וטעמם ונימוקם וכשלומד באופן זה נקרא חכם לב שמעורר חכמת לבו להבין מה שלפניו ועי"ז מתוקים דברי תורה לחכו כשמוציא בפיו כש"נ מתוקים מדבש ונופת צופים. משא"כ הלומד מן השפה לחוץ ח"ו כתפל בלי מלח והיש טעם בריר חלמות והנה רוב דיני תוה"ק סמוכים לעד לעולם בטעמם וסברתם והשתנות הדין ממקום למקום או מזמן לזמן או מגברא לגברא הכל תלוי בטעם כדאמרינן זיל בתר טעמא וכן כשרוצין ללמוד דבר אחד מחבירו חזינן אי טעם אחד עולה לשניהם ואקפינין להו אידמי. וכשאדם מישראל לומד ומעורר שכלו וכוונת לבו ומוציא מלים מלבו לפיו והדברים מתישבים בדעתו בידיעת מתיקת טעמם ממילא באותה שעה ישוער בדעתו ולבבו יבין התחלפות והשתנות הדין לפי הטעם כנ"ל וזה נקרא תבונה הבנת דמת"ד והוא באותו רגע שמוציא גוף דבר החכמה מפיו מה שהוא לומד עתה בטעמו וסברתו הנקרא חכמה וזה שפירש"י בחומש חכמה מה שאדם שומע מאחרים ולומד תבונה מבין דמת"ד מבין דברים מלבו מתוך דברים שלמד והנה עם שהם שני שמות מ"מ דבר אחד הוא ובאים כאחת דכשהחכמה הוא בלבו בשלימות ממילא תבונה גריר בתריה ואי אפשר לזה בלא זה ובזה יש לפרש פסוק במשלי י"ז לחכם לב יקרא נבון ומתק שפתים יוסיף לקח לכאורה יל"ד איך יקרא לחכם לב נבון הא תבונה לאו היינו חכמה ומילתא אחריתא הוא כמו שנראה מפירש"י בחומש אכן לפימ"ש ר"ל מי שהוא חכם לב בשלימות בודאי יקרא נבון משום דתבונה קשורה בחכמה כנ"ל. ומתק שפתים ר"ל ע"י שמרגיש מתיקת התורה בשפתיו והיינו ע"י הבנת הטעם עי"ז יוסיף לקח להבין דמת"ד התחלפות והשתנות הדינים ע"י הטעם כנ"ל:

ויש לפרש ג"כ בתהלים קי"ט מה נמלצו לחכי אמרותיך מדבש לפי מפקודיך אתבונן וכו' ר"ל ע"י הרגשת מתיקת טעמי התורה ע"ז מפקודיך אתבונן להבין דמת"ד ובזה יובן דברי הש"ס בכאן לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ופירש"י ד"ה פיך וכו' בלשון ברכה היו אומרים ע"כ וקשה מה בעי רש"י בזה פשיטא דברוכי קמברכי לי' וגם מדוע איחר לפרש עד כאן ולא פי' כן בברכות הקודמין ועיין בצל"ח שעמד בזה עכ"ל דהיה קשה לו מה שאמרו בהיפך תבונה קודם לחכמה וגם אמאי לא תפסו לישנא דקרא בתהלים מ"ט פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות אמנם רצו בזה להורות בלשונם כוונת ברכתם לבך יהגה תבונה בשעה אשר פיך ידבר חכמות ע"ד הפסוק במשלי הנ"ל מתק שפתים יוסיף לקח באותו רגע ממש והנה אע"ג שבתהלים מ"ט ג"כ הפי' כן אך מאחר שדהע"ה היה מדבר בעדו אמר כסדרן דחכמה קודמת שהיא הגורמת לתבונה שתבא אבל כאן שבאו לברכו רצו לפרש כוונתם ביותר שלימות כי כן דרך המברכים וזה שפירש"י בלשון ברכה היו אומרים. והנה חכמה ותבונה הנ"ל כיון שבאים ע"י יגיעת הגוף והשכל אינם בגדר מציאה כ"א בגדר קנין כמ"ש שהע"ה קנה חכמה קנה בינה. אכן כ"ז בתחלת למודו שצריך להכניע יצרו ולכוף חומרו נגד טבעו כי האדם עיר פרא יולד ישאף ברוח תאנתו אל תאוות חמדת עוה"ז ותענוגי בני אדם אמנם לאחר אשר יקהל ויעמוד על נפשו להרגיל עצמו בד"ת בחכמה ובתבונה וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול עול התורה נפשו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כל כוחות גופו להעתיקם מחמדת העוה"ז אל אהבת נעימות ידידות מתיקות תוה"ק כמ"ש דהע"ה גרסה נפשי לתאבה וכל היום היא שיחתי ירפד יציעו באהבתה יתאוה מתי יקום באשמורות יהגה בה ועל זה רמזו רז"ל באבות פ"ב קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב פי' לאחר שקנה לו ד"ת ע"י יגיעה כנ"ל קנה לו חיי ר"ל שנתהפך החומר לצורה לטוב לו להיות נכסוף ומשתוקק אל אור רוחניות התורה ואיתא בזוהר פ' פנחס דת"ח ניזונין ממזונא דעלמא עילאה כש"ל החכמה תחיה בעליה והוא בעצם חיי העוה"ב והבן והנה אם ארז"ל על הלומד שלא לשמה המאור שבה מחזירו למוטב ומתוך שלא לשמה בא לשמה מכ"ש מי שבא בתחלה לטהר ולדבק עצמו בתורת ד' ויתמיד בזה זמנים טובא ובאהבתה ישגה תמיד לשמה שהמאור שבה תעלהו התורה אור שבעת הימים אשר נגנז בתורה כמו שארז"ל וגם אמרו שגנזו השי"ת לצדיקים ויש לכ"א מישראל חלק באור הזה וזה פי' מה שארז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים והן הן הכתרים שעטרו לכ"א מישראל בשעת מ"ת משום דאז פסקה זוהמתן והחזיר השי"ת לכ"א חלקו באור הגנוז בתורה ומאותן עטרות זכו כ"א לחלקו ונחלתו בתוה"ק ואח"ז בחטא עגל התנצלו עדים מהר חורב ונאבדו מהם ונטל משה כל אותן עטרות ומהם קרן אור פניו כידוע מדברי האר"י ז"ל ואפשר דזה פי' מה שארז"ל דמרע"ה קיבל מסיני כל מה שעתיד תלמיד וותיק לחדש אמנם עמלי תורה שבכל דור ודור לאחר שכבר זכו לחכמה ותבונה ומכתתין גופן כתית למאור עד אשר יערה עליהם רוח ממרום בהופעת רוח קדשם יאירו עליהם במאור התורה וימצאו אבידתם הוא חלקם ונחלתם וזה נקרא מציאה אחר שהיה אבודה מהם וגם כי לאחר שכבר זכו לאור התורה ימצאו חלקם בלא עמל כ"א בהופעת רוח קדשם תפקחנה עיניהם ועפעפיהם יישירו נגדיהם יכירו וידעו את חלקם ולצורבא דרבנן מהדרי בטביעת עינא לחודא וזה מה שארז"ל בתחלה בתורת ד' חפצו ואחר כך ובתורתו יהגה דלאחר שכבר יגע בתורת ד' יזכה למצוא חלקו והוא תורתו וכמו משארז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש והן הן גופי הלכות הנמצאות בש"ס ובברייתות מתנאים ואמוראים בלי שום ראיה וסמך מקרא או מדין אחר רק שחידשו מדעתם וסברתם ותבונתם כמ"ש במדרש רבה ותנחומא פ' ויגש על אאע"ה ששתי כליותיו נעשו לו כשני רבנים והיו נובעות לו תורה וחכמה ר' לוי אמר מעצמו למד וע"ש הפסוק במשלי י"ד מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב ולזה כוונו רז"ל במגלה יגע"תי ומצא"תי תא"מין שלת"ח כזה אשר כבר יגע בכל כחו בתורה תאמין שמצא מציאה הוא חלקו בתורה ותאמין לו שהלכה ברורה הוא אפילו שאינו מביא ראיה וסעד לדבריו אמנם תדע אעפ"י שחידשו הלכות מדעתם ותבונתם ברוח קדשם בני שום ראיה מ"מ לא היו נשענים על בינתם לולא שכבר הקיפה ידיעתם בכל דיני התורה וכלליה ופרטיה ועי"ז ישכילו ויבינו שהלכה ברורה הוא מכל צד ונכון הדבר מעם ד' ועד"ז אשר מצינו במשנה פ"ג דמס' ידים בכה ר' אליעזר ואמר סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם והוא מרוח הקודש ועזר אלקי הנלוה לאדם ממרומים אחר שהרגיל כוחות נפשו בתורה ונטהר עיני שכלו להבין תעלומות בתורה אשר לא יושג בשכל טבעי וכן מ"ש הראב"ד ז"ל בכמה מקומות זה נגלה לי מסוד ד' ליראיו ובפ"ח מהל' לולב כ' וז"ל כבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו והעלינו וכו' הוא עד"ז וזה נקרא ג"כ הבנת דבר מתוך דבר כנ"ל היינו מתוך התורה שיגע בה אך לא כהבנת דמת"ד הראשון שהוא פי' של תבונה שהוא כפשוטו דבר הלמד לפי טעם הדין וסברתו ולזה יוכל כל אדם לזכות בתחלת למודו כשנותן דעתו ולבו בשום שכל בדבר שלומד וכמו שנתבאר בדברינו לעיל אבל הבנת דמת"ד השני דהיינו למצוא חלקו בתורה השייך לשורש נשמתו לאו כל אדה זוכה כ"א מי שזוכה לאורה ולהופעת רוה"ק נמצא מה שפירש"י בחומש ודעת רוה"ק ומה שאמרו בגמרא פרק במה מדליקין ודעת הבנת דמת"ד עולים בקנה אחד ומתורץ קושית המהרש"א ועתה נבא לדברי הגמ' בכאן לאחר שאמרו לבך יהגה תבונה בעת אשר פיך ידבר חכמות דהיינו חכמה ותבונה הקשורים זה בזה כנ"ל באו לברכו בהבנת דמת"ד השני שהוא רוה"ק ע"כ הקדימו לומר לשונך ירחיש רננות היינו הרגילות בד"ת עד שהלשון ירחיש מעצמו ע"ד דאיתא במס' מגלה פ בני העיר כל ארבע אמות תפלתו של אדם שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפותי' עפעפיך יישירו נגדך פירש"י שתהא מבין בתורה כהלכה עיניך יאירו במאור התורה היינו הופעת אור התורה ורוה"ק ופניך יזהירו וכו' ועי"ז שפתותיך יביעו דע"ת היינו הבנת דמת"ד השני שהוא דעת ורוה"ק וכליותיך תעלוזנה משרים עוד מ"ש דהע"ה שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב:

ע"ד משל הנלחם עם אויב גבור העומד לנגדו אין דעתו כלל על שלל כ"א לנצח שונאו אכן אחר הניצוח כאשר ימצא שלל הוא בגדר מציאה ושמח מאד על מציאותו כן היגע בדברי תורה לשמה להבין ולשמור ולעשות נחת רוח ליוצרו ואינו מכוין להשגת מעלה ומדריגה והשגת רוה"ק כמו שהזהיר האר"י ז"ל על זה לכן אח"כ כשזוכה לזה הוא בגדר מציאה ועלז בה ועפ"י הנ"ל יש לרמוז במה שאמר שהע"ה אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא חם תבקשנה ר"ל יגיעת הגוף והשכל בתתלת למודו אז תבין וכו' היינו תבונה ודעת קדושים דהיינו דעת שהוא רוה"ק והבנת דמת"ד תמצא ר"ל תבא לך בדרך מציאה וכן מש"נ בסוף משלי אשת חיל מי ימצא דמדבר בתורה כמו שפירש"י שם מי ימצא דלא יגעתי ומצאתי אל תאמין ורחוק מפנינים מכרה שצריך אותה בדרך קנין ויגיעה גדולה כש"נ קנה חכמה קנה בינה אמנם בטח בה לב בעלה לאחר שכבר קנה אותה ע"י יגיעתו ובמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם אז נקרא בעלה ושלל לא יחסר ר"ל אז ימצא חלקו בדרך מציאה כמוצא שלל רב ובדברינו יובן מדרש שמות רבה פ' כ"ח וז"ל עלית למרום שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת מתנות באדם בלקיחה נתנה לו יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו ע"כ ולכאורה אין הבנה לדברים אלו ובמ"ש יתפרש כמין חומר וסמכתי על המבין והנה אחרי כל הדברים והאמת מה טוב ומה נעים להמליץ בזה מקרא כתוב בקהלת ה' גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מת"ת אלקי' הוא ע"כ והיינו עפ"י מה דאיתא במדרש קהלת עושר זה בעל מקרא ונכסים זה בעל משנה וגם איתא שם ר' תנחומא אומר כל אכילה ושתיה הנאמר במגלה הזאת בתורה ומע"ט נאמרה וד' ינחני במעגלי צדק וישים חלקינו מלומדי תורתו לשמה לאוי"ט כי"ר:

הנה לעיל דף י"ג יעדתי לכתוב כאן בסוף הפרק מחידושי לאו"ח סי' ס"ו בדיני הפסקה בק"ש לענות עם הצבור קדיש וקדושה וז"ל באו"ח סי' ס"ו סעיף ג' דמפסיקין בק"ש אפי' באמצע הפסוק וכן בברכותי' לקדיש וקדושה וברכו ומודים וכ' שם המג"א ס"ק ו' בשם הל"ח דלא יאמר רק תיבת מודים אנחנו לך ובברכו ברוך ד' המבורך ל"ו ובקדיש אמן יש"ר עד עלמיא ובקדושה רק קדוש וברוך ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כהל"ח עכ"ד המג"א והנה יש לחקור בתחלת העיון לפי מ"ש המג"א ס"ק ה' וז"ל מפסיק דאם פוסק מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה ומהאי טעמא נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך עכ"ל וא"כ דמשום ק"ו קאתינן עלה מה ראה על ככה הל"ח ליתן דבריו לשיעורין עד היכן הוא עונה הא לפי הק"ו אין לחלק באיזהו מקומן של שבחים וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן קדוש וברוך כן עולה מן ימלוך וכן בקדיש וברכו וכמו שלמד המג"א לענין ברכת רעמים איברא חזינא ליה להגאון בעל תבואות שור שהשיג על המג"א בדין ברכת הרעמים וז"ל בבכ"ש במס' ברכות תמיהני על המג"א דמשמע ודאי דעד כאן לא פליג הרא"ש כ"א בקדיש וקדושה וכל מה דהוי דבר שבקדושה וראייתו מהשקלא וטריא בגמרא פ' מי שמתו דף כ"א ע"ב אם להפסיק להני מילי בתפלה ש"מ דבק"ש שפיר דמי אבל לא מטעם ק"ו דק"ו פריכא הוא כמ"ש האוסרים דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר וכן משמע להדיא בהג"ה שכתב לענות אמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפלה אלמא דשאר אמן אינו עונה ולא אמרינן הק"ו אלא כמ"ש דק"ו פריכא הוא לכן נ"ל פשוט כיון דלא מצינו דהרא"ש וסייעתו חולקים על האוסרים כ"א במילי דקדושה אין לזוז מדבריהם ואין להפסיק לשום ברכה עכ"ד אמנם לעד"נ ומטיבותיה קאמינא דהדין עם המג"א בכוונת הרא"ש דכן מבואר להדיא בטור לפי הנוסחא שלפנינו וז"ל יש אומרים שאין פוסק לקדיש וקדושה וכו' כיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר ובסמ"ק כ שעונין קדיש וקדושה ואמן דהאל הקדוש ואמן דש"ת וי"א שפוסק לכל אפילו באמצע הפסוק דלא גרע אשואל ומשיב מפני הכבוד והיראה ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל עכ"ל ופשיטא שפוסק לכל פירושו לכל האמנים וכן פירשו הב"ח והפרישה תיבת לכל] וה"ה לכל הדברים שצריך לענות עם הצבור אע"ג דלא הוי מילי דקדושה ועל כרחך דמשום הק"ו קאתי עלה וסיים דלזה הסכים הרא"ש אלמא דלהרא"ש ז"ל לאו ק"ו פריכא הוא ואע"ג שהב"י החליף הגירסא בטור ולפי דבריו פוסק לכל שכ' הטור פי' לקדיש ולקדושה ולברכו ותו לא היינו לפי דהוי קשיא ליה על נוסחא שהיה לפניו שלא נזכר בדברי הסמ"ק אלא קדיש ואמן עי"ש אבל לפי הנוסחא שלפנינו אתי שפיר ואלו היה רואה הב"י הנוסחא שלפנינו ודאי שלא היה מחליף השיטה ונוסחא זו הוא לענ"ד האמת והצדק ולשון זה מובא בשלטי גבורים בפ"ב דברכות בשם הטור אות באות והכי רהיט לישנא דהרא"ש פ"ב דברכות דלאחר שהביא דברי הי"א כיון שעוסק בשבחו של מקום וכו' כתב ורוב הפוסקים הסכימו דפוסק דלא גרע ממה שפוסק מפני הכבוד והיראה וכו' והסכים לזה והוא הק"ו הנ"ל ונראה מזה דניחא ליה להרא"ש דהוי ק"ו מעליא מטעם דדבר שאומרים בצבור כבוד שמים מתרבה יותר ממה שאומרים ביחיד משום ברוב עם וכו' כדאיתא בכמה דוכתי ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' תע"ד] ועוד דיחיד לגבי צבור היא הוי אמינא דש"ס פ' מ"ש דף כ"א דכמאן דלא צלי דמי ואע"ג דלא הוי מסקנא הכי היינו לענין לחזור ולהתפלל ע"ש וא"כ אם לא יפסוק לענות עם הצבור הוי ממעט בכבוד שמים ולא עוד שנראה כאינו מתפלל למי שהצבור מתפללין וכיון דהוי אפילו קצת נגיעה בכבוד שמים פשיטא דהוי ק"ו וב"ב של ק"ו מכבוד בו"ד וכו' אע"ג שגם עתה הוא עוסק בשבחו של מקום ודלא כהי"א שמביא בתחלה והא דהוצרך הרא"ש להסתייע משקלא וטריא דגמרא פ' מ"ש יתבאר להלן:

אמנם הסמ"ק נראה שדעתו שאינו פוסק כ"א למיל דקדושה ולא ס"ל הק"ו ואמן דהאל הקדוש וש"ת מדמי להו למילי דקדושה מן הירושלמי המובא בתוס' ורא"ש פרק מ"ש ולפי"ז נסתר ראיות התבו"ש מן ההג"ה דידוע דדברי הרמ"א לקוחין מן הסמ"ק ולפי"ז עלו דברי המג"א כהוגן דלעיל ס"ק ה' הביא דברי הרא"ש משום הק"ו ושפיר כתב דמהאי טעמא אם שמע קול רעמים מפסיק ומברך וכאן בס"ק ו' קאי לפי הבנת המחבר וגירסתו בב"י דאינו פוסק רק לקדיש וקדושה לכן נתן חק וקצבה לכל דבר עד היכן הוא עולה ועכ"פ בכוונת הרא"ש נראה כמו שכתבתי לעיל דאית ליה הק"ו וכפי הנוסחא שלפנינו בטור ולכן צ"ע על הל"ח שכתב דבריו על הרא"ש ולפי מה שביארתי ס"ל להרא"ש דפוסק לכל דבר לענות עם הציבור משום הק"ו ואין לדבריו שיעורין הנ"ל ומ"ש המג"א דבתוספתא פ"ב דברכות משמע כהל"ח הנה עיינתי בתוספתא ולענ"ד אין ראיה משם לדינא והנה ז"ל התוספתא אלו ברכות ששוחין וכו' ואין עונין עם המברך ר' יהודא היה עונה עם המברך קדוש וברוך כל אלו היה ר' יהודא עונה עם המברך ע"כ ואם אמנם שנשמע מהתוספתא דעיקר הקדושה כוא קדוש וברוך אכן אין נ"מ לזה רק לדעת הסמ"ק שאינו מפסיק כ"א למילי דקדושה אבל לפי סברת הרא"ש שפוסק לכל דבר משום הק"ו א"כ נהי דלא הוי מעיקר הקדושה כ"א קדוש וברוך מ"מ יכול לענות עם הציבור גם ימלוך והא דר' יהודא לא היה עונה רק קדוש וברוך י"ל דמיירי בעומד בתפלה ומגיע עם הש"ץ לקדושה שאומר עמו מלה במלה כמבואר לקמן סי' ק"ט ופשיטא דאין ראיה מתפלה לק"ש כדאיתא במס' יומא דף י"ט ודברת בם ולא בתפלה ובברכות דף כ"ט דאפילו המלך שואל בשלומו לא יפסוק וליכא הק"ו משא"כ בק"ש דלא גרע מן מפני היראה והכבוד של ב"ו ועוד דאפי' נימא דבתוספת' מיירי באינו עומד בתפלה י"ל שר' יהודא לא היה נוהג לענות עם הש"ץ רק קדוש וברוך וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן י"ט מנהג שלא לענות אחר הש"ץ נקדישך ומביאו ב"י וש"ע לקמן סי' קכ"ה אבל לפי מנהגינו שהציבור עונים אחר הש"ץ כל סדר הקדושה שפיר י"ל דמפסיק בק"ש לענות ג"כ עם הציבור כל הסדר אפילו ימלוך משום הק"ו וה"ה לכל הדברים האומרים בציבור [ובאבודרה"ם ראיתי שהביא התוספתא הנ"ל לגבי ברכת כהנים בהדי הנך מימרי דסוטה דף ל"ט ונראה שהבין דעם המברך היינו הכהן המברך ותמוה ודפשיטא דקאי אש"ץ שאומר קדושה וקדוש וברוך מה עולים לגבי ברכת כהנים]:

אך מ"מ לענין ברכת הרעמים נראה שהדין עם התבו"ש דאינו פוסק אפילו להרא"ש לפי מ"ש לעיל דטעמא דהרא"ש דס"ל דק"ו מעליא הוא משום דכל מילתא דמיתאמרא בהדי ציבורא מתרבה יותר כבוד שמים ממה שאומר ביחיד וזה לא שייך בברכת הרעמים שנאמרה ביחיד ותו אין כאן ק"ו כדעת הי"א דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשבח אחר ויש ראיה לזה מדברי הרמ"ה מובא בטור סי' ס"א דכתב מתחלה דיכול לענות אמן אחר הש"ץ בברכה שניה של ק"ש בין הברכה לק"ש ולא הוי הפסקה דלא גרע מן מפני הכבוד והיראה ותיכף אח"כ כתב דיחיד לא יאמר אל מלך נאמן דהוי הפסקה עי"ש אלמא דלא שייך הק"ו כ"א במילתא דמיתאמרא בהדי ציבורא וא"כ נהי שהוכחתי לעיל דהרא"ש ס"ל הק"ו אכן בכה"ג דברכת הרעמים דלא שייך הק"ו נראין דברי התב"ש נכונים ולא מטעמי ודוק:

ועוד נראה מטעם אחר דבברכת הרעמים הדין עם התב"ש ומקודם אבאר דברי התלמידי רבינו יונה דלאחר שכתבו כדברי הרא"ש סיימו וז"ל הילכך לקדיש וקדושה מפסיק אפי' באמצע הפרק ולברכו נמי כיון דהוא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ואפילו למודים נמי מפפיק אבל נראה למורי וכו' שאם יאמר יוצרנו הוי הפסקה גדולה עכ"ל וצריך להבין הפסקה גדולה ומועטת ותוך כ"ד מה שיאוטי' הכא אי משום דבר שבקדושה ס"ל דמותר להפסיק כדעת הסמ"ק א"כ גם ברכו הוי דבר שבקדושה ומודים נמי אי לדבר שבקדושה מדמי ליה הפסקה גדולה נמי לישרי ואי לאו הפסקה מועטת נמי לא ואי משום הק"ו נמי נראה לכאורה דאין לחלק בין הפסקה גדולה למועטת. לכן נלענ"ד דגם תר"י עיקר סמיכתם על הק"ו אך כיון דלא מצינו דהתירו להפסיק מפני הכבוד והיראה רק לשאול שלום ולהשיב כמו שפירש"י במתניתן שואל מפני הכבוד שואל בשלום וכו' והיינו שיעורא דשאילת תלמיד לרב ותוך כ"ד וא"כ לאו הפסקה הוא כ"כ שאומר הדיבור השני שעמד בו תוך כ"ד לדיבור הראשון שפסק בו ותוך כדי דיבור כדיבור דמי וא"כ לא מצינו למילף לקדיש וקדושה ששיעור מטבע שלהם ארוך יותר מכדי שאילת שלום לרב ודיו לבא מן הדין וכו' על כן הוצרכו להביא ראיה מן הש"ס פ' מי שמתו דשקיל וטרי חם להפסיק לקדיש וקדושה בתפלה ש"מ דבק"ש שפיר דמי [ואף שבקדושה לא שקיל וטרי הש"ס התם מידי ואדרבה אמרינן שם דלקדושה לכ"ע לא פסיק מ"מ כיון שהוצרך הש"ס להשמיענו שקלא וטריא קרו ליה התר"י והרא"ש שוב ראיתי בס' ישועות יעקב שעמד בזה ודבריו שם אינם מובנים] ולכן כשהגיעו תר"י לברכו דלא נזכר בשקלא וטריא דש"ס התם וי"ל דלא עדיף כמו קדיש וקדושה וח"כ על כרחך הדר לק"ו ולכן הוצרכו לומר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב ונמצא למוד שפיר מהק"ו וכן כי מטו למודים דגם לא נזכר התם בש"ס וכל לימודו הוא מן הק"ו ודיו לבא מן הדין וכו' ע"כ כתבו שלא יאמר יוצרנו כן נ"ל נכון בכוונת התר"י והרא"ש שדבריו לקוחים מתר"י אלא שקיצר קצת ולפי"ז נמצינו למדים דלכל דבר שנוסח מטבע שלו ארוך יותר מכדי שאילת תלמיד לרב א"י להפסיק חוץ מקדיש וקדושה דעדיפי כנ"ל אבל בברכת הרעמים וכה"ג לא יפסיק כיון שהם מטבע ארוך וכן אפילו במבע קצר כמו שאילת תלמיד לרב לא יפסיק רק לענות עם הציבור אבל לומר בפני עצמו איזה ברכה או שבח ביחידות לא יפסוק משום דבכה"ג לא שייך הק"ו כמו שביארתי לעיל ובברכת הרעמים לא יפסיק משני טעמים אלו וכדעת התב"ש בדיני' ולא מטעמי':

אבל בקדיש וקדושה נראה דלדעת תר"י והרא"ש כיון דבלא"ה נמי צריך להפסיק יותר מכדי שאילת תלמיד לרב לאמן יש"ר ולקדוש ולברוך ובלא"ה א"י לומר שוב הדיבור השני תוך כ"ד לדיבור הראשון שפסק בו וכיון שבא לידי מדה זו יכול לענות בקדיש גם יתברך ובקדושה גם ימלוך דכיון דהפליג הפליג ושוב לא גרע כבוד של הקב"ה מכבוד ב"ו וכה"ג מצינו בש"ס פ' מ"ש דף כ"ד ע"ב היה עומד בתפלה וביקש להתעטש וכו' ממתין עד שיכלה הרוח ואומר רבש"ע וכו' ופירש"י ואומר בתוך התפלה כיון דמופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע וכ"ש כאן דכבר הוא מופסק ועומד בדבור] עיין במג"א סי' ר"ו ס"ק ד' והבן] וגם מה שמוסיפין בשבת ויו"ט אע"ג דגם הי"ל מודה דלא שייך אל הקדושה כמ"ש המג"א משם היש נוחלין עצמו לקמן סי' קכ"ה מ"מ עונה כיון דמיתאמרי בציבורא שייך בהו הק"ו ולח אמרי' דיו כיון שכבר מופסק ועומד הוא ונראה דעונה גם נקדישך ואע"ג דעדיין לא הפליג כיון דסופו להפליג אין לחלק אך נראה דבמקום שאם יפסיק לכל אלו ישהא כדי לגמור את כולו לא יפסיק רק לקדוש וברוך ואע"ג שכ' המג"א סי' ס"ה ס"ק א' דלקדיש וקדושה מותר לשהות כדי לגמור את כולו היינו לקדוש וברוך אבל היכי דלקדוש וברוך לא ישהא כ"כ כדי לגמור את כולו ואם יפסיק לכל הסדר ישהא נראה דלא יפסיק רק לקדוש וברוך אך בדיעבד אם פסק נראה לענ"ד דאינו חוזר לרא"ש אי משום כיון דלא מחייבינן ליה להפסיק לא הוי אונס ואינו חוזר לדעת התוס' והרא"ש פ' מ"ש והכי קימ"ל או משום שכ' המג"א סי' פ"ה דבק"ש לא יחזור כ"א כשהאיש או המקום אינו ראוי עי"ש. וגם הקדיש אע"ג שכתבתי דמדינא יכול לענות גם יתברך כיון דהפליג הפליג אמנם כיון דבלא"ה דעת המג"א לעיל סי' נ"ו ס"ק ט' כדעת הקדמונים שלא לומר אחר הש"ץ רק עד עלמיא נראה דעכ"פ בק"ש לח יאמר יותר:

והנה כ"ז לדעת תר"י והרא"ש והקמים בשיטתייהו אבל לדעת הסמ"ק ודעימי' דלא ס"ל הק"ו וס"ל דאינו רק לדבר שבקדושה פשיטא דאינו עונה נקדישך ומה שמוסיפין בשבת ויו"ט אבל ימלוך נראה דעונה גם להסמ"ק מטעם שכתב היש נוחלין דגם זה שייך לקדושה ומ"ש הל"ח וז"ל ודעתי נוטה שאין להפסיק רק לקדוש וברוך שאלו השני פסוקים ישעי' ויחזקאל אמרו ששמעו מפי המלאכים ושייכים לענין הקדושה עכ"ל הנה גם פסוק ימלוך דהע"ה אמרו ואית' בברייתא [נדפסה בסידורים לאומרה במקום קדושה] כשעלה משה למרום מצא כת אחת אומרת קדוש וכת אחת אומרת ברוך וכולם עונים פה אחד ואומרים ימלוך [ועיין בליקוטי פרדס לרש"י דף כ"ג ע"ב] לכן נראה דשייך לקדושה כמו קדוש וברוך ומיקרי מילי דקדושה והנה לכאורה נראה דש"ס דילן חולק על ברייתא הנ"ל דאיתא בחולין דף צ' ע"ב דמלאכי השרת אין קורין השם כ"א עד אחר שלש תיבות וברוך אופנים הוא דאמרו ובברייתא זו איתא דכולם עונים ימלוך דהוי השם אחר תיבה אחת מ"מ לפי מסקנא דהש"ס התם בתירוצא בתרא כיון דאתיהיב רשותא וכו' יש להסכים גם לברייתא וכיון דאתיהיב רשותא יכולין להזכיר אפילו אחר תיבה אחת דיותר מזה פירש"י שם כיון דאתיהיב רשותא יכולין לאדכורי אפילו להדיא. ולכאורה אינו מובן מאין יצא לו זה ולענ"ד נראה דכוונתו להסכים דברי הש"ס נם לברייתא אשר הביאה השבולי לקט ומובא בב"י סי' נו"ן [ונדפסה ג"כ בסידורים בשם ר' עקיבא] וז"ל בכל יום עומד מלאך אחד באמצע הרקיע ואומר ה' מלך וכו' ונראה דסוגיא דעלמא נמי אזדא כהאי תירוצא בתרא ממה שאנו אומרים בקדושה דיוצר והאופנים וחיות וכו' ואומרים ברוך ומתורץ בזה קושיית התוס' שם בד"ה ברוך אופנים הוא וכו' ועוד נראה דגם לתירוצא קמא ס"ל דאותם המלאכים עצמם שכבר הזכיר השם כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב אלא דבעי לשנויי לפי מה דהוי פסיקא ליה דכת שאומרים ברוך אינם אותם שאומרים קדוש עי"ש ודוק אך מהתוספתא הנ"ל משמע דימלוך אינו שייך כ"כ להקדושה וא"כ י"ל דלסמ"ק אינו מפסיק. עלה בידינו מכל הני מילי מעליותא דלהרבינו יונה והרא"ש והטור דס"ל הק"ו פוסק לקדיש ולקדושה לכל מה שאומרים הציבור ומכ"ש לכל האמנים וכן נראה דעת הפוס' דף נ"ג ע"ב שכ' הק"ו ולא הביאו כלל השקלא וטריא דש"ס פ' מ"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א שהביא הב"י שהרי שואל מפני היראה וכ"כ המרדכי בשם האב"י העזר"י אבל להסמ"ק אינו פוסק רק למילי דקדושה. אמנם לענין ימלוך כיון די"ל דשייך לקדושה כמ"ש הי"נ והבאתי סייעתא מהברייתא הנ"ל וא"כ אפילו להסמ"ק יכול לענות עם הציבור והנה אם שאין תלמיד כמוני מכריע בין אבות העולם מ"מ נלענ"ד דימלוך יש לענות עם הציבור אפי' בפרשה ראשונה מטעם הנ"ל:

ובפרשה שניה שהוא מדרבנן [עיין בפרי חדש סי' ס"ז ובשו"ת שאגת אריה סי' א' ב' ועי"ש נמי לענין פרשה שלישית] וכן בברכות ק"ש שהם מדרבנן נלענ"ד דהסומך עצמו על תר"י והרא"ש וסייעתם לענות כל סדר הקדושה מן נקדישך וגם מה שמוסיפין בשבת ויו"ט לא הפסיד ועיין בט"ז סי' ס"ו ס"ק פ"ח שמחלק ג"כ בין ק"ש לברכותי' לענין מי שקורין אותו לעלות לס"ת ואע"ג דהמג"א סי' קל"ה ס"ק ו' כ' דאין לחלק היינו לקרות אותו לכתחלה עי"ש וכן ראיתי בבאר היטב שמחלק בשאר אמנים לענין ברכות ק"ש אבל לקדיש נראה לענ"ד דאפי' בברכות ק"ש לא יענה רק עד עלמיא כיון דבלא"ה דעת המג"א בסי' נ"ו כמנהג הקדמונים עי"ש שלא לענות יותר הלין הוא דינא דקדיש וקדושה ולענין ברכו יאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד כמ"ש הל"ח והמג"א אע"ג דמלשון התר"י שהבאתי לעיל משמע דלא יאמר רק ה' המבורך ולא יאמר לעולם ועד משום דהוי יותר מכדי שאילת תלמיד לרב ואמרינן דיו מ"מ י"ל דלזה לא צריך הק"ו משום דהוי דבר שבקדושה ופוסק אפילו להסמ"ק ובמודים יאמר מודים אנחנו לך ותו לא כמ"ש הט"ז והמג"א ובכל זה היינו בברכו ובמודים אין חילוק בין ק"ש לברכותי'. ולענין אמנים בפרשה ראשונה של ק"ש לא יענה רק אמן דהאל הקדוש וש"ת לחוש לדעת הסמ"ק המובא בהגהת רמ"א ולענין אמן דשים שלום ג"כ יש לסמוך על האלי' רבה ולענות אותו גם בפרשה ראשונה ובאינך פרשיות ובברכותי' יש לענות כל האמנים כדעת הרבוותא דס"ל הק"ו ודוקא אחר הש"ץ או אחר העולה לס"ת או באמנים דקדיש אבל אחר יחיד המברך לא יענה אמן אפילו בברכות ק"ש דבכה"ג לא שייך הק"ו כמ"ש לעיל לענין ברכות הרעמים וכן לברך ברכות הרעמים או לומר שאר דברים כיוצא בזה ביחידות לא יפסיק אפילו בברכות ק"ש כדעת התב"ש ומשני טעמים שביארתי לעיל:

ואגב גררא ראיתי להזכיר דין הפסקה לענות עם הציבור בעומד בשאר מקומות התפלה הנה העומד בפסוקי דזמרה אע"ג שכתבו הטור והמחבר לעיל סי' נ"א סעיף ד' דבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכ"א מ"מ נ"ל דלא עדיף מברכות ק"ש לענין הפסקות הנ"ל ולכל מה שנתבאר לעיל ובהלל בימים שאין גומרין אע"פ דקימ"ל לקמן סי' תכ"ב סעיף ד' דאפילו באמצע שואל מפני הכבוד ומשיב לכ"א מ"מ לא גרע מברכות ק"ש דבכל אדם נמי שייך כבוד כשארז"ל באבות אל תהי בז לכל אדם ושייך למיפרך הק"ו הנ"ל וצריך למה שביארנו לעיל וא"כ הדין שוה לברכות ק"ש ובהלל בימים שהיחיד גומר אע"פ שכתב המחבר לקמן סי' תפ"ח סעיף א' דאין מפסיקין בו כ"א כמו בק"ש אפ"ה לא עדיף מברכות ק"ש כיון שאינו כ"א מדרבנן ובאלקי נצור נראה דעונה ואומר כל דבר של מצוה אפילו ברכות הרעמים ועכ"פ לא עדיף מברכות ק"ש כמ"ש המחבר לקמן סי' קכ"ב עי"ש:

ולענין מגילה הביא הטור סי' תרצ"ב דעת בעל העיטור דכיון דברכה אחרונה במנהגא תליא אין לגעור במי ששח בקריאתה והטור השיג עליו ובב"י החזיק במעוז בעל העיטור ונסתייע מדברי הר"ן עי"ש ומסיק דמ"מ השומע לא ישיח דאם ישיח לא יוכל לשמוע ועפי"ז כתב בש"ע שם סעיף ב' אין לשוח בעוד שקורין וקאי על השומע ומה שנרשם בבאר הגולה טור לדעתו נראה שהבין דקאי על הקורא הוא טעות כמבואר למעיין:

והנה המע"מ ובתשו' נוב"י חלק או"ח סימן מ"א כתבו דהבעל העיטור הוציא כן מלישנא דפוסק ואין בכך כלום דאיתא בפ' היה קורא דף י"ד ועיין בחידושי לעיל מה שתירצתי האי לישנא בטוב טעם לדעת הטור אמנם הכל רמוז בדבר תר"י בין מ"ש לדעת בה"ע ומ"ש לדעת הטור ע"ש והנה בנוב"י שם הכריע שלא כדעת בה"ע מהא דאמר רבה לעיל דף י"ד בהלל בין בימים שהיחיד גומר בין בימים שאין היחיד גומר אין מפסיק רק למפני היראה והכבוד וא"כ רבה פליג על ר' חייא וכל הראשונים הרי"ף והרמב"ם כתבו הלכתא כר' חייא עכ"ד ול"נ דמשום הא לא איריא לא מיבעיא מהלל שהיחיד גומר י"ל דס"ל לרבה שהוא מדאורייתא כדעת הרמב"ן בס' המצות שורש א' ואפילו למה דקי"ל שהוא מדרבנן וכן בהלל שאין היחיד גומר מ"מ שאני התם דיש ברכה אחרונה ושייכא להלל דהא אין פותחת בברוך משום דסמוכה לברכה שלפני ההלל כמ"ש הר"ן לכן אין רשאי להפסיק בשיחה משא"כ במגלה דברכה אחרונה לא שייכא למגלה אלא הרי הוא כמשבח ומודה על הנס כמ"ש הב"י סימן תרצ"ב ולפ"ז י"ל דרבה לא פליג על ר' חייא כ"א בהלל ולא במגלה תדע דהא הב"י פסק בסי' תכ"ב דגם בימים שאין היחיד גומר אין להפסיק רק לשאול מפני הכבוד וכו' ובסי' תרצ"ב פסק במגלה כהבה"ע ועוד דע"כ טעם הבה"ע דמפסיק אפילו לשיחה בעלמא משום דמגלה הוא מדרבנן וא"כ תיקשי ליה מתניתין דגם בברכות ק"ש שהם מדרבנן אינו מפסיק כ"א למפני היראה והכבוד ועכצ"ל כמ"ש דשאני ברכות ק"ש דפותחים וחותמים בברוך ואפילו אמת ויציב שאין פותחת בברוך מ"מ הוי סמוכה לברכה שלפניה לכן אינו רשאי להפסיק לשיחה בעלמא א"כ ה"ה לענין הלל ומ"ש בנוב"י דמגלה עדיף מהלל דהא עדיף מת"ת ועבודה וכמה מצות חמורות דלא עדיף רק לענין לקרותה בצבור ולאקדומי במקום שיכול לקיים שניהם לכן אין לדחות דברי הבה"ע והב"י דאין לגעור וכו' דלית בזה משום הפסקה ומ"מ נ"ל דטוב שלא לשוח באמצע שלא יסיח דעתו מן המצוה ונ"מ דהשח לדברים הכרחיים אין לגעור בו ועיין בט"ז סי' תל"ב:

תוכן העניינים

תפארת מנחם על שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה