אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג ראשית הגז פרק אחד עשר

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

ראשית הגז פרק אחד עשר

הזרוע והלחיים פרק עשירי

דף קלה.

במשנה ראשית הגז פירש"י כל הגוזז צאנו בין טלאים בין זקנים ואפי' גוזזן מאה פעמים וכו' ושיעורא מפרש לקמן ע"כ. ולא נתבאר מה ביקש רש"י ז"ל בכל זה להזכיר איזה פרטים מדיני ראשית הגז ולא פי' כן גבי מתנות ריש הזרוע ואולי מש רש"י ז"ל שלא נפרש ראשית הגז היינו שמן הגיזה הראשונה של כל טלה נותן לכהן ואפשר כולה כיון שהיא ראשית גיזתה ומה שיגזוז אח"כ שלו הוא או שנפרש אם גוזז צאנו נותן ראשית הגיזה דהיינו מן הטלה שגזז ראשון נותן לכהן ושאר הגיזה שלו לזה אמר דהגוזז צאנו בין טלאים בין זקנים אף שאין זה ראשית גיזתם שכבר נגזזו הרבה פעמים מ"מ נותן לכהן ואפי' גוזזן הוא הרבה פעמים אין החיוב רק פעם ראשונה רק בכל פעם ולא מה שגזז ראשונה רק מכל חמש גיזות חייב ליתן חמש סלעים ומ"מ צריך לפרש באמת האי לישנא ראשית גז צאנך תתן לו למה כתיב ראשית כיון שנותן לו איזה שירצה ואפשר דהכוונה להורות שיהא דבר חשוב דהיינו משקל חמש סלעים ויהא מלובן ולא צואי ולקמן דרשו אין לך בו אלא מראשיתו ואילך ולא נתבאר יפה דרש זה וע"ש פירש"י:

שם וב"ה אומרים חמש. בגמרא מקשה מ"ט דב"ה והיינו דמ"מ חזינן דשתים נמי הוי צאן ולכאורה הי' אפשר לומר דמקרא דב"ש אין כ"כ ראי' דהתם קאמר נביא דמן הרבה בקר ישאר עגלה אחת ומן הצאן שתים וצ"ל דמ"מ כיון דגבי בקר כתיב עגלת בקר דהיינו עגלה מן בקר וכאן כתיב שתי צאן ש"מ דאינהו גופייהו איקרי צאן:

שם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור. פירש"י דקניא בשינוי דהוי לי' כמזיק מתנות כהונה או שאכלן ע"כ. וכבר כתבתי לעיל פרק הזרוע שדבר זה תמוה בעיני מאוד דהיכי שייך הכא קנין אטו מעיקרא אין לו קנין הרי התורה ציותה ליתן מן הגיזה שלו לכהן ועדיין לא זכה כהן בהם כלל ובהכרח שנאמר דכל שנשתנו ואינן כמו שהיו בעת גיזה אינו מחויב ליתן א"כ אפי' לא קנאם פטור ואפי' הי' הדין דשינוי אינו קונה כלל בעלמא מ"מ כאן אין עליו חיוב מתנות ועוד אי משום מזיק מתנות אתינן עלה יתן לו את זה צבועים ויקיים בהן המצוה כמות שהן כיון שישנן בעין ובהכרח דבצמר זה לא יקיים המצוה כלל דאין המצוה רק שיתן לו מה שגזז והרי נשתנו א"כ מאי ענין זה לקנין אי שינוי קונה וכתבתי שם דמה שלמדו מכאן דשינוי קונה הוא משום דחזינן דמחמת שנשתנו פטור ואינן אותו גיזה דמעיקרא והיינו לפי שאינו חוזר א"כ ממילא גבי גזלן ג"כ כיון שנשתנה ואינו אותו דבר שגזל אינו מקיים בזה והשיב וממילא קנה אבל כאן אין צריך להך טעמא כלל רק לפי שנשתנו שוב אין בהם מצוה ע"ש ועוד אבאר לקמן בס"ד בתוס' בד"ה לא הספיק:

בגמרא במוקדשין מ"ט לא. יש לדקדק היכי שייך להקשות מ"ט לא אדרבא הוי לי' להקשות היכי יתן דבר של הקדש לכהן דהא אסור בהנאה כדמקשה לקמן הא קדיש לה והיינו אפי' בלי קרא דצאנך כיון דשל הקדש הוא וכ"ש דקשה על המקשה דבתר הכי דמקשה טעמא דכתב רחמנא צאנך וכו' והוי לי' להקשות תיכף הא אסור בהנאה ונראה לי דמעיקרא הוי ס"ד בישראל שלקח בכורות בעלי מומין מכהן וגזזן דס"ד דחייב בראשית הגז קמש"ל כיון דבכור מוקדשין הוא ואפי' בעל מום יש בו קדושה דקדוש מרחם ואף שהותר אכילתו הוי לי' מוקדשין כמו שלמים דנאכל לבעלים ומ"מ אין מהם מתנות כהונה דהוי מוקדשין ואימעט מדכתיב אותם וכאן אימעט מוקדשין מצאנך ולא של הקדש אפי' ישנו ביד הישראל פטור מראשית הגז דעדיין קדושתו עליו וכמו כן בקדשי מזבח שנפל בהם מום כיון דקדשי קדושת הגוף אפי' נפדו עדיין קדושתן עליהן שהרי פטורין מן הבכורה אבל בקדשי ב"ה שנפדו לא מצי לאוקמא דכיון דלא הוי עלייהו מעולם רק קדושת דמים כיון שנפדו חולין גמורים הם שהרי חייבין בבכורה ובמתנות והוי לי' צאנך ממש אבל בכור וקדשי מזבח שנפדו במומן כיון דהוי קדשי קדושת הגוף אפי' אחר פדיונן עדיין קדושתן עליהן שהרי פטורין מן הבכורה ואהא מקשה מ"ט לא מה בכך דהן מוקדשין למה לא יתחייב בראשית הגז ומשני דכתיב צאנך ולא של הקדש והיינו דמקשה הא אסורין בגיזה ועבודה לעולם והיאך יתחייבו בראשית הגז כנ"ל:

שם והא קדיש לה וכו' ליפרוק וליתיב לי'. יש לתמוה לכאורה למה מוקי בקדשי ב"ה לוקמא בקדשי מזבח דנפל בהם מום ועבר וגזז להו וס"ד לפרוק וליתיב ניהלי' ומה נ"מ אי עבר מדרבנן או מדאורייתא ס"ס כיון דיכול לפרוק וליתן לכהן בעי קרא לפטור משום דצאן של הקדש הוא ובאמת לק"מ דהיכי דאיכא איסור דאורייתא לגוז פשיטא שאין כאן שום מצות ראשית הגז אפי' יפרוק דלא שייך שיהא מצוה במקום דלא משכחת לה רק שיעבור עבירה דאורייתא אבל בקדשי ב"ה כיון דמדאורייתא מותר בגזיזה ויכול לפדותן שלא יהא בגיזה איסור הקדש ממילא חל עליו לקיים המצוה כשעבר וגזז מדרבנן כיון דמדאורייתא לא עבר ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה ראשית כמו שאבאר בתוס' ועמ"ש בסמוך ולקמן בגמרא:

שם והא בעי העמדה והערכה הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות ביכורים כתב בחולין אבל לא במוקדשין כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהא חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנך עכ"ל ותמה עליו מהר"י קורקס ז"ל דהא כאן נדחה הך אוקימתא דבעי העמדה והערכה ועוד שכתב אוקימתא דר' מני דאוקמא חוץ מגיזה והא לא סליק אוקימתא רק באמר חוץ מכחישה ועוד למה השמיט אוקימתא דרבא והרב בכ"מ כתב ולי אין כאן תמיהא כלל דרבינו לא נחת הכא לענין דינא כלל אלא לומר דמשכחת לה דאיצטריך קרא צאנך למעוטי מוקדשין או כגוונא קמא למ"ד דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה או כדאמר חוץ מגיזותי' בעינן שיועיל ולא חש להביא אוקימתא דרבא דכיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי עכ"ל וכל דבריו תמוהין כי מה שכתב או כגוונא קמא למ"ד דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה הוא תמוה דאטו ספוקי מספקא לי' להרמב"ם בהא והא פשיטא לי' דבעי העמדה והערכה כמ"ש פ"ה מהלכות עירוכין להדיא א"כ לדידי' הרי בטלה אוקימתא זו לגמרי ולא צריך על זה קרא כלל ולמה יזכיר הרמב"ם דבר בטל מה שאינו רק למ"ד דלית הלכתא כוותי' ובפי' פסק בעצמו להיפוך ומה שכתב בחוץ מגיזה קרוב לשמוע בישוב קושית מהר"י קורקס דלא הוצרך להזכיר כחישה כיון שלא זכרו רק להורות באיזה אופן יכול יהא חייב אבל ס"ס פטור לא הי' צריך להזכיר רק שורש האופן דצריך קרא דאין נ"מ לדינא דס"ס פטור אבל מ"מ יש בזה קושיא אחרת על הרמב"ם מה שלא הקשה מהר"י קורקוס הנ"ל ובזה לא שייך ישוב הכ"מ כלל כמו שאבאר בסמוך ומה שכתב עוד הכ"מ ולא חש להביא אוקימתא דרבא כיון דאייתי תרי גווני דאיצטריך קרא סגי ע"כ והוא תמוה מאוד ומן הדומה ששגג בזה שהי' חושב לפום רהיטא דאוקימתא דרבא ג"כ הוא טעמא דאיצטריך קרא למעט הקדש וזה אינו דרבא מפרש מתניתין לאו בצאן של הקדש כלל רק במקדיש גיזה עצמה וטעמא דאינו חייב לפי דמחוסר פדי' וצאנך אתי למעוטי שותפות עכו"ם ואהא תמה מהר"י קורקס למה לא זכר אוקימתא דרבא דהוא חידוש דין גמור במקדיש גיזה והצאן שלו דפטור אי פדאן אחר שגזז משום דמחוסר פדי' בין גזיזה לנתינה ולאו מצאנך יליף לה כלל רק מן גז צאנך תתן לו שאין בין גזיזה לנתינה מעשה אחר וזה וודאי תמוה עצומה על הרב ז"ל שישמיט אוקימתא דרב מה דלית מאן דפליג עלי' ויליף לה מקרא והוא לא זכר רק צאן מוקדשין מקרא דצאנך:

אך בלא"ה על תרווייהו אני תמה שיש בכאן להפליא בדברי הרב ז"ל בין בקמייתא בין בבתרייתא דבקמייתא קשה הא לכ"ע אפילו למ"ד קדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה לא צריך קרא צאנך דבלא"ה אין חיוב בראשית הגז משום דמחוסר פדי' ובגמרא דלא נדחה הך אוקימתא רק למ"ד בעי העמדה והערכה משום דאכתי לא ס"ד דמחוסר פדי' אבל לפי מה דמסיק רבא דמחוסר פדי' מעכב מקרא אחרינא דכתיב גז צאנך תתן מי שאינו מחוסר רק גזיזה ונתינה א"כ בהקדיש בהמות לב"ה וגזזן בלא"ה אפילו פדאן אינו מחויב בראשית הגז דמחוסר פדי' בין גזיזה לנתינה ולמה פסק דלא כרבא כיון דלית מי שיחלוק עליו בזה גם באוקימתא שני' בחוץ מגיזה אפילו נימא דכוונתו באופן המועיל כגון חוץ מכחישה מ"מ הרי רבא חולק על ר' מני בר פטיש, דבכהאי גוונא מחייב בראשית הגז דהא פריך עלי' דרבא ואלא צאנך למאי אתי והרי איצטריך לדר' מני וע"כ דחולק עליו וכ"כ התוס' בהדיא בד"ה במקדיש. הן אמת דיש להבין מנא לי' למקשה להקשות לרבא צאנך למאי אתי דילמא לא פליג אדר' מני וצריך צאנך לדר' מני וצ"ל דהמקשה דייק דאי ס"ד דצאנך אתי לדר' מני למעט צאן הקדש למה לי' לרבא לפרושי מתניתין במקדיש גיזה דבחולין אבל לא במוקדשין משמע דבבהמת מוקדשין קאי ולא בגיזה של מוקדשין ובהמת חולין וע"כ דלית לי' דר' מני והוכרח לפרש כן ומקשה צאנך למאי אתי ועכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל קשין דשביק הך דרבא לגמרי ומחייב מחוסר פדי' דלא פטר לי' רק מקרא דצאנך גם פליג עלי' דרבא במה דסובר בחוץ מגיזה פטור ולרבא חייב. והנה בענין הקושיא הראשונה דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה יש לומר דסובר הרמב"ם ז"ל דהך סוגי' כרבנן דר"מ דס"ל ענבים העומדת ליבצר לאו כבצורות דמיין והוי כקרקע וה"ה צמר המחובר לבהמה הוי כבהמה ובעי העמדה והערכה אבל אנן קי"ל כר"מ דכבצורות דמיין א"כ הכא נמי הך צמר הוי כגזוז כיון דעומד ליגזז ואף דאסור לגוזזן מדרבנן מ"מ שפיר כתב הרמב"ם דאיצטרך קרא דמדאורייתא כגזוז דמי וכן בפרק נערה בכתובות אמרינן ס"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי בתמרי דעל בודי' התם ועוד י"ל דוודאי הכא דבעי לפרושי מתניתין וקשיא לי' הא בלא"ה אסור עכ"פ מדרבנן וכיון דאסור מדרבנן אינן עומדין ליגזז וממילא הוי כבהמה אבל הרמב"ם דנקט דינא דקרא צאנך שפיר קאמר למעט הקדיש בהמות וגזזן דכיון דהיו עומדין ליגזז אינן צריכין העמדה והערכה דהוי כמקדיש עצים ואבנים ועוד דאפי' אסור מדרבנן מ"מ כיון שגוזזן ממילא היו עומדין ליגזז רק לרבנן דר"מ פריך ולענין יתר הקושיות בדברי הרמב"ם ובענין מחוסר פדי' יתבאר בסמוך בס"ד:

שם סד"א לגזוז וליתיב לי'. יש לדקדק במה שאמר לגזוז אטו מחויב לגזוז והוי לי' לומר וליתיב לי' ונראה דזהו שפי' רש"י כלומר יגזוז לכתחילה וליתיב לי' דהא גזז לא הקדיש והיינו משום דר' מני בא לתרץ דלא נצטרך לפרש מתניתין באופן דלא משכחת לה רק אי עבר עכ"פ מדרבנן וגזז רק בא לאשכוחי דאפי' לכתחילה יכול לגזוז ולפי זה מיושבין דברי הרמב"ם דלא כתב חוץ מכחישה דכיון דכתב אוקימתא דמעיקרא בעבר וגזז ממילא הא נמי לא צריך וכחישה דמ"מ צריך קרא לפטור בעבר וגזז וזה ברור ולפי זה מוכח דהך סברא דכחשי אינו מועיל לאסור גיזה מדאורייתא בקדשי ב"ה דאל"כ כיון דמסיק דכחשי א"כ אסור לגזוז מדאורייתא ולא צריך קרא בעבר ועיין מה שכתבתי בסמוך:

שם אי הכי קדשי מזבח נמי. איכא למידק היכי פשיטא לי' דקדשי מזבח נמי כיון דכתיב לא תגוז אבהמה קפיד קרא וכל שהבהמה קדשי מזבח אסורה הבהמה בגיזה ומה בכך דהגיזה חולין ולקמן במקדיש גיזה עצמה מותר בגיזה אף דבגיזה הקדש אלמא דלאו על הצמר הנגזז קפיד קרא דלא יגזוז לפי שהוא הקדש רק על הבהמה קפיד ולכך בבהמה חולין וצמר הקדש מותר לגוז וא"כ להיפך בבהמה של הקדש וצמר חולין אסור לגוז בשלמא בקדשי ב"ה דאינן אסורין בגיזה רק מדרבנן יש לומר דבכה"ג דגיזה חולין לא גזרו רבנן אבל בקדשי מזבח דאסור מדאורייתא מנא לן דאי גיזה חולין מותר ס"ס בהמת קדשים נגזזת והרי אפי' גוזז ומאבד וכן נותן עלי' עול שהוא חולין אסור כיון דהבהמה עובדת וא"כ גיזה נמי ס"ס בהמה נגזזת וליכא למימר דהכוונה קדשי מזבח נמי ובעבר וגזז והעמדה והערכה לא בעי כיון דגיזה חולין דמוכח להדיא לעיל דהיכי דעבר מדאורייתא וודאי ליכא ראשית הגז כמו שכתבתי לעיל וצריך עיון:

והנה רש"י ז"ל פי' אפי' קדשי מזבח נמי ובעבר וגזז. וכתב מהרש"ל דהוא ט"ס ובלא עבר וגזז. והנה נראה מדבריו דהי' מפרש עבר וגזז שיש איסור דאורייתא בקדשי מזבח והוא תמוה דהא בהדיא קאמר מעיקרא אי בקדשי מזבח הכי נמי וכו' סד"א כיון דמדאורייתא בני גיזה נינהו וכו' מוכח להדיא דאי מדאורייתא אסור לגזוז לא מהני עבר וגזז שיהא הוי אמינא בלי קרא לחייבו בראשית הגז וע"כ דאי נגרוס עבר וגזז היינו משום דבקדשי מזבח אסור עכ"פ מדרבנן ומהרש"א כתב לקיים הגירסא ועבר וגזז מדרבנן אבל גם זה אינו דכיון דר' מני קאמר בהדיא לגזוז וליתיב לי' והיינו דבעי לישני דאפי' לכתחילה יכול לגזוז והיכי מקשה עליו קדשי מזבח נמי כיון דאיכא איסורא מדרבנן עכ"פ ועוד כיון דפשיטא לי' דמדאורייתא מותר היכי פשיטא לי' איסור זה מדרבנן שהרי ע"כ לא מצינו בזה שום איסור דרבנן כיון דבאמת אסור מדאורייתא מכח כחשי וחוץ מכחישה אינו מועיל בקדשי מזבח א"כ מנין לו לרש"י איסור דרבנן בס"ד דלא ידע מכחשי והרי מעיקרא דבעי לאשכוחי איסור בקדשי ב"ה מייתי מדר"א ועוד לפי מה דמשני כחשי מקשה קדשי ב"ה נמי וקשה קדשי ב"ה כיון דאינן אסורין רק מדרבנן מיירי בעבר וגזז וע"כ דלא בעי לאוקמא בעבר כלל א"כ מאי מקשה מעיקרא קדשי מזבח נמי כיון דאסור עכ"פ מדרבנן מיהו בהא יש ליישב דברי מהרש"א דסובר דע"כ לא מחלקינן בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח לענין גיזה רק מצד הלאו לא תעבוד ולא תגוז דאותו הלאו לא הוזכר מצד שהגיזה חולין רק אפי' יגוז הגזבר לצורך הקדש עובר בלאו ובהא בקדשי ב"ה אין איסור רק מדרבנן אבל באומר חוץ מגיזה דגוזז הגיזה לחולין ואין בזה לאו דלא תגוז כלל רק איסור אחר שאין בעל הגיזה יכול לגוז גיזה שלו שתצא לחולין משום דמכחיש הבהמה של הקדש ובזה גם בקדשי ב"ה אסור מדאורייתא דפשיטא דכשם שאסור להכחיש קדשי מזבח כך אסור להכחיש קדשי ב"ה כיון שאינן נגזזו לצורך הקדש ע"י גזבר רק ישראל גוזזן לעצמו כיון שאמר חוץ מגיזה אך זהו היפוך הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא זכר רק חוץ מגיזה והיינו דאפי' לא זכר חוץ מכחישה אינו אסור בקדשי ב"ה רק מדרבנן ור' מני בעי לאוקמא אפי' לכתחילה אבל הרמב"ם שזכר אוקימתא ראשונה בעבר ממילא גם כאן לא צריך להזכיר וכחישה אבל לשיטת מהרש"א הי' לו להזכיר וכחישה כיון דבלא"ה אסור דאורייתא לא מהני עבר וגזז לחייבו בראשית הגז כדמוכח להדיא לעיל כמ"ש ובאמת נראה לי עיקר דאין בקדשי ב"ה איסור דאורייתא מצד כחשי והוא לפי שנראה לי דס"ד כיון דהצמר חולין בחולין הוא גוזז וליכא איסור דלא תעבוד ולא תגוז ופריך קדשי מזבח נמי ומשני כחשי וממילא יש איסור דלא תגוז דבהמת הקדש הוא גוזז כיון דבהמה כחשה בגזיזה זו ואהא פריך א"כ ב"ה נמי יאסור מדרבנן עכ"פ כיון דשל הקדש גוזז ומשני דאמר חוץ מכחישה א"כ בב"ה מה שנוגע בהקדש חולין הוא ובחולין גוזז ובקדשי מזבח לא שייך זה דכולה הקדש כיון דמה שהנשמה תלוי' הקדש לכן ברור דהעיקר כמהרש"ל ובלא עבר וגזז והיינו דמקשה דבקדשי מזבח נמי משכחת לה שיהא מותר לכתחילה וכתב כן לפי שר' מני בא לפרש שלא יהא שום איסור בגזיזה ועכ"פ מיושב קושית מהר"י קורקוס והכ"מ על הרמב"ם שלא זכר וכחישה כמו שבארנו:

בתוס' בד"ה ראשית הגז לפרוק וליתיב לי' תימא אמאן קאי וכו'. ולדעתי לק"מ דבלא"ה יש להבין למה לי' לומר לפרוק הוי לי' לומר סד"א אי פדאן ליתיב לי' ולמה לו שמחויב לפרוק וע"כ דהא וודאי אי לא הי' עליו חיוב לפרוק ממילא הי' פטור אפי' פדאן כיון דבשעת גיזה הי' פטור ואין עליו שום חיוב פשיטא דאין חיוב ראשית הגז חל אח"כ כיון דאחר גיזה תיכף הי' פטור והיינו דקאמר דמ"מ כיון דליכא קרא לפטור מוקדשין וס"ד דגוזז מוקדשין ג"כ חייב והיינו דעליו כל טצדקי למיעבד שיתן ראשית הגז לכהן והיינו שצריך לפרוק וליתן לו. תדע דהא רבא מוקי לקמן במקדיש גיזה עצמה ובהא באמת הוי גז צאנו ולולא דהוי מחוסר פדי' הוי מחויב לפרוק וליתן אף דעכשיו הגז קדוש ואסור בהנאה מ"מ בשעת גיזה כך נתחייב תיכף לפדות וליתן ראשית הגז וכמו כן השתא אי לא כתיב צאנך דהוי ס"ד אפי' צאן נמי דהקדש חייב והיינו דמחויב לפדות וליתן כיון דלא ס"ד השתא דמחוסר פדי' ולא הוי כתיב צאנך למעט של הקדש ואני תמה היכי ס"ד דקנס הוא משום דעבר דהא לקמן במקדיש גיזה אין כאן שום קנס וקאמר נמי לפרוק וליתיב לי' ואי משום דלקמן הוי ס"ל דע"כ הך ליגזז לאו דוקא רק אי גזז וה"ה לפרוק הכוונה אי פריק אבל כאן משמע להו דמחויב לפרוק הא ליתא דאי לקמן הכוונה אי פריק ה"נ יש נפרש כן אבל באמת בתרווייהו ס"ד דמחויב לפרוק והא דקתני ליגזז משום דבאוקימתא דידי' מרויח שאין צורך דעבר רק לכתחילה יכול לגזוז כמו שהזכיר ר' מני לגזוז מהאי טעמא גם מה שכתבו דאי על הכהן קאי לא תקשי מאי מרויח דיכול לפדות שוה מנה בפרוטה וגם זה צ"ע דקי"ל דאף דבחילל ויוצא לחולין אבל צריך להשלים עד כדי שוויין וא"כ לא הרויח כלום אבל העיקר נראה לי כמ"ש:

בד"ה והא בעי העמדה והערכה וא"ת מה שייך וכו' כיון שהי' מתחלה מחובר וכו'. לכאורה נראה כוונתם כיון דמחובר לבעלי חיים הוי כחי וצריך העמדה והערכה כמו בהמה אבל באמת מסקינן פ"ק דערכין דאשה שמתה נהנין בשערה דשער לאו בת מיתה הוא ולא נשתנה רק של בהמה אסור דגמר דינה אוסרתה אבל עכ"פ מבואר דאין שער בעל חיים חשיב גופה אפילו בעודו מחובר ולי נראה דהיינו טעמא דדוקא מקדיש עצים ואבנים יכול לפדותן כמות שהן אבל בהמה של הקדש כל שצמרה מחובר אי אפשר לפדות הצמר בעצמו דלאו בת פדי' הוא כיון דאסור בגיזה ואי אפשר רק שיפדה עם הבהמה כולה שתצא הבהמה לחולין ויוכל לגוזזה וכיון שאין הצמר נפדה רק בכלל עם הבהמה ממילא בעי העמדה והערכה שהרי ע"כ הוא צריך לפדותה כולה כמות שהיא ולא הבנתי מה שכתב מהרש"א דלימא כשהעמיד והעריך ופדה. דכיון דכולה הקדש אינו יכול לפדות אבר ממנה ולפי דבריו לא הוי קשיא להו לתוס' כלל דהוי כמקדיש עצים ואבנים כיון שאינו יכול לפדות הצמר בלבד רק כולה והרי כולה בעי העמדה והערכה וע"כ דהוי ס"ל לתוס' דצמר לא הוי כאבר ממנה כמו שהוכחתי מהך דסוף פ"ק דערכין הנ"ל אבל למה שכתבתי ניחא כיון דאסור לגוזזה ממילא אין הצמר בת פדי' מעיקרא רק דס"ד דתוס' כיון דאין הצמר מצד עצמו בעי העמדה והערכה ממילא אח"כ כשגזז ג"כ יכול לפדותו אף דלא שייך העמדה והערכה אח"כ ואהא תירצו דמ"מ כיון דמחובר לבהמה שהיא בת העמדה והערכה א"כ ממילא כשהי' פודה מעיקרא כולה היתה כולה נפדית בהעמדה והערכה ממילא אף אח"כ אינו יכול לפדות כיון דלא מצי עביד העמדה והערכה בצמר הנגזז:

בא"ד וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדי' בעינן העמדה והערכה. תירוצם דחוק מאוד דאטו תיכף נפדית תכ"ד להעמדה והערכה והרי מעיקרא הוא מעריך ואח"כ פודה ושפיר יש לומר דגזז קודם פדי' אבל לדעתי יש ליישב בפשיטות דאי העמיד והעריך לפדות הצמר בלי הבהמה הרי ע"כ ס"ל לתוס' דזה אי אפשר דא"כ לימא כשכבר פדה ג"כ קודם וע"כ משום דאסור בגיזה אין הצמר בעצמו בת פדי' או כמ"ש מהרש"א דהוי כאבר וא"כ ממילא אין מעמידין ומעריכין בשביל אבר ממנה או בשביל צמרה בלבד וע"כ דהיתה העמדה והערכה לפדות כולה וגזז ופדה רק הצמר וזה אי אפשר ג"כ דכיון דהעמדה והערכה היתה בכלל כל הבהמה עם צמרה המחובר שעלי' וכיון שלא פדאה כך רק גזז צמרה אין לצמר בפני עצמו ערך דמעיקרא בפני עצמו וצריך הערכה מחדש לצמר הנגזז דאפילו העריך מעיקרא שיווי הבהמה ושיווי צמרה אינו דומה ערך צמרא שעל הבהמה מערך צמר הנגזז כנ"ל. ודע כי יש לגמגם בלשון התוס' שכתבו ועבר וגזז ופדה דלמה להו להזכיר שפדה הא על זה אנו דנין אי מחויב לפרוק וליתן לו דמהאי טעמא הקשו בדיבור הקודם אמאי מחויב לפדות ולא הוי להו לומר רק עבר וגזז סד"א לפרוק ואולי משום שהי' העמדה והערכה וכל שחוזר בו מלפדות נתבטל הערך וכיון דאנו צריכין לסמוך על הערך הקודם ע"כ דבאמת פדה ולא חזר ממה שבא מעיקרא לפדות ולעשות העמדה והערכה:

בגמרא רבא אמר במקדיש גיזה עצמה סד"א ליגזוז וליפרוק וליתיב לי' וכו' יצא זה שמחוסר גזיזה פדי' ונתינה. איכא למידק ובלא"ה היכי תיסק אדעתין דליפרוק וליתיב לי' כיון דבשעת גיזה לא הי' הצמר שלו ופשיטא דאי קנה צמר מעכו"ם שאינו חייב ליתן לכהן. ונראה לי דהיינו טעמא דודאי צמר של אחר או של עכו"ם אינו מחויב בראשית הגז דלאו דידי' הוא אבל של הקדש כיון דבידו לפדותו ע"כ של גזבר עדיין יש לו תפיסת יד בו ותיכף כשגוזו ס"ד דמחויב לפרוק וליתן ראשית הגז וכן נמי לעיל דס"ד דמוקדשין חייב בראשית הגז וקרא ממעט צאנך למעט מוקדשין וקשה הא חזינן דלוקח גז צאנו של נכרי פטור כיון דצאן שלו ואי קרא למעט של עכו"ם מאי קשיא לי' אליבא דרבא צאנך למה לי ועוד דהא אין הגיזה שלו וע"כ דכל שאין הצאן וגיזה שלו לא צריך קרא רק דס"ד מוקדשין חשיב כשלו שיש לו תפיסת יד בהם שהרי פודה הוא אותם ע"כ ולהך ס"ד דתיכף בשעת גיזה מחויב לפרוק וליתן לו:

מיהו הא קשיא לי לפי מה שכתב הר"ן בגיטין ספ"ב דאשה כותבת גיטה ומקנה אותו לבעל דהיכי מהני הא הוי לי' מחוסר הקנאה ותירץ הר"ן ז"ל דדוקא מעשה דומיא דכתיבה בעינן שהוא בגופו של גט אבל הקנאה שאינו בגופו אינו פוסל והשתא הכא נמי נימא דדוקא מעשה בגופו פוטר אבל פדי' אינה מעשה בגופן של צמר רק כמו הקנאה דהתם ואפשר דהך מחוסר פדי' דהכא לאו מעין הך דגבי גט דאילו התם קציצה פוסלת דהוא דבר מן הצד דמחובר פוסל וצריך לקצץ להכשר הגט אבל כאן עיקר מה דס"ד דחייב הוא לפי שמוקדשין חשיב כשלו שיש לו בהן תפיסת יד כמ"ש כיון שיכול לפדותן ע"כ של גזבר לזה בא הכתוב למעט במה שאמר גז צאנך תתן לו דבעת גיזה שלו הן לגמרי עד שיכול ליתנם לכהן אבל כל שאינו יכול ליתנם לכהן בעת גיזה לא חשיב שלו וממילא אינו מחויב לפרוק וליתן כיון שאינו מחויב בעת גיזה. ובאמת מצינו כה"ג מחוסר פדי' גבי כסוי הדם אבל שם יש לומר דשפיכה נמי לא הוי מעשה גופו דשחיטה היא מעשה והדם ממילא נשפך והוי פדי' דומיא דשפיכה ועוד כיון דהא דבעינן התם פדי' היינו כדי שתהא שחיטה ראוי' לר"ש דסובר לא שמה שחיטה א"כ פדי' זו משוי לי' לשחיטה שחיטה דאל"כ לאו שחיטה היא כלל הילכך הוי לי' שפיר מעשה בגופו דמחמת זה נעשית החי' או העוף שחוטה ולפי זה הכא נמי כיון דפדי' זו משוי לי' לגז שיהא שלו הוי לי' מעשה בגופו כנ"ל מיהו בספרי ת"י לגיטין כתבתי שיש לתמוה על הר"ן שם בלא"ה עיי"ש:

והנה הרמב"ם ז"ל השמיט דברי רבא לגמרי ולא זכר הך מילתא דמקדיש גיזה פטור מראשית הגז ולא עוד אלא שכתב בקדשי ב"ה צאנך ולא של הקדש והיינו בהקדיש בהמות לב"ה וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן תלמוד לומר צאנך והשתא למה לי צאנך תיפוק לי' דמחוסר פדי' בין גזיזה לנתינה והיכי סלקא דעתך שחייב לפדות וע"כ דלית לי' דרבא כלל וביותר יש לתמוה דהא רבא ע"כ לא ס"ל דר' מני בר פטיש וכן נמי הך אוקימתא דמעיקרא לא ס"ל מטעם דכתיב צאנך דא"כ היכי פריך ואלא צאנך למאי אתי הא איצטריך להנך אוקימתי דמעיקרא וע"כ דדייק דאי ס"ל הך דרשה דצאנך לענין מוקדשין ממילא לא הוי לפרש משנה דקתני אבל לא במוקדשין במקדיש גיזה דלא הוי דומיא דשארי דקתני אבל לא במוקדשין דהכוונה בהמה של מוקדשין ומ"כ דרבא לא ס"ל לפטור בהמת מוקדשין כל שהגיזה חולין דמוקדשין צאנך איקרי והיינו דפריך צאנך למאי אתי וא"כ למה הביא הרמב"ם הנך ב' אוקימתות וממעט להו מקרא דצאנך ואין אלו צאנו:

ונראה לי לפי מה שהוכיח הב"ש בא"ה ריש סי' קכ"ד מדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות תרומות ומהך סוגי' דכריתות פרק המביא אשם תלוי דסובר הרמב"ם כר"ש דעומד ליזרק כזרוק ועומד לפדות כפדוי א"כ יש לומר דלר"ש מחוסר פדי' לא חשיב מחוסר מעשה דהוי כמאן דפדוי קודם גיזה בפרט הכא דלא הקדיש רק הגיזה בלבד והבהמה חולין שלו א"כ בוודאי עומד לפדות הוא וכפדוי דמי ואוקימתא דרבא הוא לרבנן דר"ש דלאו כפדוי הוא והוי שפיר מחוסר מעשה ולפי זה מיושבין דברי הרמב"ם דע"כ הך אבל לא במוקדשין אימעט מדכתיב צאנך וכאוקימתא דר' מני בר פטיש ומהאי טעמא נמי הביא הך אוקימתא קמייתא דאפילו למ"ד היו בכלל העמדה צמר של בהמה לא בעי העמדה והערכה דהוי לי' כגזוז והוי כמו ענבים העומדות ליצבר ותמרי דעל בודי' דהוי כמאן דגזוז כמבואר בפרק נערה ולא חשיב כבהמה מחמת שמחובר בה ומהאי טעמא נמי לא הוי מחוסר מעשה דהוי כמאן דפדוי:

הן אמת שכבר כתבתי בספרי ת"י באבן העזר סי' קכ"ד שם שדברי הב"ש בהשיגו על בעל ח"מ תמוהין ומהך דפרק המביא אשם תלוי מוכח להיפוך דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דעומד ליזרק כזרוק דהא פסק הדם בכוס יזרק והבשר יוצא לבית השריפה והיינו דהתם טעמא דר' יוסי דסובר אפילו הדם בכוס יזרוק והבשר יאכל דסובר כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב הילכך אף דבעת שנתן בכוס לא הי' עומד ליזרק שאפשר שיודע לו קודם זריקה והרי באמת נודע לו מ"מ עומד הוא ליזרק מצד שכלי שרת מקדשין את הפסול וכיון שבהכרח יזרק הוי מעיקרא כזרוק א"כ הרי ליכא ידיעה בשעת סליחה והשתא אי ס"ד דסובר הרמב"ם כר"ש כיון דפסק כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב למה פסק דדם בכוס יזרק והבשר לא יאכל וע"כ דלית לי' דר"ש אבל מ"מ אף שדברי הב"ש תמוהין בוודאי אבל מ"מ אין הכרח מהתם שיסבור הרמב"ם דלא כר"ש ושאני התם דפסק דלא כר' יוסי רק כחכמים דס"ל דהך עומד ליזרק מצד דכלי שרת מקדשין את הפסול לא הוי כזרוק דתיהוי כמי שלא הי' לו ידיעה בשעת סליחה דמה שניתן בכוס אין זו סליחה דדוקא זריקה בהכשר הוי סליחה אבל זריקה בפסול לא הוי סליחה אפילו נזרק באמת א"כ הך עומד ליזרק משום דעכ"פ יזרק בפסול לא הוי הך עמידה כסליחה ודוקא אי הי' עומד ליזרק בהכשר הוי העמידה כמו שזרק בהכשר והוי סליחה ור' יוסי סובר דמ"מ כיון דבעת שניתן בכוס לא נודע לו וס"ס יבוא לידי זריקה הוי כמאן דזרוק עכשיו והרי עכשיו לא נודע ובהא לא ס"ל לרמב"ם כר' יוסי אבל מ"מ בהא פסק כר"ש דאי באמת עומד ליזרק הוי כזרוק וכן עומד לפדות הוי כפדוי דבאמת נפדה כדין ונזרק כדין ומדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות תרומות משמע ג"כ הכי א"כ יש ליישב בזה דברי הרמב"ם הנ"ל כמ"ש ועיין במנחות (דק"ב ע"ב) מידי הוא טעמא וצ"ע דסותר לכאורה סוגית הש"ס בכריתות ויש ליישב זה אבל פירש"י שם צ"ע דפי' אח"כ דלס"ד קאמר עיי"ש ואין להאריך כאן:

אלא דעדיין יש לדקדק לעיל ריש כסוי הדם דקאמר התם ואיבעית אימא כולה ר"ש דכתיב ושפך וכיסה יצא זה ממחוסר פדי' וכסוי אלמא אף דסובר ר"ש עומד לפדות כפדוי מ"מ הוי פדי' מחוסר מעשה בין שפיכה לכסוי אבל מ"מ משום הא לא תברא [חדא דאף דקאמר כולה ר"ש הוא לאו בכל מילי דר"ש רק בהנך תרתי דקאמר התם בהעמדה והערכה ובשחיטה שאינה ראוי' אבל בעומד לפדות יש לומר דלא קאי לר"ש] דיש לומר דוקא הכא בהקדש ב"ה דנקט הרמב"ם דאסורה בגיזה שפיר הוי הפסד קדשים ועומדת לפדות לכך הוי כפדוי קודם גזיזה וממילא צריך אח"כ לפדות ליתן לכהן ולא הוי מחוסר מעשה לולא דאכתי לא הוי צאנך וכן נמי בהך דמקדיש גיזה עצמה והבהמה שלו והוא הולך לגוזזה מסתמא יפדה אותם משא"כ בהך דכסוי אחר שחיטה היא עומדת לפדות משום הפסד קדשים אבל קודם שחיטה אינה עומדת לפדות כלל דשמא תמות או תתקלקל בשחיטה ועוד שקודם שחיטה כשהחי' או העוף בחיים יכולה להשבח ולגדל ולדות וליכא הפסד קדשים רק שבח משא"כ בצמר כיון שגוזז במה שהצמר מונח אין שבח כלל ואולי יתקלקל ושפיר הוי הפסד רק אחר שחיטה כדי שתהא שחיטה ראוי' הוי הפסד ושפיר הוי מחוסר מעשה וליכא למימר דמ"מ התם נמי כשהולך לשחוט הוי עומד לפדות משום הפסד קדשים מ"מ כיון דפדי' דחי אינה כמו פדי' של שחוט לא שייך לומר דבשביל דעומד לפדות אח"כ יהא כפדוי קודם משא"כ הכא דאין הפרש בצמר קודם גיזה לאחר גיזה דאותו צמר הוא כפי מה שהוא לכך הוי שפיר כפדוי קודם גיזה ולפי זה יש לחלק בפשיטות דהכא כשהולך לגזוז הוי כפדוי כיון שיפדה אח"כ והתם לא שייך לומר דהוי כפדוי קודם שחיטה דפדיון עוף או חי' כשהוא חי אינו דומה לפדיון עוף שחוט מה דבלי פדי' יהא נפסד לגמרי הילכך במר שפודה אח"כ אינו כפדוי קודם והוי כמו קודם שניתן הדם בכוס דלא הוי כזרוק וה"ה כאן כיון דמחמת שנשחטה הוא פודה ולא שייך דהוי כפדוי קודם שחיטה:

ויש להביא עוד ראי' להרמב"ם דלית הלכתא כרבא מהא דמיבעי' לן לעיל (דקל"ג סוף ע"ב) הראש שלך וכולה שלי בתר חיובא אזלינן או בתר עיקר בהמה אזלינן ופשטינן לה מהא דתניא הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע ולחיים והקבה מראשית הגז ש"מ דבתר חיובא אזלינן ש"מ והשתא אליבא דרבא דצאנך אתי למעוטי שותפות עכו"ם וא"כ שפיר יש לומר דבזרוע נמי בתר עיקר אזלינן אבל היכי דהם שותפים בעיקר או דעיקר של ישראל ג"כ בוודאי חייב ובראשית הגז כל שיש לנכרי חלק בגוף הצאן אפי' כל גיזה של ישראל לא מיקרי צאנך אבל היכי דעיקר בהמה של כהן אף בזרוע פטור וע"כ דס"ל דצאנך לא ממעט שותפות נכרי כלל רק של הקדש וע"כ דצאן כולו של נכרי וא"כ מוכח דכהאי גוונא גבי זרוע ולחיים חייב כנ"ל מיהו בסמוך יתבאר מ"ש דקאמר שותפות נכרי ולא כולה של נכרי:

והנה לקמן (ריש דקל"ח) תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים והנה אליבא דרבא הוי לי' לומר דמתניתין עצמה דוקא הכי כיון דקתני מוקדשין לא והיינו מקרא גז צאנך תתן לו שאינו מחוסר רק גזיזה ונתינה ואי ס"ד שצריך ללבנו קודם שיתן לו הרי ע"כ מחוסר גזיזה ליבון ונתינה ומזה נמי משמע דלית הלכתא כרבא בהא לכך מייתי מברייתא והא לא קשיא הא בלא"ה מוכח במתניתין גופה הכי דקתני לבנו ולא צבעו חייב ומאי קמש"ל כיון דע"כ כל מי שנותן לכהן אינו רק שילבן קודם אבל באמת לא קשיא דוודאי יש לומר שצריך ללבנו והיינו כדי שיתן לכהן מלובן אבל מי שרוצה לצבוע הצמר כדי לקנותו לפטור מליתן לכהן ומלבנו קודם צביעה כדי שיתפוס בו הצבע יפה בזה ס"ד כיון שליבנו כדי לצבעו קנאם בליבון קמש"ל דכל שלא צבעו חייב אבל אליבא דרבא וודאי מוכח ממתניתין עצמה כנ"ל ועמ"ש לקמן (ע"ב) עוד טעם נכון על מה שפסק הרמב"ם דלא כרבא:

בתוס' בד"ה במקדיש ור' מני בר פטיש וכו' אבל רבא לית לי' וכו' אלא צאנך למאי אתי. והא דפשיטא להו להקשות צאנך למאי אתי דילמא אית לי' דר' מני משום דאי הוי ס"ל דצאנך דקרא אתי למעט דר' מני לא הוי מוקי מתניתין במקדיש גיזה וממילא הוי מפרש כפשטא בצאן מוקדשין ומדפי' במקדיש גיזה ש"מ דלית לי' דר' מני מיהו בעיקר דבריהם אף שגם מדברי הרמב"ם נראה כן אבל לדעתי יש לומר בכל זה באופן אחר דוודאי מודה דצאן מוקדשין פטורין מראשית הגז רק דסובר דלהא לא צריך קרא כלל צאנך תדע דממעט לקמן אליבא דרבא צאן שותפות נכרי וקשה למה לא ממעט צאן של נכרי דבהדיא קתני במתניתין הלוקח גז צאנו של נכרי פטור ואמת דרש"י ז"ל נקט טעמא דכתיב צאנך אבל לא משמע בגמרא כך דלמה הוא שואל צאנך למאי אתי ולמה לי' לומר לכדתניא הוי לי' לומר ממתניתין הלוקח גז צאנו של נכרי דליכא טעמא רק מכח קרא צאנך וע"כ צ"ל דאי צאן כולו לאו דידי' לא צריך קרא צאנך דפשיטא דלאו בצמר בלבד קפיד קרא דא"כ כמו דכתיב ראשית דגנך כך הוי לי' למיכתב ראשית צמרך [וכמו דמדגנך ילפינן דבעינן מירוח ישראל כן הוי ידעינן דבעינן שגזז ישראל לא שקנה צמר גזוז] ומדנקט גז הצאן ידענו דבעינן שיהא גז מן צאנו דהיינו שיהא לו גיזה וצאן תדע דהשתא נמי דכתיב צאנך לא שמענו רק בצאן אבל אכתי לא כתיב גיזתך מצאנך וא"כ נימא דאפי' מכר הגיזה לנכרי וגזזן יתחייב דהא גז כתיב וע"כ דממילא ידעינן דבשלו חייבי' רחמנא גם לא חייב רחמנא ליתן מצמר בלבד ואין לו צאן כלל ומהאי טעמא ס"ל לרבא דלא צריך לצאן עכו"ם ולא לצאן מוקדשין דכל שאין לו רק צמר בלבד פשיטא דפטור מדלא כתיב ראשית צמרך ור' מני בר פטיש סובר דשפיר איצטרך לצאן מוקדשין דס"ד דחשיב כשלו כיון שיש לו תפיסת יד לפדותן מחויב בראשית הגז אפי' לא פדאן כלל ורבא סובר דלהא לא צריך קרא דס"ס אינו שלו ואין לו צאן רק צמר בלבד ובקרא צאן כתיב והא דלא פי' עכ"פ מתניתין כר' מני ומסברא הוא בלי קרא דמ"ש מוקדשין כיון דהטעם שאין לו צאן ואין זה הפרש של חולין למוקדשין דבחולין ג"כ פטור בצמר בלבד בלי צאן כגון בלוקח גז צאנו של עכו"ם במחובר ומדקתני בחולין אבל לא במוקדשין ש"מ דמצד הקדש הוא ולכך מפרש במקדיש גיזה ויש לו צאן שלו וגזז צאנו ממש ואינו חסר רק שאינו יכול ליתן הקדש לכהן וס"ד דיפדה ליתן קמש"ל דהוי מחוסר פדי' אבל כל שלא גזז צאנו כלל דהצאן של הקדש לא צריך קרא כלל וליכא למימר דמשכחת לה כמו בחולין שמכר הצמר במחובר לנכרי שאין מחייבין אותו לקנות מן הנכרי הצמר הא ליתא דפשיטא שאי אפשר לחייבו בדבר שאין בידו וממילא אפי' יקנה לא נתחייב בעת גיזה אבל לפדות דבידו הוא ס"ד דבעת גיזה נתחייב לפדות הצמר ונותן לכהן גז צאנו ממש שהרי גזז צאנו ונותן לכהן מגיזה שלו מה שגזז מצאן שלו קמש"ל דבעינן שלא יהא מחוסר מעשה בעת גיזה וכיון שאי אפשר ליתן לכהן רק גיזה שלו וחסר פדי' עדיין והיינו דפריך צאנך למאי אתי כיון דסובר רבא דהיכי דלא הי' הצאן בעת גיזה שלו לא צריך קרא צאנך דאי הוי כתיב גז הצאן ג"כ הוי ידעינן דלאו בצמר בלבד חייבי' קרא רק בגז צאנו והרי לא גזז צאנו ואפי' יפדה ויקנה אותם אח"כ מ"מ לא גזז צאנו רק של נכרי או של הקדש ודוק:

דף קלה:

בגמרא ואיבעית אימא וכו' רבנן חיובי מחייבי פירש"י דגנך ולא דגן עכו"ם ואף דצאנך דרשינן ולא שותפות עכו"ם דגן כמאן דפליג דמי אבל צאן כל חדא וחדא יש, לנכרי חלק בה ותמה מהרש"א דהא לרבי דגן נמי הוי כמו צאן והניח בצ"ע ולדעתי לק"מ דרבי באמת סובר דצאנך אתי למעוטי צאן של הקדש כאוקימתא דר' מני או כהך אוקימתא דמעיקרא וסובר לא בעי העמדה והערכה או משום דשער העומד ליגזז כגזוז דמי ולכ"ע לא בעי העמדה והערכה ורש"י לא כתב זה רק לרבנן דר' אלעאי דדרשי צאנך למעוטי שותפות עכו"ם וכאוקימתא דרבא הנ"ל דלא בעי צאנך למעוטי קדשים ובזה מיושב ג"כ מה שפסק הרמב"ם דלא כרבא רק כשני אוקימתות ראשונות משום דפסק כרבי דאין ברירה וטבל וחולין מעורבין זה בזה ומ"מ שותפות עכו"ם חייב ולא ממעטינן מדגנך רק כולו עכו"ם א"כ צאנך נמי לא ממעטינן שותפות עכו"ם וממילא נדחה אוקימתא דרבא לגמרי וכבר כתבתי לעיל בצאן של עכו"ם לא צריך למיכתב צאנך רק מגז הצאן ג"כ הוי ידעינן לה מדלא כתב צמרך והיינו טעמא שלא זכר הרמב"ם שותפות עכו"ם דאליבא דרבי חייב כמו בתרומה דאין לחלק לדידי' בין דגן לתרומה והא ליכא למימר דדוקא תרומה כיון דאיכא למעוטי כולה של עכו"ם לא ממעטינן שותפות אבל מצאנך כיון דלא צריך לכולה של נכרי דגז הצאן הוי מוכח זה ממילא ע"כ לשותפות אתי הא ליתא כיון דע"כ בדגנך אינו במשמע למעט שותפות ממילא גם בצאנך לא שייך למעט שותפות מה שאינו במשמע במיעוט כלל ועמ"ש בתוס' בד"ה ואיבעית אימא:

שם טבל וחולין מעורבין זה בזה פירש"י ז"ל והאריך לפרש מה נפקא מינה בין רבי לרבנן ובתוך דבריו הביא תוספתא דדמאי טבל וחולין שנתערבו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל וכתב רש"י על זה ואיני יודע מהו ע"כ. ולדעתי נראה לפרש בפשיטות דהך תוספתא ס"ל כמאן דס"ל בראש השנה (די"ב) גבי חדש וישן המעורבין דיש בילה והכא נמי סובר דכל שנתערבו אמרינן יש בילה והשתא אי מפריש ממקום אחר מפריש רק לפי חשבון הטבל ואי אין לו ממקום אחר וצריך להפריש מיני' ובי' צריך להפריש מחלק החולין שבו כפי שיעור שצריך להפריש מן הטבל דרך משל אי יש טבל חציו וחציו חולין צריך להפריש כפל כפי חשבון דהיינו שיהא כמו אי הי' הטבל בפני עצמו הי' צריך להפריש כור ועכשיו דחצי' טבל וחצי' חולין מעורבין צריך להפריש ב' כורים דנמצא שיש כאן מן החולין ג"כ כמו שיש מן הטבל ואי יש טבל שליש מן החולין דבכל מה שיוציא יהא שני שלישים חולין ואחד מן הטבל צריך להפריש שלשה כורין דבזה עכ"פ בוודאי יש שיעור שצריך להפריש מן הטבל כללו של דבר שצריך ליטול מן חלק החולין ג"כ כ"כ שיהא בתוכו שצריך להפריש מן הטבל כנ"ל ועמ"ש בחידושי גיטין שלי סוף פרק השולח:

שם אלא עריסותיכם למה לי. אף על גב דלרבנן פשיטא דקשיא עריסותיכם למה לי דהא לדידהו בודאי לא ס"ד ללמוד ראשית ראשית מראשית הגז דהא אינהו מחייבי בשותפות ראשי' הגז מ"מ פריך שפיר דלרבנן כיון דלא דרשו תרומותיכם לא דרשו נמי עריסותיכם אבל לר' אלעאי כיון דדריש תרומותיכם ממילא צריך לדרוש עריסותיכם:

שם אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות עכו"ם. הא דצריך קרא לכאורה למעט שותפות עכו"ם דהיכי סליק אדעתי' שתהא הבהמה חצי' קדושה בבכורה ובוודאי לא שייך לומר שתהא גם חלק הנכרי קדוש בבכורה בשלמא בראשית הגז יש לומר כשיש בחצי' של ישראל שיעור גיזה נותן לכהן וכן בחלה אבל בבכור לא שייך זה וצריך לומר דס"ד כמו במקדיש חצי' אמרינן דקדושה פשטה בכולה אף שלא הקדיש רק חצי' כמו כן כיון דחל קדושה על של ישראל ממילא פשטה בכולה וצריך לקנות מן הנכרי חלקו או שהכהן ישלם לו בעד חלקו והבכור כולו קדוש:

בתוס' בד"ה ורבנן וא"ת לרבנן נמי תקשה וכו'. ואני תמה על קושיתם דהא פשיטא דמעיקרא קשיא דקאמרי רבנן ראשית הפסיק הענין וקשה אי ראשית להפסיק תיקשי באמת כיון דשותפות עכו"ם פטור הרי אין הראשית מפסיק ואי למסקנא אין ראשית מפסיק מאיזה צד יפסיק עכשיו ובוודאי אין הכוונה דלולא צאנך הוי ס"ד ראשית להפסיק כתב צאנך שאינו מפסיק א"כ קשיא טפי דהיכי ס"ד דכתיב קרא משום דלא נטעה ראשית להפסיק ולמה כתב ראשית שנטעה להפסיק וברור דת"ק ס"ל דראשית באמת להפסיק אתי וטובא איכא לקמן דדריש מראשית אין לך בו אלא מראשיתו ואילך וכן אין לו ראשון ושני דאין לך בו אלא ראשית ופירש"י לקמן דדריש הכי דלא הי' צריך למיכתב ראשית כיון דכתיב ברישי' דקרא ראשית וקאי נמי אסמוך לי' ולכך כתב ראשית שאין דין ראשית הגז כתרומה והיינו דקאמר כיון דכתיב ראשית והפסיק הענין ממילא הוי ס"ד דלענין שותפות עכו"ם נמי אפסיק קמש"ל צאנך ולא של עכו"ם והפסקה למילי אחריני כנ"ל אבל לר' אלעאי אי אפשר לומר דסובר דראשית באמת מפסיק רק דוי"ו הדר ערבי' והיינו לשותפות עכו"ם דאכתי צריך צאנך דלא ידענו מאי בא וי"ו לערב כיון דראשית מפסיק והוי"ו מערב ותרווייהו איכא הפסקה ועירוב אם כן לולא קרא צאנך לא ידענו מאי מפסיק ומאי מערב וע"כ דסובר ר' אלעאי דלולא וי"ו הוי ראשית מפסיק אבל השתא דכתיב וי"ו שוב אינו מפסיק כלל א"כ שפיר פריך לא לכתוב לא ראשית ולא וי"ו ולא צריך צאנך אבל לרבנן ניחא דראשית באמת מפסיק וקמש"ל צאנך דלענין זה לא מפסיק:

בד"ה ואיבעית אימא מתוך פ"ה וכו' ותימא וכו' שאין סברא לחלק וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דלא כתב רש"י דאין סברא לחלק רק דאי ילפינן מצאנך אין סברא לחלק דאפי' שותפות לא מיקרי צאנך כיון שאין לישראל שום צאן בלבדו דכל חדא יש לנכרי חלק בו אבל אי לא כתיב צאנך רק מתרומה ילפינן דשל עכו"ם לא פשיטא שיש לחלק בחמץ בין אין לישראל כלום בין שיש לו חלק בו וכן מפורש בפירש"י להדיא ולא קרינא בחדא מינייהו צאנך:

בד"ה אמר רבא וכו' נראה דסבר כלישנא בתרא וכו', ומ"מ נראה דאפי' להך לישנא הא דבעי קרא למעוטי עכו"ם היינו דוקא משום דקמש"ל קרא דעכו"ם כיון דלאו בר חיובא הוא פוטר רק רבנן ס"ל דבלי קרא ידעינן זה ור' אלעאי סובר דבלי קרא אין לחלק וקרא אתי לחלק אבל היכי דלא שייך לחלק מכח בר חיובא לא מוקמינן קרא להכי רק לדבר אחר דמאיזה צד נימא דאתי קרא לחלק מה שאין סברא לחלק כלל ובזה מיושב מה דלא קאמר גבי מזוזה דביתך אתי לפטור שותפות עכו"ם כמ"ש בתוס' בד"ה ביתך ע"ש:

דף קלו.

בגמרא דשותפות לא כתב רחמנא מאת זובחי הזבח פירש"י זובחי שנים משמע. ואיכא למידק היכי קאמר בתר הכי כדרבא דהדין עם הטבח דמה בכך הא זובחי שנים במשמע ורש"י ז"ל פי' וזובח אורחי' דקרא הוא א"כ לפי זה לא היתה ההוכחה מעיקרא דזובחי שנים במשמע וצ"ל דעיקר הוכחה דזובחי הזבח מיותר וע"כ להא אתי דשנים במשמע דהיינו שותפין ובתר דקאמר דצריך קרא דהדין עם הטבח ממילא יש לומר זובחי אורחי' דקרא אבל לדעתי הכוונה פשוט דמעיקרא דייק דכתיב זובחי הזבח ואי על זובחי דעלמא קאי הוי לי' למיכתב זובחי הזבחים ועל כרחך דשנים שותפין בזבח אחד ואהא קאמר כדרבא דהדין עם הטבח והיינו אף עם הטבח דיש חיוב על השוחט וגם על בעל בהמה ויכול לתבוע השוחט ויכול לתבוע לבעל הבהמה דבידו המתנות ושפיר מיירי בלי שותפות כלל רק הטבח ובעל הבהמה שניהם נקראין זובחי על זבח אחד כנ"ל והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות ביכורים כתב בהמת השותפין חייבת במתנות דכתיב זובחי הזבח וקשה עליו בתרתי חדא דלא צריך הכא הך קרא רק דלא נילף נתינה נתינה מראשית הגז וא"כ לדידן דקי"ל דלא כר' אלעאי ושותפות בראשית הגז חייבין לא צריך כלל ועוד דאפי' לר' אלעאי מסיק הכא דלא צריך הך קרא דהא איכא למילף נתינה נתינה מתרומה דשותפין חייבין וקרא אתי דהדין עם הטבח ונראה לי דכוונתו דקשיא לי' לפי מה דמשני דאתי לכדרבא דהדין עם הטבח אכתי תיקשי זובחי דנקט למה לי ומה שפירש"י דאורחי' דקרא הוא קשיא לי' אי הכוונה דאורחי' כך לכתוב על זובחי דעלמא הוי לי' למיכתב זובחי הזבחים אבל לא זובחי הזבח לזה מפרש דדוקא אי כולה קרא מיותר לזה קשיא לי' דלא צריך כיון דאיכא למילף מתרומה [דסמוך למתנות טפי מראשית הגז] אבל השתא דמשני כדרבא א"כ עיקר קרא צריך כדרבא ואין קושיא רק דנקט זובחי והוי לי' למיכתב זובח ובה שפיר הוי אורחי' דקרא לגלות ביתור יו"ד דשותפין חייבין וכדרך שאמרו בעלמא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא והכא עדיף דגלי קרא האמת דשותפין חייבין והוי שפיר אורחי' דכך הוא רגיל שישחטו שותפין בהמה אחת ועכ"פ מהך קרא מוכח באמת דשותפין חייבין לכ"ע א"כ נקט הך קרא כנ"ל:

שם אלא ארצך למה לי למעוטי ח"ל איכא למידק הא מארצם נפקא דלא איצטרך כלל דכיון דלא כתיב ארצך מהיכי תיתי דשותפות לא ורש"י ז"ל נראה שהרגיש בזה ופי' דארצם לא משמע מיעוטא כ"ה דמשמע כל מקום שיש להם ארץ אבל ארצך משמע המיוחדת לך אבל מלבד שלא נתברר לי ההפרש בין ארצם לארצך שיהא זה משמע מיעוט טפי מזה רק בלא"ה מיתורא הוי לן למידרש ולא ח"ל דלא איצטרך לשותפות כיון דלא כתיב ארצך כלל ונראה לי משום דקי"ל דאין מביאין ביכורים אלא מד' מינין שנשתבח בהם ארץ ישראל דכתיב ארץ זית שמן ודבש והשתא ס"ד דקרא אתי דיש לכהן מביכורי כל אשר בארצם היינו מאותן שנשתבח בהם הארץ מאותן פירות צריך ליתן הביכורים לכהן ובא לאפוקי שאר מינין דבהו מצוין ארצם משא"כ בשאר מינין אבל מ"מ אפי' מח"ל מביא מאותן הנמצאים בארצם דהיינו ז' מינין לכך כתיב ארצך שנית דהיינו אשר תביא מארצך דההבאה בעינן מארצך דוקא ועמ"ש בתוס' בד"ה אלא:

שם אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה וכו'. הנה לפי מה דמפורש כאן בסוגי' מוכח להדיא דלר' אלעאי כפי טעמי' דרבא אין מפרישין ראשית הגז מן החדש על הישן וכן מתניתין דלוקח גז צאן אפי' לקח הצאן עם הגיזה וגזזן כיון שגדלו בפטור פטור וכמו כן בעינן שירי' ניכרין ואין מפרישין ממין על שאינו מינו וכל זה היפוך מה שפסק הרמב"ם ז"ל כר' אלעאי דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ומ"מ פסק בכל הני דלעיל כרבנן דחמש מצטרפות ולא בעינן שירי' ניכרין וגדל אצל נכרי ג"כ חייב כל שלקחן הישראל עם הצאן וגזזן [ונהי דבמה שפסק בב' מינים שחופות ולבנות זכרים ונקבות דזה לעצמו וזה לעצמו אתיא כר' אלעאי אבל מ"מ בהא ע"כ לא מן השם הזה רק כמו שאפרש בגמרא לקמן דהא פסק בתרומה כב"ה דתורמין מזה על זה] וזה תימא גדולה דסותר ממש כל הסוגי' כאן ובכ"מ שם דחק ליישב עיי"ש:

אבל לדעתי דברי הרמב"ם ברורים דהוא אינו מפרש הא דאמרינן לקמן דנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז דה"ה למתנות וכמו שפירשו רש"י ותוס' דהא בפי' פסק דמתנות נוהגת בארץ ובחו"ל והיינו דסובר כיון דר' נחמן בר יצחק עצמו קנס גלימא לכהן שלא נתן מתנות ש"מ דרק בראשית הגז אמרה וכן בכולה פירקין דלעיל מבואר דכלהו הוי יהבי ושקלו מתנות אביי ורבא ואינך ולא אישתמט להזכיר דנהוג עלמא כר' אלעאי במתנות וע"כ דהא דנהוג עלמא כר' אלעאי לאו משום ג"ש דנתינה נתינה מתרומה דבהא כרבנן ס"ל דלית להו הך ג"ש כלל רק בראשית הגז טעמא אחרינא דהא קרא כתיב מעיקרא וזה יהא משפט הכהנים וכו' דהיינו מתנות והדר כתיב ראשית דגנך וראשית גז צאנך תתן לו וכתיבי תרווייהו בחד קרא ובחד תתן והשתא אי ס"ד דראשית הגז היא מצוה הנוהגת בארץ וחו"ל כמו מתנות פשיטא דלא הוי לי' לקרא לכתוב תרומה באמצע בין מתנות וראשית הגז כיון דהנך תרתי מצוה הנוהגת בכל מקום ותרומה מצוה התלוי' בארץ והי' לו להסמיך ראשית הגז למתנות ואח"כ תרומה וע"כ דראשית הגז היא מצוה כמו תרומה דאינה נוהגת רק בארץ אמנם רבא דביקש ליתן טעם לר' אלעאי דס"ל מתנות וראשית הגז תרווייהו אינן נוהגין בארץ ולא בח"ל לא הי' יכול ליתן לדידי' טעם זה דזה אינו מספיק למתנות דשפיר יש לומר דמתנות דכתיב מעיקרא נוהג בארץ וח"ל ותרומה וראשית הגז אינן רק בארץ לכך הוצרך לומר דיליף נתינה נתינה מתרומה ואהא מקשה כל הני קושיות והוצרך לומר דלר' אלעאי באמת כך הדין אבל לדידן דלא קי"ל כר' אלעאי במתנות רק בראשית הגז בלבד אין צריך לטעם נתינה נתינה ואדרבא ס"ל כחכמים דלית להו הך ג"ש כלל ורק בראשית הגז ס"ל דאינו נוהג רק בארץ מטעמא דאמרן וכל זה ברור לפע"ד:

שם והא תנן הלוקח גז צאן וכו'. תמוה לי היכי ס"ד להקשות ממתניתין דבהדיא קתני במתניתין דנוהג בארץ וח"ל דלא כר' אלעאי ולא ילפינן נתינה נתינה מתרומה ואולי הכוונה להקשות דמשמע דצאנו לגוז חייב אליבא דכ"ע דאי ס"ד דתליא בהך אי נוהג בארץ וח"ל כמו דקתני במתניתין דנוהג בארץ וח"ל כמו כן הוי לי' למיתני בהדיא דנוהג בגז וצאן שקנה מעכו"ם ומ"ש דבח"ל נקט בהדיא לחיוב והכא לא קתני רק מדיוקא שמעינן לה ולפי זה נראה לי דמה דמשני מתניתין דלא כר' אלעאי כך הכוונה דמתניתין לא בא להורות דלא ילפינן נתינה נתינה מתרומה כר' אלעאי אלא דבא לאפוקי מדעת אחרת דנימא כיון דמתנות נוהגין בארץ וח"ל אי ס"ד דראשית הגז ג"כ כך הוא למה כתיב קרא ראשית הגז אחר תרומה והוי לי' להסמיך ראשית הגז למתנות והדר תרומה ולאפוקי מזה קמש"ל דנוהג בח"ל אבל מדר' אלעאי לא מיירי כלל ולכך לא קתני בהדיא חיוב גז וצאן עכו"ם כדקתני ח"ל כנ"ל וזו היא ראי' למ"ש לעיל:

בתוספות בד"ה ביתך דרך ביאתך תימא אמאי לא אמר שותפות דעכו"ם כדקאמר בכל הני דלעיל ולדעתי לא קשיא מידי דודאי במזוזה לא שייך למעט שותפות כלל דאטו מה שהישראל דר בבית יש שותף עמו במה שהוא דר הרי הוא דר צ דירה ממש שהרי כל כמה שאינו דר בבית שיהא מיחשב דירה פטור אפי' הבית שלו א"כ בענין דירתו אין לו שותף עמו כלל ומה בכך דהעכו"ם שותף בבית אפי' דר עמו בבית מ"מ הישראל דר שם מה שדירה כזו חייבת במזוזה ודוקא מעיקרא דס"ד דאין חיוב מזוזה רק אי הבית שלו לגמרי ועכשיו דגלי קרא דאין חיוב מזוזה על בעל הבית שהרי אין לכל אחד מהשותפים בית וע"כ דרק על הדר בבית חל החיוב א"כ שוב אין נ"מ בין ישראל לנכרי תדע דלעיל אמר דטעמא דרבנן דמחלקו בין ישראל לנכרי דנכרי לאו בר חיובא ולפי זה יש לומר נהי דבלי קרא לא ס"ל לר' אלעאי לחלק בזה אבל היכי דגלי קרא מחלקינן בהא אבל חילוק זה לא שייך רק בבכורה דחצי' של נכרי ואין בו קדושה אבל מצות מזוזה הישראל עושה כל המצוה שהוא קובע המזוזה והוא דר בבית ובשלמא אי הי' החיוב על הבית שייר לומר דחלק הנכרי איננו מחויב אבל עכשיו דאין החיוב על הבית רק על הדר ומה בכך דנכרי לאו בר חיובא תדע דביומא (די"א) יליף אשה ושותפים מלמען ירבו ימיכם והיינו דהך לא בעי חי' א"כ שותפים נמי מהאי טעמא חייבין א"כ מה נפקא מינה אי שותף ישראל או נכרי וע"כ דעיקר הכוונה כיון דלאו בבית תלוי רק באדם הדר א"כ אטו מי שיש לו בית בעי חי' ומי שאין לו בית לא בעי חי' הא כל אדם יש לו מקום שהוא דר בו ומהאי טעמא נמי קאמר לקמן גגך למאי אתי ולא קאמר לבית שאול או שכור כמו דקאמר בכסות וע"כ דציצית שאני דבאמת צריך שיהא כסותו ממש אבל בבית אין צריך שיהא ביתו דאי הי' צריך שיהא ביתו כל שיש לו שותף הי' ראוי לפטור שאין זה ביתו וע"כ כיון דבעי חי' ממילא כל מקום שהוא דר חייב וכן במעקה כי יפול הנופל כל מקום שהוא דר חייב רק בה"כ אינו דירה כלל וכל זה ברור לפע"ד:

בד"ה אלא ארצך למה לי. אע"ג דמצוה התלוי' בארץ היא וכו'. ולפע"ד דהא דאמרינן בקידושין לחלק במצוה התלוי' בארץ דכל חובת קרקע אינו נוהג רק בארץ היינו באותן מצות הנוהגות במקומן כגון לקט שכחה ופאה וכדומה אבל מצות ביכורים דהמצוה הוא להביא לבית המקדש ואפי' ינהוג בח"ל צריך להביא לבית המקדש ובכהאי גוונא יש לומר שאין הפרש מאיזה מקום יביא כיון דסוף סוף אין המצוה נוהגת רק במקום המיוחד לא במקום הקרקע כנ"ל וכ"ש לפי מה שכתב הכ"מ פ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ב דפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בתרומה ומעשר מדאורייתא א"כ ס"ד דה"ה ביכורים כשבאו מח"ל חייב קמש"ל אשר תביא מארצך ולא מח"ל:

בד"ה אף ראשית הגז ששירי' ניכרין תימא מנא לן וכו' ומה צריך למילף מתרומה. ולדעתי יש ליישב דתרומה שאני כיון דכתיב אשר ירימו ואין תרומה שייך בכולו רק שתורם ומשייר אבל בראשית הגז דלא כתיב תרומה ס"ד לפרש דראשית מה שיגזוז צריך ליתן לכהן דהיינו מה שיגזוז בראשונה ועוד דאפי' אי בתרומה ילפינן מראשית היינו דכתיב ראשית דגנך ואי אפשר דהכוונה שיתן כל הדגן רק ראשית ממנו אבל ראשית גז צאנך יש לפרש דראשית שיגוז יתן לכהן אפי' לא גזז עדיין יותר והמשויר הוא מה שיגזוז עוד ובאמת צריך שיגוז חמש רחילות ואחר כך יתן מזה לכהן אבל שיגוז ויתן לכהן ואחר כך יגוז המשויר לא מהני:

דף קלו:

בגמרא אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא וכו'. צ"ע היכי מקשה הכי עד שהוצרך לאוקמא מתניתין דלא כר' אלעאי הא ר' יצחק משום ר' אלעאי ס"ל דב"ש וב"ה פליגי בהא א"כ לב"ה תורמין גם בתרומה ואפי' אי נגרוס ר' יצחק משום ר' אלעזר מ"מ מאי קושיא דילמא ר' אלעאי נמי כר' יצחק ס"ל וכב"ה דתורמין ואין לי מקום לומר אלא דבלא"ה כיון דהמקשה לא ידע לימצא היפוך דלא קאמר וכי תימא אה"נ דקאמר לעיל וע"כ דעיקר קושיתו היתה דמ"מ כיון דהדבר תלוי בתרומה א"כ כמו דמצינו פלוגתא בתרומה הוי להו לחלוק בהא בראשית הגז אי תורמין או לא וע"כ דלא תליא כלל בתרומה והשתא בין אי בתרומה תורמין בין אי אין תורמין קשיא לי' רק דנקט אין תורמין דהוא ת"ק דר' יצחק ובהא מתרץ לו דאין תורמין ותנן הכי במתניתין ומתניתין כת"ק דר"י דלכ"ע אין תורמין ולכך תנן אין תורמין ועיקר הקושיא מעיקרא דתרומה ממין על אינו מינו מצינו ובראשית הגז לא הוזכר הך דינא כלל והא ראשית הגז תלוי בתרומה וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

שם אין והתנן הי' לו ב' מינין וכו' זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. תמוה לי היכי ס"ד דטעמא דמתניתין משום שאין מפרישין ראשית הגז ממין על שאינו מינו כגון שחופות ולבנות א"כ מ"ש דקתני בלוקח ומוכר הוי לי' לומר במי שיש לו ב' מינים שחופות ולבנות נותן ראשית הגז מזה ומזה וכן אי אין לו רק חמש צאן שלשה שחופות ושתי לבנות אין מצטרפין ואפשר לומר דאה"נ דכוונתו להקשות כך רק דמייתי מסיפא הוכחה לזה דע"כ אין הכוונה מצד ב' מינין דאי לאו סיפא לא הי' מספיק להקשות למה לי לוקח ומוכר דמ"מ הא ע"כ ליכא טעמא רק דהוי ב' מינין ואהא מייתי מסיפא דע"כ טעמא אחרינא איכא במשנה וממילא ע"כ האי טעמא גם ברישא דאל"כ אלא דברישא הוי ב' מינין ממש ואין תורמין מזה על זה א"כ למה לי לוקח ומוכר ובהכי ניחא נמי מה דקשיא נהי דדחי דאין הכרח ממשנה דאין תורמין אבל מ"מ יש לומר דבאמת אין תורמין ולמה מוקי דלא כר' אלעאי ולהנ"ל ניחא דכיון שיש טעם אחר בלוקח ומוכר בלי ב' מינין למה נקט שחופות ולבנות בלוקח ומוכר כיון דבמוכר עצמו אינו תורם מזה על זה א"כ פשיטא דכל אחד תורם אי מכר מיהו בלא"ה יש לומר דסמך להקשות דע"כ דבאמת מן הדין תורמין דאי ס"ד אין תורמין כיון דהיכי דוודאי תורמין כגון בזכרים ונקבות דחד מינא הוא מ"מ בלוקח ומוכר זה נותן לעצמו וזה לעצמו כ"ש בשחופות ולבנות ולמה לי דנקט לה כלל וע"כ דהא נמי תורמין מזה על זה כמו זכרים ונקבות ועוד לפי מה שכתבתי לעיל דע"כ עיקר כוונת המקשה מעיקרא מה דלא מצינו דין הפרשה ממין על שאינו מינו בראשית הגז כמו בתרומה והתרצן דחה לו אין מצינו וכיון דמדחה לי' דבמשנה אין הטעם משום זה א"כ הדר הקושיא לדוכתא והוצרך לומר דלא כר' אלעאי:

שם אלא עצה טובה קמש"ל וכו'. משמע בהדיא דמן הדין באמת תורם מזה על זה וכן הלוקח יכול ליתן משלו ולפטור את של מוכר רק עצה טובה נותן ללוקח שלא יתן מן הנקבות על הזכרים דשל זכרים קשה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהי' לו דרך אחרת וז"ל בפ"י מהלכות ביכורים הלכה י"א היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין זה והניח מין האחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו זה נותן לעצמו על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה ששייר והשתא פשיטא שאי אפשר לומר דסובר כפירש"י דלא שייך פירושו רק במכר שחופות וזכרים והניח לבנות ונקבות אבל להיפוך טוב יותר ללוקח ליתן משלו על של מוכר גם תמוה מאוד לפירש"י דקאמר זה נותן לעצמו ולמה לו למוכר ליתן אי יקנה הלוקח ממנו ימכור לו ואי לא לא ומה לו למוכר כיון דשייר גבי לוקח לכן ברור דסובר הרמב"ם דכך הכוונה דוודאי עיקר טעמא במוכר בלא שייר צריך הלוקח ליתן ואינו מנכר למוכר מן הדמים דאמרינן חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה ומסתמא כך מכר לו שיתן הלוקח לכהן ואהא קתני סיפא דאי הי' לו שחופות ולבנות כיון דעצה טובה הוא לגוזז שיתן מן שחופות ומן לבנות והיינו דאין ראוי ליתן חלק הגרוע לכהן וכן אין ראוי ליתן חלק היפה רק נותן לו משניהם בשוה שיהא לו מן הגרוע על הגרוע ומן היפה על היפה ולכך אמרינן דאי מכר כל הגרוע או כל היפה ולא שייר ממילא אמרינן דמסתמא לא נתכוון המוכר שיתן הוא מן היפה שלו על מה שמכר דהוא הגרוע וכן להיפוך בהניח הגרוע לא אמרינן דנתכוון שיתן הוא לכהן מן הרעה על היפה וממילא צריך המוכר באמת ליתן משלו והלוקח נותן משלו ואין המוכר צריך לשלם ללוקח עבור מה שנותן הוא כנ"ל ברור:

בתוס' בד"ה כר' אלעאי וה"ה במתנות וכו'. כבר כתבתי דדעת הרמב"ם רק בראשית הגז נהוג ולא במתנות וכן מוכת באמת כאן דקאמר כר' אלעאי בראשית הגז ולמה לא הוזכר לעיל פרק הזרוע הך מנהג וכן נמי מהך דרנב"י דקנס גלימא מוכת כך דקשה מאוד לומר דאז לא הי' המנהג אבל טעמא דמילתא מ"ש מתנות מראשית הגז דאי ילפינן נתינה נתינה מתנות נמי וכבר כתבתי לעיל מילתא בטעמא בזה עיי"ש. ודברי הי"מ שהביאו התוס' לא הבנתי דכיון דמן הדין אין לברך על שום מצוה רק עובר לעשייתן וכי שייך להחמיר לברך אחר עשי' וזו קולא היא לא חומרא:

בד"ה שהמתנות נוהגת וא"ת וליתני נמי אהא דתניא לעיל וכו' זה פטור וזה חייב וכו'. לא הבנתי חילוק זה דאטו מרובה ומועט לא מיקרי פטור וחייב דהא במועט פטור מראשית הגז ובמתנות חייב ולדעתי לק"מ דשאני לוקח גז צאנו של עכו"ם דהוי בעיקר המצוה דלא שייך שיחלק דמתנות בשר וזה צמר דכך הוא מצותו וזה כך מצותו וכמו כן בצאן עכו"ם דכך הוא המצוה גז צאנך ולא כשאין לו צאן משא"כ מרובה ומועט דיש לו צאן דשתים נמי צאן איקרי רק דילפינן מדברי קבלה חמש צאן עשיות עושות מצוה אבל לא כשאין לו צאן כלל דבהדיא כתיב קרא גז צאנך כנ"ל ועמ"ש בסמוך בגמרא לפרש כוונת התוס' בפשיטות:

בגמרא וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות משא"כ במתנות. איכא למידק לפי מה שכתבו התוס' בד"ה שהמתנות דלכך לא חשיב חומר בזרוע בלוקח מתנות מכהן דחייב ולוקח גז צאן של נכרי פטור דלא קתני רק דנוהג ואינו נוהג אבל פטור וחייב לא קתני א"כ להיפוך נמי טריפה הוי פטור וחייב כמו לוקח גז צאן של נכרי דלא מיקרי אינו נוהג רק פטור והיינו דבמרובה ומועט לא שייך פטור דהא מועט מצטרף אח"כ רק שאינו נוהג רק בגוזז עוד עד שיהא מרובה אבל לוקח גז צאן נכרי פטור לגמרי א"כ ה"ה טריפה ונראה דכוונת התוס' להיפוך דהא דחשיב במתניתין הוא דבר שאינו נוהג בו כלל ואין מציאות חיובו כלל בזה כגון רחלים דראשית אינו נוהג רק ברחלים ובמין אחר אינו נוהג כלל אבל לוקח גז צאן עכו"ם הא נוהג בו בצאנו לגזוז רק דמה שלא לקח רק הגז נפטר אבל לא שייך בזה שאינו מהני לכך לא חשיב ולפי זה טריפות שפיר מצי למיחשב דאינו נוהג בו כלל ומ"מ צ"ל דשייך טפי נוהג ואינו נוהג במרובה ומועט מלוקח גז צאן של עכו"ם אף דהמועט נוהג בו ג"כ דמצטרף למרובה מ"מ במועט אינו נוהג כלל אבל בגז צאן של נכרי באותו צאן עצמו יש מציאות ראשית הגז בלקח הצאן ג"כ רק מעשה הלוקח גרם לפטור ולא שייך בזה אינו נוהג כנ"ל:

שם הא מני ר"ש הוא. לפי מה שכתבתי לעיל דהך תירוצא דרבא לעיל במקדיש גיזה ומשום מחוסר מעשה אינו למ"ד עומד לפדות כפדוי דמי דלהך מ"ד הוי כפדוי קודם גזיזה ולא מיקרי מחוסר מעשה אח"כ א"כ תיקשי לי' היכי מוקי מתניתין כר"ש הא איהו סבירא לי' עומד לפדות כפדוי וצ"ל דמ"מ לא קשיא ליתני חומר בראשית הגז דכיון דעכ"פ בטריפה איכא פלוגתא בפלוגתא לא קא מיירי ומ"מ מדברי רבינא דקאמר בפשיטות הא מני ר"ש יש ללמוד ג"כ דלא ס"ל כאוקימתא דרבא הנ"ל רק כר' מני בר פטיש:

והנה בטעמא דמילתא למה בראשית הגז פליגי ובמתנות פשיטא לן דטרפה לא ורש"י ז"ל פי' דכתיב תתן לו ולא לכלבו ובספרי דרשו מאת זובחי הזבח פרט טריפה אבל תימא שלא זכרו זה בגמרא ונראה לי דפשיטא לן כיון דכתיב למשחה לגדולה ומהאי טעמא אין נאכלין אלא צלי ובחרדל א"כ פשיטא דבטריפה לא שייך למשחה ואולי מהאי טעמא לא זכר הרמב"ם ז"ל דין זה דטריפה פטור ממתנות כיון שזכר שאין נאכל רק צלי ובחרדל משום דכתיב למשחה מיהו בלא"ה כיון שזכר התוספתא בשחט לכלבים ולרפואה דחייב ואי טריפה חייב כל טריפה שוחט לכלבים וע"כ דדוקא כשרה ששחט לכלבים חייב אבל טריפה ודאי פטור ועמ"ש לעיל ריש הזרוע דדברי התוס' שם תמוהין שכתבו כלאים וטריפה והרי מפורש כאן דטריפה פטור עיי"ש:

בתוספות בד"ה פרט לטריפה שאינה עוברת תימא מן הארכובה ולמטה נמי אינה עוברת ושמא אה"נ דאין נכנסת לדיר להתעשר ודוחק עכ"ל דבריהם תמוהין מאוד דהא איכא טרפה העוברת כשאינה טרפה ברגל או כשהיא טרפה בצ"ה ויכולה לילך או בפחת הגלגולת והאיך אימעט וע"כ כמו שפירש"י דמינה ילפינן לכל טריפות א"כ אי באמת גם אינה טריפה בכלל זה היכי ממעטינן טריפה העוברת שאינה ברגל ועוד היכי ס"ד למעט גם מן הארכובה ולמטה א"כ גם ממתנות נפטר אפי' אינה טרפה רק נחתך הרגל מארכובה ולמטה שאינה יכולה לילך:

ולולא פירש"י ותוס' נראה לי דכך הכוונה דודאי קרא דכל אשר יעבור תחת השבט קאי על אותו העשירי אשר יהא קודש לד' דמכה אותו בשבט צבוע לסי' שזה עשירי וקודש ובהעברה זו בקריאתו עשירי הוא מקדיש אותו שיהא מעשר ומעתה מילתא דפשיטא הוא דאפי' הי' טרפה נכנסת לדיר להתעשר אינו עובר תחת השבט שיהא הוא קודש דבעינן שיהא ראוי למזבח ועכ"פ שיהא נאכל במומו דכתיב לא יבקר בין טוב לרע ופירש"י בין תם לבעל מום ויש בו קדושה לענין זה שאסור בגיזה ועבודה כקדשים בעלי מומין אבל טרפה שאינה ראוי' רק לכלבים או לקבורה פשיטא דלא שייך בו שיהא העשירי קודש לפי שאין מקדישין דבר שאינו ראוי לשום דבר רק לכלבים או לקבורה והשתא דרשינן שפיר דכתיב כל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט דאותו שיכול להקדישו למעשר בעברו תחת השבט כפירש"י בחומש דמכה אותו בשבט צבוע להיות קודש למעשר אותו נכנס לדיר להתעשר אבל מי שאינו יכול לעבור תחת השבט והיינו טרפה שאינו יכול להקדישו לעשירי אינו נכנס לדיר להתעשר ואף דמצינו במקצת מקומות דבעי למילף דטרפה פסול למזבח מהך דהכא מ"מ א"ש דכיון דקרא דכל אשר יעבור אתי למעוטי טריפה שאינה עוברת שאינה נכנסת לדיר א"כ מוכח ממילא דטרפה פסול לקרבן דאי כשר היכי ממעט טרפה שאינה עוברת למה לא תעבור הא יכול שפיר להקדישו בעשירי בשבט להקריבו למזבח וע"כ דטרפה פסול לקרבן וזה ברור לפע"ד ופירש"י ותוס' צ"ע לפע"ד:

בד"ה לילף צאן צאן מבכור וא"ת א"כ ג"ש למה לי וכו' דצאן לא הוי ג"ש אלא גילוי מילתא בעלמא וכו'. לא ידעתי היכי שייך גילוי מילתא מה דמצינו להיפוך צאן של בכור שאין דינו כך א"כ ממילא אין כאן גילוי מילתא אבל לדעתי לק"מ דוודאי מצינו במעשר דיתום ויוצא דופן ועוד שם דאינן נכנסין לדיר כדאיתא פרקא בתרא דבכורות והשתא אי ילפינן צאן צאן ממעשר ע"כ צריך למילף יתום ג"כ דפטור מראשית הגז כדפריך לעיל דיליף נתינה נתינה מתרומה אי מה תרומה כך אף ראשית הגז ומאי דמצי למידחי מקרא דחי ומאי דליכא קרא באמת דינו בראשית הגז לר' אלעאי כמו תרומה א"כ הכא נמי כיון דיליף צאן צאן לענין טריפה ה"ה לענין יתום [וכן תמהו התוס' בעצמם בד"ה שכן יתום דהיא גופא נילף שלא ינהוג ראשית הגז ביתום אבל באמת הא לא קשיא כלל כמו שאבאר בדיבור שאחר זה] והשתא פריך שפיר דנילף צאן צאן מבכור ואי קשיא ג"ש למה לי לא קשיא דהא איכא נמי בבכור מה שאינו קדוש בבכורה כגון יוצא דופן ונקבה שאינו קדוש בבכורה ואינו חייב בראשית הגז ג"כ וממילא טרפה חייב דבכור נמי קדוש טרפה ומה שכתבו התוס' דבלא צאן לא אפשר אינה קושיא דאדרבא צאן משמע נמי עזים והוי לי' למיכתב כבשותיך מיהו יש לדקדק קצת בין לפי' התוס' דגילוי מילתא היא בין אי ג"ש היא מ"מ היכי מקשה דנילף מבכור אטו הך צאן דכתיב גבי בכור אבכור קאי הא על אמו שילדה אותו קאי דכתיב אשר יולד מבקרך וצאנך והאם ודאי לאו טריפה היא דאינה יולדת אבל הבכור דאפי' טרפה לא כתיב בי' דאיקרי צאן ואפי' אי נימא דמשכחת לה שנתעברה ואח"כ נטרפה מ"מ שייך שפיר אשר יולד מצאנך כיון דבשעת עיבור לא היתה טריפה ועוד דעכ"פ ראוי ללמוד טפי ממעשר דמעשר עצמו כתיב צאן משא"כ בכור ומאמו לא שייך למילף כלל גז"ש שאין דנין עלי' כלל בשום דבר והוי כמו צאן דעלמא וצ"ע ואולי כוונת הכתוב לא דבבקרך ובצאנך קאי על אשר יולד דהיכן יולד בבקרך ובצאנך רק אשר יולד הפסיק הענין ואח"כ אמר דאותו הבכור בין שהוא בקר בבקרך בין שהוא צאן בצאנך ולמ"ש דהוי גז"ש גמורה אתי שפיר טפי:

בד"ה שכן יתום תימא דהוא גופא נילף שלא ינהוג יתום בראשית הגז. ולדעתי לק"מ דודאי אי אנו באין לדון על צאן דכתיב בראשית הגז אי למילף ממעשר או מבכור א"כ צריכין לראות למי דומה טפי מעצמו בלא ילפותא כלל ושפיר קאמר דדומה לבכור שהרי ראשית הגז בעצמו בלי ילפותא הי' יתום נוהג וכן כלהו דחשיב וא"כ שפיר יש לנו למילף מבכור ולא שייך לומר דטפי ילפינן ממעשר משום דיתום בבכור חייב ומעשר פטור דמ"מ בשביל זה אין למילף ממעשר דאדרבא לא נילף והוי יתום נוהג בראשית הגז כללו של דבר דכל מה שהוא בלי ילפותא דומה ממילא לצד אחד שפיר יש ללמוד מזה הצד אבל ודאי לפי האמת דיליף ממעשר דפשוט מפשוט ילפינן באמת כל הני דחשיב במעשר שאין נכנסין לדיר להתעשר אינו נוהג בהן ראשית הגז וזהו לפי האמת אבל בס"ד אין לחשוב זה לדמיון רק להיפוך דומה לאידך כנ"ל:

בא"ד בבכור הו"מ למימר נמי שכן צאנך מצאנך דבמעשר כתיב וכל מעשר בקר וצאן. כוונתם דבין אותן דחשיב בבכור יתום שלקחו בשותפות הוי מצי למימר נמי שכן צאנך מצאנך ואין צורך להגיה כלל אבל עיקר דבריהם לא הבנתי ואין הפרש בין צאן צאנך לצאנך ובבצאנך דג"כ אינו דומה ממש ואי משום דאותה ב' אינה רק שימוש הב' של צאנך ג"כ אינה מעיקר השורש בפרט לפי מה שכתבתי לעיל דטפי יש ללמוד ממעשר דמעשר עצמו איקרי צאן כמו הכא בראשית הגז משא"כ בבכור אינו מפורש דבכור איקרי צאן ועכ"פ שניהם שוין בזה כנ"ל:

בד"ה לפני בקונ' מגיה בפני וכו' וקשה וכי מפני שבטל מדרבנן יש לבטל גז"ש וכו'. באמת פירש"י תמוה מאוד דהיכי שייך למיחשב דבר שאינו רק דרבנן ואדרבה קי"ל דמעשר נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית כמו בכור וראשית הגז אמנם גם גירסת התוס' תמוה לפע"ד דהיכי ס"ד דחשיב דבר דלא שייך כלל בהנך וליחשוב דבמעשר העשירי קודש משא"כ בהנך ועוד למה חשיב רק לפני הוי לי' למיחשב ג"כ לאחריו. לכן נראה לי דאף דקיימא לן דמעשר בהמה נוהג אפילו שלא בפני הבית היינו דוקא אי עישר וקידש העשירי מקודש לענין שיאכל במומו אבל אין עליו מצות עשה לעשר דהא מעשר אינו טבל ויכול לאכול הטלאים ולמכור אותם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא דמעשר בהמה אינו טבל רק בפני הבית מצות עשה מוטל להעביר תחת השבט בכל שנה ולקדש עשירי והיינו דוקא בזמן הבית דהעשירי נקרב למזבח ואפילו אירע בעל מום ג"כ לא יבקר אבל מ"מ עיקר המצוה רק שיקדש אחד מעשרה לד' אבל שלא בזמן הבית אין מצוה לעשר ולקדש עשירי כיון שאי אפשר שיהא קודש לד' וע"כ יאכל במומו ומה יתרון יש לו שיאכל אותם כך או יחדש ויאכל במומו ומה שאמרו שנוהג שלא בפני הבית היינו לענין אי עישר וקידש קדוש במעשר ויאכל במומו ואסור בגיזה ועבודה כמו הקדש ב"ה בזה"ז דוודאי אין ראוי להקדיש ולהעריך ומ"מ אי הקדיש והעריך קדוש ומכ"ש שאין ראוי לומר דהתורה חייבה לעשר ולקדש עשירי שלא בפני הבית שאין בו חלק לד' בשום פנים רק יאכל במומו ואפילו פדיון אינו צריך דלעולם שייך לבעלים רק האימורין למזבח ושלא בפני הבית לא חייבה תורה לעשר ולקדש כנ"ל:

דף קלז.

בגמרא מנא ה"מ אמר. ר"ח אתיא גיזה גיזה וכו' עד אלא גיזה גיזה למאי אתא וכו'. סוגי' זו צריכה ביאור קצת כי לכאורה יש לדקדק בה הרבה חדא דפריך ונילף גיזה גיזה מבכור ופירש"י ונימא מה גיזה דהתם אפילו דשור הכא נמי אפילו דשור וזה דבר מתמי' כיון דבהדיא כתיב גז צאנך ופשיטא דבקר לא איקרי צאן ומה שכתבו התוס' בזה צ"ע כמו שאבאר בתוס' ועוד כיון דקאמר תתן לו ולא לשקו א"כ קשה במה נפשך אי בזה ע"כ נדחה הך ג"ש מבכור וממילא דנין ג"ש מגז כבשים א"כ מה פריך נוצה של עזים לחייב הא ג"ש מורה דוקא כבשים כיון דמבכור לא ילפינן ואי הכוונה אף דנדחה ג"ש מבכור לענין שור אבל לענין עזים לא נדחה א"כ כדמשני בעינן גיזה וכן כדמשני תתן לו לא משני כלום אדרב חסדא דבפי' נותן טעם גיזה גיזה ואי הדר בי' מדר"ח ונדחו דבריו הוי לי' לומר אלא כדאמר בסמוך אלא כדר' יהושע ב"ל גם לא הבנתי כלל דשל עזים נמי שייך לומר לו ולא לשקו גם קשה מה דמשני דגיזה גיזה אתי לכבשים שצמרן קשה ולמה לא נילף גיזה גיזה מבכור דאפילו צמרן קשה סור לגוז אף שאינו מחמם ונראה לי דוודאי עיקר מה ששאל מה"מ רק על עזים שאל דאיקרי נמי צאן כמ"ש התוס' ומייתי ג"ש דוקא כבשים ואהא מקשה נילף מבכור דע"כ הך צאנך דבכור כולל עזים ג"כ כיון דאפי' שור אסור בגיזה דולא תגוז עולה לכאן ולכאן [מדכתיב בויו ולא תגוז] א"כ פשיטא דעזים אסורין בגיזה א"כ נילף גיזה גיזה דאפי' עזים אבל שור לא קשיא לי' כלל דאפי' הוי כתיב בפי' ולא תגוז שורך הוי ילפינן מגז כבשים דלא שייך ללמוד מבכור כיון דבהדיא כתיב צאנך ומשני תתן לו ולא לשקו א"כ ע"כ ליכא למילף מבכור דהא צאנך דבכור כולל, אפי' שער הגס של עזים והכתוב אומר תתן לו ולא לשקו א"כ ממילא ילפינן ג"ש מגז כבשים דאפי' עזים שיש להן שער דק הראוי למלבוש, ולא לשק מ"מ פטור ואהא פריך תינח היכי דגזז של עזים אבל בתלש נוצה מן עזים והיינו הדק שבהם הראוי למלבוש ליחייב דדוקא גז צאן אימעט מג"ש דגז עזים לא אבל תולש לא אימעט ומשני דתלישה בלא"ה לא מיחייב דבעינן גיזה ואהא פריך הא מודה ר"י במידי דאורחי' וא"כ גז צאן וודאי תלישה לא דכבשים דרכן בגיזה אבל עזים שדרכן בתלישה נהי דאימעט מגיזה אבל מתלישה לא אימעט ואהא משני אלא דלא כר"ח רק בעינן ראוי לשירות ואימעטו עזים לגמרי והשתא פריך גיזה גיזה למאי אתא אבל קודם דמסיק דאי לשירות שפיר איצטרך גיזה גיזה למעט עזים אפי' אותן ששערן דק וראוי למלבוש ומשני דצריך לענין חימום דצמרן קשה פטור אבל מבכור לא שייך ללמוד כיון דנוהג בשור ועז ג"כ ע"כ ג"ש לאו מבכור הוא רק מגז כבשים יתחמם כנ"ל:

שם אמר קרא עשויות שעושות ב' מצות פירש"י דכל כמה דלא הוו חמש לא הוו נהגי בהו רק חדא מתנות לחודייהו ובתר הכי בד"ה ולטעמיך פי' והא ליכא למימר עשויות שלש מצות דהיכי משמע מיעוט עשויות שתים. ואיכא למידק כיון דמלישנא יתירא קא דריש עשויות שעושות שתי מצות א"כ מאי קושיא אטו כלהו חייבין בבכורה ויש לומר שאביגיל הביאה חמש צאן דברים שאין בהם בכורה ונהי דהא לא קשיא היכי פריך מבכורה דבמה נפשך אי הכוונה דהצאן עצמם שהביאה היו בכורים הא בכור אינו נאכל לזרים וצריך לשחטו בעזרה והיאך הביאה אותם לדוד ועוד דאין מתנות נוהגת בבכור ואי הכוונה שכל אחת היתה מבכרת היכי שייך שתי מצות שהרי אי ישחטו אותם אין כאן מצות בכור. הא ליתא דוודאי אביגיל שחוטין הביאה כמו שתרגם יונתן וכן פירש"י שם רק דמדייק מלשון עשויות שנעשו בהם ב' מצות והיינו מתנות וראשית הגז ואהא פריך דילמא ילדו בכורות ונעשה מהם ב' מצות בכור ומתנות אבל הא וודאי קשיא היכי מקשה ולטעמיך הא מ"מ יש לומר דבאמת לא היו רק זכרים ולא נעשה בהם רק מצות ראשית הגז ומתנות ונראה לי דכך הכוונה דס"ד מעיקרא דדריש מעשויות שעושות שתי מצות והיינו ראשית הגז ומתנות והשתא ממילא מוכח דחמש חל ראשית הגז ולא בפחות דאי חל בפחות כיון דראשית הגז אין לו שיעור מן התורה ואי נוטל מאחת עכ"פ פוטר כולם ועכ"פ כל החמש פוטר אפי' מדרבנן דהא אין באחת יותר מחלק מס' מן החמשה א"כ לאו כלהו עושות ב' מצות כיון דבשתים מהן או שלש נעשית המצוה רק השאר נפטרו במה שהפריש מהם אבל לא שייך דכלהו חמש עושות ב' מצות וע"כ דהמצוה נעשית בחמש אבל הא ס"ד דבלא"ה אין הכרח בקרא דחמש גורמים דוקא דיש לומר שכך הביאה חמש כמו שאר התם שהביאה ואין טעם בהם למה הביאה כך כמו כן בצאן רק מעשויות דריש ב' מצות וכיון דאחת מהן ראשית הגז מוכח ממילא דחמש עושין מצות ראשית הגז ואהא פריך ואימא בכורה ומתנות וכל אחת עושות ב' מצות ומה שהביאה חמש שכך רצתה להביא ואין ראי' דדוקא מספר חמש גורמים המצות רק שהביאה לו צאן שכל אחת עושות ב' מצות ומשני בכורה חדא מי לא מיחייבה והיינו שזה הלימוד שאנו למידין מעשויות הכוונה דזה המנין חמש גורם המצות דאי הכוונה שאחת עושות ב' מצות והיא הביאה חמש במקרה מה קמש"ל קרא בהך עשויות שעושות ב' מצות פשיטא דכל צאן וצאן עושות ב' מצות וע"כ דבא הכתוב לומר שהביאה קיבוץ חמש שהקיבוץ הזה גורם ב' מצות וזה לא שייך בבכורה ואהא מקשה ולטעמיך מתנות חדא מי לא מיחייבה והיכי קאמר עשויות שעושות ב' מצות והיינו הקיבוץ הזה דהא הקיבוץ אינו עושה רק אחת ולא הוי לי' לומר עשויות שעושות ב' ובקושיא דמקשה ואימא בכורה ומתנות הוי ס"ד דממילא רוצה להוכיח דחמש גורמין כיון דליכא מצות רק ראשית הגז ומתנות וקאמר עשויות שעושות ב' א"כ ע"כ החמש גורמין ראשית הגז דאי בפחות בשלמא מתנות צריך להפריש מכל אחת וכולן עושות המצוה אבל ראשית הגז דאין מפריש מכל אחת וכיון דאפילו בפחות נעשית המצוה א"כ השאר אינן עושות כלום ואין כולן עושות ב' ואהא פריך ואימא בכורה ומתנות וכיון דמשני לי' דדוקא ע"כ קרא מחדש דהקיבוץ גורם ובכור לא שייך זה דאי לא"ה מקמש"ל קרא דעושות מצות פריך לי' שפיר ולטעמיך מאי קמש"ל קרא עשויות שעושות ב' הא הקיבוץ אינו גורם רק אחת אבל מתנות כל חדא מיחייבה ומקמש"ל דעושות מצוה זו ועשויות משמע שתים ואהא משני דודאי לא בא לאשמועינן רק מה שהקיבוץ גורם ועשויות היינו שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה כנ"ל ברור:

שם תניא דבי ריב"י אומר משום אביו ארבע שנאמר וארבע צאן תחת השה. תמוה לי הא מעיקרא פריך בשלמא לב"ש תרתי נמי איקרי צאן אלא לב"ה מ"ט ומשני אמר קרא עשויות והיינו מלישנא יתירא דריש א"כ קושיא זו תיקשי לריב"י היכי פליג על ב"ש הא תרתי נמי איקרי צאן והכא ליכא דיוקא יתירא למידק דארבע חייבין בראשית הגז כדייקי ב"ה מעשויות ודוחק לומר דאייתר לי' צאן דהוי לי' למיכתב וארבע תחת השה ואנא ידענא דלאו ארבע בקר קאמר דהוי לי' לומר ארבעה בלשון זכר כמו חמשה בקר גם רחוק בעיני לומר דהוי לי' לפרש שלא נטעה דגם טלאים קטנים יכול ליתן לו דג"כ איקרי צאן אבל כל זה רחוק ונ"ל לומר דסובר ריב"י דכיון דסתם קרא גז צאנך ולא פי' כמה ע"כ סמך על מה שנמצא המנין הפחות שנקרא צאן ולא שייך שסמך על מה שניבא ישעי' דאטו מקמי דאתא ישעי' מאן אגמירינהו לכך ניחא לי' ללמוד ממה שנמצא בתורה ולא מדברי קבלה [ומה שמצינו ביעקב צאן ועבד היינו במקום כשב ועז כתיב צאן אבל ב' כשבים לא איקרי צאן] והיינו דקאמר רבי בסמוך וכ"ש שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה והיינו דראוי לומר טפי שסמך הכתוב על המנין הנמצא בתורה דאיקרי צאן ולא על מה שנמצא בנביאים ובאמת צ"ל לב"ש וב"ה דב"ש ס"ל כיון שמצינו דשתים איקרי צאן ממילא אמרינן מיעוט צאנך שתים וב"ה ס"ל שהיתה הלכה בעל פה כמה ראשית הגז ונשכחה כמה ומצאו אותה רמוז בנביאים חמש צאן עשויות כנ"ל:

שם והא אמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת. יש לדקדק שאינו דומה להך דהתם כלל דאפילו היתה שם מכרעת הכא לא שייך זה כלל דאלו התם מיקרי עכ"פ הכרעה דבבית פסק כזה ובשדה כזה אבל הכא דעת שלישית היא לגמרי דהא לא פסק כב"ה כלל דב"ה ס"ל חמש ולא פסק כב"ש כלל דס"ל ב' רק בשלילה דומה קצת דפסק כב"ש בהא דלא בעי חמש ופסק כב"ה בהא דשתים לא ואולי מכח ק"ו דייק כיון דהתם אינה מכרעת כ"ש כאן

בתוס' בד"ה אתיא גיזה גיזה. אע"ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גילוי מילתא בעלמא הוא וכו' מ"מ אינו דבר חדש. דבריהם צ"ע דאי גילוי מילתא בעלמא היכי משני אהא דפריך ונילף גיזה גיזה מבכור תתן לו ולא לשקו מ"מ עכ"פ ליכא גילוי מילתא דגז דכבשים הוא כיון דאפילו דשור איקרי גז ועוד דעכ"פ כתיב בכור צאנך ופשיטא דבכור עז ג"כ אסור בגיזה גם מה שכתבו דאף דמשמע מהא דפריך לקמן אלא גיזה גיזה למאי אתא דהוי ג"ש מ"מ אינו דבר חדש הוא תמוה דתינח מה דקאמר ר"ח דג"ש באה לגלות דגז דכבשים הוא אבל בסמוך דמשני דג"ש אתי לכבשים שצמרן קשה דפטור מראשית הגז פשיטא דדבר חדש הוא דהיכן הוזכר חימום בראשית הגז ודבר חדש למדנו דראשית הגז אינו חייב אלא בצמר המחמם ולא בצמר קשה ובאמת דעיקר קושיתם לכאורה אינה קושיא כ"כ דהא בחגיגה (דף י') קתני התם הני דיש בהם מקרא מועט והלכות מרובות וחשיב חגיגה וקאמר התם דילפינן מדבר מדבר דכתיב ויחוגו לי במדבר וכתיב הזבחים ועולות הגשתם לי במדבר מה התם זבחים אף כאן זבחים שמע מינה וחגותם היינו זבחים ופריך מאי כהררים התלוין בשערה ומשני דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ופירש"י אלא רמז בעלמא והיינו כמו שפי' במשנה דעיקר הדין הי' מקובל לחכמים בעל פה רק רמז מועט נתנו מקרא אם כן הכא נמי יש לומר דמקובל הי' לחכמים בעל פה ונתנו רמז מהך ג"ש כמו בחגיגה וכמו כן בהך דב"ק רצו לומר שיש לימוד גמור ולא רמז לכך קאמר וכי תימא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן לכך קאמר ואומר שיש כאן לימוד גמור אבל במקום דליכא לימוד גמור והי' מקובל להם בעל פה נתנו רמז מועט ואי כוונתם להקשות דמ"מ למה לא חשיב התם בחגיגה גם ראשית הגז דהוי כהררים התלויין בשערה הא לא קשיא כלל דלא חשיב התם אלא כגון חגיגה דהרבה הלכות יש בו ואין בעיקרו רק רמז מועט כדקתני התם הלכות מרובות ומקרא מועט אבל כאן כל הלכות ראשית הגז אינם כהררים התלוים בשערה רק זה הפרט בלבד שאינו בעזים או בצמר קשה גם בלא"ה נראה לי שאין לדמות הנך תרתי דחגיגה ודריש ב"ק להך דהכא לפי מה שפירש"י דדברי קבלה לפי צורך השעה והדור והמעשה לכך אין ללמוד כ"כ מדברי קבלה מלשונו לדברי תורה אבל הכא ומגז כבשים יתחמם דלמה לו להזכיר שנגזז מכבשים כיון דבא לומר דמצמר יתחמם הוי לי' לומר ומצמר כבשים מה נפקא מינה אי נגזז אטו אי ילבש עור של כבש כולו לא יחמם וע"כ להורות בא דגז לא הוי רק של כבשים אבל אין צורך כמו שבארנו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה