תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
שילוח הקן פרק שנים עשר · דף קמא.
בגמרא אימא איפכא ויש לדקדק מה ס"ד דהאי מרבנן היכי למד מקרא להקיש. גם לשון אימא איפכא אינו מיושב דאין זה ההיפך ממה דדרש השתא. ונראה דהוה ס"ל דדרש מקן דאפרוח אחד וביצה אחת סגי וא"כ קשיא אפרוחים ובצים למה לי. ולכך דרש מריבוי דבא להקיש והיינו דאפרוחים דעלמא קאמר דהוו בני קיימא וכן בצים דעלמא הצריכין לאמן ואהא מקשה ואימא איפכא דאפרוחים ובצים רבות משמע ולא אחד וקן אתי לרבות אפי' מוזרות ואינן בני קיימא וכן אפי' מפריחין ואהא משני דהלימוד הוא דאפרוחים או בצים דסיפא מיותר לגמרי וע"כ לאקושי להדדי ומ"מ ילפינן להקיש בצים לאפרוחין אפשר לומר דרק אפרוחים ובצים מקשינן או להיפך ואידך לא ושפיר בעינן אפרוחים דוקא לא אחד וקן אתי לאשמעונן אידך דלא מקשינן משום דהשתא נמי דכתב בסיפא אפרוחים או בצים או למה לי לכך מוכח לאקושי אפרוחים לבצים לאין מפריחין וכן נמי מוכח לאקושי בצי' לאפרוחים דבעינן בני קיימא לאפוקי מוזרת:
במשנה שלחה וחזרה וכו' פשוט הוא דהך חזרה לאו דווקא שחזרה על הבנים. ומיירי שלא נטל הבנים וס"ד כיון שקיים מצות שילוח הקן זה אפילו חזרה על הבנים אינו חייב קמש"ל דחייב שנית בשילוח כיון דעכשיו יש לפניו אם על הבנים. אבל באמת הא ליתא אף דלכאורה מקרא שלח תשלח יש במשמע כן אבל מדקתני וחזרה ולא קתני וחזרה עליהן כדקתני בסיפא משמע בהדיא דעל שילוח ראשון קאמר דלא הוי שילוח כלל כשחזרה ומעיקרא לא קיים עדיין המצוה ואפילו נטל את הבנים לאחר שילוחה וחזר חייב לשלח אלא שיש לדקדק בשלמא אי נימא דאינו חייב רק כשחזרה עליהן א"כ כשנוטל הבנים שוב אין כאן שילוח אבל אי נימא דעל שילוח קמא קפיד קרא א"כ הא קיי"ל דאסור לזכות בבנים עד שישלח את האם שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תק לך וא"כ נצטרך לומר דאסור ליקח עד שישלח לגמרי דהא שלח תשלח כתיב והדר והבנים תקח לך א"כ איזה שיעור יש כאן מלקיחת הבנים כיון דאפילו חזרה מאה פעמים חייב לשלח והאיך יקח את הבנים שמא תחזור [שכן דרכה לחזור שאינה רוצה לפרוח מעל הבנים] וצ"ל שאינו צריך לעמוד כאן ולהמתין רק כל ששולח נוטל הבנים והולך לו רק כשעומד כאן ורואה שחזרה חייב לשלח. ואפשר לומר. עוד אף שאסר ליקח הבנים קודם שישולח האם מקרא שלח תשלח והדר והבנים. תקח לך מ"מ אין האיסור רק קודם התחלת השילוח אבל כל שהתחיל בשילוח אף שעדיין לא נגמ' יכול ליקח הבני' אבל זה וודאי קשה לומר דהך חזרה היינו על הבנים דוקא מטעם כדאמרן:
שוב ראיתי בש"ך יו"ד סימן רצ"ב ס"ק ט' שכתב להשיב שם על הב"ח ונראה דעתו דמפרש חזרה היינו שחזרה על הבנים כפי הפירוש שדחיתי לעיל והביא ראי' מהש"ס פרק אלו מציאות ולפי שנראה לפי ענ"ד ברור שלא כיון יפה בזה גם יתבאר דלדינא אינו חולק הב"ח כלל גם מן הש"ס פרק אלי מציאות מוכח להיפוך לכן אאריך רק קצת בזה:
והנה בפרק אלו מציאות אמרו ואימא השב חד זימנא תשיבם תרי זימני. ומשני השב אפילו מאה פעמים תשיבם אין לי אלא לחצרו. לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ופריך אי דמינטר פשיטא ואי לא מינטר אמאי. ומשני לעולם דמינטר וקמש"ל דלא בעינן דעת בעולם. והדר מייתי הך שלח תשלח דהכא והדר מייתי הוכח תוכיח הקם תקים עזוב תעזוב. ומעתה דבר ברור הוא דכך הכוונה דכל שהשיבה למקום המשתמר יצא ידי השבה ואי ברחה לא עליו הדבר מוטל ואי מצאה הוא הוי לה אבידה חדשה וחייב מחדש בהשבה ואינו צריך לחזור אחרי' כי לא עליו הדבר מוטל. ואי השיבה לחצר שאינו משתמר ממילא אי לא ברחה פשיטא דיצא ידי חובתו רק אי ברחה עדיין לא קיים המצוה ואפילו השיבה כמה פעמים כל עוד שלא השיבה השבה מעלי' חייב לטרוח אחרי' לתפסה עד שישיבנה לבעלים כדין. וכן נמי הוכח תוכיח דאי לא קבל תוכחתו בפעם א' וב' חייב להוכיח עד שיתחרט וישוב בתשובה אבל פשיטא דאי קבל תוכחתו ושב ולאחר זמן חזר וחטא פשיטא דחייב להוכיח מחדש כיון שראה בו מחדש דבר שאינו הגון. אבל על ראיית חטא ראשון ס"ד דסגיא באמירה שיאמר לו פעם אחת ושתיים ואם אינו שומע לו יצא קמש"ל דחייב להוכיחו עד שיקבל ממנו או עד הכאה. והיינו טעמא דהקם תקים. ועזוב תעזוב לא דרשו כך משום דעל עזיבה ראשונה שרובץ תחת משאו חייב לעזוב עד שיקום דבלא"ה לא עשה כלום ואי קם ואחר זמן נפל הרי מצוה חדשה היא ופשיטא דלא ס"ד בשביל שקיים פעם אחת מצות עזיבה יפטר לעולם ממצוה זו. וכן נמי באבדה ובשילוח הקן היכי ס"ד לומר דאי קיים השבה והחזיר לידו ממש ואחר זמן נאבדה ומצאה זה שלא יתחייב להשיב והרי זו אבדה מחדש וכי בשביל שקיים מצות השבה מימיו נפטר ממצוה זו לעולם. עד ששואל אחת ושתים ולא שלש דברים אלו בטילין מעיקרן ואי הכוונה דאפילו השיבה השבה מעלי' או ברחה חייב הוא לטרוח לבקשה זה יותר דבר מתמי' דמאי ענין הדבר הזה לו. כיון שהוא עשה את שלו והחזיר לידו ובשביל שנאבדה שמא יתחייב הוא לטרוח לבקשה עד שישיב. וע"כ הכוונה הכל על השבה ראשונה דס"ד כל שהשיב ב"פ דיו אפי' לא השיבה השבה מעלי' לחצר המשתמר קמש"ל דחייב להשיב מאה פעמים עד שמשיב השבה מעלי' וכן נמי בשילוח הקן מילתא דפשיטא הוא דאי קיים מצות שילוח וחזרה על הבנים שכאן מצות שילוח מחדש ואי רוצה להניחם הולך לו כדין כל רואה קן צפור ואי רוצה ליקח נוטל האם ומשלחה ואח"כ נוטל הבנים דהיכי ס"ד דבשביל שקיים פעם אחת המצוה נפטר לעולם רק הכא מיירי לענין קיום מצוה ראשונה דחייב לשלח ק' פעמים עד שיהא שילוח מעליא ולא מיירי כלל שחזרה על הבנים רק על שילוח ראשון דנין והיינו דמפרש הב"ח דהשיעור הוא עד שתצא מתחת ידו. דאי אין שיעור לדבר אימת יקח הבנים שמא תחזור. וע"כ דיש שיעור לדבר עד שישלח שילוח מעליא ויכול אח"כ אפילו לתפשה וכ"ש ליקח הבנים דהוי ממש כמו באבדה דחייב להשיב ק' פעמים עד שישיב השבה מעליא. אבל וודאי אי ברחה והוא מצאה וכן הכא בחזרה על הבנים והוא רוצה לקחתן יש עליו חיוב לקיים השבת אבדה וחיוב שילוח הקן מחדש ואין צריך קרא לזה. וזה נראה לי ברור ודברי הש"ך נראה לי תמוהין לפענ"ד מיהו מלשון הטור ומחבר שכתבו אח"כ תיכף אפילו אם שלחה ונטל הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהן פטור מלשלח משמע דהיו מפרשים מעיקרא נמי דחזרה האם עליהן ושייכו שפיר להדדי אבל באמת מזה יש להוכיח כהב"ח דלמה הפסיקו במשנה בין הני תרי דינים בהך דינא דאמר הריני נוטל את האם ומשלח הבנים דאין לו שייכות להך דמעיקרא. הוי לי' למיתני בבא אחרונה אסר הראשונה להורות דוקא בלא נטל הבנים אבל נטלן וחזרה פטור וכן הרמב"ם ז"ל נקט להו כמו במתניתן ומזה מוכח כד' הב"ח וכ"ז ברור:
שם אמר הריני נוטל את האם משלח את הבנים כבר כתבתי דלדעת רש"י ז"ל דאי נטל האם בלבד והניח הבנים אינו חייב לשלח צריך לפרש כאן דמיירי שלקח שניהם ורוצה לקיים העשה בהיפך לשלח הבנים וליקח האם קמש"ל דלא מהני. או אפשר דאף דאי נטל האם בלבד והניח הבנים אינו חייב היינו דקרא לא תקח האם על הבנים היינו תרווייהו אבל כל שלוקח הבנים אפילו לשלחן לא מהני וחייב לשלח האם כיון שלקח גם הבנים מן הקן:
שם נטל את הבנים והחזירן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח הכא וודאי מיירי שלא נטל האם כלל דאי נטל את האם אפילו למ"ד שלא נתחייב רק כשיקח הבנים ג"כ. מ"מ כיון שנטל את הבנים כבר נתחייב בשילוח והאיך נפטר עכשיו. נהי דמחמת עכשיו פטור דהוי מזומן אבל מצד שילוח דמעיקרא חייב רק ע"כ כשלא נטל האם כלל רק הבנים נטל והא דקתני וחזרה האם עליהן דמשמע שלא היתה על הבנים רק חזרה עכשיו היינו משום דאי הניח הבנים תחתי' בלא"ה פטור אפילו אי הוי אינו מזומן דבעינן אם רובצת ולא שיניחם הוא תחתי' בידים לכך קתני וחזרה דהיינו אפילו פרחה אתר שלקח הבנים משם וחזרה עליהן כשהניחם. מ"מ פטור. אלא דאכתי קשיא לי הא דאמרינן בגמרא אסור לזכות בבצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח תשלח את האם והדר והבנים תקח לך. והשתא תקשה במ"ע אי בנטל הבנים בלבד חייב בשילוח האם א"כ למה קתני כאן פטור הא מ"מ כיון שנטל הבנים מעיקרא איחייב לי' בשילוח ואי דאינו חייב בנטילת הבנים בשילוח האם רק כשלוקח האם א"כ היכי דייק שאסור לזכות בבנים שהאם רובצת שנאמר שלח תשלח והדר והבנים תיקח לך הא כשנטל הבנים בלי האם אין כאן שילוח כלל ולמה יהא אסור ליקח הבנים מעיקרא ובוודאי אין לפרש מתניתן דנטל את הבנים ולא היתה האם עליהן כלל באופן שיש כאן שילוח. והחזירן ובאת האם עליהן פטור דהוי מזומן דמדקאמר וחזרה האם עליהן משמע דמעיקרא היתה עליהן ועכשיו חזרה והרי נתחייב מעיקרא בשילוח וע"כ דבלקיחת הבנים אינו חייב א"כ למה יהא אסור לזכות בבנים. ואפשר לומר דהך איסורא הוא כשרוצה באמת ליקח האם ג"כ על מנת לשלחה ואז אמרינן דאסור לזכות בבנים קודם שישלח האם אבל אי רוצה ליקח הבנים בלבד בלי האם כלל יכול ליקח ואין עליו שום חיוב והכי נמי שנטל את הבנים בלבד והניח האם לגמרי ואח"כ החזירן וחזרה עליהן הוי מזומן ופטור [ויש לפרש בפשיטות ג"כ דמעיקרא שלח האם כדרכו ויצא ידי שילוח. ויצאה מתחת ידו ואח"כ חזרה עליהן דחייב בשילוח מחדש קמש"ל דאי נטל הבנים והחזירן דהוי מזומן וכמ"ש לקמן באריכות להוכיח כדעת הב"ח דהכוונה חזרה ושלחה וחזרה היינו שלא יצא ידי שילוח עד שתצא מתחת ידו אבל כל שיצאה מתחת ידו יצא ידי שילוח ראשון ויכול ליקח הבנים ואי לקחן והחזירן וחזרה עליהן אין כאן שילוח מחדש וזה ברור] מיהו בבר כתבתי לעיל דהך דינא הוא תי לקח האם על מנת לשלח שאין לו ליקח הבנים עד שישלח האם אבל קודם לקיחת האם לא מוכח מקרא לאסור אבל מלשון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל לא משמע כן ועמ"ש לקמן ע"ב בגמרא בזה:
בגמרא אמר לי' שלח אפי' מאה פעמים תשלח אין לי אלא לדבר הרשות. משמע דד' וה' פעמים משלח גופי' ילפינן ולא ידעתי הא במשנה מפורש שנאמר שלח תשלח. ועוד מצינו נתון תתן אפילו מאה פעמים אלמא דלא משמע משלח בלבד אפילו מאה פעמים. ואפשר לומר כיון דילפינן מתשלח לדבר מצוה לא יקח והיינו דס"ד דעשה דמצורע ידחה עשה דשילוח. והשתא אי ס"ד דאי חזרה אינו חייב לשלח שנית א"כ היכי ס"ד דידחה הא דרכה לחזור ויוכל לקחתה לצרעתו ולמה לו לעבור העשה אפילו יהא ספק היכי ידחה עשה וודאי ספק עשה של מצורע. ומזה מוכת ממילא דשלח לחלוטין משמע. וס"ד דלמצורע לא בעי שילוח קמש"ל. ואי קשיא נימא באמת שלח חדא תשלח תרי. הא ליתא דוודאי אי לא היה לנו לדרוש אפילו לדבר מצוה היינו מוכרחים לדרוש כך. אבל עכשיו כיון שיש לדרוש לדבר מצוה ממילא יש לנו לדרוש מילתא בטעמא ולא מה שאין בו טעם כי מה הפרש בין חד לתרי רק אי חד או לחלוטין:
בגמרא לא צריכא דעבר ושקלה לאם. לכאורה תמו' כיון דשקלי' לאם בעבירה היכי ס"ד שיקח אותה לטהרת מצורע הא הוי מצוה הבאה בעבירה ממש. ונראה לי דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה רק אי העבירה קיימת בעת המצוה ג"כ כגון גזל ואשרה דעכשיו הוא גזל בידו וכן האשרה הוא ע"ז עכשיו ובהא הוצרכו התוספת לתרץ בפ' לולב הגזול דלא באה המצוה ע"י העבירה וכן במצה של טבל דעכשיו בעת אכילה טבל הוא אבל שלקח האם בעבירה הרי כבר נסתלקה העבירה ואין זכר לה עכשיו כי האם מותרת ושלו הוא רק הוא עשה עבירה בהא לא שייך מצוה הבאה בעבירה וכה"ג כתבו התוס' בריש לולב הגזול ובגיטין פרק הניזקין גבי חטאת הגזולה ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשו על שטת ריב"א שהביאו התוס' דבעשה ולא תעשה אינו לוקה על הלאו דמ"מ העשה הוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים המצוה וממילא לקי על הלאו ולהנ"ל לא קשה מידי דחרישה עבר כבר ואין זכר לעפר מן העבירה רק הוא עשה עבירה שחרש ובכהאי גוונא מוכח הכא להדיא דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דהא ס"ד דמותר ליקח לטהרת מצורע אפילו לכתחלה אף שעבר הלאו דלא יקח והתם באלו עוברין משמע להדיא דלאו ברגע דחרישה מכסה הדם דא"כ מאי קושיא דמיירי בחורש ואין שם דם וע"כ הואיל וחזי או מתרמי לי' דם כמו שפי' רש"י שם וא"כ פשיטא דלא קשה מידי כדמוכח סוגיא דהכא בהדיא. ואמת דבלא"ה אין זו קושיא של כלום דודאי היכא דשייך לומר שצריך לחזור ולעשות המצוה אמרינן שלא יצא במצוה זו כגון לולב וכדומה וכן יבם שלא קיים מצות יבום כלל ואמרינן דהוי כאילו לא עשה כלל] אבל הכא דאי אפשר לומר דהוי כאלו לא עשה כלל כיון שאין צריך לחזור ולגלות העפר ולכסות רק שנימא דהוי כסהו הרוח. והיכא שמענו דמחמת שבאה בעבירה אמרינן דהוא לא עשה הדבר שעשה. והרי השוחט בשבת דשחיטה מצות עשה ובאה בעבירה ואי נימא דהוי כנשחט מעצמו ולא קיים המצוה א"כ הוי פסולה דבשחיטה בעינן כח גברא דוקא וע"כ דאין מסלקין ממנו המעשה וכיון שאין מסלקין ממנו המעשה בהכרח קיים המצוה שהרי שחוט לפניך וכן הכא הרי נתכסה לפניך והוא כיסה ובהכרח קיים המצוה וזה ברור ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה לא צריכא:
שם ס"ד הואיל ואמר מר וכו' הא דלא משני מעיקרא דפריך והא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה דשאני הכא דאמר מר וכו' ועשה כזה דוחה עשה ולא תעשה. דלא אלים הך מקרא רק דאלים מעשה דשילוח אבל לא אלים מעשה ולא תעשה ועיימ"ש בתוס' דלפי זה לא קשה מידי על ריב"א:
בתוס' בד"ה לא צריכא דעבר ושקלי' מכאן קשה לפירוש ריב"א וכו' דכל זמן דלא עבר ושקלי' איכא עשה ולא תעשה וכו' דבריהם תמוהין לפענ"ד דה"מ דוקא הכא דאי עבר ושקלי' אלים עשה דמצורע מעשה דשילוח אבל כל שיש כאן עשה ולא תעשה אי נימא דעשה דוחה הלאו שוב לא אלים למדחי עשה דמצורע שהרי כבר הותש כח העשה דצריך לדחות הלאו וכיון דדוחה לאו שוב לא אלים לדחות עשה דשילוח אף דגדול השלום וזה ברור:
שם בגמרא הניחא למ"ד קיימא ולא קיימו פירש רש"י ז"ל דצריך לקיימו תכ"ד וכן פירש בסמוך במשנה. ובמכות דף ט"ו פירש רש"י דמהני קיום עד שמזהירין אותו ב"ד אחר שעבר לקיימו ונראה טעמו דע"כ יש זמן לקיום זה דאי לעולם יכול לקיים עד שיתבטל העשה א"כ הכא אפילו למ"ד קיימו ולא קיימו קשיא. מיהו נראה לי דמשום הא לא אירי' דמ"מ כיון דבשב ואל תעשה עובר הלאו ולוקה ממילא ע"כ על מה שעבר מעיקרא לוקה וא"כ ממילא כבר עבר ועכשיו אין כאן רק עשה ואי שחט לה לטהרת מצורע אינו לוקה על השחיטה ששוחט עכשיו ומבטל העשה דהא אפילו מתה מעצמה לוקה רק על הלאו שעבר לוקה. אבל בביטלו ולא ביטלו אינו לוקה רק על מעשיו עכשיו שביטל העשה שהרי אי מתה מעצמה אינו לוקה ש"מ דרק על עכשיו הוא לוקה ובביטול העשה נגמר הלאו [וצ"ע על מה שכתב המהרש"א במכות דף ט"ז ע"א בתוס' ד"ה אי דקטלה דאפילו למ"ד חייבי מיתות שוגגין פטורין הכא המלקות אינן באין על ההריגה רק על הגירושין דמעיקרא ומכאן מוכח להדיא דלמ"ד בטלו ולא בטלו דמיירי התם אליבי' המלקות באין על ההריגה ולא על הלאו דמעיקרא דאל"כ גם למ"ד בטלו ולא בטלו לא קשיא דבשחיטה זו לצרעתו אינו עובר לאו ועשה דהלאו כבר עבר וכן פרש"י הכא בהדיא דכל כמה דלא שחטי' לא עברי' ללאו ובלא"ה קושיתו שם אינו קושיא דהא דאמרינן באלו נערות דחייבי מיתות שוגגין וד"א לכ"ע פטורין היינו מיתה וממון אבל מיתה ומלקות לא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא לעיל פרק או"ב כר"י דחייב בחייבי מיתות שוגגין ומלקות מלבד זה כתבתי בספרי ת"י לגיטין בסוגיא דהמטמא והמדמע פירוש אחר שם בתוס' שם במכות ולק"מ עיי"ש] וכ"ש מה שפירש כאן תכ"ד לא נתבאר לי כיון דבעלמא תכ"ד כדיבור דמי לא הי' צריך כאן להיות ניתק לעשה ונהי דוודאי אי עבר עבירה במעשה לא שייך תכ"ד לחזור בו אבל כיון דאי נטלה על מנת לשלח לא עשה כלום וכך ראוי ליקח על מנת לשלח ובשביל שנתכוון או שאמר שלקחו לעצמו פשיטא שיכול לחזור בו תכ"ד לאמירתו בלי שיהא ניתק לעשה. אבל העיקר נראה לי דלמ"ד קיימו ולא קיימו אינה לוקה ג"כ עד שיתבטל קיום העשה ג"כ לגמרי ואין נ"מ ביניהם רק לדידי' אפילו לא נתבטלה בידים רק מתה מעצמה וכדומה חייב כי הלאו כבר עבר ונתחייב וכל שאינו עושה תיקון חל עליו החיוב וכל כמה דבידו לתקן אינו לוקה שיכול לתקן אבל כל שנתבטל אפילו מעצמו לוקה על מה שעבר אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו צריך לעשות מעשה ולבטל ולוקה על מעשה הביטול אבל על מה שעבר מעיקרא אינו לוקה כל שהוא בשב ואל תעשה דהעשה הוא לנתק הלאו שלא יוגמר עד שיבטל העשה:
הן אמת דבהך סוגיא דמכות דף ט"ו ע"א דפריך לרבא דקאמר דאונס שגירש לא הוי לאו שקדמו עשה משום דבל ימיו בעמוד החזיר ופריך הניחא למאן דאמר בטלו ולא בטלו אבל למ"ד קיימו ולא קיימו מא"ל א"כ מוכח להדיא דלמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה כל שלא קיים העשה תכ"ד או עכ"פ אחר התראת ב"ד דאי כל כמה שלא נתבטלה העשה יכול לקיים ואינו לוקה א"כ מ"ש דלהך מ"ד קשיא טפי מלמ"ד בטלו ולא בטלו וע"ש בפירש"י ובתוס':
אבל באמת תמיהני מאוד כי נראה לפע"ד פשוט דמהך סוגיא דהתם מוכח דפלוגתייהו כמ"ש מקודם דוודאי יש לתמוה דאחר שתרץ רבא כל ימיו בעמוד והחזיר קאמר התם והא לא דמי ללאו דחסימה ומשני אטו בשביל שיש עשה ג"כ מגרע גרע. וקושיא זו הוא על גוף דברי ר"י דאמר בקדמו עשה לוקה דלמה ילקה והדר פריך בעשה שאחר הלאו ג"כ נימא הכי דאטו בשביל שיש עשה מיגרע גרע ומשני התם עשה לאינתוקי ללאו אתי והדר קאמר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ופירש"י ותוס' דקאי על מילתא דרבא דקאמר כל ימיו בעמוד והחזיר קאי והדבר תמוה דמה זה שהפסיק בקושיות ותירוצים ומהדר אגוף מילתא דר"י דלעיל והדר קאמר הניחא והך הניחא הי' לו לאמר מעיקרא לאסוקי מילתא דרבא. ועוד הא גופא קשיא מנא לי' דלמ"ד קיימו ולא קיימו לוקה תיכף דשמא אינו לוקה רק כשיתבטל העשה. רק לא בעינן שיתבטל ע"י מעשיו רק אפילו מעצמו אבל כל שיכול לקיים מנין לו שיש שיעור וזמן לדבר להך מ"ד דלוקה אפילו יכול לקיים:
לכן נראה לי ברור דהך הניחא דמקשה התם קאי אהך דקאמר דעשה שאח"כ לנתק הלאו באה דהא ניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו דאין העשה עליו חיוב ומוטל עליו לקיימה רק אפילו יושב ואינו עושה כלום אחר הלאו אינו לוקה דעשה זו אינה עשה לקיימה רק שלא יבטלה בידים הילכך העשה הוי שפיר לנתק הלאו שלא ילקה רק אי ביטל העשה על מעשה הביטול הוא לוקה ואז עברי' ללאו ומעיקרא לא עבר כלל מחמת העשה והוי שפיר העשה לנתק הלאו אבל למ"ד קיימו ולא קיימו העשה באה בחיוב עליו לקיימה שהרי אי לא קיים וישב ולא עשה עוד דבר ונתבטל העשה ממילא לוקה. א"כ כיון שהעשה הוא חיוב ומוטל עליו מ"ש מעשה שקדמה ללאו דלוקה דמשום שיש עשה לא גרע ה"ה בעשה אחר הלאו וכי בשביל שהטילה התורה עליו עשה גרע שלא ילקה וממילא נימא דאפילו קיים עשה אכתי לוקה על הלאו. דעשה ע"כ אינו לנתק כלל רק לקיימה ודוקא למ"ד ביטלו ולא ביטלו אמרינן דלא באה העשה להטיל עליו חיוב כמו עשה שקודם הלאו רק לפטרו מן הלאו שהרי אי אינו עושה עוד דבר פטור אבל למ"ד קיימו ולא קיימו הוי עשה דאח"כ כמו עשה הקודמת כיון שהוטל עליו חיוב עשה ולמה לא ילקה וכי בשביל שיש עשה גרע וכ"ש קוד' קיו' העשה שצריך לילקות דבשביל שהוטל עליו עשה ג"כ אינו בדין שיהא גרע כנ"ל:
בגמרא בעי ר' אבא בר ממל טעמא דר"י משום דסבר לאו הניתק לעשה לוקין עליו וכו' בעלמא סבר וכו' יש לתמוה היכי ס"ד דטעמו משום לאו הניתק לעשה דהא בהדיא קתני ואינו משלח אלמא דאין ניתק לעשה כלל וע"כ משום דליכא עשה לוקה ולא משום ניתק לעשה. ואפשר לומר דהא ידע דע"כ סובר שלח מעיקרא דהא ואינו משלח ס"ל רק דמספקא לי' אי באמת סבר לאו הניתק לעשה לוקה והכא אפילו הי' ניתק לעשה לוקה רק קושטא הכא דשלח מעיקרא משמע ולכך אינו משלח ומשמע לי' למידק הכי מדקתני לוקה מעיקרא והדר ואינו משלח ואי הי' חיוב המלקות באין רק מצד דאינו משלח אבל אי הי' משלח הי' מודה דאינו לוקה הוי לי' לומר להיפך אינו משלח ולוקה כדנקטו חכמים במילתייהו משלח ואינו לוקה דשילוח גורם שלא ילקה וכך הוא לדידי' מה שאינו משלח גורם שילקה ומדנקיט לוקה ואינו משלח משמע דבלא"ה לקי דלאו הניתק לעשה לוקין עליו ועמ"ש בסמוך ע"ב:
שם ת"ש גנב וגזלן וכו' ש"מ טעמא דר"י וכו' לוקין עליו. גם בזה יש לתמוה דנהי דמוכח דסובר לוקין עליו אבל מ"מ מנא לן דהכא טעמא דר"י משום הא דילמא סובר דליכא עשה כלל כדקתני בהדיא ואינו משלח ואפילו לפי מה שכתבתי מקודם דהא לא מספקא לי' דשלח מעיקרא משמע דהא אינו משלח קאמר רק כיון דקתני לוקה מעיקרא והדר ואינו משלח משמע לי' לומר דלוקה בלא"ה אפילו הי' משלח. אבל אכתי קשיא לי היכי קאמר ש"מ טעמא דר"י ובוודאי לא בעלמא קאי דהא בהדיא קאמר גנב וגזלן בכלל מלקות ארבעים ולא שייך לומר ש"מ טעמא דר"י ועוד דהא אהך דהכא קאי א"כ היכי מוכח מהתם דטעמא דר"י הכא כך הוא אדרבה הכא מפורש דליכא עשה כלל. ואפשר לומר דכך הי' הספק אי הא דקאמר ר"י לוקה משום דאינו משלח הוא דשלח מעיקרא משמע או דלמא משום הא לא הוי מחייב ר"י מלקות דיש לומר דשלח ניתק לעשה רק כיון דסובר לאו הניתק לעשה ג"כ לוקין ממילא אמרינן נמי דאינו משלח דשלח מעיקרא משמע דלמה לן לאפושי עשה אבל אי העשה מנתק הלאו יש לומר דבאמת אינו מעיקרון והעשה לנתק הלאו באה והיינו דמייתי דסובר דלוקין ממילא מוכת דהכא נמי טעמי' משום דלוקין הילכך אמרינן דאפושי עשה לא מפשינן:
ע"ב בגמ' מתניתין נמי דייקא וכו' ואי ס"ד טעמא דר"י וכו' לוקה ומשלח מבעי' לי' וכו' תמי' לי כיון דלא ס"ד דאין נפטר קאמר היכי שייך לומר בהא מתניתן נמי דייקא כאילו יש לו הוכחה ודיוק. גם לישנא ואי ס"ד לוקה ומשלח מבעיא לי' לא שייך לומר כלל כיון דמפורש במילתא דר"י ואינו משלח ולמה לו לומר היכי צריך לומר הא כך כמו שאמר מוכח להדיא דסובר שלח מעיקרא משמע. והיכי שייך בזה דיוק והוכחה ותיכף לעיל הי' לו לאיפשוטי האיבעי' ולומר הא אינו משלח קתני. ואי הכוונה כמו שכתבתי לעיל דהספק הי' דלוקה אפילו היה משלח רק קושטא דמילתא סובר דאינו משלח. או דס"ד דמשום דלוקה אפילו ניתק לא מפשינן עשה א"כ ממילא ליכא דיוקא כלל:
ונראה לי דוודאי ידע דעיקר הספק הי' כפי מה שכתבת לעיל רק הכי דייק בשלמא אי ס"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין בעלמא רק הכא לוקה משום דאינו משלח א"כ שפיר קאמר לוקה ואינו משלח. אבל אי בעלמא סבר דלוקין א"כ הכא הך לוקין מיותר לגמרי. דאי בא לאשמעינן כאן דלוקין לא מוכח כלל כיון דאינו משלח. וע"כ דבעלמא ידעינן דלוקין א"כ הכא דאינו משלח ג"כ מה צריך לומר דלוקין כיון דאפילו אי הי' משלח לקי כמו בעלמא. ושיעור הלשון כך לוקה ומשלח מבעי' לי אין הכוונה דהוה לי' לר"י לומר כן דהיכי יאמר מה דלית לי' רק הכוונה אי הי' סובר לוקה ומשלח מיבעי' לי' דצריך לאשמעינן דניתק לעשה לוקין אבל השתא דסובר דאינו משלח הך לוקה הוא מילתא דלא צריכא כלל כיון דליכא עשה. ואפילו הי' עשה ג"כ לא לקה ואדרבא מאמרו לוקה מורה דבעלמא אינו לוקה מה שאינו אמת [ויש לי לומר עוד דהגירסא לפנינו ושלח רק הוגה ומשלח ונראה שהי' כתיב לוקה ואינו משלח והוגה הך אינו שלא הי' מובן לפי פשוטו וכתבו ושלח ואח"כ הוגה ומשלח אבל באמת גירסא ראשונה נכונה וכך הכוונה דאי ס"ד ניתק לעשה לוקין. לוקה ואינו משלח מיבעי' לי'. בתמי' כיון דאפילו הי' משלח לוקה כ"ש דלוקה כשאינו משלח ומה צריך לומר דלוקה] ומשני דבאמת סובר ר"י דמשלח והך אינו משלח הכונה דאין השילוח פוטר את המלקות דלאו הניתק לעשה לוקין:
שם עד כמה משלחה וכו' עד שתצא מתחת ידו פירש"י עד כמה משלחה אם נטלה. שתצא מתחת ידו. ואם יכול לחזור ולתפשה מותר עכ"ל ולא נתבאר לכאורה מה ביקש רש"י ז"ל בכל דבריו בזה וכי בכל מקום שהזכיר שילוח נצטרך לפרש אם נטלה גם מה שפירש ויכול לחזור ולתפשה מה צורך לפרש לענין תפישה:
ונראה לי והוא דכבר כתבתי לעיל שיש להסתפק בהך משנה דשלחה וחזרה שלחה וחזרה אי הכוונה שחזרה על הבנים או הכוונה שחזרה כאן ועל שילוח ראשון דנין אי הוי שילוח מעליא ושני הצדדין קשין מאוד כי אי נימא דהכוונה שחזרה על הבנים פשיטא ומה צורך לקרא הא הוי שילוח חדש וכי בשביל שקיים שילוח פעם אחת יפטר עולמית וכן בהשב תשיבם. הוכח תוכיח והקם תקים. עזוב תעזוב. היכי יעלה על הדעת דצריך קרא שאם השיב אבידה פעם אחת ואחר זמן ברחה והוא מצאה שנית שלא יתחייב להשיבה. וכן כלהו וכמו כן אי נפרש דהכל על אבידה ראשונה דנין ובתוכחה על מה שרואה בו חטא ומוכיחו ולא קבל ס"ד דסגי קמש"ל דצריך להוכיחו מאה פעמים עד שיקבל. אבל דבר זה לא שייך לכאורה בשילוח הקן כיון ששלחה כדין מה בכך שחזרה כיון שלא חזרה על הבנים הרי עשה מצותו ומחמת שכתבתי לעיל שדעת הב"ח סימן רצ"ב דכל שהוציאה מתחת ידו ושילח כדין אינו צריך לחזור ולשלח. והש"ך סימן רצ"ב השיג עליו וכפי הנראה הי' מפרש דהך חזרה היינו שחזרה על הבנים וכבר כתבתי דבהא פשיטא דמודה הב"ח רק דסובר דבהא לא איירי כלל דפשיטא דחייב בשילוח קן מחדש והב"ח מפרש שחזרה שלא על הבנים לכך פירש דוקא שלא שלחה כדין אבל שלחה כדין פטור אפילו חזרה:
אמנם אף דודאי דעת הש"ך הנ"ל תמוה מאוד אבל מ"מ גם דברי הב"ח הנ"ל אינם נכונים והוא דלפי דעתו הך עד כמה משלחה עד שתצא מתחת ידו הוה להו לומר בהך משנה דלעיל שלחה וחזרה אפילו דו"ה פעמים ובגמרא לעיל אפילו מאה פעמים הוי להו לומר עד כמה משלחה עד שתצא מתחת ידו וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכה ה' שלחה וחזרה דו"ה פעמים חייב לשלח ואח"כ הלכה ז' כתב שאם הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר ואי כד' הב"ח הול"ל מעיקרא שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו דו"ה פעמים חייב לשלח עד שתצא מתחת ידו וע"כ דהם שני ענינים אין ענינו של זה כזה. ונראה לי ברור דסובר הרמב"ם ז"ל דוודאי כשמוציאה מתחת ידו והיא הולכת כדרכה להלאה יכול לצוד אותה ולתפש' שכבר קיים מצות שילוח הקן וניתק הלאו אבל אם הוציאה מתחת ידו וחזרה אליו ולא רצתה לילך להלאה לפרוח ממנו חייב לשלחה אפילו מאה פעמים עד שתפרח ממנו למקום אחר להלאה ואז יכול לילך אחרי' ולצודה וכל עוד שלא פרחה ממנו להלאה אסור ליטול הבנים כיון שלא קיים עדיין מצות שילוח הקן אבל אי פרחה להלאה יכול ליקח הבנים וילך לו אפילו וליה אח"כ לכאן פטור רק בשעת שילוח אי שלחה ואינה רוצה פרוח ממנו וחוזרת אליו חייב לשלחה עד שתפרח ממנו ואז יכול לתפשה והך עד כמה משלחה קאי אהך משנה הנוטל האם על הבנים דס"ל לחכמים משלח ואינו לוקה ואהא קאמר עד כמה משלחה ויהא הלאו ניתק ויוכל אח"כ לקחתה ובוודאי אי רוצה לשלחה לגמרי ולא יקח אותה כלל פשיטא דאין צריך לומר שיעור דאוחז בכנפי' ומפריחה והולך לו רק שיהא יכול לקחתה ולא יצטרך עוד לשלחה רק תשאר אצלו ועל זה אמר כל שיוצאה מתחת ידו לפרות ממנו יכול לתפשה ולא יתחייב עוד לשלח והך דלעיל שלחה וחזרה ענין אחר שלא פרחה ממנו להלאה רק חוזרת אליו אין זה שילוח מעליא כלל וחייב לשלחה דאפילו אינו רוצה לקחתה כלל מ"מ אין זה שילוח כיון שחוזרת אבל בלא חזרה והוציאה מתחת ידו יכול לחזור אחרי' לתפשה:
ועל פי זה דברי רש"י ז"ל מבוארין היטב דבא לפרש דאין הכונה לענין שלחה וחזרה שיהא גבול לדבר דהא ליתא דאפילו מאה פעמים חייב כל שחזרה רק דס"ד אפילו לא חזרה כל שנטלה אחר ששילח חייב לשלח כמו נוטל אם מעל הבנים דאסור בנטילת האם לעולם וכל שנטלה חייב לשלחה ועל זה אמר עד כמה משלחה אי נטלה אם יש גבול לדבר שיוכל ליטלה ולא יתחייב לשלחה וקאי אמתניתין הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה ועל זה אמר עד שתצא מתחת ידו דהיינו שתהא חוץ לרשותו וכל שפרחה מרשותו עד שאינו שוב ברשותו ותחת ידו ולא חזרה יכול לצוד אותה וללקחה ושוב אינו צריך לשלח ודברי הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל עולין כאחד וזה שאמר מתחת ידו ולא מידו דהכוונה כל שהוא תחת ידו ורשותו עדיין אסור ליקח אותה ואי נטל חייב לשלח אבל אי יצאה מרשותו ונטלה אינו חייב עוד לשלח אבל שלחה וחזרה לרשותו מעצמה אין זה שילוח כלל אבל אי לא חזרה לרשותו יכול לקחתה מחוץ לרשותו ואינו משלח עוד כנ"ל [מיהו יש לי ספק בזה דאילו דווקא כשחזרה ועודה ברשותו חייב לשלח אפילו לא תפשה כלל אבל אי שלחה ויצאה מרשותו להלאה כיון שיכול לתפשה לא מהני חזרה ג"כ ובזה הי' אפשר לקיים דברי הב"ח דמה שכתב עד שתצא היינו ג"כ מכל רשותו ודו"ק]:
שם במה משלחה וכו' באגפי' דהא כנפי' נינהו. רש"י ז"ל פירש ב' פירושים פירוש א' דהמחלוקת במה יאחזנה בשעת שילוח ופירוש שני דמר סבר דצריך שיהא לה רגלים דבלי רגלים אין זה שילוח כיון שאינה יכולה לילך וראיתו ממשלחי רגל השור ומר סבר דצריך שיהא לה אגפים דבלי אגפים אינה יכולה לפרוח ואין זה שילוח גבי עוף ומסתברא כפירוש שני מדקאמר באגפי' דהא כנפי' נינהו ואי הכוונה על האחיזה אין זה נתינת טעם כלל ומה בכך דכנפי' נינהו וכי בשביל זה צריך שיאחז בם כיון דס"ס משלחה והיא פורחת וע"כ דהכוונה דבלי אגפיים אין זה שילוח כיון שאינה יכולה לעוף בעוף העיקר הפריחה היא שילוחו ומ"מ לא נתברר לי אי קצץ רגלי' והניח אגפי' לר"י אי הוי שילוח דאפשר דמודה דכיון דכתיב משלחי רגל השור דבלי רגל לא הוי שילוח כיון שאינה יכולה לילך ברגלי' או אפשר דסובר דעיקר שילוח בעוף היא הפריחה לא ההליכה ברגלים ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח כפירוש ראשון של רש"י דעל האחיזה נחלקו ולפי' זה וודאי ר' יהודא לא בעי אחיזה רק באגפיים ור"ה לא בעי רק ברגלים מיהו קצת מיושב הרמב"ם פירושו בלשונו שכתב אוחז בכנפי' ומפריחה ולשון ומפריחה נראה דכוונתו שהוא אוחז בכנפי' ומפשט אותם עד שהיא פורחת מחמתו והשתא יש לפרש שפיר דר' יהודה סובר דאוחז באגפי' דהא כנפי' נינהו וכשהיא מפריחה בהם מחמתו הוי שילוח ולשון במה משלחה משמע כדבריו וכפירוש ראשון של רש"י ז"ל:
שם ומכת מרדות מדרבנן. ויש לי ספק אם הכא מיירי שנטלה מתחלה ועבר הלאו דאז באה העשה לנתק הלאו הילכך אף דשילוח הקן מתן שכרה בצידה וכל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' מ"מ הכא דאיכא לאו דלא תק והעשה באה לנתק הלאו הילכך שפיר ב"ד של מטה מוזהרין עלי' אבל אי נטלה על מנת לשלח כדמוכח לעיל דכה"ג לאו ליכא ועשה היא דאיכא בהא לא מנגדינן לי' כיון דמצות עשה שמתן שכרה בצידה מיהו לכאורה משמע דהכא נטלה על מנת לשלח ומ"מ נגדי' ר"י ואולי נטלה באמת על מנת לקצץ אגפי' ולשלחה ולתפשה ובכהאי גוונא לא הוי שילוח על מנת לשלח וב"ד של מטה מוזהרין עלי' [תדע דקאמר אי כרבנן משלח ואינו לוקה ואי כר"י לוקה ואינו משלח ואי כשנטלה על מנת לשלח ליכא מלקות כלל] ואפשר לומר עוד דדוקא מצות עשה שאין בה לאו כלל אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' כל שמתן שכרה בצידה אבל כל שיש בה לאו אפילו בגוונא דלא עבר הלאו מ"מ מוזהרין עלי' וצ"ע:
שם וליחוש לחשדא פירש"י כדאמר באילו טריפות דר"ח שרי בוכרא ולא זבין מיני' ואיכא למידק שאני התם במומי בכור דאיכא כמה ספיקי עובר וקיים שפיר איכא למיחוש לחשדא אבל הכא דמשנה מפורשת היא אין שם אלא ביצה אחת ואפרוח אחד חייב לשלח ומאי חשדא איכא ונראה לי דוודאי השואל הזה שבא לשאול ג"כ ידע המשנה רק דס"ד דווקא במין שמטיל בצים הרבה ואפרוחים הרבה אז אפילו אין שם רק אחת חייב אבל תימה אין בטבעו להוליד רק ביצה אחת פטור מלשלח ורבא השיבו דמתניתין היא שאין חילוק בזה כלל והשתא שפיר מקשה וליחוש לחשדא כנ"ל:
בתוס' ד"ה אי כרבנן הוי מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הילכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן. דבריהם הם על פי מה שפירשו במכות דף ט"ו ע"ב דהך קיימו ולא קיימו היינו דבעי לקיים תכ"ד אבל לפי מה שפירש"י שם אחר התראת ב"ד א"כ כיון דאמר לי' זיל רבי גדפי' אינו לוקה עד שיגדלו הכנפים דהא לא הזהירו ר' יהודה מעיקרא קודם שקצץ ועוד דאפילו אי הזהיר בו מעיקרא לא קשיא כלל לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דר' יוחנן סובר קיימו ולא קיימו א"כ הפירוש קיימו היינו כל שלא מתה אינו לוקה דלא קיימו היינו שמתה דוקא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא והא דפריך במכות הניחא הגירסא להיפוך דלמ"ד קיימו ולא קיימו ניחא ולא קאי כלל אמילתא דרבא כל ימיו בעמוד והחזיר רק אהא דאמר הת' לאינתוקי לאו אתי כמו שפירש' לעיל וכ"ש לפי מה שפירשתי לעיל דאפילו לפי הגירסא דר"י סובר ביטלו ולא ביטלו ג"כ הכוונה קיימו ולא קיימו דוקא כשמתה אם כן פשיטא דל"ק מידי קו' התו':
בגמ' ואי איתא להא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו' תמי' לי דתיקשי לי' ברייתא עצמה רישא לסיפא דאי קונה הוי מזומן ואי לא קני אמאי אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ואי דהוי פשיטא לי' דיש לומר דדרכי שלום אפילו לא קני א"כ מאי פריך אח"כ אי הכי אמאי אסורות משום גזל גם לא הבנתי מה שתירץ אאמם דמאי נפקא מינה אי באם יש דרכי שלום בבנים נמי איכא ורש"י ז"ל פירש אפילו על האם עצמה והיינו דס"ד דאם שיכולה לפרוח ליכא דרכי שלום א"כ נילא בבצים נמי כיון שעדיין לא יצאו כולם ומשני דבאם נמי איכא דרכי שלום וה"ה בבנים אבל מ"מ עדיין אינו מספיק דלמה לי' לומר אאמן כיון דלא קשיא כלל דאף דלא קני איכא דרכי שלום וליכא למימר משום דבבנים לא שייך דרכי שלום דאי נולדו גזל גמור הוא ואי יצאו רובן הרי אסור ליקח אותן קודם שישלח האם רק באם שייך דרכי שלום כשאינה רובצת עליהם אבל בהמת הא ליתא דמשמע דאכתי לא אסיק אדעתי כלל הך דאח"כ הוא דמסיק לה דקאמר והשתא דאמר ר"י אמר רב אסור לזכות וכו' ועוד אי כך הכוונה למה לי' להקשות אמאי אסורות משום גזל טפי הוה לי' להקשות היכי משכחת לה גזל הא בלא"ה אסור ליקח אותם קודם שילוח האם ועוד דעכ"פ כיון דמקשה אי הכי אמאי אסורות וכו' אלמא דפשיטא לר' דהיכא דלא קני ליכא דרכי שלום מ"ש אם דאיכא בה דרכי שלום אדרבה בה לא שייך טפי דרכי שלום שיכולה לברוח:
לכן נראה לי דכך הכוונה דוודאי ס"ד דכל שהיא בחצירו אפילו לא קני לי' חצירו שלא מדעתו מ"מ יש בו משום דרכי שלום כיון דמונח בחצירו ולכך חייבות בשילוח ויש משום דרכי שלום ומשכחת לה בפשיטות כשאינה רובצת בין על אם בין על בנים רק לריב"ח קשיא רישא הא הוי מזומן אבל סיפא ניחא לי' דנהי דבבנים הוי גזל גמור מ"מ נקט דרכי שלום משום אמן ובשאינה רובצת דיכולה לפרוח אין בה גזל גמור קמש"ל דהכל אסור משום גזל אפילו האם מפני דרכי שלום אבל רישא קשיא כי יקרה פרט למזומן ומשני דמיירי שיצא רובה דבשילוח חייב דלא הוי בכלל אם ומיקרי בנים ולא אם ימיקני לא קני ואהא פריך אמאי אסורות דנהי דמעיקרא נמי ס"ד דאסורות אכלהו קאי ומשום אמן נקט דרכי שלום אבל הא לא ס"ד דרק אאמן קאי ובנים אינן אסורות כלל והשתא דמוקי לה בשיצאה רובה שאינן אסורות כלל דכיון דליתנהו בחצירו כלל לא שייך דרכי שלום ומשני אאמן קאי דאיהו כיון דאיתא בחצירו אף דלא קני יש משום דרכי שלום אבל בנים כיון שלא נפלו לחצרו ובכלל אם ליתניהו ג"כ דהא חייב בשילוח אלמא דלא גופא דאם נינהו לכך ליתא בהו משום דרכי שלום והדר משני לעולם אביצה ואפי' ליתנהו בחצרו דעתי' עלה ואי לקחה מן האם יש משום דרכי שלום דהשתא לא ס"ד דאסור ליקח קודם שילוח כנ"ל. ידע דמהך סוגיא דהכא מוכח לכאורה דמזומן תלוי בהפקר וכבר הוכחתי לעיל מהך דרב ושמואל ומתניתין דקתני אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס דאפי' לא נתייאשו הבעלים מהם מ"מ חשיב אינו מזומן והכא כיון דהוי במקום המשתמר דאל"כ אין חצר קונה שלא מדעתו הילכך כיון דקני להו והם שלו חשוב מזומן אבל כל היכא שמרדו והם במקום שאינו משתמר אפילו לא נתייאשו חייב בשילוח:
שם אסור לזכות בבצים שהאם רובצת פירש"י לפשוט ידו תחת האם וכו' ואמת שכן משמע בסוגיא להדיא דהא קאמר כל היכא דאיהו לא מצי זכי וכו' אם כן ע"כ דאפילו לא נתחייב עדיין בשילוח אסור ליקח הבנים מתחת האם אבל זה אצלי מן התימה דהיכי מוכח זה מקרא שלח תשלח והדר והבנים תקח לך דהיינו דוקא כשנתחייב בשילוח כגון שנטלה מעל הבנים אבל בלא נטלה עדיין כלל שאינו בשילוח האם למה לא יוכל ליקח הבנים והרי שנינו בתוספתא להדיא נטל את הבנים ואח"כ נטל את האם פטור מלשלח מלשלח וכ"ש כשלא נטל האם כלל רק הבנים בלבד וצריך לומר דהלימוד הוא דכתיב שלח תשלח ואת הבנים תקח לך דדוקא בשילוח האם הותר בלקיחת הבנים אבל כל שלא שילח האם אסור בלקיחת הבנים אפילו עדיין לא נתחייב בשילוח מ"מ כיון שהאם רובצת עליהן לא הותר לקיחת הבנים רק בשילוח האם ותוספתא מיירי דבאמת נטל הבנים באיסור ומ"מ פטור מלשלח כיון דלקיחת האם אח"כ לא היתה מעל הבנים אבל מ"מ כיון שלא עשה שילוח באם לא הותר בלקיחת הבנים:
ולפ"ז נ"ל פשוט דרק איסורא בעלמא קא עביד אי לקח הבנים ולא לאו דלא יקח דלא כתיב רק באם וממילא אי לקחן זכה בהן רק שעשה איסור דכיון שא"כ שילוח פשיטא דלכ"ע זכה בהם דהא ר"י סובר לוקה ואינו משלח וא"כ פשיטא שהן שלו ואפי' רבנן לא פליגי רק דמשלח לנתק הלאו אבל כאן דליכא שילוח עוד כלל פשיטא שזכה בהם וכ"מ הלשון אסור לזכות והיכי שייך איסור לזכות כיון שאינו זוכה כלל וע"כ דבאמת זכה ול"ש בזה עביד לא מהני דהא האיסור הכא על הלקיחה דוהדר ואת הבנים תקח לך כתיב] אלא שיש להקשות ע"ז היכי קאמר כיון דאיהו לא מצי זכי וכו' הא איהו שפיר מצי זכי בהם רק איסורא עביד ובחצר דממילא קונה ליכא איסורא ולמה לא תקנה לו חצרו. ואולי מה"ט כ' הרמב"ם ז"ל שא"י לזכות לאחרים ותמה הכ"מ על לשון זה ולהנ"ל ניחא דק"ל הא איהו מצי זכי רק איסורא עביד ולזה פירש דהכוונה שאינו יכול לזכות בהם לאחרים כיון דאיסורא היא אין שלדב"ע [ועוד דכיון דאיסורא היא אינו יכול לזכות לאחרים שלא מדעתו וכמו כן חצירו אינו זוכה לו של"מ] וכיון דאיהו לא מצי בעצמו לזכות לאחרים כך אין חצירו זוכה לו דלא עדיף חצר ממנו דזכי' לאחר לא מצי חצרו נמי א"י לזכות עבורו דחצר אינו זוכה רק מזכה לבעל החצר וכ"מ שאין בעל החצר בעצמו יכול לזכות לאחר דבר המונח בו שעדיין לא קנאו הוא רק בהגבהתו רוצה להגביה ולזכות לאחר ואינו יכול ה"ה חצר א"י לזכות לבעל החצר וזה ברור:
שם אי דשלחה גזל מעליא היא ואי דלא שלחה שילוחי בעי. יל"ד כיון דקי"ל דאפרוחים טרפה פטור משילוח משום דכת' ואת הבנים תקח לך א"כ ה"נ אחר שרוצה ליקח הבנים למה יהא אסור הא אינו חייב בשילוח כיון דאי ישלח לא יוכל ליקח הבנים שאינו שלו רק לבעל החצר ובעל החצר אין כאן שיתחייב בשילוח רק אחר מצא הקן וא"כ אותו שמצאן שאינו חייב בשילוח למה לא יוכל ליקח הבנים וה"נ קשיא בתוספתא דקתני א' נטל האם וא' נטל הבנים הנוטל האם חייב לשלח וקשה היכי חייב בשילוח כיון דליכא ואת הבנים תקח לך ומ"ש מנעשו טריפה וצ"ל דואת הבנים תקח לך אין הכוונה דוקא על האיש המשלח רק הכוונה שאז הותר לקיחת הבנים ועל הכלל ידבר אבל טריפה לא הותר כלל ול"ש היתר לקיחה בה כלל דאינה ראוי' רק לכלב ועמש"ל בזה:
דקמ"ב בגמרא זיל וטרוף אקן דליתגבהו וכו' מכאן נמי מוכח דהא דאמרינן לעיל יכול יחזור בהרים כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך אין הכוונה דבמאורע לפניו חייב ליקח האם לשלחה דא"כ היכי קאמר זיל טריף כיון דמצא קן איחייב בשילוח וע"כ דהרואה קן יכול להניחו וילך לו רק אי רוצה ליקח ממנו אמרה תורה לא תקח האם גם משמע מכאן דאף שבא לידו מצוה שיכול לקיים מצות עשה יכול לבטלה שלא יבוא לידי קיום המצוה מיהו לפי הנראה מד' הרמב"ם ז"ל כשמנה המצות ריש הלכות שחיטה שאין עשה כלל בשילוח הקן רק לאו דלא תקח רק אי עבר ולקח מתקן הלאו בשילוח כמו לאו הניתק לעשה ולא מנה במצות עשה מצות שילוח הקן רק אחר שלקח האם וכן מבואר מדבריו ריש פרק י"ג מה' שחיטה ולפ"ז אין ראי' מכאן כלל דבעלמא י"ל שפיר דאי בא דבר לידו שיכול לקיים מצות עשה אינו רשאי לבטל שלא יתחייב לקיימה והכא שאני דאין כאן עשה רק לנתק הלאו ועיקר המצוה היא הלאו ושפיר יכול לטרוף אקן שלא יתחייב בלא יקח רק לר' יהודה דס"ל שלח מעיקרא משמע וודאי יש מצות עשה כשרוצה ליקח מן הקן לשלח האם כמו מצות שחיטה כנ"ל:
במשנה לא יטול אדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע. הנה לעיל בגמרא אמרו שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ והק' ע"ז הא ל"ל קרא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשני דעבר הלאו כבר ולמ"ד ביטלו ולא ביטלו ולר"י דאמר שלח מעיקרא משמע כגון שנטלה על מנת לשלח דליכא רק עשה ס"ד דעשה דמצורע עדיף קמש"ל והרמב"ם ז"ל לא הביא רק הך משנה דהכא לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע ונתן טעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואיכא למידק למה לא הביא הך דאי נטלה ע"מ לשלח דליכא רק עשה גרידא מ"מ לא דחי מקרא דתשלח. ונ"ל טעמו דהוא פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו והיינו אי מתה חייב כיון שלא קיים והוא סובר שאין עשה בשילוח הקן רק אחר הלאו לנתקו והשתא היכי שייך נטילה ע"מ לשלח ס"ס עבר הלאו והוי כמו בנותר דפשיטא דאין להותיר ע"מ לשרוף וכאן ג"כ כיון שחי תמות ע"כ עבר הלאו ולוקה והיכי שייך שיטול ע"מ לשלח ואי אין לאו כלל אין עשה ודוקא לר"י דסובר שלח מעיקרא משמע ע"כ עיקר נטילה ע"מ לשלח היא ואינו עובר בלאו כלל דאי עבר א"ל תקנה וכך היא מצותו שיקח ע"מ לשלח וכמו כן למ"ד ביטלו ולא ביטלו שאין הלאו נגמר רק בביטול העשה דהיינו שישחטנה א"כ ממילא אי לקח ע"מ לשלח ושילח לא עבר בלאו כלל דהא לא נגמר אבל למ"ד קיימו ולא קיימו נגמר הלאו תיכף כמו בנותר שניתק לעשה דבקיום העשה מנתק המלקות ומ"ד ביטלו ולא ביטלו מודה בנותר דהא אמר במכות דלא משכחת רק זאת ועוד אחרת ובכלהו סובר קיימו ולא קיימו] ולכך השמיט הרמב"ם ז"ל הך דלעיל רק כתב המשנה וכתב הטעם דאין עשה דוחה לאו ועשה. מיהו ק"ל דהו"ל להביא עכ"פ היכא דכבר עבר הלאו ולמ"ד קיימו ולא קיימו אין כאן רק עשה ועו"ק על מתניתין דהכא דקתני לא יטול אדם אם על הבנים דהכא ליכא ליפרושי דעברי' כבר ללאו או ע"מ לשלח א"כ תיקשי אמאי קתני הכא לא יטול דהוי לאו ועשה ה"ל למיתני רבותא טפי דאפילו עשה גרידא לא דחי למ"ד קיימו ולא קיימו היכא דעבר ולקחה ולמ"ד ביטלו ולא ביטלו וכן לר"י דשלח מעיקרא משמע דבנטלה על מנת לשלח ועוד דאי הך משנה בלאו ועשה מיירי מ"ש דנקט הך מילתא בשילוח הקן טפי משאר מצות דפשיטא לן שלא נתנו לדחות מפני עשה היכא דאיכא לאו ועשה ומקמש"ל הכא דלא יטול טפי מבעלמא:
ונ"ל דהך לא יטול בלאו גרידא משתעי והיינו דבמצורע יש שני צפרים חדא לשחיטה וחדא לשילוח והנה באותה של שחיטה מיירי לעיל בגמרא ובה איכא לאו ועשה אבל בצפור החי' משלחה על פני השדה ליכא עשה כלל דהא משלחה ג"כ וס"ד שיכול ליקח אותה ע"מ לשלח ומשתמש בה לצפור החי' ומשלחה על פני השדה ויוצא ידי עשה של שילוח לתרווייהו קמש"ל שכל שנטלה לצרכו לא מיקרי לקיחה ע"מ לשלח והוי בלא תקח כיון שנוטל לצרכו להרויח מה שהי' צריך לאחרת לשילוח מצורע ואי קשיא למה באמת לא ידחה עשה דמצורע לאו דלא תקח כיון דליכא עשה דשילוח דהא משלחה ואין כאן רק לאו גרידא הא ליתא דוודאי לא מיירי הכא באופן שאינו יכול להשיג לצרעתו אחרת דאז באמת הי' דוחה רק שיכול להשיג אחרת וס"ד כיון שנוטל ע"מ לשלח אין כאן לאו כלל ויכול ליקח אפי' יש לו אחרת קמש"ל שלא יטול לצרכו כלל אפי' למצורע וניחא השתא טפי דמביא כאן הך ומה מצוה קלה וכו' שאי הי' מותר ליקח לצרכו אין במצוה זו הפסד דוקא שלא הקפידה תורה על ריוח איסור שלו כלל רק על השילוח אבל השתא חזינן דהקפידה שלא יקחנה לעשות צרכיו כלל אפי' ישלח והוי מצוה קלה כאיסר (מיהו בלא"ה לפי שהיא סוף המסכת מסיים בזה כאן בדבר טוב] ואפשר לומר עוד דוודאי אי הוי מקיים עשה דשילוח אפי' לאו לא הוי בלקח ע"מ לשלח לצרעתו רק דטעמו דלא יטול דאינו יוצא ידי שילוח של שניהם כלל בשילוח אחד כיון שמשלחה לצרעתו לא קיים עשה דשילוח הקן בזה וא"כ ממילא עובר הלאו והעשה ולא דחי כמו בעלמא רק דקמש"ל כאן דאפילו בצפור חי' הוי לאו ועשה כנ"ל ונ"מ בין שני הפירושים הללו דאי נימא דשי לוח מעליא הוי רק מטעם דאסור ליקח לצרכו א"כ אי עבר הלאו או שנטל מעיקרא ע"מ לשלח לא לצרעתו ואח"כ נזדמן לו שצריך לצרעתו יכול ליקח אותה למשולחת של מצורע דמקיים בזה עשה דשילוח קן ועשה דמצורע ואי נימא להיפוך דלא הוי שילוח כלל א"כ אפי' עבר הלאו או שנטל לשלח לא לצרעתו מ"מ אינו יכול ליקח למשולחת דאינו יוצא שני השילוחים בחדא וכמו כן אי אין לו צפור אחר לצרעתו יכול ליקח מתחילה למשולחת אי מקיים עשה דשילוח על שניהם ואף שאסור ליקח לצרכו מ"מ אין כאן לאו ועשה דמצורע דוחה לאו גרידא ודו"ק:
בגמרא ובחזרתו נפל ומת הא דלא הוכיח בפשיטות דאטו ליכא מי שקיים שילוח ואינו רואה בטובה וחי חיי צער בעה"ז משום די"ל דעשה עבירה שנענש עליו ופשיטא שאין מצית שילוח מגינה עליו לעולם שלא יחטא כלל אבל בהאי מעשה דתיכף אחר המצוה נפל ומת הרי לא חטא ולא ראה בטובה והיינו דפריך בחר הכי ודילמא מהרהר בעבירה הוי או בע"ז דאפילו תיכף בעשיית המצוה חטא ומשני דמגינה דלא ליתי לידי הירהור:
שם למען יטב לך בעולם שכולו טוב. לא ידעתי למה נקט הכי והל"ל למען יטב לך בעה"ב ורש"י ז"ל פירש שאין בו לא היין ולא יסורין וגם זה לא ידעתי מה צורך לזה ואם יש שם היזק הוא לא יהא לו. ונ"ל דהכוונה דבא לומר דקרא הכי דייק דכתיב למען יטב לך ופשיטא שא"א שיטב לכל העולם עבור מצותו של זה והרי אי הוא הירהר בעבירה לא מהניא לי', כ"ש שאינו מועיל לאחרים העושין עבירות והשתא ממילא כל אדם הוא מצטער בצרת חבירו ג"כ וא"כ היכי אפשר שיטב לו בעה"ז שיש בו היזק ורעות לאחרים עכ"פ ומה דייק דע"כ הכוונה שיטב לו שיהי' בעולם יחד עם צדיקים שאין שם רע בלל רק טוב ומי שקיים מצוה וו הבטיחו השם שישכון אחר מותו בעולם שכלו טוב ושם יטב לו הטבה גמורה בלי שום רע אפילו של אחרים וכן באריכות ימים ישכון בעולם שכולו ארוך ואין שם היצור ימים כלל:
שם סולם רעוע הוי. יל"ד דהיכי דייק ר' יעקב דאין לך מצוה שאין תחית המתים תלוי' בה כיון דפריך ודילמא לא הוי הכי וקאמר מעשה חזא וקשה דילמא שא"ה כיון דהוה סולם רעוע ולא הי' רשאי מן הדין לעלות בו אבל המקיים שילוח הקן כראוי באמת יטב לו בעוה"ז ואולי זה שעלה בו לא ידע שהוא רעוע ועלה בו כדין ומ"מ כיון דשכיח היזק אף שהוא לא ידע אינו בכלל שלוחי מצוה אינן ניזוקין מיהו יל"ד היכי מייתי משמואל דהתם ידע שמואל ושכיח היזיקא ואפשר דמדמה לה להך דשמואל כיון שלא רצה אף שהשם צוהו לילך למשוח ומ"מ הי' רוצה לבקש תצה מזה מוכח דאפילו אינו יודע והוא עושה מה שנצטוה לעשות מ"מ יכול להיות היזק מחמת שמזכיר עונותיו:
שם פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר והוא לא ידע למען יטב לך וכו' לכאורה הך קרא אינו ענין לר' חוצפית דלא כתוב בי' בת"ת רק אשריך וטוב לך אבל התם אפילו בעוה"ז קאמר. ועוד דכי אחיכת עפר רעה היא ונ"ל שמצינו שהתורה מביאה כבוד ללומדי' ולכך הי' ק"ל לאמר פה שהפיק מרגליות יהא מוטל באשפה ובביזיון ואהא קאמר דלא ידע כשם שאין הטבה שייך בעוה"ז כך אין כבוד וביזיון בעוה"ז שמי שמבזה ת"ח רפה הוא ולא שייך ביזיון מרשעים והכבוד הוא בעוה"ב שאין שם ביזיון כלל:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת חולין.
סוף הספר