אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג שילוח הקן פרק שנים עשר

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

שילוח הקן פרק שנים עשר

ראשית הגז פרק אחד עשר

במשנה חומר בכסוי הדם משילוח הקן איכא למידק הא איכא נמי חומר בשילוח הקן דאילו שילוח הקן אי שלחה וחזרה שלחה וחזרה חייב בשילוח ואי כסוי הדם כל שכסה ואפילו נתגלה אח"כ פטור מלכסות וכן נמי שילוח הקן אי לקחה וברחה מידו וכן שלחה אחר לא מהני עד שישלח בעצמו ובכסוי הדם אפילו כסהו הרוח פטור וכ"ש אי כסהו אחר דאפילו חזר ונתגלה פטור דנתקיימה המצוה מיהו בהא אפשר לומר כמו שכתבו התוס' לעיל (דקל"ו ע"ב) בד"ה שהמתנות דלכך לא חשיב חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז בלוקח גז צאנו של עכו"ם משום דלא קתני רק נוהג ואינו נוהג דהיינו דבדבר זה אינו נוהג כלל אבל פטור וחייב לא קתני והכא נמי כל הני דלעיל בפטור וחייב מתנייא והכא נוהג ואינו נוהג קתני אבל הא קשיא ליתני חומר בשילוח הקן דנוהג בטרפה דאפילו האם טרפה חייב לשלח ובכסוי הדם בטרפה פטור ודוחק לומר דהך משנה ר"מ דמחייב בטריפה כיון דשנאה רבי למאן דפוטר בלשון חכמים דהלכתא כוותי' והיאך יסתום כאן כר"מ מיהו גם בהא אפשר לי לומר דשאני הכא דהאם והבנים תרווייהו עושין המצוה הילכך כיון דאין הבנים טרפה חייב בשילוח אבל בכסוי דהמצוה בעוף זה תלוי והרי הכל טריפה. אך הא קשיא לי ליתני נמי חומר בכסוי הדם דנוהג בזכרים ונקבות ושילוח הקן אינו נוהג רק באם נקבה ולא בזכר ואדרבא בשילוח הקן אפילו רק הרובץ זכר פטור ובכסוי דכל המצוה בנקבה מ"מ חייב ונראה לי לומר דבלא"ה יש להבין היכי קתני תנא חומר בכסוי הדם משילוח הקן דמה ענין זה לזה שהם אינם שני דברים שוים כלל עד שיאמר שבזה חלוקין וחומר בזה מזה ולא ראי זה כראי זה ודוקא בזרוע ולחיים וראשית הגז דשניהם מתנות מן הבהמה לכהן שייך לומר שאינם שוים בדיניהם וזה חמור מזה אבל לא בשני ענינים שאינם מסוג אחד כלל לכן נראה דוודאי מה שחלוקין בדיניהם שאין ענין זה כזה כלל לא קתני רק בהנך תרתי הוי ס"ד להשוותן דמזומן ס"ד בכסוי נמי בעי אינו מזומן דכתיב אשר יצוד כמו שכתבו התוס' ריש כסוי הדם לכך קתני חומר בכסוי דהך אשר יצוד לאו דוקא וכי יקרא דשילוח הקן דוקא וכן נמי בחי' וודאי ס"ד דהך טעמא דאמרה תורה לשלח שייך נמי בחי' ודכתיב עוף דיבר הכתוב בהוה שאין דרך לימצא קן חי' רובץ על הבנים וכמ"ש הרמב"ם בטעמא דמילתא שאסרה תורה ליקח האם מעל הבנים כיון שאינה יכולה לברוח מעל הבנים וכן נמי לטעמו של הרמב"ן ז"ל דמצוה הזו היא ללמד שלא נהי' אכזרים לא שהתורה חסה על האם רק כדי שנלמוד אנחנו מדת הרחמנות שלא נתאכזר עיי"ש א"כ זה הטעם שייך נמי בחי' קמש"ל דעוף דוקא אבל בשארי דינים שהם מחולקין ל"ח כיון שאין ענינו של זה כשל זה ואף דלעיל פריך וליתני חומר בראשית הגז דנוהג בטרפה משא"כ מתנות אף לא שייכי בהדדי כלל דמתנות מידי דאכילה הוא וטריפה לאו בר אכילה אבל גיזה מה נפקא מינה מטריפה או כשרה מ"מ פריך שפיר חדא דהתם עכ"פ מסוג אחד הן ושניהם מתנות לכהן ועוד דהתם נמי ס"ד דטריפה חשיב כמתה וכמו הגוזז את המתה פטור כמו כן טריפה קמש"ל כנ"ל:

שם אבל אם קננו בבית פירש"י שלא מרדו. ואני תמה אם בתרנגולים ואווזין שלא מרדו מעולם וקננו בבית הרי זה מזומן גמור והיכי ס"ד שזה יקרא אינו מזומן עד שהוצרך לפרש אבל אם קננו בבית שהרי לא בא לפרש מזומן רק איזהו שאינו מזומן וקאמר שקננו בפרדס ולמה לי' למיתני אבל לא שקננו בבית לכן נראה לי דוודאי עיקר מה שאמר איזהו שאינו מזומן ואטו לא ידעינן מהו שאינו מזומן כדכתיב בקרא כי יקרא קן ציפור בדרך על העץ והם הפקר רק דבא לאשמועינן דאפילו באווזים ותרנגולים שדרכן להיות בבית מ"מ אי מרדו הוי אינו מזומן דלא נימא דכל שבמינו מזומן קפיד קרא דדוקא בעוף שאין דרכו להיות מזומן קמש"ל וכן נמי קמש"ל אפילו קננו בפרדס שהוא רשות של בעלים מ"מ כיון שיכולין לברוח לא הוי מזומן ואהא קאמר שאם אותן תרנגולים שמרדו קננו בבית שעשו להן קן בבית וס"ד דמ"מ כיון שמרדו ממילא יברחו מזה ולא ישארו כאן בבית וכמו בקננו בפרדס אף שעכשיו הם במקום מיוחד מ"מ דרכן לברוח וה"ה בבית קמש"ל כיון דעכשיו קננו בבית מזומן קרינן להו כנ"ל ודע דענין מצות שילוח הקן כפי מה שנתבאר לי בגמרא וברמב"ם הוא דהרואה קן ציפור אין עליו שום חיוב ויכול לילך ולהניחם כמות שהן רק איסורה הוא ליקח האם ואפילו יניח הבנים וכן נמי אי רוצה ליטול הבנים חייב לשלח האם וליקח הבנים ואי עבר ונטל האם מעל הבנים חייב לתקן לשלחה רק נראה לי שהוא כמו מצות ציצית דכל שרואה קן ציפור אין לו להשמט כדי לקיים מצוה הבאה לידו כדאמרינן בציצית בעידן ריתחא ענשיתו אעשה ולאו שעבר מצות עשה רק שהפקיע עצמו, מקיום מצוה ואפשר דאפילו כי האי עשה ליכא בשילוח אבל הא פשיטא דאי אינו רוצה לא האם ולא הבנים יכול להניחם וילך לו ועמ"ש בסוף פירקין בזה ולקמן בגמרא בס"ד:

בגמרא כל היכא דתנן בארץ וח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז פירש"י דה"ה נמי במתנות נשנית לצורך והא דנקט ראשית הגז משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא כדאמר לעיל ר' אלעאי אומר וכו' והוא תמוה מאוד דבהדיא מפורש לעיל בדברי ר' אלעאי מתנות אינן נוהגין רק בארץ וכן הי' אומר ראשית הגז אינו נוהג רק בארץ ואולי לא הי' גירסת רש"י ברישא דברייתא לעיל ר' אלעאי רק סתם מתנות אינו נוהג רק בארץ וכן הי' ר' אלעאי אומר ראשית הגז וכו' אבל מ"מ לא ידעתי לפי פירושו כיון דעכ"פ איכא תנא בהדיא דסובר מתנות אינן נוהגין רק בארץ למה שביק מתנות דקדם ונקט ראשית הגז ועכ"פ הוי לי' להזכיר תרווייהו אם לא שלא הי' גורס מתנות כלל בברייתא לעיל ולא הי' גורס וכן הי' ר' אלעאי אומר רק ר' אלעאי אומר אבל מלבד זה תמוה דבמשנה ריש פרק הזרוע פירש"י בארץ וח"ל קתני משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין וזהו היפך מה שפי' כאן דמתנות נמי לצורך נשנו ואולי לא הי' כוונת רש"י לעיל רק מה דקתני תרווייהו בארץ וח"ל וכן בפני הבית ושלא בפני הבית ועל זה קאמר דמשום דקתני בחולין אבל לא במוקדשין דתרווייהו צריכי דס"ד בחולין לא דזובחי הזבח היינו שלמים קמש"ל דנוהג בחולין ומוקדשין לא לכך נקט נמי בארץ וח"ל ויש קצת ראי' לזה ממה שפי' כך באו"ב והתם הוי לי' לומר משום בפני הבית דהתם לצורך ולמה משום חולין ומוקדשין ולהנ"ל ניחא דבחולין ומוקדשין צריך תרווייהו דס"ד דוקא חולין וכן ס"ד להיפך דוקא מוקדשין כמבואר שם בגמרא ומכל מקום צ"ע ועמ"ש בתוס' בד"ה שילוח הקן:

שם בזמן דאיכא קדשים וכו'. ואף דחזינן דנוהג בחולין ובבעל מום שאינו ראוי להקרבה כלל מ"מ יש לומר דעיקר קפידא דקרא בקדשים ונאסר בחולין ג"כ משום לתא דקדשים אבל היכי דליכא קדשים כלל כגון בזמן הבית על חולין גרידי לא הקפידה תורה ואפשר לומר עוד דכוונת הש"ס כיון דקדשים ילפינן מושור ויו מוסיף ואקשינן עלה לעיל ומה קדשים כלאים לא אף אותו ואת בנו לא ינהוג בכלאים ובאמת נוהג ומשני התם דאיכא קרא לרבות כלאים לאו"ב והשתא ממילא הוי נמי ס"ד לומר ומה קדשים שלא בפני הבית לא אף או"ב שלא בפני הבית לא והתוס' לעיל פרק או"ב הקשו באמת כך רק שתירצו דמ"מ לא צריך קרא לרבות שלא בפני הבית כיון דבזה"ז נמי נהי שאין קריבין אבל מיקדש קדשי וכתבו שם נהי דלא צריך קרא אבל על כל פנים צריך למתנייא ויש לי לומר עוד דעיקר הכוונה כאן על או"ב בקדשים דכיון דאי הוי כתיב או"ב בעלמא סתמא בודאי הוי קדשים בכלל רק כאן כיון דשור הפסיק הענין צריך ויו מוסיף דגם קדשים דמעיקרא בכלל האיסור א"כ ממילא הוי ס"ד כיון דבענינא דקדשים כתיב ויו להורות על קדשים חיוב או"ב א"כ ס"ד בזמן דקדשים קריבים דהכי כתיב ירצה לקרבן אשה אבל שלא בפני הבית דאין קדשים קריבין ליכא בקדשים משום או"ב לכך צריך למיתני שלא בפני הבית ועמ"ש ריש או"ב בתוס' בד"ה ומה קדשים כלאים:

שם כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך לבד מגיד הנשה פשיטא משום דאיקדש פקע לי' איסור גיה"נ מיני' פירש"י כל היכא דקתני בחולין ומוקדשין דהיינו גיד הנשה ואו"ב לצורך דאו"ב וכו' לבד מגיד הנשה דשלא לצורך תניא דנוהג הוא. והנה כפי הנראה לישנא דכל היכא קשיא לי' דהא ליכא רק חדא או"ב לזה פי' דנקט כל היכא משום דבאו"ב וגיד הנשה תניא והדר קאמר לצורך לבד מגיד הנשה אבל זה דחוק מאוד דלישנא דכל היכא משמע דעל לצורך קאי דבכל מקום לצורך מיהו מה שפירש"י דכ"ש היכא דקתני אבל לא במוקדשין בא ליישב נמי דהך כל היכא כולל בכ"ש גם הני דאינן נוהגין במוקדשין דכלהו הוי לצורך והוי שפיר לבר מגיד הנשה הוי כלהו דתניא חולין ומוקדשין לצורך ועמ"ש בתוס' בד"ה כל היכא מיהו נראה לי לומר עוד דודאי הך דגיד הנשה עיקר מילתא לצורך נשנה דהא יש בכלל זה באמת גיד הנשה של עולה למזבח דקי"ל דאסור רק דמ"מ מקשה שפיר מוקדשין פשיטא דמשום עולה אין זה ענין לחולין ומוקדשין רק בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח אבל בחולין ומוקדשין משמע דס"ד שיהא גריעותא שלא ינהוג משום דאקדשי' וזה אינו והשתא שפיר קאמר דכל היכא דקתני בחולין ומוקדשין לצורך והיינו דאי לא הוי קתני להו כלל לא הוי ידעינן רק בגיד הנשה יש שאלה מוקדשין פשיטא וצריך לומר איידי דנקט באו"ב לצורך חולין ומוקדשין נקט נמי בגיד הנשה אבל מ"מ אינו שלא לצורך כמו בפני הבית וארץ וח"ל דכלהו דלא צריכי למיתני כלל כנ"ל ואולי נתכוון רש"י לזה ג"כ:

בתוס' בד"ה שילוח הקן לבד מראשית הגז וה"ה לבד ממתנות וחדא מינייהו נקט. הנה רש"י ז"ל ג"כ כתב כך אבל מ"מ נראה שהם באו לתקן יותר דודאי קשה לפירש"י כיון דבהדיא קאמר כל היכא דקתני הוי שלא לצורך לבד הרי כללא הוא עם חוץ והיכי נימא דאיכא עוד לצורך כיון דבהדיא קאמר לבד מראשית הגז לזה ס"ל דודאי תרתי לא איצטרך לאפוקי מדר' אלעאי כיון דשמענו בחדא אידך נמי דהא בהא תליא והשתא הוי שפיר כלהו שלא לצורך רק ראשית הגז רק דה"ה דהי' יכול לומר כלהו שלא לצורך לבד ממתנות רק חדא מינייהו נקט דחד מהני תרתי מתנות או ראשית הגז נקט לצורך ואינך כלהו שלא לצורך מיהו יש לדקדק לפי מה שפירש"י דעיקר מילתא דר' אלעאי בראשית הגז הוא ומתנות ילפינן מראשית הגז א"כ יש לומר בפשיטות דבדוקא נקט לבד מראשית הגז דהא הוי לצורך לאפוקי מר' אלעאי וממילא לא צריך במתנות דאדרבא ילפינן מתנות מראשית הגז ועכ"פ לא ס"ד לומר במתנות דאינו נוהג בח"ל ונראה לי דלא ס"ל לתוס' בהא כפירש"י דאדרבא מוכח להדיא לעיל דמתנות עצמן ילפינן נתינה נתינה מתרומה לר' אלעאי לפטור בח"ל וכן ראשית הגז בעצמו ילפינן לפטור מתרומה ולכך שפיר כתבו דחדא מינייהו נקט ואולי גם רש"י ז"ל נתכוון כך לומר דהי' יכול לומר דמתנות לצורך וממילא ראשית הגז שלא לצורך רק נקט ראשית הגז דעיקר מילתא דר' אלעאי בהא איתמר ומתנות מינה ילפינן לכך נקט ראשית הגז וממילא מתנות שלא לצורך ובהכי הוי ניחא טפי מה שפירש"י ריש הזרוע דנקט ארץ וח"ל משום חולין ומוקדשין ולכאורה הוא סותר דבריו כאן ולהנ"ל ניחא דכיון דקאמר הכא דראשית הגז הוי לצורך דהא עיקר דברי ר אלעאי א"כ ממילא מתנות נמי שלא לצורך הוא ושפיר נקט לה רק משום חולין ומוקדשין ומה שפירש"י ריש או"ב דנקט משום חולין ומוקדשין ולא משום בפני הבית דהוי לצורך ניחא ג"כ לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דהך בפני הבית דס"ד דוקא ולא שלא בפני הבית היינו דוקא במוקדשין איכא למטעי הכי א"כ ממילא בפני הבית ג"כ מכח מוקדשין הוא לכך נקט מכח מוקדשין:

מיהו בעיקר פירוש הסוגי' נראה לי לפרש בפשיטות לפי מה שבארנו לעיל פרק ראשית הגז דעת הרמב"ם דפסק כר' אלעאי בראשית הגז ולא במתנות דס"ל דמה דנהוג עלמא בראשית הגז בח"ל כר' אלעאי לאו מטעמי' דר' אלעאי דיליף נתינה נתינה מתרומה רק טעמא אחרינא איכא דבהדיא כתיב קרא ראשית דגנך ותירושך וראשית גז צאנך תתן לו הרי דכתיב תרומה וראשית בחדא בנתינה חדא בתרווייהו והשתא אי תרומה בארץ דוקא וראשית הגז אפי' בח"ל לא הוי כתיב תרווייהו בחד קרא בחדא נתינה והוי לי' למיכתב ראשית הגז בהדי מתנות בקרא הקודם לזה דכתיב ונתן לכהן הזרוע והלחיים וע"כ כיון דקתני גז אחר תרומה בחד קרא וחדא נתינה ש"מ דשוין רק לר' אלעאי צריך לומר ע"כ מכח ג"ש דהוא סובר מתנות נמי רק בארץ ומעתה נראה לי דמכאן נמי ראי' לדעת הרמב"ם והוא דיש להבין נהי דאיכא ר' אלעאי דיליף ג"ש לפטור בח"ל אבל מ"מ שלא לצורך הוא דכל כמה דלא תנן בארץ ולא בח"ל כמו דקתני בחולין אבל לא במוקדשין ואטו עדיף מיעוטא דמוקדשין דכתיב צאנך או הך דרבא דהוי מחוסר פדי' מג"ש דר' אלעאי וכמו דנקט התנא בחולין אבל לא במוקדשין כך הוי לי' לומר בארץ ולא בח"ל ומדלא נקט הכי ממילא ידעינן דכיון דאינה חובת קרקע דנוהג בכל מקום רק בראשית הגז הוי לצורך דבהא ודאי ס"ד דהוי כמו חובת קרקע כיון דנקט לה בחד קרא וחדא נתינה עם תרומה ש"מ דזה וזה נוהגין בשוה לכך הוצרך לומר בארץ ובח"ל אבל במתנות ודאי הוי שלא לצורך וכ"ש אי נקט בראשית הגז א"כ ומה ראשית הגז דכתיב בחד קרא וחדא נתינה עם תרומה נוהג בח"ל כ"ש מתנות דאינן כתיב עם תרומה רק בפני עצמם כנ"ל:

בד"ה כל היכא תימא וכו' איפכא. לא הבנתי קושיתם דמה בכך דיכול לומר איפכא א"כ חדא מינייהו נקט וצ"ל דכוונתם כיון דיש לומר איפכא ממילא לא שייך כלל לומר בכה"ג רק חדא לצורך וחדא שלא לצורך אבל לא ידעתי למה לא הקשו בפשיטות כיון דליכא רק תרתי וחדא לצורך וחדא שלא לצורך היכא שייך לומר כל היכא דנקט בחולין ומוקדשין לצורך והיאך שייך על מקום אחד כל היכא דתנן ואהא לא תירצו כלום וכבר כתבתי בזה בגמרא על פי פירש"י [וקצת דברים ראיתי במהרש"א] אמנם נראה לי דוודאי תני בתוספתא גבי בשר בחלב נמי בחולין ומוקדשין וכתבו התוס' ריש כל הבשר דקמש"ל דחייל איסור בשר בחלב על מוקדשין והשתא שפיר קאמר כל היכא דקאמר דתנן אף דבשר בחלב אינה משנה מ"מ כיון דתרתי איכא במשנה נקט דתנן לכלהו כנ"ל:

בד"ה מאי טעמא. דהא דאשמועינן וכו'. כוונתם דקשיא להו נהי דלא תיקשי פשיטא ואי לא הי' לנו שום תירוץ על זה הוי ניחא דקתני שלא לצורך איידי אינך אבל מ"מ כיון דאוקימנא בולדות קדשים מאיזה צד נימא דהוי שלא לצורך כיון דיש לומר דמשמיענו חידוש זה ושפיר הוי לצורך ואהא כתבו דאי כוונת התנא להשמיענו זה הי' לו לאשמועינן בעלמא בלא גיד הנשה וע"כ דרק איידי לצורך נקט שלא לצורך ומה שכתבו ומ"מ מוקמינן לה הכוונה להקשות התם היכי משני בולדות קדשים דהוי לי' לאשמועינן בעלמא בלא גיד הנשה ואהא כתבו דהך תרצן דהתם סובר ג"כ איידי רק דבא לפרש דאשמועינן חידוש קצת אבל אין כוונתם דהכא נמי סובר הך אוקימתא דלא משמע כך הכא כלל רק דלא מוקמינן לה בהכי כלל והיינו דכיון דאינו מספיק שיהא בשביל זה לצורך ממילא אמרינן איידי לגמרי רק על התרצן דהתם קשיא להו דלא ניחא להו לומר דפליגי בהא דלהך תרצן מספיק זה שיהא לצורך גמור ולהנך דהכא לא הוי צורך גמור בהא לזה כתבו דהך דהתם סובר דלא אמרינן איידי ללא צורך כלל ועכ"פ חידוש פורתא בעי אף דבלי איידי לא הוי נקט לה משום הכי וכה"ג כתבו התוס' ריש בהמה המקשה והנך דהכא ס"ל דאמרינן איידי ללא צורך כלל כיון דליכא חידוש שיהא לצורך ממילא אין צריך לחדש לאוקמא באוקימתא רק משום איידי נקט ללא צורך כמו אינך דהוי שלא לצורך ועוד חידוש פורתא בלא"ה איכא דאינו נוהג בעולה להקריב למזבח ונקט לה בלשון חולין ומוקדשין איידי אינך כמ"ש לעיל בגמרא:

בגמרא בחולין אבל לא במוקדשין אמאי לא וכו' להביאו לידי גזבר. איכא למידק מה היתה כוונת המקשן ששאל אמאי לא ומאי הי' דעתו שיעשה זה שמצא קן מוקדשין אי הי' כוונתו למה לא ישלח האם כמו בחולין א"כ מאי משני על זה במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר והא על זה אנו דנין דגם במוקדשין מצווה לשלחו ואי דידע מסברא שאין ראוי לשלח של הקדש או משום הפסד קדשים או משום לא אמרה תורה שלח לתקלה א"כ העיקר לא זכר כלל רק נתן טעם מה שאינו והוי לי' לומר דטעמא דלא אמרה תורה שלח לתקלה או משום הפסד קדשים ואי היתה כוונת המקשן להקשות נהי. דשלח אינו יכול אבל מ"מ יתחייב להביאו לגזבר ובמוקדשין החזרתו לגזבר זהו שילוחו ואהא משני דשלח תשלח משמע דמצווה לשלח דוקא לא שיחזירנו לגזבר ודרשו כן מלשון שלח תשלח כל שהוא בשילוח תשלח ולא מה שאינו בשילוח רק להביאו לגזבר [או דהכוונה שלח תשלח אפילו מאה פעמים וזה לא שייך בהבאה לגזבר] אבל גם בזה יש לדקדק לכאורה שהרי דבר ברור הוא לפע"ד שאין מצות שילוח הקן שכל שמצא קן ציפור חייב להטפל בהם לשלח את האם וליקח הבנים שהרי לא אמרה תורה רק כי יקרא קן ציפור וגו' לא תקח האם על הבנים ואי לקח שלח תשלח ואפילו לר' יהודה דסובר שלח מעיקרא משמע היינו לא שהוא ניתק לעשה רק הכוונה שלא יקח האם על הבנים רק אי רוצה ליקח הבנים שלח תשלח את האם אבל אי עבר ולקח אם על בנים אין לו תקנה ולוקה על לכ"ע אין חיוב על האדם שמצא קן לעשות דבר ויכול להניחם וילך לו ואל תשיבני מהא דאמרינן לקמן (דקל"ט ע"ב) יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך משמע דעכ"פ במאורע חייב להטפל לשלוח האם דהא ס"ד שיחזור בהרים למצוא קן הא ליתא דוודאי ס"ד כיון דכתיב שלח תשלח שזו מצות עשה על כל אדם כמו שופר ולולב שצריך לחזור לקיימה קמש"ל כי יקרא שאין זו מצוה שאתה מצווה לחזור אחריה וממילא אפילו רואה קן אינו מחוייב כלום והוי כמו ציצית שאינו מחוייב ללבוש בגד של ציצית רק אי לובש בגד בת ארבע כנפות מחוייב לעשות בהם ציצית וכאן ג"כ אי רוצה ליקח אותם חייב לשלח האם וליקח הבנים לא שיקח האם על בנים ואף שלא הי' מהצורך להביא שום ראי' לזה אביא ראי' ברורה מהא דאמרינן לקמן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשי' וכו' ובתר הכי קאמר אלא דאגבה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא אי חייב לי' בשילוח ומדלא פריך הכי מעיקרא בחזא קן בעלמא ואקדשי' הא תיכף כדחזא איחייב לי' בשילוח וע"כ דדוקא היכי דאגבהה לאם ואקדשה מעיקרא איחייב לי' בשילוח מקמא דאקדשה ואף דרש"י ז"ל פי' איחייב לי' בשילוח כשמצאן פשיטא דאין הכוונה מציאה זו ראי' כמו שהוכחתי רק מציאה שלקח האם ועוד ראי' מהך דקאמר ומה מצוה קלה שהיא כאיסר ואי מחויב לקיים העשה אפילו אינו רוצה בקן כלל א"כ הוי מצוה זו כמו כל המצות וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם שלא זכר רק הנוטל אם על הבנים עובר בלאו ואינו לוקה רק ישלח ואי מתה לוקה ועכ"פ לא הזכיר שיהא מצות עשה להטפל בקן ציפור ליקח האם ולשלחה וכך הוי לי' לומר הרואה קן ציפור חייב לשלח את האם וכל זה ברור אין בזה ספק וכן מוכח עוד ברמב"ם להדיא כשמנה המצות קודם הלכות שחיטה כתב שלא ליקח האם על הבנים מכלל הלאוין. לשלח האם אם לקחה על הבנים מכלל מצות עשה מבואר להדיא שאין שום מצוה עשה להטפל לכתחילה ברואה קן ויכול להניחם וילך לו רק לאו יש שלא ליקח האם על הבנים ואי עבר ולקחן יש מצות עשה שלח תשלח לתקן הלאו ואפילו לר"י דסובר שלח מעיקרא משמע היינו כל שרוצה ליטול אותם אסור ליטול רק יעשה תיכף כך שישלח האם ויקח בנים ואפילו תדחוק דר"י ורבנן פליגי בהא אבל עכ"פ לדידן דקי"ל כרבנן אין שום מצות עשה בתחילה להטפל בקן ציפור וכן מוכח להדיא מדברי התוס' קידושין (דל"ד ע"א) בד"ה מעקה שהקשו היכי חשיב מעקה בכלל מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות הא איכא לא תקח האם על הבנים והיאך תהא אשה פטורה ואי ס"ד דיש חיוב לקיים מצות שילוח הקן כשרואה לק"מ דאנשים חייבין להטפל כשרואה קן אבל אשה ס"ד דפטורה ויכולה להניח הקן ותלך לה וע"כ דס"ל לתוס' דגם אנשים אינם מחוייבים בזה ומעתה אני תמה היכי ס"ד הכא שינהוג שילוח הקן במוקדשין כיון דהא ידעינן דלא אמרה תורה שלח לתקלה או להפסד קדשים רק שיביאם לידי גזבר א"כ מהו מצות שילוח בו אי שיעבור בלאו דלא תקח האם על הבנים הא של הקדש הם ואסורים בהנאה ואין בהם לקיחה לעצמו כלל בלא"ה רק להביאם לגזבר א"כ זהו מצות שילוח שבו והרי נוטל על מנת לשלח וממילא אין כאן עשה דבלאו הכי צריך ליתנם לגזבר וליכא למימר דהכוונה דבמוקדשין לא יטול לעצמו ויעבור באיסור הקדש ובאיסור שילוח הקן קמש"ל דאין עליו איסור רק של הקדש דא"כ הוי לי' לישני בפשיטות דלא אמרה תורה רק בדבר דבלא זה הי' יכול לעכב לעצמו אבל במוקדשין דבלא"ה צריך להחזירם לגזבר לא. והנה לשמואל דמוקי לה בקדשי ב"ה איכא למימר דשייך מצוה זו שפיר במוקדשין והיינו שלא יקח האם על הבנים על מנת לפדותן מן ההקדש ולעכבן לעצמו וכן נמי אי עבר ולקחן על מנת לפדותן חייב לשלח האם והיינו לפדותה ולשלחה והבנים יקח לו בפדיון ותדע לך שהרי בכסוי הדם פריך לעיל ליפריקנהו וליכסינהו ולא משני אלא משום דהוי מחוסר פדי' בין שפיכה לכסוי אבל הכא לא שייך זה ואין בידינו לחדש לימוד כל שלא הוזכר לכך אין ראוי לומר כאן דהוי מחוסר פדי' בין לקיחה לשילוח כיון דהלקיחה אינה מן המצוה אדרבא עבירה היא והתם שאני דכתיב ושפך וכיסה ואהא משני דשלח תשלח משמע במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו רק להביאו לידי גזבר שכל זמן שלא פדאו אינו יכול לשלחו ואי אפשר לו לפדות רק שיבאינו לגזבר להעמדה והערכה ואפילו לפדותו בלי העמדה והערכה למ"ד דקדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה והערכה מ"מ עכ"פ צריך שיביאנו לגזבר ויפדנו ואח"כ יקחנו וישלחנו. ויש לפרש עוד ברווחא טפי דידע המקשה דשילוח אינה הבאה לגזבר רק דס"ד דעכ"פ במוקדשין יהא הלאו דלא תקח האם על הבנים והיינו בלוקח לעצמו ורוצה לפדותן מן הגזבר ואהא משני דכתיב שלח תשלח לא אמרתי לך לא תקח אלא במי שאתה מצווה לשלחו אבל זה כיון דמצית שילוח אי אפשר לקיים ממילא גם לאו דלא תקח ליכא ויכול שפיר ליקח האם על הבנים ולפדותן לעצמו כיון דאי אפשר לקיים מצות שילוח אמנם לרב דמוקי לה בקדשי מזבח דקדשי ב"ה פקע קדושתייהו א"כ וודאי קשיא היכי יש כאן לאו דלא תקח בדבר האסור בהנאה ומועלין בו וכל הלקיחה רק להחזיר לגזבר ולקיחה זו פשיטא דאין בו איסור כלל, ואפשר לומר דידע המקשה דשילוח ליכא במוקדשין רק דקשיא לי' שמא הקפידה תורה שלא יקח האם על בנים אפילו במוקדשין אפילו להחזירם לגזבר וצריך להניחם כמות שהם וילך לו ואי עבר ונטלם עובר בלאו ולוקה כמו מתה האם דאינו יכול לתקן לשלחה כיון דשל הקדש הוא ואהא משני דלא אמרה תורה לא תקח רק במי שמצווה לשלח אבל במי שאינו יכול לשלח רק להביאה לגזבר אף לאו דלא תקח ליכא וממילא יכול ליקח אותם להחזיר לגזבר אלא שיש לדקדק בזה כמו דאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה כן אין ראוי שתאסר התורה ליקח המוקדשין מן הקן שהרי מניח הוא תקלה שיבוא אחר ויזכה באם אחר רביצתה על הבנים ולא ידע שהיא של הקדש:

והי' אפשר לומר לפי מה דקי"ל דאסור לזכות בבצים עד שישלח את האם שנאמר שלח תשלח את האם והדר והבנים תקח לך ומעתה שפיר שאלו בקדשי מזבח דביצי תורין לא מועלין ולא נהנין ומדאורייתא אין בהן איסור והשתא ס"ד דגם בקן מוקדשין אסור לזכות בבנים קודם שישלח את האם והיינו להביאה לידי גזבר ואי עבר ולקחן קודם שישלח האם עובר בלאו וחייב לשלח האם כמו בכל מצות שילוח הקן [ואפי' בקדשי ב"ה משכחת לה ביונה על ביצי חסיל שהבצים אינן הקדש כלל וידוע שאינם מן היונה ואפי' מדרבנן אין איסור רק בקדשי מזבח אתי שפיר טפי אפי' אי נימא דבעינן מין על מינו דוקא ומ"מ משכחת בידוע שהבצים אינן של אותה האם והאם היא בלבדה מוקדשין] ואהא קאמר שלא אמרה תורה רק במי שמצווה לשלח האם אבל זה שאינו מצווה לשלח רק להביאה לגזבר ממילא יכול ליקח הבנים קודם שישלח האם ואף דבהקדש הוי לקיחת האם על מנת לשלח מ"מ פשיטא דקרא שלח תשלח מיירי ברוצה לשלח ומ"מ והדר והבנים תקח לך א"כ הכא נמי ס"ד שאסור לזכות בבנים עד שמשלח דהיינו להחזיר לגזבר ולפי זה יש לפרש בפשיטות ג"כ דהאם והבנים הכל של הקדש וס"ד דאסור ליקח אותם שניהם ביחד משום לא תקח האם על הבנים ואפי' הנוטל על מנת להחזיר לגזבר דמ"מ אסרה תורה ליקח האם על הבנים ואי נטלם צריך להחזירם לגזבר ומתחילה יקח האם ויחזור לגזבר ואח"כ יקח הבנים ויחזירם קמש"ל שאין בזה שום מצות שילוח הקן לפי שאינו בשילוח רק בהחזרה לגזבר. אלא שאני מסתפק קצת אם זה הדין דאסור לזכות בבצים יש בו לאו גמור דלא תקח אם על הבנים דאפי' ליקח האם לשלחה אסור ליקח הבנים קודם שישלח ונלמד מסיפא דקרא שלח תשלח והדר והבנים תקח לך ש"מ דליקח שניהם אפי' לשלח האם אסור או רק איסורא בעלמא ירמוז בקרא שלח תשלח והדר תקח לך אבל לאו דלא תקח אינו בלוקח לעצמו ויתבאר עוד לקמן בס"ד ועיין מה שכתבתי בסמוך:

שם אמר רבינא הילכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח וכו'. גם בזה צריך לדקדק מהו הכוונה פטור משילוח אי הכוונה שילוח גמור דס"ד שישלחנו להפקר כמו כל שילוח הקן א"כ לא יהיב טעמא אהא כלל דבאמת נימא דמצווה לשלחו וע"כ דידע מבחוץ שאי אפשר לשלח להפקר א"כ לא צריך טעמא כלל וע"כ דהכוונה דס"ד שיביאנו לב"ד וזהו שילוחו א"כ היכי קאמר דפטור משילוח הא באמת צריך לעשות כן וצריך לפרש ג"כ באחד מן הדרכים הנ"ל והיינו כיון שאמרה תורה לא תקח האם על הבנים ואי לקח שלח תשלח את האם א"כ זה שנטל אם על בנים חייב כיון שאי אפשר לשלחו והוי לי' כמתה דחייב מלקות שלא קיים עשה דשילוח ועל זה קאמר דפטור שלא אמרה תורה לא תקח רק במי שמצווה לשלח אבל זה כיון שאינו מצווה לשלח ממילא אינו עובר בלאו דלא תקח ואי נטל אם על בנים פטור ואין עליו עשה דשילוח שיהא חייב מלקות על ידי שאינו יכול לקיים העשה או דבאמת ס"ד דשילוח זה היינו להביאו לב"ד ומ"מ קמש"ל דפטור משילוח זה מצד שילוח הקן אף דבלא"ה צריך להביאו לב"ד מ"מ נ"מ אי מתה דאי הי' עליו מצות שילוח הקן ונטלה על בנים ומתה חייב מלקות על מה שאינו יכול לקיים העשה לתקן הלאו קמש"ל דפטור וטעמא דלשון שלח תשלח משמע דוקא במי שיכול לשלחו להפקר לא להביאו לב"ד הילכך אינו לוקה על לאו דלא תקח אם על בנים אם לקחם ומתה מיהו לפי מה שאבאר לקמן (דף קל"ט) בגמרא אלא דאגבהה לאם דכל שנטל על מנת לשלח אפי' לקח הבנים קודם שילוח האם נהי דאיסורא איכא מצד שלח תשלח והדר והבנים תקח לך אבל לאו דלא תקח לא עבר כל שנטל האם על מנת לשלח א"כ הכא אכתי תיקשי וכן במוקדשין דהא ע"כ על מנת להביאו לב"ד לקחו ולא לעצמו א"כ אין כאן לאו ואם מתה אין כאן מלקות מיהו לפי' הראשון דידע דשילוח הוא רק להפקר א"כ ס"ד כיון שאינו יכול לשלח אי נטלה על הבנים חייב מלקות שאינו יכול לתקן הלאו קמש"ל דכיון דאינו מצווה לשלחו אין בו ממילא לאו דלא תקח אמנם מעיקר במוקדשין אין לנו פי' ברור אי נימא דאי נטל על מנת לשלח אפי' לקח הבנים עמה קודם שילוח אין בו מלקות א"כ נתבטלו הפירושים דלעיל ולא נשאר לנו לומר רק בקדשי ב"ה והוא רוצה ליקח על מנת להביאם לגזבר לפדותן ולעכבם לעצמו והבאה לגזבר בין להחזירה בין לפדותה אין זה שילוח וא"כ ס"ד דכל שלקחה על הבנים על מנת לפדותה מן הגזבר חייב לשלח האם אחר פדי' כיון שמתחילה עבר בלאו דלא תקח קמש"ל דפטור אפי' פדאן דלא אמרה תורה מצוה זו רק במי שמצווה לשלח אבל זה אינו מצווה לשלח דהא אי אינו פודה אינו מחוייב רק להחזיר לגזבר [ועוד דעכ"פ אינו מצווה לשלח רק שיביאנו תחילה לגזבר לפדותה ע"י העמדה והערכה] ואף דלעיל בכסוי הדם פריך וליפריקנהו כבר הקשו התוס' שם דלמה מחוייב בכך ותירצו משום הפסד קדשים לפי ששחטן אבל כאן לא שייך זה ולכך כיון שאינו מצווה לשלחו רק להביאו להחזיר לגזבר ממילא אפי' פדאו פטור משילוח ועל דרך זה יש לי לפרש כאן מימרא דרבינא דעוף שהרג את הנפש פטור משילוח והיינו אי לקחו על הבנים לעצמו דקודם שנגמר דינו שחטו מותר באכילה מ"מ פטור משילוח ואינו חייב על מה שלקח אם על בנים לעצמו ואפי' שחטו שאינו יכול עוד לשלח פטור וטעמא דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו אי נטלו לעצמו אבל זה שאינו מצווה לשלחו רק להביאו לב"ד אין בו חיוב לא תקח אם על בנים ובהכי ניחא טפי דקאמר אי דגמר דינא בר קטלה הוא ופירש"י והיאך נמלט ודבר זה מן התימא דבשביל שנגמר דינו לא שייך שיברח ואפי' באדם מצינו מי שנגמר דינו וברח וכ"ש בעוף ולהנ"ל ניחא דהכי מקשה אי נגמר דינו הרי תחילת לקיחתו אינו לעצמו כלל דהא אסור בהנאה ואפי' שחטו אסור וע"כ לקיחתו הוא להביאו לב"ד והיכי ס"ד שיש כאן דין לא תקח אם על בנים מיהו לכל הפירושים אין צריך לפרש כפירש"י דבר קטלה היאך נמלט רק בעוף החייב מיתה לא שייך שילוח כלל דפשיטא דמיתתו אין זה שילוח ודע שיש להקשות דהוי לי' לומר במשנה חומר בכסוי הדם דנוהג בעוף שהרג נפש משא"כ שילוח הקן וצ"ל כמו שכתבתי במשנה:

בתוס' בד"ה יצא זה פ"ה דטעמא וכו'. דבריהם אינם ברורים דפשיטא שלא נתכוון רש"י לומר שזה שאמר במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר שבא לחדש ענין זה ליתן טעם למה אינו מחוייב לשלחו על פני השדה שהרי מבואר הוא ממה שאמר יצא זה שאי אתה מצווה שדבר זה ידענו מבחוץ שאינו מצווה לשלחו ובידיעה זו רוצה להוכיח מקרא למה אינו נוהג במוקדשין ואי זה בלבד מספיק הוי לי' לומר שאי אפשר לשלחו וע"כ שעדיין אין זה מספיק והיינו דעיקר הקושיא היתה למה נפטר משילוח לגמרי עכ"פ יתחייב להביאו לגזבר וזהו שילוחו ואי מתה יתחייב מלקות על מה שלקחה על הבנים או עכ"פ יתחייב בלקח על הבנים כיון שאי אפשר לשלחו ועל זה דרש מקרא דאין חיוב רק במי שיכול לשלח לא במי שאינו יכול לשלח רק להביא לגזבר והשתא הוצרך רש"י ז"ל לפרש מאין באה ידיעה זו שאין מצווה לשלח ממש כמו שאר שילוח הקן לזה פי' משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה לכך קאמר בפשיטות יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו וזה ברור גם מה שהקשו דבעוף קודם שנגמר דינו ליכא תקלה אינה קושיא דודאי יש תקלה במה שאינו מבער הרע שהרי מזיק הוא ויכול להזיק גם במה שאינו מקיים עשה דבערת הרע הוי תקלה גם מה שכתבו דפשטי' דקרא דריש וכו' הוא תמוה לפע"ד דהיכי קאמר יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו הרי על זה אנו דנין שיהא מצווה לשלחו ולא להביאו לגזבר וע"כ דהא ידעינן מבחוץ דלשלחו אי אפשר או משום תקלה או הפסד קדשים:

בא"ד ופי' בקונ' מתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא מועלין ולא נהנין ואע"ג דבקדשי ב"ה מועלין וכו'. ולדעתי דברי רש"י נכונים דבקדשי ב"ה בלא"ה כיון דמהני פדיון שייך תקח לך ע"י פדיון רק בקדשי מזבח דלא מהני פדיון קשי לי' מתקח לך ועל זה קאמר דביצי תורין לא נהנין ולא מועלין ואין כאן איסור מדאורייתא ושייך שפיר תקח לך ואי קשיא באם נמי נימא הא יכול לפדותה ולשלחה מ"מ לא שייך שלח תשלח שהרי אינו מחויב בזה לפדותה ולשלחה כמ"ש התוס' גופייהו ריש כסוי הדם אבל תקח לך שפיר שייך דרשות הוא בידו לא חיוב מיהו בלא"ה לא ידעתי מאי קושיא מתקח לך הא איכא למימר דהבנים חולין כגון יונה על ביצי חסיל וכ"ש בקדשי ב"ה משכחת לה במין על שאינו מינו דידוע דאפרוחים וביצים חולין שלא הקדיש רק מין האם והוצרך ליתן טעם על האם שהיא בשילוח דבמוקדשין לא שייך זה:

דף קלט.

בגמרא הני מוקדשין היכי דמי. תמי' לי היכי מקשה היכי דמי הא בהדיא קתני במתניתין איזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס ופירש"י במשנה שמרדו ויצאו ולא חזרו וקננו בפרדס א"כ הך גופא שייך גם במוקדשין ולמה לא ידע מציאות מוקדשין דאותן אווזים היו הקדש או יונים בקדשי מזבח ונהי דיונים לא שייך בגדולים משכחת בקטנים או בתורים וע"כ שהי' קשה לו מציאות זה עד ששאל היכי דמי ונראה לי דהמקשה הוי ס"ל במה נפשך אי בקדשי מזבח דהיינו תורים ובני יונה שהן עופות המצויין בהפקר רק יש מהם שקננו ברשות של אחד ואין דרכן לפרוח א"כ בהנך לא שייך שמרדו ויצאו דא"כ מנין יודע שהם של הקדש כיון דשכיחי בהפקר ואי באווזים ותרנגולים דהם קדשי ב"ה ואינהו לא שכיחי בהפקר וכל שנמצאו ואין להם בעלים ומן ההקדש ברחו מסתמא אינהו הן כיון דלא שכיחי בהפקר א"כ אי מרדו פקע קדושתם ולכך הי' טרח להמציא מוקדשין שלא יהיו מזומן ומ"מ לא מרדו כנ"ל ואולי מדקאמר אח"כ רב אמר ולא קאמר אמר רב כדרך הש"ס בכל מקום שהוא מביא אמורא שבא ליישב קושיא שמקשה מזה נראה שלא היתה הכוונה רק לומר היכי דמי ואי אפשר לפרש רק בהקדיש כן ומרדו ונחלקו בזה רב ושמואל לרב דוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב"ה במרדו פקעי קדושתייהו ולשמואל אפי' קדשי ב"ה לא פקעי:

שם אלא דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא איחייב לי' בשילוח. והא דלא קאמר דאגבהה לאם כשלא היתה נוגעת בקן והדרה דלא איחייב מעיקרא בשילוח כדתנן לקמן היתה מעופפת אי אין כנפי' נוגעת בקן פטור משום דאם כן קשיא טפי כיון שזכה באם בפטור והיא שלו היכי ס"ד שיתחייב לשלח את שלו והגמרא ידע דוודאי אי אפשר רק באופן שמחויב בשילוח רק דלא ס"ד כיון שכבר מחויב שלא יפטור במה שהקדיש אח"כ לכך קאמר מעיקרא איחייב לי' ולא מהני מה שהקדיש לפטרו ומייתי מר' יוחנן בר יוסף והא דקאמר מעיקרא אלא דאגבינהו לאפרוחים והא אסור לזכות בביצים קודם שישלח האם לא קשיא חדא דשפיר מצי מיירי שנטל האפרוחים ולא היתה האם רובצת ולכך מקשה כיון דזכה בהם כבר נעשה שלו ומזומן ושוב לא איכפת לן מה שחזרה האם ועוד אפילו נטלן בעוד האם עליהן מ"מ דוקא כשלקח האם אסור לזכות משום שלח תשלח והדר והבנים אבל כל שלא לקח האם כלל שלא הי' עליו מצות שילוח יכול ליקח הבנים אמנם רש"י ז"ל פי' לקמן דאסור לזכות בביצים היינו לפשוט ידו תחת האם וללקחן דמשמע אפילו לא לקח האם אסור לזכות מ"מ פשיטא דאי זכה בהם הם שלו ואי אהדרינהו וחזרה עליהם שוב אין כאן שילוח דהוי מזומן ואדרבא כיון דאסור לזכות מסתמא הם שלו דאי אינו יכול לזכות בהם נלל מאי איסורא איכא וכי הנגיעה בהם אסור קודם אבל וודאי אי נטלה לאם אפילו על מנת לשלח ונטל הבנים אפילו לא חזרה האם עליהן חייב בשילוח מעיקרא רק דמיירי באופן שלא נתחייב מעיקרא בשילוח עדיין ועמ"ש בסמוך בדיבור זה:

ודע דמדקאמר הכא בפשיטות מעיקרא איחייב לי' בשילוח משמע בהדיא דעיקר מצות שילוח הקן הוא שלא יקח האם בלבד בלי הבנים כלל ודכתיב אם על הבנים היינו בעודה על הבנים כמו שפירש"י בחומש וזה דלא כנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה במסכת מכות דלאו זה הוא שלא יקח האם והבנים כאחד ואי לקח אותן ניתק לעשה שלח תשלח ולפי זה בלקח האם בלבד אינו עובר כלל בלאו ולפי דבריו צ"ל דהא דתנן אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום שנאמר שלח תשלח האם והבנים תקח לך היינו דוקא כשעבר הלאו ולקחן כאחד דאינו יכול לתקן הלאו רק בזה האופן לשלח האם אבל אי לא לקח רק האם בלבד אפילו לא שלח הבנים אינו עובר כיון שלא לקחן והניחם כמות שהן ואפילו יקח אותם על מנת לשלחם לא מהני דאין שילוח בבנים והרי לקחן ונתחייב בשילוח האם אבל וודאי מהך סוגי' דהכא מוכח להדיא דבלקיחת האם בלבד מתחייב וכן נמי מוכח בתוספתא דקתני נטל האחד האם ואחד נטל הבנים הנוטל את האם חייב והשתא אי ס"ד שאין חיוב רק בנטילת האם והבנים כאחד א"כ תרווייהו לא עבדי איסורא זה לא נטל רק האם ואינו חייב והשני לא נטל רק הבנים והיכי ס"ד דבשביל דהשני נטל הבנים יתחייב הראשון על לקיחתו האם מה שלא נתחייב מעיקרא ואי קשיא השתא נמי אי נימא דבנטילת האם בלבד מתחייב מה קמש"ל דהנוטל האם חייב לא קשיא דס"ד דוקא בהניח הבנים חייב בשילוח דמצי ליקח הבנים כדכתיב ואת הבנים תקח לך אבל עכשיו כיון דאחד נטל הבנים הרי אי אפשר לו ליקח הבנים ואינו חייב בשילוח קמש"ל דחייב ולא מיפטר במה שלקח אחר הבנים דשפיר מתקיים והבנים תקח לך ואפילו ביד אחר אבל אין הטעם משום דמעיקרא נתחייב דהא בנעשו טריפה פוטר התם בתוספתא והיינו מהאי טעמא דאי אפשר לקיים והבנים תקח לך ולכך קמש"ל כאן דלקיחת אחר אינו פוטר כיון שנתקיים לקיחת הבנים [ויש מקום לפרש ג"כ משום דכבר נתחייב בלקיחת האם ולחלק בין נעשו טריפה בענין אחר אבל העיקר נראה לי כנ"ל] ועוד תניא התם בתוספתא נטל את האם ואחר כך נטל את הבנים חייב לשלח נטל את הבנים ואחר כך נטל את האם פטור מלשלח והנה לכאורה הי' מקום להוכיח כהרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל ולכך סלקא דעתך כיון שלא נטלן כאחד רק בזה אחר זה אינו חייב לשלח קמשמע לן אפי' בזאח"ז חייב רק להיפוך בנטל הבנים כבר נעשו מזומן קודם שמתחייב בשילוח האם וכדאמרינן הכא דאגבינהו לאפרוחים הוי מזומן [ומזה יש לתמוה על פירש"י הנ"ל דאסור לזכות בבצים היינו אפילו מתחת האם וקשה כיון שאי נטל הבנים כבר נעשו מזומן ואינו חייב בשילוח האם כלל אפילו נטלה כמבואר בתוספתא א"כ היכי מייתי מקרא שלח תשלח והדר והבנים תקח לך דהא הכא לא חייב בשילוח האם כלל וע"כ דהכוונה בנטל האם לשלחה אסור לזכות בבנים עד שישלח האם] אבל באמת הא ליתא דע"כ שלח תשלח האם בעוד הבנים מונחים דהא אסור לזכות בבנים קודם שילוח האם א"כ ע"כ דמצות שילוח הוא בלקיחת האם בלבד רק כוונת התוספתא בהיפוך דס"ד דוקא בלקח האם והניח הבנים חייב בשילוח לקיים והבנים תקח לך אבל בלקח הבנים קודם ששילח האם דאינו צריך ליקח עוד הבנים אין צריך לשלח האם קמש"ל דמ"מ חייב ועוד אי ס"ד דעל לקיחת האם בלבד אינו חייב בשילוח א"כ פשיטא דאין לחייבו רק בלקיחתן כאחד אבל אי לקח האם קודם כיון שלקחה בהיתר וזכה בה הרי היא שלו ובשביל שלקח אח"כ הבנים לא ס"ד לחייבו לשלח במה שכבר זכה ולא נתחייב לשלם כדמוכח להדיא הכא דקאמר אי דאגבהה לאם מעיקרא איחייב בשילוח ולא קאמר דמיירי שלא היתה נוגעת בקן וע"כ משום דכבר זכה בה שוב לא שייך בה שילוח וליכא למימר דשאני היכי דזכה בה מצד שלא נגעה בקן אבל אי נגעה בקן ולא זכה בה רק מצד שלא נטל עדיין הבנים כל שנטל הבנים אח"כ חייב א"כ אכתי תיקשי לימא דאגבהה לאם והיתה נוגעת בקן ואקדשה ואח"כ לקח הבנים והשתא לא שייך לומר מעיקרא איחייב בשילוח דהא לא נתחייב דלא לקח הבנים וכשלקח הבנים כבר הקדיש וע"כ דכל שהאם רובצת על הבנים אסור ליקח האם לבדה לעצמו רק על מנת לשלחה וישלח ואח"כ יקח הבנים וכל זה ברור ודברי הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל צ"ע ומעתה כיון שנתברר דבר זה שאסור ליקח האם בלבד רק לשלחה והך לא תקח האם על הבנים הכוונה מעל הבנים כמו שפירש"י בחומש וכך הוא לשון התוספתא מעל הבנים א"כ ממילא מוכח דמה שאמרו אסור לזכות בבצים קודם שישלח את האם אין בו רק איסור בעלמא שלא עשה העשה כסדר הכתוב לשלוח האם והדר ליקח הבנים אבל אין כאן עבירת לאו מעיקר המצוה כיון דהך לא תקח האם על הבנים הכוונה רק על האם מעל הבנים ומן הבנים לא מיירי כלל ולפי זה כל מה שפירשתי לעיל במוקדשין על פי דין זה דאסור לזכות בביצים קודם שישלח האם הכל ליתא. רק העיקר הפי' הוא כמו שפירשתי דהכוונה במתניתין אבל לא במוקדשין היינו שיכול ליקח האם והבנים לעצמו ע"י שיפדה אותם ואהא מקשה אמאי לא כיון שרוצה לפדותה לעכב לעצמו למה לא יהא שייך בו מצות שילוח הקן וקאמר טעמא שלא אמרה תורה שלא ליקח האם והבנים לעצמו רק במי שמצווה לשלח האם אי לקחה אבל במוקדשין אינו מצווה לשלחם דהא אינו מחויב לפדות ולשלח ויכול להחזירה לגזבר וכיון שאין עליו מצות שלח תשלח ממילא יכול לפדותם וליקח לעצמו האם והבנים:

ויש לי ראי' ברורה לפי' זה דודאי יש לתמוה מהא דמייתי מהך דר' יוחנן בר יוסף הקדיש חי' ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שבא לידי הקדש והשתא תיקשי מה בא להוכיח מהך ברייתא הא ע"כ בא להוכיח שאין הקדש אחר חלות המצוה מפקיע חיוב המצוה וקשה היכי מוכח זה שאני כסוי שהרי יכול הוא לכסות רק בהקדש פטור מזה לכך כשהי' מחוייב קודם מכסה אפי' של הקדש אבל שילוח הקן דמה שאינו משלח הוא לפי שאינו יכול לשלח על פני השדה והבאתו לגזבר אין זה שילוח כלל א"כ ממילא פטור משילוח ואי דכיון שכבר נתחייב בשילוח לא חל ההקדש כלל ויכול לשלחו על פני השדה זה לא מוכח כלל מהך דריב"י ואדרבא התם פשיטא דחל ההקדש ועכ"פ אין להוכיח מהך ברייתא דאין הקדש חל כלל מחמת שנתחייב במצות שילוח אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דעיקר אבל לא במוקדשין הכוונה שיכול ליקח האם ולפדותה לעצמו ואין צריך לשלחה כיון שהקן הי' של מוקדשין והשתא מייתי ראי' שפיר דכיון דהקדש דאח"כ אינו מבטל מצות כסוי שכבר נתחייב בה קודם הקדש א"כ ממילא כיון שנתחייב בשילוח ממילא אפי' הקדיש לא נפטר מחיובו וממילא צריך לפדותה כדי לשלח לקיים המצוה של שילוח שנתחייב בה קודם הקדש וזה ברור ועמ"ש עוד בסמוך:

שם שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבוא לידי הקדש. איכא למידק הא הך כסוי הדם שאינו נוהג במוקדשין איכא התם ריש כסוי הדם תרי טעמי או משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה או משום מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש והשתא לטעם זה אינו רק בקדשי מזבח אבל קדשי ב"ה חי' נמי קודש וכיון דבהך ברייתא בחי' מיירי ע"כ טעמא מכח שחיטה שאינה ראוי' והשתא תיקשי נהי דלהך לישנא דמאן דסובר מוקדשין לא בעי כסוי סבר לה בשחיטה שאינה ראוי' כר"ש ובהעמדה והערכה כר"מ א"כ הכא נמי נפרש הך ברייתא וס"ד כיון שהקדיש הרי עכשיו השחיטה אינה ראוי' קמש"ל כיון דמעיקרא היתה שחיטה ראוי' כבר נתחייב בכסוי אבל למה דמשני התם דטעמא משום דמחוסר פדי' בין שחיטה לכסוי תיקשי הכא למה לי טעמא לחייבו בכסוי הא גבי גט דקי"ל מחוסר קציצה פוסל דכתיב וכתב ונתן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו במתניתין דאין כותבין במחובר לקרקע דדוקא אי הי' מחוסר מעשה בשעת כתיבה דנכתב בפסול אבל אי בשעת כתיבה לא הי' מחוסר מעשה רק חיברו אח"כ ותלשו לא הוי מחוסר מעשה כלל א"כ הרי הקדיש אח"כ ויכול שפיר לפדות ולכסות אפילו תימא דעכשיו נמי הוי שחיטה שאינה ראוי' מ"מ לא הוי מחוסר מעשה במה שיפדה וממילא צריך לפדותו משום הפסד קדשים כמ"ש התוס' ריש כסוי הדם ומכסה חולין ממש ובוודאי ליכא למימר דבאמת כך הכוונה דהא שכבר נתחייב בכסוי קאמר ומטעם הנ"ל אפילו לא נתחייב או דהקדש מבטל החיוב ה"מ אם אינו יכול לפדות אבל זה יכול ולא הוי מחוסר מעשה בין שפיכה לכסוי כיון דבעת שפיכה לא הי' מחוסר כמו בגט דהתם והתם לא שייך שכבר נתחייב ומ"מ כשר:

הן אמת שאני תמה על הרשב"א ז"ל שם דהביא ראי' לדינו מה דאמרי' התם ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וקשה כיון דכתיבה בתלוש היאך יהא חתימה במחובר וע"כ דחיברו וחתמו ותלשו א"כ מוכח דמחוסר זה אינו פוסל רק מצד חתימה דהחתימה הי' מחוסר מעשה ולא מצד כתיבה וע"כ כיון דבעת כתיבה לא הי' מחוסר לא איכפת לן מצד כתיבה רק לפי שהי' מחוסר בעת חתימה אבל אני תמה מלבד מה שכתבתי בספרי ת"י שם לדחות ראי' זו אבל בלא"ה לפי דעת הרשב"א ז"ל עצמו שם שהשיג על פירש"י דפי' טעמא דאין כותבין על מחובר לקרקע משום דהוי מחוסר קציצה דאפי' נותן לה כל הקרקע לא מהני ומפרש הוא טעמא מן הירושלמי משום מה ספר בתלוש אף כל בתלוש והשתא ממילא לא מיירי כלל במתניתין שתלשו רק נותן לה כמות שהוא א"כ שפיר קאמר ר"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם חיברו אחר כתיבה וחתמו ונתנו לה כמות שהוא אינו פסול רק מכח חתימה דנחתם שלא על ספר אבל כתיבה היתה על ספר אבל משום מחוסר מעשה ליכא כלל דלא קצץ מידי [דפשיטא דהחיבור אינו מחוסר מעשה שאין צריך לחברו] והתוס' בגיטין (ד"ד ע"א) בד"ה עד שתהא הקשו ג"כ למה לי וחתימתו הא אפשר שתהא חתימה במחובר כיון דכתיבה בתלוש ותירצו ג"כ דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו והנה לא בארו התוס' החידוש הגדול הזה היוצא מדבריהם דאין מחוסר מעשה פוסל בין כתיבה לנתינה רק שיהא מחוסר בעת כתיבה דוקא ולהנ"ל ניחא דס"ל ג"כ בהך דאין כותבין במחובר דלאו בתלש מיירי ומשום מחוסר מעשה אלא משום דכתיבה או חתימה על מחובר פסול אפילו נתנו לה כמות שהוא והיינו משום שנכתב שלא על ספר וכן אי נחתם שלא על ספר:

אמנם בספרי ת"י בגיטין שם הקשיתי על הרשב"א ז"ל קושיא חזקה דע"כ בש"ס דילן לא ס"ל דרוש מה ספר בתלוש ושם כתבתי טעם נכון דאינו יכול ליתן אפילו הקרקע כמות שהוא גם הרשב"א ז"ל עצמו נתן שם עוד טעם משום דבעינן שיהא ראוי ליתן מיד ליד ולפי הטעמים הללו בוודאי יש להקשות תיפוק לי' דבלי חתימה הא אינו נותן לה מיד ליד וע"כ שתלשו ונתנו לה ופסול משום מחוסר מעשה בעת חתימה אבל משום כתיבה לא נפסל כיון דלא הי' מחוסר בעת כתיבה ובירושלמי בגיטין שם מבעי' להו בהא אי חברו ותלשו בנתיים פוסל והכי איתא התם שמואל בר אבא בעי כתבו חתמו בתלוש חיברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר"י ר"א אמר ר' אבין בעי כתבו בתלוש חיברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרינן בי' רבנן והנה יש שם גירסות משונות אבל כפי הנראה מדברי הרשב"א ז"ל נסתפקו בירושלמי בהא מילתא וכתב הרשב"א אף דבירושלמי מספקא להו מדלא מיבעי' לן בגמרא דילן ש"מ דהוי פשיטא להו מדברי ר"י דקאמר כתיבתו וחתימתו דע"כ תלוש וחיברו הוי כמחובר ומחוסר אינו פוסל רק בעת כתיבה או בעת חתימה לא כשנעשה מחוסר אח"כ אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דוודאי להירושלמי דמפרש טעמא משום מה ספר בתלוש א"כ פשיטא דלא קשיא מר' יהודא כלום דשפיר משכחת לה שכתבו בתלוש ונטעו והשריש וחתמו ומסרו לה כמות שהוא דמשום כתיבה ליכא ומשום חתימה איכא אבל לדידן לא ס"ל אליבא דרבנן מה ספר בתלוש כמו דלא דרשי אין בו רוח חיים א"כ ע"כ דליכא פסול בכתיבה על מחובר רק או מכח מחוסר קציצה או שאינו יכול ליתן מיד ליד כפי תירוץ שני של הרשב"א ז"ל כמו שכתבתי בספרי ת"י שם א"כ ע"כ לא משכחת לה שיהא מחובר פסול מכח חתימה ולא מכח כתיבה רק אי נימא דאין מחוסר מעשה פוסל אלא שיהא מחוסר בעת כתיבה או בעת חתימה אבל אח"כ לא ובהכי ניחא לי ג"כ מה שפירש"י במשנה דאין כותבין במחובר טעם דהוי מחוסר מעשה והוא תמוה מאוד דהא במשנה הקודמת קתני על הכל כותבין ונותן לה את העבד אלמא דכה"ג בכלל כותבין נקט לה ומ"ש הכא דקתני אין כותבין כיון דיכול ליתן לה הקרקע ואי קוצץ גם שם פסול ולהנ"ל ניחא דוודאי מודה רש"י דאפי' נותן לה כל הקרקע לא מהני מטעמא של הרשב"א ז"ל דלא הוי נתינה מיהו הכא אי אפשר שיהא הפסול רק מכח נתינה א"כ מה נחלקו בכתיבה או חתימה ס"ס נותן לה כל הקרקע ולא הוי נתינה וכן לר"י למה לי כתיבתו וחתימתו וע"כ דהכא וודאי מטעם מחוסר מעשה אתינן עלה רק הכא נקט אין כותבין במה נפשך אי יתננו כך אין זו נתינה ואי יקצוץ הוי מחוסר מעשה ושפיר נקט ר"י כתיבתו וחתימתו דפעמים שאין מחוסר פוסל מצד כתיבה רק מצד חתימה והיינו בחיברו אחר כתיבה ולפי זה עכ"פ מדברי כולם למדנו שאין מחוסר מעשה פוסל רק בעת כתיבה וה"ה הכא בעת שפיכה א"כ בלא"ה יכול לכסות כיון שצריך לפדות משום הפסד קדשים ומחוסר פדי' לא הוי ובוודאי ליכא דר' יוחנן בר יוסף בא לאשמועינן העיקר דיכול לכסות בלי פדיון כלל משום שכבר נתחייב בכסוי קודם דלא הוי לי' לומר חייב לכסות כיון דבלא"ה חייב לכסות ועוד קשיא לי אי הטעם משום שחיטה שאינה ראוי' מקמש"ל דכבר נתחייב כיון שאין הקדש פוטר הכסוי כלל רק דהשחיטה אינה א"כ פשיטא דהשתא נמי חייב בכסוי דאטו אי ישחוט חי' של חולין וישרפנה אח"כ או ישליכנה לים או יתננה לנכרי יפטר מן הכסוי בשלמא אי הי' גזירת הכתוב דהקדש פטור מכסוי הי' שייך לומר כיון דכבר נתחייב קודם שנעשית הקדש אבל כיון דאין ההקדש פוטר רק שחיטה שאינה ראוי' פוטרת והרי היתה שחיטה ראוי' ומאי ענין הקדש לפטור ועכשיו חייב בכסוי:

לכן נראה לי דודאי הך תנא ס"ל דהקדש פוטר מכסוי מגזה"כ והיינו כמר בר רב אשי לעיל דקאמר מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש ורש"י ז"ל פי' התם בד"ה מה חי' אינה קודש וז"ל סתם חי' אינה קודש שאינה ראוי' להקריב מבו' מדבריו דלאו על קדשי מזבח בלבד בא ליתן טעם דא"כ לא הו"ל לפרש סתם חי' אינה קודש דפשיטא דאין במציאות חי' שתהא קודש למזבח רק מר בר רב אשי בא ליתן טעם על כל מוקדשין אפי' של ב"ה רק לפי שסתם קדשים למזבח הן אבל לב"ה דרך להקדיש דמים ולא דבר שאין ראוי רק לפדות וליתן הדמים הילכך סתם חי' אינה קודש כלל רק עוף יכול להיות קודש למזבח לכך ילפינן מה חי' סתמה אינה קדושה כלל אף עוף אינו קדוש כלל והשתא ס"ד כיון דהקדש פוטר כל שהקדיש קודם שכסה פטור מן הכסוי שלא אמרה תורה לכסות הקדש קמש"ל שכבר נתחייב קודם הקדש מיהו יש לדקדק להך לישנא שם מכח שחיטה שאינה ראוי' היכי מפרש הך ברייתא ואפשר לומר כיון דבכסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה ואמרינן לעיל פרק כסוי הדם דטעמא דר"ש בהא דאשר יאכל כתיב הילכך אף דבאו"ב לא קי"ל כר"ש ושחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אבל בכסוי שנאה רבי בלשון חכמים משום דאשר יאכל כתיב א"כ ס"ד דעל הכסוי נמי קאי דרק אשר יאכל יכסה אבל אי אסור באכילה לא יכסה קמש"ל כיון דכבר הי' מותר באכילה אף שנאסר באכילה קודם כסוי חייב לכסות כנ"ל:

שם רב אמר במקדיש פירות שובכו וכו' כיון דמרדה פקעה קדושתייהו וכו' בבי גזא דרחמנא איתא וכו'. תמוה לי דמשמע דעיקר פלוגתייהו דלמר נעשה הפקר ופקע קדושה במרידתן ולמר לא נעשו הפקר ומשמע דכה"ג בחולין לכ"ע לא הוי אינו מזומן במרידה רק באופן דנעשו הפקר ונתייאשו הבעלים במרידתן דאי אפי' לא נתייאשו רק מרדו חשיב אינו מזומן מ"ט דרב דסובר בהקדש דפקע הקדש כיון דאפי' בחולין כה"ג לא פקע רשות בעלים וע"כ דאינו מזומן לא מיקרי רק באופן שנעשו הפקר ע"י מרידתן ומעתה יש לתמוה היכי מקשה לעיל מוקדשין אמאי לא וקשה כיון דבהקדש לא פקע רשות ההקדש לרב בקדשי מזבח ולשמואל בקדשי ב"ה א"כ לא הוי הפקר וכל שעדיין רשות בעליהן עליהן מזומן קרינן להו ובחולין נמי לא מיקרי אינו מזומן רק אי פקע רשות בעלים וליכא למימר דודאי אינו מזומן לאו בדין הפקר תלוי ומחמת שנעשו הפקר הוי אינו מזומן רק כל שמרדו כ"כ עד שהגיע ליאוש זהו שיעור אינו מזומן וממילא בהקדש ג"כ כיון שמרדו כ"כ הוי אינו מזומן ולא איכפת מה שאין הקדש נעשה הפקר שאי אפשר שיפקע להוציאו מתורת אינו מזומן כיון דמרדו כ"כ עד שבחולין כה"ג הי' יאוש בעלים אבל כל זה אינו נוח לי דכיון דלאו בדינא דהפקר תלוי שהרי אפי' דבר שאינו ראוי להיות הפקר בשום פנים מ"מ אינו מזומן הוי א"כ מאן לימא לן דאינו מזומן תלוי בשיעור הפקר שמא אפי' עדיין לא נתייאשו ואפשר שהם חושבים עדיין בספק להשיגם מ"מ כיון שמרדו הוי אינו מזומן וממילא כה"ג בהקדש לא פקע ההקדש ומנא לן דאינו מזומן בשיעור הפקר תלוי עד שיקשה רב כיון דמרדו פקעה קדושתייהו:

לכן נראה לפע"ד לפרש על שני פנים האחד הוא דודאי מזומן ואינו מזומן לאו בהפקר תלוי כלל ואפי' מרדו באופן שעדיין לא נתייאשו הבעלים כלל והם מהדרים עליהם ומצפים להשיגם עוד אעפ"י כן לא מיקרי מזומן כדקתני במתניתין אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס וכה"ג ודאי לא הוי יאוש בפרט אווזים ותרנגולים שאין דרכן לפרוח למרחוק שלא יוכל להשיגם עוד עד שיתייאש מהם רק התורה לא פטרה רק מזומן ולא אינו מזומן דכל שאינם בביתו מזומנים לפניו הוי אינו מזומן תדע דקתני במתניתין איזהו שאינו מזומן ומה לו לפרש מהו הא בפשיטות עוף המקננן במקום הפקר ואין לו בעלים וע"כ דבא לומר אפי' מרדו מן הבית חשיב אינו מזומן רק טעמא דרב דסובר דוקא כשיש עליו רשות בעלים אז לא חשיב יאוש רק כשמרדו באופן שמתייאש דדרך הבעלים לחזור אחר אבידתו להתאמץ להשיגו אבל של הקדש כל שמרד כיון שאין לו בעלים מיוחדים תיכף פקע רשות הקדש אפי' לא הגיע בחולין לגדר יאוש מ"מ בהקדש פקע כח הקדש שאין הגזבר מטריח להדר אחריהם כמו בעלים והרי אינו חייב באחריותן אי נאבדו ואפי' פשע פטור שאין דין שומרין בהקדש הילכך כל שברח פקע רשות הקדש ושמואל סובר בהיפוך דדוקא של חולין שיש לו בעלים כשמתייאש פקע שם בעלים אבל בהקדש לעולם לא פקע הקדש שאין יאוש בהקדש ומעצמו לא פקע דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא הילכך אף דהגיע למדרגת יאוש דהוא יותר משיעור אינו מזומן ג"כ לא יצא מכלל הקדש ומיעט קרא מוקדשין והא דאמר לקמן לריב"ח דחצר קונה הוי מזומן היינו במקום משתמר אפי' שלא לדעתו אבל באינו משתמר אפי' לא הוי עדיין יאוש הוי אינו מזומן:

ועוד נראה לי בדרך אחר קצת והוא דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בדין אחריות הוא כדפליגי לקמן ר"י ור"ל אי צריך שיבואו לידי גזבר או לא ובזה סובר רב דכל שמקדיש תרנגולתו לב"ה והיא אצלו ענין ההקדש הוא שימסור אותה ליד גזבר דוקא וכל שמרדה צריך לשלם דמי' לגזבר או ליתן אחרת לכך כיון דאחריותה עליו ממילא כל שמרדה נתחייב באחרת וזו יצאה לחולין ולכך מוקי לה בקדשי מזבח שאי אפשר שתצא לחולין אבל בקדשי ב"ה אי הוי מיירי תנא לא הוי פסיק ותני ולא במוקדשין כיון דאיכא חיובא במוקדשין במקדיש תרנגולתו ומרדה ועדיין לא מסרה לגזבר ושמואל ס"ל דכל שאמר שהתרנגולת תהא לב"ה והפרישה כבר נפטר מחיובו דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ובאותו מקום הוא גזא דב"ה דלד' הארץ ומלואה כתיב ובהכי ניחא טפי דהיכי ס"ד דקדושה פקעה בכדי ואפי' קדושת דמים כיון שאין להקדש בעלים שיתייאשו ולהנ"ל ניחא דמצד אחריותו של בעלים שמחויב באחרת כשמרדה בהא פקעה קדושה של ראשונה ושמואל סובר דאין עליו אחריות כלל דהוי בעת הקדש כמי שמסרה כבר להקדש דבבית המקדיש ג"כ איכא גזא דרחמנא במקומו וכיון שאין עליו אחריות לא פקע כח הקדש בכדי:

והיינו דמייתי עלה פלוגתא דר"י ור"ל במנה זה לב"ה דר"י סבר חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא. ודבר זה מן התימה דאי נגנבו או נאבדו לא יתחייב באחריות דאינן אבודין כלל והרי מי שימצא אותם יאכל אותם ואין להקדש כלום רק טעמא דר"י דעדיין אחריות הבעלים עד שיבואו לידי גזבר דגזא דרחמנא אצל גזבר הוא ועדיין לא בא לידו חייב באחריות ור"ל סובר דבמקום המקדיש הוי גזא דרחמנא וכבר באו להקדש והוא גזבר עליהם ומצד שומרין אינו חייב בהקדש כיון שכבר יצא ידי נדרו ולכך פריך דר"י אדר"י ור"ל אר"ל דר"י דסובר מעיקרא דאי מרדה לא פקעה קדושה ש"מ דאין אחריות התרנגולת על המקדיש עד שיביאה לגזבר ור"ל דסובר פקע קדושה סובר דאחריותה עליו ולכך במרדה פקע קדושה והרי הם סותרין עצמן זה את זה והיינו דמשני הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו ור"י סובר כיון דאמר עלי היתה כוונתו שיהא באחריותו עד שיבוא לידי גזבר ור"ל סובר דעלי אין הכוונה רק להפרישו דאז שוב לא מחוסר מידי דבהפרשה הוא בבי גזא דרחמנא משא"כ קדשי מזבח דבעי הקרבה מודה דעלי להקריבו קאמר [ועמ"ש בסמוך בגמרא ה"מ היכא דמת השור לפי זה] ובהכי ניחא לי מאוד דנקטי רב ושמואל מר במקדיש שובכו ומר במקדיש תרנגולתו לב"ה ובפשיטות הוי להו לומר רב אמר בקדשי מזבח שמרדו ושמואל אמר בקדשי ב"ה שמרדו ולהנ"ל ניחא דאי מרדו ביד גזבר לכ"ע לא פקע הקדש בכדי ורב מוקי בקדשי מזבח דבהא אפי' מרדו ביד המקדיש לא פקע קדושה ושמואל קמש"ל אפי' בקדשי ב"ה ומרדו ביד המקדיש לא פקע קדושה דאין אחריותו עליהן דכל היכא דאיתא אפי' ביד המקדיש הוי בי גזא דרחמנא כמו לגזבר והרמב"ם ז"ל כתב המקדיש עוף לב"ה ופרח מידו לוקח הכל ומביא לידי גזבר והיינו כשמואל ור"י אבל אין דבריו מסכימים כפי מה שפירשתי לעיל הך דמוקדשין וכפי הנראה הי' לו גירסא אחרת עיי"ש ועמ"ש בתוס' בד"ה כיון דמרדו:

שם ה"מ היכא דמת השור. איכא למידק מה ס"ד להקשות דנימא היכא דמת השור כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דעיקר טעמא של ר"ל דכל מקום שהוא אפילו ביד המקדיש הוי בי גזא דרחמנא בקדשי ב"ה הילכך אפילו אמר עלי לא הי' הכוונה רק לייחדו שזה הוא הקדש וכל שייחדו הוי כמו שהגיע ליד גזבר א"כ ה"ה בשור ובית הוי ס"ד דתיכף הוי כהגיע ליד גזבר ושוב לא איכפת לן אפילו מת ונפל ואהא משני דדוקא היכא דאיתנהו אינו צריך רק לייחדן ולומר שזה הוא ההקדש אבל אי אמר שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן וודאי לא הי' הכוונה רק שור זה עלי לייחדו לעולה ועלי לייחד הבית לקרבן אבל מ"מ צריך לייחדו ולא באמרו עלי נפטר הילכך כיון שמת השור ונפל הבית אינו באפשר לייחדו ואי נפטרנו לא הועיל דיבורו עלי כלל אבל בלא"ה וודאי לא נתבאר ההפרש בין נגנב ונאבד לנפל ומת דאטו גניבה ואבידה אינו נאכל ונפסד וע"כ דוודאי עיקר בי גזא דרחמנא היינו אצל המקדיש וכל שעשה המקדיש מה שמוטל עליו נפטר ואפילו מת השור ונפל הבית אי ייחד השור והבית אפילו לא מסרו לגזבר ומת ונפל פטור רק כאן שלא עשה יותר רק מה שאמר ומת השור ולעיל דפליגי במנה זה לבדק הבית ונגנבו או שנאבדו אפילו בעלי היינו דע"כ וודאי הפריש אותם דאי לא הפריש עדיין לא עשה כלום רק הכוונה עלי לייחדם לב"ה וכל שייחד אותם ונגנבו פטור אבל הך משנה דאמר עלי ולא ייחד אותם עדיין לכך אי איתנהו אין עליו לומר רק שהם מיוחדים לב"ה אבל בליתנהו חייב באחריות ועמ"ש בתוס' בד"ה דוקא:

בתוס' בד"ה כיון דמרדו. שמעינן מהכא וכו'. מהרש"א תמה בזה דבחולין גופא מוכח דלכ"ע במרדו פקע שם בעלים דהא חייבין בשילוח ע"כ ודבריו תמוהין דהיכין הוזכר דאינו מזומן תלוי בהפקר ואפילו לא נתייאשו עדיין יש לומר דהוי אינו מזומן כיון שאינם מזומנים עכ"פ רק דמוכח מהך דרב דהכא קאמר כיון דמרדו פקעה קדשותייהו ש"מ בהכרח דאינו מזומן דחולין לא הוי רק במרדו כ"כ עד שנפקע שם בעלים דאל"כ למה לא משכחת בקדשי ב"ה שמרדו באותו אופן דבחולין הוי אינו מזומן ומ"מ לא פקע שם בעלים ולמה כח הקדש פקע אלא וודאי דגם בחולין כל שמרדו פקע שם בעלים וה"ה בהקדש פקע קדושתייהו אמנם כבר כתבתי בגמרא לפרש בענין אחר ולפי ב' הפירושים שם אין דברי התוס' מוכרחים עיי"ש:

בד"ה דוקא מת. לאו דוקא נקט מת דהא שור אפילו נגנב ונאבד וכו'. הנה במסכת ערכין מפרש הך שור זה עולה דאמר דמי שור זה עלי והיינו לא שהקדיש השור עצמו רק דמיו הקדיש וכן דמי הבית לקרבן ולפי זה בשור נמי דוקא מת אבל כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא וכן לפי מה שפירשתי בגמרא דהכוונה עלי לייחד דמי השור לקרבן הילכך דוקא מת אבל באיתנייהו ומייחדו לקרבן אפילו מת אח"כ פטור גם מה שכתבו דלר"י נפל נמי לאו דוקא אינו מוכרח לפע"ד דדוקא במנה זה לב"ה אז כיון דאמר עלי ס"ל לר"י דהכוונה עלי להביאו לב"ה ואין ב"ה בביתו של מקדיש אבל שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן שפיר יש לומר דדוקא נפל אבל איתנייהו הוי הקדש במקומו כנ"ל:

בד"ה לפי שמצינו בהקדשות. תימא באיזה הקדש מיירי וכו' היאך דומה ערך להקדש שנתחלל. ולפע"ד לק"מ דוודאי ערך דומה להקדש שנתחלל שהרי כמו בהקדשות ומעשר שני המעות הוא המחולל בהקדש ובמעשר וכן דמי הערך הוא המעות המחולל באדם שאומר ערכי עלי נותן בעד גופו ערכו והוי ממש כמו מעות המחולל על הקדש ומעשר:

דף קלט:

(שייך למתני') בתוס' בד"ה שכסוי הדם תימא אמאי לא תני וכו' בזכרים ונקבות. כבר כ' במתני' דבלא"ה קשיא טובא דהוי לי' לומר חומר בכסוי בעוף שהרג את הנפש וכן תומר בשילוח הקן בטריפה רק עיקר לא נקט התנא רק בדבר שהי' מהראוי להשוותם כגון במזומן דכתיב הכא כי יצוד והכא כי יקרא וכן בחי' דס"ד מ"ש כיון דחס הכתוב על האם מה נפקא מינה חי' או עוף והי' לנו לומר שדיבר הכתוב בהוה כמו כי יצוד דדרשינן אפילו מזומן קמש"ל דבזה חלוקין אבל בענינים אחרים כיון שלא ראי זה כראי זה ואינם מסוג אחד כלל לא שייך לומר חומר כנ"ל:

בגמרא יכול יחזור בהרים וגבעות עד שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך. יש לדקדק כיון דיליף מכי יקרא במאורע לפניך שאין צריך לחזור בהרים עד שימצא קן א"כ כי יקרא פרט למזומן מנ"ל והרי בסמוך פריך מכי יקרא נפקא פרט למזומן ונראה לי דהכא דנקט במאורע לאו לישנא דיקרא דוקא דריש דאפילו אי הוי כתיב כי תראה קן צפור ג"כ מוכח זה דאין צריך לחזור בהרים רק נקט במאורע משום דכתיב באמת יקרא. וכבר כתבתי לעיל דפשיטא דאפילו במאורע לפניו אינו מחוייב לשלח האם כל עוד שאינו רוצה ליגע בהם והיינו מדאמרינן לעיל אי דחזא קן בעלמא ואקדשי' וכו' והשתא תיקשי הא מעיקרא חייב בשילוח כדפריך אח"כ היכי דאגבהה לאם וע"כ דכל שלא לקח האם אינו חייב רק לולא קרא לפניך הוי ס"ד שצריך לחזור אחר המצוה כמו שופר ולולב קמש"ל שאין מצוה זו כך וממילא רק אי רוצה ליקח אותם יש עליו מצוה לשלח האם אבל אי אינו רוצה לטפל בהם כלל יכול להניחם וילך לו:

שם לפניך ברה"י בדרך ברשות הרבים וכו' וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר וכו' מה דרך שאין קנו בידך וכו' בדרך כדר"י יש להקשות כיון דבברייתא קתני בהדיא דבדרך למעט אתי קננו בבית והיכי ניקום אנן ונוקמא לרבות קן שבים ואכתי ברייתא לא מתיישבא כלל גם יש להקשות דמוקי לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו מה דבברייתא אמרו לפניך ברשות היחיד ונראה לי פשוט דכך הכוונה דהתחלת הברייתא הוא לפניך אי הוי כתיב לפניך בלבד הוי דרשינן ברשות היחיד לאפוקי כל המקומות והשתא דכתיב נמי בדרך הוי דרשינן נמי רשות הרבים ולפניך למעט שאר מקומות כגון אילנות בורות שיחין ומערות והשתא דכתיב בכל עץ על הארץ נתרבה הכל ומקשה כיון דהשתא ע"כ לא באו לפניך ובדרך למעט מקומות אחרים א"כ למה לי בדרך וקאמר להורות כל שאין קנו בידך וס"ד דהכוונה למעט מזומן שקנו בידך ומקשה דמכי יקרא נפקא פרט למזומן וכן לפניך למה לי כיון דלא אתי למעט שום דבר דבאמת נתרבה הכל ועל זה משני דהא דקאמר לפניך ברשות היחיד היינו אי לא הוי כתיב רק לפניך הייתי דורש כך למעט רשותים אבל השתא דנתרבה הכל דרשינן לפניך לאתויי שהיו שלו ומרדו ובדרך אתי דלולא בדרך הוי ס"ד לפניך אכתי למעט אתי והיינו למעט ים דים לא איתרבי מבכל העץ על הארץ הלכך אף שנתרבה הכל מ"מ ים לא איתרבי וכתיב קרא לפניך למעט ים לכך כתיב קרא בדרך דים נמי כיון דהוי דרך הוי בכלל א"כ ע"כ לפניך אתויי בהיו שלו ומרדו ומעתה כך כוונת הברייתא דהך בדרך אתי להורות כל שאינו קנו בידך אפילו בים דזה נלמד משום דים נמי דרך איקרי ש"מ דכל שאין קנו בידך ואפילו בים חייב בשילוח כמו דרך וממילא מוכח דלפניך היינו לאתויי שהיו לפניך ומרדו מכאן אמרו וכו' ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייב בשילוח והיינו שהיו שלו ומרדו כמו שפירש"י בד"ה שקננו בפרדס שמרדו וכן האמת דסתם אווזין ותרנגולין אינן של הפקר רק היו של בעלים ומרדו ועמ"ש בתוס' בד"ה בדרך:

שם לאתויי שהיו לפניך ומרדו. מכאן ג"כ יש להוכיח דלא כמ"ש התוס' לעיל דאווזין ותרנגולין של חולין שמרדו הוי הפקר דאל"כ היו חייבין בשילוח דא"כ באופן שנעשו הפקר מה צריך קרא לרבות פשיטא דהוי כי יקרא ואינו מזומן כיון דהפקר גמור הן ומה בכך שהיו שלו כבר לכן נראה ברור דהכא מיירי שמרדו באופן שלא נתייאשו עדיין הבעלים ודעתן עוד עליהם ומ"מ כיון שמרדו הוי שפיר אינו מזומן וחייבין בשילוח ולכך קס"ד כיון דלא פקע שם בעלים פטורין משילוח קמש"ל דכיון דאינו מזומן הוא אפילו לפניך שהן שלו חייב בשילוח והיינו דפריך בפשיטות מכי יקרא נפקא ולא קאמר דדרך אתי לאפוקי קננו בפרדס ולא נתייאשו הבעלים:

שם משה מן התורה מנין וכו'. כבר קדמנו הרב מהרש"א בח"א שלו בביאור המאמרים הללו ולא נשאר לי רק במה שפירש"י ז"ל בשגם בגימטרי' משה ולפי זה גם ב' של בשגם דריש דאינה רק לשימוש ולדעתי יש לומר לפי שהי' משה ראש לכל ישראל בגדולתו שנאמר והאיש משה גדול מאוד והי' מלך עליהם והי' האחרון מן הגזירה שנגזר עליהם למות במדבר והוא הי' האחרון שבכולם וגם באמצע כשנגזרה הגזירה הי' הוא בשוה עמהם שנאמר גם בי התאנף ד' בגללכם עד שהי' מתפלל שיכתב סרחנו לכך רמוז שמו בשלשה תיבות הללו שגם הוא בשר האות הראשון והאות האחרון והאמצעי והוא שם משה ממש מם מן בשגם ה' מן הוא ש' מן בשר כנ"ל ולפי שדור המדבר מתו כולם כמו דור המבול לכך נרמז שמו כאן:

בתוספות בד"ה בדרך וא"ת אמאי איצטריך ריבויא וכו' במה ראית. דבריהם דחוקין מאוד כיון דבפי' אמר הכי נמי דמיחייב ש"מ דבא להקשות דבתרווייהו יתחייב בים ובשמים. ונראה לי דלא קשיא כמ"ש בגמרא דס"ד לולא בדרך דלפניך לאו לרבות שהיו שלו ומרדו רק למעט רשות ואף שבסוף מרבה הכל מ"מ ים לא נתרבה והוי ס"ד לפניך למעט ים קמש"ל בדרך דאפי' בים וכיון דהכל איתרבי ע"כ לפניך לרבות היו שלו ומרדו ואהא פריך אלא מעתה בשמים נמי לחייב מקרא בדרך ומשני דרך סתמא לא איקרי ואין להקשות מנא לן לרבות מרדו לימא לפניך למעט בשמים דהא מדרך נפקא דבשמים לא איקרי דרך כנ"ל:

בגמרא מאן דתני הרדסיאות וכו' על שם מקומן. נראה לי שבאו אלה התנאים לפרושי מתניתין והוא דבמשנה קתני אווזים ותרנגולים שקננו בבית וכן יוני הרדיסאות פטור משילוח ובודאי צריך להבין מה קמש"ל תנא דמתניתין דמאחר שאמר שאינו נוהג במזומן וכי צריך לפרש מהו מזומן ובודאי מה שהוא בבית גם מה זה שבחר ביוני הרדיסאות. לכן באו הנך תרי תנאי לפרש דמר מפרש על שם הורדוס והיו יונים הללו מלומדין מאוד ואימת העבדים עליהן ואף שקננו שלא בבית כי מקומן לרוחב מיל בשדה מ"מ לא דמי לאווזים שקננו בפרדס דהנך מפני אימתן ורגילתן בהעבדים לא יסורו משם והוי מזומן כאילו קננו בבית ומר סבר מצד המקום כיון שהם רבים ביחד ברוחב מיל ממילא לא יסורו זה מזה וכיון שהמקום אינו הפקר הוי מזומן אף דבשאר עופות בקננו כה"ג בשדה ופרדס אף שהוא רשות של בעלים כיון שאינו בבית הוי לי' אינו מזומן אבל בהנך יונים הוי מזומן וזה שסיפר ר"כ מה שסיפר להורות כי הי' אימת בעלים עליהן מאוד עד דמחמת זה חשיב מזומן כנ"ל:

שם ציפור טהור אשכחן דאיקרי ציפור טמא לא אשכחן דאיקרי ציפור. איכא למידק מ"ש דבכסוי הדם נקט חי' או עוף דמשמע בין טהור בין טמא והוצרך למיכתב אשר יאכל למעוטי עוף טמא הוי לי' למיכתב ציפור וממילא רק טהור ולא טמא ואי משום דאכתי לא הוי ידעינן בחי' דטהורה דוקא הא מר בר רב אשי יליף דבמוקדשין אין נוהג כסוי הדם דמקיש עוף לחי' מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש א"כ ממילא נמי הוי מקשינן חי' לעוף מה ציפור רק טהורה אף חי' טהורה דוקא וליכא למימר דאיצטרך אשר יאכל למעט נתנבלה בשחיטה דמודה בה ר"מ דפטור מכסוי והא לא הוי שמעינן מציפור הא ודא ליתא דא"כ למה לא קאמר באמת דאשר יאכל למעוטי נתנבלה אתי ובהכרח דקרא כתיב אשר יצוד ציד חי' או עוף אשר יאכל ושפך את דמו ש"מ דלמעוטי קודם שפיכה אתי שיהא הציד דבר הנאכל והיינו למעוטי עוף טמא אבל מה שנתנבל בשחיטה לא מוכח מהא כלל רק נתנבלה מוכח מג"ש שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכיון דהתם נתנבל לא ה"ה הכא נתנבל לא ואף דהתם טריפה נמי לא היינו לא מן השם הזה שאין השחיטה מתירתה באכילה שהרי אפי' אינה טריפה אינה ניתרת בחוץ באכילה רק מטעמא דאינה ראוי' לפתח אוהל מועד דמן הבקר להוציא הטריפה אבל השחיטה נקראת שחיטה והכא נמי הוי שחיטה אף שאינה ראוי' כיון שאינו מצד קלקול השחיטה רק מחמת טריפותה אבל נתנבלה מוכח משחוטי חוץ דלא הוי שחיטה ואי קשיא היכי קאמר דאשר יאכל צריך לעוף טמא הא ע"כ לטריפה אתי דאי לעוף טמא מ"ש מנתנבלה בשחיטה דכיון דהשחיטה עצמה מקולקלת לאו שחיטה היא א"כ עוף טמא הא פשיטא דשחיטתו כנחירה חשוב ולא שייך שחיטה בטמא כלל וקושיא זו ודאי קשיא בלא"ה בסוגי' שם דמה נ"מ בין טמאה לנבלה ואי באמת תרווייהו מאשר יאכל נפקא למה לי' למינקט עוף טמא ולא נתנבלה דנקט תנא בהדיא דפטור אפי' לר"מ וע"כ דמשחוטי חוץ יליף א"כ ה"ה טמאה ובאמת לק"מ דשאני עוף טמא כיון דשחיטת טמאה מועלת לענין בשחט לנכרי אפי' מפרכסת דלא הותר לנכרי מ"מ שחיטת ישראל משוי לי' אוכלא לטמא טומאת אוכלין וכיון דיש לטמאה שם שחיטה ס"ד דחייב בכסוי קמש"ל אשר יאכל למעוטי עוף טמא ולפי זה עדיין הקושיא במקומה דהו"ל למיכתב ציפור ולא בעי אשר יאכל ואף דר"מ דסובר קדשי ב"ה בעי העמדה לא איצטרך הך הקישא כלל ומר בר רב אשי יש לומר דלא נקט לה רק לר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה ודוקא בקדשי מזבח הוי מחוסר גרירה אבל מחוסר פדי' לא ס"ל דכמו דפריך מעיקרא וליפריקנהו אף דבעת שחיטה לא הוי קרינן בה אשר יאכל מ"מ כיון דע"י פדי' יוכל לאכול הוי מעיקרא אשר יאכל ושחיטה ראוי' א"כ ה"ה אי יפדה אחר הכסוי הוי מעיקרא שחיטה ראוי' ואשר יאכל לכן הוצרך להקישא אבל למ"ד הי' בכלל העמדה והערכה לא צריך הקישא כלל דבלא"ה לאו בר פדי' הוא אבל מ"מ אין זה מספיק דלא שייך דהיקשא דמר בר רב אשי הוי דלא כר"מ דהוא לית לי' הך היקשא. ונראה לי לומר דהך דמר בר רב אשי לאו הקישא בעלמא הוא דמקיש חי' לעוף רק דמלישנא דקרא דייק לה וכן משמע דקאמר אמר קרא חי' או עוף מה חי' קודש וכו' משמע דלישנא דקרא דייק לי' הכי דבא הכתוב לומר מה חי' קודש והיינו דלא הוי לי' למיכתב חי' או עוף דאפי' למ"ד או לחלק הכא לא צריך דאי אפשר לומר שניהם דושפך את דמו כתיב ומזה דייק דבא הכתוב לומר ציד חי' שהוא של חולין או עוף של חולין והך או מגלה שיש בעוף מה שיש בחי' דכמו שהחי' של חולין כן העוף של חולין ולפי זה להיפך אין ללמוד חי' מעוף דהוי טהורה דוקא לכך צריך אשר יאכל כנ"ל:

שם ת"ש תבנית כל ציפור כנף וכו'. הנה הקשו ארבעה קושיות שוין בתירוצם עד שהוצרכו לקצר מאי לאו כדאקשינן לא כדמשנינן ויש להבין למה לו כ"ה פשיטא דיש לתרץ בהא כמו בהא ונראה לי דיש קצת חידוש באחד מבחבירו ויתיישב ג"כ שלא הקשו ביחד מהנך דכתיבי בתורה ולמה הפסיק בקושיא מתהלים והוא דמעיקרא מקשה מקרא כל ציפור כנף ומשמע להו שיש בכאן שלשה דברים כי כל מרבה וכנף מרבה וס"ד דכל ציפור היינו טהור וטמא וכנף חגבים ומשני דהך כל קאי אכנף וציפור רק טהור בלבד ואהא מקשה מתהלים דלא כתיב רק ציפור כנף וא"כ אלה השלשה נכללו בהנך תרתי ציפור כנף א"כ משמע דציפור עצמו תרתי וכנף חגבים כיון דלא כתיב כל ומשני דכנף בלבד כולל תרתי וציפור רק חדא טהור בלבד והדר מקשה מדכתיב כל ציפור כל כנף א"כ דכל חד כתיב בי' כל ש"מ דכל ציפור היינו טהור וטמא וכל כנף מיני חגבים טהורים וטמאים ומשני דכל ציפור טהור בלבד כל מיני טהורים וכל כנף כל מיני כנף היינו טמאים וחגבים טהורים וטמאים והדר מקשה מיחזקאל אמור לציפור כל כנף ומשמע לי' דע"כ כנף אינו כולל רק מיני חגבים דאי כולל עוף ג"כ א"כ למה נקט ציפור לגמרי הוי לי' לומר אמור לכל כנף ואם עוף טמא בכלל כנף טהור ודאי ולמה לו ליתן אמירה לטהור בפני עצמו ומשני לא כדשנינן והיינו דקב"ה חס על הטהורים ורצה להאכילם מבשר הרוגי גוג יותר מן הטמאין ואחר הטהורים יאמר לטמאים וחגבים והטהורים קודמים לטמאים:

בתוספות בד"ה ת"ש תבנית כל צפור. וא"ת והא כתיב וכו' נודי הרכם צפור י"ל דפשיטא וכו'. הנה אף שדברי התוס' נראים פשוטים אבל מ"מ יש לדקדק בדבריהם חדא למה העמידו קושיא זו כאן מעיקרא דקאמר צפור טהור דוקא הוי להו להקשות מקרא דנודי הרכם צפור ומאי ענין קושיא זו למה שהקשו מקרא תבנית כל ציפור כנף גם לא הבנתי מאי ס"ד להקשות כיון דעל דוד קאי אדרבא בודאי צפור טהור קאמר ומאי זה שהוצרכו לומר דפשיטא דדוד לעוף טהור הי' מדמה עצמו ולמה להו פשיטות זה ואי כוונתם להקשות דאותן האומרים לא היו מדמים אותו לטהור דוקא א"כ לא תירצו כלום וע"כ כיון דדוד הוא המספר דבר זה אינו אומר רק בטהור ויש לי לומר דכוונת התוס' בקושיא זו בהיפך דמקשה השתא מקרא תבנית כל צפור כנף דמוכח דצפור אפי' טמא וקשה היכי ס"ד כך הא כתיב נודי הרכם צפור ועל דוד קאי א"כ בודאי צפור רק טהור הוא שלא הי' אומר לשון הכולל טמא ועל זה תירצו דאין רא' דפשיטא דדוד לא ידמה עצמו לטמא והילכך אף דצפור כולל טמא אין לטעות דכיון דעכ"פ טהור נמי איקרי צפור א"כ בודאי לטהור הכוונה אבל בקרא דכתיב תבנית כל צפור אי צפור טהור בלבד יש לטעות דטמא לא ולא הוי לי' למיכתב צפור אבל להיפך מדוד לא קשיא דאף דצפור טמא ג"כ בכלל יכול לכתוב צפור דליכא למטעי דפשיטא דדוד אינו מדמה עצמו רק לטהור לזה הביאו וכן כצפור נמלטה וכן כצפרים עפות דקאי על ישראל אף דצפור גם טמא בכלל מ"מ כיון דטהור נמי איקרי צפור יכול לכתוב צפור דליכא למטעי דמסתמא לטהור הכוונה ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת והא כתיב וכו' אטו טהור מצא וכו' ומיהו אפשר וכו' כדמוכח סיפא דקרא וכו'. דבריהם צריכין ביאור חדא דכפי הנראה הוכרחו דמיירי נמי בטמא דאטו טמא לא מצא א"כ הרי לא סתרו הוכחה זו כלל גם כפי הנראה רצו להוכיח דמיירי בטהור מסיפא וא"כ למה כתבו דאפשר דמיירי בטהור כיון דמוכת הוא מסיפא גם מה וה שהוכיחו (מד' ס"ב) דצפור דרור טהורה הוא דאדרבא אפילו נפרש עוף המסרט היינו צפור דרור לפי שמסרט ואינה מקבלת מרות אבל עכ"פ מבואר התם דאיכא ירוקה וחיורא וחדא טמא א"כ הרי יש טמא דרור ג"כ גם הט"ז והש"ך בנקה"כ סי' פ"ב האריכו להקשות למה לא הביאו מהך משנה דנגעים דמביא שתי צפרים דרור גם מהתם אין ראי' דדרור רק טהור ולא טמא דשמא יש טמא רק מביא טהור והש"ך כתב דלכך לא מייתי מנגעים רק מאלו טריפות אבל גם מהתם לא מוכח זה דיש לומר בעוף טהור המסרט מיירי וכבר כתבתי מזה לעיל פרק א"ט ואכתוב כאן בקיצור דוודאי באו להקשות מהוכחה דאטו טמא לא מצא וכתבו דאפשר דמיירי בטהור כדמוכח מסיפא דקראו דכתיב ודרור קן לה ופשיטא דאין כל העופות נקראין דרור וא"כ קשיא ג"כ אטו דלאו דרור אין לה קן וע"כ שאין לדקדק בזה א"כ אכתי אפשר דמיירי בטהור והדר כתבו דהך ציפור דרור שהוזכר בסיפא הוא טהורה כדמוכח בא"ט דיש ציפור דרור טהורה אבל מנגעים הי' אפשר לומר דדרור אינו שם עצם רק של הפקר אבל עוף המסרט היינו שאינה מקבלת מרות ואפילו בבית כשר ש"מ שמצד טבעה נקראת דרור ומוכח דטהורה הוא דכשר למצורע דכתיב טהורות ולא רצו התוס' רק לדחות שלא נאמר דדרור טמא כפי' הרד"ק ורש"י שהביא הש"ך א"כ אכתי ע"כ מיירי נמי בטמא דהא כתיב דרור לכך הביאו דדרור טהורה ושפיר יש לומר דלא מיירי רק בטהור ולא בטמא וקאי על כנסת ישראל ומה שכתבו דאפשר אף דמוכרח הוא דהא טמא לא איקרי ציפור היינו משום דלא תקשה כמו שהקשו לעיל דנוכיח מזה דצפור טהור דוקא רק באמת אין כאן הוכחה דיש לומר דמיירי גם בטמא ויש לומר רק בטהור ואהא הקשו אח"כ מדכתיב אשר שם צפרים יקננו חסידה וכו' דחסידה ע"כ רק טמא הוא א"כ אי אפשר לדחות כאן דמיירי בטהור ולא בטמא דהא כתיב חסידה ובדרור ניחא דמיירי בדרור טהור אבל חסידה אי אפשר וכתבו דהתם באמת מיירי בטהור וטמא וחסידה כולל כל הטמאים וצפורי הטהורים כנ"ל ומדויק לשונם הוא טהורה ואי נתכוונו להביא דכל דרור טהור הי' להם לומר טהורה הוא גם יש לפרש לפי הנ"ל דהכוונה שאותו דרור המוזכר ציפור דרור היא טהורה כדמוכח פא"ט דיש ציפור דרור טהורה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה