תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הזרוע והלחיים פרק עשירי
במשנה הזרוע וכו' בארץ ובח"ל בפני הבית וכו' פירש"י משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו. ודבריו תמוהין לכאורה וכבר תמה מהרש"א דכיון דר' אילעי פליג דמתנות אינו נוהג אלא בארץ א"כ נקט להו שפיר לגופייהו. אבל באמת לק"מ דוודאי מוכח בהדיא לקמן (דקל"ו ע"א) לפי גירסת רש"י שם דלא גרסינן מתנות בשם ר' אילעי ולא זכר ר' אילעי רק ראשית הגז בלבד דיליף נתינה נתינה מתרומה והיינו דכתיב על תרווייהו ראשית דגנך וכו' ראשית גז צאנך תתן לו דהך תתן קאי על תרווייהו רק ממילא ילפינן נמי על מתנות דכתיב נמי בהאי קרא ונתן לכהן הזרוע וכו' והשתא ניחא דברי רש"י כאן דלולא דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין לא הוי תני הכא כלל רק בראשית הגז במקומו לאפוקי מר' אילעי וכ"ש מתנות רק נקט להו משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין מיהו דברי רש"י ז"ל ריש פרק שילוח הקן דכתב דהא ר' אילעי יליף מתנות מראשית הגז משמע דנמצא לר' אילעי מפורש דיליף מתנות מראשית הגז אבל באמת הא ליתא דהא כתב שם תיכף והא דנקט ראשית הגז דעלה קאמר ר' אילעי בהדיא אלמא דלא שמענו לר' אילעי רק בראשית הגז רק ממילא לדידי' מתנות נמי, ילפי' מראשית הגז ומה שאמרו לקמן דכל היכי דקתני בארץ וכו' שלא לצורך לבד מראשית הגז לאו למימרא דבמתנות מצד עצמן הוי שלא לצורך כיון דר' אילעי פליג רק דעכ"פ לא צריך למיתני כיון דקתני לאפוקי גבי ראשית הגז כ"ש במתנות כמו שפירשתי כאן לרש"י ומה שכתבו התוס' ריש שילוח הקן בד"ה לבד מראשית וה"ה לבד ממתנות וחדא מינייהו נקט אין כוונת התוס' דתרווייהו לצורך כיון דתני חדא לא צריך לאידך רק כוונת התוס' לפי שהי' גירסתם דר' אילעי אמר מפורש בהא ובהא א"כ הי' יכול לומר לבד ממתנות וממילא ראשית הגז שלא לצורך וחדא מינייהו נקט ואו הא או הא אחד מהן לצורך:
שם שהי' בדין וכו' ת"ל ואתן אותם וכו'. יש לדקדק דמעיקרא הוי לי' לומר הטעם דאינו נוהג במוקדשין דכתיב ואתן אותם וכו' ואח"כ ליתן טעם למה לי קרא לפי שהי' בדין ונראה דכוונת התנא לאו לפרושי למה לי קרא דואתן אותם רק התנא מפרש דברי עצמו שלא יקשה למה צריך למיתני דבר זה דאינו נוהג במוקדשין פשיטא דקרא בחולין כתיב ולזה מתרץ עצמו שהי' בדין שיש שקלא וטריא ע"ז דהק"ו אומר לחייבם וקרא דואתן אותם פוטר ולפי שהי' בדין הוצרך לאמרו שאינו נוהג במוקדשין והכל הוא העתקה מתורת כהנים ודוק:
מיהו אכתי איכא למידק היכי שייך לומר ק"ו כזה כיון דפשיטא לי' לתנא דחזה ושוק בחולין לא ואין בחולין רק זרוע וכו' והיכי שייך ק"ו שיהא חייב בקדשים תרווייהו חזה ושוק וגם מתנות ונראה לי משום דחזה ושוק זכתה תורה לכהנים משלחן גבוה כמו אימורים למזבח ולא שייך כלל לחיוב הבעלים ולבעלים ליתן הבשר לאכול ושפיר ס"ד שיהיו הבעלים מחוייבים להפריש מחלקם מתנות לכהן מק"ו מחולין כנ"ל ועמ"ש בתוס':
שם וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונם פירש"י ז"ל ובבכורות מוקמינן כגון דאיעבר לפני פדיונם ואיתיליד לאחר פדיונם וכו' ודבריו צ"ע לפע"ד דוודאי בס"ד דלא ידע דנפדין תמימים שפיר מוקי לה בהכי דוקא אבל בתר דמסיק דנפדין תמימים שלא יהא טפל חמור מעיקר א"א לפרש דאיתיליד אחר פדיון דבהא נמי קשיא פשיטא כיון דאפילו בתר דאיתיליד נפדין תמימים כ"ש כשנפדו קודם דאיתיליד וע"כ דמיירי דאיתיליד קודם פדיון ומ"מ מותרין אחר פדיונם וקמש"ל דנפדין תמימים וניחא טפי דנקט שנית אחרי פדיונם כיון דכבר תנא ונפדו משום דהך פדיון דקתני בתר הכי קאי נמי על הולד:
שם ואם מתו יפדו פירש"י ואע"פ שאינה ראוי' וכו' ועוד אשמועינן וכו'. נראה מלשון רש"י ז"ל לא שבא לפרש ב' פירושים במשנה רק דמפרש דהתנא רוצה לאשמועינן תרי מילי ונראה דדייק כן דאי לאשמועינן העמדה והערכה אין צורך ומת רק כל שאינה יכולה לעמוד שנשברו רגלי' או שחטן ואי לאשמועינן דפודין לכלבים הו"ל למיתני נטרפו כדקתני במשנה פרק כל האסורין כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן וכו' ונקט מתו לאשמועינן תרווייהו ומה שפירש"י שאינה ראוי' אלא לכלבים לאו למימרא דוקא מתו אבל נטרפו דראוי' לחרישה ולמלאכה פודין דפשיטא דאין פודין טריפה כמבואר במשנה הנ"ל רק לפי דקרא כתיב ואכלת ובעינן ראוי' לאכילה דוקא ודוקא אכילת אדם ישראל ולא כשאינה ראוי' רק לאכילת כלב:
שם פטורין מן הבכורה ומן המתנות פירש"י דכתיב כצבי ואיל ונראה לי דמן הבכורה פטורין אפי' נתעברו מבהמת חולין ואפי' למ"ד חוששין לזרע האב מ"מ הולד אינו בכור דבכורה באם תלוי ובכור עצמו יהא מה שהוא כמו או"ב דבנו כל דהו ולהיפוך אי אותו צבי בכל אופן מותר לשחוט הבן כדלעיל פרק או"ב אבל לענין מתנות מן הולד הנולד אי גם הולד מיקרי צבי ואיל בודאי פטור אבל אי הולד אינו צבי ואיל חייב במתנות ועוד אי נתעברה מבהמת חולין למ"ד חוששין לזרע האב למה יהא הולד כולו צבי ואיל א"כ חייב בחצי מתנות ודוק:
שם וולדן וחלבן אסור. נראה דהיינו חלב הנחלב קודם שחיטה אבל אחר פדיון כששחטן הכחל מותר דלא נאסר רק לחלוב קודם כמו גיזה ועבודה:
ודע דמה שפירש"י כאן מאי אירי' הני אפי' קדם מומן להקדיש נמי הוכחה זו אינה שם בגמרא בכורות ולא הוכחה היא כלל דאי קדם המום נפדין תמימים אבל אי קדם הקדש אין נפדין כלל רק הכוונה דאי איעבר ואיתיליד לפני פדיונם לא שייך למיתני וולדן אסור דהא מקדש נמי קדשי וכן הוא בגמרא שם:
בגמרא תיתי מזכרים. תמי' לי היכי שייך לומר תיתי מזכרים אטו זכרים מטעם פטור הוא דליכא בהו בכור ואטו בנקבות בכלהו יש חיוב ואותן שכבר ילדו פטורין וכן היולדת נקבה קודם ונראה לי דהכוונה כך דלא שייך לומר שחייבה תורה במתנות לפי שחייב בבכורה כיון דחיוב בכורה רק במיעוטו הוא ל"ש לומר דחייבה כל המין במתנות ועמ"ש בסמוך:
שם מתיישים. תמי' לי למה לי' להזכיר תיישים הא אם שור אם שה כתיב והוי לי' לומר תיתי משוורים. ומזה נראה לי ראי' למה שכתבתי מקודם דלא שייך לומר בדבר דלא שייך כלל ראשית הגז שאין שוורים נגזזין כלל רק בתיישים דשער עזים נגזז דהא יריעות המשכן נעשו מהם ומ"מ לא חייבה תורה בראשית הגז ומתנות חייבה כנ"ל:
שם שכן נכנסו לדיר להתעשר. ואף דקדשים נמי נכנסו לדיר להתעשר כשהיו חולין מ"מ עכשיו שנעשו קדשים נשתנו וכשהן קדשים לא נכנסו אבל זקנים הם גופייהו נכנסו לדיר להתעשר מיהו למסקנא כאשר ביקש לדחות שכן נכנסו במינן להתעשר ניחא לי' לדחות דקדשים וחולין הוי נמי מינן:
שם מלקות ויתום. לא ידעתי מאיזה צד מזכיר הני תרתי דלקוח הוא משנה בפרק מעשר בהמה (דף נ"ה ע"ב) ויתום הוא (בדף נ"ז ע"א) הכל נכנסין לדיר חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום ומ"ש דתפס לקוח ממשנה זו ויתום ממשנה האחרת והוא האחרון שם והתוס' הקשו דהוי לי' ומר כלאים וטריפה אבל לדידי קשיא טפי דנקט יתום שהוא האחרון במשנה ולא אחד מן הקודמים ונראה לי דלא רצה הש"ס להביא מהנך כלהו שהוזכרו שם שאין זה מטעם פטור דיש לומר מטעם פסול שהם פסולין למעשר בהמה כמו שפסלה תורה אותם לקרבן כן פסולין כאן ולא מתורת פטור אבל לקוח פשיטא דמטעם פטור הוא וכן יתום נראה שהוא ענין חייס דחס רחמנא עלי' ושמו מוכיח עליו והיינו דסובר ר יהושע כל זמן שהשלח קיים עיי"ש:
ובעיקר פירושא דיתום פירש"י ז"ל שמתה אמו בשעת לידה כגון זה פי' למיתה וזה לחיים כמבואר לעיל פרק השוחט ומייתי נמי גז"ש דתחת תחת. והנה מלבד שלא נתבאר לנו מה ביקש רש"י ז"ל בכל דבריו בזה והיתום הזה הוא שנוי במשנה פרק מעשר בהמה. אבל בלא"ה תימא מאוד שהביא הך סוגי' דהשוחט והרי סוגי' זו סותרת להך משנה דפרק מעשר בהמה שאמרו שם ואיזהו יתום שמתה אמו או נשחטה ואח"כ ילדה והרי שם במשנה תשב יוצא דופן ג"כ ואי אח"כ ילדה הרי זה יוצא דופן לפום הך סוגי' דפרק השוחט ושם מסיק דאין מציאות רק בבת אחת זה למיתה וזה לחיים וכשיבוא אלי' ויאמר שהוא מצומצם ובמשנה מפורש ואח"כ ילדה ואם יש לדחוק במשנה דאח"כ לאו דוקא א"כ תיקשי עכ"פ לרבא למה לי' למידק מברייתא הוי לי' לדייק ממתניתין דמפורש ג"כ תרווייהו יתום ויוצא דופן:
ונראה לי ליישב על שני פנים חדא שיש לחלק בין נולד דרך רחם אחר מיתה ממש או אחר שנשחטה רוב שנים ועדיין חי' שהרי הוא בכלל העמדה והערכה ובהא לא הוי יוצא דופן אבל בנולד אחר מיתה הוי טפי יוצא דופן והשתא יש לפרש הך משנה דבכורות דאיזהו יתום כל שמתה אמו בשעת לידה כמו שפירש"י שם או נשחטה ואח"כ ילדה דהא לא הוי יוצא דופן כלל וכאן דקאמר יתום והיינו כהך דבכורות הוצרך רש"י לפרש זה פי' למיתה וזה לחיים דאל"כ הוי יוצא דופן אבל בנשחטה ועדיין חי' ואח"כ נולדה לא הוי רק יתום כנ"ל ואי קשיא עכ"פ למה לי' לרבא למידק מברייתא הוי לי' לדייק ממתניתין דבכורות דקתני יתום ויוצא דופן ומפרש יתום במתה וקשה ממש כמו על הברייתא ונראה לי דלא קשיא כלל דהמעיין בת"כ שם פליגי ת"ק ור"י הגלילי דת"ק דלית לי' לפרש תחת אמו חליפי אמו דלדידי' במתה בעת לידה דהוי חליפי אמו אין זה יתום כלל רק ביצא ממנה כשהיא מתה הוי יתום ות"ק צריך חיות אחר לידה רגע דלא מפרש חליפי אמו וקשה מנ"ל באמת לת"ק דחליפי אמו פסול דילמא לא הוי יתום רק במתה והדר ילידתי' וע"כ דבהא פליגי דר"י הגלילי סובר דלא בא למעט רק יתום ממש דמתה והדר ילידתי' ות"ק סובר דהא הוי יוצא דופן ומכי יולד נפקא וע"כ בא למעט מתה בשעת לידה והיינו דדייק רבא מת"ק דהאי יתום היכי דמי אי דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא דאל"כ היינו דר"י הגלילי ואי ילידתי' והדר מתה עד כמה תחי ותיזיל וע"כ דלת"ק הוי יתום בזה פי' למיתה וזה לחיים והשתא ממתניתין דבכורות לא הוי מצי רבא להקשות כלל דיש לומר דאתיא כר"י הגלילי דלידה אחר מיתה לא הוי יוצא דופן כלל כיון שנולד דרך רחם אבל מברייתא מת"ק דר"י הגלילי דייק שפיר אבל רש"י ז"ל כאן פי' אליבא דת"ק וכפי המסקנא פרק השוחט ומפרש מתה בעת לידה דהיינו זה למיתה וזה לחיים ונשחטה אפי' ילדה אח"כ כמו שכתבתי ועל דרך זה מיושבין טפי לשונות הרמב"ם המשונים מהלכות איסורי מזבח להלכות בכורות עיי"ש:
ויש לי ליישב עוד עיקר הקושיא משום שיש לומר דיוצא דופן גמור מכי יולד נפקא שאין זה לידה אבל יצא דרך רחם מן המתה אין ללמוד מלשון יולד דהוי לידה רק דילפינן לידה לידה מבכור והשתא גבי מעשר בהמה כיון דהך גז"ש דתחת תחת ישנה לכל מילי דאיתא בקדשים א"כ ממילא לא ילפינן רק מה דאיתא בקדשים גופא אבל מה דליתא בקדשים גופייהו רק ע"י גז"ש דלידה לידה הא לא ילפינן למעשר בהמה כלל דאף דקי"ל דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש היינו במקום דליכא למילף רק הא מילתא בלבד משום דאל"כ למאי אתי אבל כאן דאיכא טובא למילף מתחת תחת דבר דאיתא בקדשים גופייהו מאיזה צד ניליף גם דבר שאינו בקדשים רק בגז"ש מבכור וחילוק זה יש להוכיח מדברי התוס' הוריות (דף ח') בד"ה ילמוד דכתבו דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה והוא תמוה לכאורה דהוא נגד הש"ס ולהנ"ל ניחא] והשתא מהך דהכא לא הוי מצי רבא למידק כלל דגבי מעשר בהמה לא הוי יוצא דליכא גז"ש מבכור רק מקדשים שפיר ילפינן לידה לידה מבכור דכל שמתה ואח"כ ילדה הוי כיוצא דופן כמו גבי בכור כנ"ל מיהו דברי רש"י ז"ל לא נתיישבו לפי זה:
שם ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו. לכאורה תמי' כיון דכתב רחמנא אותם למעט קדשים ממתנות דלא נילף מחולין ע"כ דאין בחולין חזה ושוק דאל"כ ליכא ק"ו ולא צריך אותם ונראה לי דהא לא קשיא כלל דלא נתכוונו בכאן דהך אותם להורות על מתנות דוקא דאותם צריך לגופי' דס"ד כיון שהכהן עושה בעבורו ועובד עבודה יוכל לבקש עוד בשר חוץ חזה ושוק שזכתה לו תורה משלחן גבוה וכן עשו בני עלי והכהנים שהיו אז הי' להם מנהג וחק ליקח מן הבעלים בשר לכך כתיב קרא דאין לו רק מה שאמור בענין ומשמע בקרא דאפי' ברצון אסור דהא דריש התם מאת בני ישראל לרצון בני ישראל וכיון דחזה ושוק לרצון ממילא שאר בשר אפי' ברצון אסור וממילא למדו כאן דאין חיוב מתנות בקדשים כיון דמיעט קרא אין לך רק מה שאמור בענין ומיהו קשה למה לא קאמר מה לקדשים שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח וליכא למימר עולה תוכיח דכולה כליל ונראה לי דיש לומר דשאני חולין שאין זה מצד פטור רק שאסור להביא חולין לעזרה. אך אכתי קשה היכי ס"ד ללמוד מקדשים שאינן רק בחזה ושוק בלבד שיהא בחולין תרתי. מתנות וחזה ושוק. בשלמא להיפוך במשנה ניחא דחזה ושוק משלחן גבוה זכו אבל ליחייב בתרתי מק"ו מקדשים קשה אוד ונראה לי דלא נתכוונו כאן לומר רק אי נאבדו המתנות או נתאכלו דחייב ליתן לו חזה ושוק כיון דחזינן שהן מתנה לכהן ממילא כשאין לו המתנות יתן לו חזה ושוק קמש"ל זה אין מידי אחרינא לא ובזה מיושב גם קושיא ראשונה הנ"ל אבל בלא"ה ניחא כמש"ל:
שם והא בעי תנופה היכי לינפינהו וכו' הילכך לא אפשר. לשון זה קשה מאוד דהוי לי' לומר והא בעי תנופה ולא אפשר דהיכי לינפינהו אבל לא שייך שיאמר היכי לינפינהו ויסיים שנית הילכך לא אפשר גם לשון הילכך אינו מדויק כלל לכן נראה לי שזה ששואל והא בעי תנופה הי' כוונתו להקשות דלא שייך לחדש חזה ושוק בחולין כיון דמתנות לא בעי תנופה ולא שייך לחדש עוד מתנה מחודשת בתנופה ואהא שואל היכי לינפינהו וכו' ושפיר נוכל לחדש חזה ושוק בלא תנופה כמו מתנות ואהא קאמר הילכך לא אפשר כיון דנלמד מקדשים וקדשים בעי תנופה וחולין אי אפשר מהאי טעמא לא אפשר לחייב חולין בחזה ושוק מק"ו מקדשים ובזה יש ליישב קושית התוס' (ע"ב) למ"ד משום ממון שאין לו תובעין למה לי זה דיש לומר דהך מ"ד סובר דשפיר יש ללמוד לחייב חולין בלי תנופה ואידך סובר דאי אפשר ללמוד ק"ו מקדשים דמה לקדשים שכן טעונין תנופה ונעשה בהן עבודה לכך נתנה תורה לכהן משא"כ חולין דאי אפשר בתנופה מאיזה צד יתנם לכהן ובהא פליגי מיהו בלא"ה כתבתי לקמן ליישב קושית התוס' שם:
בתוס' בד"ה הזרוע וכו' ואי לאו ק"ו מענינא דקרא וכו'. בריש פרק או"ב בתוס' בד"ה מנין בסופו הקשו דרך קושיא על הגמרא לקמן ותירצו בסגנון אחר דסתמא בחולין ולא זכרו מענינא דקרא מראשית הגז וכבר כתבתי שם דבמשנה אין צורך לומר דסתמא בחולין רק כיון דלא נימא ק"ו ממילא הוי מענינא דקרא אבל בגמרא לא מהני מענינא דקרא לסתור הק"ו וצ"ל דמשמע להו בלא"ה דקרא דמתנות גופי' בחולין עיי"ש. מיהו עיקר דברי התוס' צ"ע דכיון דפשיטא לי' לתנא דחול אינן חייבין בחזה ושוק והיינו דכתיב וזה זה אין מידי אחרינא ל א"כ היכי אפשר דמיירי בקדשים הא איכא נמי חזה ושוק ואפילו למסקנא משום תנופה עכ"פ כיון דכתיב זה דמזיק ואכל פטור והיינו זה דוקא חייבה תורה ולא דבר אחר א"כ ע"כ בחולין משתעי דבקדשים יש חזה ושוק:
בא"ד דכתיב לעיל מהאי קרא וכו' וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. לכאורה הלשון מגומגם דאדרבא הך קרא ראשית דגנך וכו' ראשית גז צאנך למטה מהאי קרא דמתנות כתיב והוי להו לומר דכתיב בתרי' וצ"ל דכוונתם דמתנות בחולין מדהוזכרו למעלה מהך קרא דראשית דגנך וכו' גז צאנך מיהו יש לדקדק למה להו ראשית הגז הא תרומה נמי מן החולין הוא וצ"ל דמ"מ הראשית עצמו קדשים הוא משא"כ ראשית הגז הכל חולין ועוד דסתם משנה ר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים א"כ יש בכללן תרומת מעשר דאינו חולין:
בד"ה תיתי מלקוח ויתום. הוי מצי למימר נמי תיתי מכלאים וטרפה וכו'. דבריהם אינם מובנים שאם נתכוונו לומר דהוי מצי למימר כלהו זהו תימא דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל ועוד דהוי להו לומר דהוי מצי למימר כלהו דאיתא התם ואם נתכוונו דהוי מצי למימר נמי תרתי אחריני ולא הני דמה נפקא מינה ואולי נתכוונו לומר דהוי לי' לומר כלאים וטרפה שיש שינוי גדול דבהא לא שייך כלל לומר שכן נכנסין במינן דקדשים הוי טפי מינן של חולין מכלאים וטרפה לאינך משא"כ השתא הוצרך להיות חוזר בו ממה דס"ד מעיקרא דקאמר מה לזקנים שכן נכנסו לדיר להתעשר והרי קדשים נכנסו בעודן בחולין וע"כ דס"ד דחולין וקדשים הוי כב' מינין והשתא חוזר בו דהוי מין אחד אבל אי הוי אמר כלאים וטרפה לא שייך כלל לומר שכן נכנסין במינן דקדשים הוי טפי מינן מכלאים וטרפה ולכך נקטו התוס' בפרט כלאים וטרפה והדר ועוד טובא משום דעיקר מה שהוקשה להם הוא כלאים וטרפה. מיהו כבר כתבתי בגמרא ליישב דלא מקשי מהנך שאינן בתורת פטור רק בתורת פסולין שהם פסולין למעשר בהמה משא"כ לקוח ויתום מתורת פטור דלקוח כשר לקרבן ויתום שמו מוכיח עליו דמשום דחס רחמנא עלי' פטרו ממעשר עיי"ש:
ודע שיש כאן תימא רבה בדברי התוס' דמפורש בגמרא לקמן דטרפה פטורה מן המתנות לכ"ע והיכי זכרו טרפה [ואף שלא נמצא ברמב"ם דין טרפה דפטור מ"מ וודאי שכן הוא. דאין חולק בזה כלל] אבל באמת לק"מ כיון דצריך קרא לפטור טרפה מן המתנות מדכתיב ונתן לכהן קרא יתירא ש"מ דאף דאינו נכנס לדיר להתעשר צריך קרא לפטרו מן המתנות א"כ קדשים נמי אף שאינן נכנסין לדיר צריך אותם לפטרן מן המתנות וזה ברור:
בד"ה זה אין מידי אחרינא לא. תימא דקאי במתנות וממעט חזה ושוק אדרבא הו"ל למעוטי מיניה מוקדשין ממתנות וי"ל דכבר אמעיטו מאותם. דבריהם צריכין ביאור חדא מהו התימא שימעט מוזה קדשים ממתנות הא אין זה במשמע כלל ואף שנמצא בספרי דממעט קדשים ומתנות מוזה ע"כ ט"ס הוא וצ"ל חולין מחזה ושוק שהרי בת"כ למדו בפי' למעט קדשים ממתנות מקרא דאותם כמו דקתני במשנה ועוד אי הא קושיא הוי להו להקשות במשנה דלמדו למעט קדשים ממתנות מאותם דקאי בחזה ושוק וממעט מתנות הוי לי' למעוטי גם אינו מדוקדק לשונם דכבר אמעיטו מאותם גם הא גופא קשיא דקאי בחזה ושוק וממעט מתנות. לכן נראה ברור דתמיהתם הוא על קרא גופא דהוי לי' לקרא דקאי במתנות לכתוב מיעוט על מתנות במוקדשין דיותר ראוי למעט מינו דמתנות הוי מינו וקדשים ג"כ הוי מינו כדמסיק מעיקרא קדשים נמי במינן נכנסין אלמא דקדשים הוי מינן דחולין ומתנות הוי מינן דמתנות והוי לי' לקרא ליתן מיעוט גבי מתנות למעט מינה דהיינו מוקדשין ממתנות [והך מיניה אין הכוונה מניה רק מינו] והשתא ניחא הכל דגבי אותם לא שייך להקשות כלל דלא רצה הכתוב כלל למעט חולין דעדיין לא הוזכר כלל חיוב נתינה בחולין בפרט שלא הי' חולין במדבר רק שלמים והכתוב לא נתכוון בהך אותם למעט מתנות רק דס"ד כיון שהכהן עוסק בעבודה בשלמים שלו אף שהתורה זכתה לכהן חזה ושוק משלחן גבוה הבעלים יתנו לו מן הבשר כדרך שעשו הכהנים חק ומנהג בבית עלי תנה בשר לצלות לכהן והי' זה חטא דהתורה אמרה רק חזה ושוק אין לך אלא מה שאמור בענין וממילא ילפינן השתא שאין דין מתנות בשלמים מהך קרא גופי' רק כאן קשיא להו דהוי לי' לקרא לכתוב מיעוט למעט מתנות במוקדשין שהוא מיניה לא למעט חזה ושוק שאינו מינו ועל זה תירצו דכבר אימעטו מאותם והיינו שם גבי קדשים כבר נתמעטו ממילא מאותם ושוב לא הוצרך למעט כאן כנ"ל ברור:
דף קל:
בגמרא המזיק מתנות כהונה או שאכלן. נראה דרבותא נקט אכלן אף שנהנה באכילתן ס"ד שישלם מה שנהנה עכ"פ וכן בקודש מזיק פטור ואוכל חייב קמש"ל דמתנות חולין הן אפי' אוכלן פטור מיהו יש לדקדק דהרמב"ם וטור ומחבר שינו מלשון הגמרא וכתבו אוכלן או הפסידן ובטור ומחבר יש לומר דלענין דחייב בדיני שמים נקטו הפסידן דאפ"ה חייב בד"ש אבל הרמב"ם לא זכר כלל חיוב בדיני שמים ומה שכתב הב"י דמשמע מדכתב אינו חייב ושינה מלשון הגמרא פטור דרק אין ב"ד מחייבין אותו הוא תמוה דאדרבא לשון פטור טפי יש לומר דבדיני אדם ובד"ש חייב אבל כיון דכתב אינו חייב משמע שאין עליו חיוב כלל דהא כל היכי דחייב בד"ש אמרו וחייב בד"ש. לכן נראה לי ברור דכוונת הרמב"ם לפי שכתב קודם דאסור לאכלן אלא ברשות כהן ובהא לא שייך להזכיר להזיקן או להפסידן דהא אפי' ברשות כהן אסור לכך כתב תיכף ואי עבר ואכלן נקט אכלן כיון דסליק מינה כנ"ל [ועמ"ש בסמוך לענין חיוב לצי"ש] ולשון הטור ומחבר שנמשכו אחר לשון הרמב"ם צ"ע לפע"ד:
והנה רש"י ז"ל בד"ה המזיק פי' קודם שנתנן לכהן השליכם לאור או לים והנה מה שפירש קודם. שנתנן לאפוקי אי הזיק או אכלן אח"כ דוודאי חייב אבל מה שפירש השליכם לאור או לים לא ידעתי מה ביקש בזה אטו לא ידענו לפרש לשון המזיק יהא באופן שיהא ולא מצינו שיפרש רש"י לשון מזיק מהו. ונראה לי דכוונתו ז"ל לפי שלמדו עיקר דין זה מקרא דוזה [דפשיטא דרש"י קאי על המזיק הראשון לא גופא דמייתי] ס"ד דכל שנתקלקלו ונשתנו שוב אין כאן חיוב קמש"ל דוקא אי שרפן וזרקן לים דליתנייהו כלל פטור דוזה הכוונה מידי אחריני לא אבל קלקל אותם וישנם עוד בעין רק שנשתנו חייב ליתן דלא מיקרי מידי אחריני במה שנשתנו ונתקלקלו מכמות שהי':
עוד יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל דמשמע מלשונו דבעל הבהמה עצמו הזיק או אכלן שהרי פי' קודם שנתנן לכהן השליכם ש"מ דכוונתו שזה שצריך ליתנם השליכם קודם שנתנן והוי לי' לומר קודם שנתנן לכהן השליכם המזיק מי שהוא ואדרבא עכשיו הוא קשה המציאות דלמה יעשה כן בשלמא לאכול ניחא אבל לזרוק לים או לאור אי משנאתו לכהן הרי בידו ליתנם לכהן אחר ומי זה שוטה יאבד מתנות ללא צורך כלל אבל אחר המזיק שפיר עושה כן לפי שיודע בו שהוא יתנו לכהן פלוני והוא שונא לאותו כהן לכך הולך ומזיק להפסידו ובודאי לא על חנם פירש"י על בעל הבהמה:
לכן נראה לי באשר נדקדק בלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה דכתיב בהו זה וז"ל דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין עכ"ל. ולשון זה צ"ע לכאורה דאטו מתנות תשלומין נינהו לא הוי לי' לומר דין דלא חייבה תורה רק זה לא מעות ולא הוי מצוה רק בהן לא בדבר אחר וע"כ דקשיא לי' לרש"י אי הך וזה לא בא רק לומר שאינו מקיים מצוה רק בזה לא כשאינן בעולם א"כ מנ"ל לפטור מתשלומין כיון דהך מ"ד דלמד מוזה לית לי' ממון שאין לו תובעין א"כ יש לומר ודאי אינו מקיים המצוה אבל מ"מ הפסיד הכהן וצריך לשלם בתורת תשלומין על ההפסד ולזה פירש"י דמשמע להך מ"ד דהך וזה מורה דאפי' מתשלומין פטרתו תורה ולפ"ז יש לומר דלא פטרה רק בעל הבהמה המזיק כיון דשלו הם רק התורה הטילה עליו חיוב מצוה ליתנם לכהן לכך לא חייבה תורה תשלומין אבל אחר המזיק או אכלן שפיר חייב בתשלומין שגרם היזק לכהן אבל להך לישנא דהוי ממון שאין לו תובעין שפיר פטור אפי' אחר המזיק ולכך מעיקרא דרש"י קאי בהך לישנא דטעמו של ר"ח מוזה פירש דבעל הבהמה הזיקן אבל אחר שפיר יש לומר דחייב ואף דרש"י פי' שאין לו תובעין שיכול לומר לכהן אחר אני נותנן אין כוונתו דבעלים הזיקו רק לפרש שאין לו תובעין בא לפי שהבעלים יכולין לומר לכהן אחר אני נותן ולולא זה הוי יש לו תובעין ולפי זה יש נ"מ בפשיטות בין הני תרי לישני ואין צורך לחדש חיוב לצאת יד"ש ועמ"ש בסמוך:
שם איבעית אימא דכתיב זה ואב"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין. תמי' לי דהא מעיקרא פריך ואלא זה למה לי לכדר"ח ותיכף מייתי דר"ח וקאמר טעם שאין לו תובעין א"כ תיכף הוי לי' להקשות אלא זה למה לי והתוס' כתבו דצריך דמתנות דין ולא חזה ושוק וזה אצלי מן התימא דאכתי לא ידענו מהא ואנן מקשינן מינה למ"ד שאין לו תובעין א"כ פשיטא דהוי לי' להקשות זה למה לי ועוד אי יתרץ לכדר"י בן בתירא א"כ מהא גופא מוכח דיש לו תובעין והוי לי' להקשות מעיקרא מהך דבן בתירא ואם לא ידע אכתי מהך ברייתא הוי לי' להקשות אלא זה למה לי כדמקשה מעיקרא:
ונראה לי לפרש סוגי' זו בדרך פשוט ונכון והוא דהר"ן הקשה דלמ"ד שאין לו תובעין הא אפילו איתנייהו אין להם תובעין ועיי"ש מה שתירץ ודבריו אינם מובנים כלל כמעט אי אפשר להולמם. אבל באמת לא קשיא ולא מידי דאי איתנייהו מה בכך דאין לו תובעין אטו כל מצות עשה יש לו תובעין וכופין אותו לקיים העשה רק אי ליתנייהו דשוב אין כאן רק לשלם בתורת תשלומין מה שהפסיד ע"י הזיקו בהא אמרינן דליכא תשלומין, בהזיק רק בהזיק ממון שיש לו תובעין אבל ממון שאין לו תובעין אין בהם חיוב תשלומין והשתא פשיטא דלכולי עלמא צריך וזה דלא נימא שאין הפרש כלל בין איתנייהו או לא סוף סוף צריך לקיים המצוה במעות או בשר אחר דדוקא כשישנם נותן אותם אבל כשנאבדו ונתאכלו צריך לקיים המצוה בממון או בשר אחר לכך כתיב וזה שאין מצוה רק במתנות עצמן וכיון שאין כאן משום מצוה רק לחייבו בתשלומין עבור שהפסיד ממון כהן על זה אמרינן דאין לו תובעין אבל לולא קרא דוזה הוי ס"ד דיש מצוה בדבר אחר בליתנייהו א"כ לא מהני אין לו תובעין אבל השתא דכתיב וזה שאין מצוה רק בזרוע ולחיים ואי ליתנייהו בטלה המצוה ואין כאן רק תשלומין על ההפסד שהפסיד בהא מהני שאין לו תובעין:
והשתא הכל ניחא בפשיטות דוודאי מה שאמרו מעיקרא דוזה איצטריך לכדרב חסדא זה נשאר קיים בכל אופן לכ"ע דבלי וזה וודאי הי' חייב ליתן מעות לקיים מצות מתנות לכ"ע וצריך וזה לפטרו ובתר הכי מייתי דברי ר"ח וללישנא קמא הכל מוכח מוזה דסובר דוזה משמע דאפילו תשלומין ליכא כמו שפירש"י והיינו דסובר הך לישנא דלענין מצוה לא צריך וזה דפשיטא כיון דכתיב ונתן לכהן הזרוע אין המצוה רק בזה וע"כ לענין לפטור ממה שהזיק כתיב וזה [וכן צ"ל דהוי ס"ל לעיל לס"ד דיליף לפטור חולין מחזה ושוק וקשה באמת מנ"ל דילמא חזה ושוק מיחייב מצד הק"ו והך וזה אתי דרק אי ישנן מקיים בהן מצות מתנות ואי ליתנייהו אינו מקיים מצית מתנות בדבר אחר שיהא במקום מתנות אבל חזה ושוק לא ממעט הכתוב כלל וע"כ דסובר דלענין שלא ליתן דבר אחר במקום הזרוע לא צריך וזה כלל] כמי שפירש"י בד"ה דכתיב וזה והך לישנא משום שאין לו תובעין דמוזה לא מוכח רק דאין מצוה בדבר אחר דס"ד דוקא כשישנן צריך ליתן זרוע וכו' אבל בליתנייהו יתן תמורתם קמש"ל וזה אבל תשלומין לא מוכחי מוזה כלל ונתן טעם על תשלומין דאין לו תובעין והיינו דקאמר אב"א דלכך פטור מתשלומין מוזה ואב"א דוזה לא אתי לתשלומין רק שאין מצוה רק בזה וטעם פטור התשלומין שאין לו תובעין אבל לכ"ע צריך וזה לכדר"ח דללישנא קמא צריך לעיקר הפטור וללישנא בתרא צריך לענין שאין מצוה רק בזרוע ואי הוי מצוה הוי חייב מצד המצוה וכל זה ברור לפע"ד:
בתוס' בד"ה אי אגואי. משום דכל חולין [נראה לי שצריך להיות משמע] וכו' ותימא. ולדעתי לא קשיא כלל דשאני הך דפרק כל התדיר והקומץ רבה דקרא קפיד למשחה וכן יאכלוה מה שאין כן בעלמא והכא לא כתיב קרא להניף שפיר אין מניפין משום חולין בעזרה:
בגמרא מיתיבי וכו' מלמד שהמתנות דין פירש"י דקשיא לר"ח דאמר ממון שאין לו תובעין הוא. משמע דסובר דלאיבעית אימא קמא לא קשיא כלל דוזה קאי לפטרו מתשלומין כשנתאכלו אבל כשישנן בעין שפיר מוציאין בדיינים דממון שיש לו תובעין הוא רק בנתאכלו כתיב קרא דמתשלומין פטור רק למ"ד דממון שאין לו תובעין הוא אפי' כשישנן רק לקיים המצוה וכל שאין מצוה ממילא פטור א"כ אפי' כשישנן אין לו תובעין עכ"פ ומהכא מוכח דכופין ומוציאין ש"מ דמתנות מיקרי יש לו תובעין דאי אין לו תובעין רק מטעם מצוה לא היו יוצאין בדיינים ואף דקיי"ל דמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים המצוה היינו דוקא בגופו אבל אין לנו רשות ליגע בממונו משום קיום מצוה וכאן דאמר דמוציאין בדיינין משום דהוי דין ש"מ דיש לו תובעין וכל משום דין שפיר מוציאין אבל ללישנא קמא שפיר יש לומר דיש לו תובעין והוי דין ומ"מ מתשלומין פטור דגלי קרא וזה לפטרו מתשלומין כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל:
מיהו אין פירושי מוכרח לפע"ד ואדרבא פשטות לשון המקשה משמע דלכ"ע פריך דאי ס"ד דגלי קרא וזה דמתשלומין פטור רק הך ברייתא כשישנן אצלו בעין אכתי למה לי קרא כיון דכופין ומכין לקיים המצוה ממילא מוציאין דלמה לן להכותו ודוקא בסוכה ולולב דליכא כפי' רק להכותו אבל מצות מתנות כל שישנן מוציאין אותם וע"כ דאפי' דמיהן מוציאין לפי שהן דין וקשיא לר"ח דאמר דפטור מתשלומין כנ"ל:
שם לא לחולקן בדיינים פירש"י דיינין אומרים לו לישראל לזה תן המתנות שהוא חבר ולא לזה שהוא ע"ה ע"כ. ולשון לחולקן לא משמע כן כיון שע"ה אינו נוטל כלום גם לא שייך בזה משפט ודין ונראה לי לפי שהבעלים ששחטו היו נותנין המתנות לב"ד והב"ד היו מחלקין אותם להכהנים והכהנים היו באין לב"ד לתבוע מהם מתנות והי' משפט בין הכהנים ודין מי יקח חלק ומי לא כמו הך דחזקי' דמייתי שלא נתנו הבעלים רק ללשכות והפקודים חלקו לכהנים כנ"ל:
שם ויאמר לעם וכו' למען יחזקו בתורת ד' מפירוש רש"י נראה דלא הי' לפניו הגירסא למען יחזקו ולכך פי' בד"ה ויאמר לעם מה שפי' ותיבת יהושפט ט"ס וצריך להיות יחזקיהו דאל"כ אין דבריו מובנים כלל ולא חידש כלום ודוק:
שם יכול אפי' חזה ושוק דין וכו'. תמי' לי דהוי לי' להקשות בפשיטות ללישנא קמא דהא איצטרך וזה לכדר"י ב"ב ולעיל נמי דממעט חולין מחזה ושוק מוזה וקשה הא צריך לכדר"י ב"ב ומנ"ל לסתור הק"ו ומ"ש התוס' דתרתי ש"מ הוא דחוק מאוד דהא ע"כ אין זה הכרח להכריח תרתי דא"כ היכי ס"ד בקושיא דר"י ב"ב מחייב מזיק מתנות הא מוכרח הוא מוזה וע"כ דאין זה הכרח א"כ הוי לי' להקשות עכ"פ כדמוקי דאתו לידי' דהיכי מוכח תרתי היכי דאתו לידי' לפטור בחזה ושוק ואי לא אתו לידי' לפטור במתנות ולתרץ על זה מה שיתרץ לכן נראה לי דלא קשיא כלל לפי דהך ברייתא דפריך מינה מעיקרא היא שנוי' בספרי ואמרו שם תיכף יכול אף כל הקדשים יהיו חייבין במתנות ודין הוא ומה חולין שאינן חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות קדשים שחייבין בחזה ושוק אינו דין שיהיו חייבין במתנות ת"ל וזה יהי' משפט הכהנים והנה בין אי הגירסא הנכונה כמות שהיא בין אי נימא דע"כ ט"ס דלא שייך למעט קדשים ממתנות מוזה ועוד הא בת"כ למדו למעט מוקדשין מאותם וכן במשנה לעיל וצריך לגרוס בהיפך דבא לחייב חולין בחזה ושוק מק"ו כדלעיל ודריש מוזה אבל עכ"פ מוכח דת"ק פליג על ריב"ב דדריש וזה למעט חזה ושוק שאינו דין א"כ ממילא ליכא לאקשויי מר"י ב"ב על הך דרשה דלעיל דת"ק פליג עלי' ולא מקשה רק דעכ"פ מוכח דהך מלמד שהמתנות דין היינו שיש לו תובעין ות"ק לא פליג עלי' כלל דהא קאמר נמי מלמד שהמתנות דין וכמו דדין דריב"ב היינו להוציאם כמו דין דת"ק ולא פליג עלי' רק על דרשה דוזה דאתי למעט חולין מחזה ושוק ולא למעט דחזה ושוק אינן דין ומשני דאתו לידי' כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה ואיבעית אימא:
שם אלא לאו להוציאו בדיינים פירש"י אלמא וכו' לא שכיח דמעכב. לכאורה תמוה וכמעט אי אפשר להלום דבריו ונראה לי דכוונתו דדוקא במתנות הקפידה תורה שיהא משפט דמילתא דשכיח הוא שלא ירצו הבעלים ליתן כיון דחולין הוא ואין בהם ריצוי וכפרה אבל בחזה ושוק דכיון דקדשים הם ובעי תנופה לריצוי וכפרה לא שכיח שיעכב ומשום שיארע אחד מאלף שיעכב גם בחזה ושוק לא הקפידה תורה שיהא משפט ודי לו במה שלא יהא ריצוי וכפרה. מיהו נראה לי לפרש בפשיטות דחזה ושוק כיון דקדשים נינהו ואסור לאוכלן לזר אין צריך להוציאן ממנו דמסתמא יחזירם ואם יתן לכהן אחר שאינו מבית אב לא הקפידה תורה במה שאמרה המקריב דם השלמים לו יהי' מ"מ אין כופין אותו אי רוצה ליתן לאחר ועוד דדרש בת"כ על חזה ושוק מאת בני ישראל לרצון בני ישראל והקפידה תורה שיהא ברצון לכך אין ב"ד כופין כנ"ל:
בתוס' בד"ה ואב"א ולהאי לישנא אייתר וכו' וללישנא קמא איכא למימר דתרתי ש"מ ודריש בסמוך וכו' ואיכא בין הני תרי לישני וכו'. יש לדקדק בדבריהם דהוי להו להעמיד דבריהם על לישנא קמא להקשות הא איצטריך זה שאין חזה ושוק דין ולתרץ דתרתי ש"מ וללישנא בתרא לא מוכח רק חדא גם למה מעיקרא לא כתבו איכא למימר ולמה בהך לישנא קמא כתבו איכא למימר גם יש לדקדק שכתבו ודריש בסמוך והרי עיקר הקושיא רק היכי מוכח מזיק כיון דצריך לכדר"י ב"ב א"כ לא זכרו כלל ליישב עיקר התירוץ דהיכי מוכח מזיק גם מה שכתבו ואיכא בין הני תרי לישני אי ענין בפני עצמו הוא הוי להו לומר בהיפוך ללישנא קמא פטור אפילו בד"ש וללישנא בתרא חייב. ונראה המשך דבריהם כך דוודאי לא ניחא להו להקשות מעיקרא מברייתא דב"ב דאכתי לא ידעי מינה דאי הוי ידעי הוי מקשי מינה דלא שייך לחלקו בדיינים רק על לישנא בתרא הוקשה להו דוזה למה לי והוי להו לבעלי הגמרא להקשות וזה למה לי וע"כ דידעו מברייתא דבן בתירא א"כ הוי להו להקשות ללישנא קמא ואהא כתבו דלכך לא מקשי דאיכא למימר דתרתי ש"מ והיינו דהא וודאי מוכח דרוצה למעט בוזה לענין מתנות דאי ס"ד לענין חזה ושוק לא הוי לי' לקרא לכתוב המיעוט במתנות דקאי במתנות וממעט חזה ושוק כמו שתמהו התוס' לעיל ואהא קשיא להו היכי דייק לענין חזה ושוק ואהא כתבו דלאו מעיקר וזה דריש רק מסמיכות וזה למשפט והדר קשיא להו כיון שאין נ"מ למה להו לחלוק בהא אי תרתי ש"מ או חדא ואהא כתבו ואיכא בין הני תרי לישני ועיקר הקושיא על לישנא קמא למה לו לומר תרתי ש"מ כיון שאין נ"מ כלל ואהא כתבו כיון דללישנא בתרא חייב לצי"ש לכך חידש לישנא קמא דתרתי ש"מ דפטור דר"ח משמע לי' לגמרי ודו"ק:
מיהו בעיקר דברי התוס' כבר הוכחתי בגמרא דלכ"ע בעינן וזה ולהך דריב"ב לא חיישינן כלל דת"ק פליג עלי' בהא דוזה לא אתי למעט חזה ושוק ממשפט ולא בא להקשות מריב"ב רק דמתנות דין הכוונה להוציא בדיינים ות"ק לא פליג עלי' בהא בפירושא דמתנות דין ולפי זה אין צורך לומר דיש נ"מ רק אי יש נ"מ הוא על דרך זה דללישנא קמא רק בעל הבהמה המזיק פטור ולא אחר וללישנא בתרא אפילו אחר פטור. גם יש לי קושיא על נ"מ זו שכתבו מברייתא דריש הכונס דחשיב ד' דברים והוי לי' למיחשב מזיק מתנות כהונה למ"ד מפני שאין לו תובעין דפשיטא דס"ד דפטור מכח זה ודו"ק:
בד"ה מנין שאין נותנין וכו'. כבר כתבתי לעיל ריש פרק כל הבשר לפרש בפשיטות דדוקא היכי שהב"ד מחלקין וכהנים באין לתבוע מהן אז יש ביניהם דין לחבר נותנין ולא לע"ה אבל בעה"ב הנותן בעצמו פשיטא דטובת הנאה שלו ויכול ליתן למי שירצה עיי"ש ועמ"ש בגמ':
בגמ' ולכשיחזור ישלם פירש"י אלמא וכו' הבא ראשון יכול לתבעו וה"ה מתנות כהונה ע"כ. מבואר להדיא מפירושו דהקושיא רק למ"ד מפני שאין לו תובעין אבל להך לישנא משום וזה לכאורה לא קשיא כלל והתוס' בד"ה וכשיחזור דחקו דלהך לישנא דוזה ג"כ קשיא ויש לתמוה על פירש"י שהרי על כרחנו אנו צריכין לומר להך לישנא דוזה ג"כ קשיא דהא ר"ח עצמו מתרץ הך קושיא דמדת חסידות שנו כאן א"כ אי ס"ד דהקושיא רק למ"ד מפני שאין לו תובעין א"כ מוכח דטעמא דר"ח לאו מכח וזה דלהך טעמא לא קשיא כלל ואין צריך לומר מדת חסידות שנו כאן:
ונראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל לפי מה שכתבתי לעיל דלכ"ע צריך וזה רק דמעיקרא ס"ד דללישנא קמא אתי וזה לפטרו מתשלומין וללישנא בתרא אתי וזה שאין מצוה רק כשהן קיימות ומ"מ ס"ד לחייבו מטעם שהפסיד הכהן וקאמר דפטור דהוי ממון שאין לו תובעין אבל לולא וזה הי' חייב מטעם מצוה לקיים המצוה אבל כיון דכתיב וזה שאין מצוה רק בקיימות ממילא פטור משום ממון שאין לו תובעין אבל השתא דר"ח מתרץ על הך קושיא מדת חסידות שנו כאן ממילא תרתי לישני אמת דטעמו משום וזה וממון שאין לו תובעין ותרווייהו צריך לפטורא דילי' דבלי וזה הי' חייב משום מצוה כמו בהן קיימות ולולא דהוי ממון שאין לו תובעין ג"כ הי' חייב שהפסיד הכהן עכ"פ וזה שפסק הרמב"ם דהוי ממון שאין לו תובעין דמדרב חסדא דמשני עלה בעצמו מוכח דהוי ממון שאין לו תובעין והנך תרתי לישני שניהם אמת ועמ"ש בתוס' בד"ה וכשיחזיר:
שם ועוד מדר"א ליקום וליתיב. עפירש"י והוא דחוק מאוד דלמה לא נוכל להקשות מר"א דבהא לא פליג שום אדם רק אי חשבינן לי' כעשיר או כעני אבל דהוי יש לו תובעין לא פליגי רבנן כלל. לכן נראה לי דכך הכוונה תנא תני ישלם אין לפרש מדת חסידות ועוד דאין להקשות כלל מר"א דהא לא קאמר וישלם בביתו רק ולכשיחזור ישלם והיינו שאין לו ליטול רק על מנת לשלם לכשיחזור לביתו דפשיטא דאסור לאכול מתנות כהונה אפי' למאן דפוטר וכאן דמתירין לו ליטול אין להתיר ליטול רק לכשיחזור ישלם אבל כשבא לביתו אי אינו רוצה לשלם אין כופין כמו מי שכבר אכל מתנות כהונה ובהא לא מיירי ר"א כלל ואהא קאמר דהקושיא מסיפא דמדקאמרו חכמים עני הי' באותה שעה ש"מ דבביתו מיירי דאל"כ הוי להו לומר עני הוא באותה שעה א"כ מוכח דרק לפי שהי' אז עני אבל אי הי' עשיר ואכל צריך לשלם ואהא משני דלפי שהי' עני אין עליו שום חיוב אח"כ אפי' ממדת חסידות כמו עני והעשיר אבל עשיר מחויב משום מדת חסידות כנ"ל ביאור סוגי' זו:
בתוס' בד"ה וכשיחזור לביתו ישלם ללישנא בתרא וכו' משמע שיכול להוציאו וכו' וללישנא קמא וכו'. הא דטרחו כאן לפרש דהקושיא לתרווייהו ולא כתבו כן בהנך קושיות דמעיקרא גם הוצרכו לפרש דלא כנראה מפירש"י משום דר"ח עצמו מתרץ ע"כ דלתרתי לישני קשיא דאי כפירש"י א"כ ע"כ לישנא קמא בטל לזה טרחו לפרש דגם ללישנא קמא קשה מיהו דבריהם דחוקין ולא דמי כלל להך דלקמן ספק לקט ודוק וטפי הוי להו לומר בפשיטות דאפי' להך לישנא דוזה קשה דגבי פאה ולקט גם כן כתיב לעני ולגר תעזוב אותם והך אותם הוי ממש כמו וזה דגבי מתנות ומה שכתבו וישלם משמע שיכול להוציאו בדיינים לפי שהוקשה להם לפי מה שכתבו לעיל דאיכא בינייהו דלהך לישנא שאין לו תובעין חייב לצאת ידי שמים א"כ מאי קשיא לי' להך לישנא הא שפיר קתני ישלם לצי"ש ולזה הוצרכו לומר דישלם משמע שיכול להוציאו בדיינים:
מיהו יש תימא בתוס' במה נפשך אי הך מדת חסידות אינו כמו לצי"ש א"כ יהא מוכח מר"ח עצמו דלא ס"ל הך טעמא דממון שאין לו תובעין דא"כ הוי לי' לתרץ דחייב לצי"ש וע"כ דטעמו מכח וזה ואי ס"ל לתוס' דמדת חסידות היינו לצי"ש א"כ יהא מוכרח מר"ח עצמו דלא ס"ל טעמא דוזה דאל"כ הא ליכא חיוב אפילו לצי"ש והיכי משני מדת חסידות שנו כאן וצ"ל דכל לישנא מינייהו מפרש דברי ר"ח כפי דעתו דלישנא קמא מפרש דברי ר"ח מדת חסידות במדרגה קלה מלצי"ש רק חסידות בעלמא ומ"ד מכח שאין לו תובעין מפרש תירוצו של מדת חסידות היינו לצי"ש ובעיקר דבריהם כבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות גם חילוק זה של לצי"ש אינו מוכרח כלל ועמ"ש בד"ה תנא תני:
בד"ה אמר רבא ול"ג א"ל רבא וכו'. כוונתם אף דע"כ הך אמר ר"ח לא אמר ר"ח רק אחד אמר דר"ח אמר כך ושפיר י"ל דר"ח לא אמר ולאותו שאמר משמו השיב רבא דאין דרך לומר אמר לי' רק כשמזכיר בפי' שם מי שאמר משמו. ומ"ש וכן משמע קאי בין על הך דלא גרסינן א"ל בין על הואו ואמר ר"ח:
בד"ה תנא תני ישלם וא"ת וכו' וללישנא קמא וכו' ומיהו וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה בקשו בהך ומיהו וכו' דאפילו נימא דלהך לישנא לא קשיא כלל על ר"ח דישלם לצאת ידי שמים מ"מ כיון דר"ח עצמו מתרץ כאן ע"כ צריך שיהא ניחא לתרתי לישני דלעיל דאל"כ יהא מוכח מר"ח ע"כ כחד מהני לישני א"כ דלהך לישנא דוזה לא אתי שפיר תירוצו דהא פטור אפילו לצי"ש והיכי קתני ישלם א"כ יהא מוכרח כאידך לישנא וכן התוס' פרק הפועלים כתבו בפשיטות דהקושיא דהכא אפילו לצי"ש פטור ולא כתבו כלל לתרץ לאידך לישנא דאין לו תובעין והיינו כמו שכתבתי. לכן נראה לי דלא באו התוס' בהך ומיהו ליישב דנוכל להקשות על הך לישנא ג"כ לחלק בין מתנות ללקט דפשיטא דאי אפשר להקשות על ר"ח קושיא בסברא זו רק דקשיא להו לתוס' דנידוק מר"ח דהוצרך לומר מדת חסידות ולא סגי לי' ליישב דשפיר נקט משלם דחייב לצי"ש ש"מ דסובר ר"ח כהך לישנא דוזה דפטור אפי' לצי"ש ואהא כתבו דמ"מ אין זו הוכחה דאיכא למימר דסובר ר"ח דגבי לקט אפי' לצי"ש אינו מחויב ושפיר יכול להיות טעמו כלישנא בתרא ועמ"ש בסמוך ולענין הקושיא מהך דפ"ק דב"ק כבר נתבאר אצלי בספרי ת"י בח"מ סי' כ"ח דלק"מ ע"ש:
בא"ד ומיהו בסמוך קשה וכו'. תמי' לי מאחר שכתבו התוס' דהיכי דלקחן בהיתר אין חיוב לצי"ש אפי' ר"א א"כ מאי קושיא בסמוך דשפיר דייק הא עשיר היינו דלא הוי דיינין לי' כעני והעשיר רק הוי כעשיר מ"מ כיון שלקחן בהיתר אין כאן חיוב לצי"ש אפי' לר"א וכ"ש לרבנן. וכ"ש לפי מה שפירשתי מקודם שלא הי' כוונת התוס' לפרש דמקשה להך מ"ד ג"כ דפשיטא דאי אפשר לעשות קושיא בזה רק שלא נוכיח מתירוץ ר"ח דסובר כלישנא קמא אבל הקושיא ע"כ להך לישנא דוזה א"כ סיפא נמי להך לישנא דוזה פריך דליכא לצי"ש כלל ואולי כוונת התוס' להיפוך דמאי מקשה מסיפא נהי דוזה מורה דפטור לגמרי היינו אי כבר עבד איסורא והזיק אבל כאן דאין הבעה"ב רוצה לעשות איסור הילכך אי הוי דיינינן לי' כעשיר הי' חייב לצי"ש שלא לעשות איסור כלל אבל השתא דהוי כעני והעשיר אפי' לצי"ש פטור והא דלא הקשו כך כדמקשה ארישא משום דהוי מצינן לומר דהיינו דמקשה מדר"א ליקום וליתוב דקאמר ישלם לצי"ש שלא יעשה שום איסור שהרי לכתחילה מתירין לו ליטול ולכך קשיא להו דמאי מקשה מסיפא כנ"ל ועדיין צל"ע.
בא"ד ומפרש ר"ת עיין מהרש"א ונראה לי דכך הכוונה דוודאי לא שייך דפליגי אי חייב במדת חסידות או לא דבאיזה. סברא נחלקו דלר"א חייב ולרבנן פטור אבל לפי האמת דר"א ורבנן פליגי בדינא או בלצי"ש וממדת חסידות לכ"ע פטור שפיר י"ל דלרבנן עני פטור ועשיר חייב ממדת חסידות:
בגמרא ת"ש מנין וכו' הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם וכו'. לא נתבאר לי יפה קושיא זו דכיון דקרא כתיב דמשעת הרמה חייב מאי קושיא לר"ח דלא מיירי בהא דמיירי בברייתא והכא שאני דגלי קרא לחייבו דהא חייב חומש ג"כ וחייב מיתה ואין ללמוד למתנות כהונה דעלמא שאינן קודש ואינן במיתה וחומש. ונראה לי משום דהך קרא דרשינן פרק הנשרפין דקודם שתרם ג"כ חייב מיתה והיינו דאשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר והתוס' בד"ה אין הקשו באמת דסותר הסוגי' כאן דקרא לאחר הרמה אבל באמת לק"מ דוודאי קרא בעתיד לתרום מדבר ודייק כאן דפטור מתשלומין מדקרא קרא קדשי בני ישראל ולא כתיב קדשי ד' כדכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ד' או קודש סתם כדכתיב לעיל מינה ע"כ דקמש"ל קרא דקודם הרמה קדשי בני ישראל מיקרי ולמאי אי לענין מיתה הא האוכל טבל במיתה קודם הרמה דהא ולא יחללו כתיב וילפינן חילול חילול מתרומה וקרא בעתיד לתרום וע"כ דקמש"ל קרא במה דכתיב קדשי בני ישראל דפטור מתשלומין דלאו דכהן הוא רק שלו הן ואינו חייב רק מיתה ולא תשלומין והשתא הי' מקום לומר דגם אחר הרמה כל שלא נתנו לכהן לא מיקרי רק קדשי בני ישראל ופטור והא דכתיב אשר ירימו היינו דקמש"ל דחייב מיתה אפי' בעתיד לתרום אבל תשלומין פטור אפי' אחר הרמה מחמת דאין לו תובעין ולא הוי רק קדשי בני ישראל ומדקאמר התנא אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ש"מ משום דסובר מזיק ואוכל מתנות כהונה חייב ולא מיקרי קדשי בני ישראל רק קודם הרמה אבל לאחר הרמה קדשי ד' מיקרי וקשיא שפיר לר"ח ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אין ולקמן (דקל"א) בגמרא רע"א:
בתוספות בד"ה אין וא"ת וכו'. כבר כתבתי מקודם דאדרבא מהך סוגי' דפרק הנשרפין דייק להקשות לר"ח ולכ"ע קרא בעתיד לתרום מיירי. ותירוצי התוס' דחוקין מאוד שיהא לשון אשר ירימו כולל בעתיד לתרום ולאחר הרמה ולמ"ש ניחא:
דף קלא.
בגמרא דאתו לידי' בטבלייהו. משמע מפירש"י ותוס' דעל מה שמדקדק הא משעת הרמה חייב אין הכוונה שנשארה התרומה והוא תרם ממש רק דאתו לידי' בטבלייהו וקרי לי' הרמה והוא דחוק מאוד דהתנא יאמר משעת הרמה ויהא הכוונה דאתו לידי' ולא הורמו כלל ולעיל שפיר משני הכי דלא נזכר הרמה כלל משא"כ כאן ועוד דלא שייך אשר ירימו דקרא שלא הרים כלל רק אתו לידי' ועוד יתבאר בתוס' מה שיש לדון בזה. לכן נראה לי דהכוונה דבאה לפטור מתשלומין באוכל טבל היינו דאתו לידי' והוא טבל ואכלו פטור ומשעת הרמה חייב כיון דאתו לידי' ואי קשיא פשיטא לא קשיא כלל דעיקר הברייתא היא לומר דקודם הרמה פטור אפי' אתו לידי' עד שיתרום אז חייב כיון דאתו לידי' ומה שאמר דסובר כמי שהורמו דמיין משום דאי ס"ד דבעלמא נמי כמי שהורמו דמיין מקמש"ל קרא דפטור באכל טבל אפי' אתו לידי' דהא בעלמא נמי לאו כמי שהורמו דמיין ומעיקרא נמי הוי מצי להקשות מרישא מקמש"ל דפטור הא בעלמא נמי פטור דטפי קשיא לי' מאחר הרמה דקתני בהדיא דחייב וכאן דבא לתרץ דאתו לידי' הוצרך לומר דסובר לא הורמו כמי שהורמו ומ"מ כאן פטרה תורה מתשלומין ועמ"ש בתוס':
בתוס' בד"ה דאתו לידי' בטבלייהו. ומשעת הרמה ואילך היינו מכי אתו לידי' אפילו בטבלייהו וכו' וא"ת וכו' עד סוף הדיבור. כל דבריהם מראש ועד סוף תמוהין לפע"ד ראשונה מה דמשמע בהדיא דכוונת הש"ס ליישב דמשעת הרמה לאו דוקא אלא מכי אתו לידי' חייב אפילו לא הורמו א"כ תיקשי נהי דשפיר מתרץ משעת הרמה היינו מכי אתו ליד כהן בטבלייהו אבל ברייתא עצמה קשה דקתני מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים פטור וכו' א"כ ע"כ דהכוונה דלא אתו ליד כהן דאי אתו ליד כהן היינו משעת הרמה ואילך דחייב א"כ דלא אתי לידי' למה לי' טבלים אפילו אכל התרומה עצמה פטור דהרמה לא מהני מידי דהוי מזיק מתנות כהונה רק אתו לידי' דוקא ואז אפילו אכל טבלים חייב והוא תמוה [ועמ"ש בגמרא מה דקשה עוד לפי זה] תדע דהא בס"ד כדמקשה הוי בעי למידק דמזיק מתנות כהונה אחר הרמה חייב וקשה הא ברישא קאמר דאי אכל טבלים פטור וע"כ דאפילו מזיק ואכל חייב אבל אכל טבלים פטור א"כ לפי מה דמסיק דפטור למה לי' למינקט טבלים דבהא פטור אפילו למאן דמיחייב במזיק הא אפילו כבר תרם ואכל תרומה פטור כיון דמזיק מתנות דלא אתו לידי' פטור ובאתו לידי' אפילו אכל טבלים חייב והוא תמוה מאוד לפע"ד גם מה שהקשו אמאי לא משני וכו' דהוי לשון הרמה דוקא והוא תמוה מאוד דכך באמת כוונת התרצן דכולה ברייתא באתו ליד כהן בטבלייהו ושפיר מחלק דכל זמן שהם טבלים פטור דאף דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו שכבר יש לכהן זכות בהם אבל פשיטא שכל שלא הורמו טבל גמור הן וגלי קרא דאוכל טבל פטור מתשלומין אבל אחר הרמה כשאכל התרומה מחייב דלא הוי אין לו תובעין לפטרו מכח מזיק מתנות כהונה שכבר יש לכהן שהי' מופקד אצלו זכות בהן והוי כאוכל משל כהן אבל אי לאו כמי שהורמו דמיין כיון שבא ביד הכהן בתורת פקדון אין לכהן שום זכות כל זמן שלא נתן התרומה לכהן ואי אכלן פטור והיינו דקאמר דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דאל"כ לא אתי שפיר לא רישא ולא סיפא והתוס' חשבו דאין לפרש הברייתא כך רק אי לאו כהורמו דמיין וזה אינו דפשיטא דאין תירוץ זה עולה רק אי כמי שהורמו דמיין וא"כ כך באמת כוונת התרצן ואין כאן קושיא כלל. ומה שדחאו התוס' תירוץ זה דאין שום חידוש הדיוק הוא תמוה דאטו נזכר בברייתא חידוש הדיוק והמקשה הוא דמדייק להקשות לר"ת ומשני עלה דמיירי דאתו לידי' וכוונת הברייתא לומר דקודם שתרם אינו חייב ועוד אפילו אחר שתרם הוי רבותא דחייב דהא למ"ד לאו כמי שהורמו הי' פטור אפילו אחר הרמה דאין לכהן זכות בהם והוי ממון שאין לו תובעין קמש"ל דמשעת הרמה חייב שכבר הי' לכהן זכות בהן וזה ברור גם מה שכתבו אבל השתא עיקר הברייתא משמיענו דמזיק מתנות כהונה פטור וכו' והוא תמוה ג"כ כיון דהך פטור בלא אתו לידי' מיירי א"כ אין זה מכח מזיק מתנות כהונה דהא חזינן דלס"ד דברייתא סוברת חייב מ"מ באוכל טבל פטור באופן שכל דבריהם לא נתבררו ועכ"פ למדנו מכל מה שכתבתי דפי' הברייתא להתרצן הוא בפשיטות דכולה מיירי דאתו לידי' בטיבלייהו וקודם הרמה פטור ואחר הרמה חייב וכל זה ברור לפע"ד:
בגמ' ת"ש אם בחובו חייב לעשר. פירש"י ממקום אחר וליתן לכהן דהוי כמוכרו לו. נראה מזה דסובר דמזיק ואוכל או מכר שוה דאי ס"ד דאפי' למ"ד מזיק ואכל פטור מוכר חייב א"כ דהכא חייב דהוי כמוכר מאי קושיא לר"ח הא מודה ר"ח במוכר וע"כ דמוכר נמי פטור מיהו אכתי יש לדחות דלפי מה דמשני שאני הכא דמשתרשי לי' שפיר יש לומר דמוכר חייב דמשתרשי לי' מיהו המעיין בפירש"י בד"ה דמשתרשי לי' דמפורש בדבריו בכל זה ענין אחר דעיקר הכוונה דודאי היכי שנתבטלה המצוה לגמרי אין כאן תשלומין רק של ממון ובהא פטור משום דאין לו תובעין אפי' מכרו וקיבל מעות והיינו במתנות של זרוע ולחיים דהלוקח אותם ודאי פטור שאין עליו חיוב מתנות שלא זבח בהמה כלל ואותו שמכר אין לו המתנות לכך פטור לגמרי אבל לענין מעשר שיש לו מאה כורין תבואה ומכר חציין פשיטא דאכתי יכול לקיים המצוה ליתן עשרה כורין מחציו השני שהרי יכול לעשר מזה על זה ואפשר דאפי' לכתחילה יכול לעשר על הכל מהנשאר אבל ודאי אי נשרפו חציין פשיטא דאינו צריך לעשר עליהם כלל וס"ד כיון דלא פש גם בכיסו רק חובו נפרע הוי כנשרפו חציין קא משמע לן כיון דמשתרשי לי' הוי כמכר חציין וצריך עשר לקיים מצות מעשר מן הנשאר אבל באנפרות הוי כנשרף חצי' ואינו צריך לעשר על מה שנשרף אבל בעלמא כשנתבטלה המצוה פטור מתשלומין כיון שכבר נתבטלה המצוה וזה שפסק הרמב"ם דמוכר מתנות כהונה פטור כיון דליכא מצוה ליכא תשלומין שאין לו תובעין אבל באיכא אכתי מצוה צריך לקיים המצוה וזה ברור ומיושב בזה קושית התוס' ג"כ וכן מוכח באמת לשון המשנה חייב לעשר והוי לי' למיתני חייב לשלם או חייב וע"כ דתשלומין לא שייך ובס"ד הוי ס"ל די לעשר היינו תשלומין דאי מצד קיום מצוה מה הפרש בין בחובו לאנפרות ולכך משני דמשתרשי לי' חייב לקיים המצוה ממקום אחר משא"כ באנפרות הוי כמי שנשרף חצי' ועמ"ש בתוס':
בתוס' בד"ה שאני התם וכו' וא"ת וכו' שהי' מתענה. מדבריהם מבואר דאי מכר מתנות כהונה חייב לכ"ע וזהו דלא כהרמב"ם דפוטר אפי' במכר ודברי הרמב"ם נראין ומוכרחין בגמרא דאל"כ למה לא משני לעיל דפריך מהנך ברייתות דילפינן ממשפט דהמתנות דין דמיירי היכי דמשתרשי לי' כגון שמכרן וע"כ דבכל גוונא פטור. והר"ן ז"ל הקשה על דבריהם מהך משנה דלא הספיק ליתנו עד שצבעו דפטור שמע מינה אפי' משתרשי לי' פטור מיהו הא ע"כ לאו קושיא היא דאל"כ מחי קושיא לר"ח מהך ברייתות כיון דמתניתין כוותי' ותיקשי ברייתא אמתניתין וע"כ משום דבמתניתין יש לומר דלא מיירי רק מענין חייב המצוה דפטור מראשית הגז ואפי' יתננו לכהן לא קיים מצות ראשית הגז ויכול למכרו לאחר או ליקח לעצמו ואין בזה ביטול מצות עשה אבל לענין תשלומין בממון לא מיירי התנא כלל ועוד אבאר לקמן פרק ראשית הגז במקומו דיש לומר דהתם פטור לכ"ע אפי' מאן דמחייב במזיק מיהו על התוס' בודאי קשיא דכתבו להדיא דפטור משום ממון שאין לו תובעין וקשה הא משתרשי לי' ובעיקר קושית התוס' כבר כתבתי בגמרא דהך סברא דקא משתרשי לא מהני אלא דיכול לקיים המצוה כגון במעשר דיכול להפריש המעשר ממקום אחר ובהא תלוי אי לא משתרשי לי' כגון באנפרות הוי כמי שנשרף חציו מן הטבל דאין לעשר רק מן הנשאר אבל מכר חציו מעשר מן הנשאר על הכל אבל היכי שהזיק ואכל דלא נשאר מצוה רק תשלומין גרידא פטור אפי' משתרשי לי' דהוי ממון שאין לו תובעין וכל זה ברור לפע"ד ועוד יתבאר לקמן פרק ראשית הגז בענין זה:
ודע שיש לכאורה קושיא עצומה על התוס' דס"ל דכל דמשתרשי חייב א"כ מאי מקשה בתר הכי מהך משנה מכור לי בני מעי' של פרה זו דהא התם משתרשי לי' ולכ"ע חייב בשלמא לפי מה שכתבתי דלא שייך משתרשי לי' רק היכי דאפשר לקיים המצוה ניחא דכיון שמכרן שוב אינו מחויב אבל לפי' התוס' קשה. אבל נראה לו דלא קשיא כלל דשפיר מקשה בשלמא אי מזיק חייב דהוי ממון שיש לו תובעין א"כ מכר דבר שאינו שלו והוי גזל ביד הלוקח וצריך ליתנו לכהן אבל אי מזיק ואכל פטור דהוי אין לו תובעין א"כ את שלו מכר ומכירה מעלי' ונהי דמשתרשי לי' וחייב לשלם אבל מה ענין הלוקח לזה ישלם המוכר דמים לכהן ולמה צריך הלוקח ליתן לכהן הא מכירה מעלי' מכר לו ואהא משני דכיון דאיתנהו בעיני' ע"כ צריך ליתן לכהן לקיים המצוה ויזכה ללוקח מן הדמים כנ"ל:
אמנם ברמב"ם משמע בהדיא דמוכר מתנות כהונה אף עפ"י שאין הלוקח רשאי ללוקחן אבל אי עבר ולוקחן יכול לאוכלן לכתחילה וזהו דלא כנראה להדיא מהסוגי' כאן דאי איתנהו בעיני' חייב ליתנם לכהן גם בגוף הסוגי' כאן בעיקר הקושיא לר"ח יש לדון הרבה. דכפי הנראה במשנה אין אחד מהם לא הלוקח ולא המוכר רוצים בממון כהן רק שהם מדיינים דהמוכר אומר שמכר לו בני מעי' והמתנות יתן לכהן ומה שנשאר מכר לו בעד סך זה והלוקח אומר שהמכירה היתה לנכות מן הדמים בעד המתנות אבל לא זה רצה במתנות ולא זה ואין כאן משום מזיק מתנות או מכרן ויתבאר לקמן (דקל"ב) במשנה (ודקל"ד) בגמרא עיי"ש:
בד"ה הכי גרסינן בפי' ר"ח שבעה נכסי כהן ולא חשיב הכא וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דליכא רק ששה ומהרש"א חשב שבעה ולא זכר רק ששה והוא תמוה גם דברי מהרש"ל דכתב דמתנות כולל חזה ושוק והוא תמוה דאינן נכסי כהן רק לאכילה ומפורש בקידושין דמקדש בחלקו בקדשים קלים אינה מקודשת ומפורש ברמב"ם פ"ה מהלכות אישות הלכה ה' ועפירש"י קידושין (דף נ"ב ע"ב) בד"ה כי קא זכו עיי"ש:
אבל דברי התוס' פשוטים דוודאי ראשית הגז לא גריס וגרס קרן וחומש בחדא והיינו קרן וחומש של אוכל תרומה דנעשה הקרן והחומש תרומה ביד כהן ואסור לזרים לכך קמש"ל דהוי נכסי כהן ולתירוץ ראשון לא קשיא בכור דאי תם אינו נכסי כהן רק לאכילה ואי בעל מום הא מותר לזרים ותירוץ השני מידי דבר אכילה דס"ד כיון דמידי דאכילה לא נתנו רק לאכילה קמש"ל והיינו דקשיא להו מבכור בעל מום דהוי מידי דאכילה ואהא דוקא אי המתנה מידי דאכילה ס"ד כן אבל בכור מום לא ניתן לאכילה בעת נתינה רק כשהוא חי ואין מוטל עליו לשחטו ולא הוי כמידי דבר אכילה וכל זה ברור:
בגמרא ההוא לואי דהוה חטיף מתנתא וכו' לא מסתייא דלא שקלינן מיני' אלא מיחטף נמי חטיף. דברים הללו תמוהין לפע"ד דאף דמסיק דמה דלא שקלינן מיני' הוא מספיקא אי לוי איקרי עם אבל פשיטא דלוי לא מיקרי כהן ליתן לו מתנות ולמה תלה דין הלוי כאן בספק אי איקרי עם ואפילו וודאי לא איקרי עם אבל היכי ס"ד ליתן לו מתנות דהא וזה משפט הכהנים כתיב ולא נקראו לוים כהנים בשום מקום והב"ח סי' ס"א הביא בשם הרשב"א בת"ה דלא יהבינן ללוי מספק אי איקרי עם וליתא ברשב"א רק הרא"ה ז"ל שהעתיק דברי הרשב"א הביא דלא יהבינן להו ולא שקלינן מינייהו מספק ופשיטא דלא קאי הך מספק רק על מה דלא שקלינן אבל לא יהבינן להו פשיטא דלוי הוי כישראל וכן הרמב"ם לא זכר דין שלא ליתן ללוי שלא הוזכר בגמרא מזה כלל והוי כישראל גמור לזה:
ונ"ל פשוט בפי' סוגי' זו שסוגי' זו נמשכת אחר סוגי' שלמעלה שהקשו על ר"ח דקאמר מזיק מתנות כהונה פטור מהך משנה מכור לי ב"מ של פרה ומתרץ שאני התם דאיתנייהו בעיני' ויראה לי דהכוונה שכל מי שהמתנות אצלו מחויב ליתנם לכהן ואפי' למ"ד מתנות כהונה נגזלות היינו אי מכרן לאחר יכול אותו אחר לאכלן אבל אותו שחטפם פשיטא דמוטל עליו ליתנם כמו בעל הבהמה עצמו ולא שייך בזה ממון שאין לו תובעין והוי כאילו הוא עצמו הי' זובח בהמה ויש לו מתנות וזהו רק בישראל שחטף מתנות וישנן בעין אבל לוי אי הוא פטור ממתנות ממילא לא מהני מה שישנן בעין רק זהו אי לא איקרי עם אבל אי איקרי עם אף הוא מחויב כיון שישנן בעין והיינו דקאמר רב לא מסתייא דלא שקלינן מספק אבל פשיטא דאסור לו לחטוף מתנות ואפי' חטף יש מקום לומר שצריך להחזיר ואפשר דאין צריך להחזיר אבל פשיטא דאסור לו לחטוף ולפטור מלהחזיר מכח מזיק מתנות כהונה כנ"ל ביאור סוגי' זו:
ועל דרך זה יש ליישב דברי הב"ח סי' ס"א התמוהין לכל רואיהם דכתב דיצא לו להרמב"ם דאם נטל הכהן מתנות מן הלוי דאין צריך להחזיר מדחזינן דלא קפיד רב שיחזור הלוי מה שתפס והוא תמוה מאוד דאיזה ספק יש כאן שלא יחזיר הא לכ"ע אין נותנין מתנות ללוי לא משום ספק והספק הוא אי לוי חייב במתנות אבל לא שיטול הוי מתנות וכ"כ הש"ך שם דפשיטא שצריך הלוי להחזיר אי תפס ולפי מה שהוכחתי דע"כ מה שהם דנין כאן על הלוי שחטף הוא משום שהלוי פטור ממתנות א"כ שפיר יש להביא ראי' מדלא הוצרך רב שיחזיר הלוי ש"מ כיון דעכשיו הוא מוחזק אין צריך להחזיר מספק והשתא ממילא גם הכהן אין צריך להחזיר מספק וק"ו ומה כאן בלוי שחטף דמעיקרא לא הי' שום ספק אי מגיע ללוי מתנות ופשיטא שאין נותנין מ"מ כשחטף ונעשה ספק אין צריך להחזיר כ"ש כהן שחטף מלוי דגם מעיקרא הי' לכהן שייכות בהם מספק ואדרבא יש לומר דלכך פסק הרמב"ם גבי בכור אין מוציאין ממנו מהך סוגי' דרב כאן שלא הוצרך שיחזיר הלוי וכ"ש שם מק"ו כמו שכתבתי ולפי זה מה שכתב הש"ך בפשיטות דלא כב"ח דצריך הלוי להחזיר נהפוך הוא דמשמע שאין צריך להחזיר וטעמא רבה איכא כמו שבארנו מיהו מה שכתב הב"ח בתר הכי דלכך כתב הרשב"א דאין נותנין ללוי דלא נימא דנותנין מספק זה וודאי תמוה כמו שכתבתי לעיל:
שם יתיב ר"פ וקאמר להא שמעתא דרב דמספקא לי'. ואין הלשון מורה כפירושו שלא אמר רב שום שמעתא רק אנו מדקדקין מדברי רב דמספקא לי' ועוד דקאמר איתיבי' ר"א ב"א לר"פ ומה לו אצל ר"פ כיון דהוא לא חידש דבר זה רק מתו דברי רב קאמר לה לכן נראה דר"פ אמר הלכה בפני עצמו ול שמע כלל הך עובדא וגם ר"א ב"א לא שמע לה רק מר"פ לכך הקשה לר"פ מהנך ברייתות ובהכי ניחא לי' הך סוגי' (ע"ב) דקאמר ורב אי ס"ל וכו' עיי"ש:
שם לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. תמי' לי הך מלוי ללוי מאי עבידתי' דמאי ענין לוי למתנות כהונה הא וזה יהי' משפט הכהנים כתיב ואטו מישראל ללוי מוציאין ונראה לי דהא ידע המקשה דלאו בזרוע וכו' בלבד מיירי חדא דהך מלוי ללוי לא אתי שפיר כלל ועוד הא קאמר כגון זרוע רק הכוונה זרוע ומעשר ומכהן לכהן קאי על הנך דשייכי לכהן ומלוי ללוי הכוונה מה ששייך ללוי ולקמן (ע"ב) דדייק הא מלוי לכהן מוציאין לאו מלוי ללוי דייק רק מרישא מכהן לכהן הא מלוי לכהן מוציאין מתנות כהונה ש"מ דלא כר"פ ולקמן (ע"ב) בשקלא וטרי' דגמרא אבאר יותר:
בתוס' בד"ה מעשר עני וכו'. דוקא נקט המתחלק בתוך הבית דשני דיני מעשר הם כדמשמע בפרק בתרא דנדרים וכו' ובספרי מפרש להו מקראי וכו'. דבריהם צריכין ביאור חדא דהיכי קאמרי כדמשמע והא מבואר להדיא שם כאן במעשר עני המתחלק בתוך ביתו כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות גם מה בקשו במה שהביאו מספרי אטו צריך אני לפרש טעם על מה דמפורש בגמרא ומה שאינו ענין לכאן ונ"ל ביאור דבריהם דוודאי אין הכרח כאן שיהא במעשר עני שני דיני מעשר רק שיכול לעשות כמו שיניחו בגורן וכל מי שירצה יבוא ויקח ויכול ליקח אותו לביתו ויחלקם הוא ולכך קאמר שאם מחלק בעצמו יש בו טובת הנאה ליתן לזה ולא לזה אבל אי אינו מחלק רק בגורן הוא מונח ממילא אין טובת הנאה אבל יכול הוא להביאו לביתו ויחלקם הוא כפי רצונו ודבר זה אינו מפורש בגמרא דנדרים כלל ורבא משני דיכול להניחו בגורן ויכול לחלק בתוך ביתו וכשהוא מחלק בביתו אסורה ליהנות וכשמונח בגורן מותרת ליהנות אבל לא שיהא חילוק זמנים דאז ע"כ צריך להניח בגורן ולא יהא לו טובת הנאה ואז יכול לחלק בביתו ויש לו טובת הנאה רק משמעות יש שם בדברי ששני דינים הם והיינו שהביאו מספרי ג"כ דשני דיני מעשר הם ולמדו מקרא ששני דינים הם שאי היו שווין בדיניהם לא שייך שיכתוב שני מיני מעשר עני כיון שאין הפרש כלל כנ"ל בכוונתם:
בד"ה יש בו טובת הנאה וכו' נראה וכו' הוי יש לו תובעין. נראה שיש לדחות דדוקא באינן בעולם ואין כאן רק תשלומין לא קיום מצוה קרי לי' אין תובעין אבל כשהן קיימות ויש עליו חיוב מצוה אין לו לשהות המצוה רק צריך ליתן כפי דין החלוקה כנ"ל ועמ"ש לעיל:
בד"ה גמר אחריך אחריך מזית אע"ג וכו' וצ"ע. נ' דקושיא זו רק לתירוץ השני דגז"ש גמורה היא אבל לתירוץ דגילוי מילתא בעלמא הוא א"כ לא שייך רק בדבר שכתוב כאן במקומו אבל לא שייך גילוי על דבר הכתוב במקום אחר אמנם גם על תירוץ השני לא קשיא כלל דכיון דעל עוללות לא קאי אין גז"ש ולא הוי הגז"ש רק להיפוך ללמוד מזית על כרם ולא מכרם על זית כיון דבכרם יש עוללות מה שאין בזית:
דף קלא:
בגמרא להזהיר עני על שלו בגיטין (דף י"ב) פליגי חד אמר להזהיר עני על שלו וחד אמר שלא ילקט בשביל עני ורש"י פירש שם דדרשינן הכי משום דסמוך לעני ולגר ללא תלקט והוא דחוק לפע"ד דכה"ג לא שייך סמוכין ודוק ונראה לי דוודאי קשה בקרא שהרי הוא מנית הפאה בשדה וכן הלקט והיכי שייך שיזהיר קרא שיעזוב אותם לעני ולגר דאטו צריך להעמיד שומרים בשדה שלא יבוא עשיר וילקט והי' צריך קרא להזהיר לעשירים שלא ילקטו אבל בעה"ב כל שעוזב בשדה ואינו מלקט מה יש לו עוד לעשות ועוד וכי צריך כל הלוקט להביא עדים שהוא עני לכך דרשו שפיר דהך לא תלקט הוא אזהרה לבעל הבית שלא ילקט בשביל עני או אזהרה לעני על שלו כנ"ל:
שם כגון זרוע ולא זרוע וכו' עד ראשית הגז. מכאן ג"כ מוכח להדיא דלכ"ע במעשר נמי מיירי דהיינו כגון ראשית הגז ומעשר ומכהן לכהן דמוכח מלוי לכהן מוציאין היינו ראשית הגז ולא מלוי ללוי היינו במעשר דמישראל ללוי מוציאין ומעיקרא קס"ד כיון דמעיקרא כגון זרוע היינו מעשר וזרוע ומכהן לכהן היינו זרוע ומלוי מוציאין ודחי הכוונה ולא זרוע כלל הכל במעשר ומסיק דהך מכהן לכהן היינו ראשית הגז ומלוי ללוי היינו מעשר אלא שיש להקשות לס"ד היכי קאמר מלוי ללוי הא בתר דקנסינהו אין ללוי מעשר ואפי' מישראל ללוי אין מוציאין [ודוחק לומר היכי דליכא כהן נותנין ללוי אפי' בתר קנסא] ונראה לי דלא קשיא דהכוונה בברייתא לא מכהן לכהן בזמן שהמעשר הי' שייך לכהן ולא מלוי ללוי כשהי' המעשר ללוי ועמ"ש בסמוך:
שם אין לבתר דקנסינהו עזרא. תמי' לי דא"כ אין נ"מ לכאן מפלוגתא דר"ע וראב"ע ומלשון הגמרא משמע דלא הדר כלל ממה דמעיקרא וכ"ש לפי הגירסא שלפנינו אין לבתר. לכן נראה לי דהך קנסא לא שייך רק לראב"ע דסובר דמן הדין שייך מעשר אף לכהן שייך לקנוס דלא יתן רק לכהן אבל אי מן הדין אין לכהן שייכות במעשר היכי שייך לקנוס ליתן מעשר לכהן יתן לעני ולגר ומאי עדיפותא דכהן ועוד היכי שייך לעקור דין תורה שלא יקיים מצות מעשר כלל משום קנס הלוי הילכך אפי' למאי דמשני רק לראב"ע הוא ולא לר"ע כנ"ל ורש"י כתב ג"כ שלא מצינו מפורש דקנסו רק דוגמא והיינו שיש לפרש קרא דוהי' הכהן בן אהרן במעשר היינו שהם יקחו חלק מן הלוים מן המעשר דהיינו תרומת מעשר כנ"ל:
ודע שיש להקשות מאי קושיא הא מלוי לכהן מוציאין דילמא הכי קאמר מכהן לכהן אין מוציאין אבל מלוי לכהן מוציאין דאי הוציא מהני הוצאה זו דדילמא איקרי עם ויש ראי' מזה דאפי' תפס הכהן צריך להחזיר ללוי ועמ"ש בדיבורי התוס' בד"ה כגון ובד"ה ת"ש:
שם השוחט לכהן ולעכו"ם פירש"י ז"ל להכי נקט השוחט לכהן לאשמועינן דהדין עם הטבח. ויש להסתפק לדידן דבאמת מספקא לן אי ללוי חייב או פטור אי נימא דהשוחט ללוי ג"כ אמרינן דהטבח פטור או נימא דוקא לכהן דפטור וודאי גם טבח פטור אבל ללוי דאינו רק מספק לא שייך הממע"ה רק בלוי ששחט אבל כל זמן שהמתנות ביד הטבח הדין עם הטבח ליתנם לכהן. ולכאורה יש להוכיח דכל דלוי פטור אף טבח פטור דאל"כ מאי קושיא הא ללוי ולישראל חייב הא שפיר י"ל לוי עצמו פטור מספק אבל טבח חייב וכן מדמקשה מאידך ברייתא דטבח לעולם חייב אבל לוי עצמו מספק והנה לפי תירוץ התוס' הראשון בד"ה ת"ש נדחה הוכחה זו דלא משמע לי' שיהא ספק לתנא אבל לתירוץ השני דגרסינן לעיל לימא מסייע לי' יש להוכיח מכאן דטבח לעולם פטור אפי' דלוי אינו פטור רק מספק דקושיא זו משוחט ע"כ קושיא היא ולא סיוע. מיהו מ"מ יש לדחות דדוקא בהך קושיא מזה הכלל לא, ניחא להו לתוס' תירוץ ראשון משום דס"ל תקפו כהן מוציאין ואין נ"מ כלל בין ספק לודאי שפיר יש לפרש אין מוציאין ומה שלא זכר התנא דהוא ספק משום שאין נ"מ כלל לכך זכרו גירסת ר"ח אבל למ"ד תקפו כהן אין מוציאין דיש נ"מ בין ספק לוודאי לא שייך כלל לומר דתנא מספקא לי' דהי' לו להזכיר שהוא ספק. ובהכי ניחא לי שלא זכר הרמב"ם דין השוחט ללוי מה דשקלא וטרי' בי' בגמרא והוי לי' לומר השוחט ללוי פטור דגם בזה אין עם הטבח ולהנ"ל ניחא דשפיר יש לומר דלדידן דמספקא לי' אי לוי פטור או חייב דוקא לוי ששחט הוי הממע"ה אבל טבח חייב ומ"מ קשה שפיר לרב דלא שייך לומר דתנא מספקא לי' כיון שלא זכר הספק כיון דפסק תקפו כהן אין מוציאין א"כ יש נפקא מינה טובא בין ספק לוודאי דפשיטא לי' לתנא ואי פשיטא לי' פטור אם כן פשיטא דטבח פטור ג"כ כמו שוחט וע"כ חייב סבירא לי' דספק לא שייך לתנא ומ"מ כיון דלא הוזכר בגמרא בפי' דשוחט ללוי טבח חייב לא זכרו הרמב"ם לכך השמיט דין שוחט ללוי כנ"ל:
שם ורב אי ס"ל כהאי תנא לימא. אף דכבר אמר לעיל דרב מספקא לי' ומה נתחדש לו עכשיו דחוזר להקשות לרב ונראה דלא מצינו לרב שיסתפק אם מכפר על עבדים דאי לוי מיקרי עם מכפר על עבדים ואי לוי לא מיקרי עם הך מכפר על הלוים ולא עבדים דלא נמצא להם כפרה בקרא ועוד דדוקא אי לא נמצא לתנא רמז מזה שייך דנסתפק מעצמו אי לוי מיקרי עם אבל אי פליגי תנאי לא משמע לי' שיסתפק רב בפלוגתא דתנאי הלכה כדברי מי ומשני דאה"נ דנסתפק רב אי הלכה כהאי תנא או כהאי ולפי מה שכתבתי לעיל דקושיא ראשונה היא לר"פ יש לומר דהנך קושיות דבתר הכי הוא לרב עצמו:
בתוספות בד"ה כגון וכו' דאי זרוע וכו' עד דמספקא לן כרב. לפי שהרב מהרש"א חשב שדברי התוס' בכאן אינם כפי תירוץ הראשון בד"ה ת"ש דלא משמע לי' שיהא ספק לתנא. אבל באמת לא ראי זה כראי זה וביאור דבריהם הוא דהי' קשה להם שיתרץ תירוץ כזה דקאמר מפורש זרוע ונימא ולא זרוע ולזה כתבו התוס' דיש הוכחה דהכוונה ולא זרוע דאל"כ לימא זרוע ואי קשיא דילמא הך כגון היינו מעשר אבל זרוע לא דא"כ לימא מעשר מפורש כיון דליכא תו רק מעשר אבל השתא דבאמת ליכא רק מעשר ולא זרוע לא קשיא דלימא מעשר דהוי ס"ד ה"ה זרוע לכך קאמר כגון זרוע דנדע זרוע לא אבל מ"מ אין זה רק דתי' ולא דבר ברור דא"כ היכי מספקא לי' לרב והא כאן בהוכחה דלוי פטור וודאי ואהא כתבו דהוכחה זו אינה ברורה להוכיח מינה דלוי פטור ומספקא לן בהך הוכחה אי הוי הוכחה לוי פטור ואי אינה הוכחה רק כפשטא לוי חייב ולפי זה תנא לא מספקא לי' כלל רק אנן מספקא לן כספיקא דרב אבל דנימא דתנא מספקא לי' שפיר כתבו התוס' דלא משמע לי' שיהא ספק לתנא וזה שכתבו כאן דמספקא לן ולקמן כתבו שיהא ספק לתנא וזה ברור:
בד"ה ת"ש תימא וכו'. כבר כתבתי בגמרא דקושיא זו לא קשיא רק לשיטת התוס' ריש פרק שנים אוחזין דתקפו כהן מוציאין ואין נ"מ בין ספק לודאי שייך להקשות דילמא משום דמספקא לי' ולא חש התנא להזכיר שהוא כיון דקאמר אין מוציאין ואין נ"מ בין ספק לודאי אבל לדעת הפוסקים והרמב"ם מכללם דתקפו כהן אין מוציאין פשיטא שלא יאמר התנא סתם אין מוציאין ולא יזכיר שהוא מספק כיון דיכול להוציא בחזקה ואינו צריך להחזיר:
בגמרא אמר לך רב תנאי היא וכפר וכו' יכפר אלו הלוים וכו' ותניא אידך יכפר אלו העבדים. תמי' לי למה לו להביא הך ברייתא דיכפר אלו עבדים דהא השתא סליק דקושיא מהך ברייתא דשוחט ללוי ולישראל חייב וקאמר תיובתא דרב ולא הוי לי' לומר רק תנאי הוא דיכפר אלו הלוים ש"מ דסובר דלא הוי בכלל עם ולמה לו להביא מאידך ברייתא דיכפר אלו העבדים ונראה לי משום דהך ברייתא ראשונה שנוי' בת"כ ונלמד מיתורא דקרא יכפר לא הוי לי' לרב למיפסק כהך ברייתא דשוחט ללוי כלל רק להכריע ברייתא דת"כ כיון דיש הכרח בקרא לכך קאמר דיש אידך ברייתא דס"ל יכפר אלו העבדים ולכך פסק רב דספיקא הוא ועוד דמהך ברייתא דשוחט ללוי אין הכרח כ"כ דאיכא למימר דמספקא לי' וגבי טבח דלא שייך הממע"ה חייב מספק ויש לנו לומר מדקתני ללוי ולישראל דהוי זו ואצ"ל זו והוי לי' למיתני לישראל וללוי וע"כ דחיובו של ללוי בספק וחיובו של לישראל ודאי וא"כ ראוי לדחות ברייתא דמספקא ולתפוס הך ברייתא דנלמד מקרא ואין ספק מוציא מידי ודאי ועמ"ש בסמוך:
שם דרש מרימר הלכתא כוותי' דרב. לא מצינו שיאמר הלכתא דספק הוא כיון דפלוגתא דתנאי הוא כל כמה שאין הכרח לצד אחד ע"כ ספק הוא ואי יהא הכרח פשיטא דראוי לפסוק כוותי'. ונראה לי דעיקר דס"ד להכריע דחייב כיון דלחיוב איכא תרי תנאי הך ברייתא דשוחט ללוי והך ברייתא דיכפר אלו העבדים ודחינן הך חדא דיכפר אלו הלוים מקמי תרתי לכך קאמר הלכתא כרב דלא שקלינן מיני' אי משום דהך תנא דשוחט ללוי רק לטבח מיחייב דעדיין לא זכה בהן הלוי והדין עם הטבח כמו שכתבתי או משום דיש לומר דהנך תרי ברייתות חד גברא הוא:
שם עולא הוה יהיב מתנתא לכהנת. פירש"י לכהנת בת כהן אפי' אשת איש וכו'. דבריו צריכין ביאור שחלק דברי עולא בתרתי כהן ואפי' כהנת וההיתר לזרים וכוונתו כך דהא דינו של עולא הוא דמקיים מצות מתנות במה שנותן לכהנת א"כ משום דמותרין לזרים הרי לזר פשיטא דאסור ליתן לקיים המצוה וע"כ משום דכהן אפי' כהנת רק דהוי קשה תינח בלא נשאת אבל אי נשאת דחזינן בת כהן שנשאת נעשית זרה לגבי תרומה לזה קאמר דדוקא לגבי תרומה פשיטא שאין נותנין לה תרומה כשנשאת כיון דחזינן דנעשית זרה לאכילה אבל לגבי מתנות עדיין כהן ואפי' כהנת ולא שייך שנעשית זרה לענין זה. ומ"ש רש"י ז"ל כהנת בת כהן דלא נטעה דכוונתו אשת כהן דבה אין מקיימין המצוה כלל דלא שייך בה כהן ואפי' כהנת רק על בת כהן ובזה תבין שזה שהגיה בדברי רש"י שפירש אפי' אשת איש אשת ישראל הוא טעות גמור דאותה רבותא שיש בנשאת לכהן הוא ממש כמו נשאת לישראל כיון שאין כאן פטור מצד אשת כהן רק מצד בת כהן ואי הוי כזרה מה בכך דנשאת לכהן כיון דהיא נעשית זרה אין לקיים בה המצוה וזה ברור ועיין מ"ש בסמוך (ד' קל"ב):
ודע דנראה מדברי רש"י ז"ל דאשת כהן בת ישראל אין נותנין לה מתנות לקיים המצוה דפי' כהנת בת כהן ולפי זה יש להוכיח מדבריו דכ"ש שאין נותנין תרומה לאשת כהן דמה מתנות דקולי אין נותנין כ"ש תרומה דחמור אבל בטור סי' של"א מבואר דנותנין דלקטן נותנין תרומה אבל לאשת כה ולעבדיו אין נותנין והיינו משום דקטן הוא עצמו כהן ושפיר נותנין אבל כל האוכל מצד קנין כספו אין נותנין לו תרומה רק הבעל מאכילה משלו וכן העבד ודברי הב"ח סי' של"א במה שהניח דברי הטור בצ"ע גם מה שכתב אח"כ הכל תמוה ולא כיוון יפה בלשון הטור אך יש להסתפק קצת בבת כהן האוכלת תרומה אם יש ליתן לה תרומה ונראה לי שדינה כקטן כיון שאין ההיתר מכח קנין כספו:
דף קלב.
בגמרא מטונך אהרן ובניו כתובין בפרשה פירש"י הקרב אותה בני אהרן. והוא תמוה דמה ענין זה להקרבה פשיטא דאין כהנת מקרבת קרבן ויותר הוי לי' לפרש מקרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו אבל מ"מ לא נמלטנו דמה ענין זה לזה לענין וכל מנחת כהן שנאמר אפי' כהנת וכ"ש דלא שייך לומר שהגיעו ונראה לי דהכוונה דדוקא במילתא דשייכא בה הוי לה ככהן ואמרינן אפי' כהנת אבל במנחה דלא שייכא בה כלל דקדשי קדשים היא דאינה נאכלת אלא לאהרן ובניו דהיינו זכרי כהונה ממילא כהנת הוי כזרה גמורה לענין זה הילכך אפי' פנוי' לא מיקרי כהנת לענין זה וכן מוכח ברמב"ם [דלא כנראה מפירש"י סוטה (דף כ"ג) מנחת כהנת נאכלת בנשאת לישראל] להדיא ומה דמייתי רש"י מקרא בני אהרן להקרבה לא נתבררו לי וברור כמו שכתבתי:
שם והלכתא כרב אדא בר אהבה לוי' שילדה בנה פטור מה' סלעים. פירש"י ולאפוקי מר"פ וכו'. ודבריו דחוקין מאוד דהעיקר חסר ואין משמעות בלשון זה דלא כר"פ דהא ר"פ ג"כ מפרש דברי ראב"א ויען כי הסוגיות בבכורות (דף ד' ודמ"ז) תמוהין מאוד לכאורה צריך אני להאריך קצת בזה חדא דבדף ד' שם מקשה לוי' לא תפקע ומשני כמר ברי' דר"י משמי' דרבא ובדף מ"ז מקשה מעיקרא אי דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב ומשני מר ברי' דר"י מכח פטר רחם כדמשני (בד"ד) וקשה כיון דלא ס"ד מפטר רחם למה לו להזכיר מלמשפחותם לבית אבותם דהא בלא"ה למה בנה פטור הא לא הפקיעה במדבר. ועוד קשה לר"פ כיון דלית לי' הך דבפטר רחם תלה רחמנא תיקשי לי' הא לא הפקיעה לוי' במדבר ואי נימא דלר"פ לא קשיא כלל דלאו מחמת לוי' פטור רק מצד העכו"ם פטור א"כ מ"ש לוי' אפילו ישראלית תפטור ועוד כיון דלר"פ לא קשיא כלל כדפריך לוי' לא תפטר אלמה אמר ר"ח לישני' כדר"פ וע"כ דלר"פ נמי קשיא ש"מ דמצד לוי' פטור וקשה הא לדידי' לא אמרינן בפטר רחם תלה רחמנא ואכתי למה תפקע:
לכן נראה לי דוודאי כל ששמענו דלוי וכהן פוטרין מק"ו מ"מ כל שיש צד לוי' פטור אפילו לא הפקיעה במדבר ואין אנו למידין מק"ו רק דלויות פוטר רק דקושיתו היתה מכח דלמשפחותם לבית אבותם כתיב והוי כישראל גמור ואין כאן שום צד לויות ולפי זה הך קושיא רק אי איעבר מישראל דהוי ישראל גמור מכח האב אבל אי איעבר מעכו"ם דלית לי' אב כלל שפיר בתר אימי' שדינן לי' דהיא לוי' ושפיר בנה פטור כמו לוי והיינו דאמר ר"פ התם לא מיבעי' למ"ד אין מזהמין והולד כשר גמור דפטור דאין כאן צד אחר רק לויות רק אפילו אי מזהמין מ"מ העיקר בתר אימי' שדינן ופטור מצד לוי' אבל ישראלית שילדה העיקר הוא אמו ומצד אמו חייב ואהא משני בפטר רחם תלה רחמנא ואפילו אביו ישראל שדינן לי' בתר אימי' כיון דבדידה הדבר תלוי בפטר רחם ולפי זה יש לומר דר"פ לא פליג אמר ברי' דר"י בסברא דפטר רחם רק אי האב ישראל דלבית אבותם כתיב ולא משגחינן על צד דידה אבל כשאין כאן כלל לא אמרינן דלא משגחינן במה שהיא בת לוי דבת כישראלית היא ואי הוי מפקעת ע"כ משגחינן בצד דידה ג"כ אבל כיון דלא הפקיעה מנ"ל דבת לוי יש בה ענין לויות ובזה שפיר אמרינן דבפטר רחם תלה רחמנא הכלל בזה דקושית הגמרא בכורות (ד"ד) הוא בין לר"פ בין למר ברי' דר"י דס"ס למה תפקע לוי' כיון שלא הפקיעה במדבר מנ"ל ליתן לה צד לוי' דילמא לוי' כישראלית לגמרי ואין אני קורא בה שם לויות כלל ומשני מכח פטר רחם ולפי שלא הוזכר פטר רחם רק בדברי מר ברי' דר"י קאמר משמי' אבל ר"פ מודה לו ג"כ כשאביו עכו"ם וניחא לתרווייהו והשתא כיון דמקשינן התם על ר"א ב"א ממתניתין ס"ד דבאמת נדחו דבריו מהלכה מחמת קושיא זו קמש"ל דהלכה כדבריו דבכל גוונא פוטרת ולא נחית הכא כלל לפלוגתא דר"פ ומר ברי' דר"י כנ"ל: