אור ברסלב

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה

פרק כסוי הדם

במשנה גיד הנשה וכו' ובמוקדשין. פירש"י ז"ל לקמן פליגי בה איכא למ"ד אפילו בעולה ואיכא למ"ד בקדשים הנאכלין. ויש לתמוה בדברי הרב ז"ל דאי לענין אכילה קאמר הא ליכא למ"ד שלא יסבור דלוקה עליו אפילו בעולה כדלקמן (דק"א) וכן פירש"י עצמו לקמן (דף צ' ע"א) בד"ה להלקותו ואי נתכוון לענין להעלותו לפלוגתא דרבי ורבנן לקמן דלרבנן אפי' בעולה אסור להעלותו ולרבי דוקא בקדשים הנאכלין לענין אכילה אבל להעלותו מותר במחובר א"כ לא הי' לו לרש"י ז"ל להזכיר דבר זה כאן דכיון דפריך עלה מוקדשין פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני' א"כ ע"כ דרק לאכילה מיירי דלהעלותו למזבח מאי קושיא פשיטא דהא טובא קמש"ל דאפי' למזבח אסור אף דלא כתיב רק לא יאכלו בני ישראל. ונראה דסובר. רש"י ז"ל דעיקר קושית המקשן משום דתנן בחולין ובמוקדשין דמוכח בהדיא דבא התנא לומר דנוהג במוקדשין אף שאינו חולין ואי סלקא דעתך דלענין אכילה אין שום חידוש במוקדשין טפי מחולין לא הוי לי' להזכיר בחולין ומוקדשין שהרי חולין הוא לאכילה ובזה אין שום חידוש במוקדשין טפי מחולין ולא הוי לי' למיתני רק בין לאכילת אדם בין לאכילת מזבח והוי הרבותא גם במוקדשין עצמן דלא מיבעי' הנאכלין רק אפי' באין נאכלין ומדקתני בחולין ומוקדשין ש"מ דיש חידוש לענין אכילת אדם במוקדשין אף שאינן חולין ושפיר מקשה פשיט דכי בשביל שהקדיש פקע איסור גיד והשתא לפי המסקנא דיש חידוש באכילת אדם במוקדשין שפיר כתב רש"י ז"ל דלהך מ"ד דאסור להעלותו כולל בין לאדם בין למזבח לרבנן ולרבי רק אכילת אדם ומ"מ נקט לרבנן בחולין ומוקדשין משום דלענין אכילה ג"כ יש חידוש במוקדשין אף שאינן חולין. מיהו בעיקר דברי רש"י ז"ל אני חוכך דתנא במתניתין דתנא גיד הנשה נוהג בחולין ומוקדשין וודאי מדין איסור גיד הנשה מיירי דהיינו לאו דלא יאכלו בני ישראל גיד הנשה דכלהו דקא חשיב דנוהג בהכי מיירי אבל למזבח אפי' לרבנן אין בו משום איסור לאו דגיד הנשה דלכ"ע לא יאכלו בני ישראל כתיב ולא לא יאכל המזבח רק דאסור להקריבו כמו שאר דבר איסור מכח ומשקה ישראל מן המותר לישראל וכל מידי דאסור להדיוט אסור למזבח אבל אין זה איסור גיד הנשה דזה אינו רק לאכילה רק ממילא אסור להקריב כל דבר האסור להדיוט וזה ברור לפע"ד והיינו דמקשה בפשיטות פשיטא כיון דע"כ רק לענין אכילה מיירי כנ"ל:

שם ונוהג בבהמה וחי'. תמי' לי מקמ"ל דנוהג בבהמה וחי' כיון דקרא כתיב ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מאיזה צד נימא בהמה ולא חי' או בהיפוך ולא הוי לי' למיתני רק דאינו נוהג בעוף לפי שאין לו כף ולכאורה הי' אפשר להוכיח מזה דבבהמה וחי' נוהג אפי' אין להם כף עגול כמו עוף מ"מ כיון דבמינם יש להם כף נוהג בהם וא"כ איפשט בעיין דלקמן אי בתר דידי' אזלינן או בתר מיני' אזלינן ובזה הוי אתי שפיר ג"כ הא דנקט בירך של ימין ובירך של שמאל באמצע בין בהמה וחי' לעוף לאשמועינן דנוהג בבהמה וחי' אפילו אין להם כף עגול דאי הוי בעינן בהו ג"כ כף דוקא פעמים שלא הי' נוהג רק בירך אחד שיש לו כף עגול ובשני לא קמש"ל דנוהג בבהמה וחי' ולעולם בשתי יריכות. וצריך לומר דמ"מ בעי שפיר לקמן דאיכא למימר דהא דקתני בהמה וחי' היינו לאשמועינן אפילו חי' דס"ד כיון דאסרה תורה חלב ואסרה תורה גיד הנשה כמו דחלב לא נאסר רק בבהמה גיד נמי דוקא בבהמה קמש"ל אפילו חי' ובזה מיושב קושית התוס' לקמן (דף צ' ע"א) בד"ה והא מתניתין עיי"ש:

שם בירך של ימין ובירך של שמאל. יש לדקדק מ"ש דבסמוך בשליל מייתי רבי במתניתין דר"י פליג דאינו נוהג בשליל ומ"ש כאן גבי יריכות לא זכר דברי ר"י כלל דחולק דאינו נוהג רק בימין ובשלמא אי נימא דר"י מספקא לי' א"כ יש לומר כיון דלר"י נמי נוהג בשניהם מספק אף שיש להמציא נפקותא בין ספק לוודאי לא חש רבי להזכיר דברי רבי יהודא אבל כיון דאיפשט לקמן דר"י פשיטא לי' של ימין בוודאי קשיא לכאורה ומזה נראה לי ראי' דבשליל הלכה כר"י דאינו נוהג דהלכו לשיטתן ולזה בשליל זכר דברי ר"י החולק אבל מעיקרא ביריכות לא זכרו רק סתם כת"ק דהלכה כוותי' ואולי יש לומר אף דאיפשט מברייתא דר"י פשיטא לי' אבל רבי לא ברירא לי' דעת ר"י ויש לומר דהוי ס"ל לרבי דדעת מכרעת לא דעת תורה וצ"ע:

בגמרא מוקדשין פשיטא משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מיני'. יש לדקדק בלשון זה משום דאקדשי' אטו מי לא הוי סגי לי' לומר מוקדשין פשיטא דלא פקע איסור גיד מיני'. ונראה לי דעיקר הקו' דפשיטא שאי אפשר שיפקיע האדם ע"י הקדישו איסור דרמי רחמנא. עלה ואפילו בולדות קדשים מ"מ ע"י הקדישו של זה בא האיסור וכי ס"ד שיוכל אדם להפקיע במאמרו איסורא דרחמנא. והיינו דמשני לקמן הכא במבכרת עסקינן דהוא לא הקדיש כלל רק הרחם מקדשו מעצמו והתורה הקדישתו מרחם א"כ שפיר ס"ד דאין בו איסור גיד כלל רק הכל לכהן ומשלחן גבוה זכו והרי התירה תורה מליקה לכהן קמש"ל דאיסור גיד במקומו עומד ויתבאר לקמן בגמרא במקומו בס"ד:

שם וכי תימא יש בגידין בנ"ט. פירש"י ז"ל ואשמועי' האי תנא וכו' ולא נתבאר לכאורה מה ביקש הרב ז"ל בכל דבריו בזה והא עיקר הקושיא היתה משום דאקדשי' פשיטא דלא פקע איסור גיד וכיון דמשני דקמש"ל בהיפוך דמוקדשין נוהג א"כ שוב לא קשיא, וברור דכוונת רש"י ז"ל דקשיא לי' היכי ס"ד לפרש דקמש"ל מוקדשין חל על אסור גיד דמה ענין זה לכאן דמיירי מדין גיד ואפי' אי הוי קתני מוקדשין נוהג בגיד לא אתי שפיר כלל דמאי ענין איסור חל על איסור לכאן לדין גיד דמיירי בה בפירקין לזה פירש דמזה ידעינן דיש בגידין בנ"ט דאי הוי קתני גיד בלבד הוי ס"ד דאין בו בנ"ט ומ"מ חייב עליו קמש"ל שיש בו טעם וחייב משום מוקדשין ג"כ ועמ"ש בתוס' בד"ה ואתי ובד"ה אלא ובד"ה איסור דלפירש"י מיושב שפיר ועמ"ש בסמוך:

שם אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. פירש"י אלא אשמועינן האי תנא דאין בגידין בנ"ט וכו'. בזה ג"כ כוונתו ליישב דמאי ענין אין איסור חל על איסור לכאן ועוד דהוי לי' לומר בהיפוך אין מוקדשין נוהג בגיד לזה בא רש"י ז"ל ליישב זה דעיקר קמש"ל דאין בגידין בנ"ט דע"כ הכוונה גיד לבדו נוהג א"כ מוכח דאין בו בנ"ט דהא פשיטא לי' לתנא דאיסור חל על איסור בכולל וחמור וע"כ משום דאין בו בנ"ט ולכך קתני מילתא בגיד דעיקר אשמועינן בגיד ומיושב קושית התוס' בד"ה איסור דאי נימא, בהיפוך א"כ אי אפשר לומר דקמש"ל יש בגידין בנ"ט דהא אי אין בו פשיטא דרק גיד לבדו נוהג וע"כ דהא פשיטא לי' דיש בו וקמש"ל דאין איסור חל על איסור אפי' בכולל וחמור א"כ קשה חדא דאין ענין זה לכאן כלל דאין נ"מ לענין גיד כלל דבין אי יש בו בנ"ט בין אי אין בו לא חל מוקדשין ועוד דהוי לי' למיתני בהיפוך אין מוקדשין נוהג דעיקר חידושו במוקדשין שאינו נוהג ולא בגיד וזה ברור ועמ"ש בתוס'. מיהו בעיקר דברי רש"י ז"ל יש לפקפק דאי בא התנא רק לאשמועינן אין בגידין בנ"ט לא שייך שישמיענו זה לענין מוקדשין הא נ"מ בפשיטות שאינו אוסר בטעמו ועוד היכי שייך לומר דבא לומר דאין מוקדשין נוהג לפי שאין בו בנ"ט דזהו אינו בגיד הנשה דוקא בכל גידין שייך זה ועוד דלא דמי לשאר בבי וכן בחולין דהכוונה גיד נוהג ועוד דלא שייך למיתני כלל בחולין כיון דלא בא לומר כלל דנוהג במוקדשין דפשיטא א"כ חולין וודאי פשיטא ודוק. ונראה לי פשוט דהכי קאמר דס"ד אף שאין בו בנ"ט מ"מ כיון דהתורה חייבה עליו משום אכילת גיד מיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין איסור מוקדשין וכבר מצינו כיוצא בזה לענין דופן פ"ק דסוכה דמיגו דהוי דופן לסוכה הוי נמי לענין שבת וכן לענין מחיצה בעזרה לעיל פרק בהמה המקשה א"כ ס"ד דחל מוקדשין ג"כ קמשמע לן דרק איסור גיד נוהג מגזירת הכתוב ולא איסור אחר ולפי זה לפי האמת דדחינן הך מילתא שפיר יש לומר דבאמת חל איסור אחר ג"כ מיגו דהוי אכילה לענין גיד אף שאין בו בנ"ט ועמ"ש בתוס' בד"ה איסור במה שהביאו מר"מ:

שם אם יש בו בנ"ט, פירש"י שיערו חכמים בששים כל נ"ט סתם. ולא נתבאר כוונתו הא במתניתין מפורש כבשר בלפת ולדעת רש"י לקמן משמע להדיא דבשר בלפת אינו שיעור ס' ואולי יש לומר דבא ליישב קושית התוס' דילמא משום שומן לזה כתב דכל מקום דקתני נותן טעם סתם שיערו חכמים בששים וע"כ דכאן משום דגיד אף למ"ד שיש בו טעם לאסור אבל אינו טעמו דוחה לטעם שאר איסורין ואין צריך ס' רק כבשר בלפת אבל אי הוי הכוונה מכח שומן הי' מהראוי להיות דינו בס' כשאר איסורין ועמ"ש בתוס':

שם הכא בולדות קדשים וכו'. פירש"י בהמת שלמים שילדה ואשמועינן וכו'. לא נתבאר לכאורה מה ביקש בדבריו הללו כיון דעיקר הקושיא היתה וכי משום דאקדשי' פקע איסור גיד א"כ משני שפיר דבאו בבת אחת וקמש"ל דחלין בבת אחת אף דקדשים חמור וכמו שכתבו התוס' לקמן גבי מבכרת. אבל באמת דבריו נכונים בזה דא"כ היכי מקשה בתר הכי למה לי סיפא הא לולא סיפא הוי אמרינן הכל בהיפוך דאינו נוהג ובהווייתן הן קדושים וקמש"ל דחלין בבת אחת. וע"כ דבת אחת פשיטא לן דחל רק השתא קמש"ל דנוהג בשליל דפשיטא לי' דבמעי אמן הן קדושים וכיון דקתני דנוהג גיד במוקדשין ש"מ דנוהג בשליל והשתא שפיר מקשה למה לי סיפא דהשתא ליכא למימר דלולא סיפא הוי אמרינן בהיפוך דקמש"ל אינו נוהג בשליל דהא ליתא דאי נוהג פשיטא דחל וליכא למימר דקמש"ל בהווייתן הן קדושים דהיכי נשמע זה דילמא במעי אמן ונוהג בשליל ולא שייך לומר דפשיטא לי' לתנא דאינו נוהג בשליל וממילא נדע דבהווייתן הן קדושים דלא שייך לומר דפשיטא לי' דאינו נוהג בשליל כיון דבאמת קתני דנוהג ומאיזה צד נדע דפשיטא לי' דאינו נוהג וע"כ דפשיטא לי' במעי אמן הן קדושים וקמש"ל דנוהג בשליל א"כ סיפא למה לי. והא דמשני לקמן קסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים היינו בתר דחידש דביצירה בשר קודם לגיד א"כ שפיר ידעינן דע"כ בהווייתן הן קדושים דאי במעי אמן הן קדושים אפי' תימא דנוהג בשליל אין גיד חל דמוקדשים קדם ביצירה אבל השתא דלא סליק אדעתי' דבשר קדם לגיד אי אפשר לומר דקמש"ל בהווייתן הן קדושים דמנ"ל כיון דבמעי אמן ג"כ אתי שפיר משום דנוהג בשליל:

אמנם אף שדברינו הנ"ל ברורים בכוונת רש"י ז"ל אכתי איכא למידק כיון דע"כ לא ניחא לי' הכא דקמש"ל דחלין בבת אחת דאל"כ לא הוי מקשה סיפא למה לי כמו שהוכחתי א"כ תיקשי הא דמשני לקמן במבכרת דמאי קמש"ל דבין אי נוהג בשליל בין אי אינו נוהג עכ"פ אתי בהדי הדדי ובהכרח צריך לומר כמ"ש התוס' לקמן בד"ה הכא במבכרת דקמש"ל דחלין בהדי הדדי ולא דחי איסור מוקדשין החמור איסור גיד הקל א"כ ממילא הכא נמי נימא כך ולא הוי קשיא כלל למה לי סיפא דלולא סיפא הוי אמרינן בהיפוך וג"כ אתי בהדי הדדי כמ"ש וצ"ע לכאורה:

אך באמת דברי רש"י ז"ל נכונים גם בזה תמהני מאוד על דברי התוס' לקמן בד"ה הכא שלא מצאו לומר דקמש"ל במבכרת רק דחלין בהדי הדדי ולא דחי קדשים החמור גיד הקל דאל"כ קשיא להו פשיטא. ואני תמה להיפוך היכי קאמר במבכרת חל גיד הא לעיל (דף ס"ט ע"ב) פליגי ר"ה ורבה ביצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר דר"ה סובר למפרע קדוש ולא מהני מכירה ורבה סבר מכאן ולהבא קדוש וכתבו שם התוס' דהא דאמר ר"י מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם הוי דלא כר"ה דלר"ה אסור כיון דלמפרע הוא קדוש ואנן כר"ה קי"ל א"כ הכא נמי ס"ס כיון שנולד ונעשה בכור הרי קדוש למפרע מיצירה ולא אתי גיד וחייל על מוקדשין ואפי' אי נוהג בשליל מוקדשין קדם ובהכרח צ"ל או דהך סוגיא דהכא למ"ד מכאן ולהבא קדוש א"כ פשיטא דקמש"ל טובא דחל גיד על בכור דלא נימא דקדוש למפרע או דנימא לחלק בין לענין מכירה לנכרי לענין חלות איסור גיד או כמו שכתבתי שם והוכחתי דדוקא אותו שליש שיצא בראשונה קדוש למפרע משעה שיצא אבל לא מה שבפנים שלא יצא לא קדוש למפרע דלא כנראה מדברי התוס' שם ועכ"פ אתי שפיר בפשיטות דמשני במבכרת דקמש"ל דלא דמי בכור לשאר קדשים דאין קדושתו רק מיציאתו לא למפרע והכי דייק לשון רש"י ז"ל לקמן בד"ה אלא הכא שכתב ואשמועינן תנא דידן דאע"ג דאין גיד נוהג בשאר מוקדשין דהא איסור מוקדשין קדם כדאמרת דיצירת עובר קודמת ותו לא אתי איסור גיד וחייל אפ"ה יש מוקדשין שהגיד נוהג בהן כגון בכור וכו' עכ"ל הרי להדיא דעיקר בא לאשמועינן דבכור חלוק משאר קדשים והיינו דס"ד כיון שנולד בכור והוא קדוש קדוש הוא למפרע קמש"ל דלא וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל. מיהו בעיקר פי' סוגי' זו אכתוב בסמוך מה שנראה לפע"ד:

שם ומי מצית מוקמית לה בשליל וכו' מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן. תמי' לי בלשון זה אטו אנן מוקמינן רישא בשליל הא מיירי בבהמה ככל בהמות דעלמא רק לפי שנוהג בשליל וקדשים במעי אמן הן קדושים לכך חל גיד על מוקדשין אבל לאו בשליל עסקינן ברישא עד שיאמר מוקמית לה בשליל וכן בשליל עסקינן והוי לי' לומר ומי מצית מפרשת משום דנוהג בשליל א"כ למה לי סיפא ועוד קשה הא לולא סיפא הוי מצינו למימר דאינו נוהג מבהווייתן הן קדושים דג"כ אתי בהדדי [אף שכתבתי מקודם דרש"י ז"ל הרגיש בזה אבל מ"מ אינו מיושב כל הצורך למה לא נימא דקמש"ל דחלין בבת אחת כמ"ש התו' לקמן בד"ה הכא]. ועוד אני תמה כיון דהך ולדות קדשים דמוקמינן לה היינו ולד שלמים כמו שפירש"י להדיא בהמת שלמים שילדה והיינו דאי עולה ואשם זכרים נינהו ובחטאת ליכא למימר דולד חטאת מתה וכמו כן ליכא לאוקמא שהקדיש מעוברת היא שלמים וולדה עולה דא"כ גיד קדם להקדש ותו לא פקע וע"כ בהמת שלמים שילדה א"כ תיקשי היכי שייך לומר שלא יחול גיד על זה ואיזה איסור חל על איסור יש כאן שהרי הכתוב אומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה א"כ פשיטא דהכוונה בשעה שיכול לאכול הבשר לא יאכל הגיד א"כ בשר שלמים דנאכל לזרים ואי לאו איסור גיד הי' נאכל הכל א"כ פשיטא דיש בזה איסור גיד ואי משום דקודם זריקה יש בו משום מוקדשין הא כל בהמת חולין אינה מותרת רק אחר שתשחט רק כך אסר הכתוב כשתהא מותרת באכילה לא יאכל הגיד הרי דדרשינן למעט גיד מטמאה משום דלא יאכלו היינו דבשרו מותר וגידו אסור, אלמא דעל שעת היתר הבשר קפיד קרא על אכילת הגיד ומה נפקא מינה חולין או שלמים. ואף דחזה ושוק שבו גיד הנשה ניתן לכהן וא"כ לזר יש בו איסור מוקדשין הא ליתא חדא דעכ"פ פשיטא דנוהג במוקדשין בירך שמאל דאינו ניתן לכהן ועוד כיון דעכ"פ חל איסור גיד לכהן ממילא חל לישראל ג"כ ועוד כיון דלכהן אסור לאכלו ממילא אינו בכלל המתנה שאמרה תורה ליתן לכהן למשחה לגדולה כיון דהגיד אסור ושוב אין בו איסור מוקדשין ואף דמדברי התוס' בד"ה אלמא ובד"ה קדשים נראה היפוך זה דכה"ג יש איסור מוקדשין אבל בסמוך יתבאר שכל זה הוא לפי פירושם אבל לפי מה שאבאר ממילא הכל כפשוטו דכל בשר שיש לו היתר אכילה יש בו איסור גיד ובין חולי ובין שלמים שווין בזה דכל אחד יש לו הכשר אכילה ומעיקרא אסור ואחר שהוכשר מותר וממילא היתה הציווי שלא יאכל הגיד רק הבשר:

לכן נראה לפע"ד דהא דמוקי בולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל היינו ששחט בהמת שלמים ומצא בה בן ט' חי וקסבר נוהג בשליל א"כ ולד זה הצריך שחיטה לר"מ יש בו איסור מוקדשין לעולם שאין לו תקנה כלל דאי אפשר להקריבו ולהתיר הבשר באכילה דיוצא דופן פסול להקרבה וכמו כן לשחטו בחוץ להתירו באכילה אי אפשר דקדשים הוא ואין הבשר ניתר רק ע"י הקרבת אימורין ובהקרבת אימורי אמו לא ניתר הוא דברי' בפני עצמו דהא טעון שחיטה. והיינו דפריך ומי מצית מוקמית לה בשליל דע"כ בשליל מוקי לה דבשלמא אי לא מוקמינן לה בולד קדשים הוי מצי מיירי בעולה דיש בה איסור מוקדשין אבל השתא דלא אתיא אלא בשלמים דעולה זכר הוא וליכא בה ולד ושלמים הבשר מותר לזרים וע"כ בשליל מיירי והא מדקתני סיפא ונוהג בשליל ש"מ דמעיקרא לא מיירי בשליל ומשני דהכי קאמר דבר זה מחלקת ר"י ורבנן והשתא ניחא טפי דס"ד להקשות מסיפא דלפירש"י הקושיא למה לי סיפא וקשה מאי ס"ד להקשות דפשיטא דאיצטרך משום דר"י דחולק אבל לפי מה שכתבתי ניחא דוודאי לישנא דמתניתין משמע דקתני ונוהג בשליל דהוא מילתא חדתא ומעיקרא בבהמה דעלמא משתעי והוצרך לתרץ הכי קאמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן גם לישנא דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן ולפירש"י דמעיקרא בבהמה דעלמא א"כ אטו בדבר זה נחלקו הרי מחלקותם בשליל ממש של חולין רק ממילא בהא נמי נחלקו ולפי מה שכתבתי ניחא כיון דמעיקרא בשליל וגיד נוהג בו א"כ היינו ממש דבר זה שנחלקו ר"י ורבנן וזה ברור לפע"ד:

ואי קשיא היכי קאמר בתר הכי דאתיא כר"י דנוהג בבני נח כיון דע"כ בשליל עסקינן והרי ר"י ס"ל אינו נוהג בשליל אי אפשר לאוקמא כלל לדידי' בשליל ולא שייך בזה תירוץ התוס' לקמן בד"ה והא דנקט רישא דמילתא דאותה קושיא דמקשה אינה בגוף הדין דנוהג במוקדשין רק דסיפא דירך ימין ושמאל אינה כר"י אבל לפי מה שפירשתי דמיירי הך דנוהג במוקדשין בשליל א"כ לר"י דבר זה עצמו אינו כלל לא קשיא כלל דאי אינו נוהג בשליל שפיר מצי מיירי שהקדיש בהמה מעוברת היא שלמים וולדה עולה ואף דמוקדשין קדם מכל מקום חל גיד אחר שנולד משום דהי' נוהג בבני נח רק מעיקרא לא הי' אפשר לאוקמא בוולדה עולה דכיון דנוהג באמת בשליל אם כן קדם גיד להקדש ואכתי קשה פשיטא דלא פקע אבל בתר דחדית לן דגיד חל על הקדש משום דנוהג בבני נח אם כן אפי שפיר נוהג במוקדשין בכל גווני אי נוהג בשליל משכחת בשליל של שלמים ואי אינו נוהג משכחת בהיא שלמים וולדה עולה ומ"מ חל לפי שנוהג בבני נח. והא דקאמר בסמוך קדשים דאיסור כרת והיינו שיכול לבוא לידי כרת מ"מ היכי יעכב איסור גיד כל שאין בו כרת הא ליתא דכלפי מה שאמר דחל גיד אף דמוקדשין קדם משום שיש בו חומר דהי' נוהג בבני נח על זה אמר דקדשים יש בו חומר טפי שיכול לבוא לידי איסור כרת אבל היכי דמותר הבשר באכילה ואין שם איסור כלל היכי ס"ד שלא יחול גיד משום שיכול לבוא לידי איסור מוקדשין שיטמא או שיפסל ביוצא וכדומה או משום שהי' עליו איסור קודם שהוכשר לאכילה הא וודאי ליתא רק כיון דמיירי באמת במוקדשין שיש בהם איסור כגון בהיא שלמים וולדה עולה אי אינו נוהג בשליל ואי נוהג בשליל מיירי בשליל של שלמים דאסור רק גיד חל שיש בו חומר שהי' נוהג בבני נח א"כ נגד זה יש חומר במוקדשין חוץ האיסור שיכול לבוא לידי כרת אבל היכי דמותר באכילה לזרים ליכא למ"ד שלא יחול גיד וזה ברור והא דמשני בתר הכי במבכרת אף דמותר באכילה ופשיטא דחל גיד הנה מלבד דבכור אסור לזרים וקמש"ל דאפי' לזר יש בו איסור גיד אלא אפי' אי נימא דכל שיש איסור גיד לכהן ממילא פשיטא דיש בו איסור לישראל ג"כ מ"מ לא קשיא דשאני בכור כיון דלאו איהו אקדשי' רק הרחם מקדשו אין תימא אי נימא דלא חל גיד והכתוב אומר אך בכור שור וכו' את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר וכו' א"כ שפיר ס"ד דכל חוץ חלב ודם זכתה תורה לכהן קמש"ל דגיד נוהג בו והדר משני בולדות קדשים ובהווייתן הן קדושים ומיירי שפיר בשליל של שלמים וס"ד במעי אמן הן קדושים ולעולם קדשים קדם ביצירה קמש"ל בהווייתן הן קדושים ולעולם גיד נוהג בהן בין אי נוהג בשליל בין אי אינו נוהג וכל זה ברור לפע"ד ומיושבין כמה קושיות התוס' ויתבאר במקומן בס"ד:

בתוס' בד"ה גיד מוקדשין פשיטא. כלהו נמי פשיטא וכו' תירוצם דחוק מאוד דכיון דכלהו פשיטא מ"ש דמקשה על מוקדשין והוי לי' לומר כלהו פשיטא וכי תימא מוקדשין אתי לאשמועינן וכו'. נראה לי דלא דמי פשיטותי' דקדשים לאינך דוודאי כיון דאיכא דוכתא דאינו נוהג אלא בארץ אף דידענו דמצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בכל מקום מ"מ אין הדבר פשוט מצד עצמותו שהרי משנה שלימה שנינו בקידושין ומשמיענו זה דכל מצוה התלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ומצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בכל מקום רק ממילא לא צריך לשנותה בכל מצוה כיון דכבר שנה התנא כלל על זה ובזה שייך לומר איידי דקתני לצורך תני שלא לצורך אבל הא מילתא דנוהג במוקדשין לא משמע לי' להמקשה דהכא דתני לי' שלא לצורך דלא מצינו בדומה לו בשום מקום שיפקיע אדם בהקדישו איסור דאורייתא דקדם להקדישו ומאיזה צד יפקע האיסור. ועוד דהני כלהו שווין בכל המקומות אבל מוקדשין דנקט אגב קשיא דהא אינן שווין כלל דהנך דקתני לצורך אית בהו שאינו נוהג במוקדשין רק מקום אחד באו"ב יש דנוהג במוקדשין א"כ לא שייך דנקט אגב חדא מה דבכלהו לא קתני ולא הוי לי' למיתני כלל מיהו הך סוגי' דריש שילוח הקן סברה דמ"מ כיון דעכ"פ בכלהו נקט דין מוקדשין שייך למיתני אגב אף שאינן דומין בדינן דבהא נהוג ובאינך לא נהוג. ולדברי התוס' ג"כ צריך לומר דהך סוגי' דריש שילוח הקן חולקת על הך סוגי' דהכא דאפי' ליכא חדא לצורך נקט כלהו אגב אינך:

בד"ה ואתי איסור מוקדשין וחייל על איסור גיד. ואע"ג דתנן וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה שהרי בדיבור שאחר זה כתבו בפשיטות דיש לומר משום מי שגידו אסור ובשרו מותר ומה שתירץ מהרש"א בזה אינו מספיק דסברא זו מי שגידו אסור אינה ענין אי יש בגידין בנ"ט או אין בו בנ"ט ומשום דסובר יש בגידין בנ"ט לא ימנע לסבור מי שגידו אסור ובשרו מותר גם קשה הא הוי כולל ולמה להו לתוס' לומר חומר בענין רחוק לפי שיכול לבוא לידי כרת ולקמן לא אמרו זה רק כלפי מה שחשבו חומר בגיד שהי' נוהג בבני נח חשבו כנגדו חומר בקדשים דיכול לבוא לידי כרת וממילא גיד דבא אח"כ אינו חל אבל לא שיחול מוקדשין מחמת חומר זה על גיד שקדם לו. ונראה לי דכוונת התוס' דקשיא להו היכי קאמר דכוונת התנא דאיסור מוקדשין חל על גיד והיינו דאיסור חל על איסור או בכולל דמה ענין זה לכאן לדין גיד הנשה שאין בענין זה שום חידוש בגיד והוי לי' לאשמועינן בעלמא דאיסור חל על איסור בכולל ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' דאשמועינן יש בגידין בנ"ט והתוס' לא ניחא להו בזה דהו"ל לאשמועינן בעלמא שיש בו בנ"ט ועוד דבמתניתין דירך שנתבשל משמיענו זה מפורש לזה ס"ל לתוס' דכוונת הש"ס לומר דקמש"ל אף דחזינן דאינו נוהג בטמאה דאין איסור גיד חל על טומאה מ"מ קדשים דחמור שיש בו כרת חל על גיד דקדם והשתא נקט לי' שפיר הכא בפירקין לענין דחל על גיד משום דבפירקין משמיענו גבי גיד דאינו חל על איסור טומאה קמש"ל דקדשים דחמור חל טפי על גיד. ועוד דעכ"פ שמענו דאין איסור חל על איסור לכ"ע ואפי' ר"י דפליג היינו משום דגיד חמור חל על טומאה הקלה הקודמת א"כ ס"ד ודאי דלר"י עכ"פ אין מוקדשין חל על גיד דחמור הקודם להקדש קמש"ל דחומר כרת הוי חומר טפי וחל אפי' על גיד החמור הקודם לו ואף דהי' יכול להקשות דמתניתין דלא כר"י כדלקמן מ"מ יכול ליישב סבר לי' כוותי' בחדא והא דפריך לקמן אימר דשמעת וכו' לא שייך כאן דאדרבא כיון דכרת חמור חל על גיד הקודם. כללו של דבר דכוונת התוס' דלפי תירוץ זה עיקר הכוונה כאן לומר אף דשמענו מהך דלקמן דלכ"ע אין איסור חל על איסור מ"מ קדשים דחמור חל על גיד לכ"ע דלרבנן דלקמן כיון דדחי דברי ר"י בסיני נאמר ש"מ דבלא"ה הוי מודי לי' דחמור חל על קל הקודם ואפי' לר"י דסובר גיר ג"כ חמיר מכל מקים קדשים חמירי טפי ובזה יתיישבו דברי התוס' בסמוך:

בד"ה אלא קסבר. ולא הי' יכול להקשות וכו'. לכאורה דהיכי ס"ד שלא יביא משנה דירך הקודמת רק להקשות מטמאה דבתר הכי בפרט דבהך הקודמת מפורש טפי דיש בו בנ"ט ומזה ראי' דכוונת התוס' בדיבור הקודם הוא לפרש דברי התרצן דכוונתו לפי ששנינו שם דאין גיד חל על טומאה ש"מ דלכ"ע אין איסור חל על איסור הכא קדשים דחמור חל א"כ כיון דיסוד תירוצו הקודם נבנה על הך משנה דאינו נוהג בטמאה א"כ משם הוי לי' להוכיח דיש בגידין בנ"ט ואהא תירצו משום דמצינן למימר דהתם מכח מי שגידו אסור ומעיקרא דהוי ס"ד ליתרוצי מתניתין מכח מוקדשין נוהג בגיד באמת נימא דטעמו של התנא מכח אין איסור חל על איסור לכך משמיענו כאן דקדשים דחמור חל אבל בתר הכי מתרץ בהיפוך דהתם רק משום גידו אסור ובשרו מותר:

בא"ד ומה שמקשה ר"י וכו' לא מסתבר וכו'. יש לדקדק דאי ס"ד דמסתבר כל שהי' איסור גיד מעיקרא תו לא פקע א"כ לקמן דקאמר סבר לה כוותי' בחדא והיינו דנוהג בבני נח א"כ ממילא תו לא פקע א"כ ע"כ סבר לה כר"י דבאמת נוהג בטמאה והא וודאי ליתא דכיון דקתני במתניתין דנוהג בבהמה וחי' פשיטא דהוי לי' לאשמועינן דנוהג בטמאה ובטהורה בשלמא אי נימא דטעמא דר"י משום דאיסור חמיר הוא ניחא דס"ל כר"י דבאמת חמיר הוא ומ"מ אינו נוהג בטמאה משום מי שגידו אסור וכו' אבל אי סברת ר"י הוא מכח דתו לא פקע א"כ ע"כ יסבור תנא דמתניתין דנוהג בטמאה והא וודאי ליתא וצריך לומר דע"כ לא כתבו התוס' הך סברא דמסתבר דתו לא פקע היינו אי נימא אין בגידין בנ"ט א"כ כיון דאז הי' חל איסור על גיד טמאה דבשרה הי' מותר א"כ אין סברא דאח"כ דנאסרה טמאה הותר הגיד לגמרי דאיסור טומאה אין בו דאין בו בנ"ט ואיסור גיד ג"כ אין בו דנאסר הבשר א"כ מה שהי' מעיקרא אסור הותר לגמרי וזה לא מסתבר אבל לקמן דאזיל בתר האמת דסובר יש בגידין בנ"ט א"כ לא אמרינן הך סברא דלא מסתבר כיון דעומד באיסור טומאה עכ"פ ולא הותר מה שכבר נאסר ומ"מ כדי שלא נצטרך לחלק בכך כתבו אי נמי ואף דמעיקרא עיקר התירוץ נבנה על יסוד הך משנה דאינו נוהג בטמאה מ"מ עדיף לי' להביא לענין קושיא דיש בגידין בנ"ט ממשנה הקודמת כנ"ל:

בד"ה איסור גיד איכא וא"ת וכו'. דבריהם תמוהין דבשלמא מעיקרא דהוי ס"ד דסובר יש בגידין בנ"ט ומוקדשין נוהג בגיד הוי ניחא לי' דקמש"ל יש בגידין בנ"ט כפירש"י ולא קשיא לי' רק מוקדשין נוהג בגיד מיבעי' לי' אבל השתא אי אינו נוהג אי אפשר לומר דקמש"ל יש בגידין בנ"ט דהא אי אין בהם בנ"ט פשיטא דאינו חל רק דקמש"ל דאין מוקדשין חל על גיד ומה ענין זה לכאן ואפילו אי הוי קתני אין מוקדשין נוהג בגיד הוי קשה שאין זה ענין לדין גיד דבין אי יש בו בנותן טעם בין אי אין בו בנותן טעם כלל אין מוקדשין נוהג ועוד דעכ"פ יקשה אותה הקושיא ממש דמעיקרא דהוי לי' לומר אין מוקדשין נוהג בגיד אבל עכשיו דקאמר דסובר אין בגידין בנ"ט שפיר קתני טפי גיד לבדו נוהג במוקדשין משום דעיקר בא לאשמועינן דין גיד דאין בו בנ"ט כמו שפירש"י ז"ל בד"ה אלא:

בא"ד וכי תימא וכו'. כוונתם אף דהשתא נמי קשיא לי' ממתניתין דירך דהיא משנה בפירקין ומאי עדיפותא יש בהך קושיא מר"מ דברייתא מ"מ כיון דהך מתניתין וודאי ר"מ ידע המתרץ שאי אפשר לסתור דברי ר"מ בברייתא וקשיא דר"מ אדר"מ משא"כ הך משנה דירך לא הוזכר בה ר"מ. מיהו מה שתרצו דאין נראה שתחלוק סתמא אסתמא דכריתות והרי השתא נמי הוי סתמא דפירקין אסתמא דפירקין וצ"ל משום דהך סתמא דירך לא הוקשה לו כ"כ דאינה להלכה אבל סתמא דכריתות הלכה הוא מיהו מה שהחליטו התוס' דר"מ סובר יש בגידין בנ"ט אינו הכרח דשפיר יש לומר דלפי האמת טעמא דר"מ מיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין נבלה כמו שכתבתי בגמרא ומ"מ יפה כתבו התוס' דלפי דס"ל השתא ע"כ סובר דלא אמרינן מיגו דאל"כ למה איסור מוקדשין ליכא א"כ ממילא אתיא דלא כר"מ רק דלא הוי להו לתוס' להאריך כ"כ רק דלא אתיא כר"מ דהא מחייב משום נבלה וכאן אינו מחייב משום מוקדשין ומ"ש נבלה מקדשים ואין להקשות באופן אחר דהוי לי' לומר דסובר אין בגידין בנ"ט ומ"מ תרווייהו נוהגין משום מיגו דהוי אכילה לגיד הוי אכילה לקדשים. משום דכיון דאין חידוש בגיד כלל דפשיטא דנוהג רק מוקדשין דנוהג הוי לי' לומר מוקדשין נוהג בגיד אבל לפי האמת שפיר יש לומר דאמרינן מיגו ור"מ שפיר ס"ל אין בגידין בנ"ט כנ"ל:

בא"ד אי נמי וכו' דאכתי תיקשי לי' וכו' הוי מצי למיפרך וכו' דעדיפא פריך. דבריהם תמוהין דמאחר דכל מה דנאדי משינוי' קמא משום הך קושיא דמוקדשין נוהג בגיד וכן נמי לא מתרץ לה באופן שכתבו התוס' משום דאכתי הוי קשיא לי' מוקדשין נוהג בגיד א"כ מה הועיל במה דמתרץ עכשיו כיון דאכתי קשה אותה קושיא דמעיקרא ונהי דהמקשה עדיפא פריך אבל על המתרץ קשה והוא תמוה לכאורה:

ונראה לי דכוונת התוס' פשוט כאשר נדקדק דמעיקרא כתבו דאכתי קשה ובתר הכי כתבו הוי מצי למיפרך ולא כתבו אכתי הר מצי למיפרך משום דאינו דומה הך קושיא דמעיקרא להך דהשתא דאי נתרץ דסובר יש בגידין בנ"ט ואין איסור חל על איסור א"כ אין בגיד שום חידוש דבר דאי אין בו פשיטא שאין מוקדשין חל רק דמחדש דמוקדשין אינו נוהג בגיד א"כ הוי ממש אותה הקושיא דמעיקרא דמקשה דהוי לי' למיתני מוקדשין נוהג בגיד כמו כן השתא קשה דהוי לי' למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד כיון דלא בא לומר מדין גיד מידי אבל השתא דמשני דסובר אין בגידין בנ"ט ולכך לא חל מוקדשין יש חידוש בגיד דאין בו בנ"ט היפוך משנה דירך ואינה אותה הקושיא דמעיקרא רק דמ"מ הוי מצי למיפרך מחדש דמ"מ הוי לי' למיתני אין מוקדשין נוהג בגיד דאתי שפיר לישנא טפי דלא נטעה דבא לומר דגיד נוהג במוקדשין וממילא הוי שמעינן דאין בגידין בנ"ט רק בהא עדיפא פריך מירך ודוק:

בד"ה אם יש בה בנ"ט. תימא דילמא אסורה משום שמנו של גיד. הנה לקמן בשמעתין דירך הקשו התוס' על מה דקאמר שמואל התם לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף עד שמגיע לגיד ופריך מגדי שצלאו בחלבו ומשני שאני חלב דמפעפע והקשו שם התוס' הא בגיד נמי איכא שומן גיד דמפעפע ותירצו בשם הר"מ דשומן אינו אוסר יותר מגיד עצמו ובשם ר"ת תירצו דשומן גיד כחוש והנה אי נימא דלא כר"מ ודלא כר"ת שם מיושבין שתי הקושיות כאן והתם חדא בחבירתה שהרי ע"כ לכ"ע מיירי מתניתין דיש שומן על הגיד דאי הי' מקום לפרש שהוסר השומן לא הוי מקשי התוס' מידי שם דמיירי מתניתין דליכא שומן ולכך בעינן נתבשל דוקא וע"כ דאין סברא לפרש ירך שנתבשל בה ג"ה שהוסר השומן מן הגיד כיון שלא ניקר הירך כלל למה יקח השומן ולא הגיד ולפי זה כיון דבנתבשל לכ"ע בעי ס' אפי' נגד גיד וכ"ש נגד שומן שעליו א"כ ממילא לא קשיא כלל הכא דשפיר דייק דיש בגידין בנ"ט דאי אין בו בנ"ט ולא בעי ס' רק נגד השומן א"כ מ"ש נתבשל אפי' נצלה בעי ס' דשומן מפעפע וע"כ דיש בגידין בנ"ט ומתניתין בעי ס' נגד גיד ג"כ א"כ שפיר קתני נתבשל דוקא דבנצלה לא הוי בעי ס' נגד הגיד דאינו מפעפע בצלי רק נגד השומן וממילא לא קשיא ג"כ לקמן הא שומן מפעפע מ"מ הא במתניתין ע"כ בעי ס' נגד הגיד ג"כ ובהא דוקא נתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואין צריך ס' רק נגד השומן בלבד דהא לכ"ע פשיטא דבאמת בעי במתניתין ס' כנגד השומן וכנגד הגיד והא דשמואל קולף עד שמגיע לגיד היינו עד השומן דשומן עצמו ודאי אסור לכ"ע א"כ שפיר פסק שמואל דלא שנו דבעי ס' נגד הגיד ג"כ רק בנתבשל אבל נצלה קולף עד הגיד וזה ברור מיהו יש לומר דס"ל לתוס' כדעת מי שאומר דצלי גרע כל דמפעפע אפי' ס' לא מהני א"כ שפיר יש לומר בנתבשל דהכא רק מכח שומן ומ"מ קתני נתבשל דבצלי לא הוי בנ"ט רק הי' אסור לגמרי אפי' אין בו בנ"ט מיהו מלשון התוס' בקושיתם לקמן בד"ה שאני חלב לא משמע הכי רק דשומן אוסר בצלי כמו כחוש בבישול ולא יותר עיי"ש:

בא"ד ולפי' הר"ר מאיר אתי שפיר. באמת שדברי הר"ר מאיר תמוהין מאוד דלדעתו כיון דקי"ל אין בגידין בנ"ט ממילא אין שומן אוסר כלל וא"כ כלהו דאסרו אתמהתא ור"נ דאמר גיד בששים יהי' שלא כהלכה דלדידן אין איסור כלל בין בבישול בין בצלי לכן נראה לי ברור שלא אמר הר"ר מאיר רק אי יש בגידין בנותן טעם דאז הגיד אוסר בטעמו שפיר אמרינן דשומן אינו איסר רק כמו הגיד אבל אי אין בגידין בנותן טעם לא שייך זה כלל דאי אמרת שלא יהא שומן חמור מגיד א"כ לא יאסור כלל אפי' נתבשל חד בחד והרי טעמו נרגש כממשו ולא שייך שיתקנו חכמים לאסור דבר ויהא מותר לבשלו עם היתר חד בחד או בתרי וממילא ע"כ הגיד שהוא כעץ אינו אוסר והשומן שהוא מאכל אוסר רק אי יש בגידין בנ"ט והגיד אוסר בטעמו לא החמירו בשומן שיאסור יותר בטעמו מגיד ולפ"ז ממילא הכא לא שייך תירוץ הר"מ כלל דשפיר יש לומר אין בגידין בנ"ט והשומן אוסר שפיר ונראה לי לפי זה דסובר הר"מ ביישוב קושית התוס' דבשר בלפת אינו שיעור ס' ושפיר לא מצי ליפרושי מכת שומן דא"כ לא הוי סגי כבשר בלפת רק הוי בעי ס' וע"כ דיש בגידין בנ"ט ומ"מ כיון דטעמו קלוש סגי כבשר בלפת ולא החמירו בשומן יותר וסגי הכל כבשר בלפת וכעין מה שכתבתי לפירש"י רק לרש"י צריך לומר דנגד שומן באמת בעי ס' רק נגד הגיד סגי כבשר בלפת. ונידון מה שהקשו לפיר"ת מהא דגידין ישרפו לששה עשר עמ"ש הרשב"א ליישב זה מיהו בלא"ה אבאר לקמן בס"ד דגם רב אשי ס"ל דהתם לא נתכוון על שומן הגיד רק על הגיד עצמו עיי"ש:

בד"ה בולדות קדשים עסקינן. וא"ת והיכי אתי בהדי הדדי וכו' וא"ת וכו' וי"ל דהא דשרי ר"מ וכו'. דבריהם תמוהין מאוד לכאורה בקושיתם ובתירוצם דמאיזה צד פשיטא להו בקושיתם דאיסור גיד אינו חל מעיקרא שמא כוונתו בהיפוך דלא נחלקו רק בבן ט' חי שנשחטה ונמצא בתוכה דהלכו לשיטתן ולכך לר"י אינו נוהג דהותר בשחיטה ולר"מ נוהג אבל מעיקר לכ"ע אסור. ואי הכוונה משום דאין סברא שתתיר שחיטה איסור גיד שהי' קודם או דאי אפשר לומר כן דלכ"ע מעיקרא אסור א"כ הכא דולדות קדשים שנולדו עסקינן א"כ לר"י נמי באין בהדדי והיכי קאמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן והא לא נחלקו בהא כלל ולכ"ע יש איסור גיד על מוקדשין שנולדו מקדשים. והשתא מה זה שתירצו דהא דשרי ר"מ וכו' דקשה חדא האיך תתיר שחיטה איסור גיד הקודם ואפי' נתחדש להם בתירוצם לסבור סברא זו דשחיטה מתרת איסור גיד אבל עכ"פ במה נפשך אי כוונתם דרק ר"מ אוסר בלא נשחטה ור"י אינו אוסר כפי הנראה מלשונם דהא דשרי ר"מ א"כ לא הלכו לשיטתן דהא פליגי בלא נשחטה כלל וליכא היתר שחיטה כלל ואי כוונתם דלכ"ע קודם שחיטה יש איסור בשליל א"כ היכי קאמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן דהא לא פליגי כלל בהא דהא נולדו ולא נשחטו כלל ע"י אמן ואף שהתוס' באמת בדיבור שאחר זה בד"ה הא הקשו בקושיא השני' דהיכי קאמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן מ"מ לא הקשו מר"י דפרק בהמה המקשה ולפי דבריהם כאן תיקשי מר"א אמר ר' אושעי' דכיון דקאמר דהלכו לשיטתן ע"כ דלא פליגי בלא נשחטה דאי פליגי נהי דיש לומר ר"י לשיטתו דכיון דמתיר בשחיטה סובר דאין שום שליל ברי' בפני עצמו כלל כיון דמותר בשחיטת האם לכך ממילא גיד שליל לעולם אין בו איסור גיד הנשה כיון דבמעי אמו אינו ברי' בפני עצמו אבל ר"מ לא הלך לשיטתו כלל דאפילו הי' סובר דניתר בשחיטת האם הוי פליג דקודם שנשחטה יש איסור גיד בשליל דהא אוסר גיד שליל של בן ח' שלא נשחטה אמו אף דמודה דהותר בשחיטה א"כ כ"ש בן ט' קודם שנשחטה אמו דיש איסור בגיד שליל וא"כ לא הלך ר"מ לשיטתו כלל וע"כ דלכ"ע קודם שחיטה יש איסור גיד בשליל א"כ אין כאן מחלוקת ר"י ורבנן אי גיד נוהג בולדות קדשים והוא תמוה לכאורה:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' על שני פנים חדא דוודאי כוונת התוס' דלכ"ע קודם שחיטה יש איסור בשליל ולא באו רק ליישב מה דקשיא להו השתא דלא אתי בהדי הדרי ואהא תרצו דקודם שחיטה יש איסור בשליל לכ"ע ולא קאמר ר"א אמר ר' אושעי' דלא פליגי רק בבן ט' חי היינו בנשחטה לא פליגי רק בהא דבבן ח' שנשחטה מודה ר"מ אבל בלא נשחטה יש איסור בשליל אפילו בן ח' ובאמת היו יכולין להקשות דהיכי קאמר בתר הכי דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן דהא לא נחלקו בולדות קדשים כלל רק דעדיפא קא קשיא להו השתא מפלוגתא דר"י ור"ל לקמן דלכ"ע אין חלב נוהג בבן ח' אפי' לא נשחטה האם וה"ה גיד והוכרחו לחלק בין גיד לחלב ולא הספיק להם תירוץ זה עד שתירצו דהוי מצי להקשות בלא"ה רק דניחא לי' למיפרך ממתניתין דנזיר דמשמע בהדיא דלאו בהדדי אתיא ולפי תירוץ זה ממילא לא קשיא קושיא הראשונה ג"כ דה"ה דהוי מצי למיפרך מר"א אמר ר' אושעי' דלא אתי בהדדי רק דניחא לי' למיפרך ממתניתין דנזיר ולפי זה כיון דלא קאי השתא לר"א אמר ר"א א"כ ממילא סובר דפליגי בכל גווני ולר"א אמר ר' אושעי' לא פליגי רק בבן ט' שנשחטה אמו [ומעיקרא לכ"ע אסור או מותר דאו דנימא דלא פליגי רק בשחיטה וקודם שחיטה לכ"ע אסור או דבבן ח' כיון שיש לו היתר בשחיטה אין איסור בשליל] והוי מצי הש"ס להקשות מיני' רק דניחא לי' להקשות ממשנה דנזיר:

ובזה יתבארו היטב דברי התוס' בדיבור שאחר זה אשר הם תמוהים לכאורה דבראשונה פתחו בתימא מאי פריך הא סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה ועוד דמאי קא משני וכו' דהא ר"י אית לי' בפרק בהמה המקשה דתלש חלב מבן ט' חי אסור משום חלב ובנשחטה הכל מותר אפי' חלבו וגידו מכל בבהמה תאכלו. והדבר תמוה מאוד חדא בקושיא ראשונה דמה בכך דסיפא בשליל שנשחטה הא לר"מ קיימינן דהלכו לשיטתן א"כ מה בכך שנשחטה הא אין שחיטה מועלת לולד כלל ומאי עדיפותא יש נשחטה מלא נשחטה ואי דבא לאשמועינן הא גופא דאין שחיטה מתרת הולד הא כבר שמעינן לה בהדיא במתניתין לעיל פרק בהמה המקשה ואם כוונתם להקשות דקמש"ל בשליל בן ח' שנשחטה אמו הא בהא באמת לא פליג ר"מ ומודה דאין גיד נוהג בו דהא לשיטתן הלכו ובן ח' לר"מ הוי כלר"י בן ט' ואי נתכוונו דקמש"ל בנשחטה האם סובר ר"י דאינו נוהג בשליל ורישא בלא נשחטה לכ"ע נוהג ובסיפא פליג ר"י הא וודאי ליתא דהא באמת משני הש"ס הכי קאמר דבר זה מחלוקת דר"י ורבנן ורבנן כבר הוזכרו לעיל והכא קאמר דר"י פליג משום דשחיטה מתרת ואדרבא יכול להיות דפליג מעיקרא ג"כ כיון דשחיטה מתרת אין הולד ברי' בפני עצמו ומותר הגיד כל שלא נולד. גם מה שהקשו עוד מר"י דתלש חלב הוא תמוה דקושיא זו קשה בלי ר' יוחנן רק כאן במקומו דהא הלכו לשיטתן וע"כ לא פליגי בלא נשחטה כלל ולכ"ע אסור והיכי קאמר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן כיון דרישא בולדות קדשים שנולדו אין כאן מחלוקת דלא פליגי רק לשיטתן:

אבל לפי הנ"ל דברי התוס' נכונים דקושיא ראשונה קשיא להו במה נפשך אי הך סוגי' קאי לר"א אמר ר"א וכפי תירוץ הראשון כאן א"כ היכי קאמר דבר זה מחלוקת הא לא נחלקו רק בנשחטה ולשיטתן וע"כ דהך סוגי' לא קאי אליבא דר"א אר"א והוי מצי להקשות מיני' רק דניחא לי' טפי להקשות ממשנה דנזיר כפי האי נמי שתירצו כאן וכ"כ הרשב"א בחידושיו באמת ליישב קושית התוס' דהא לר"א אר"א איסור גיד אינו חל עד שיהא בן ט' ותירוץ דהך סוגי' אינה אליבא דר"א אר"א וה"ה דהוי מצי להקשות מיני' אלא דעדיפא לי' להקשות מהך דנזיר עיי"ש והיינו ממש כפי האי נמי כאן. ואהא קשיא להו לתוס' מאי קושיא ומי מצית אמרת והא מדקתני סיפא הא הך סיפא בשליל ממש מיירי והיינו שנשחטה אמו [דפשיטא דלא מיירי בשליל שנקרעה אמו] ורישא לא שמענו דנוהג רק בלא נשחטה וקמש"ל דאפי' נשחטה דשחיטה מתרת מ"מ אינה מתרת הגיד ולא מיבעי' אי נימא דהך תנא סבר דלא כר"מ רק שחיטה מתרת ב"פ דאתי שפיר אלא אפי' לר"מ ג"כ אתי שפיר בבן ח' שנשחטה אמו דמ"מ הגיד אסור כיון דלא קאי הכא לר"א אר"א דהלכו לשיטתן. ואהא קשיא להו עוד דאפי' אי הך סוגי' דלא כר"א אר"א ות"ק חולק בכל שליל אפי' בן ח' שנשחטה אמו ג"כ גידו אסור אבל עכ"פ ר"י ע"כ אינו חולק רק בנשחטה אמו דהא אוסר חלב בלא נשחט ומתיר בנשחט ודוק היטב:

אמנם אף כי הדברים הנ"ל נראין נכונים וברורים בכוונת התוס' כאן ובדיבור שאחר זה אבל מ"מ אומר עוד בדרך אחר לפי שלשון התוס' דהא דשרי ר"מ וכו' משמע בהדיא דרק ר"מ הוא דאוסר בן ח' שלא נשחטה אמו אבל ר"י מתיר אפי' בהא. ועוד דהיכי אפשר לומר דר"י אינו מתיר רק בנשחטה אמו דהא לקמן (ד"ק ע"ב) מפרש טעמא דר"י דנוהג בטמאה דקסבר נוהג בשליל דאיסור טומאה וגיד באין כאחד ופריך ומי מצית אמרת הכי והא תנן הכא דר"י סובר אינו נוהג בשליל והשתא אי ס"ד דלא פליג ר"י הכא רק משום דשחיטה התירה מאי קושיא מהכא לטמאה שהרי אף בטהורה אינו מתיר רק בשחיטה ולא קודם שחיטה כשאמו בחיים וע"כ דסובר ר"י דאפי' מעיקרא אינו נוהג והיינו כיון דהתירה תורה כל בבהמה על ידי שחיטה שמע מינה שאין העובר ברי' בפני עצמו לכך השליל מותר ושפיר הוי סלקא דעתך דה"ה בטמאה לא הוי ברי' בפני עצמו ומשני דדוקא בטהורה גלי קרא דלא הוי בפני עצמו כל מה שהוא בבהמה אבל בטמאה שאין לה היתר שחיטה באמת בפני עצמו הוא תיכף מיצירתו וזה ברור [ועמ"ש בתוס' בד"ה והא מה שיש לתמוה בזה בהך דתלש חלב מהך סוגי' דלקמן (דף ק' ע"ב)] ולפי זה יש לתמוה בעיקר דברי התוס' כיון דקודם שחיטה נמי נחלקו א"כ נהי דר"י אזיל לשיטתו וסובר דכל מה שבבהמה כיון שניתר בשחיטה לא הוי ברי' בפני עצמו וגידו מותר אבל ר"מ דאוסר אפי' שליל בן ח' שלא נשחטה אמו ע"כ לא אזיל לשיטתו כלל דהא בן ח' מותר בשחיטה אף לר"מ ומ"מ גידו אסור מחיים:

לכן נראה לי דכוונת התוס' דר"א אר"א דקאי אברייתא דפליגי ר"מ ור"י בשליל והיינו שנשחטה אמו ונמצא בתוכה ועל זה אמר מחלוקת בבן ט' חי דר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו אבל בן ח' שנשחטה אמו לא פליג ר"מ אבל בעודו במעי אמו קודם שחיטה שפיר פליגי ג"כ ותליא ג"כ בהך פלוגתא אי שחיטה מטהר הולד דר"י סובר כיון דשחיטה מטהרת אפי' בן ט' חי ש"מ דמעיקרא לא הוי בפני עצמו כלל ור"מ דסובר דבן ט' אין שחיטה מטהרתו ממילא כשנעשה בן ט' או נולד למפרע הוי ברי' בפני עצמו אף מעיקרא ואיגלאי מילתא למפרע שהוא בפני עצמו וגידו אסור אבל אי באמת נשחטה אמו כשהוא בן ח' ולא הגיע לבן ט' כלל באמת גידו מותר ולא דשחיטה מתרת איסור גיד רק לפי שלא הגיע מעולם להיות בן ט' הוי בכלל אמו ולא בפני עצמו משא"כ כשנעשה בן ט' וכ"ש כשנולד אח"כ אף מעיקרא איגלאי מילתא דהוא בפני עצמו ור"י דסובר אפי' נגמר לגמרי שחיטת אמו מטהרתו ש"מ דאפי' הוא נגמר לא הוי ברי' בפני עצמו הילכך ממילא לעולם אין איסור בגידו רק כשנולד ממש ואהא קשיא להו בדיבור שאחר זה דמאי קושיא מסיפא עכ"פ סיפא בנשחטה אמו א"כ הוצרך לומר סיפא כדי שנדע דבשחיטה הדבר תלוי והלכו לשיטתן ובלא זה הוי ס"ד דאפי' בן ח' שנשחטה אמו אסור הגיד וזה שהקשו עוד רק מהך דר"י דתלש חלב אבל מהך דר"א אר"א לא קשיא דשפיר יש לומר דפליג ר' יהודא אפי' לא נשחטה אמו כיון דשחיטה מתרת עובר גמור ע"כ אין העובר נחשב ברי' בפני עצמו לכך גידו מותר רק מהך דתלש חלב קשיא:

מיהו בעיקר קושיתי התוס' נראה לי פשוט דהך סוגי' בלא"ה ע"כ לא קאי לר"א כלל. חדא דאי אליבא דר"א היכי מקשה מסיפא הא בלא"ה הך סיפא מיותרת לגמרי דכיון דאין שחיטה מתרת השליל ובעי שחיטה בפני עצמו פשיטא דגידו אסור ועל כרחך משום ר"י קתני לה דאינו נוהג משום דשחיטה מתרת. ועוד הא איצטרך סיפא להורות דתליא בשחיטה והלכו לשיטתן ור"א אר"א מהך סיפא דייק לה ואי לא הוי תניא לא הוי ידעינן הא כלל וע"כ דהך סוגי' בעי לתרוצי מתניתין ואי לא הי' באפשר לתרצה רק בולדות קדשים ומכח דנוהג בשליל הוי אמרינן בהכרח דלא תליא בשחיטה כלל ולא הלכו לשיטתן דלא כר"א אר"א רק כיון דמסיק הכא פי' אחר במשנה ממילא קם להו דברי ר"א אר"א והוא אמר למילתי' אליבא דאמת דלא מיירי רישא מדין שליל כלל:

בא"ד ומיהו קשה וכו' משמע דלכ"ע אין בו איסור חלב. יש לדקדק דהא בהדיא קאמר התם הטילה נפל כל היכי דלא כלו חדשיו לכ"ע לאו כלום הוא והוי להו להקשות מזה גם היכי כתבו משמע מה דמפורש בהדיא ועוד קשה הא איכא לישנא קמא התם דפליגי אפילו בנפל וסובר ר"י חלבו כחלב חי' ואפשר דבעי לשנויי הכא כל"ק. ונראה בישוב כל זה והוא דוודאי מנפל דקאמר דלכ"ע מודי דלא כלום לא מצי להקשות דשאני נפל שאינו עומד להיות ברי' כלל ולא כלום הוא אבל במעי אמו דעומד להיות בפני עצמו אף מעיקרא חל חלב רק דמשמע התם דבל"ק קאמר דפליגו בהטילה נפל ובל"ב קאמר דפליגי בתלש תלב מבן ט' ולמה לא נקט בל"ק דפליגי בתלש חלב מבן ח' וע"כ דלכ"ע אפילו ללישנא קמא דוקא בהטילה נפל פליגי דכיון שנולד ויצא לאויר חשיב ברי' וחלבו אסור לר"י אבל תלש חלב מבן ח' אפילו ללישנא קמא לא הוי חלב לכ"ע וזה שכתבו כיון שלא הוזכר פלוגתא רק בתלש מבן ט' ולא מבן ח' ש"מ דבהא אפילו ללישנא קמא לא פליגי מיהו קצת יש לדקדק הא יש לומר דאינהו לא קאמרו רק למ"ד אינו נוהג בשליל אבל הך ת"ק דהכא דסובר נוהג בשליל באמת חלבו גם כן אסור ואפילו מבן ח' כמו גידו וצריך לומר דכוונתם דמ"מ כיון דחזינן דלמ"ד אינו נוהג בשליל מ"מ מבן ט' אסור חלבו לר"י והיינו דרק אי נשחט מתיר ר"י הגיד וכן החלב אבל בלא נשחט לא א"כ ה"ה מבן ח' הא לא נשחט וע"כ דכל שאינו בן ט' בלא"ה ליכא איסור במעי אמו א"כ ה"ה למ"ד דנוהג בשליל מ"מ בן ח' לא:

בא"ד לא מיקרי שור וכשב אבל איסור גיד יש בו. צ"ע לפי מה שכתבו לקמן בד"ה הכא במבכרת דאין איסור גיד חל עד שיצא עכ"פ לאויר א"כ אכתי מוקדשין קדם דבמעי אמן קדושים אבל גיד אינו חל עד שינא לאויר ועמ"ש לקמן ולדעתי יש ליישב קושיא זו דשאני חלב דאיסורו תלוי בהקרבה שהרי חלב חי' דאינו ראוי להקרבה מותר הילכך בן ח' שלא נגמר ברייתו ואינו ראוי למזבח כלל חלבו כחלב חי' לכ"ע אבל בן ט' שנגמר ברייתו אף שאינו ראוי למזבח מ"מ אין בו חסרון בעצמותו רק מחוסר לידה ועומד לצאת לכך פליגי בו ר"י ור"ל אבל גיד דנוהג בחי' ג"כ ואינו תלוי בהקרבה שפיר נוהג בו ונראה לי דהיינו דנקט התם חלבו כחלב חי' ש"מ דעיקר ההיתר שהוא בגדר חי' אבל גיד שאין הפרש בין בהמה לחי' נוהג בבן ח' ג"כ כנ"ל:

בא"ד אי נמי וכו'. כבר כתבתי שיש להסתפק בהך אי נמי אי באו לתרץ עיקר קושיא הראשונה ג"כ דהוי מצי שפיר להקשות מר"א אר"א רק דניחא לי' למיפרך מנזיר דמפורש להדיא או דרק על הקושיא מתלש חלב תירצו כך אבל בהך דר"א אר"א נשארו במה שתירצו קודם ולכאורה ממה שתמהו התוס' בדיבור שאחר זה משמע דבשיטת ר"א אר"א קאי דדידי' נמי מפורש בהדיא ונקט למילתי' אהא גופא דפליגי ת"ק ור"י מיהו כבר כתבתי דאפי' בלי ר"א אר"א קשיא להו שפיר בדיבור שאחר זה דמ"מ קמש"ל סיפא הא גופא דאפי' בן ח' שניתר בשחיטה מ"מ איסור גיד לא הותר ע"ש באריכות:

בא"ד וא"ת וכו' דאינו נוהג בטמאה וכו'. קושיא זו לא הבנתי כלל דאימתי יש להקשות קושיא זו אי לס"ד דטעמא דר"י משום דאתי בהדי הדדי א"כ פשיטא דלא יחלקו במציאות שיסבור הת"ק דלא אתי בהדדי ובהכרח סובר הת"ק דאף דאתי בהדדי לא חל על טמאה ובתר הכי באמת מקשה התם על הך סברא דאתי בהדדי מהך דנזיר כמו דמקשה כאן וצ"ע:

בד"ה והא מדקתני סיפא. תימא מאי פריך ועוד וכו' כבר כתבתי בדיבור הקודם באריכות ביאור דברי התוס' בשתי קושיות הללו הן לפי תירוץ ראשון בדיבור הקודם הן לפי האי נמי דלעיל. מיהו בעיקר קושיות הללו לפי מה שכתבתי בגמרא לפרש דהא דמוקי בולדות קדשים היינו בשליל בן ט' הנמצא בבהמת שלמים דאל"כ לא שייך איסור מוקדשין כלל כיון דהבשר נאכל לבעלים א"כ לק"מ קושיות התוס' דשפיר פריך דמי מצית מוקמת לה בשליל דכיון דקתני סיפא ונוהג בשליל ש"מ דמעיקרא לא מיירי בשליל ומשני דאותו שליל דמיירי מעיקרא פליגי רבנן ור"י ולק"מ וזה ברור:

בד"ה ואמר ר"י תימא וכו' ונראה וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דמהו התימא אם גירסת כל הספרים אמת א"כ פשיטא דכאן נמי גרסינן הכי ומה מקום יש לתמוה בזה ואם הוקשה להם כיון דר"י לא אמר דבריו אהך דנזיר רק בעלמא אם כן נהי דהתם בהך דנזיר גופא שייך לומר כדאמר ר"י בעלמא כן יש לפרש הך דנזיר אבל כאן למה לו להביא הך דנזיר הוי לי' להקשות מגוף דברי ר"י במקום שאמר דבריו והא וודאי תמי' גדולה היא אבל על זה לא תירצו כלום דמה בכך דגרסינן כדאמר ר"י מ"מ קשה למה לי הך דנזיר וכדאמר ר"י הוי לי' להקשות מאותו מקום שאמר ר"י דבריו אבל דברי התוס' פשוטים דהך ונראה שכתבו אינו תירוץ על הקושיא רק הכל נכנס בקושיתם שתמהו העיקר על מה שהביאו בכאן סוגיא דנזיר דהא בכל הספרים גרסינן התם כדאמר ר"י ואי אפשר לשבש כל הספרים התם לגרום אמר ר"י ואף כאן אף דקאמר ואמר ר"י מ"מ נראה דגרסינן כדאמר ואי משום דלא מצינו מקום שאמר ר"י דבריו אפשר דקאי על ההוא דאהלות שכל זה יש לנו לומר כדי שלא לשבש גירסת כל הספרים בנזיר וא"כ תימא למה מביא הך דנזיר כיון דעיקר הקושיא מר"י והוא לא אמר דבריו אהך דנזיר כלל א"כ הי' לו להביא מקום שאמר ר"י דבריו על זה. ואהא כתבו בשם רבינו שמואל ליישב דהתם גרסינן שפיר כדאמר והכא ואמר משום דעל פירכא קמייתא דהיינו אותה פירכא דמייתי כאן תירץ ר"י כך וקאמר דכמו כן על קושיא השני' מתרצינן כך דכיון שאין שם גידין לא חשיב אבר לטמא. ודברי מהרש"א צ"ע בזה שכתב דר"י פי' דברי ר' יוסי בפירכא קמייתא באיזה מת קאמר שלא נתקשרו איבריו בגידין ע"ש ולדבריו לא שייך לומר כדאמר ר"י דהא ר"י באמת על פירכא בתרייתא אמר דבריו שהוקשה לו על תירוץ ר"י אכתי על אבר ממנו מגלח ואולי כוונתו דר' יוחנן לא נתכוון כלל לפרש דברי ר' יוסי מחמת אותה קושיא דעל אבר ממנו מגלח רק שהוקשה לו המציאות שאין עליו כזית בשר לכך פי' שלא נקשרו אבריו בגידין ובזה שכיח שלא יהא עליו כזית בשר וממילא מיושב הקושיא דעל אבר ממנו מגלח ג"כ אבל היא דחוק לפע"ד דאטו לא משכחת במת יבש שכבר נכלה הבשר רק ר' יוחנן לגרמי' תירץ בנפל שלא נקשרו אבריו בגידין דמסתמא אין עליו כזית בשר ואמרי' דגם ר' יוסי נתכוון למת כזה ולא קשיא על אבר ממנו מגלח מיהו בעיקר ד' התוס' נ' לי פשוט דהך סוגי' דהתם אינה סוגית הגמרא רק ברייתא וקושיא דתנאי והכי קאמר וקשיא לן וזה מורה דבני הישיבה מבעלי הגמרא הקשו אותה קושיא לכן ברור דכך הוא באמת דסוגי' דכאן הוא סוגי' אחרת שהקשו בני הישיבה ור"י תירץ הקושיא ולא הוזכרה אותה סוגי' רק כאן ושם במקומו לא הוזכר סוגי' זו רק הברייתא עם תירוץ ר' יוסי והקשו בעלי הגמ' על ד' ר' יוסי אכתי על אבר ממנו מגלח ומתרץ כדאמר ר"י כשהקשו בישיבה אותה קושיא והמקום שהוזכר קושית בני הישיבה על תירוץ ר' יוחנן היא כאן ולא הוזכר במקום אחר כלל לכך קאמר כאן ואמר ר"י ושם קאמר כדאמר ר"י בסוגי' כאן כך הוא כוונת ר' יוסי ג"כ ואין תימא עם בני הישיבה הקשו קושי' על המשנה שהקשו אותה בברייתא דזה מצינו כמה פעמים דמפלפלים האמוראים בקו' ותירוצים ואח"כ מייתי ברייתא כאחד מהם ופעמים ברייתא אחת כזה וברייתא אחרת כאידך וכאשר תדקדק בדברי רש"י ז"ל בנזיר תמצא שהי' מפרש כדברי עיי"ש:

ועוד נראה לי ליישב בפשיטות דשם בברייתא הקשו על כזית ממנו מגלח על כולו לא כ"ש ומתרץ ר' יוסי לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית ופריך ועדיין יאמר על אבר ממנו מגלח ומשני כדאמר ר"י והיינו דר"י הוקשה לו קושיא בפני עצמו על המשנה דקתני על המת מגלח והלא על אבר ממנו מגלח ותירץ בנפל שלא נקשרו אברי' בגידין והיינו דקאמר כדאמר ר"י על הך קושיא דאבר כך ג"כ כוונת ר' יוסי על הך קושיא דכזית במת שאין עליו כזית באיזה מת במת שלא הי' עליו כזית בשר שלא נקשרו אברי' בגידין והכא קיצר ולא הביא רק דברי ר' יוחנן דבזה מיושב הכל רק הא דקאמר הכא וקשיא לן משמע לי טפי כמו שכתבתי מקודם:

דף צ.

בגמרא אלמא איסור מוקדשין קדים. פירש"י דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד. מלשון זה משמע בהדיא דלא כמו שכתבו התוס' בשם הקונ' דפי' לקמן דמעיקרא אינו על הכף ואני לא מצאתי לקמן בפירש"י כך וכאן משמע בהדיא בהיפוך. אבל יש לתמוה באמת כיון דהגיד נוצר אח"כ א"כ בשעה שנוצר באין בבת אחת גיד ומוקדשין דלא שייך מוקדשין קדם במה שקדם על הבשר כיון דהגיד לא הי' אז. ונראה לי דלא קשיא כלל כיון דעובר קדים ממילא הגיד הבא מכח העובר הוי כולו מכח איסור ואף דאמרינן לעיל פרק בהמה המקשה כל מכח שרי מ"מ היכי דכולה בהמה הכי הוא וכל מה שנתגדל הכל מכח מוקדשין הוי הכל מוקדשין כמי שהקדיש עגל ונעשה שור דכולו מוקדשין שכבר הי' בכח להתגדל ולעשות שור כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אלמא:

שם סבר לה כוותי' בחדא. פירש"י דנוהג בבני נח ר"ל דלא נפרש דסבר לה כוותי' בחדא דנוהג בטמאה משום דנוהג בבני נח ופליג עליו בחדא דנוהג בב' יריכות דהא וודאי ליתא דפשיטא דלא יסבור תנא דידן דנוהג בטמאה דכיון דקתני הכא ונוהג בבהמה וחי' פשיטא דהוי לי' לאשמועינן דנוהג בטמאה תדע דע"כ קתני חי' משום דס"ד כיון דחלבה מותר גידה נמי מותר ואי נוהג בטמאה פשיטא דנוהג בחי' וע"כ דוודאי אינו נוהג בטמאה ס"ל רק דסבר כוותי' בהא דנוהג בבני נח ומ"מ בטמאה לא נהוג משום דבשדה אסור כר"ש לקמן:

שם קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי'. פירש"י שעל ידי קדשים בא לידי כרת וכו' ודבר תימא הוא דמשום זה לא יחול עליו איסור אחר כשלא בא לידי כרת. ונראה לי דכלפי מה שאמר מעיקרא דאף דמוקדשים קדים חל עליו גיד אחר לפי שיש בו חומר שהי' נוהג בבני נח אף דעכשיו אינו נוהג בבני נח כדמוכח להדיא פרק ד' מיתות וכן פירש"י לקמן גיד הנשה נאסר להם בעודן בני נח והיינו דעכשיו לא נאסר לבני נח רק לבני יעקב נאסר כשהיו עדיין בני נח ולעומת זה אמר דקדשים יש בו חומר טפי שיכול לבא לידי כרת ועכ"פ אין גיד הבא אחר מוקדשין חל על מוקדשין ועמ"ש לעיל בגמרא בד"ה ומי מצית מוקמת לה בשליל וכאן בתוס' בד"ה קדשים:

שם הכא במבכרת עסקינן וכו'. פירש"י ז"ל במה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קודם ותו לא פקע ואי אינו נוהג בשליל תרווייהו בהדי הדדי אתי ע"כ ויש לתמוה על פירושו בתרווייהו דאי נוהג בשליל מקמש"ל והא זו היא עיקר הקושיא מעיקרא משום, דאקדשי' פקע לי' איסור גיד דכיון דגיד קדם תו לא פקע ואי אינו נוהג בשליל ג"כ קשה דאי אפשר לומר דקמש"ל אינו נוהג בשליל וממילא אתי כי הדדי דהא פשיטא דלא יסבור הך תנא אינו נוהג בשליל מה דבהדיא קתני בתר הכי דנוהג בשליל [והא לא ס"ל לרש"י קמש"ל דבהדי הדדי חיילי כמבואר להדיא לעיל בד"ה בולדות קדשים כמו שבארתי דבריו לעיל] ועוד היכי קמש"ל הכי כיון דאי נוהג פשיטא דחל דגיד קדם א"כ אי באמת אינו נוהג מקמש"ל דחייל במוקדשין וכ"ש אי נוהג מקמש"ל תדע דבדיבור שאחר זה בהך תירוץ דבהווייתן הן קדושים פירש"י דאשמועינן הא גופא דלא קדשי במעי אמן ואז הי' איסור מוקדשין קדם משעה שהי' נפל קמש"ל דבהווייתן הן קדושים וא"כ במבכרת דאי אפשר לומר דקמ"ל מרחם קדוש תיקשי מקמש"ל גם למה לי הך מה נפשך שפירש"י ז"ל ולא פי' כן בסמוך:

אבל באמת דברי רש"י ז"ל ברורים משני טעמים חדא דבמבכרת קמש"ל ג"כ דלא נימא למפרע קדוש דהא פליגי בה, ר"ה ורבה לעיל פרק בהמה המקשה ועכ"פ צריך לאשמועינן דלא אמרינן דקדוש למפרע כמו שכתבתי לעיל באריכות. ועוד דעיקר הקושיא שהקשו לעיל משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד היינו דוקא בהקדש הבא על ידי האדם שאי אפשר שיופקע איסור גיד ע"י הקדש של זה אבל מבכרת דברחם קדוש והרחם מקדשו וכיון דרחמנא אקדשי' אין תימא אם נאמר דאח"כ כשהתירה תורה אכילתו אחר הקרבת אימוריו שיהא מותר גם גידו תדע דקרא כתיב פרשת ראה רק את דמו לא תאכל ופירש"י בחומש שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור שהרי קדש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל יכול יהא אף הדם מותר ת"ל רק את דמו לא תאכל א"כ פשיטא דהוי ס"ד דגידו מותר ונהי דלא פירש"י כן רק על בכור בעל מום מ"מ מלבד דאכתי איצטרך הכא במבכרת שנפל בו מום א"כ פשיטא דס"ד דאפי' אי גיד קדם מ"מ לא חל ודוקא דמו אסרה ולא גידו כמו שפירש"י הנ"ל אלא אפי' בבכור תם נמי צריך לאשמועינן דרק דמו לא צריך לאשמועינן בתם כיון דקרב לגבי מזבח אבל גיד אפי' בתם ס"ד כיון דקדוש בקדושה דרחמנא והתורה זכתה אותו לכהן לאכלו אחר הקרבת אימוריו א"כ ס"ד דהותר גידו קמש"ל דגידו אסור. ומה שפירש במה נפשך משום דע"כ צריך לומר דהדין שייך לכ"ע בין אי נוהג בין אי אינו נוהג דאי דוקא אי נוהג בשליל הרי מוכח מרישא דנוהג בשליל וקשה קושית הש"ס לעיל למה לי סיפא ואי באינו דוקא הרי באמת ס"ל דנוהג בשליל לכך פי' דהך דינא דרישא לא תליא אי נוהג בשליל ולכך הוצרך להביא פלוגתא בסיפא בשליל וממילא בולדות קדשים שייך ג"כ הך במה נפשך רק שהוקשה לו בולדות דאכתי קדושתו ע"י אדם בא א"כ אכתי מקמש"ל והוצרך לומר דקמש"ל הא גופא דבהווייתן הן קדושים דלא נימא במעי אמן קדושים ומוקדשין קדם מיצירה קמש"ל דבהווייתן הן קדושים ובין אי נוהג בשליל בין אי אינו נוהג אתי שפיר:

ובהכי ניחא ג"כ מה דהי' קשה לכאורה לפי מה שבארנו לעיל דהך בולדות קדשים היינו בשליל קדשים דולד שלמים מותר באכילה ואין כאן איסור מוקדשין כלל ופשיטא דחל גיד א"כ היכי משני הכא במבכרת מכל מקום בכור אינו שליל ולא שייך איסור מוקדשין ולהנ"ל ניחא דשאני בכור דבהא סלקא דעתך שאין בו איסור גיד דהקדש דרחמנא הוא ולאו איהו אקדשי' ומהקדש רחמנא זכו להו כהנים וס"ד דרק חלב ודם שהוזכר בקרא לא הותר אבל גיד הותר קמש"ל דלא. מיהו מלשון רש"י ז"ל דלא קדוש ולד אלא ברחם ביציאתו משמע דס"ל דהכוונה מכח דלא נימא למפרע קדוש והוא לפי שיטתו לעיל דולדות קדשים היינו שנולדו אבל לפי מה שכתבתי לעיל צריך לפרש משום דלאו איהו אקדשי' רק הרחם מקדשו וכמו שכתבתי וכן נמי הא דמשני ולדות קדשים בהווייתן קדושים הכוונה בשליל וקמש"ל דלא נימא במעי אמן קדושים ומוקדשין קדם ביצירה לגיד קמש"ל בהווייתן קדושים ואי נוהג בשליל גיד קדם ואי אינו נוהג אתי בהדדי ולא קשיא פשיטא דס"ד במעי אמן קדושים ומוקדשין קדם וכמו שהארכתי בזה לעיל בגמרא בד"ה ומי מצית מוקמת לה בשליל. מיהו לכל הפירושים לא יכולתי להבין לשון זה הכא במבכרת עסקינן דמה ענין אמו של הבכור דהיינו המבכרת לכאן וכי על האם אנו דנין הא רק על הבן שהוא קדוש בבכורה אנו דנין אי חל עליו איסור גיד והוי לי' לומר הכא בבכור עסקינן דברחם קדוש ומאי ענין אמו המבכרת לכאן שהיא חולין. ונראה לי משום דעיקר בא לומר דלא נימא במעי אמו קדוש למפרע קמש"ל דדוקא קדשים מקדשין במעי אמן אבל מבכרת דהוא חולין אינה מקדשה רק ברחם ואף דקדוש למפרע קודם שנולד רובו מ"מ אינו למפרע רק משעה שבא לרחם לא במעי אמו:

בתוס' בד"ה אלמא אומר ר"ת וכו'. ובקונ' פי' וכו' פי' שהקשה להם כיון דעדיין לא נוצר הגיד איזה איסור מוקדשין חל עליו לזה פי' ר"ת משום דמעיקרא הוא בשר ובקונ' פי' דמעיקרא אינו על הכף. אמנם יש לתמוה על דבריהם במה נפשך אי ידעו מצד הסברא דבר זה דמעיקרא בשר והדר גיד או מעיקרא אינו על הכף א"כ מה צורך להך דר"י דנזיר ואי מדר"י מוכח לה היכי מוכח מר"י הא לא מוכח רק איברים קודמין ביצירה לגיד אבל שפיר יש לומר כשנוצר הגיד הוא גיד ועל הכף ודוחק לומר דאי באין ביחד ביצירה שפיר יש לומר דנוצר הגיד ברגע עם האיברים אבל כל שידענו שקדם ביצירה איברים לגידין רק אח"כ נתהוו הגידין אין סברא שיתהוה גיד בפעם אחת וע"כ מעיקרא בשר אי אינו על הכף והדר על הכף זהו דוחק מאוד דמה נפקא מינה מיצירה או אח"כ אבל לדעתי נראה דאפילו בא גיד אח"כ כיון שבא מכח מוקדשין דכל העובר מוקדשין והוא בא מכח מוקדשין ממילא אין בו איסור גיד דכח דמוקדשין שיש בו קדם ודוק:

בא"ד ואע"ג דהשתא וכו'. נראה לי שנמשך לדבריהם הקודמים כי לפיר"ת דמעיקרא הוא בשר ואח"כ נתקשה ונעשה גיד א"כ י"ל דאפי' למ"ד בהמה בחי' לאיברים עומדת אבל לא לחתיכת בשר עומדת כמו שכתבו התוס' לקמן (דף ק"ב ע"ב) בד"ה שאין בו א"כ לפיר"ת דמעיקרא בשר לא חל איסור בשר מן החי דלאו לחתיכת בשר עומדת אבל לפירש"י דמעיקרא גיד רק שאינו על הכף קשיא להו שפיר דבהמה בחי' לאיברים עומדת ויש כאן איסור אבר ואיסור גיד ליכא עד שיהא על הכף וזה שכתבו ובקונ' פי' וכו' ואע"ג אך לא ידעתי היכי פשיטא להו דיש בגידין משום אבר מן החי ואין אבר מן החי רק בשר גידין ועצמות ולא שייך כלל לחייב מה שיאכל גיד מן החי משום אבר מן החי. ומה שתרצו דאבר מן החי לא חמיר וכו' כוונתם דהשתא דקאמר אלמא איסור מוקדשין קדים ס"ל דאיסור חל על איסור בשווין רק על חמיר לא חל ומוקדשין חמיר ומשני דגיד נמי חמיר שכן נוהג בבני נח וממילא אף דאבר מן החי ג"כ חמיר חל עליו גיד מיהו עיקר דבריהם לא קשיא כלל לפע"ד מלבד שאין בגיד משום אבר מן החי אבל בלא"ה יש לומר דסובר לאו לאיברים עומדת ועכ"פ אפי' אי לאיברים עומדת היינו כשנולדה אבל לא במעי אמו

בא"ד דאי אפשר לאיסור גיד שיחול בענין אחר. כוונתם דהא דאמרי' בעלמא אין איסור חל על איסור היינו באיסור שהוא בפני עצמו ופעמים הוא על איסור אחר אז אמרינן דלא חל על איסור אחר אבל איסור דמעיקרו הוא על איסור אחר לא שייך שנאמר שלא יחול רק אחר עבור איסור האחר דאי אפשר לדחותו מטעם אין איסור חל על איסור כיון שאינו בפני עצמו כלל ולא אמרינן שבוודאי לא ציותה תורה שום איסור שיהא חל במקום איסור אחר ולא נתכוון הכתוב רק כשיסתלק איסור האחר הא לא אמרינן דכמה וכמה מצינו שחייב הכתוב בכמה לאווין על דבר אחד רק היכי דהאיסור הנאמר בכתוב הוא איסור זה בלבדו אז אם אירע מקרה על איסור אחר אמרינן דאינו חל אבל לא היכי דדנין דהציווי כך הי' כיון דע"כ יש קודם לו איסור אחר ממילא היתה הכוונה שיחול עליו איסור גיד ג"כ ודוק. ועוד דלא שייך לומר שיתחיל איסור אחר. שכבר מתה הבהמה ונשחטה ומעיקרא לא הי' אסור ודוקא היכי דהאיסור נוהג עכ"פ בעלמא רק כאן יש קודם לו איסור אחר כגון באחות אשה שהביאו בדיבור שאחר זה אז שייך דמיתלי תלי אבל שנאמר דלא יהא מציאות לאיסור גיד כלל רק אחר מיתה הא לא אמרינן ודוק ועיין מהרש"א:

מיהו בעיקר דבריהם לא נתבאר למה להו כל השקלא וטרי' מאחר דמפורש לקמן דאין איסור אבר חל עד שיולד וצריך לומר דמהתם אין הכרח כ"כ דיש לומר דמיירי שאכל מאותו שהשלים לרובו ושפיר יש לומר כל שהוציאו לחוץ ואכלו חייב רק בפנים לכ"ע ליכא איסור אבר ואפי' למ"ד לאיברים עומדת היינו בחוץ ולא בפנים ולפי זה איסור גיד דאי אפשר רק שיוצאנו לחוץ ויאכלנו א"כ ממילא יש עליו איסור אבר ואהא תרצו דאינו באמת עד שיולד ואפי' יצא לחוץ כל כמה דלא יצא רובו ליכא איסור אבר:

בד"ה והא הוי מצי למימר מדקתני סיפא ונוהג בשליל ופליג ר"י אלא רישא דמילתא נקט. לכאורה יש לדקדק הא ברישא עצמה דקתני דנוהג במוקדשין ומוקמינן לה בולדות קדשים ונוהג בשליל הרי דלא כר"י דלדידי' אינו נוהג בשליל אבל באמת לא קשיא דדוקא מעיקרא דהוי ס"ל דלא חל גיד הבא אח"כ על מוקדשין הקודם הוצרך לומר דנוהג בשליל דאל"כ מוקדשין קדים אבל השתא דמחדש דגיד חל אפי' אח"כ משום דנוהג בבני נח ממילא אין צורך לומר דנוהג בשליל דאי אינו נוהג ג"כ חל אח"כ משום חומר דנוהג בבני נח רק להקשות מסיפא דקתני פלוגתא בשליל ושפיר הוי הך דירך ימין ושמאל רישא לגבי הך סיפא ולפי זה יש להקשות על מה שכתבתי לעיל דע"כ מתניתין בשליל של קדשים מיירי דאי בולדות שלמים דעלמא כיון דנאכלין לבעלים היכי ס"ד שלא יהא בהם איסור גיד כיון דמותרין באכילה וכך הוא איסורו של גיד לעולם אחר שהותר בשחיטה והבשר נאכל הגיד אסור א"כ היכי אפשר לומר כר"י א"כ מוקדשי עצמו לא אתי שפיר לר"י כיון דאינו נוהג בשליל א"כ ע"כ לאו בשליל רק בנולד א"כ יש בו היתר הבשר לבעלים והיכי ס"ד שלא יחול עליו איסור גיד. אבל באמת הא נמי לא קשיא דהשתא שפיר משכחת לה בולד בהמה מעוברת שהקדישה שתהא היא שלמים וולדה עולה דאין היתר לבשרה ג"כ ושפיר ס"ר דאין גיד חל על איסור עולה קמש"ל דמ"מ חל הואיל דיש בו חומר דהי' נוהג בבני נח וא"כ שפיר לא מוכח כלל דנוהג בשליל רק הי' צריך להקשות מהא דבתר, הכי דקתני נוהג בשליל ופליג ר"י אם כן שפיר פריך טפי מרישא ירך ימין ושמאל:

מיהו בעיקר דברי התוס' אני תמה דהיכי ס"ד דמקשה מרישא דלא קתני כלל דר"י פליג רק בברייתא ולא פריך ממתניתין דקתני בהדיא דר"י פליג והרי ע"כ עיקר קו' התוס' משום דבסיפא קתני בהדיא דר"י פליג דאל"כ מה ס"ד לשאול שיקשה מסיפא מה דקשה מרישא וא"כ על זה לא תרצו כלום לכן נראה לי דעיקר הקושיא הכא דס"ד דסובר דנוהג בטמאה כר"י כיון דנוהג בבני נח ואהא מקשה לי' הא קתני דנוהג בבהמה וחי' ומדקתני חי' על כרחך משום דקמש"ל אף דחלבה מותר גידה אסור א"כ מוכח דלא ס"ל דנוהג בטמאה דא"כ כ"ש חי' וממילא מייתי נמי הך דירך ימין ושמאל והשתא קושיתו הוא בחזקה דע"כ לא ס"ל כלל כר"י דנוהג בבני נח דהא סובר דאינו נוהג בטמאה מדקתני בהמה וחי' ואהא משני דסבר כר"י בחדא דנוהג בבני נח ופליג בחדא דמ"מ אינו נוהג בטמאה משום מי שגידו אסור ובשרו מותר משא"כ טמאה דבשרה אסור. ועוד נראה לי דאדרבא מהך דשליל לא מצי להקשות כיון דעכ"פ מייתי התנא דעת ר"י בשליל א"כ שפיר יש לומר דבהא סתם כוותי' ובהא לא סתם כוותי' אבל ברישא דקתני במוקדשין סתם כר"י והדר קתני בירך ימין ושמאל סתם דלא כר"י אלים לי' להקשות דלא משמע דחדא בבא סתמא כר"י וחדא בבא דלא כר"י ומשני דמ"מ אמרינן דבהא סתם כוותי' דסבר הכי ובהא סתם דלא כוותי' כנ"ל:

בד"ה קדשים דאיסור כרת. משמע וכו' ותימא וכו'. דבריהם צריכין ביאור כי לכאורה הם מעורבבים דהא הך איסור כרת אפי' אחר זריקה שייך דמ"מ יכול לבוא לידי כרת ואם לא ניחא להו עיקר דבר זה שלא יחול עליו איסור מחמת שיכול לבוא לידי כרת כיון דעכ"פ השתא אין בו כרת א"כ מה ענין קושיא זו לאחות אשה דהתם כשיסתלק האיסור האחר ולא ישאר רק אחות אשה לעולם לא יבוא לידי איסור אחר רק הוי להו להקשות בפשיטות מאי סברא הוא זו דבשביל שיוכל לבוא לידי כרת לא יחול עליו איסור קודם שבא לידי כרת. אבל באמת דברי התוס' פשוטים דוודאי פשיטא להו דלא שייך לומר שלא יחול איסור על היתר גמור לפי שיכול ההיתר לבוא פעמים לידי איסור דכיון דעכשיו היתר פשיטא דחל עליו איסור רק הכא מחיים באמת קדשים דאיסור נינהו עד אחר זריקה וכלפי שאמר דמ"מ חל גיד הבא אח"כ משום דהי' נוהג בבני נח הוי חמיר ואהא קאמר דמ"מ לא חל על איסור מוקדשין הקודם לו כיון דהיא איסור ויש בו חומר שיכול לבוא לידי כרת ואהא קשיא להו לתוס' נהו דקודם זריקה דיש איסור מוקדשין אינו חל לפי שיכול לבוא לידי כרת אבל אחר זריקה דהיא היתר גמור פשיטא דלא איכפת לן מה שאפשר שיבוא לידי איסור כרת דלא שייך אין איסור חל על איסור כיון שאינו איסור כלל השתא רק היתר ואין לנו לומר רק לפי שלא הי' יכול לחול, מעיקרא כשהי' אסור דהיינו קודם זריקה מכח חומר שיוכל לבוא לידי כרת שוב לא חל אפילו לאחר זריקה ואהא קשיא להו מאחות אשה דאמרי' מיתלי תלי וקאי והכי נמי מעיקרא קודם, זריקה איסור גיד תלוי וכשפקע איסור קדשים דהיינו אחר זריקה אתי גיד וחייל וזה ברור. ומ"מ כבר כתבתי דדוקא לענין מוקדשין ס"ל לדמות לאחות אשה כיון שיש מציאות לאיסור גיד בחולין אם אירע האיסור במוקדשין תולה כמו שם באחות אשה דג"כ תולה לפי שיש, מציאות לאיסור אחות אשה בעצמו אבל היכי שלא יהא מציאות לאיסורו כלל רק שיהא תלוי לא שייך לומר דאסרה תורה שיהא תלוי לכך לעיל בד"ה אלמא כתבו בפשיטות דאי אפשר איסור גיד שיחול בענין אחר והיינו דאי נימא דאינו חל על אבר מן החי א"כ לעולם לא יהא האיסור בפני עצמו רק מיתלי תלוי וקאי והא לא אמרינן וכ"ש כאן שלא יהא מציאות שיתחיל איסורו רק אחר מיתת הבהמה ועמ"ש כיוצא בזה לעיל בתוס' בד"ה אלמא:

מיהו בעיקר דברי התוס' אני תמה כי לפי דעתם הוי להקשות מעיקרא דלא ס"ד כלל דגיד חמור ומקשה אלמא איסור מוקדשים קדם וקשה מה בכך דקדם מ"מ איסור גיד מיתלי תלי וכשיפקע איסור מוקדשין אתי איסור גיד וחייל ולמה נטרו עד השתא דקאמר דקדשים איסור כרת אבל כבר כתבתי דלא קשיא כלל דפשיטא דאיסור גיד חל על מוקדשין הנאכלין לזרים דכיון דהבשר נאכל מאיזה צד לא יחול גיד ולא שייך בזה אין איסור חל על איסור, כלל ואדרבא מהאי טעמא גופה היא מילתא דפשיטא דכל איסור גיד בחולין כך הוא דבחיים הבהמה אסורה בלא"ה רק כשתשחט ותהא מותרת באכילה לא יאכל הגיד וא"כ מוקדשין דהיינו שלמים הוי ממש כחולין ואי דס"ד שאין האיסור כלל על הקדש בהא אמרינן פשיטא כיון דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מני' ואפילו בולדתו קדשים לא שייך כלל לאשמועינן דנוהג כיון שיש לבשר היתר אכילה והרי כששאלו ריש, פרק או"ב מנין לאו"ב דנוהג במוקדשין תיכף תמהו התוס' דאדרבא מאיזה צד לא ינהוג דפשיטא דכל איסור שאסרה תורה אסור במוקדשין כחולין והוצרכו לתרץ מכח דושור הפסיק הענין עיי"ש אבל כאן מאיזה צד לא יחול גיד רק לעיל הכוונה בשליל של קדשים ולר"מ בעי שחיטה בפני עצמו ואין לו תקנה דפסול למזבח ואהא מקשה אלא איסור מוקדשים קדם א"כ לא חל איסור גיד על איסור מוקדשים שאין להם היתר כלל ולא מצי לאוקמא בהקדיש מעוברת היא שלמים וולדה עולה א"כ כבר הי' חל גיד מעיקרא בשליל ושוב לא פקע אבל השתא דחידש דמוקדשין קודמין ביצירה שפיר מיירי בהיא שלמים וולדה עולה [לר"י דאינו נוהג בשליל ואי נוהג בשליל ממילא מיירי בשליל של שלמים ומ"מ חל גיד אף דקדשים קדם ביצירה משום דחמיר דנוהג בב"נ] וקמש"ל דמ"מ חל גיד אח"כ משום דהי' נוהג בבני נח ועולה אסור לעולם וכיון שנולדה עולה היא ולא הי' לו היתר מעולם ומ"מ חל לפי שנוהג בבני נח ואהא מקשה דמוקדשין חמור שיכול לבוא לידי כרת ולא יהא מותר בזריקה כלל אבל בשלמים שיש להם היתר בזריקה לא מצי מיירי כלל דהא הוי כמו חולין ממש כמו שבארנו וכבר נתבאר לעיל באריכות מזה. ומה שתירצו התוס' דבעינן דומיא דיעקב שנשה גידו מחיים היא דחוק ויותר הוי להו לחלק דשאני אחות אשה דאותה אחות אשה שהי' תולה מעיקרא תהא חלה אח"כ אבל כאן דנימא דיהא איסור גיד תולה מחיים ויחול אח"כ כשתשתנה ותמות הבהמה זה לא אמרינן כיון דהגיד כמות שהוא לא יחול לעולם ודוק:

בא"ד וא"ת ונימא מיגו דניתוסף לב"נ. נראה מדבריהם שהם מסופקין אי לר"י הי' אסור לכל בני נח או רק לבני יעקב ובאמת בהך סוגי' דפרק ד' מיתות משמע בהדיא דלכולם נאסר גם בהך דלקמן טול גיד הנשה בפניהם משמע דהי' אסור לכל ב"נ דאל"כ לא הי' יוסף עושה דבר זה שיכירו שהוא מהם דמי יודע בסודם שאין אוכלין גיד הנשה מיהו לשון רש"י ז"ל לקמן וכאן שפירש בעודן בני נח משמע דסובר דלא נאסר רק לבני יעקב וצ"ע:

בא"ד ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה. הקשה מהרש"א הא לא נאסר לגבוה רק מכח משקה ישראל וכיון דמותר להדיוט מיקרי משקה ישראל אף דאסור בחולין וראי' דמליקה כשרה למזבח משום דמותר לכהנים אף דאסור בחולין ע"כ. והוא תמי' לפע"ד והרי מליקת עולה ג"כ כשרה למזבח דאין לה היתר לשום אדם וברור דעיקר ענין איסור משקה ישראל תלוי בהא דאי לא הי' הקדש הי' אסור כמוהו להדיוט לא הוי ממשקה ישראל כמו הקדישה ולבסוף נטרפה דתמורה (דכ"ט) דאסור מכח משקה ישראל והיינו שאי היתה חולין היתה אסורה ואף כאן אילו הי' חולין הי' אסור להדיוט ממילא אסור למזבח מכח משקה ישראל אף דעכשיו שהקדיש אינו חל על הקדש מ"מ לא הוי משקה ישראל וכמו כן מליקה כיון שאי הי' הדיוט יש לו היתר בשחיטה ממילא מותר הוא להקריבו וסדר הקרבתו במליקה היא ולא גרע מחלב ודם אבל גיד שפיר אסור להקריבו מכח משקה ישראל כיון דבחולין אסור להדיוט ואין גיד מצותו בכך להקריבו. מיהו מה שתרצו דאיכא למ"ד מחוברין יעלו לא הבנתי חדא דכי בשביל דאיכא למ"ד יעלו לא מצי לאוקמא מתניתן כמ"ד לא יעלו דכך הלכה ועוד דדוקא בקרבן הנקרב למזבח הכל שייך מחוברין יעלו אבל בשלמים דהבשר נאכל היכי שייך מחוברין יעלו דהא אין הירך קרב כלל רק האימורין. מיהו בהא יש לומר דכוונתם כיון דחזינן בעלמא מחוברין יעלו אלמא דלא קפיד קרא בהא על משקה ישראל והוי כמו חלב ודם א"כ ממילא אפי' בשלמים אין בו משום משקה ישראל. אמנם עיקר קושיתם תמוה לפע"ד דדוקא אי ניתוסף איסור זה ממש שאנו דנין מיקרו איסור מוסיף אבל כאן אטו איסור לא יאכלו בני ישראל גיד הנשה ניתוסף על המזבח דהא פשיטא דלכ"ע לא יאכל המזבח לא כתיב רק איסור אחר הוא שכל האסור להדיוט אסור להקריבו אבל איסור אכילת גיד הנשה וכו' ודו"ק:

בד"ה הכא במבכרת עסקינן ובהדי הדדי קאתי הנה רש"י ז"ל פי' במה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קדם ואי אינו נוהג אתי בהדדי ולפי זה מה שכתבו התוס' דאתי בהדדי היינו אי אינו נוהג בשליל. אבל אני תמה היכי ס"ד דלא איצטרך מתניתין רק אי אינו נוהג בשליל כיון דהך תנא באמת ס"ל דנוהג בשליל כדקתני סיפא ומה שכתב רש"י במה נפשך היינו דאי לא אתיא מתניתין רק אי נוהג בשליל יקשה קושיא דלעיל למה לי סיפא לזה פי' דגם אי אינו נוהג אתי שפיר וצריך שפיר סיפא ולפי זה לולא סיפא לא הוי מוכח דנוהג בשליל והשתא נהו דאי אינו נוהג אתי שפיר דקמש"ל דחיילי בהדדי אבל אי נוהג בשליל כדס"ל לתנא באמת מקמש"ל דנוהג במוקדשין הא איסור גיד קדם וכבר כתבתי בגמרא לפרש דברי רש"י ז"ל דעיקר קמש"ל דלא אמרינן למפרע קדוש כדלעיל פרק בהמה המקשה. ועכ"פ דברי התוס' הם אי אינו נוהג בשליל ולק"מ קושית מהרש"א דעיקר כוונת התוס' להקשות מר"י דסובר אליבא דר' יהודא דסובר אינו נוהג בשליל מ"מ איסור גיד קדם כמו חלב. מיהו מה שתרצו דאין איסור גיד חל עד שיצא לאויר יש לתמוה היכי קאמר לעיל דאיסור מוקדשין וגיד בהדדי אתי משום דנוהג בשליל ובמעי אמן הן קדושים וקשה הא איסור גיד אינו חל עד שיצא לאוירו לר' יוחנן הגיד עצמו עכ"פ ולר"ל כל הולד דוקא והיכי אתי בהדדי ועוד תמוה לי דלעיל הוי להו להקשות דהיאך יפרנס ר"ל מתניתין דנוהג במוקדשין כיון דאיסור גיד וחלב אינו חל עד שיצא לאויר העולם ואיסור מוקדשין במעי אמן וכבר כתבתי לעיל לפרש הך דמבכרת דהכא בפשיטות דכיון דלאו איהו אקדשי' רק רחמנא אקדשי' מרחם פשיטא דס"ד דרק חלב ודם אסרה תורה אבל בשר וגיד זכתה תורה לכהן והרי בבכור בעל מום צריך קרא רק את דמו לא תאכל ופירש"י דס"ד אפי' דם מותר א"כ נהי דבתם לא צריך קרא לדם וחלב דקרב למזבח אבל בשר וגיד ס"ד שזכתה תורה לכהן כדכתיב את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר קמ"ל דגיד נמי אסור ועמ"ש בגמרא:

בגמרא אמר רחב"י ל"ש אלא קדשים הנאכלין פירש"י הנאכלין חטאת ושלמים שאין נאכלין עולה ובתר הכי בד"ה כאן להלקותו פירש"י לקי אם אכלו משמע מפירושו דבלי ר"פ הוי ס"ד דפליגי דלרחב"י בקדשים שאינן נאכלין לא לקי אם אכלו וזה אצלי מן התימא דאי ס"ד שיש הוי אמינא לומר דלא לקי באוכל גיד של עולה א"כ מאי מקשה לעיל מוקדשין פשיטא לימא דקמש"ל דנוהג בעולה ומדפריך לעיל בפשיטות פשיטא ש"מ דמילתא דפשיטא היא דליכא למ"ד שלא יהא נוהג בעולה דכי משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיני'. לכן נראה לי דהא פשיטא לן דלא ס"ל לרחב"י דאין איסור גיד נוהג בעולה דאטו משום דאקדשי' פקע איסור גיד והא דמפליג בין נאכלין לאינן נאכלין הכוונה דוקא בנאכלין לענין אכילת אדם אבל באינן נאכלין דהוא רק למזבח בהא ליכא איסור גיד והוי ס"ד דלדידי' מותר להקריב דהגיד בהדי בשר ועלה קאמר ר"פ דלא פליגי רק רחב"י מיירי לענין מלקות דלא לקי רק על אכילת אדם ולא על אכילת מזבח דלא כתיב על כן לא יאכל המזבח ור"י מיירי לענין איסורא בעלמא דעכ"פ אסור להעלותו משום משקה ישראל מן המותר לישראל ובהכי ניחא מה דקשה לפירש"י דהכוונה כאן להלקותו היינו דלקי אם אכלו דלמה נקט מלקות אטו עד השתא לא ידענו דלוקין על לאו שבתורה ואי לא הי' בזה מלקות כלל ג"כ הוי ניחא ולא הוי לי' לומר רק כאן לאכלו כאן להעלותו ולהנ"ל ניחא דלכ"ע יש איסור בהעלאה רק כאן להלקותו קאמר דאינו נוהג דמלקות ליכא שאין זה בכלל לא יאכלו בני ישראל כאן להעלותו דאיסור יש בהעלאה משום משקה ישראל וכרבנן דרבי דמחוברין לא יעלו ועמ"ש בסמוך:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה