תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי
במשנה העור והרוטב פירש"י בעור מטעם שומר וברוטב פי' דמצטרפת לפי שדרך לאכלה כשהיא קרושה מבואר שיש כאן במשנה ב' דברים. האחד מטעם שומר והיינו עור ועצמות. ורוטב וקיפה מצד אוכלין שאף שאינן אוכל בפני עצמן בצירוף הוי אוכל ולפי זה יש להבין בהך אלל דפליגי בי' ר"י ור"ל ור"ל לית לי' מרטקא ולמה לו לפרש בשר שפלטתו סכין יפרש מרטקא ומטעם שומר דבהא אפי' עץ בעלמא מצטרף וצריך לומר משום דאלל דר"י בסיפא ע"כ לא מיירי במרטקא ניחא לי' לאוקמא גם אלל דת"ק בבשר שפלטתו סכין ומטעם אוכל ולא מטעם שומר מיהו יש לדקדק במה שפירש"י ברוטב שאינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה משמע דלענין קבלה טומאה איירי ולמה לא פירש, בפשיטות לטמא אחרים כדקתני לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות ונבלות ע"כ לטמא אחרים וה"ה טומאת אוכלין וכך משמע הלשון לטמא טומאת אוכלין דהיינו לטמא אחרים גם משמע מדבריו דלענין קבלת טומאה בעינן שיעור כביצה והרי דעתו בפסחים (דף ל"ג) דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא רק דבר המטמא בעינן שיהא בו כביצה מיהו יש לומר דכוונת רש"י דוודאי אין אוכל טמא מגופו וע"כ צריך שיקבל טומאה וא"כ אפי' לטמא אחרים עכ"פ צריך שיקבל טומאה שיהא טמא לזה כתב שאף שאי אפשר שיהא טמא בעצמו מ"מ מצטרף אפי' לטמא אחרים להשלים השיעור ואי נימא דרש"י כתב כאן בתר חזרה כמ"ש התוס' דחזר בו רש"י א"כ יש לומר דמיירי הכל לקבל טומאה ונקט לה הכי משום דכיון דאין לאוכל טומאה מגופו א"כ ממילא ראוי לדון על אופן טומאתו כיצד נעשה טמא דאי לא נצטרף להיות טמא ממילא פשיטא דאינו מטמא וא"כ כיון דצריך צירוף להיות טמא נקט לי' בהכי ועוד דמוכרח הוא לפרש כך דאי לענין לטמא אחרים פשיטא כיון שאי אפשר שיטמא אחרים אלא אם הוא טמא וכיון שנעשה טמא משום דאוכל הוא פשיטא דמטמא וע"כ דעיקר החידוש דהוי אוכל שיהא טמא בצירוף משא"כ טומאת נבלות דמגופו הוא מיהו לא ידעתי הך להשלים דכתב דמשמע השלמת שיעור דוקא והרי צירוף זה אנו צריכין אפי' לא יהא בו שיעור כלל מ"מ כיון דבעצמו אינו אוכל צריך הוא שיצטרף עם אוכל לקבל טומאה דעם אוכל אחר חשיב אוכל ומקבל טומאה ובעצמו לא מקבל ומה ענין השלמה דוקא לכאן וצריך לומר דרבותא קאמר לא מיבעי' דמצטרף בהדי אוכל שיש בו שיעור דכיון שנצטרף אף הוא חשוב אוכל אלא אפי' משלים הוא לשיעור לקבל טומאה. אלא שיש לי לדקדק כיון דיליף שומרין מקרא מנא לן באמת דשומר מצטרף להשלים לשיעור דילמא רק בצירוף מטמא כשיש בו שיעור וצ"ל דבלא"ה מטמא דהא שומר נמי מכניס ומוציא ולפי זה מוכח דשומר אינו מועיל רק בעודו שומר אבל כשנפרד השומר אפי' כבר נצטרף ויש בו כשיעור שוב אינו מטמא דשומר אינו אוכל כלל רק בעת שהוא שומר הוי כמו האוכל אבל כשנתפרד אינו אוכל ואינו מטמא דאל"כ אלא טמא הוא לעולם אכתי קשיא מנא לן דמצטרף לשיעור דילמא רק שיהא טמא וכל שהוא טמא מטמא אחרים ונ"מ בנסתלק מן האוכל ואי לאו קרא לא הי' השומר מטמא דהא יד פשיטא דאינו מועיל רק כל שהוא עם האוכל אבל כשנסתלק אינו מטמא בעצמו קמשמע לן קרא שומר דמצטרף ביחד עם האוכל להיות טמא. ומטמא אפי' בלבדו ועל כרחך דשומר נמי כל שנסתלק מן האוכל אפי' קיבל טומאה בחיבורו לא מהני אמנם כל שאינו מטעם שומר רק בצירוף דרכו לאכלו כגון רוטב דהכא וודאי נראה דכל שקיבל טומאה פעם אחת מטמא אפי' בלבדו ולפי זה פשיטא דיפה פירש"י הך דהכא לענין קבלת טומאה דאי לטמא אחרים אין צריך צירוף דכל שנטמא בצירוף מטמא אחרים בלבדו כל שיש בו כשיעור לטמא ואין צריך עוד צירוף דכיון דכבר נטמא מתורת אוכל אין הטומאה מסתלקת ממנו במה שנתפרד שלא יהא אוכל והא דקתני לטמא טומאת אוכלין משום שומרין נקט לה דבשומרין בעינן צירוף לטמא דכל שנסתלק מן האוכל אינו מטמא כנ"ל ואי קשיא מנא לן באוכל שאינו שומר דמצטרף לשיעור הא ליתא כיון דלאו, מקרא ילפינן לה רק מסברא דבצירוף נאכל הוא א"כ ממילא מצטרף אפי' להשלים השיעור וכל שנטמא ממילא מטמא אחרים אפי' בלבדו:
שם עד שיתיז את ראשה. פירש"י דהוי לי' גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפי' מפרכסת. ולכאורה אינו מובן דאטו כל נבלה חשובה מתה והרי נקיבת הושט נבלה ומ"מ אפי' שחט בה רוב שנים אינה מטמאה עד שתמות וצ"ל דכוונתו בשלמא נקיבת הושט נפסלה בשחיטתה וכל פסול בשחיטה שוב אי אפשר לשוחטה וממילא הוי נבלה אבל עשאה גיסטרא כיון שאינו במקום סי' כלל ולא נפסלה בשחיטה ויכול לשוחטה עוד לטהרה מידי נבלה ומ"מ הוי נבלה ע"כ משום דחשובה כמתה ואין שחיטה למתה א"כ ממילא מטמאה כמתה:
בגמרא תנינא להא דתנו רבנן וכו'. פירש"י תנינא במתניתין דעור עצמו אינו מצטרף לכזית דנבלה אע"ג דשומרין הן. ודבריו תמוהין לכאורה מ"ש דפי' על סיפא על טומאת נבלות ולא ארישא דמצטרף לטומאת אוכלין והא תרווייהו תננהו בברייתא שומרין לטומאה קלה ולא שומרין לטומאה חמורה אבל כוונת הרב ז"ל פשוט דעיקר הוכחת הגמרא מסיפא דוקא דברישא איכא למימר דלאו מתורת שומרין אתינן עלה רק מתורת אוכלין כמו רוטב וקיפה דהא עור נמי אוכל הוא בשלקא ע"י הדחק כמבואר לעיל סוף פרק בהמה המקשה וכן עצמות הוי אוכל קצת ברכין ע"י לעיסה עם הבשר וכן הרבה מהן נותנין טעם בבישול ואף שאינן אוכל גמור בפני עצמן מצטרפין עכ"פ אבל עיקר הוכחה מסיפא דנהי דנימא בצירוף חשיב אוכל אבל כיון דבפני עצמו לא הוי נבלה היאך נימא דבצירוף יהא נבלה וע"כ דבמתניתין איכא הני כגון עור ועצם דלאו מתורת אוכל אתי עלה רק מתורת שומרין וס"ד כיון דחזינן אף שאינו אוכל כיון שהוא שומר הוי כמו האוכל ה"ה דהוי כמו הנבלה קמש"ל דלנבלה לא וזה שפירש"י דמהך דנבלה דייק דמתניתין בשומרין משתעי וזה ברור:
בתוספות בד"ה העור והרוטב וכו' משום דתנן וכו' והוא דחוק מאוד אבל נראה לי הדברים פשוטין דוודאי הך מסכת קראה רבי חולין לפי שהוא ביאר בה כל דיני חולין בבהמה וחי' ועוף ומעיקרא ביאר היתר אכילתן בשחיטה וטריפות ואו"ב וכסוי הדם וגיד הנשה וחלב ואיסור הבשר עם החלב ואח"כ ביאר טומאתן והכשר טומאתן ואח"כ המצות התלויין בחולין מן הצד שאינו תלוי באכילתן כגון מתנות כהונה וראשית הגז ושילוח הקן והכל על סדר נכון כי ראוי לבאר המצות בגופן התלוי בעיקר אכילתן ואח"כ טומאתן שהוא ג"כ בגופן ואח"כ במצות מן הצד כנ"ל:
בד"ה והאלל איכא דמפרש אף מרטקא וכו' בצירוף. לא נתבררו לי דבריהם דכיון דגידין בעצמן אינן כנבלה לטמא ע"כ דלא חשיבי כנבלה א"כ אי אפשר שיצטרפו רק בתורת שומר והרי אין שומרין לנבלה דאל"כ כלהו ליצטרפי מתורת שומרין אבל לא ידעתי דהוי להו לומר בפשיטות דס"ד גידין חשיבי אוכל ואינן צריכין צירוף כלל גם מה שכתבו דאי הוי קתני גידין הוי ס"ד דגיד הצואר שהוא קשה לא דחוק מאוד דאי ס"ד שחש התנא שלא נחלק בין גידין לגיד הצואר מנא לי' לר"י באמת לפרש כך כיון דאלל דר"י דסיפא ע"כ לאו בגיד הצואר דילמא רישא נמי לאו בהכי מיירי וע"כ דמסברא סובר ר"י דאין לחלק כלל לכן נראה לי דוודאי מודה ר"י דאלל כולל נמי בשר שפלטתו סכין כאלל דר"י רק לפי שאינו נראה לו לחלק בין גידין לגיד הצואר סובר דאלל כולל גם גיד זה ואי הוי קתני רק אלל הוי אמינא דכל גידין לא ואי הוי קתני גידין לא הוי ידעינן בשר שפלטתו סכין לכך נקט תרווייהו וכולל הכל וכיון דמצינו רופאי אליל בכתוב דהוא גיד הצואר ממילא אלל כולל גם גיד הצואר כנ"ל:
בד"ה והקרנים בגמרא מפרש מקום שחתכו ויוצא דם. לא נתבאר מ"ש דהביאו מה דמפרש בגמרא בקרני טפי מכלהו דמפרש בגמרא ונראה לי לפי שבגמרא הביאו משנה דריש טהרות חרטום וציפרנים ושם הוזכר ג"כ קרנים ומפרש להו בגמרא וס"ד דרק במשנה דטהרות מפרש להו דלא מיירי התם רק מתורת אוכל לא מתורת שומרין לכך מפרש להו שיהא אוכל עכ"פ בצירוף אבל מתניתין דידן דע"כ ר"י ג"כ מתורת שומרין כדמפרש בגמרא ובהא יש לומר דאפילו למעלה ממקום זה מצטרף ולזה באו התוס' לדחות זה רק דבגמרא מפרש קרנים דמתניתין דהכא נמי קרנים מתורת אוכל אתינן עלה כמו רוטב ועוד דאפילו מתורת שומר לא הוי שומר למעלה רק סמוך לבשר וכן כתבו לקמן דלא גרסינן קרנים בטהרות ורק על משנה דידן קאי כנ"ל:
בד"ה והטלפים ול"ג וציפרנים וכו' ואפשר דגרס וכו'. כוונתם דחזרו לומר דגרסינן הכא ציפרנים וחרטום מאחר שלא נתפרשו בשום משנה בפרק זה ולמה השמיטן התנא אלא וודאי דהכא גרים להו [ואי אפשר לפרש באופן אחר כוונתם] ומה שכתבו ועל ציפרנים הוא מילתא באפי' נפשה ולא קאי אדמעיקרא אך בעיקר מה שכתבו להסתפק אי גרסינן הכא ציפרנים וחרטום פשיטא דמהך סוגי' דלקמן דמייתי משנה דטהרות ומפרש אותה וכיוון שכל זה הוזכר כאן מה צורך להביא הך דטהרות וע"כ דהכא לא גרם ציפרנים וחרטום גם מה שדקדקו דלא מפרש לקמן טלפים והיינו דשם בטהרות הוזכר טלפים ג"כ במשנה אח"כ או דהוי להו ליפרושי טלפים דכאן ובאמת פשיטא דלק"מ דטלפים אפילו מה שאינו מובלע בבשר הוי שומר שהם כמו מנעלים על רגלי הבהמה ומתורת שומר הכל מצטרף משא"כ ציפרנים הבולטין להלאה אינם שומרין על הגוף ואולי לזה נתכוונו אבל לא הוי להו לומר ואפשר:
בד"ה שומר ולהוציא ולהכניס לא איצטריך. לא נתבאר לכאורה כיון דתיכף זכרו זה בסמוך מה בקשו הם להודיע עכשיו בזה ונראה דודאי הגמרא עצמה מפרש כך בסמוך כיון דמתניתין ע"כ לענין שומרין אתמר והתוס' לא באו לומר רק דמייתי תנא דבי ר"י ומנא לי' דתנא דבי ר"י נתכוון לשומרין דהא לא הוזכר שומרין בדבריו כלל ואולי כוונתו רק להכניס ולהוציא ועל זה כתבו דמכח אותה סברא דלקמן דמיד מוכח דקדקו מדברי תנא דבי ר"י דודאי נתכוון לשומרין אף שאין הדברים דלקמן פשוטים כ"כ ונאמרו באיזה פנים ודוק:
בד"ה חטה בקליפתה והא דאמר בסוף כתובות חטה שנקברה ערומה וכו'. ואמת שכן משמע התם מדקאמר שנקברה ערומה ואי הכוונה שכך דינה לקבר ערומה הוי לי' לומר חטה שנקברת ערומה וע"כ דמחטה שקברוה ערומה מייתי מיהו נראה דבלא"ה ניחא דמלבוש הוא כסוי על הגוף באופן שאין הגוף ניכר ונראה ע"י המלבוש אבל חטה בקליפתה היא הקליפה הניכרת על ידה שהיא חטה שאין קליפת חטה ועדשה שוה והקליפה ג"כ בכללה עם החטה נקראת חטה מבחוץ לכך חשובה ערומה אבל שאר הקליפות כגון התבן והקש עם הקליפות החיצונות אין החטה ניכרת כ"כ על ידן וחשוב מלבוש כנ"ל:
בד"ה ולא שומר לטומאה חמורה. וא"ת למה לי קרא וכו' וי"ל וכו' וא"ת וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דמה ענין קושיא זו כאן גבי ולא שומר לטומאה חמורה מעיקרא הוי להו להקשות אהא דאמר שומרין לטומאה קלה ולא עוד אלא שהקדימו קושיא ותירוץ מה ששייך באמת לכאן ואח"כ הקשו מה דשייך מעיקרא והוא תמוה לכאורה. ומה שנראה לי דכוונת התוס' דודאי יש מקום לחלק בין הך דהכא דאינו רק שומר ולא אוכל בפני עצמו אבל התם דהוי אוכל בפני עצמו דהא מעיקרא נטמאו ואי לא חשיב אוכל א"כ התם גופא ע"כ מטעם שומר הוא וע"כ דחשיב אוכל וכיון דחשיב אוכל לא נעשו שומרין שישמשו בתורת אוכל ותורת שומר רק כיון דחזינן דכיון דאתרבי יטמא לידות ס"ד דשומרין נמי איתרבי ובעי קרא למעוטי א"כ הכא נמי כל דליכא קרא למעוטי אוכל דאינו נעשה שומר אין לנו לחלק בין השומרין מיהו בעיקר הקושיא הראשונה נראה לי נהי דלקמן קאמר דאין ללמוד מזרעים שכן טומאה מרובה אף דבנבלה נמי יש מעלות כמבואר לקמן דזרעים מנבלה נמי לא אתיא מ"מ כיון דחזינן דכתיבי תרי קראי ע"כ שאין ללמד מזה על זה דבכל אחד יש מעלה מה שאין בחבירו אבל השתא דאכתי לא ידע קראי כלל יש לו לישאל מנא לן דאין שומרין לטומאה חמורה שמא כיון דנבלה חמורה בודאי יש בה שומרין ודוק:
דף קיח.
בגמרא תנן התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא פירש"י טמא אם הי' טהור ונגע היד בשרץ מכנסת טומאה לאוכל ומטמא אם אוכל טמא הוא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו ובאמת שכך משמע בגמרא דקאמר יד להכניס יד להוציא ולהכניס היינו להביא טומאה ממקום אחר לכאן ולהוציא היינו שאי נגע דבר טהור באוכל טמא ביד שבו נטמא דבר הטהור אבל הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות אוכלין והרע"ב ריש עוקצין פירשו בסגנון אחר טמא אם נגע טומאה באוכל טמא היד ואי נגע טומאה ביד טמא האוכל והיינו טמא ומטמא וצ"ל לפירושם הך להוציא ולהכניס דהכא אין הכוונה כפירש"י רק להוציא הכוונה אי נגע טומאה באוכל מוציאה היד אצלו ולהכניס הכוונה דאי נגע טומאה ביד מכנסת הטומאה לאוכל. ולדבריהם אתי שפיר טפי הא דקאמר השתא עיולי מעיילה אפוקי מיבעי' ולא נתבאר למה עדיף לאפוקי מלעיולי ולהרמב"ם ניחא דלאפוקי אינו עושה רק פעולה אחת דהמאכל טמא וודאי והיד מוציא ממנו הטומאה אצלו שיטמא גם הוא אבל לעיולי הטומאה באה ליד ומן היד לאוכל ועושה היד ב' פעולות שהוא עצמו יטמא ויטמא האוכל. הן אמת כי לכאורה אין נ"מ בין פירש"י והרמב"ם כלל דאע"ג דכפי הנראה להרמב"ם היד עצמו טמא מנגיעת האוכל ולרש"י רק מכניס ומוציא אבל היד עצמו אינו טמא אבל מ"מ מה נפקא מינה בטומאת היד כיון שהוא חיבור לאוכל ממילא כל הנוגע ביד טמא מכח האוכל מכח דמוציא וכשנפרד היד מן האוכל נראה פשוט דלכ"ע לא נשאר היד בטומאתו לטמא אחרים דכיון שנפרד מן האוכל אזיל לי' טומאה מיני' וגדולה מזו נראה לי ברור דאפי' שומר שמצטרף אם נפרד מן האוכל שוב אינו מטמא אפי' יש בו כשיעור וכ"ש יד כמ"ש במשנה וא"כ אין נ"מ בין פירש"י והרמב"ם כלום ומ"מ אני חוכך כי כפי הנראה ברמב"ם דפי' אם נגע באוכל נטמא היד והיינו שמי שנגע אח"כ ביד נטמא משמע אפי' נגע בו יד של אוכל היתר נטמא כיון דהיד טמא וכל שנגע בו יד אוכל טהור נטמא האוכל הטהור אבל מפירש"י משמע דהיד רק מכניס ומוציא מאוכל לאוכל באמצעות היד אבל כיון שאין היד עצמו טמא ממילא רק מאוכל טמא הוא מכניס לאוכל טהור וכן להיפוך מאוכל טמא הוא מוציא לאוכל טהור אבל אין מוציא ומכניס מיד ליד לאוכל כיון שאין היד טמא ונעשו בזה שני דברים שהוא מוציא מן האוכל הטמא ליד הטהור ויד הטהור יכניס הטומאה לאוכל הטהור ובאמת דבגמרא משמע בזה כרש"י דרק מאוכל לאוכל מכניס ומוציא אבל לא מיד ליד דא"כ צריך קרא לזה מיוחד אבל להרמב"ם שאנו אומרין היד טמא ממילא חשוב הוא כאוכל עצמו וכל שנגע בו יד באותו יד הוי כנגע באוכל טמא ממש ואין כאן רק הכנסה בלבד וצ"ע בזה לפע"ד ודוק היטב:
שם תנור וכירים יותץ. לכאורה תמוה כיון דתנור אינו מקבל טומאה רק מתוכו ולא מגבו היכי ס"ד דיקבל טומאה ע"י ידו וצ"ל דבאמת לא הוזכר יד רק להוציא דאי נטמא התנור נטמא היד אבל להכניס לא כיון דאין טומאת תנור רק בתוכו וראיתי להרשב"א ז"ל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל ליישב דמיירי ביד חלולה ונראה דכוונתו דהחלל הולך לתוך חלל התנור וכיון שנפלה טומאה בחלל היד הוי כאילו נפלה בחלל התנור אבל אי אין חלל היד והכלי מתערבין כלל היכי יביא היד טומאה לתנור דמאיזה צד נימא שיכניס הטומאה לחללו של תנור והרי טומאה שנגעה בתנור עצמו שלא בחללו דהיינו מגבו אינו טמא והיאך יהא עדיף יד התנור מגב התנור והרי הגב שומר הוא בוודאי לתנור ומ"מ לא חשבינן הטומאה כאילו היא בחללו ומ"ש יד דיביא לחללו רק באופן דחלל היד הולך לחלל התנור בזה יש לקיים דבריו קצת. עוד תירץ ביד של עץ וגם זה צ"ע ואין להאריך כי נראה לי עיקר כמ"ש דיד התנור דוקא להוציא ולא להכניס לכ"ע:
בתוספות בד"ה שומר וא"ת וכו' קרא אתא להוציא. ביאור דבריהם דילמא רק שאם האוכל והשומר טמא ונגע דבר טהור בהם נטמא אף שאין בטמא כביצה רק בצירוף שומר אבל אם האוכל והשומר טהור ונגע בהם דבר טמא אינן מקבלין טומאה כל שאין בטהור כביצה רק בצירוף השומר והיינו משום דלהוציא אמרינן דעדיף מלהכניס כדאמר בסמוך השתא עיולי מעייל אפוקי לא כ"ש וכמו שחלוק להכניס מלהוציא לענין יד כן יש לחלק בשומר לענין צירוף ונראה לי דלא קשיא כלל דדוקא לענין להכניס ולהוציא בתורת יד כיון שהוא עצמו אינו מצטרף שייך לחלק בזה דדוקא אם נגע אוכל טהור ביד הדבוק לטומאה כיון שהיא יד לטומאה מוציא הטומאה מן האוכל הטמא לטהור אבל כשהוא יד לטהור ואינו דבוק לטומאה שפיר אינו יכול להכניס הטומאה בנגיעתו בלבד לאוכל הטהור אבל לענין שומר לצרף לא שייך זה כיון דהוא עצמו מצטרף לאוכל אין חילוק בין נגעה טומאה בו או שנגע בטומאה אמנם להרמב"ם הנ"ל דמפרש דהיד נטמא בנגע באוכל והיינו דהיד עצמו טמא ממילא לכאורה אין לחלק בין שומר ליד בזה אבל באמת מ"מ כיון דחזינן דאינו מצטרף אלמא לא חשוב יד כאוכל ממש משא"כ שומר ואמת דמזה ג"כ ראי' לרש"י כיון שאין היד מצטרף ש"מ דאין הוא טמא רק באמצעות היד נטמא האוכל כנ"ל:
ועוד אני מוסיף ביאור בישוב קושית התוס' בין לפירש"י בין להרמב"ם דהא דמחלק בגמ' בין לעיולי בין לאפוקי הכוונה פשוט דוודאי כל שהיד חיבור לטומאה טמא כיון שהוא יד לטומאה אבל טומאה שנגעה ביד המחובר לטהור הרי אין אותו היד יד לאותה טומאה שנגעה בו וכיצד יתחיל הטומאה בו עד שיטמא האוכל המחובר ליד וחילוק זה מתבאר יפה בין לפירש"י בין להרמב"ם דלרש"י דלעולם הנגיעה ביד רק להוציא הוי בנגע דבר טהור ביד המחובר לאוכל טמא ולהכניס היינו שנגע דבר טמא ביד המחובר לאוכל טהור א"כ ממילא אתי שפיר חילוק הנ"ל שכל שהיד מחובר לטומאה עדיף טפי דהוי יד לטומאה אבל אי הוי יד לטהור וטומאה ממקום אחר יש לומר שאין היד מקבל הטומאה כיון שאינו יד לו וכמו כן להרמב"ם הנ"ל דטומאה שנגעה ביד הוי להכניס וטומאה שנגעה באוכל הוי להוציא אם כן גם כן שייך חילוק זה דטומאה שנגעה באוכל הוי היד חיבור לטומאה ושפיר יוציא הטומאה אבל טומאה שנגעה ביד כיון שאין היד מחובר לטומאה אין הטומאה יכולה לחול על יד שאין יד לו כלל וזהו דוקא לענין יד אבל לענין שומרין שאין אנו דנין על הנגיעה אי נגע בשומר או באוכל רק שאין שיעור ביצה בטומאה או בהמקבל הטומאה ושומר מצטרף א"כ מה נפקא מינה אי טומאה בעי צירוף שומר מצטרף לו ואי טהרה בעי צירוף שומר מצטרף ולעולם השומר באותו דבר הצריך לו מצטרף שהרי הך אנו צריכין שיהא בדבר המקבל שיעור כביצה ושיעור זה חסר א"כ שומר מצטרף ולא שייך לחלק כלל בין אי דבר הטמא אין בו שיעור או הטהור אין בו שיעור כיון דשיעור מעכב בתרווייהו היכי שייך לומר כיון דהשומר דבוק לטומאה שהרי בלי שיעור אין כאן טומאה כלל רק בצירוף השומר ודוקא ביד שהטומאה יש כאן טומאה באוכל בלי היד לכך היד המחובר לו טמא משא"כ לענין צירוף שיעור וזה ברור ונכון עד שאני תמה על התוס' דאפילו נחלק ביד לא שייך לחלק בשומר לענין חסרון שיעור:
אמנם מה דקשיא לי בענין זה דמ"מ מנא לן דשומר עושה ב' דברים להכניס ולהוציא בתורת יד כגון שלא נגעה הטומאה רק בשומר ולא באוכל ואנו באין מתורת יד על ידי השומר ושיעורא ג"כ ליכא וצריך להצטרף והרי יש כאן מעשה יד ומעשה שומר כאחד ומנא לן שומר לצרף להכניס ולהוציא מיהו בהא יש לומר דכל שהשומר מצטרף בעצמו לשיעור ממילא לא שייך בי' חידוש דלהכניס ולהוציא ודוקא ביד שייך חידוש זה כיון שאינו מצטרף אבל בשומר הרי הטומאה ע"כ על שניהם בשוה אך אכתי קשה מנא לן בב' שומרין שומר בדבר הטמא ושומר בטהור דמצטרף בהא ובהא וכמו כן ביד יש להקשות מנא לן בנגע יד המחובר לטהור ביד המחובר לטמא שהיד עושה שניהם מכניס ומוציא וכ"ש בשומרין היכי דשניהם צריכין צירוף ונוגעין ע"י השומרין זה בזה דכלהו איתנייהו בהו וצ"ע:
דף קיח:
בגמרא שומר להכניס שומר לצרף אבל יד להכניס לא. איכא למידק מאי קשיא לי' כיון דבאמת שומר לצרף ממילא לא צריך קרא להכניס כלל כיון דהוא עצמו מצטרף לטומאה תדע דאל"כ מנא לן להכניס ולצרף דהיינו בנגע בשומר וצריך שיכניס השומר ויצטרף וע"כ שאין שומר בכלל להכניס ולהוציא כל שהוא מצטרף כמ"ש לעיל א"כ ע"כ קראי דשומר כלהו באמת לצרף רק בחד קרא הוי מוקמינן להו להכניס וא"כ שומר דנבלה כיון שאינו מצטרף היכי שייך לומר תנהו ענין לשומר דעלמא לצרף ולא שייך אם אינו ענין רק אי בהא לא צריך קרא או דלא שייך בהא אבל לא היכי דבמקומו הדין מהופך יאמר באם אינו ענין למקום אחר היפוך כאן ועיין מ"ש לקמן בדברי ר' חביבא ישוב לזה:
שם ר' חביבא אמר שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד וכו'. גם בזה יש לדקדק דהא שומר דנבלה מעשה יד להוציא קא עביד ואנן שדינן לה איד להכניס דעלמא וטפי ניחא למשדי לה אשומר דעלמא דהא שומר הוא ואי משום דעביד מעשה יד הא איד דעלמא שדינן עביד להכניס ושומר דנבלה עביד להוציא ונראה לי דר' חביבא נתכוון למה שכתבתי מקודם דדוקא לענין להכניס שייך לאוקמא דאף דנבלה להוציא היינו משום דנבלה לא שייכא בלהכניס דנבלה עצם הטומאה אבל למשדי לשומר לצרף כיון דהתם גופא בנבלה הי' ראוי לצרף רק דגלי קרא בנבלתה שאין שומר מצטרף א"כ לא שייך לאוקמא באם אינו ענין להיפוך מן הדין ולא מוקמינן כה"ג רק אי באותו מקום לא צריך קרא מוקמינן לה לדבר אחר ולא לדבר דכאן הדין בהיפוך:
שם מתקיף לה ר"י בר ישמעאל הא דתנן הפטמה של רמון וכו' איכא למידק טובא חדא כיון דעיקר כל הסוגי' להוכיח שומר דמתניתין לצרף ומייתי לה מתנא דבי ר"י על כל זרע זרוע הוי לי' להקשות תיכף היכי מוכח עור ורוטב מזרעים דקרא בזרע זרוע כתיב ולמה מקשה מעיקרא מפטמה של רמון שלא הוזכר כאן כלל ועוד למה פליג להו בתרתי הוי לי' לכללינהו בחדא הא דתנן הפטמה ותו הא דתנן העור והרוטב מנא לן הא על זרע זרוע כתיב גם למה שינה לשינו בהך קושיא מפטמא של רמון קאמר קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא ובמתניתין דעור והרוטב קאמר מנא לן גם יש לדקדק דהוי להו להזכיר הך, קושיא תיכף לעיל דמייתי תנא דבי ר"י ולהקשות אכתי מנא לן ללמוד לעור ורוטב וכן פטמא של רמון מנ"ל ונראה לי שיש מקום לומר כפי מה דמשני מעיקרא אלא כי כתיב יד מעיקרא אהכנסה כתיב ושומר דנבלה אם אינו ענין לגופי' תנהו ענין לשומר דעור ורוטב ופטמא של רמון רק לר' חביבא דלא ס"ל לומר דשומר דנבלה דאינו מצטרף אתיא לשומר דעלמא דמצטרף, אם כן לא אייתר שומר דנבלה כלל רק ליד אתי ליד דעלמא אם כן. קשיא לי' שפיר ומקשה מעיקרא מפטמא של רמון דבהא הקושיא יותר חזקה דמקרא משמע דממעט אילנות שהן אינן נזרעין אבל גדילין מן הארץ וקאמר קרא אשר יזרע והיינו דקאמר קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא ובכל מקום דקאמר כה"ג הכוונה דמוכח דקרא ממעט לאילנות אמנם ממתניתין אין הקושיא רק מנא לן דלמעוטי מזרע זרוע אי אפשר דלא בא למעט רק בזרע הארץ דמה שנזרע שומר מצטרף ולא זרע שלא נזרע אבל עור ורוטב אינו בכלל זה רק מנא לן. ועוד דבעור ורוטב יש לומר כנ"ל דשומר דנבלה אתי לשומר דעור ורוטב דדמי לה אבל אילנות שפיר מתמעטי מזרע זרוע ומשום דקושיא זו יותר חזקה אקדמה כנ"ל:
שם יש יד לטומאה ואין יד להכשר פירש"י שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים. ואני מסתפק בדעתו ז"ל אי בדוקא כתב הרב ז"ל בכה"ג שהוכשר היד או הוכשרו זרעים פליגי אבל להיפך בהוכשרו זרעים לכ"ע הוכשר היד ומקבל טומאה או דנקט חדא וה"ה לאידך ונראה דתליא בהך פלוגתא דפליגי רש"י והרמב"ם בפי' המשנה דריש עוקצין דרש"י מפרש טמא ומטמא טמא אם הי' טהור ונגע היד בשרץ נטמא האוכל ומטמא אם הי' טמא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו אבל הרמב"ם ז"ל וכן הרע"ב פירשו טמא אם נגע באוכל נטמא היד ומטמא נגע ביד נטמא האוכל והכל באוכל טהור שנגע בו שרץ וטמא שנגע באוכל ומטמא שנגע ביד ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהיד עצמו טמא הוא משנגע שרץ באוכל שהוא יד לו וכן בנגע ביד מטמא האוכל שהוא יד לו ולפי דעתו נראה ודאי שאין הפרש בין הוכשר היד להוכשרו הזרעים ובכל גווני פליגי אמנם לפירש"י דהיד הוא המכניס והמוציא טומאה לאוכל וטמא ומטמא תרווייהו על האוכל קאי ונגיעה היתה ביד א"כ יש לומר שהיד עצמו אין בו טומאה כלל שהרי אינו מצטרף רק הוא מכניס טומאה ומוציא טומאה א"כ דוקא בהוכשר היד אמרינן דלא מהני לאוכל כיון דעיקר טומאה באוכל הוא לא גרע מאי נגע באוכל לא הי' טמא כיון שלא הוכשר א"כ אין נגיעת היד מביא לו טומאה לאוכל כיון שלא הוכשר האוכל או כמו שהוא מביא טומאה כך מביא הכשר אבל להיפוך כשהוכשרו הזרעים למה לי הכשר היד הא היד אינו מקבל טומאה לעצמו כלל רק מכניס הוא הטומאה לאוכל דכל שנגע ביד כאילו נגע באוכל וכיון שהאוכל הוכשר טמא הוא ומה בכך דהיד לא הוכשר ס"ס נגע ביד והרי הוי כנוגע בזרעים והם הוכשרו אבל להרמב"ם הנ"ל דהיד נטמא ומטמא האוכל שהוא יד לו יש לומר דכל שלא הוכשר אינו מקבל טומאה וממילא אינו מטמא זרעים:
אמנם יש בכאן עוד חקירה אחת והוא דהך פלוגתא אפי' נימא דבין בהוכשרו הזרעים בין בהוכשר היד פליגי מ"מ יש לספק כי לכאורה הך פלוגתא כוללת שתים שהן ארבע והוא בהכשר הזרעים והכשר היד ותרווייהו בנגיעת הטומאה ביד ותרווייהו בזרעים כיצד נגע הטומאה ביד פליגי אי הוכשר היד או הוכשרו הזרעים וכן אי הוכשרו הזרעים או הוכשר היד וכמו כן בנגע הטומאה בזרעים אי הוכשרו זרעים או הוכשר היד ואי הוכשר היד או הוכשרו הזרעים והנה הא וודאי אי נימא דבעלמא בהכשר אי הוכשר מקצת לא הוכשר כולו ואי נגע במקום שלא הוכשר לא נטמא רה בנגע במקום שהוכשר נטמא כולו כיון שגוף אחד הוא לא הי' מקום להסתפק בהוכשר היד ונגע בזרעים שיועיל לזרעים וכן בהוכשרו זרעים ונגע ביד שיהא מוכשר היד ובע"כ לא הי' מקום לספק רק בנגע במקום שהוכשר אי נימא דיד וזרעים דבר אחד הוא וכל שנגע במקום שהוכשר נטמא השני או אין יד להכשר אמנם אי נימא דבעלמא כל שהוכשר מקצתו אפילו נגע במקום שלא הוכשר הוי כהוכשר א"כ יש להסתפק בהיפוך ג"כ אי נימא כיון דיד חשוב כמו האוכל להוציא ולהכניס כמו כן להכשר ואי הוכשר היד מביא ההכשר גם לזרעים ואפי' נגע בזרעים נטמאו מכח הכשר היד וכן להיפוך בהוכשרו זרעים ונגע ביד שלא הוכשר הרי כאילו נגע בזרעים כי נגיעת הטומאה ביד הוי כנגע בזרעים וכל זה לא נתבאר לי בבירור גמור וכעת צ"ע לפע"ד:
שם מר סבר הכשר תחילת טומאה הוא. נראה דפליגי דמר סבר כיון דהשרץ אינו מטמא בלבדו והמים אינן מטמאין לבדן רק המים והשרץ הם ביחד מטמאין א"כ המים חלק מחלקי הטומאה הוא לכך הוי תחילת טומאה ומ"ס כיון שהשרץ מטמא דבר אחר שאינו אוכל בלי הכשר כלל ממילא אין המים חלק מהטומאה רק השרץ בעצמו הוא הטומאה רק מצד דבר המתטמא בעינן מים שלא כל דבר מתטמא ואוכל אינו ראוי להתטמא כל שלא הוכשר כמו פשוטי כלי עץ וכלי מתכת שלא נגמרה מלאכתו ולא אמרינן דגמר מלאכה תחילת טומאה כנ"ל:
שם כשם שיש יד לטומאה וכו' פירש"י דאם אתה אומר מחוברין טמאין טמאת את הכל והוא מת"כ ובתוס' הקשו דגם לענין הכשר שייך הך סברא דא"כ הכשרת את הכל ולולא דבריהם הי' נראה לי דהכוונה כך כשם שאין מקבלין טומאה עד שיתלשו והיינו אפילו קבלו טומאה במחובר שנגרר בהם שרץ ואח"כ נתלשו אינו מזיק נגיעה דמעיקרא כך אינו מקבל הכשר אפילו נפלו מים במחובר ונתלשו ועדיין לחין הן לא מהני אותו ההכשר כיון שבאו המים במחובר ואף דאם השרץ עדיין אצלם בתלוש בוודאי טמא מ"מ קבלת הכשר בנפילת המים תליא מילתא וראי' לזה דהא בפסחים (דט"ז) צריך תרי קראי למים חד לתלושין וחד למחוברין והיינו דמים המחוברין אין מכשירין וצריך התם קראי דאם נפלו בעודן מחוברין דאם העלום מכשירין בתלוש כמ"ש התוס' לעיל (דל"א ע"ב) בד"ה ופירות א"כ ה"ה במחובר דאוכל כיון דליכא קרא שיהיו מוכשרין בתלוש כשנפלו המים בעודה זרעים מחוברין ממילא אמרינן דאין מקבלין הכשר רק כשיתלשו אז מקבלין הכשר אבל מה שנפל עליהם במחובר לא מהני וצ"ע בזה ועמ"ש בתוס' בד"ה וכשם:
בתוס' בד"ה מעיקרא כי כתיב יד הקשה ר"א מנ"ל ידות בכלים א נתבאר לי מה ענין קושיא זו לכאן ומעיקרא דקאמר יד יתירא כתיב תנור וכירים ושקיל וטרי' עלה דאיצטרך כלהו הוי להו להקשות ידות בשאר כלים מנ"ל דמתנור לא אתי ואדרבא השתא יש לומר טפי כיון דשומר דנבלה לא איצטרך אם אינו ענין לשומר תנהו ענין ליד דכלים דעלמא ואפשר דאה"נ דעיקר קושית רבינו אליהו על הך תירוצא דמסיק מילתא דאתיא בק"ו וכו' ואהא קשיא לי' מנ"ל ידות בכלים דעלמא ואי באם אינו ענין למה לי' לומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דהא איצטרך לכלים דעלמא מיהו עיקר קושיתם נראה לי דלא קשיא כלל דדוקא הנך ידות דמעיקרא צריכי קרא שקבלת טומאתן מתורת אוכל וכן נבלה מצד שהיא נבלה אבל היד שאינו אוכל וגם אינו מצטרף לנבלה לכך צריך קרא דמ"מ מכניס ומוציא אבל טומאת הכלים מחמת שימושן הוא שאי אינו ראוי לתשמיש אינו מקבל טומאה א"כ פשיטא דיד נמי כיון שמשתמש בו עם הכלי דכלי אחד הוא הכל ואפי' אי הי' שיעור לכלי הי' מצטרף כי הוא דבר אחד עם הכלי כמו גב הכלי רק בתנור כיון דילי קרא דוקא בתוכו ולא מגבו בהא הוי ס"ד דנהי דאי נטמא תוכו נטמא גבו אבל יד לא נטמא והיינו כיון דחזינן דאין כל הכלי מקבל הטומאה וכ"ש לפי מה שכתב הרשב"א בשם התוס' דגזה"כ הוא בתנור דאפי' נטמא היד נטמא התנור א"כ פשיטא דבעי קרא כיון דאינו מטמא רק בתוכו פשיטא דס"ד דבידו ג"כ אינו מטמא כ"ש מגבו קמש"ל אבל בשאר כלים אין שום חידוש דפשיטא דכל הכלי דבר אחד הוא:
בד"ה וכשם שאין מקבלין וכו' וא"ת אדרבא יותר ראוי וכו' ביאור דבריהם כי כפי הנראה באה הברייתא לומר כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר והיינו לפי שהכשר תחילת טומאה ראוי שיהא דין ההכשר כמו הטומאה ומהאי טעמא דנין ההכשר כמו הטומאה גם לענין מחובר ואהא קשיא לתוס' שהרי ע"כ אין לנו שום לימוד על הטומאה שאינה במחובר דכיון דבאמת אינו מוכשר אי אפשר שיקבל טומאה וע"כ על ההכשר יש איזה סברא בפני עצמה או לימוד שאינו במחובר א"כ היכי תולה ההכשר בטומאה אדרבא כיון שאינו מוכשר לכך אינו מטמא ואהא כתבו דמסברא פשיטא לן דאינו מקבל טומאה דא"כ טמא הכל ומשום דהכשר תחילת טומאה למידין דאינו מכשיר כלל אבל אי לאו דהכשר תחילת טומאה הוי אמרינן דמכשיר ומ"מ במחובר אינו טמא מגזה"כ דאל"כ הכל טמא קמש"ל דילפינן הכשר מטומאה לפי שתחילת טומאה הוא והא לא שייך לומר דמ"מ נימא דמכח הך סברא דאל"כ הכל טמא ע"כ שאינו מכשיר הא ליתא דלמה נידוק מזה על הכשר לא יועיל אפילו אח"כ בתלוש כיון דעיקר הסברא דאל"כ הכל טמא דאינו טמא ואפילו הוכשר שאין קבלת טומאה במחובר אבל נתלש מקבל טומאה כיון שהוכשר רק משום דהכשר תחילת טומאה ממילא דנין דגם הכשר אינו במחובר מיהו יש לדקדק לכאורה בשלמא אי הי' הדבר מקרא דהכשר כמו הטומאה לענין מחובר ממילא הי' מוכח דאפילו בתלוש לא הוכשר דאי במחובר למאי נ"מ כיון דבלא"ה אינו מקבל טומאה במחובר דאל"כ הכל טמא אבל השתא דרק משום דהכשר תחילת טומאה אמרינן מסברא דכמו שאינו מקבל טומאה כך אינו מכשיר א"כ מי מכריח לומר לענין תלוש כיון דטומאה רק במחובר הוא דאינו טמא כך הכשר רק במחובר אינו מוכשר ולא בתלוש ובאמת לק"מ דכמו בטומאה אי נגע שרץ במחובר אינו מקבל טומאה ואפילו נתלש אינו טמא מכח נגיעה דמעיקרא כך בהכשר אינו מקבל הכשר במחובר ואפילו נתלש אינו מועיל הכשר דמעיקרא כמו שאינו מועיל נגיעת השרץ דמעיקרא. ומ"ש וי"ל דאין זה תימא כ"כ וכו' כוונתם דוודאי אם אתה אומר מחוברין טמאין טמאת את הכל דאי אפשר שלא נגע בהו שרץ בשדה אחר שגדלו אבל נפילת מים כיון דקודם שיצאו הזרעים ונראו בשיבולין פשיטא שלא הוכשרו הזרעים כיון שבעת הכשר לא הי' עדיין בעולם ולאחר שבאו הזרעים בעולם ונראו בשיבולין אין תימה כ"כ אם הוכשרו ומשכחת לה לא הוכשר שלא ירדו גשמים משנראו הזרעים בשיבולין כנ"ל ועוד נראה לי דכוונתם פשוט דאי לאו משום דהכשר תחילת טומאה וראוי שיהא דין ההכשר כדין הטומאה הייתי אומר דבאמת מה שאנו מכריחין דאין טומאה במחובר הוא מכח דבמחובר אין ההכשר חל ולכך אינו מקבל טומאה לפי שאינו מוכשר במחובר אבל אח"כ כשנתלש חשיב הכשר דמעיקרא הכשר וא"כ מה שאמרה תורה דלא הוכשר אינו מקבל טומאה היינו במחובר דזהו הוי לא הוכשר אבל בתלוש חל ההכשר דמעיקרא רק משום דדין הכשר ראוי להיות כמו טומאה לכך אינו חל הכשר דמעיקרא אפילו אח"כ כמו טומאה דמעיקרא דאינה חל אח"כ מיהו מה שכתבו ע"י גשמים שנופלין על הזרעים מורה כפי' ראשון הנ"ל:
בגמרא אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור"י אמר יש יד וכו' ויש שומר וכו' פירש"י אם יש אוכל פחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד וכו'. הנה לא נתבאר בדברי רש"י ז"ל אם נתכוון לומר דוקא כה"ג לענין טומאת אוכלין פליגי דבהא ס"ל לרב אין יד לחצי זית אבל שומר יש לחצי זית כיון דשומר מצטרף בעצמו ור"י נמי דאמר יש שומר בפחות מפול היינו שומר של טומאת אוכלין שהוא מצטרף להיות מכלל הדבר בעצמו אבל ביד דנבלה לא מיירי דבהא אפילו שומר אינו מצטרף דאימעט מקרא בנבלתה לעיל וכיון שאינו מצטרף לא עביד רק מעשה יד וכמו שאין יד לפחות מכזית כך אין שומר דנבלה לפחות מכזית ולר"י בפחות מפול כיון דיד אינו אף שומר אינו כל היכי דאינו עושה רק מעשה יד ואין לדקדק ממה שפירש"י בד"ה וכן אין שומר לפחות מפול לא להצטרף לענין כביצה ולא להכניס ולהוציא וכו' משמע דוקא בפחות מפול אפילו מעשה יד לא עביד אבל בפחות מכזית עביד מעשה יד אף דיד לא עביד מידי. הא ליתא דפחות מכזית כיון שמצטרף פשיטא דעביד מעשה יד כיון דאפי' צירופו מצטרפין לי' אבל בפחות מפול כיון שאינו מצטרף בהא ממילא לא עביד מעשה יד ג"כ וראי' לזה דהא לעיל קאמר דשומר להכניס ולהוציא אתי בק"ו מיד ומה יד שאינה מגינה וכו' שומר דמגין והשתא אי ס"ד דשומר מועיל אפי' היכי שאינו, מצטרף לפחות מכזית או פחות מפול מה שאין יד מועיל בזה א"כ היכי מוכח שומר לצרף הא איצטרך להכניס ולהוציא אפי' פחות מכזית או כפול דליכא בהא קל וחומר מיד אדרבא ראוי לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון כדאמרינן לעיל בקרא דנבלה דלא אתי מהנך מהאי טעמא דנימא דיו וה"ה בהא וע"כ דשומר כל שאינו מצטרף אין לו שום מעלה על יד וכל דיד לא מהני אף שומר לא מהני:
אמנם יש לתמוה מאוד דקאמר בסמוך דהך משנה דאהלות ב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים מיירי בשומר ורב כת"ק דשומר מהני לפחות מכזית והא במת אין שומר מצטרף לכ"ע כמו בנבלה דנהי דבנבלה איכא קרא בנבלתם מ"מ כיון דכל דין יד ושומר במת מנבלה ותנור ילפינן כמו שכתבו התוס' בד"ה והבית א"כ פשיטא דאמרינן דיו דבנבלה אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וה"ה טומאת אוהל במת ומ"מ אמרינן דשומר יש לחצי זית ויד לא. לכן נראה לי דודאי לעיל אי לא נימא דיש לשומר מעלת הצירוף כלל לא שייך לומר דשומר אתי דהוי שומר לחצי זית דכיון דדינו בכל מקום כמו יד ממילא כשם שאין יד לחצי זית להכניס ולהוציא כך אין שומר להכניס ולהוציא בחצי זית אבל באמת כיון דאיתרבי שומר לצרף בעלמא ממילא אפי' בנבלה כיון שאין החסרון מצד גריעותא דשומר שהרי אותו שומר בעצמו הוא מצטרף בעלמא בטומאת אוכלין רק בנבלה לא מהני צירוף אבל מ"מ לענין להכניס ולהוציא כיון דחזינן בעלמא אותו שומר מצטרף ואותו יד לא לכך אף בנבלה בחצי זית אף דיד לא מהני שומר דעדיף מהני משא"כ בשומר לפחות מפול דהוא מצד גריעותא דשומר אין מצטרף דהא אפי' בטומאת אוכלין אינו מצטרף א"כ ממילא דינו כמו יד ממש דאינו מועיל להכניס ולהוציא כך שומר זה שאינו מצטרף לא מכניס ומוציא ג"כ וזה שפירש"י לא להצטרף ולא להכניס ולהוציא אבל שומר דנבלה ודמת דמה שאינו מצטרף הוא לאו מכח גריעותא דשומר דהא בעלמא כה"ג מצטרף ממילא אפי' במקום שאינו מצטרף מועיל להכניס ולהוציא אפי' אי יד אינו מועיל כנ"ל. ודע דאף שפירש"י אין יד לחצי זית שאם נגע טומאה ביד הכל טהור דמשמע דוקא להכניס הוא דאין יד אבל להוציא יש לומר דהוי יד אבל באמת זה אינו דאי ס"ד שיש הפרש בין להוציא ולהכניס בחצי זית אכתי היכי ילפינן ק"ו להוציא מלהכניס כיון דלהוציא הוי אפי' בפחות מזית ואדרבא ראוי לומר דיו לבוא מן הדין להיות כנידון [ואי בעינן קרא לזה א"כ לא מוכח לצרף דאיצטרך להוציא בפחות מזית ודו"ק] וכמו כן לא הוי מקשה עלי' דרב מהך דב' עצמות בסמוך דהתם להוציא הוי ויש לומר דמודה רב וע"כ דאין הפרש בין להכניס ולהוציא בשום דבר כיון דלהוציא אתי בק"ו מלהכניס:
שם מיתיבי וכו'. יש לתמוה הרבה בסוגיא זו חדא היכי שייך להקשות מיתיבי מה דפליגי תרי תנאי ות"ק כר"י ויהודא בן נקוסא כרב ובאותה משנה עצמה פליגי למר יש יד ולמר אין יד וכל כי האי הוי לי' להקשות לימא כתנאי ולא תיובתא שנית דמוקי למתניתין בשומר והיכי אפשר לומר כן מה דבהדיא קתני ב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים הרי מפורש דהבשר על העצמות הוא ואי בשומר בתוך העצמות הוא והעצם שומר כמו שפירש"י בעצם שיש בו מוח והיכי שייך ועליהן גם לא נתבאר על מי מקשה אי לרב או לר"י דמת"ק קשיא לרב ומר"י בן נקוסא לר"י:
ועוד קשיא לי היכי מקשה מהך משנה אדרבא הרי מפורש בהך משנה דפלוגתייהו אי ב' עצמות מצטרפין לכזית והיינו כיון דהבשר מחוץ לאוהל ודוקא בשר אפילו ב' חצאי זיתים נפרדין מטמאין באוהל דמצטרפין אבל כאן אין באוהל רק ראשי עצמות ואנו צריכין לצרף ב' העצמות שיהא על ידן אוהל על כזית בשר אף שאינו מאהיל על הבשר כלל ובוודאי אי הי' עצם שיש עליו כזית בשר והבשר מבחוץ אנן אמרינן דעל ידי היד הוי כאילו האהיל על הבשר אבל בב' חצאי זיתים וב' עצמות מלבד שאנו צריכין להחשיב היד כאילו מאהיל על הבשר שוב אנו צריכין לצרף ב' חצאי הזיתים על ידי הידות דחצי זית אינו מטמא באוהל ואמת שרש"י ז"ל פי' בד"ה היאך שני עצמות אם הי' עצם אחד ובראשו כזית מודינא דיש לו יד להביא טומאה לבית אבל יד לפחות מכזית לא אמרינן משמע מפירושו דעיקר בא לומר דאין יד לפחות מכזית אבל כל רואה יראה שאין בלשון הזה האיך ב' עצמות מצטרפין ענין זה דאין יד לחצי זית רק כיון דעיקר מעלה דיד דהוי היד כמו הבשר שבראשו והוי כאילו היד הוא בשר כשיעור הבשר שעליו וא"כ עדיין אנו צריכין לצרף ב' הידות ובהא אמרינן דוקא בשר ממש יש לו צירוף ולא יד הבא מכח בשר עכ"פ צירוף אין לו ולפי זה מוכח מהך משנה דלכ"ע יש יד לחצי זית כה"ג דהכא דיש שיעור אוכל חוץ היד דחל טומאה ושפיר אמרינן שאם נגעה טומאה באוכל נטמא היד ג"כ דיש יד לחצי זית משא"כ התם שאנו צריכין לצרף השיעורים ע"י הידות לכן נראה לי דוודאי יש לפנינו ב' דרכים במשנה זו והוא שיש לומר דרבותא נקט ת"ק דאפי' בכהאי גוונא שאנו צריכין לצרף הידות מ"מ יש יד ויהודא בן נקוסא פליג דהאיך שני עצמות מצטרפין ולפי זה לכ"ע יש יד היכי שאינו צריך צירוף כגון לענין טומאת אוכלין ונגע באוכלין נטמא היד שהאוכלין מצטרפין הן בנגיעה או בחיבור וממילא כיון דיש יד נטמא היד כיון שאין היד נצטרך לצירוף כמו בטומאת אוהל המת אמנם להיפוך בנגע ביד אפי' לענין טומאת אוכלין אין יד ותליא בפלוגתא דמתניתין כיון שאתה צריך לצרף היד להאוכל שאין יד לו כלל שיהא הנוגע ביד כאילו נגע באותו אוכל והוי כמו כאן צירוף הידות כיון שאין עצם זה יד לעצם השני אין מצטרפין. אמנם יש מקום לומר בהיפוך דאפי' אי בעלמא אין יד כאן יש יד דכמו שיש שומר לחצי זית כיון דשומר מצטרף כמו כן כאן כיון דהאוהל מצרף ב' חצאי זיתים לטומאה כמו כן מצרף ב' ידות כאחד והוי כיד אחד לכזית אחד ור"י בן נקוסא פליג דדוקא בשר האוהל מצרפן אבל עצמות אין האוהל מצרפן והוי רק יד לחצי זית ואינו יד והיינו דקאמר היאך שני עצמות מצטרפין דאתה אומר לפי שיש להן מעלת הצירוף יש יד אבל היאך יצטרפו כיון שהוא חצי זית ולכך גם שומר דעלמא לא מהני דאי משום דשומר מצטרף היאך יצטרף כיון שהוא רק לחצי זית ולשיטה זו פליגי ת"ק ויהודא בן נקוסא בשומר דעלמא דטעמא דת"ק דכה"ג דהכא כיון שהאוהל מצרפן הוי כמו שומר דעלמא לפי שיש לו דין צירוף ישנו לחצי זית וה"ה ידות דמת בטומאת אוהל דג"כ יש להן צירוף וליכא למימר אם תאמר דאינו יד אין לו צירוף התם בשומר ג"כ אי לא חשיב שומר אין לו צירוף והיינו דקאמר מיתיבי ומפרש אח"כ אי ביד דאין לו דין שומר לכ"ע רק רבותא קאמר ת"ק דאפי' כה"ג הוי יד ור"י בן נקוסא לא פליג רק בהא א"כ קשיא רישא דמילתא דרב דלכ"ע יש יד בעלמא ואי כשומר דהיינו כפי' הב' הנ"ל קשיא סיפא דמוכח מר"י בן נקוסא דאפי' שומר איני לחצי זית ואהא קאמר ביד והוא דאמר כיהודא בן נקוסא והיינו בהך גוונא דנגע ביד אין מביא הטומאה לאוכל כיון שצריך לצרף היד לאוכל אחר שאינו יד לו כלל אבל בנגע באוכל באמת טמא גם היד ואיבעית אימא בשומר היינו דכל מחלקותן בתורת שומר ויד גרידא לכ"ע לא והוא דאמר כת"ק דסובר יש שומר והך דידות של מת כשומר דיינין להו ור"י בן נקוסא באמת סובר דאפי' שומר אין לחצי זית ולכך פליג גם כאן ורב סובר כת"ק ור"י מוקי כולה ביד וסובר כת"ק דבכל גווני יש יד אפי' היכי דצריך צירוף לכן פסק יש יד לפחות מכזית בכל גווני כנ"ל:
ועוד נראה לי על דרך הנ"ל דאי נפרש הך דר"י בן נקוסא ביד וכוונתו לומר דלכך לא הוי יד דאין שניהם מצטרפין שאין שני עצמות מצטרפין א"כ קשיא רישא דמוכח דיד מהני אפי' בב' עצמות כ"ש יד לענין טומאת אוכלין ור"י בן נקוסא לא פליג רק שאין מצטרפין ואי הך דר"י בן נקוסא בשומר והכוונה דבא לומר דאין שני עצמות מצטרפין בשום פנים והיינו דאפי' שומרין אין מצטרפין א"כ קשיא סיפא ומשני אי ביד והך דרב ג"כ בנגע ביד דצריך צירוף היד לאוכל שאינו יד לו ואי בשומר סובר כת"ק וס"ל כיהודא בן נקוסא ביד ופליג עלי' במה שאמר היאך דהיינו אפי' בשומר בהא לא ס"ל כוותי' והראשון נראה לי יותר נכון ולקמן בגמרא בדקי"ט אבאר עוד בפשיטות:
בתוספות בד"ה אין יד פי' בקונ' וכו' ואין נראה וכו' אלמא אי לאו אויר וכו'. והנה בלא"ה יש לתמוה בהך דתנור דהתם כיון דהשתא ס"ל בשיטת רש"י כאן דלקבל טומאה צריך שיעור כביצה א"כ מה בכך דאויר תנור מטמא מ"מ הא אין שם שיעור כביצה ונגיעה לא הוי חיבור והתוס' כתבו לעיל שם דבאמת צריך להיות אפי' מלא בצים ואין זה במשמע בפירש"י שם גם בגמרא גופא דנקט ואפי' מלא חרדל קשה לומר דהכוונה מלא בצים לכן נראה לי ברור דע"כ לא בעינן שיעור לקבל טומאה רק אי הטומאה לא תחול רק על פחות מביצה ויותר לא יהא טמא אז אינו מקבל טומאה ואפי' נוגעין זה בזה לא מהני אבל בטומאת כלי חרס דהטומאה שולט על כל חרדל וחרדל ובכולם יש שיעור ממילא הטומאה הוא על שיעור כביצה ולפי זה ממילא הכא נמי יש לומר דהטומאה נגעה בכולו ביד ובאוכל וממילא יש שיעור כביצה המקבלת טומאה אך מדלא פירש"י ז"ל בפי' כך רק פי' בפשיטות שנגעה טומאה ביד נראה פשוט דס"ל דוקא בכלי מלא חרדל כיון דנגיעה לא הוי חיבור הילכך בעינן שיהא מתורת אויר דהוי כמו שהיתה נגיעה בכל חרדל וחרדל אבל כאן שנוגע בשיעור אוכלין כביצה או שיש בצירוף מה שנוגע כביצה א"כ נגיעה זו שנוגעת הטומאה ביד באותו רגע מטמאת האוכלין כיון שזו נוגעת בחבירתה שיש בשניהם צירוף א"כ לא מיבעי' אי נימא דעכ"פ האוכלין שני הוויין ואף שאין בפני עצמן כל אחד כשיעור מ"מ כיון שקבלו טומאה ביחד בלי הפסק רגע לא צריך שיעור לכל אחד כיון דשניהם נתטמאו בנגיעה אחת ויש בשניהם כשיעור וממילא נראה לי דאפי' ראשון הוויין דכיון שיש בשניהם שיעור ושניהם טמאין בנגיעת הטומאה הרי יש שיעור לקבלת טומאה אבל בהך דכלי חרס במלא חרדל דכה"ג אי לא הי' הטומאה מכח אויר דהוי כמו נגיעה בכל חרדל וחרדל רק שהי' נוגע בחרדל אחד אף שזה נוגע בשני ושני בשלישי וכן כולם מ"מ כיון שלא יספיק נגיעתם זה בזה וזה בזה עד שתפסיק הטומאה דהיינו עד רביעי וחמישי כמו שפירש"י שם א"כ ממילא אינו מועיל נגיעה זו אף שיש שיעור בין כל החרדל וכן בהך דמנחות (דף כ"ד) אבל כאן דמיד בנגיעה ראשונה אוכל זה נוגע בחבירו וטומאה לא פסקה ובשניהם יש שיעור ממילא הוי כמו שהן מחוברין יחד ולא מבעי' דהוי שני אלא אפילו ראשון הוי כן נראה לי ברור בזה ועוד אוסיף לך ביאור לך להבין דברינו הנ"ל והוא כל שנוגע באופן שנגיעה כזו מביא את הטומאה כגון ראשון בשני בחולין או שני בשלישי בתרומה שלישי ברביעי בקודש אז אמרינן דדוקא אי הראשון נטמא קודם ואח"כ נגע ראשון בשני אין השני רק שני כיון שהטומאה באה עליו רק מהראשון והראשון קדם לו בטומאה אבל כשהראשון נוגע בשני בעת וברגע שהטומאה נוגעת בו א"כ הטומאה באה כרגע על שניהם לא זה קודם בטומאה מזה ממילא הוי הנגיעה חיבור ושניהם הוי ראשון כגוף אחד וממילא אפילו אין שיעור טומאה רק בשניהם מצטרפין אבל אי יש דברים דקים עד שאין בהרבה מהן שיעור ביחד א"כ כשנוגעת טומאה באחד אין נגיעה זו בעלמא מביאה טומאה על השלישי בחולין ועל הרביעי בתרומה וחמישי בקודש הילכך ממילא אין מצטרפין לשיעור עד שתגע הטומאה בכל אחת מהן אז הטומאה מצרפן בנגיעה זה בזה או בקודש הכלי מצרף ודוק היטב:
בא"ד ונראה לפרש וכו'. יש לדקדק דהוי להו לפרש בפשיטות דיש כאן ב' ידות לכל אחד פחות מכזית או יד אחד עם פחות מכזית ואוכל פחות מכזית בפני עצמו ונגעה טומאה ביד זה וכן בשני או בגוף האוכל השני ואח"כ נתחברו האוכלין חיבור ממש זה לזה עד שהן כביצה אוכלין ואי יש יד טמאין ואי אין יד טהורין ונראה דמזה ראי' דכל שלא הי' שיעור בעת קבלת טומאה אפילו נתחברו שני חצאי שיעורין ושניהם קבלו טומאה בעודן פחות מכשיעור לא מהני חיבורין אח"כ לעורר את הטומאה וראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה א' שנסתפק בזה אי ב' חצאי זיתים קבלו טומאה ואח"כ נתחברו אי מהני ומדברי התוס' דהכא נראה פשוט שאין מצטרפין כנ"ל:
בא"ד אם מכניס טומאה לאותו חצי זית. ולפי זה אין השומר פועל להצטרף כלל רק להכניס והיינו מצד דשומר עדיף מיד גם לענין להכניס כיון שמגין וקשה למה לא נימא דקרא דשומר להכי אתי דמכניס אפי' לחצי זית ומיד לא אתי מק"ו דאדרבא ראוי לומר דיו דכמו שאין יד לחצי זית כך אין שומר לחצי זית וצריך קרא אפי' לחצי זית הוי שומר ומנא לן שומר לצרף וצ"ע וכבר כתבתי מזה בגמרא ולקמן גבי ב' חצאי זיתים מן המת דאמרינן ג"כ בשומר ואינו מצטרף כלל כמ"ש בסמוך:
בד"ה והבית מאהיל ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור וכו'. מוכח מדבריהם דצירוף שומר ליכא במת כיון דמנבלה ילפינן למת פשיטא דכמו בנבלה אין שומר מצטרף ה"ה במת כיון שהטומאה בעצמותו ורק בטומאת אוכלין שומר מצטרף ומ"מ סובר ת"ק דיש יד לחצי זית כל שהוא שומר אף שאינו מצטרף:
בא"ד וא"ת לענין אוהל נימא דיו. הא דהקשו לענין אוהל והא איכא נמי טומאת ז' והזאה במת ונימא דיו דאי נגע ביד לא יהא טמא טומאת ז' ודוחק לומר משום דהכא באוהל מיירי נקטו אוהל וצריך לומר דודאי ידעו דאי אפשר לומר שיד המת אינו טמא טומאת מת כלל דהא חזינן יד הנבלה מטמא טומאת נבלות רק דס"ד דאוהל כיון דבמת עצמו איכא טובא דאינו מטמא באוהל רק במגע ומשא א"כ יש לומר עכ"פ דיו דלא ליטמא באוהל ואהא תירצו כיון דבנבלה הוי כגוף במת נמי הוי כגוף מיהו יש לדקדק דהא ביד הזרעים נמי הוי כגוף הזרעים ומ"מ ס"ד דיד דנבלה לא יטמא אדם אף דנבלה מטמא אדם א"כ מת נמי וצריך לומר דודאי מעיקרא מזרעים בלבד הוי ס"ד באמת לומר כן משום דיש לומר שאין יד פועל בשום פנים יותר מראשון לטומאה כיון דלא מצינו יד רק בראשון אבל עכשיו דחזינן דבנבלה פועל כאב הטומאה ש"מ דיד פועל כמו הגוף וה"ה נות פועל כגוף המת אך בלא"ה כיון שבארנו שאין מקום להקשות רק מטומאת אוהל ממילא יש לומר ע"כ לא אמרינן דיו רק בנבלה שיש לומר שהיד אינו כנבלה כלל אבל עכשיו כיון דלענין טומאת שבעה בודאי כמת הוא ממילא לכל דבר הוי כמת ולא אמרינן דיו לחצאין כנ"ל:
דף קיט.
בגמרא ורב האי במאי מוקים לה וכו' כבר כתבתי לעיל לפרש הסוגי' אמנם לפי פשוטו נראה דבאמת רוצה לאוקמא בעצם שהוא שומר ואף שאין שומר מצטרף במת מ"מ מוציא טומאה דמ"מ כיון דמגין עדיף מיד ומועיל לפחות מכזית ואף שיש להקשות על זה דמנא לעיל שומר לצרף שמא שיועיל לפחות מכזית או פחות מפול דיד אינו מועיל ושומר מועיל בשלמא לר"י יש ליישב קצת לפי דעת הפוסקים דיד נמי מועיל לפחות מפול דלא כפירש"י א"כ אכתי מוכח בק"ו מיד אבל לרב וודאי קשיא אבל מ"מ פשטות הסוגי' הוא דשומר במת ג"כ מועיל ואפשר דזהו דוקא כיון שכבר ידענו שומר לצרף אלמא דיש לו מעלת הצירוף אז מועיל להיות שומר לפחות מכזית אבל אי לא הי' לו מעלת הצירוף לא הי' מקום לומר בו שיועיל טפי מיד ולפי שיש לו מעלת הצירוף בעלמא מועיל אפי' במקום שאינו מצטרף כגון בנבלה ומת אפי' לפחות מכזית או כפול אך מה שיש לדקדק דקאמר מיתיבי משמע דפריך לאיזה משניהם והדר קאמר ורב האי במאי מוקים ומפרש לרב ולר"י וא"כ על מי הי' התיובתא גם יש לדקדק דקאמר ברב ורב האי במאי מוקים לה וגבי ר"י אמר ור"י אמר ונראה לי דעיקר הקושיא היתה לר' יוחנן ולרב ידע המקשה דניחא כמו שמפרש משום דלעולם לא קשיא רק מחד ואי מוקי ביד סובר כר"י בן נקוסא אבל בשומר לכ"ע יש שומר לפחות מכזית ואי מוקי בשומר סובר כת"ק וביד לכ"ע אין יד לפחות מכזית אבל לר"י הוקשה לו שפיר דאי בשומר לא מצי לאוקמא דקשיא מתרווייהו כמו שפירש"י [ודברי התוס' צ"ע בזה כמו שאבאר בתוס'] וביד נמי ס"ד דלא אתי שפיר דנראה מדברי ר"י דאין יד חלוק כ"כ משומר בתרי דרגי רק בחד דרגא דאי יש יד פחות מכזית יש שומר פחות מפול אבל השתא דמוקי לה ביד א"כ ר"י בן נקוסא דסובר אין יד לפחות מכזית א"כ בוודאי לא ס"ל דיש שומר לפחות מכפול דא"כ חלוק שומר מיד לדידי' בתרי דרגי א"כ לדידי' וודאי אין שומר לפחות מפול א"כ מנא לי' דת"ק פליג עלי' בהא דילמא נקט יד לרבותא דאפי' יד יש לפחות מכזית וה"ה שומר וכיון דר"י בן נקוסא סובר אין שומר לפחות מפול כל דלא שמענו דת"ק חולק בזה אין ראוי לחלוק על ר"י בן נקוסא בהא ואהא משני ור"י אמר כולה ביד וממילא יש לנו לומר כשם דפליגי ביד בחד דרגא כך פליגי בשומר בחד דרגא דלכל אחד חלוק שומר מיד בחד דרגא ועל צד ההכרח הוצרך לתרץ לר"י כך והיינו דמקשה מעיקרא מיתיבי דרך קושיא לר"י דלא ניחא לי' למקשה לתרץ כך ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה ור"י:
שם ור"י אמר כולה ביד. לא נתבאר לי לכאורה לשון זה כולה ביד אטו ס"ד לפרש חציו ביד וחציו בשומר והרי לרב דאמר איבעית אימא ביד לא קאמר כולה ביד וכן בשומר לא קאמר כולה בשומר דפשיטא דאי אפשר לאוקמא רישא ביד וסיפא בשומר או להיפוך ונראה לי דכך הכוונה דכלפי שאמר לרב שני אופנים ביד וכר"י בן נקוסא ובשומר כת"ק קאמר דלר"י אין לנו שני אופנים רק כולה ביד וכת"ק ואופן אחר ליכא לדידי' וכל זה הוא דלא כנראה מדברי התוס' בד"ה ור"י ועמ"ש שם:
שם ת"ש ר"י אומר וכו'. נראה לי דהשתא נמי מקשה לר"י והיינו משום דלרב כל היכי דמוקי לה לא קשיא לי' אלא מחד וסובר כאידך וכל היכי דמוקי לה אמרינן דלא פליגי רק בהא ובאידך כ"ע כרב אבל לר"י אי פליגי ביד לא שייך לומר דכ"ע מודי בשומר דהא לאחרים דאין יד לפחות מכזית יהא שומר חלוק מיד בתרי דרגי דיד לפחות מכזית אינו ושומר ישנו אפי' פחות מפול וכן נמי אי פליגי בשומר ליכא למימר דביד לא פליגי דהא לת"ק כיון דשומר אינו פחות מכזית כ"ש יד וא"כ ר"י כמאן וע"כ דאחרים פליגי ביד ג"כ ואי פליגי באמת ביד ובשומר א"כ ע"כ כפול דוקא אמנם מה דמשני לר"י בשומר יתבאר בסמוך בס"ד:
שם ור"י אמר כולה בשומר והוא דאמר כאחרים פירש"י בד"ה אמרי אינהו דכ"ש אי הוי מוקי לה ביד הוי ניחא לי' טפי וכו' ואפ"ה קאמרי אחרים כפול ור"י הכי גמיר לה וכו' הילכך מוקי לה בשומר ע"כ. ודבריו מגומגמין מאוד דבפשיטות הוי לי' לומר דלכך לא מוקי ביד משום דקולית קתני וסתם קולית שומר הוא גם מה שסיים ור"י הכי גמיר לה הוא תירוץ אחר לכאורה דלכך לא מוקי לה ביד דא"כ כפול דוקא ור"י גמיר דהך כפול לאו דוקא ומה זה שהרכיב הדברים לחד תירוץ גם למה לו לומר ואפ"ה קאמרי אחרים כפול הא בלא"ה כיון דסתם קולית שומר הוא מוקי לה בשומר ואדרבא אי הוי מקשינן והא סתם קולית שומר הוא ואפ"ה קאמרי אחרים כפול קושיא זו קשה השתא ג"כ דמוקי לה בשומר והא עד כפול קתני ומשני דעד כפול לאו דוקא רק אי הוי מוקי ביד כפול דוקא ואין מקום לומר רק כיון דקתני קולית אי אפשר לאוקמא רק בשומר דסתם קולית שומר הוא ועוד תמוה לי היכי קאמר הרב ז"ל דמשום קולית לא מוקמינן ביד דהא חזינן לרב דאי הוי מוקי בשומר הוי ניחא לי' בפשיטות עד כפול דהוא סובר אין שומר לפחות מפול ומ"מ לא משגחינן על זה ומוקמינן לי' נמי ביד אף דקתני קולית כ"ש לר"י דאי מוקי בשומר יצטרך לומר עד כפול לאו דוקא דהוי לי' לאוקמא ביד ולא לחוש למה דקתני קולית ועכ"פ הוי לי' לאוקמא נמי ביד כמו לרב ומ"ש דלר"י לא זכר רק בשומר וע"כ אין לנו לומר רק משום דשמענו לר"י דקאמר אין זה שיעור ע"כ בשומר מוקי לה וא"כ כל דברי רש"י ז"ל אך למותר ולא הוי לי' לומר רק ולכך מוקי לה בשומר ולא ביד דהכי גמיר ר"י אין זה שיעור לכן נראה לי דכוונת רש"י כך דוודאי לרב דמוקי לה ביד היינו משום דלדידי' בהך אוקימתא מצי סבר כת"ק דאחרים כמ"ש אבל לר"י כיון דס"ס אי אפשר לאוקמא רק כאחרים מוקי לה במה דניחא לי' טפי רק דקשיא לי' לרש"י הא הך אוקימתא ביד לכאורה ניחא טפי ואהא כתב דאי הוי מוקי ביד והוי קשיא קולית לא הוי אפשר לומר דבשומר נמי מיירי דא"כ שוב אי אפשר לומר דכפול לאו דוקא בשומר דהא ע"כ כפול דוקא מכח יד אבל השתא דמוקי בשומר אמרינן דכך גמיר לה ר"י מרבי' דכפול דאחרים לאו דוקא משא"כ אי ביד מוקי לה לא יועיל זה דע"כ דוקא מכח יד אבל הא אי אפשר לתרץ בפשיטות דלכך לא מוקי ביד משום דכך גמיר מרבי' דמיירי בשומר דפשיטא דלא הי' ברור לו דכוונת ר"י אין זה שיעור היינו דכך גמיר דכפול לאו דוקא א"כ פשיטא דכל השקלא וטרי' לר"י מיותר כיון דבפי' אמר דכך קיבל דבשומר מיירי אחרים וע"כ דוודאי יש לפרש פלוגתא דר"י ור"ח דר"ח סובר זהו שיעור מוגבל לכל ואין שום דבר שיהא בפחות מזה ור"י סבר אין זה שיעור האחרון שיש דבר שהוא פחות משיעור זה והיינו שומר ואכתי הוי מצי לאוקמא ביד גם לר"י לזה כתב רש"י דאי הוי מוקמינן ביד והוי קשיא קולית לא הי' אפשר לנו לומר דכך גמיר דלאו דוקא דע"כ דוקא כיון דביד מיירי אבל השתא דמיירי בשומר אמרינן דכך גמיר לה דלאו דוקא ולכך ניחא לן טפי לאוקמא בשומר מלאוקמא ביד כיון דס"ס אתיא כאחרים דוקא משא"כ לרב ניחא לי' טפי לומר קולית לאו דוקא כדי שיהא כת"ק דאחרים כנ"ל:
מיהו בעיקר פירש"י ז"ל יש לי לדון דמשמע מדבריו בהדיא דהשתא דמוקי לה בשומר היינו בשומר לאו ביד דהיכי אפשר לומר כן דאי ביד לא פליגי כלל תיקשי לר"י היכי אמר יש יד לפחות מכזית והרי ת"ק דאחרים דסובר דוקא שיש עלי' כזית ומיירי בשומר א"כ כ"ש ביד דבעינן כזית דוקא וכיון דאחרים לא פליגי הרי לכ"ע אין יד לפחות מכזית ור"י כמאן ואי בחמת פליגי אחרים ביד ג"כ הרי ממילא מיירי ביד דהיכי אפשר דהך פלוגתא עצמה דשייכא ביד ובהא פליגי שפיר עד כפול בהא לא מיירי רק בשומר בלבד וכפול לאו דוקא ועוד אי בשומר בלבד מנא לי' לר"י באמת דפליגי אחרים ביד והיכי פסק ביד דלא כת"ק גם תמוה לי דקאמר איידי דקאמר ת"ק שיעורא קאמרי נמי אינהו שיעורא והדבר תמוה היכי שייך איידי כה"ג כיון דעיקר פלוגתייהו בהא דת"ק מגביל שיעור לשומר ואחרים פליגי דאין שיעור לשומר כלל ואטו אי יחלקו שני תנאים זה אומר כך וזה כך יאמר השני כראשון איידי ואדרבא כיון דבהא פליגי פשיטא דצריך לומר דפלוגתא כמות שהיא לכן נראה לי ברור דהא דקאמר כולה בשומר היינו כלפי מה שאמר לרב דמצי מיירי ביד ובשומר לא פליגי ואהא קאמר דלר"י לא ימלט דפליגי בשומר וודאי דאי בשומר לא פליגי א"כ לת"ק נמי שומר הוי אפילו לפחות מפול וזה אין סברא שיהא שומר רחוק מיד בב' דרגי דביד בעינן כזית דוקא ובשומר אפי' פחות מפול והרי לאחרים אין שומר עדיף מיד רק בחד דרגא ומ"ש דלת"ק עדיף בתרי דרגי וע"כ דפליגי בשומר אבל ביד פשיטא דפליגי לר"י דאי ביד לא פליגי ר"י דלא כמאן והיינו דקאמר איידי דת"ק נקט שיעורא נקטו אינהו נמי שיעורא והיינו דהם אומרים שיעור שלהם ביד אף דשומר אין לו שיעור נקטו שיעורא משום ביד איידי ת"ק אבל וודאי יש שיעור לאחרים כפול ביד והא דפליגי אי זה שיעור היינו דר"ח סובר זהו שיעור ופחות מזה ליכא לשום תנא ור"י סבר אין זה שיעור מוגבל כי יש שאין לו שיעור זה דהיינו שומר כנ"ל ועמ"ש בדיבורי התוס' בזה:
שם מפני שרוצה במשמושן פירש"י בד"ה משמושן וז"ל ורישא דמתניתין וכו' שייר בו, גרגיר אחד טמא שיש שרביטין הרבה וכו'. ולשון זה תמוה מאוד שהרי לפירש"י הכוונה שרביט אותו שהקטנית מונח בתוכו והרי יש בין השרביט והפול כביצה כמו שכתב בעצמו ומאי ענין הרבה שרביטין לכאן ונראה לי דכוונתו דלא שייך שרוצה במשמושן כדי שלא יתערב בהן פסולת וכיון שלא נשתייר רק גרגיר אחד דהיינו קטנית אחת בשרביט אחד היכי שייך שיתערב פסולת לזה פי' דהא דאמר שייר בו גרגיר אחד אין הכוונה שאין שם רק אותו שרביט בלבד רק הרבה שרביטין יש ואחד מהן ריקנו ולא נשאר בו רק גרגיר אחד ולכך הוי שומר דניחא לי' בשרביטין שלא יתערב בהן פסולת וממילא גם שרביט זה בכלל ועמ"ש בתוס' בד"ה שרביט ובד"ה שייר ובד"ה הכא:
שם ברי' שאני פירש"י וכי קאמר רב כגון חצי פול ולעיל נמי גבי שרביטין הוי מצי לתרוצי ברי' שאני והוא דחוק מאוד דמשמע דלא קאי אהא דמעיקרא כלל ובכה"ג רגיל הש"ס לומר השתא דאתי להכי מעיקרא נמי ברי' שאני ועוד דהוי לי' לישנוי' מעיקרא הכי ולא לשבש במשמושן כמו תשמישן אבל לדעתי נראה פשוט מדקאמר חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשים בקליפתן ולא קאמר עדשה בקליפתה משום דלא מיקרי ברי' אלא שנברא כך עם השומר עליו כמות שהוא לכך הוי שומר חשוב כיון שכך נברא לו לשומר בכמותו אבל עדשה כיון שיש בשרביט כמה עדשים הרי לא נברא שומר זה לאותו גרגיר הנשאר בשרביט אחר שריקנו לא חשיב שומר לאותו גרגיר ולא שייך בזה ברי' רק בחטה ושעורה דקליפתה נברא כך לחטה זו ושעורה זו הוי שפיר ברי':
בתוס' בד"ה ורב במאי מוקי לה. הו"מ למימר לר"י אי ביד אי בשומר קשיא סיפא היינו לפי שיטתם בדיבור שאחר זה דבשומר ניחא אי יסבור כת"ק אבל לפי מה שפירש"י בשומר קשיא לר"י מתרווייהו וכבר כתבתי בגמרא דעיקר הקושיא היתה ר"י משום דבשומר קשיא לתרווייהו וביד נמי הוי משמע לי' דאין שומר חלוק מיד רק בחד דרגא וכיון דר"י בן נקוסא סובר אין יד רק בכזית בוודאי לא יסבור דיש שומר אפי' בפחות מפול וא"כ מנין לו לר"י דת"ק חולק עליו בשומר כיון דלא פליג רק בפחות מכזית ומנא לן דסובר יש שומר לפחות מפול והיינו דקאמר ורב במאי מוקים היינו בלשון שאלה אי מוקי כך או כך אבל לר"י קאמר ור"י אמר משום דלדידי' עיקר הקושיא ועמ"ש בסמוך:
בד"ה ור"י אמר כולה ביד וכת"ק הוי מצי למימר כולה בשומר וכת"ק וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דמה יענו להא דאמר ור"י אמר כולה ביד לשון כולה היאך יתפרש דמי הוא אשר עלה על דעתו לפרש מתניתין לחצאין חציו ביד וחציו בשומר דהא תרי תנאי פליגי ופשיטא דבחד גוונא פליגי והרי לרב לא קאמר כולה ביד כולה בשומר וברור דהכוונה דכלפי שאמר לרב שיש לו ב' דרכים אי בעי בשומר אי בעי ביד קאמר דר"י לית לי' שני דרכים רק כולה ביד מוקי לה וכת"ק והרי זה מבואר דבפי' רצו בעלי הגמרא לשלול דר"י לא מצי לאוקמא רק ביד ולא בשומר והיינו כפירש"י ודוחק לומר דהכוונה כלפי שאמר לרב ב' דרכים דמצי סבר כת"ק ומצי סבר כיהודא בן נקוסא קאמר דלר"י אין לו רק כת"ק דא"כ הוי לי' לומר כולה כת"ק וביד ומדקאמר כולה ביד ש"מ דבשומר לא מצי לאוקמא לר"י ועוד תמוה לי דהיכי מצי למימר לר"י דמיירי בשומר דא"כ ליהודא בן נקוסא אפי' שומר לא מצטרף אפי' לכזית ות"ק נמי לא זכר כזית א"כ מאיזה צד יסבור ר"י דיש שומר לפחות מפול כיון דיהודא בן נקוסא פליג עלי' ות"ק לא קאמר רק ב' חצאי זיתים ועוד תימא דא"כ דבשומר פליגי א"כ ביד ר"י בן נקוסא פשיטא דסובר אין יד דאפי' בשומר פליג כ"ש ביד ות"ק נמי לא מצינו דפליג עלי' רק בשומר ומאיזה צד נימא דגם יד יש לפחות מכזית כיון דת"ק לא מיירי רק בשומר וע"כ בשומר וביד נחלקו א"כ ר"י דלא כמאן במה דס"ל יש שומר לפחות מפול ואי נימא דבאמת פליגי בשומר ומה דנקט ת"ק בשומר ה"ה ביד רק דנקט שומר להודיעך כחו דר"י בן נקוסא וכן נמי נקט ב' עצמות להודיעך כחו דר"י בן נקוסא אבל מלבד שלא זכרו התוס' כח זה רק של ב' עצמות אבל בלא"ה כיון דבאמת מיירי ת"ק ביד ג"כ שוב לא שייך לומר דב' עצמות להודיעך כחו דיהודא בן נקוסא כיון דבאמת דוקא הן לענין יד לכן ברור דלר"י רק ביד מוקי לה ולא בשומר ובשומר לכ"ע יש לומר אפי' לפחות מפול וכמו שפירש"י:
בד"ה ור"י אמר כולה בשומר וביד לא בעי לאוקמא וכו' כבר כתבתי שזה מן התימה דהיכי אפשר דביד לא מיירי דת"ק פשיטא דמיירי ביד ג"כ דכיון דשומר בעי כזית כ"ש יד ואי אחרים לא נחלקו ביד א"כ ר' יוחנן ביד דלא כמאן וע"כ דנחלקו ביד ג"כ דמהני כפול א"כ היכי אפשר לומר דביד לא מוקים לה כיון דע"כ ביד פליגי ממש כמות שהוא לת"ק כזית ולאחרים כפול רק הא דקאמר כולה בשומר משום דלרב הוי מיירי רק ביד ובשומר לכ"ע סגי כפול ולא פליגי כלל ולר"י ע"כ פליגי בשומר דאי ביד גרידא לא שייך לומר דביד יסבור ת"ק כזית ובשומר אפי' פחות מפול דכל כך אין שומר חלוק מיד כמ"ש לעיל:
בד"ה ר"י אמר אין זה שיעור אין להקשות וכו' דס"ל כאחרים וכו'. לא נתבררו לי דבריהם שהרי ע"כ אין להקשות רק על מה שאמר יש שומר לפחות מפול אבל על יד פשיטא דלא קשיא כלל דמהכא דקאמר אין זה שיעור לא מוכח דיש יד לפחות מכזית ושמא ביד לכ"ע בעי כזית א"כ היכי כתבו דמהך דקאמר אין זה שיעור לא מוכח דס"ל כאחרים דמשום דשמע לי' מרבי' אמר כך דמ"מ מוכח דס"ל כאחרים כיון שאמר יש יד לפחות מכזית ולת"ק זה אי אפשר דהא בפי' אמר דבעינן כזית דוקא וע"כ דכאחרים ס"ל. והכי הוי להו לומר דאי מהך דקאמר אין זה שיעור לא הוי ידעינן דר"י ס"ל יש שומר לפחות מפול דיש לומר דאיהו מוקי לה בין ביד בין בשומר וכפול דוקא וס"ל כאחרים ובין יד בין שומר צריך פול עכ"פ והא דקאמר אין זה שיעור הוא דרבי' גם לא נתבאר לי מה שכתבו דאי הוי אמר ר"י הך דלעיל בלבד היינו טועים לאוקמא ביד ולמימר דהוי דוקא דאיזה טעות יש כאן הא באמת ביד דוקא ואי נטעה דבשומר נמי דוקא הא בפי' אמר יש שומר לפחות מפול ועיקר קושיתם לא הבנתי כלל דוודאי הך אמר מעיקרא דאין זה שיעור ובתר הכי כיון דרב סובר אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מפול דמפרש הך ברייתא ביד או בשומר כאחרים ור"י הוצרך לחלוק עליו בהא דיש יד לפחות מכזית נקט נמי אין שומר לפחות מפול:
בד"ה שרביט שריקנו פי' בקונ' וכו' ולא משמע כן. לפי שדברי התוס' ורש"י בענין זה צריכין ביאור צריך אני להאריך קצת בביאור המשנה בעוקצין שם ואח"כ יתבאר ביאור סוגי' זו כאן על פי פירש"י ופי' התוס' לפי גירסתם ומה שיש לדון עליהם והנה שם איתא שרביט של תמרה שריקנו טהור שייר בו תמרה אחת טמא וכן בקטנית שרביט שריקנו טהור שייר בו גרגיר אחד טהור ר"א ב"ע מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית מפני שהוא רוצה במישמושן ע"כ והנה דבר ברור הוא דהך משנה ביד מיירי דהא שרביט של תמרה בוודאי ביד הוא וכן פסוגא של אשכול דמעיקרא וכן התחלת המשנה כל ידות האוכלין וא"כ פשיטא דכיון דקאמר דכן בקטנית דג"כ מכח יד אתינן עלה וא"כ תימא לפי גירסת רש"י ופירושו הך דקטניתה לא דמי כלל להנך דמעיקרא דשרביט של קטנית לפי פירושו הוא הקופא שהקטנית מונחים בו וגרגיר אחד היינו קטנית אחת בתוך הקופא א"כ אין זה יד רק שומר ונהי דהא לא קשיא למה לא מקשה מת"ק דמוכח דשומר הוי לפחות מפול דהא אינו מחלק בין פול לקטנית ובוודאי לא שייך לומר דת"ק סובר להיפוך דוקא לפול הוי שומר ולא לקטנית היפוך דברי ראב"ע מ"מ יש לומר דברישא ידע שיש לפרש משום יד ונגע בקולחא אבל מראב"ע ס"ד להקשות כיון דקתני במישמושן אבל הא וודאי קשיא דהך וכן בקטנית משמע דמשום יד הוא ולפירש"י הך דקטנית לת"ק נמי משום שומר הוא כיון דשרביט הוא קופא ובאמת שגם בזה יש לתמוה היכי אפשר דקטנית משום יד הוא היכי קאמר שייר גרגיר אחד טמא הא אין יד לפחות מכזית וכ"ש פחות מפול אבל באמת הא לא קשיא כלל דאי נפרש שרביט הוא הקלח שהרבה שומרין דבוקין בו שריקנו שהסיר האוכל מן השומרין ושייר גרגיר אחד שפיר יש לומר כיון דשומר מצטרף יש בשומר בצירוף עם הגרגיר כביצה ושפיר הוי הקלח יד מכח אותו גרגיר עם השומר שמצטרף עמו אך לפי זה מוכח מת"ק דשומר הוי לפחות מפול גם לא הבנתי הך שרביט של קטנית שריקנו טהור מקמש"ל פשיטא כיון שאין כאן אוכל ואי בא התנא לומר העיקר דס"ד דיד אפילו הוסר האוכל עדיין מקבל טומאה לפי שהי' יד מעיקרא א"כ הי' לו לומר בפשיטות כל ידות האוכלין שהסיר האוכל מהן טהורין ומה נ"מ תמרה או קטנית ודוחק לומר דעיקר קמש"ל סיפא שייר גרגיר אחד במה נפשך אי יש שיעור בוודאי טמא ואי אין שיעור למה טמא ואי דבא לומר יש יד לכל שהוא מלבד שיקשה בין לרב בין לר"י דעכ"פ כפול בעינן ליד אבל בלאו הכי הוי לי' לומר בפשיטות יש יד לכל שהוא ונהי דבמסקנא מוקי בקולחא אבל בס"ד קשיא ועוד דבקולחא נמי פשיטא כיון שיש שיעור שיהא יד גם למה בריקנו טהור הא הוי יד לנשאר ואי דלא נשאר רק זה א"כ אכתי היכי הוי יד באופן שלא נתבררו לו אותן הדברים כלל ודבר זה קשה בין לרש"י בין להתוס' ועוד קשיא לי טובא היכי קאמר ראב"ע מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית ופירש"י לפי שהפולין גסין ואין צריכין לשומר והקטנית דקין וצריכין לשומר א"כ מאי ענין דברי ראב"ע לשרביט שריקנו הרי מחלקותו על עיקר השרביט אפי' לא ריקנו כלל דבפולין אין השרביט חשוב שומר ובקטנית חשוב שומר ואין ענינו לכאן וכמו כן לפי מה דמשני בקולחא יש לדקדק למה בפול מטהר הרי יד הוא עכ"פ לכל השרביטין ורש"י פי' דהואיל וגסין הן אין צריכין ליד וא"כ פשיטא דאפי' לא ריקנו טהור וכללא הוא אין יד ואין שומר לפולין רק לקטנית והוא תמוה לכאורה:
לכן נראה לי בביאור משנה זו שזה שאמרו שרביט של תמרה שריקנו טהור קמש"ל אף שיש עוד כמה שרביטין ובהן תמרים ושרביט זה מחובר בהן מ"מ אותו שרביט טהור שייר בו תמרה אחת אף דאילו הי' בלבדו לא הי' חשוב מחמת תמרה אחת מ"מ בכלל כל השרביטין הוא ג"כ חשוב אפי' לאותה תמרה אגב כלהו וכן בקטנית שרביט שריקנו היינו עץ דק שהשומרין תלויין בו ויש שם כמה שרביטין שלא נתרוקנו מן השומרין וכל השרביטין מחוברין בקולחא למטה כמו שרביטי תמרים בגוף הדקל שייר בו גרגיר אחד טמא אף שאין גרגיר אחד חשוב מ"מ אגב שאר השרביטין זה נמי חשוב וראב"ע פליג בקטנית דגרגיר אחד אפי' אגב לא הוי חשוב ולא דמי לתמרה ומחלק בין פול לקטנית דבפול כיון שאין צריך לשומר אין השומר כלום ורק האוכל שבתוכו חשוב ומגרגיר אחד לא חשוב לכך מטהר אבל בשל קטנית דצריך לשומר השומר ג"כ חשוב כמו האוכל וכמות שהוא עם השומר שפיר חשוב שיהא השרביט טמא ות"ק מודה לראב"ע דשומר לפול ליכא רק לקטנית רק דסובר דאפי' לאוכל בלבד חשוב השרביט אגב שאר השרביטין אף שאי הי' אותו השרביט בלבד לא הי' טמא כמו בתמרה והיינו דדייק דיש שומר לפחות מפול מדברי ראב"ע שהקטנית קטנות הרבה מפול וקאמר דיש שומר [ואף דיש לומר דבשומר אחד יש כמה קטנית ויש בהם שיעור פול מ"מ כל אחת בפני עצמה היא ואין להם חיבור ועוד דלא חילק כמה קטנית יש בגרגיר ופעמים שאין בו רק אחת או שתים וכ"ש לפירש"י שלא שייר רק גרגיר אחד היינו קטנית אחת בשומר אחד וכן לגירסת התוס' גרגיר בכל שומר אין כאן רק קטנית אחת וחשוב שומר] ומשני דנגע בקולחא ומשום יד והיינו דבקולחא יש כמה שרביטים והקולחא יד להם וסובר ת"ק כיון דהוי יד לשאר השרביטים שלא נתרוקנו הוי נמי יד לזה אגב אינך וראב"ע פליג ומחלק דבפולין כיון שהשרביטין גסים אין צריכין כ"כ לקולחא ואפילו לשרביטין שלא נתרוקנו לא הוי יד חשוב כ"כ ואינו כדאי לגרור אגבן אף אותו שרביט שנתרוקן ואין בו רק גרגיר אחד אבל בקטנית כיון שהשרביטין דקין צריכין לקולחא שיחבר אותם והוי יד חשוב וגורר גם אותו השרביט שנתרוקן אגב אינך והא דפשיט מראב"ע לקמן דשני שומרין מצטרפין יתבאר לקמן בס"ד דאתי שפיר ג"כ לפי הנ"ל:
בד"ה שייר גרגיר אחד לכל שומר. טמא וקס"ד דמיירי שנגעה טומאה בשומר וכל הגרגרים וכו' עד לבסוף. כל דבריהם בזה צ"ע חדא דהיכי ס"ד דנגע בשומר כיון דמעיקרא קתני שרביט של תמרה שריקנו טהור שייר בו תמרה אחת טמא והתם ע"כ לאו על שומר קאי רק על יד וכן נמי שרביט של קטנית ומאיזה צד ס"ד דנגע בשומר ולפי מה שפירשתי לעיל ניחא דס"ד דנגע בשרביט דלא הוזכר רק שרביט ומשני בקולחא והיינו השורש שכל השרביטין דבוקין בו גם מה שנראה מדבריהם דהך קושיא לר"ח הוא אינו נראה כלל דמנין לנו דר"ח מוקי לה בשומר דילמא ביד מוקי לה וקאמר זהו שיעור ור"י מוקי לה בשומר לכך קאמר אין זה שיעור ועוד למה לא מקשה באמת לרב לעיל דסובר אין שומר לפחות מפול כדפריך מאינך ברייתא דלעיל וברור דמאי מייתי הכא הך דרבי חנינא ור"י היינו לסיועי מה דמוקי לר"י בשומר ואיידי דת"ק נקט שיעורא נקטי אחרים שיעורא והדר מקשה וחוזר אדלעיל בפלוגתא דרב ור"י ומקשה לרב דקאמר אין שומר לפחות מפול מהך משנה ומ"ש ולפי מה שפירשתי מייתי מינה שפיר יתבאר לקמן בס"ד הראי' לפי מה שכתבתי בגמרא ועיין מה שכתבתי ע"ב בתוס' בד"ה שומר:
בד"ה הכא נמי בקולחא ומשום יד וא"ת א"כ מה לי ריקנו ומ"ל לא ריקנו וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דפשיטא דאי ריקנו טהור כיון שלא נשתייר כלום וצריך לומר דכוונתם מה לי ריקנו ושייר גרגיר בכל אחד או לא ריקנו כלל ומאי קמש"ל דבריקנו ושייר גרגיר טמא הא הוי כלא ריקנו כלל וזה שכתבו דלמאי דס"ד ניחא דקמש"ל וכו' אלמא דעיקר הקושיא היתה מה קא משמע לן בריקנו ושייר גרגיר דטמא:
מיהו מה שכתבו דקמש"ל אפי' ליכא כזית במקום אחד לכאורה צ"ע כיון דדעתם שאין אוכלין הנוגעין זה בזה מצטרפין וכ"ש כאן שאינן נוגעין כלל וכ"ש השתא שאין השומר חשוב ומפסיק ביניהם וצ"ל דמ"מ כיון שמחוברין כולם בשרביט השרביט מחברן עד שחשובין כמחובר גמור להצטרף אבל הא קשיא מקמש"ל בריקנו לגמרי דטהור כיון דליכא אוכל כלל ולהנ"ל ניחא דס"ד כיון שהשרביט מחובר לשאר שרביטין והני יש בהו אוכל והם מחוברין ס"ד אף זה טמא קמש"ל והיינו דקמש"ל בריקנו ושייר גרגיר אחד אף שבעצמו לא הוי חשוב דליהוי לי' קולחא יד מ"מ כיון דהוי יד לאינך שרביטין הוי נמי יד להך שרביט שאין בו רק גרגיר אחד כנ"ל. ולדברי התוס' קשה לי מ"ש דהשתא מפרש ע"כ שיש בין הגרגרים כולם כזית בלי שומר כלל א"כ למה מעיקרא הוי ס"ד שאין בכל הגרגרים כזית רק בצירוף השומר וצריך לומר לדעתם דלא היתה הקושיא מעיקרא מצד צירוף השומר רק השומר מכנים טומאה לאוכל וכל הגרגרים מצטרפין לכזית וקמש"ל דשומר מכניס אפי' לפחות מפול אבל לא ידעתי כיון דהשרביט יד ואי נגע בשרביט בודאי טמא דכל הגרגרים מצטרפין א"כ מאיזה צד ס"ד דנגע בשומר ואי משום דאי ביד קשה מקמש"ל כיון דיש כזית א"כ הוי לי' להקשות מת"ק דקאמר שייר גרגיר בכל שומר טמא מקמש"ל וע"כ דנגע בשומר וקמש"ל דהוי שומר לפחות מפול ועכ"פ כיון דלת"ק ידע דנגע בשרביט מאיזה צד ס"ד לראב"ע דנגע בשומר והוא תמוה לפע"ד ולפי מה שפירשתי ניחא ועוד דאפי' אי אין שומר כזה מכניס מ"מ לא גרע מיד כיון דשומר נמי מחובר ביד הוי כמו היד עכ"פ כיון שהיד נושא לשומר ושומר לפרי ודוק:
(ע"ב בגמרא שני שומרין מהו שיצטרפו וכו' שומר שחלקו קא מיבעי' לי' וכו' ת"ש ראב"ע מטהר בשל פול. הנה כבר פירשתי המשנה הלזו דת"ק ס"ל אף דאין חשיבות עוד לגרגיר אחד שיהא השרביט לו יד מ"מ כיון דמעיקרא הי' יד גמור ועדיין לא נתרוקן לגמרי עדיין חשוב הוא בכלל שאר השרביטין שלא נתרוקנו ועדיין הוי יד וראב"ע סובר דדוקא לשל קטנית הוי יד כיון דצריך לשומר ושומר מצטרף ועם השומר הוי כזית ואפשר אפי' פחות מכזית כיון דשומר שלם הוא חשוב ליהוי לו השרביט יד ולא יצא מתורת יד עדיין בכלל שאר השרביטין אבל בשל פול כיון דהשומר אינו כלום ולא נשאר כזית אוכל לא חשוב דליהוי לו יד והשתא שפיר מוכח דיש שומר לפחות מפול ומוכח נמי דשני שומרין מצטרפין דאי ס"ד אין מצטרפין לפי שאין באחד מהן שיעור ביצה עם השומר א"כ פשיטא דשניהם אין להם צירוף כלל וע"כ לא אמרו יש שומר לפחות מפול היינו אם יש בצירוף עם השומר כביצה אבל אם אין בו כביצה ממילא אין מצטרפין שניהם דמה נ"מ זה או זה ואי הי' זה מצטרף ממילא גם השני מצטרף ושניהם יש הם חיבור לרש"י על ידי נגיעה ולהתוספות על ידי חיבור כגון, שחלקו לעור בלבד וע"כ שאין שום צירוף לשומר כל שאין בו וצירופו על כל פנים כביצה א"כ כאן מה בכך דשומר קטנית הוי שומר כיון שאין בו כביצה בצירוף אינו מצטרף לאוכל שבתוכו ואין חשוב רק האוכל גרידא ואין הפרש בין קטנית לפול כלל ומשני בקולחא ומשום יד והיינו דבקטנית שהשרביטין דקין נוח לו בחיבורן כולן בקולחא שיהא נוח לשמש בהם אבל של פול גסין הן וכל אחד משמש לעצמו ואין צריכין חיבור הילכך אין הקולחא יד להם רק כל שרביט הוי יד לעצמו וכל שנתרוקן אפילו נשאר גרגיר אחד לא חשיב יד אבל של קטנית הוי הקולחא יד לכלהו ואפילו לא נשאר רק גרגיר אחד עדיין חשוב הוא ואם נגעה טומאה בקולחא נטמאו כל האוכלין שעל כל השרביטין וכן אם נגע בשרביט נטמאה הקולחא דהוי יד אפילו לאותו שרביט שלא נשאר בו רק גרגיר כיון דצריך לו בחיבור שאר השרביטין אבל אי נתרוקן לגמרי שוב אינו מקבל טומאה כלל ומחמת דצריך לשאר שרביטין לא סגי לקבל טומאה בנתרוקן לגמרי רק כל כמה שנשאר מעט אוכל לא יצא מתורת יד שהי' מחמת הקולחא שמחבר הכל והוא צריך לחיבורן לרוב דקותן ומעיקרא נמי ידע שיש לשרביטין חיבור דאל"כ מה בכך דהוי שומר מ"מ הא אין בו כביצה וכיצד יצטרפו שאר האוכלין שעל השרביטין לזה שאין שומר זה שומר רק לאוכל שלו וכן השרביט אינו יד רק לאותו גרגיר שעליו רק כיון שיש חיבור לאוכלין ע"י דבר אחר הוי חיבור ואי נטמא אוכל אחד. מצטרפין כלהו אפילו למין יד ושומר מחברן ומשני דע"י קולחא הווין כל השרביטין עם הקולחא כיד אחד לאוכלין מחמת דניחא לי' בחיבורן ואפי' לא הוי השומרין כלום לא איכפת לן ועמ"ש בתוס' בד"ה שומר: