אור ברסלב

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר

פרק גיד הנשה

במשנה כל הבשר. פירש"י דאע"ג דאמר רחמנא גדי ה"ה לחי' ועוף וכו'. ונראה מפירושו דהך כל הבשר בא לכלול חי' ועוף עם בהמה. ולדעתי נראה מדנקט בהאי לישנא כל הבשר אסור לבשל והוי לי' לומר כדקתני בכלהו בגיד הנשה וכסוי הדם דבשר בחלב נוהג בבהמה וחי' ועוף ולא שייך למיתני כל הבשר רק היכי דבקרא כתיב פרטא וס"ד דרק זה קמש"ל דהכל אסור ולכך בגיד הנשה דקרא סתמא כתיב וכן בכסוי הדם מפורש חי' ועוף לא כללא רק דנוהג בזה ובזה ומדקתני כל הבשר אסור לבשל משמע דקאי אקרא דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ועל זה קאמר דאף דכתיב הכי כל הבשר אסור לבשל דהיינו גדי ורחל ושור וממילא כולל ג"כ חי' ועוף והיינו דס"ד למידק דעוף דאורייתא כיון דקאי אקרא לומר דלאו דוקא גדי רק כל הבשר אסור לבשל א"כ משמע דהכל דאורייתא רק רב אשי מתרץ דוודאי אף שבא התנא לומר דגדי לאו דוקא אבל יש מהן דאורייתא ויש מהן מדברי סופרים. ואפשר לומר דרש"י פי' כאן לפי מה דס"ד דאף דלקמן פליגי בה הכא סתם תנא דהן דאורייתא והיינו מדקתני כל הבשר ע"כ קאי אקרא דכתיב גדי לאשמועינן דלאו דוקא גדי אלא ה"ה חי' ועוף א"כ מוכח דסובר האי תנא חי' ועוף דאורייתא אבל רב אשי מחדש דהך כללא כולל תרתי חדא דבא לאשמועינן דגדי לאו דוקא ה"ה שור ושה והני דאורייתא ומרבה נמי בכללה חי' ועוף דרבנן וכן מדויק לשון רש"י ז"ל דאע"ג ואי בא להקשות קושיא היכי קאמר כל הבשר והא בקרא גדי כתיב הוי לי' לומר ואע"ג וכו' ומדקאמר דאע"ג ש"מ דבא ליפרושי מתניתין דכוונת התנא לאשמועינן דאף דכתיב גדי מ"מ כל הבשר אסור אפי' חי' ועוף דאי לא"ה רק קרא גדי דוקא רק התנא בא לכלול דרבנן לא הוי לי' לומר כל הבשר אסור כיון דמה דמרבה אינו כמו העיקר [ודברי התוס' לקמן בד"ה הא עוף צ"ע כמו שאפרש שם] ורב אשי משני דוודאי בא לרבות דבר תורה כמו העיקר והיינו שור ושה רק הא דקאמר חוץ מבשר דגים משום דחי' ועוף נמי אסורין מדברי סופרים כנ"ל. ודע דלפי מה דמוקמינן בגמרא דיש מהן מדברי סופרים מוכח בהדיא דבשר עוף בחלב אסור בבישול ג"כ מדרבנן דהא קתני בהדיא אסור לבשל ולא שייך לומר דנקט התנא אסור לבשל מה דבבישול מותר רק באכילה אסור ויתבאר בגמרא בס"ד:

שם ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים. בזה הקשו הראשונים ז"ל דמקמש"ל דדגים ותגבים מותר בהעלאה כיון דמותרין בבישול ואכילה ג"כ כדקתני רישא. ונראה לי לפי מה שכתב ב"י דאסור לאכול דגים בחלב מפני הסכנה ואף שהשיגו עליו בספר באר שבע והש"ך בי"ד מ"מ כבר קיימו האחרונים דברי הב"י והוא מבואר בהגהת מהרל"ח על פי מה שמצאו ג"כ בספרי הרופאים וכן הדעת נותן כיון דדגים ובשר יש סכנה א"כ ממילא בכל אברי הבהמה יש סכנה עם דגים וכי בשביל שהקפידה תורה להפריד החלב מן הבשר לענין איסור בשר בחלב אבל לענין הסכנה עם דגים חשיב כשאר אבר מן הבהמה דהא חזינן דס"ד לאסור חלב משום אבר מן החי לולא דגלי קרא להתיר א"כ לענין דגים הוי שפיר סכנה כמו בשר הבהמה ולפי זה יש לומר דקמש"ל דוקא משום איסורא חששו להעלות שמא יאכל אבל דגים וחגבים דסכנתא הוא מוזהר זהירי בי' ולא חיישינן שיבוא לאכלם יחד. והר"ן ז"ל כתב בזה דברים שאינם מובנים לכאורה ומחמת זה שלחו יד הגיה תימא במקום תנא אבל דברי הר"ן ז"ל נראין לי פשוטים דבא לתרץ דלכך קתני חוץ מבשר דגים וחגבים לפי שרוצה לומר דעופות נמי אסורין בהעלאה ואי הוי נקט סתמא אסור להעלות הוי קשה אי רק בשר בהמה קאמר הא עוף נמי אסור ואי כל בשר קאמר הרי אינו אומר לשון שהוא האמת דאף דליכא למטעי שיהיו דגים אסורין בהעלאה כיון דאפי' באכילה מותרין אבל מ"מ אומר לשון שאינו כפי האמת דאי כללא קאמר כל בשר הרי יש במשמע גם דגים ועל זה קאמר דאי אפשר לומר דבר לאשמועינן דדגים מותרין באכילה והיינו מדלא גזרינן בהו העלאה אטו אכילה כמו בעופות דהיתר דגים באכילה מרישא שמעינן וע"כ דלא נקט הכי רק משום קושטא דמילתא שלא יהא במשמע בלשונו דכל בשר אסור להעלות כיון דכולל ע"כ חי' ועוף ודו"ק:

מיהו בעיקר דברי הר"ן ז"ל יש לדון לפי דעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב מותר בבישול ואסור באכילה א"כ לא מוכח כלל היתר דגים באכילה מרישא דשפיר יש לומר דרק בבישול מותר ולא באכילה ולכאורה יש לומר דאדרבא מהא מוכח דדגים מותרין באכילה דאי ס"ד רק בבישול מותרין אבל באכילה אסורין היכי קתני חוץ דגים הא עופות נמי בבישול מותרין ובאכילה אסורין. אבל באמת הא ליתא ויש לומר דמכאן הוציא הרמב"ם דבריו דהך לבשל דמתניתין היינו לאכול כמו שפירש ה"ה והיינו דקשיא לי' למה לי הך חוץ דקתני גבי העלאה וע"כ משום דס"ד לבשל היינו בישול ממש א"כ לא שמענו רק דדגים מותרין בבישול אבל באכילה ס"ד דאסור וממילא הוי אמרינן דעוף אסור בבישול ג"כ קמש"ל דרק עוף אסור להעלות ולא דגים והיינו משום דדגים מותרין באכילה אין לגזור בהו אטו אכילה א"כ ממילא מוכח מסיפא דהך לבשל דרישא היינו לאכול דאי בישול היכי קתני חוץ מבשר דגים הא אפילו באכילה מותרין וע"כ דסיפא גלי ארישא דהך לבשל היינו לאכול א"כ ממילא אין לנו איסור בישול על עוף כיון דלבשל היינו לאכול לכך פסק דמותר בבישול רק באכילה אסור כמו שכתב ה"ה מיהו כבר כתבתי דדברי ה"ה צ"ע בזה דהיכי ס"ד שיאמר התנא אסור לבשל ויהא הכוונה רק לאכול ובישול מותר ובעיקר דברי הרמב"ם יתבאר בגמרא בס"ד:

ודע שיש לדקדק דפתח התנא ברישא בחלב ובסיפא גבי העלאה נקט גבינה ובוודאי לא בכדי שינה התנא מחלב לגבינה והי' אפשר לומר דחלב כיון דע"כ הוא בכלי בפני עצמו הוי הפסק בין הבשר לחלב רק גבינה ובשר אסור שיכול להניחם זה אצל זה או אפשר דס"ד דוקא בחלב חיישינן שלא ישפוך ממנו על הבשר משא"כ גבינה דהוא יבש ולפי מה שכתבתי לעיל דהך חוץ מבשר דגים הכוונה משום סכנה א"כ יש לומר דרק בחלב יש סכנה ולא בגבינה לכך רק גבינה מותר בדגים דליכא בהא משום סכנה אבל בחלב אפשר דאפילו בדגים אסור משום סכנה. ומה שאמר הגבינה והוי לי' לומר להעלות עם גבינה לפי שבא לומר שהוא רוצה לאכול באמת שניהם גבינה ואח"כ בשר ועל זה קאמר דאסור להעלות הבשר ביחד עם הגבינה רק הגבינה יעלה קודם וקמש"ל ממילא דבאופן שאינו רוצה לאכול הגבינה כלל רק הגבינה הוא לאדם אחר והבשר לאדם אחר אז לא פסיקא מילתא לאיסור דאי מקפידין זה על זה אין לחוש כדאיתא לקמן כנ"ל ובזה תבין לשון רש"י ז"ל שכתב דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי וכו' ואע"ג דמותר לאכול גבינה ואח"כ בשר עכ"ל והיינו דקשיא לי' כיון דאסור לאכול שניהם למה יעלה אותם ואי לשני בני אדם הא במקפידין שרי ועל זה פי' דהכוונה לאדם אחד לאכול גבינה ואח"כ בשר וקמש"ל דמ"מ לא יעלה הבשר ביחד עם הגבינה שמא יאכל כי הדדי. מיהו מה שפירש"י ז"ל דקא נגעי ובלעי מהדדי לא ידעתי כוונתו דוודאי אסור להעלותם אפילו בצונן וכ"ש שאסור לאכול כי הדדי אפי' לא בלעי מהדדי ואולי משום דעיקר הגזירה שמא יעלה רותח לכך נקט רש"י דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי היכי דקא נגעי ובלעי מהדדי ואולי צריך להיות כדקא נגעי ובלעי מהדדי והיינו כמו שכתבתי כנ"ל:

שם הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. איכא למידק כיון דטעם ההיתר הוא משום דמיירי ביומא דהקזה דלא אכיל דגים או דכייבין לי' עיני' א"כ מאי ענין זה להך דהכא לאיסור בשר בחלב תדע דאי הוי ביומא דהקזה אפי' בעופות מותר לפי הך סוגי' דמעילה שהביאו התוס'. ונראה לי דאי הוי דגים בכלל בשר לא הוי מהני יומא דהקזה או דכייבין לי' עיני' רק כיון דתליא במימלך עלי' שליח לכך מהני זה והיינו דקאמר כיון דחזינן הכא דגזרינן עוף אטו בהמה ולא גזרינן בדגים משום דדגים בעצמותן אינן בשר לכך ממילא הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים כיון דחזינן דלא גזרינן בהו משום דלבני אדם אין זה בשר ולא חיישינן לאיחלופי בבשר ולכך ממילא בנדרים מותר מהאי טעמא ועמ"ש בגמרא בד"ה הא עוף:

בתוס' בד"ה כל הבשר וכו' תימא וכו' ובתוספתא תני לה וכו'. הנה אי אפשר לפרש דקושיתם הוא במתניתין דלמה לא קתני כל הבשר נוהג כמו באינך דכיון דלא ס"ד דיש חד בבא דצריך לאשמועינן דזהו חדשו בתירוצם א"כ לאיזה צורך ישנה התנא כך וכבר כתבו התוס' לעיל ריש פרק גיד הנשה דצריך שיהא אחד לצורך ואגבי' תני כלהו וכן מוכח באמת התם דאל"כ מאי מוקדשין פשיטא הא כלהו פשיטא וע"כ צריך שיהא חד בבא לצורך. ואמת דבריש שילוח הקן משמע התם לחד מ"ד דכלהו דפרק גיד הנשה שלא לצורך הם מ"מ כבר כתבו התוס' ריש שילוח הקן דמ"מ צריך צורך קצת א"כ מה מקום יש להקשות למיתני כל הבשר נוהג וכו'. וברור דכוונת התוס' להקשות להיפוך כיון דלא תני הכא כך ע"כ משום שאין כאן שום בבא שיהא לצורך א"כ למה תני לה בתוספתא ועוד אפי' יהא כאן בבא לצורך מ"מ תינח אי הוי קתני במתניתין דקתני נמי באינך נקט הכא גם כן איידי אינך אבל בתוספתא לא קתני בשום מקום רק כאן בכל הבשר וזה באמת תימא דבמתניתין דקתני בכלהו לא קתני הכא כך ובתוספתא דלא קתני בשום מקום תני הכא ואהא תירצו דבמתניתין תנא ושייר ומה דשייר במשנה מפרש בברייתא והיינו שיש כאן ג"כ חד בבא לצורך והי' מהראוי למיתני במתניתין רק דשייר ולפי ששייר במתניתין קתני לה בתוספתא. ומיהו איכא למימר דתנא דמתניתין ס"ל דלא צריך כלל דכיון דמעיקרא הי' חל איסור שלא לאכול בחלב וכי בשביל שהקדיש הפקיע איסור זה ואף דמשכחת לה בולדות קדשים יש לומר דסובר בהווייתן הן קדושים אבל תנא דברייתא לא קתני כלהו דכבר תני להו במתניתין רק כאן תני להו לאשמועינן דמעי אמן הן קדושים ומ"מ חל איסור בשר בחלב ועמ"ש בסמוך:

בא"ד על איסור מוקדשין. צ"ע בדבריהם על איזה מוקדשין אמרו אי בקדשים הנאכלין היכי ס"ד שלא יחול איסור בשר בחלב כיון דנאכלין ואפי' על קדשים שאינן נאכלין מ"מ פשיטא שיש כאן איסור בישול ולא שייך לאשמועינן דנוהג בשר בחלב הא פשיטא דנוהג ועוד כיון דחל על בישול ממילא חל על הכל והעיקר כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד ורשב"ם פירש וכו' ולפירושו ניחא וכו'. לכאורה קשה היכי ס"ד דבשר בחלב אינו נוהג בח"ל משום דאיתקש לביכורים דאם כן למה לי ארצך בביכורים למעט ח"ל דאדרבא כיון דביכורים מצוה התלוי' בארץ בב"ח נמי אינו נוהג בחוץ לארץ דאיתקש לביכורים אבל באמת הא לא קשיא כלל דאי משום דמוכח דבב"ח נוהג בח"ל מדכתיב ארצך בביכורים למעט ח"ל בשביל זה אין צריך התנא לאשמועינן וכמה וכמה דברים דמוכחי מדרשה דקראי ותנא מייתי להו ואדרבא מהא דייק התנא דנוהג בח"ל מדכתיב ארצך בביכורים:

אלא דהא קשיא לי ס"ס כיון דחזינן דגלי קרא ארצך בביכורים דחש הכתוב שלא נקיש ביכורים לבב"ח א"כ אכתי קשיא למה לא חש הכתוב להורות קרא שלא נקיש בב"ח לביכורים דאינו נוהג רק בארץ דליכא למימר מדגלי קרא ארצך דהא ליתא דאי לאו דגלי קרא ארצך הוי מקשינן ביכורים לבב"ח דזו תלוי' בארץ וזו אינה תלוי' בארץ א"כ ממילא הוי מקשינן לחומרא דינהוג הכל בכל מקום לכך כתיב ארצך לידע דביכורים אינו נוהג רק בא"י א"כ ממילא כיון דלא חש קרא למיכתב דלא נקיש בהיפוך בב"ח לביכורים יש לנו לומר באמת דאינו נוהג רק בארץ כמו ביכורים וצ"ע לכאורה:

אבל באמת נראה לי דלא קשיא כלל דכתיב בפרשת ראה נבלה ובב"ח בחד קרא וראוי להקיש לנבלה כמו נבלה נוהג בח"ל כמו כן בב"ח ופשיטא דלחומרא מקשינן לנבלה דנוהג בכל מקום ושפיר קמש"ל תנא דתוספתא דלא מקשינן לביכורים משום דאיתקש לנבלה ובזה יש לומר דבהא פליגי דתנא דידן ס"ל דלא צריך לאמרו כלל כיון דכתיב ארצך בביכורים ש"מ דבב"ח נוהג בכל מקום ועוד דידעינן מנבלה ומאיזה צד נקיש לביכורים ולא נקיש לנבלה לחומרא ותנא דברייתא משמיענו האי חידוש פורתא כנ"ל:

אך העיקר שהביאו מהך דפרק ראשית הגז אינה ראי' כלל למעיין שם בפירש"י דארצם לא משמע כלל למעוטי ח"ל אדרבא משמע כל היכי שיש להם ארץ רק ארצך ממעט ח"ל והשתא אי לאו דכתיב ארצך לא הוי מרבינן שותפות רק הוי אמרינן ארצם לרבות כל היכי שיש להם ארץ לכך כתיב ארצך למעט ח"ל ממילא ארצם לרבות שותפות:

בד"ה ואסור להעלות וכו' האי חוץ לא איצטרך דאפי' לבשל שרי אלא אגב רישא נקטי'. כבר הארכתי במשנה מה שיש די בזה בישוב קושיא זו אך בעיקר דקדוק זה אני אומר דלא דמי הך חוץ דסיפא לרישא דברישא מאחר שאמר כל הבשר אסור לבשל הרי כלל הכל לאיסור והך חוץ לא אתי רק להיתר לאפוקי דגים מהך כללא אבל בסיפא חוץ זכר כלל מעיקרא אם כן כלל זה של האיסור יוצא מהך חוץ ולאיסורא הוזכר כלומר מה שאינו דגים אסור להעלות והכוונה דאסור להעלות עם גבינה מה שאינו בשר דגים וחגבים וקמש"ל איסורא אפילו לחי' ועוף ואף דהוי מצי למיתני בסיפא נמי ואסור להעלות כל בשר וכו' מ"מ לא ניחא לי' למיתני הכי דכלל זה אינו אמת דהא דגים מותרין וחזינן ברישא דאיצטרך לומר חוץ לאפוקי מכללא א"כ לא שייך שישנה בסיפא כלל בלי חוץ מה שאינו אמת ומהאי טעמא לא ניחא לי' למיתני כלל עם חוץ כמו ברישא דאז הוי האי חוץ להיתר נזכר וזה אינו דאף באכילה מותר לכך נקט התנא דבריו בסיפא בלי כלל כלל רק האי חוץ מורה דכל חוץ מדגים אסור בהעלאה ובזה אתי שפיר הכל כנ"ל:

דף קד.

בגמרא הא עוף אסור מדאורייתא. כבר כתבתי לפרש דעיקר ההוכחה כיון דהך תנא וודאי בא לומר דמאי דאמר רחמנא גדי לאו דוקא ה"ה חי' ועוף א"כ משמע לי' דמאי דאתי לרבות היינו דאורייתא דאי דרבנן א"כ מדאורייתא בהמה דוקא לא שייך לומר כל הבשר אסור (דברי התוס' בד"ה הא עוף צ"ע כמו שאבאר שם] וכן משמע מתירוצו של רב אשי דקאמר הכי קאמר יש מהן מדברי תורה ויש מהן מדברי סופרים ש"מ דהוי ס"ד דכל הבשר שוה. מיהו לדעת הרמב"ם דבשר עוף מותר לבשל בחלב הוי מצינן ליפרושי בפשיטות דס"ד כיון דקתני כל הבשר אסור לבשל חוץ דגים ואפילו עופות א"כ בוודאי דאורייתא דעל בישול לא שייך לגזור כלל דכיון דאסור באכילה מאיזה צד יבשל וגוף הבישול לא שכיח כלל וכ"ש לגזור אטו בישול בהמה אך יש להקשות דהא רב אשי משני יש מהן מדברי סופרים ומ"מ קתני אסור לבשל ש"מ דאפילו מדרבנן אסור בבישול ואפילו נימא דרב אשי ס"ל כיון דבישול ואכילה חדא מילתא הוא מדאורייתא ממילא תיקון רבנן כעין דאורייתא ואסרו הכל ולא פלוג בין בישול לאכילה אבל עדיין יקשה חדא דלא הוזכר בדברי רב אשי עיקר התירוץ כלל דאפילו בבישול גזרו משום לא פלוג ועוד דעכ"פ למה לא פסק הרמב"ם כרב אשי דהוא בתרא כיון דבאמת בשר עוף בחלב דרבנן. ונראה לי דוודאי עיקר הקושיא דקתני כל הבשר אסור לבשל משמע לי' למקשה דהכל אסור מדאורייתא כמו שפירשתי ורב אשי משני דהכי קאמר דהכל אסור אבל לא הכל שוה יש מהן דאורייתא ויש מהן מדברי סופרים [ומרבה מדאורייתא אפי' שור ושה כמו שפירשתי במשנה] ומ"מ פסק הרמב"ם דמותר בבישול משום דנחלקו ר"ע וריה"ג בבשר עוף לר"ע אינו מן התורה אבל אסור מדרבנן ולריה"ג אפי' מדרבנן מותר דבמקומו של ריה"ג היו אוכלין בשר עוף בחלב הילכך בדרבנן פסק להקל בבישול דדוקא באכילה הל' כר"ע מחבירו אבל בבישול ריה"ג וודאי מתיר ולא שמענו לר"ע דאוסר בבישול דהא מתני' לא נ' דאתיא כר"ע ודילמא ס"ל דאורייתא לכך אוסר בבישול ורב אשי משני דיש לפרש מתניתין כר"ע ג"כ אבל אין זה דבר ברור לדחות ד' ריה"ג דמתיר וודאי וכה"ג אמרינן לעיל אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם לא סתומי והכא נמי כיון דבמקומו של ריה"ג היו אוכלין אנן נחמיר אפי' בבישול בפרט דלא שמענו לר"ע דאוסר מפורש בהא כנ"ל לדעתו ז"ל:

שם אתאן לר"ע דאמר כל מילי דמימלך עלי' שליח בר מיני' הוא וכו'. משמע בהדיא דעוף נמי אינו אסור רק משום דמימלך עלי' שליח הא בלא"ה הוי מותר בעופות ג"כ וכן מפורש להדי' בסוגי' דנדרים שם דטעמא דאסור בעוף משום דמימלך עלי' שליח ובזה תמהו על הרמב"ם ז"ל דפסק דדגים אסורין במימלך עלייהו שליח ועופות אפי' לא מימלך עלייהו שליח אסורין והרב בעל לח"מ כתב ליישב דקושית הגמרא בנדרים לריה"ג דבשר עוף בחלב מותר לגמרי אבל לדידן דקי"ל כר"ע דעוף אסור בחלב מדרבנן א"כ עוף בלא"ה אסור אפי' לא מימלך עלי' שליח. ואני תמה נהי דמיישב הך סוגי' דנדרים אבל היכי יתיישב הך סוגי' דהכא דדייק סיפא כר"ע הא איכא למימר דשפיר אתיא סיפא נמי דלא כר"ע ואתי שפיר טפי כולה מתניתין דדגים מותר ואין צריך ביום הקזה וכייבין לי' עיני' דבלא"ה מותר ועופות אסור כיון דס"ל בשר עוף בחלב אסור מדאורייתא א"כ פשיטא דלא תליא במימלך ומה לר"ע דאינו אוסר רק מדרבנן מ"מ לא בעי המלכה כ"ש הך תנא דהכא דסובר דאסור מדאורייתא דבעוף לא בעי המלכה והך תנא דמתיר עוף ג"כ דסובר כריה"ג ומידי דמימלך עלי' שליח לאו מיני' היא ועכ"פ הכא לא קשיא כלל דשפיר הוי רישא וסיפא דלא כר"ע:

והי' נראה לי לומר בישוב דברי הרמב"ם דוודאי אי בשר עוף בחלב אסור מדאורייתא אין הכרח כלל דעוף הוי בשר דהא בקרא לא כתיב לא תבשל בשר ואי עוף הוי ג"כ גדי. אבל אינו בשר רק תליא בהמלכה ואדרבא אי הוי בשר בעצמותו הוי כתיב לא תאכל בשר והוי נכלל הכל רק שאין זה הכרח אי צריך גדי לכדשמואל לקמן אבל עכ"פ אינו הכרח דמיקרי בשר רק לכך נכלל עוף דכתיב בחלב אמו ואמרינן דהקפיד הכתוב על דבר הטעון שחיטה כאמו דכל דבר הנולד מן האם הוי בכלל האיסור רק שיהא דבר הטעון שחיטה דהא בחלב אמו ממעט חלב שחוטה ולא דגים וחגבים אבל אין הכרח דמיקרי בשר ושפיר תליא בהמלכה והיינו דדייק דסיפא כר"ע בענין זה דמידי דמימלך הוי מיני' דאל"כ מאיזה צד יהא אסור בעוף כיון דהוי דאורייתא אין לנו שום משמעות שיהא בשר אבל לר"ע דגדי אתי למעוטי עוף ש"מ דהוי בשר דלכך כתיב גדי למעטו ואי אינו בשר הוי לי' למיכתב לא תאכל בשר והוי אימעט עוף שאינו בשר וע"כ דעוף נמי הוי בשר לכך כתיב גדי למעטו א"כ לדידי' שפיר לא בעי המלכה כלל כיון דבשר הוא בעצמותו רק תנא דמתניתין דסובר עוף דאורייתא ולא בא גדי כלל למעטו א"כ אין לנו שום סברא שיהא בשר רק מחמת המלכה:

אבל הדבר הקשה אצלי הוא מטעם אחר דהיכי קאמר הכא בפשיטות דטעמא דעוף דאסור משום דמימלך עלי' שליח א"כ תיקשי לי' גופא דמתניתין מ"ש דגים מעופות הא דגים נמי מימלך עלי' שליח כדמקשה בנדרים על הברייתא שם וכן במעילה מקשה על הך ברייתא ומ"ש דלא הקשו על המשנה כאן ולתרץ בהקזה או דכאיב לי' עין. ועכ"פ לפי מה דמשני ר' יוסף דרבי נסיב לה אליבא דתנאי הוי לי' להקשות מ"ש דגים מעופות ובשלמא לרב אשי ניחא כיון דסבר תנא דידן דעוף דרבנן ממילא יש לומר דהוי מין בשר ולא תליא בהמלכה רק בנדרים הקשו שפיר על הברייתא דמפיק עופות מכלל מיני בשר ומ"מ אסור ע"כ משום המלכה אבל לתנא דידן לא קשיא אבל לתירוצו של ר"י דסובר דאורייתא ותליא בהמלכה וודאי הוי לי' להקשות מ"ש דגים מעופות ובהכרח שנאמר דלתנא דמתניתין דידן לא קשיא כלל דדוקא עופות דהוי בכלל בשר דהא אסור בחלב אסורין בנודר אבל דגים דמותרין בחלב ואינן בשר כלל מותרין והא דמקשה מסיפא אתאן לר"ע דילמא שאני עופות דהוי בשר ולא בעי המלכה כלל ואדרבא בזה מיושב טפי החילוק בין עופות לדגים הא ליתא דמ"מ ע"כ אתאן לר"ע דאי לרבנן דר"ע כיון דס"ל דמאי דמימלך לאו בר מיני' הוא א"כ ממילא הי' מהראוי להתיר עוף ג"כ דמה בכך דהוי בשר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והרי בבני אדם מימלך שליח עלייהו ולא נתכוון להם הנודר וע"כ דהמלכה מפיק לי' ממינו והיינו כר"ע דדלועין ובדגים מותר כיון דלאו בשר הן בוודאי המלכה לא משוי להו מינו ורק בעופות ודלועין אמרינן דהמלכה לא מפיק להו ממינו אבל דגים בוודאי אינן מין בשר לא אמרינן בשביל המלכת השליח הוי כמו מינו משא"כ בברייתא דהתם דקתני אסור בכל מיני בשר והדר קתני ואסור בעופות ש"מ דסובר דעופות לאו מין בשר הן רק מחמת המלכה הוי דינן כמו מינו א"כ מקשה שפיר דגים נמי מימלך. ולפי זה מוכח ממילא דעופות נמי כל דלא מימלך עלייהו שליח כלל לא מהני אפי' אי הוי בשר דבלשון בני אדם לא הוי בשר וזהו דלא כדעת הרמב"ם הנ"ל:

לכן נראה לי בישוב דברי הרמב"ם דבלא"ה יש להבין מה שזכר הרמב"ם חילוק מקומות מקום שדרכן דמימלך עלי' שליח ובגמרא לא הוזכר כלל חילוק מקום רק עופות ודגים מימלך עלייהו שליח ובדגים מועיל יום הקזה או כייבין לי' עיני' אבל לא הוזכר חילוק מקומות לכן נראה דקשיא לי' להרמב"ם קושיא הנ"ל מ"ש דלא הקשו כאן כלל מ"ש דגים מעופות במשנה דידן לזה ס"ל דוודאי אי עופות מין בשר הוא ממילא בכל דוכתא מימלך עלייהו שליח דפשיטא כיון דהא נמי בשר הוא למה לא ישאל אי יקנה עוף ואפי' אירע דלא נמלך בטלה דעתו רק דגים כיון דלאו בשר תלוי בחילוק מקום דיש מקום דחביב עליהם דגים שואל הוא לא מצאתי אלא דגים ואיכא דוכתא דלא נמלך כלל כיון דלאו בשר הוא כלל והשתא שם בנדרים דקתני אסור בכל מיני בשר ואסור בעופות ש"מ דעופות לאו מין בשר הוא א"כ ממילא שוה לדגים דאיכא דוכתא דמימלך ואיכא דלא מימלך וכיון דקתני אסור בעופות היינו היכי דמימלך א"כ שפיר מקשה דגים נמי איכא דוכתא דמימלך ומ"ש דעוף קתני אסור ודגים מותר ומשני דיש היתר בדגים אפי' מימלך כגון דכייבין לי' עיני' או בהקזה אבל אנן קי"ל כהך תנא דהכא דקתני, הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים ואי עופות נמי לאו מין בשר כמו דגים רק טעמא דכייבין לי' עיני מאי ענין זה להך משנה דהכא לענין איסור בשר בחלב הא בהא עוף שוה לדגים בנדרים רק דגים היכי דכייבין לי' עיני' משום זה לא נתכוין להם אבל אין ההיתר מצד שמותרין בחלב וע"כ דעוף מין בשר ודגים אינן מין בשר לכך נודר אסור בעוף בכל מקום דכיון דמין בשר הוא בכל מקום מימלך עלי' שליח אבל דגים מותרין היכי דלא מימלך וזה שכתב דבכל מקום אסור בעופות והיינו דדבר שאינו בכלל מה שנדר מצד עצמו אז במקום דלא מימלך מותר ודבר שישנו מצד עצמותו בכלל ממילא מימלך עלי' ואסור ושפיר תליא באיסור בשר בחלב:

בתוספות בד"ה הנודר מן הבשר. בגמרא מוקי לה כר"ע וכו' ומוקי מתניתין דהכא וכו'. התם לאו אמתניתין דהכא קאי רק על הברייתא דהתם. ובאמת שיש לתמוה למה לא מקשה אמתניתין דהכא ואי אפשר ג"כ ליישב מצד דכייבין לי' עיני' דמה ענין זה להך משנה דהכא בדין בשר בחלב דהא לא תליא כלל בהא רק מכח דכייבין לי' עיני' ויומא דהקזה ויש ליישב קצת והוא דוודאי לא מהני יומא דהקזה וכייבין לי' עיני' רק במידי דלאו בשר רק מכח המלכה הוי בשר בהא היכי דכייבין לי' עיני' אין משגיחין על המלכה אבל בבשר מלוח דהוי מצד עצמו בשר אין משגיחין על יומא דהקזה וכייבין עיני' כמ"ש הר"ן ז"ל להדיא שם הילכך שפיר קאמר הכא דכיון דעוף אסור בחלב דהוי בשר ודגים מותרין דאינו בשר לכך דגים מותרין בנדר היכי דכייבין לי' עיני' ויומא דהקזה ועוף אסור אפי' בכה"ג וכבר הארכתי בגמרא בענין זה:

בא"ד לא קיימא שיני' דהקזה וכו'. משמע מדבריהם דלפום הך סוגיא דמעילה עוף נמי מותר ביומא דהקזה רק דקתני דגים דמותרין היכי דכייבין לי' עיני'. אבל לדעתי הוא דבר מתמי' דהיכי ס"ד דקתני לחלק בין עופות לדגים כיון דתרווייהו מימלך עלייהו שליח רק איכא גוונא דכייבין לי' עיני' והרי עוף ג"כ איכא היתרא ביומא דהקזה וכמו כן קשה בסוגיא דנדרים לתירוץ אביי דהיכי ס"ל לאביי ביומא דהקזה אי עוף אכיל בשלקא א"כ מה צורך לתרץ דכייבין לי' עיני' ואי לית לי' הך כמו בסוגי' דמעילה דלא אכיל עוף כלל א"כ מה מועיל מה דמוקי דכייבין לי' עיני' מ"מ היכי פסיק ותני דעוף אסור הא מותר ג"כ ביומא דהקזה והוא תמוה לכאורה לפע"ד:

ונראה לי ברור דאביי ס"ל וכן בסוגי' דמעילה דהך יומא דהקזה לא מהני כלל רק אי לא הוי משכח מציאות אחר הי' מוכרח לומר דביומא דהקזה מותר אבל כיון דאי אפשר לאוקמא בהכי מכח עוף ממילא נדחה הך דהקזה לגמרי ואפי' בדגים אסור והטעם דעיקר מניעת הדגים אינו שהדגים מזיקין רק שאין להקיז על סעודה של דגים שאינו מיישב דעתו להחזיר נפשו במה שאבד בהקזה וכן עוף כדאמרי' בשבת (דקכ"ט) דביומא דהקזה צריך לאכול בשר ולשתות יין להשיב נפשו אבל מ"מ אי אכיל סעודה של בשר אין דגים מזיקין לו וכן עוף וס"ד ליישב כיון דצריך סעודה של בשר מסתמא אינו רוצה לקנות דגים ולא מימלך עלייהו שליח אבל אביי סובר כיון דע"כ הא ליתא דעוף נמי לא אכיל לכך משני דכייבין לי' עיני' וממילא ביומא דהקזה אסור בדגים כיון שאינן מזיקין לו עכ"פ וכך הוא הסוגי' דמעילה והיינו דקתני הכא מותר בבשר דגים וחגבים והיינו דכייבין לי' עיני' אבל עוף אסור בכל גווני דכאב עינים אינו מזיק ויומא דהקזה אפי' בדגים לא מהני מיהו כבר כתבתי דמדלא מקשה הכא מ"ש דגים מעופות כדמקשה בנדרים ש"מ דהכא לא מחלקינן בהכי כלל כמו שכתבתי מקודם ובגמרא עיי"ש:

בד"ה הא עוף ה"נ הוי מצי למינקט חי' וכו'. הנה אי נתכוונו התוס' דהוי לי' להזכיר תרווייהו חי' ועוף לא ידעתי מה באו ללמדנו דפשיטא אי עוף דאורייתא דכ"ש חי' דהא לריה"ג חי' דאורייתא ועוף דרבנן ובוודאי נתכוונו התוס' לומר דהוי לי' לומר הא חי' דאורייתא וזה באמת פלא כיון דר"ע אמר חי' ועוף אינו מן התורה מ"ש דשביק חי' דנקט ר"ע מעיקרא ונקט עוף דבתר הכי ולפי מה שכתבתי בגמרא יש לומר דחי' וודאי הוי בכלל דחי' בכלל בהמה בכל מקום והא לא תליא במימלך עלי' שלית כלל ואפילו רשב"ג דסובר דמותר בעוף היינו דלא הוי כ"כ בכלל בשר וכיון דשליח מימלך עלי' לא הוי בכלל נדרו אבל חי' הוי כבהמה ממש הילכך לא מקשה רק מעוף. מיהו יש לדקדק הא עוף נמי הוי בשר כדמוכח קרא הבשר עודנו בין שיניהם והתם עוף הוי וכן מעיקרא מי יאכילנו בשר בשר אתן להם ואכלו חודש ימים והיכי פליג רשב"ג דהנודר מן הבשר מותר בעוף דכיון דמימלך עלי' שליח לאו בשר הוא ומזה נראה מבואר דאף דהוי בשר סובר רשב"ג דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון דמימלך עלי' שליח לא הוי בשר בלשון בני אדם ומ"מ יש לומר דחי' דהוי בכלל בהמה לא מימלך עלה שליח כלל ובלי המלכה אי לא משכח בהמה מביא חי' ואפשר לומר עוד דבשר נמי נפל להם מן השמים כדכתיב וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף או דאותו עוף שירד להם בנס הי' כמו בשר ממש משא"כ כל עוף:

בא"ד משום דסמיך אסיפא. המשך דבריהם דוודאי אי הוי אמרינן דדייק מכח בישול דאי מדרבנן לא הי' מהראוי לאסור בישול ג"כ א"כ יש לומר דהקושיא רק מעוף ולא מחי' דדומה לבהמה אסרו גם בבישול אך התוס' לא ניחא להו בהא משום דסבירא להו דבישול עוף נמי אסור מדרבנן משום בישול בהמה וע"כ רק מהעלאה דסיפא דייק א"כ ה"ה דמחי' קשיא ועמ"ש בסמוך:

בא"ד אבל הא אין לומר וכו'. דבריהם צ"ע לפע"ד דמה שהקשו מהך דנודר מן הבשר לא קשה מידי דאטו התם איסורא קאמר היתר קאמר דמותר בדגים וחגבים אבל כל חוץ דגים שמעינן מכללא דאסור עכ"פ בוודאי יש לומר זה דרבנן וזה דאורייתא אבל ברישא דקתני כל הבשר אסור לבשל בוודאי איסור שוה לכל קאמר ועוד דלא דמי עוף דהכא לר"ע להך דנדרים דהתם לא לקי משום דספק הוא אבל אסור דאורייתא מספק משא"כ לענין בשר בחלב דמותר מדאורייתא לגמרי לא שייך לכלל כל הבשר אסור והכי משמע להדיא מתירוצו של רב אשי דעיקר הקושיא דס"ד כל הבשר שוה באיסור לכך משני רב אשי דרק לאיסור גרידא השוו אבל יש מהן מדאורייתא ויש מדברי סופרים וכבר כתבתי מענין זה. גם עיקר פירושם צ"ע דהיכי ס"ד כיון דבתר הכי מפרש רב יוסף דבריו באריכות היכי מוכח דאסור בהעלאה דאורייתא. מ"ש דמעיקרא נקט בפשיטות עוף ולא ביאר כלום. ועוד דהוי לי' להקשות אסיפא דהעלאה כיון דעיקר סמיך אסיפא הוי לי' להקשות מסיפא דש"מ דרבנן וגבי נודר מוכח כר"ע וע"כ כמו שכתבתי כנ"ל:

בגמרא ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא. יש לדקדק מאחר דכבר דקדקו מקודם דעוף דאורייתא ור"י גופא משני לעיל דרבי הוא ונסיב לה כתנאי דבבשר בחלב סבר דלא כר"ע א"כ לאיזה צורך דיקדק כאן ר"י גופא שנית מסיפא ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' דבא לומר לאפוקי מרב אשי לעיל והוא דחוק דלא הוזכר לעיל בדברי ר"י דברי רב אשי. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' לעיל דהך קושיא דלעיל הא עוף אסור דאורייתא סמיך אסיפא שיש להקשות דהיכי משני רב אשי לעיל יש מהן מדברי סופרים הא לא תירץ על עיקר הקושיא כלל וכבר הקשיתי לעיל על דברי התוס' הללו בלא"ה עיי"ש ואולי יש לומר דרב יוסף גופא באמת לא משמע לי' דיוקא דלעיל דיש לדחות כתירוצו של רב אשי רק הוא תירץ רבי הוא מכח הך דיוקא דהכא וממילא מיושב הך דיוקא דלעיל ג"כ דלא כרב אשי ורב אשי ס"ל כהך מסקנא דהכא דנדחה הך דר"י דהכא ואין כאן דיוק רק מרישא בלבד ושפיר משני יש מהן מדברי תורה. ומה שאמר כאן בשר עוף בחלב ולעיל אמר הא עוף אסור מדאורייתא משום דלעיל נקט איסור בישול וקתני כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים קאמר הא עוף אסור מדאורייתא והיינו הך איסורא דקתני לבשל בחלב לכך לא הוצרך לפרש מהו האיסור רק הא עוף אסור אבל כאן דקתני דין העלאה על השלחן ופשיטא דלכ"ע אין זה רק דרבנן רק דדייקינן דין מבחוץ דבשר עוף בחלב אסור מדאורייתא באכילה לכך לא שייך שיאמר ש"מ עוף אסור מדאורייתא:

שם ומנא תימרא וכו'. נראה לי דדוקא הכא הוא דמייתי ראי' דכה"ג לא גזרינן אף דבעלמא מצינו מקומות דגזרינן גזירה לגזירה משום דהכא אין הכוונה דגזרינן העלאה אטו אכילה דאי נתיר לו העלאה יחשוב דגם באכילה מותר כי הדדי וממילא יש לגזור שיתיר לעצמו גם בשר בהמה בחלב דהא וודאי ליתא דבשביל היתר העלאה לא יתיר אכילה כלל רק דהגזירה הוא שישכח ויטעה ויאכל אותם ביחד בשגגה א"כ בשביל שטעה ואכל לא שייך לגזור שמא יאכל בהמה כיון דאכילת העוף ג"כ נשאר באיסור אצלו רק שטעה ואכל רק שיהא כ"כ חזק כח איסור דרבנן שחששו להתיר אכילת העוף דאז יתיר גם אכילת בהמה ורצו לגדור כח איסור דרבנן עד שגדרו בפניו ואסרו בהעלאה שמא ישכח ויעבור על איסור דרבנן ולזה מביא ראי' מחלת חוץ לארץ דלא אסרו לאכול עם הזר על השלחן שמא יבוא ויאכול בטעות דכיון שאין הדבר נוגע לאיסור דאורייתא דמחמת טעות לא יתיר אכילת חלת א"י כיון דגם בח"ל נשארת באיסור ואין כאן רק לגדור גדר בפני דרבנן וזה לא אסרו חכמים אבל היכי דיש לגזור דאי נתיר זה יתיר זה ואי יתיר זה יתיר גם הדאורייתא בכה"ג מצינו שפיר דגזרינן רק הך דהכא מדמה לחלה כנ"ל ועמ"ש בתוס' בסמוך לקמן ע"ב בגמרא:

בתוספות בד"ה ומנא תימרא בכמה מקומות וכו' אין לדמות וכו'. נראה לי ליתן טעם דוודאי היכי דלא נתפרש בעיקר הגזירה דגזרו גזירה לגזירה התם קאמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה דמאיזה צד נימא דגזרו גזירה לגזירה כיון דלא שמענו רק חדא גזירה אבל הכא אי בשר עוף בחלב דרבנן הרי שמענו דגזרו גזירה לגזירה וזה אין להקשות למה גזרו לכתחילה גזירה לגזירה רק שהוא מתמה כאן דדוקא היכי דהגזירה הוא מכח לתא דאורייתא יש לומר דגזרו אפי' ב' גזירות אבל כאן דלית כאן לתא דאורייתא כלל דאפי' ישכח ויאכל אותם בהדדי אכתי איסור אכילה במקומו עומד ולפי שטעה ואכל לא יאכל בשר בהמה בחלב רק שהוא גדר לאיסור דרבנן בהא מביא ראי' דלא עשו גדר לאיסור דרבנן כה"ג דהא חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השלחן ולא חששו שמא יטעה ויאכל כיון שלא יבוא מכלל אכילה זו לידי איסור דאורייתא כיון שלא יאכל רק בטעות ועמ"ש בגמרא (ע"ב):

בד"ה חלת ח"ל וכו' ואפי' בטומאה דקרי וכו' בלא טבילה אחרי וכו' דלר' יוסי נצרכה וכו'. המשך דבריהם בזה דר"י פליג אפי' בטומאת קרי דשרי אפי' יוצאה מגופו וראי' כיון דקתני ואסורה לזבין בלא טבילה איירי דהא קאמר בירושלמי דלא נצרכה רק לר"י ואי בטביל ה ג"כ אסורה לזבין צ"ל אפי' לרבנן דלא התירו קודם רק בטבילה ובזבין לא מהני רק הערב שמש וע"כ דרק קודם טבילה אסור וכיון דזבין אסורין לר' יוסי רק קודם טבילה ש"מ דבעל קרי דלא חשיב בכלל זבין מותר לר"י אפי' קודם טבילה אבל אי הוי אתיא כרבנן לא הוי מוכח מידי דהוי אמרינן דזבין אסורין אחר טבילה ושאר טומאות רק קודם טבילה ור"י מתיר שאר טומאות אפי' קודם טבילה אבל בעל קרי מודה דקודם טבילה אסור רק לפי שאמרו בירושלמי דלא נצרכה רק לר"י מוכח ב' דברים דר"י מתיר קודם טבילה אפילו בעל קרי וזבין וזבות אסורין קודם טבילה אפי' לר"י:

מיהו עיקר דבריהם צ"ע לפע"ד חדא דמה שהביאו מירושלמי ליתא התם הכי אלא הכי איתא התם אף ר"י מודה חומר הוא בטומאה היוצאה מגופו והשתא מוכח בהדיא דוודאי לרבנן נמי קאי רק כיון דנקט לה בתר פלוגתא דר"י ש"מ דבהא מודה ר"י ולא פליג רק בהך דמעיקרא. ועוד דלפי דעתם דמדחשיב זבין ולא בעל קרי שאין בעל קרי בכלל זה א"כ בלא"ה מוכח כדבריהם אפי' אי רבנן קאמרי לה דמ"מ כיון דבעל קרי וודאי מותר אחר טבילה עכ"פ דאל"כ הוי לי' למיחשב בעל קרי א"כ ממילא מה שאמרו חכמים מעיקרא וטבול יום מותר בה ע"כ כולל גם בעל קרי א"כ מוכח דר' יוסי דאמר אין צריך טבילה אפילו בבעל קרי קאמר הכי. מיהו וודאי קשה מאוד לחלק בין בעל קרי לזבין כיון דתרווייהו טומאה יוצאה מגופו גם הרמב"ם ז"ל השוה אותם לגמרי ולפי זה צריך באמת ישוב פירוש משנה זו דקתני זבין וזבות ולא זכר בעל קרי והרמב"ם חשיב בעל קרי עם זבין וזבות רק שפסק גם כן דקודם טבילה דוקא אסורין כדברי התוס' וצ"ע ליישב המשנה לדעתו ומה שנראה לי פשוט דבעל קרי לעולם יכול לטבול באותו יום והוי טבול יום אבל זבין וזבות יכול לימשך טומאתן ימים הרבה שאינן יכולין לטבול כלל והיינו דקתני מעיקרא וטבול יום מותר בה והיינו בעל קרי דיכול לעולם לטבול ביומו ור"י פליג דאין צריך טבילה והדר קאמר דאסורה לזבין ולזבות שאינן טבולי יום דס"ד כיון דאינהו אינן יכולין לטבול ביומן לא החמירו רבנן עלייהו שלא לאכול כל ימי טומאתן קמש"ל דאסורה להן ולא התירו רק אחר טבילה דוקא ומעיקרא קאמר דאחר טבילה מותר ומייתי עלה דר"י פליג דאין צריך טבילה והדר חוזר לדברי הת"ק דאפי' זבין וזבות אסורין אף שאין יכולין לטבול ור"י פשיטא דפליג בהא ג"כ והרמב"ם פוסק דלא כר"י לכך פסק בפשיטות דכלהו שטומאה יוצאת מגופן קודם טבילה אסורין ואחר טבילה מותרין אפי' לא הערב שמשן והירושלמי דמייתי התוס' מפרש לה כדברי הר"ש וגרסינן אף ר' יהודא מודה והך חומר הוא בטומאה היוצא מגופו הוא נתינת טעם לרבנן וכל הטמאים מגופן בכלל זה אפי' בעל קרי כנ"ל:

ודע דכל מה שהאריכו התוס' בזה הוא השתא דס"ד דאפי' בשאר טומאות מצרכי רבנן טבילה דוקא לכך הוצרכו לאותה הראי' מירושלמי דר"י אפי' בטומאת קרי אינו מצריך טבילה. אבל לפי מה שכתבו בתר הכי דנראה להם דרבנן לא מצרכי טבילה בשאר טומאות א"כ מוכח בפשיטות דר"י אינו מצריך טבילה אפי' לבעל קרי דהא קאי ארבנן דקאמרי טבול יום אוכלה והיינו בעל קרי דוקא דשאר טומאות אין צריך טבילה כלל וקאמר איהו דאף בעל קרי אינו צריך טבילה רק משום דהך הוכחה דבתר הכי לא ברירא להו כ"כ שהרי כתבו להכי מסתבר ש"מ דרק מסברא בעלמא ולא הוכחה ברורה כך טרחו מעיקרא להכריח דבריהם מצד אחר ונראה לי דבאמת יש לדחות הך הוכחה דבתר הכי דאי משום וכי הזאה יש לנו אין הכרח דכמו שהקפידה תורה שאין טמא נטהר לגמרי עד שיזה שלישי ושביעי אף שטבל כמו כן הקפידה תורה על הערב שמש כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכמו שהקילו לענין הערב שמש בחלת ח"ל דרבנן כמו כן הקילו בהזאה בטמא מת אבל בטבילה שלא הקילו בבעל קרי כמו כן לא הקילו, בשאר טומאות ומה שכתבו ויש קצת תימא יש לדחות דוודאי כל שיש כהן קטן אין נותנין לגדול אפילו טבל דיש לחוש שיאכל בלא טבילה ג"כ רק אי ליכא גדול נותנין לקטן ושוב מצאתי כן להראב"ד ז"ל:

דף קד:

בגמרא וניתנת לכל כהן שירצה. פירש"י אפילו לע"ה שאינו משמרה בטהרה משא"כ בחלת הארץ דכתיב לתת מנת לכהנים וכו'. ודבריו צריכין ביאור ולכאורה אינו מובן כלל שאם הטעם שאינו משמרה בטהרה למה לו להזכיר הך לתת מנת דמחמת טעם זה אין לחלק בין חלת ח"ל לא"י ואי ס"ל דחלת ח"ל לא הוי בכלל מנת ומותר אפילו לטעם זה א"כ למה לו מה שאינו משמרה בטהרה ואי בא לומר ב' דברים הוי לי' לומר ועוד דכתיב וכו'. ואמת דבפרק חלק שם נראה דהך טעמא דאינו מחזיק אין לו מנת היינו לפי שאינו משמר בטהרה דמעיקרא קאמר ר"ש ב"נ אמר ר' יונתן הך דכל המחזיק ובתר הכי נמי נראה שהוא משמי' דר' יונתן הך טעמא שאינו משמר בטהרה. אבל לשון הכתוב למען יחזקו בתורת ד' משמע בהדיא דהוא טעם אחר דוקא לחבר כדי שיחזיק בתורת ד' ולא לע"ה שאינו מחזיק גם קושית התוס' חזקה מאוד מהך דפרק הזרוע עיי"ש:

לכן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל בפשיטות כך דוודאי הך לכל כהן היינו אפילו לע"ה אבל מהו לשון שירצה פשיטא כיון שנותן לו הרי רוצה לכן ס"ל דדוקא כשאין הפרש לבעה"ב הנותן למי יתן ואין לו שום נפקותא בזה כגוונא דהך דחזקי' שנמסרו המתנות ביד ממונים ואין כאן רצון בעה"ב כלל אז יחלקו רק לחבר וכמו אי בעה"ב אין לו רצון מיוחד לשום כהן אנו אומרים לו שיתן לחבר אבל אי יש ברצון בעה"ב ליתן לכהן זה לאיזה טובת הנאה פשיטא דיכול ליתן לו ואין בזה שום קדימה וכל שכן כשהוא קרובו ומיודעו לזה פירש"י דהך לכל כהן היינו אפילו לעם הארץ וקתני שירצה דכתיב המחזיק בתורת ד' יש לו מנת ולא לאינו מחזיק א"כ בלא"ה ע"כ צריך ליתן לחבר לכך נקט שירצה דאז יכול ליתן לע"ה וקמש"ל דאינו חושש שמא לא ישמור בטהרה אבל חלת א"י אפילו ירצה ליתן לע"ה אינו רשאי מחמת חשש טומאה כנ"ל ועמ"ש בתוס':

שם אתי לאסוקי בשר וגבינה. תמי' לי דלעיל קאמר ר"י דהגזירה היא העלאה אטו אכילה ואכילה אטו בהמה ומייתי ראי' מהך דחלה א"כ כיון דנדחה הראי' מחלה ומ"ש דמהפך הגזירה העלאה אטו העלאה דבהמה ודבהמה אטו אכילה. ונראה לי דוודאי הך דלעיל שפיר נדחה מהך דחלה ולא מהני דיחוי של אביי בהא דסוף סוף מוכח מהך דחלה דעכ"פ אסרו לאכול לזר חלת ח"ל א"כ למה לא חששו בהעלאה שמא יאכל ויעבור איסור דרבנן ומ"ש כאן חששו להעלות עוף שמא יאכל וליכא למימר דכאן שאני שיבוא לידי אכילה של בהמה דאורייתא הא ליתא דאטו אנן חיישינן שאם נתיר לו העלאה יתיר לעצמו אכילה רק מחמת שיעלה חיישינן שישכח ויאכל ג"כ אבל אכתי האיסור של אכילה עומד במקומו ומשום שיטעה ויאכל ליכא למיחוש שיאכל של בהמה כיון שהעוף עדיין אסור לו וא"כ שפיר מוכח מהך דחלה דכיון דאכילתה אינה רק מדרבנן לא גזרו העלאה וה"ה כאן ואף דהתם לב' בני אדם זר וכהן והכא לאחד מ"מ כיון דלא מחלק משמע אפילו אין מקפידין] לזה בא אביי ליישב דהכא כך הכוונה דגזרינן העלאה של עוף אטו העלאת בהמה ודבהמה אטו אכילה והיינו דאי נתיר לו העלאה של עוף יתיר לעצמו גם של בהמה ובבהמה יבוא לידי איסור דאורייתא משא"כ בחלה שאין בזה סרך איסור דאורייתא כלל ולא שייך התם לגזור העלאת חלה דרבנן אטו דאורייתא דליכא חלה דאוריי' כלל משא"כ הכא המדקדק בפירש"י ז"ל יראה שנתכוון לכל מה שכתבתי כנ"ל:

שם מתקיף לה ר"ש וכו'. פירש"י אפי' אם ת"ל בשר עוף בחלב דאורייתא וכו'. משמע דמפרש דהקושיא לר' יוסף לעיל אבל בתר הכי בד"ה גזירה פי' בשר בהמה עם הגבינה משמע דאינו לר' יוסף דלר"י אפילו בשר עוף וגבינה הוי דאורייתא. וצ"ל דוודאי קושית ר"ש בין לר"י בין לאביי דלאביי נמי קשיא דאפי' יעלה בשר בהמה ויאכל לא יאכל איסור דאורייתא רק דר"ש הי' קודם אביי בזמן ולא שייך שיקשה על אביי רק הוא לרב יוסף הקשה ומשום דקושיא זו הוי קשה גם לאביי לכך משני אביי מכח אלפס ראשון ומיושב גם לדידי' כנ"ל:

אמנם בעיקר פירש"י קשה מאד שיאמר מתקיף לה ר"ש על ר' יוסף דאם כן תיקשי לי' משנה דחלה אהך משנה דהכא ובכל אופן קשה לכן נ' לי דס"ד דר"ש דאפי' אי גזרינן גזירה לגזירה היכי דיש לחוש דיגע באיסור תורה דוקא גזירה לגזירה אבל אי אפי' אי יעבור בגזירה שני' אכתי לא יגע באיסור דאורייתא לכ"ע לא גזרינן וא"כ אכתי מוכח דבשר עוף בחלב דאורייתא ואינו דרבנן רק מכח צונן בצונן בהא שפיר יש לחלק כאביי דכאן יש לחוש שיעלה רותח והו"ל בישול אבל לאביי דסובר דעוף אינו רק דרבנן א"כ אפי' רותח לא יאכל דאורייתא וכן בישול ליכא מדאורייתא ואהא מתרץ אביי דכל היכי דיש לחוש דיגע באיסור דאורייתא אפי' טובא גזרינן אבל לר"י לא קשיא לי' כלל ואף דר' ששת קדם הרבה לאביי מ"מ לא קשיא כלל כמו שכתבו התוס' ריש מכילתין בד"ה אנא שחיטתן כשרה קשיא לי עיי"ש:

שם גזירה שמא יעלה באלפס ראשון פירש"י דהוי לי' בישול ולפי טעם זה אין צורך לגזור אטו אכילה כלל דהא בישול עצמו הוי איסור כמו אכילה וצ"ע דמשמע דעיקר הגזירה מכח אכילה כדאמר אביי מעיקרא דאתי למיכל בשר בחלב דאורייתא וכן במשנה פי' כן וזהו היפוך המסקנא ואולי יש לומר דהך אלפס ראשון אין הכוונה שיעלה שניהם ביחד באלפס ראשון דמאיזה צד נחוש לזה רק הכוונה שיעלה גבינה רותח באלפס ראשון ובשר באלפס ראשון והוא ישכח כשירצה לאכול ויניחם ביחד וכיון דעיקר חשש הבישול מחמת אכילה הוא הוי לי' גזירה דאכילה דלולא חשש אכילה לא הוי ממילא חשש בישול ועדיין צ"ע בזה:

בתוס' בד"ה וניתנת לכל כהן פי' בקונ' וכו' ואין נראה לר"י כבר כתבתי בגמרא לפרש דברי רש"י ז"ל דודאי טעמו משום שאינו משמרה בטהרה ובחלת ח"ל לא איכפת לן טהרה רק דקשיא לי' למה קתני שירצה ומתרץ דבלי רצונו אפי' חלת ח"ל אינו נותן רק למחזיק בתורת ד' שכל שאין לנותן שום טובת הנאה ואין לו שום נפקותא בזה אינו נותן רק לחבר. מיהו לדעתי בלא"ה לא קשיא כלל דודאי ע"ה המחזיק ידי ת"ח העוסקים בתורה ג"כ מיקרי מחזיק בתורת ד' כמו שדרשו עץ חיים היא למחזיקים בה דקאי על אותן המחזקים ידי ת"ח וא"כ מותר ליתן לו מתנות רק חלת א"י אסור משום שאינו משמר בטהרה אבל חלת ח"ל וכן זרוע ולחיים וקיבה מותר ליתן עכ"פ לכהן ע"ה המחזיק ידי ת"ח ואין צורך לאוקמא דליכא חבר כנ"ל:

בד"ה מתקיף לה ר"ש. לא אאביי קאי רק אר"י חבירו פריך כדפי' בקונ'. אין כוונתם דלאביי דסובר אפי' בדרבנן גזרינן גזירה לגזירה ממילא אפי' טובא נמי גזרינן רק אר"י פריך דא"כ למה כתבו ר"י חבירו רק כוונתם דודאי לאביי נמי קשיא דכה"ג שלא יבוא לידי דאורייתא מודה כמו בחלת ח"ל וכיון דלא ס"ד אלפס ראשון לא יבוא לידי דאורייתא כלל רק דקשיא להו דר"ש קדם לאביי ולא מקשה רק אר"י חבירו והוא לא ידע מתירוץ אביי דדחה דברי ר"י בלא"ה ואביי עונה על דבריו משום דלדידי' נמי קשיא מיהו כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:

במשנה העוף עולה עם הגבינה וכו' דברי ב"ש וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל וכו' באיזה שלחן אמרו. איכא למידק למה לא תני לעיל במשנה קמייתא דקתני ואסור להעלות באיזה שלחן אמרו. גם קשה היכי ס"ד דמעיקרא תני בפשיטות דחוץ דגים אסור להעלות ומייתי דין הנודר ותיכף תני העוף עולה פלוגתא דב"ש וב"ה כאילו דבר מחודש הו ולא הוי לי' להזכיר דין העלאה רק תיכף בפלוגתא זו ונראה לי דהך דלעיל הכוונה שמעלה אותם בהדי הדדי וחיישינן שמא יעלה באלפס רותח דהוי לי' בישול וגזרינן העלאה דעוף אטו בהמה כמבואר לעיל ואין הפרש בין שלחן שאוכל בין שלחן שסודר התבשיל דמ"מ הוי לי' בישול וגזרינן אטו בהמה אבל הכא מיירי שמעלה אותם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וסובר ב"ש דלא חיישינן שיאכלם ביחד וב"ה סברי דחיישינן שיאכלם ביחד או שיניחם זה על גב זה ונאסרו בבישול ואפילו לאכלם בפני עצמן אסורין ובהא דוקא בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר המאכלים לכ"ע מותר ולא נאסר לעיל רק להעלות ביחד ממש ואפילו בצונן שמא יעלה רותח. ובהכי ניחא ג"כ מה שיש להבין לר' יוסף דדייק לעיל דבשר עוף בחלב דאורייתא א"כ לדידי' פליגי ב"ש וב"ה אי עוף דאורייתא או דרבנן והוי לי' ר"ע וריה"ג כב"ש דב"ה ע"כ סברי דרבנן ולהנ"ל ניחא דהך דלעיל היינו ביחד וחיישינן לאלפס רותח אבל הכא בשלחן שאוכל עליו מיירי והחשש דעל השלחן יאכל שניהם ביחד כיון שרוצה לאכול שניהם ושפיר יש לומר דס"ל עוף דרבנן ומ"מ חיישינן ובהא לא קשיא כלל מחלת ח"ל שאין הזר רוצה לאכול כלל החלה משא"כ כשהוכן על השלחן לאכלם בזה אחר זה וחיישינן שאי יעמדו לפניו ביחד יאכל ביחד רק הך דלעיל דמיירי בשלחן שסודר עליו התבשיל ג"כ ומ"מ חיישינן דייק שפיר דהוא דאורייתא וחיישינן לאלפס רותח כנ"ל:

שם לא עולה ולא נאכל. תמי' לי הך ולא נאכל מאי עבידתי' כיון דלא עולה פשיטא דלא נאכל וכן בדברי ב"ש דקאמר ואינו נאכל מיותר לגמרי דכיון דקאמר דעולה פשיטא דאינו נאכל ונראה לי דכך הכוונה דוודאי מיירי הכא שהוא יושב ואוכל סעודה של גבינה ואח"כ רוצה לאכול עוף וסובר ב"ש דיכול להעלות העוף על השלחן שיאכלנו אחר הגבינה ולזה ס"ל לב"ש דאף שיכול לאכול הגבינה בעוד העוף על השלחן ולא חייש שיאכלם ביחד אבל העוף אינו נאכל בעוד הגבינה על השלחן אפילו לאכלו לבדו והיינו לפי שלא גמר סעודת הגבינה חיישינן שפיר שיאכלנו עם הגבינה לכך עולה אבל אינו נאכל אפי' בפני עצמו עד שיסתלק הגבינה מעל השלחן וב"ה סברי דאינו עולה ולא נאכל והיינו אפילו לא עלה על השלחן רק הוא במקום אחר לא יאכלנו קודם שגמר סעודת הגבינה דחיישינן שמא יביאנו למקום הגבינה ויאכלנו ביחד ובדברי ב"ש לא נתברר אי דוקא אי עלה ס"ל שאינו נאכל עד שיגמור אכילת הגבינה או אפילו לא עלה רק דנקט עלה להורות היתר העלאה ודבר זה יתבאר בגמרא בס"ד:

בגמרא והא תנן ר' יוסי אומר ששה דברים וכו' וזו אחת מהן העוף עולה וכו'. תמי' לי כיון דהך העוף עולה הוא הראשון מן הששה דברים והכי איתא התם ששה דברים וכו' העוף עולה א"כ למה נקט הכא וזו אחת מהן דמאי נפקא מינה להך קושיא דהכא אי זו אחת מן הששה בשלמא אי הי' עוף באמצע יש לומר שלא הי' רוצה להאריך עד שיגיע לעוף וקאמר וזו אחת מהן אבל כיון דהעוף ראשון מן הדברים מה צורך לומר וזו אחת מהן והוא תמוה מאוד לכאורה. ונראה לי דבא המקשה בלשון זה לחזק קושיתו דלא נימא דר"י בא לומר דבאכילה פליגי דב"ש סברי דוקא עלה על השלחן אינו נאכל אפילו לבדו כל שלא סילק מלאכול הגבינה אבל לא עלה לאכלו במקום אחר שלא על השלחן שעליו הגבינה מותר וב"ה סברי לא עולה ולא נאכל דהיינו אפילו לא עלה אינו נאכל כל שלא גמר מלאכול הגבינה והיינו דמקשה דר"י חשב ששה דברים וזו אחת מן הששה ואי כהנ"ל הרי פליגי בהעלאה ופליגי באכילה ויש כאן שבעה דברים שהרי יש שם חמשה חוץ זה וזה נחשב לאחת וע"כ דרק בהעלאה פליגי וב"ש נמי מודי דאפילו לא עלה אסור לאכלו עד שיגמור מלאכול הגבינה רק דנקט עלה לאשמועינן היתר העלאה כמ"ש לעיל במשנה כנ"ל:

ובהכי ניחא לי לשון המשנה העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל ורש"י ז"ל פי' ואינו נאכל עם הגבינה רצה הרב ז"ל לשלול שלא נפרש דאינו נאכל אפילו לבדו על השלחן שמא יאכל שניהם וקשיא לי' דא"כ גם הגבינה לבדו אסור לאכול שמא יאכלנה עם העוף וא"כ היתר העלאה זו מאי עבידתי' כיון שאסור לו לאכול מן השלחן לא עוף לבדו ולא גבינה ולא שניהם יחד אם כן כשרוצה לאכול ע"כ צריך לסלק העוף מן השלחן או הגבינה ומה יתרון יש באותה העלאה לזה פי' דהך אינו נאכל היינו ביחד עם הגבינה אבל כל אחד בפני עצמו מותר לאכלו. אבל הדבר הקשה הוא שיאמר העוף עולה ואינו נאכל שיהא לעוף היתר אכילה ג"כ והוי לי' למיתני עוף וגבינה עולין על השלחן ואינן נאכלין כדתני אגרא בסמוך עוף וגבינה נאכלין והתם הכוונה בזה אחר זה קתני נאכלין כ"ש כאן דהכוונה ביחד דהוי לי' למיתני נאכלין ועוד דעכ"פ הרי יש לעוף היתר יותר מהעלאה רק אפי' לאכלו בלבדו על השלחן מותר ועכ"פ לא הוי לי' למיתני עולה ואינו נאכל דמשמע דאין לעוף היתר אכילה כלל:

לכן נראה לי דוודאי מיירי הכא שהוא רוצה לאכול גבינה ואח"כ עוף ורוצה להעלות העוף על השלחן של גבינה שיהא מוכן לו לאכלו אחר הגבינה והתירו ב"ש העלאה זו ולא חששו שמא יאכל ביחד כיון שלא התירו לו אכילת העוף העולה כלל אפילו לבדו ממילא לא חיישינן שיאכלנו ביחד וממילא יכול לאכול הגבינה דלא חיישינן שמא יאכל עם העוף כיון שלא התירו לו אכילת העוף כלל אפילו לבדו וכמו כן בהיפוך אי רוצה לאכול עוף והוכן על השלחן עוף ורוצה להעלות גבינה שיאכלנו אחר העוף יכול להעלותו לב"ש על השלחן רק שלא יאכלנו אפי' בלבדו וממילא מותר לאכול העוף אף שהגבינה על השלחן ולא חיישינן שיאכל עם הגבינה כיון שנאסר לו אכילת הגבינה על השלחן אפי' בלבדה רק אחר שיגמור אכילת העוף ממילא לא חיישינן שיאכלנו ביחד עם העוף. ולא נתברר בדברי ב"ש אי דוקא לפי שעולה אסרו אכילת העוף אפי' לבדו או אפשר אפי' לא עולה רק במקום אחר ג"כ אסור לו לאכלו עד שיגמור סעודת הגבינה ונקט עולה לאשמועינן היתר העלאה והיינו דקאמר דאין לומר דר"י מחדש פלוגתא באכילה גופה דרק בעולה אוסר אכילת העוף ולא בלא עולה וב"ה סברי לא עולה ולא נאכל והיינו אפי' לא עולה אינו נאכל. ואהא מקשה דמנה ר' יוסי ו' דברים וזו אחת מן הו' דברים דיש שם חמשה חוץ מזה ואי פליגי בהעלאה הרי יש שתיים בהך פלוגתא בהעלאה ובאכילה ויש כאן שבעה דברים. אבל אי נפרש כפשוטו לא שייך שיאמר זו מקולי ב"ש דזו פשיטא דאינו מקולי ב"ש דהא אינו נאכל ס"ל רק שיכחיש ר' יוסי דלא אמרו ב"ש כך כלל רק נאכל אמרו ואין זה במשמע בלשונו זו מקולי ב"ש שבא להכחיש דברי הת"ק לגמרי וע"כ דרק בהנ"ל ס"ד דפליגי והוכרח לומר זו אחת מהן כמו שכתבתי:

שם עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הנה דעת הרמב"ם דאחר בשר אפי' בשר עוף בעי שיעור ששה שעות והקשו עליו מהך ברייתא דקתני עוף וגבינה נאכלין באפיקורן וע"ש מה שדחקו ליישב. ונראה לי דסובר הרמב"ם דוודאי הך דאגרא עוף וגבינה ממש קאמר ולא מיירי כלל מבשר שבין השינים דבהא סגי מדינא לנקר יפה השינים דלא חמיר מאיסור נדה שנהגו הנשים להחמיר שלא לאכול בשר ביום טבילתן ומ"מ בשבת ויו"ט לא נהגו רק מנקרת השינים יפה רק בחול החמירו שמא לא תנקר יפה יפה וא"כ פשיטא דכ"ש לענין בב"ח שלא נתבשלו יחד דמדינא סגי בניקור שינים רק מר עוקבא ואביו החמירו שמא לא ינקר יפה ואביו החמיר עד למחר והוא החמיר עד סעודה אחרת והך ברייתא דאגרא מדינא הוא ופשיטא דבניקור שינים סגי ומכל מקום בעי נטילה וקינוח וזה רק בבהמה אבל עוף נאכל באפיקורן דכל שמסור גוף הבשר אין צריך נטילה וקינוח ולפי זה אנן דמחמירין כמר עוקבא ממילא לא נשאר דינו של אגרא רק בבשר אחר גבינה דלהיפוך מחמירין שהיי' ששה שעות ועמ"ש בתוס' בד"ה עוף ובגמרא בדברי ר"ח לקמן:

שם אבל ביממא הא חזינא. הרמב"ם ז"ל השמיט דבר זה לחלק בין יום ללילה. והכ"מ ולח"מ הניחו בצ"ע ולדעתי נראה כאשר נדקדק בדברי הרמב"ם שכתב מעיקרא מדיח ידיו ומקנח פיו ובתר הכי אחר גבינה לאכול עוף כתב בלא נטילת ידים ולמה מעיקרא נקט הדחה ובתר הכי נטילת ידים. לכן נראה דהכא קאמר ולא משא ידי' והכוונה נטילת ידים כדמוכח לקמן להדיא ועל זה השיב דביום לא בעי נטילה רק מה שרואה על ידיו מדיח רק בלילה צריך נטילה ממש ולכך נקט רק ידיח ידיו וממילא בלילה שאינו יודע מקום הנמצא עליו פירורי גבינה ממילא צריך נטילת ידים ובתר הכי כתב דאפילו נטילה אין צריך בעוף אחר גבינה והיינו דאפי' בלילה דצריך נטילה בעוף לא בעי אבל ביום כיון שרואה שיש גבינה על ידו באיזה מקום פשיטא דצריך להדיחו רק ההפרש הוא בלילה דאינו רק ספק ואחר בשר בעי נטילה ואחר עוף לא בעי כנ"ל:

בתוס' בד"ה ר"י היינו ת"ק אב"ה לא פריך היינו ח"ק וכו' ואין זה סתם וכו'. הנה בעיקר דבריהם כבר כתבתי לעיל דע"כ הך דת"ק דלעיל לאו היינו הך דב"ש וב"ה דאל"כ תיקשי לר"י דדייק דעוף דאורייתא דהוי ר"ע וריה"ג תרווייהו כב"ש ולא כב"ה והרי ב"ש במקום ב"ה אינו כלום וע"כ דהך דלעיל להעלות בכלי אחד דחיישינן שמא יעלה רותח והוי בישול ואפי' לאו בשלחן שאוכל אבל פלוגתא דב"ש וב"ה בשלחן שאוכל עליו דישכח ויאכל ביחד אפי' אי בשר עוף דרבנן ג"כ אסור אפי' לר"י דלעיל. והנה מה שכתבו ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת אינו מובן לכאורה כיון דהכוונה דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה אם כן פשיטא דאין זה סתם ואחר כך מחלוקת ולכאורה הי' נראה דכוונתם שהוקשה להם איך לא חש התנא למיתני כה"ג שמא נאמר דכוונתו לעשות סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת ואהא כתבו דליכא למיטעי בהא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל לפי זה יקשה מהך דריש פירקין גבי שליל כה"ג לכן העיקר דכוונתם דאין לפרש דלכך לב"ה לא קשיא דבאמת נתכוון התנא שיהא סתם ואח"כ מחלוקת ואהא כתבו דליכא למימר הכי דב"ש אינה משנה וע"כ דהכוונה דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה כנ"ל:

בד"ה עוף וגבינה. תומא דהיכי פריך וכו'. הרא"ש הוסיף בזה ואף דבגבינה ואח"כ בשר בעי נטילה וקינוח מ"מ מאי פריך מברייתא דאגרא ואני תמה על דברים הללו דהרי עיקר הקושיא הוא מכח מה דמצינו לר"ת לקמן דמחלק בין גבינה אחר בשר לבשר אחר גבינה, והשתא כיון דחילוק זה אינו רק לענין בשר שבין השינים ולא לענין קינוח ונטילה או לענין משיכת טעם כפירש"י לקמן א"כ מאיזה יקשה על מה שהשוו בכאן גבינה אחר בשר לבשר אחר גבינה לענין קינוח ונטילה דמנ"ל לחלק ביניהם לענין נטילה תדע דבסמוך כתבו בעצמם ליישב לשיטת ר"ח וה"ג דרק לענין קינוח יש חילוק ולא לענין נטילה א"כ פשיטא דבלי שיטת ר"ת, אין כאן קושיא כלל וכיון דהך דלקמן לסעודה אחריתא איתמר אבל לענין קינוח ונטילה אין חילוק כלל ושפיר מקשה מברייתא דאגרא כיון דמוכח מינה דאחר בשר וודאי בעי נטילה א"כ ה"ה אחר גבינה דמ"ש כיון דלא ידע לחלק בין יום ללילה גם מה שכתבו לתרץ דמשמע אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח [והיינו דאל"כ היכן הוזכר נטילה וקינוח אחר בשר לא מהני ואחר גבינה לא בעי אפי' בבהמה] לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם אין מזה ראי' כלל דוודאי אי ניקר יפה השינים סגי בנטילה וקינוח אפי' אחר בשר. ולפי דרכם הוי להו לומר בפשיטות טפי דעיקר הקושיא מדמפרש בעצמו הברייתא לענין נטילה וקינוח וקשה מנ"ל דילמא לענין דלא בעי סעודה אחריתי רק אפי' באותה סעודה וע"כ דמשמע לי' לשון הברייתא נאכלין באפיקורן דבתרווייהו יש חידוש דנאכל באפיקורן דזה וזה נאכל באפיקורן ואי לענין סעודה אחריתי אין חידוש רק בעוף ואחר כך גבינה אבל בעוף אחר גבינה אינו חידוש דגם בשר בהמה אין להמתין וע"כ לענין נטילה וקינוח א"כ בתרווייהו יש חידוש ושפיר מקשה עלי' דר"י ברי' דר' משרשי' דאכיל בלא נטילה. מיהו לדעת הרמב"ם הנ"ל גם זה צ"ל באופן אחר קצת דקשיא מנ"ל לאגרא דלענין נטילה איתמר דילמא לענין בשר שבין השינים דאפי' ניקור לא בעי בעוף וע"כ דמשמע לי' דברייתא משמיענו חידוש בעוף אחר גבינה גם כן דזה וזה נאכלין באפיקורן קאמר וע"כ לענין נטילה א"כ מוכח דאפי' בבשר אחר גבינה בעי נטילה:

בא"ד ור"ת מפרש וכן ה"ג וכו' כוונתם דלדבריהם נדחה הך תירוץ ראשון דלעיל כיון דנטילה וקינוח מהני לעולם אפי' בגבינה אחר בשר וצ"ל דרק לענין קינוח יש חילוק ולא לענין נטילה אף שהם זכרו תרווייהו קינוח ונטילה כוונתם בלא קינוח ונטילה רק נטילה בלבד והוא דחוק ויותר הוי להו לומר לדעתם דהך דר"ח היינו ביממא דבהא יש חילוק בין גבינה אחר בשר לבשר אחר גבינה אבל בלילה אין חילוק כלל והשתא דלא סליק אדעתי' לחלק בין יום ללילה שפיר מקשה על ר"י ברי' דר' משרשי' ומשני האמת דביום אין צריך והיינו דר"ח דלקמן:

מיהו קשיא לי טובא לשיטת ר"ת וה"ג דלקמן בעי ר"א מר"י כמה ישהה בין בשר לגבינה ואמר ולא כלום ופריך איני והא אמר ר"ת אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר ומשני אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ושפיר השיב ולא כלום והשתא לפיר"ת וה"ג דהכוונה בלי נטילה וקינוח דאי בנטילה וקינוח לא בעי כלום אפי' לר"ח וע"כ דהמקשה מפרש הך ולא כלום דאמר ר' יוחנן היינו בלא נטילה וקינוח א"כ כיון דס"ד דבגבינה אחר בשר קאמר ולא כלום וכ"ש בבשר אחר גבינה א"כ למה לו להקשות מר"ח תיקשי לי' מברייתא דב"ש וב"ה דתרווייהו מודי דבעי קינוח ואי אפי' אחר בשר אין צריך כלום היכי משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה וע"כ דהא לא ס"ד כלל דוודאי קינוח ונטילה בעי רק שהיי' לא בעי ומקשה לי' מר"ח דקאמר אסור לאכול גבינה בוודאי אפי' קינוח ונטילה לא מהני והרי מוכח לכאורה להדיא דלא כר"ת וה"ג ודוק:

בא"ד דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קי"ל הכי. לכאורה נראה דהך ודילמא שכתבו קאי על מה שכתבו ולא קי"ל הכי והיינו דלכך נהגו כך משום דאגרא סובר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ודילמא לא קי"ל הכי לכך חששו להחמיר דליכא למימר דנסתפקו אי סבר דאורייתא או לאו דאורייתא דפשיטא כיון דקאמר עוף וגבינה ולא בשר וגבינה ש"מ משום דעוף לאו דאורייתא ובשר דאורייתא אך יש לתמוה על מה שכתבו ומיהו קשה וכו' דמאי ענין זה לכאן הא מעיקרא בגוף ברייתא דאגרא קשה אי כריה"ג הא מותר לאכלן ביחד ואי כר"ע ליתני חי' ג"כ ומזה מבואר דהם ידעו דיש מקום לפרש דעוף בטבעו משונה מבהמה וחי' ולפי זה לא הי' מקום להחמיר בעוף דאפי' אי דאורייתא הוא מ"מ נאכל באפיקורן וכיון שנהגו להחמיר ע"כ משום דסברו דאגרא סובר לאו דאורייתא ולא קי"ל הכי א"כ קשיא אי כריה"ג הא בלא"ה מותר ביחד ואי כר"ע ליתני חי' וזה שכתבו בסוף דר"ת פי' דעוף אינו נדבק בשינים א"כ אכתי קשיא למה נהגו להחמיר ומ"מ יש לומר דהמנהג שחששו דילמא אין הטעם כר"ת רק לפי שאינו דאורייתא ולא נקט חי' דלא שכיח או ה"ה חי' ומ"מ אין הכרח דס"ל לתוס' דלא קי"ל וודאי הכי רק בהא נמי חיישי דילמא לא קי"ל הכי. מיהו גוף דברי ר"ת לא הבנתי דהיכי אפשר דעוף אינו נדבק בשינים והרי עיקר בשר שבין השינים נלמד מעוף דכתיב הבשר עודנו, בין שיניהם והתם בעוף כתיב ועיקר הקושיא דלא נקט חי' אינה קושיא בלא"ה דחי' דומה בשרה לבהמה משא"כ עוף גם בטעם המנהג שנהגו שלא לאכול אפי' אחר בשר עוף נראה לי פשוט דס"ל כדעת הרמב"ם כפי מה שפירשתי דעתו לעיל דמודה, אגרא דצריך לנקר השינים רק אנן קי"ל כחומרא דמר עוקבא דפשיטא דמר עוקבא מתורת חומרא החמיר ולא מדינא כמו שהוכחתי מנשים הטובלות לנדתן דמותרין מדינא לאכול בשר רק לנקר יפה השינים רק החמירו שמא לא תנקר יפה וה"ה מר עוקבא לכך נהגו להחמיר ששה שעות כנ"ל:

דף קה.

בגמרא אילימא בש"א מקנח ולא בעי מדיח פירש"י מקנח פיו ולא ידיח במים וכו' משמע בהדיא מפירושו דהך מדיח היינו הדחת הפה וקצת יש לדקדק עליו למה לא זכר אגרא לעיל הדחת פה כיון דמסקינן דלכ"ע בעי קינוח והדחה. ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להדיא דהך הדחה היינו הדחת ידים שלא זכר רק שידיח ידיו ויקנח הפה. אמנם לכאורה דברי רש"י ז"ל מוכרחין דאי ס"ד דמדיח היינו הדחת ידים א"כ למה לי' להקשות מר"ז הוי לי' להקשות מהך דאגרא דלעיל דמוכח מינה דבין בשר לגבינה בעי נטילת ידים וקינוח פה דהוי דלא כב"ש ולא כב"ה דלב"ש קינוח לבד ולב"ה הדחה בלבד ואפי' נדחוק דהא דקאמר בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה היינו נטילת ידים לב"ה וקינוח לב"ש מ"מ כיון דבברייתא לא הוזכר רק באפיקורן לא הוי לי' להזכיר רק נטילת ידים דמאיזה צד נפרש ברייתא לב"ש מיהו גם לפירש"י קשה דמ"מ לא הוזכר קינוח רק לב"ש והוי לי' לומר בלא נטילת ידים ובלא הדחת פה וע"כ צ"ל דמהך דאגרא לא קשיא דיש לומר דקאי שפיר לב"ה והדחה עדיף מקינוח וס"ד דנהי דעוף קיל ולא בעי הדחה עכ"פ קינוח בעי קמש"ל דלא בעי אפי' קינוח. אבל להרמב"ם לא שייך לומר כן דכיון דהדחה היינו נטילת ידים וקינוח בפה לא שייך לומר זה עדיף מזה שאין ענין זה לזה כלל ולב"ה דלא בעי קינוח רק הדחה לא שייך לומר דבעוף דלא בעי הדחה יצטרך עכ"פ קינוח ועמ"ש בסמוך ישוב לזה ועמ"ש בתוס' בד"ה אילימא:

שם אלא ב"ש אומרים מקנח וה"ה למדיח וב"ה אומרים מדיח וה"ה למקנח ומר אמר חדא וכו' ולא פליגי. יש לדקדק לפירש"י דהך קינוח והדחה תרווייהו הן בפה א"כ בין אי קינוח עדיף בין אי הדחה עדיפא היכי שייך שיאמר ב"ש מקנח ולא יזכיר הדחה וב"ה להיפוך ונראה לי דמזה דייק הרמב"ם דוודאי מעיקרא הוי ס"ד דקינוח והדחה בפה ושפיר קשיא לן עלייהו מה דמקשה מעיקרא אבל השתא מסיק דמר אמר חדא היינו קינות פה דלא מיירי בנקיון הפה וכי איתשל להכי איתשל ואמרו קינוח וב"ה אמרו חדא דאיתשל לענין טהרת הידים ואמרו דבעי הדחה לידים והשתא ניחא שפיר דלא זכר אגרא לעיל רק נטילת ידים וקינוח פה דהיינו דב"ש וב"ה דליכא מידי טפי למסקנא כנ"ל ועמ"ש בתוס' בזה:

שם בשר שבין השינים מהו. משמע דמעיקרא עיקר טעמו של ר"ח לאו משום בשר שבין השינים רק מכח משיכת טעם גם יש להוכיח דאין השיעור השהיי' שוה מצד משיכת טעם ומצד בין השינים דאל"כ למאי נפקא מינה ונראה דמצד בין השינים מועיל לנקר השינים יפה כמו שמצינו בנדה הטובלת דמנקרת שיני' קודם טבילה רק שהחמירו שלא לאכול בשר באותו יום ובשבת ויו"ט לא החמירו כלל עכ"פ מוכח דמועיל ניקור שינים אפי' לנדה כ"ש לאכילת בשר וחלב דרבנן ומר עוקבא החמיר שמא לא ניקר יפה אבל מכח משיכת טעם אסור לאכול עד שלא ירגיש שום טעם ואפשר דמצד משיכת טעם בעינן ששה שעות ומ"מ צריך לנקר שינים אם נמצא בהם בשר כדי שלא יאכל ביחד ולא מהני מה שנסתלק הטעם מפיו. והרמב"ם ז"ל לא זכר רק משום בשר שבין השינים ואולי סובר דוודאי ר"ח משום משיכת טעם קאמר ובזה סגי שיעור עד שלא ירגיש טעם רק שצריך לנקר הבשר שבין שיניו ומר עוקבא החמיר שמא לא ניקר יפה להמתין ששה שעות ואז חשיב כמעוכל ואחר ששה שעות פשיטא שאינו מרגיש טעם לכך לא זכר רק ששה שעות מכח בשר שבין השינים כחומרת מר עוקבא וממילא אין צריך להזכיר משיכת טעם:

שם אנא להא מילתא חלא בר חמרא. נראה לי דהכוונה כי אין להחמיר ביותר רק לפי ערך חסידותו ופרישותו דטפי מיחזי כיוהרא לכך הי' מתאונן שאינו בגדר להחמיר כמו אביו. וענין השני בסייר נכסי ג"כ הכוונה על דרך זה דאביו לרוב חסידותו הי' ירא להכשיל משרתיו והי' מסייר נכסי כל יומא כדי שיהיו יראים לגנוב ולהפסיד ויעשו באמונה גם שלא יפסידו לאחרים לרעות בשדות אחרים דהעבדים חשודין על הגזל לכך הי' מסייר שני פעמים כל יום שיהיו יראים מפניו לעשות כמעשיהם ושמואל הי' מסייר רק פעם אחת וגם זה אינו רק משום דאזיל לטעמי' דמשכח איסתרא ולא מיחזי כיוהרא והיינו דקאמר שמואל לטעמי' דאביו הי' עושה מטעם חסידותו והוא לא הי' ראוי לזה רק מצד דמשכח איסתרא ולא הוי יוהרא דעושה לטובתו כנ"ל.

בתוספות בד"ה אילימא פי' בקונ' וכו' וקשה לפירושו וכו' ועוד קשה וכו'. הנה קושיא ראשונה לפע"ד לא קשיא כלל שהרי כל השקלא וטרי' אילימא כך או כך הוא להוציא המסקנא דתרווייהו בעי קינוח והדחה לכך קאמר אילימא דמר אמר מקנח ולא בעי קינוח ומר דקאמר מדיח לא בעי קינוח קשה ואי נימא דב"ש לא בעי רק קינוח וב"ה בעי תרווייהו הו' קולי ב"ש וכו' וע"כ דבין ב"ש ובין ב"ה בעי תרווייהו:

אמנם קושיא השני' לכאורה קושיא הוא. אבל באמת הא נמי לא קשיא כלל מכמה טעמים חדא דמשמע להו דב"ש אומרים מקנח בוודאי לא סגי בלא"ה וכן ב"ה מדיח לא סגי בלא"ה ולכך פירש"י דב"ש סברי קינוח דוקא וב"ה סברי הדחה דוקא ומ"מ קאמר ולא בעי משום דבעי לאסוקי בהכרח דתרווייהו בעינן לתרווייהו ממילא קאמר מעיקרא אילימא דב"ש ס"ל קינוח בלי הדחה וב"ה סברי הדחה בלי קינוח קשה כך ואי נימא דב"ה ס"ל אף מדיח קשה הא הוי קולי ב"ש ובזה מכריח דלתרווייהו בעי תרווייהו אבל הא פשיטא לי' דמקנח דב"ש וודאי לא סגי בלא"ה וכן מדיח דב"ה. ועוד נראה דבלא"ה לא קשיא כלל דהא כבר כתבתי שיש לתמוה למה לי' להקשות מר"ז הוי לי' להקשות מאגרא דלעיל דכמאן כב"ש דהא קאמר ובלא קינוח הפה וע"כ דס"ד נהי דעוף קיל יותר מ"מ ס"ד דעכ"פ קינוח בעי קמש"ל דאפי' קינוח לא בעי והשתא ממילא לא קשיא דנימא דקינוח עדיף וב"ה סברי בהדחה דגרע מקינוח סגי דא"כ קשיא ברייתא דאגרא דאתיא כב"ש דאל"כ היכי קתני ובלא קינוח הפה דהא אפי' בבהמה לא בעי קינוח רק הדחה לב"ה והיכי ס"ד דבעוף בעי קינוח וע"כ כב"ש אתיא דבעי בבהמה קינוח ואף דניישב מר"ז תשאר הקושיא על אגרא וזה ברור:

ועוד נראה לי דבלא"ה לר"ז נמי קשיא כיון דחזינן דפליגי על ר' זירא ובכל מילי הוי קינוח א"כ היכי ס"ד שיחלוק ר"ז דלא סגי לקינוח דבר שאינו פת דעכ"פ לא גרע מהדחה ואי ס"ל לר"ז דכל מילי חוץ פת גרע מהדחה ופת עדיף מהדחה א"כ הוי סברות הפוכות דלדידי' כל מילי גריעי מהדחה ולדידהו כל מילי עדיפי מהדחה דמהני אפילו לב"ש מה שאין הדחה מועיל כלום. גם מה שפירשו הם דהכוונה דלכ"ע הדחה עדיף ולב"ש סגי בקינוח ולב"ה מדיח דוקא בעינן הוא דחוק מאוד דמשמע בגמרא בהדיא דקאמר אלא וכו' וליתנייא גבי קולי ב"ש הרי להדיא דרק לפום שיטה זו הוא שחדשו הך קושיא וליתנייא גבי קולי ב"ש. ועוד דהא גופא קשיא למה לי' לומר אילימא בגוונא שיקשה בתרתי לר"ז וקולי לב"ש הוי לי' לומר אילימא לב"ש קינוח דוקא ולב"ה הדחה דוקא כמו השתא לפירש"י ואפילו אי פשיטא להו דהדחה עדיפא הוי לי' לומר דב"ש בעי תרתי ולב"ה רק מדיח ולא יקשה רק מר' זירא בלבד והדר יאמר אופן השני דקאמר השתא ולא יקשה רק קולי ב"ש ולא מר"ז ולמה לו לצייר אופן הראשון שיקשה בתרתי:

בד"ה מקנח וה"ה למדיח. תרווייהו בעינן וכו' כוונתם דאי חדא מנייהו מהני לכ"ע כיון דהדחה עדיפא היכי יאמרו ב"ה הדחה דלא שמענו דמועיל קינוח הוי להו לומר קינוח והדחה אתיא מכ"ש מיהו רש"י ז"ל פי' ג"כ דתרווייהו בעינן ואיהו ס"ל דיש לומר קינוח עדיף וכן הקשה מהרש"א אבל באמת ניחא דבמה נפשך אי קינוח עדיף קשה לב"ש שיאמר רבותא מדיח ואי הדחה עדיפא יקשה לב"ה ואי דלב"ש הדחה עדיפא ונקט רבותא קינוח ולב"ה קינוח עדיף ונקט רבותא הדחה וקשה על אגרא דלעיל בלא קינוח דאתיא כב"ש דלב"ה כיון דקינוח עדיף הרי בבהמה ג"כ לא בעינן קינות ומקמש"ל דלא בעי בעוף קינוח וע"כ דלב"ה וודאי הדחה עדיפא וקמש"ל דבעוף אפילו קינוח לא בעי א"כ יקשה על ב"ה למה לא נקט רבותא מקנח. ועוד אי הדחה בלבד סגי ולמר הדחה עדיפא ונקט רבותא מקנח ולמר קינוח עדיף ונקט רבותא מדיח א"כ כיון דע"כ פליגי למר קינוח עדיף ולמר הדחה עדיפא מנ"ל לר' זירא דקינוח מהני לב"ה דילמא לב"ש קינוח דוקא ולב"ה הדחה דוקא ואתיא כפשטא כיון דהשתא נמי ע"כ פליגי למר הא עדיף ולמר הא עדיף בשלמא השתא מפרש לחומרא דתרווייהו בעינן ושפיר קאמר אין קינוח רק בפת אבל אי חד מועיל דילמא אידך לא והדחה דעדיפא דוקא בעינן. מיהו הא קשיא לי כיון דס"ד לפירש"י דלמר קינוח עדיף ולמר הדחה עדיפא א"כ למה לא נפרש דהמסקנא הוא דתרווייהו שווין ומר אמר חדא וה"ה לאידך ומר חדא וה"ה לאידך דכיון דשווין הן אין הפרש אי אמר מקנח או מדיח וזה נ' באמת נכון בפי' הסוגי' דלפירש"י ותוס' היכי שייך מר אמר חדא למה אמר חדא כיון דלא סגי בהא וכן לאידך אבל להנ"ל אתי שפיר כיון דתרווייהו שווין וכל חד מהני אין תימא אי ב"ש אמר מקנח וב"ה מדיח וכבר כתבתי לעיל דעת הרמב"ם ופירושו בזה:

בד"ה לסעודתא אחריתי לאו בסעודתא וכו' לאלתר אם סילק ובירך דלא פלוג רבנן. כוונתם ליתן טעם לדבריהם כיון דקאמר לסעודתא אחריתי ממילא פליג אימתי תהא הסעודה דוקא דאל"כ לא הוי לי' למיתלי הזמן בסעודה רק בשעות כיון דלעולם בעינן כך וכך שעות וע"כ דרק בסעודה תליא מילתא ולא בשעות. מיהו יש לדקדק בין אי הטעם משום משיכת טעם או משום בשר שבין השינים מאי ענין זה לסילק ובירך וכי בשביל זה יסתלק הטעם או הבשר מבין שיניו. ונראה לכאורה דהתוס' אזלי כאן בשיטת ר"ת וה"ג שהביאו לעיל דר"ח לא אסר לאכול גבינה אחר בשר אלא בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח מותר ומר עוקבא החמיר שלא לאכול באותה סעודה שמא ישכח ויאכל בלי נטילה אבל בסעודה אחרת כיון שנוטל ידיו ואוכל פת המוציא שוב ליכא למיחוש. אלא שיש לדקדק שהרי לא הכריעו לעיל כשיטת ר"ת וה"ג כלל והיכי כתבו בפשיטות כאן להתיר לאלתר. והי' אפשר לומר דאפילו מאן דפליג על ר"ת מ"מ אין כוונת ר"ח להמתין ששה שעות שהרי לא נתן שום גבול לזה רק הדבר תלוי כל זמן שמרגיש טעם הבשר בפיו ולענין בשר שבין השינים לנקר שיניו ומר עוקבא החמיר מכח נטילה וקינוח אפילו אחר שכלה טעם הבשר וניקר שיניו והי' ממתין עד סעודה אחרת דאז וודאי יעשה נטילה וקינוח. מיהו קשיא מ"ש דהחמיר רק בגבינה אחר בשר הא בבשר אחר גבינה ג"כ צריך נטילה וקינוח למאן דחולק על ר"ת כמ"ש התוס' לעיל. לכן נראה דחומרת מר עוקבא היתה לענין ניקור הבשר שבין שיניו דבאותה סעודה הי' מחמיר כיון שהוא פסוק בסעודה שמא יאכל בלא ניקור שינים אבל כל שסילק ובירך ורוצה לסעוד שנית ממילא קודם סעודה ינקר שיניו יפה ואביו הי' מחמיר עד למחר כי אז כבר הוסר הבשר ונתעכל כנ"ל ועמ"ש בגמרא לדעת הרמב"ם:

בד"ה מים ראשונים וכו' חובה. בברכות וכו' נחשבות כזוהמות. דבריהם אינם מובנים לי חדא דהוי להו להקשות טפי דהא כבר אמרו שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים וכן לקמן אמרו בהדיא משום סרך תרומה. והתם מייתי לה מקרא. גם מה שתירצו דאסמכתא בעלמא הוא לא משמע הכי התם דעל מה שאמר ר' זהומאי כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך פסול לברכה קאמר עלה אנא לא ר' זהומאי ידענא אלא מתניתא ידענא והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו' אלמא דדרשה גמורה היא דאי אסמכתא בעלמא הך דר' זהומאי עדיפא וכן בזוהר פרשת בלק משמע דמזוהם פסול לברכה כמו לעבודה עיי"ש ומה שכתבו כיון שהדבר חובה נחשב כמזוהם הוא דחוק מאוד דכיון שהחובה משום מלח סדומית דמסוכן הוא לא שיהא מחמת זה מזוהם. לכן נראה לי דוודאי מזוהם פסול לברכה אי משום עבודה או מקרא והתקדשתם ולאו אסמכתא היא. רק מטעם הקרא הוי סגי להסיר הזוהמא ובכל מה שמסיר סגי בכך רק שלמה תיקן מים דוקא וכל דיני נטילת ידים וכן מים אחרונים תקנו מים דוקא מכח מלח סדומית ומה שזכר והתקדשתם אלו מים ראשונים משום דעכשיו מעבירין הזוהמא במים דוקא נקט מים וכן באחרונים אבל עיקר קרא להעביר הזוהמא הוא ומה שנוטלין במים דוקא חשיב מצוה והיינו לשמוע דברי חכמים כמו שפירש"י ואחרונים חובה משום סכנה כנ"ל. ובהכי ניחא הא דקאמר דאין נוטלין על הקרקע משום רוח רעה וכיון דהנטילה הוא משום מלח סדומית דהוא סכנה לעינים מאי ענין רוח רעה לכאן ולהנ"ל דעל הזוהמא שורה רוח רעה וכיון שמסיר הזוהמא במים שורה רוח רעה על המים:

בא"ד וא"ת למאי נפקא מינה וכו' כדקתני בברייתא ולא רשות כוונתם משום דיש לפרש מים ראשונים מצוה שאם עשה כן עשה מצוה אבל אין הדבר חובה עליו לעשותה משא"כ אחרונים לזה הוכיחו כיון דקאמר בברייתא אמצעים רשות ש"מ דהנך דמצוה מוכרח ליטלן ואין לו רשות להפטר א"כ הוי חובה. מיהו לתירוץ ר"ת הו"ל לאתויי התם הך דהכא דמזה מוכרח הך ל"ש דר"ח. ולדעתי י"ל דראשונים דהוי מצוה כל שאין לו מים לא עדיף משאר מצות דמפורש בירושלמי ריש פאה ומייתי לה הר"ש שם שאין צריך לחזור על הפתחים ליקח כ"ש נטילת ידים דאי אין לו פטור אבל מים אחרונים משום סכנה אי אפשר בלא"ה כלל:

בא"ד וא"ת וכו' כמו ניקור חלב ומליחת בשר. לא נתבררו לכאורה דבריהם דמה נ"מ בין ניקור גיד וחלב לשחיטה ונטילת ידים לאכילה דג"כ הכשר אכילה והמצוה מעכבת האכילה. ונראה לי דכוונתם דדוקא ניקור גיד וחלב ומליחת בשר דבכל אופן שהוא מוציא הגיד והחלב והדם מועיל לכך כיון דניקור זה אינו רק הכשר אכילה ואין בו ברכה אבל נטילת ידים ושחיטה שיש בהם דינים פרטים שיהא כלי וכח גברא ובשחיטה כל חמשה הלכות שחיטה שפיר הוי מצוה רק בניקור אין בו שום מצוה שאין במעשיו רק להסיר החלב והדם והגיד ובלא זה לא הסיר המניעה משא"כ נטילת ידים ושחיטה שיש במצותן דינים מה שאינן רק מכח שהם מצוה ולא מצד הכשר אכילה ודו"ק:

דף קה:

בגמרא ל"ש אלא שהיד סולדת בהן וכו'. איכא למידק בשלמא ללישנא בתרא דקאי ארישא דקתני בין בחמין בין בצונן שפיר יש לפרש דוקא חמין שאין היד סולדת אבל בסיפא דקתני אין נוטלין אלא בצונן היכי אפשר לפרש דאפי' בחמין כל שאין היד סולדת מותר ליטול מהן וכי חמין שאין היד סולדת בהן צונן מיקרי הא פשיטא דלאו צונן הם והיכי קתני אין נוטלין אלא בצונן כיון דמותר ליטול אפי' אינו צונן רק שאין היד סולדת בהן. גם מצינו לענין אבל שהוזכר חמין וצונן בוודאי אין הכוונה היד סולדת וכי דרך לרחוץ בחמין שהיד סולדת אלמא אפילו אין היד סולדת בהן חמין מיקרי וכיון שאמרו אין נוטלין אלא בצונן היכי נימא דבחמין ג"כ מותר ליטול. ואמת דכפי הנראה מפירש"י בד"ה סולדת דנשתנו מתורת מים ולפי זה אפשר דאפילו נצטננו אסור דכבר נתבטלו ולפי זה אפשר לפרש דהכא נמי וודאי לנטילה בעינן צונן רק ההפרש בין סולדת לאין סולדת דבסולדת נפסלו ולא מהני אפילו נצטננו אבל כל שאין היד סולדת לא נשתנו ומותר ליטול בצונן כשנצטננו. אבל אי אפשר לומר כן דדוקא לענין מים ראשונים שייך לומר שנתבטלו מתורת מים אבל למים אחרונים משום מלח סדומית לא שייך לחלק בכך וכל שהוא צונן מעביר הזוהמא ושוב ליכא סכנה גם יש לדקדק דקאמר מכלל דראשונים וכו' דמה בקשו בזה דכיון דמחלק בין ראשונים לאחרונים פשיטא שאין תרווייהו שווין ומצינו בגמרא כה"ג טובי שלא זכרו אח"כ מכלל מה דממילא משתמעי. גם יש לדקדק דמעיקרא זכר נוטלין ואין נוטלין ולבסוף קאמר מותר דמשמע דבא להורות איזה היתר לכתחילה כמו שכתב הרא"ש בפ"ק דמכלתין דלשון מותר משמע לכתחילה:

ונראה לי שיש לדקדק דקתני מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן הך בין בצונן מיותר לגמרי דאלא במאי יטול והוי לי' למיתני מים ראשונים נוטלין אפילו בחמין מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן וע"כ דבא להורות אפילו יש לפניו צונן וחמין אין הפרש בין אי יטול בזה או בזה דאי ליכא רק חמין פשיטא דנוטל דהא באין לו מים יכול לאכול אפילו במפה ואינו מעכב אכילה ועלה קאמר ל"ש אלא אין היד סולדת אבל אי יד סולדת אין נוטלין רק יטול בצונן כיון שיש לו צונן אבל בסיפא דקאמר אין נוטלין רק בצונן וכיון דמשום מלח סדומית הוא והוי סכנה בוודאי אפילו אין לו צונן אינו יכול ליטול בחמין ועל זה אמר דהא דבחמין כלל כלל לא דווקא בסולדת אבל אין סולדת נוטלין והיינו כשאין לו רק חמין הללו אבל וודאי כשיש לו צונן אין נוטלין רק בצונן גמור ובא לפרש דמה שאמר אין נוטלין רק בצונן היינו דצונן קודם לכל לאפוקי מרישא. אבל בחמין לא דקאמר דהיינו אפילו אין לו רק חמין היינו דוקא ביד סולדת והשתא הי' מקום לומר דאפי' לפי לשון זה מ"מ הא דנוטל ברישא אפי' היד סולדת היינו כגוונא דסיפא אסור דאין לו רק מים שהיד סולדת אבל ביש לו צונן או יש לו מים שאין היד סולדת אינו נוטל אלא בהן. ובאמת לא ניחא לי' לומר כן כיון דהך ולא בחמין דסיפא הכוונה היד סולדת ממילא משמע דחמין דרישא ג"כ אפילו היד סולדת וקתני דמותר בין בחמין בין בצונן ש"מ דאפילו יד סולדת ויש לו צונן מותר בחמין לכתחילה כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה