תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם
במשנה כסוי הדם נוהג בארץ וכו'. פירש"י ז"ל משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכלהו. ואיכא למידק למה לי' האי טעמא הא אסיקנא ריש פרק שילוח הקן דאיכא דוכתא דתני לצורך ואיידי דקתני לצורך נקט נמי שלא לצורך ועמ"ש לעיל ריש פרק או"ב בתוס' בד"ה אותו בביאור דבריהם ולפי מ"ש שם מיושבין דברי רש"י ז"ל כאן ג"כ מיהו לפי מה שאבאר בסמוך כדמוקי למתניתין בקדשי ב"ה ע"כ הוי ס"ל דנקט לי' הכא רק איידי אותן המקומות שהן לצורך עיי"ש:
שם בחולין אבל לא במוקדשין. פירש"י חטאת העוף ועולת העוף. איכא למידק למה פי' כן הא לתירוץ ראשון בגמרא לא מיירי רק בקדשי ב"ה ולתירוץ השני מכח מחוסר מעשה מיירי בכל מוקדשין בקדשי מזבח ובקדשי ב"ה רק לתירוץ מר רב אשי דמה חי' קודש לא שייך רק בקדשי מזבח אבל כיון דבאמת שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וקי"ל דבעי העמדה והערכה לא הוי לי' ליפרושי דוקא בקדשי מזבח ועוד דמנ"ל דמר בר רב אשי חולק על הא דמעיקרא רק דלא ניחא לי' למיחשב גרירה למחוסר מעשה כיון דצורך הכסוי הוא כמו דלא חשיב דם הניתז ושעל הסכין מחוסר מעשה אבל בקדשי ב"ה מודה מכח מחוסר פדיי' או משום העמדה והערכה ונראה לי דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש לקמן בגמרא בד"ה אי בקדשי מזבח דלכלהו אוקימתא אין כסוי בקדשי מזבח דאל"כ היכי קתני בחולין אבל לא במוקדשין כיון דיש כסוי בקדשי מזבח ואטו קדשי מזבח חולין נינהו בשלמא אי הוי מוקמינן בהיפוך בקדשי מזבח דוקא הוי ניחא טפי דקדשי ב"ה כיון דנפדין הוי בכלל חולין אבל אי אפשר לפרש בחולין שיהא נוהג אפילו בקדשים בקדשי מזבח וזהו כוונת רש"י ז"ל שפי' בחולין אבל לא במוקדשין חטאת העוף ועולת העוף דהיינו קדשי מזבח בהא וודאי ליכא כסוי. ועוד אבאר לקמן בס"ד בתירוצו של מר בר"א דאף דמודה דאינו נוהג בקדשי ב"ה מכח שחיטה שאינה ראוי' מ"מ עיקר דינא דמתניתין ע"כ מכח קדשי מזבח הוא דאי מכח שחיטה שאינה ראוי' היכי ס"ד שיאמר התנא כאן דין שחיטה שאינה ראוי' דמלבד דלא תליא כלל בחולין ומוקדשין ואטו בחולין ליכא שחיטה שאינה ראוי' אבל בלא"ה הא לקמן מייתי כל מיני שחיטה שאינה ראוי' בחולין גופייהו ופליגי בה ר"מ ורבנן והיכי יאמר כאן דין שחיטה שאינה ראוי' ונקט לה בחילוק חולין ומוקדשין ולס"ד דמוקי לה בקדשי ב"ה בלבד ע"כ הוי ס"ל דלא נחית התנא לאשמועינן כלל דין שחיטה שאינה ראוי' רק נקט לה איידי דנקט להו לצורך גבי מתנות וראשית הגז ושילוח הקן נקט לה הכא ג"כ כיון דכן הוא האמת למ"ד לא שמה שחיטה דקי"ל כוותי' ומר בר רב אשי לא ניחא לי' בהכי ומפרש לה בקדשי מזבח הילכך שפיר פירש"י בקדשי מזבח אבל קדשי ב"ה אינו ענין לחולין ומוקדשין רק תלוי בפלוגתא דלקמן בשחיטה שאינה ראוי' אי שמה שחיטה כנ"ל ומה שפירש"י חטאת העוף ועולת העוף ולקמן בד"ה אי בקדשי מזבח פי' כגון חטאת העוף יתבאר לקמן בס"ד:
שם ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. פירש"י ונוהג בכוי גרסינן. ונראה שבא למחוק הגירסא מפני שהוא ספק דהא לעי פריך מהך משנה לר"ח דמפרש פלוגתא דר"א ורבנן בצבי הבא על התיישה והשתא אי הגירסא מפני שהוא ספק ע"כ אינו רק ברי' שהוא ספק חי' ספק בהמה וע"כ דלא גרסינן לה רק ונוהג בכוי ואין שוחטין אותו ביו"ט. אבל באמת זה אינו דע"כ התם לאו מהכא מקשה דמנ"ל דמיירי בהך כוי של כלאים דילמא כר' יוסי דכוי ברי' הוא ובהך כוי מיירי הכא. וע"כ דמהך כוי השנוי בתוספתא גבי מתנות וכסוי ואו"ב ואי בכוי שהוא ברי' היכי פסק ר"א דנוהג באו"ב ובכסוי הדם כיון דכסוי בחי' ואו"ב ומתנות בבהמה דוקא וכן רבנן יסתרו אהדדי וע"כ דבכוי של כלאים וכאן בתייש על הצבי' כאן בצבי על התיישה ושפיר פריך מהתם לר"ת. אבל כוונת רש"י ז"ל שיש גירסא כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ויצא להם כן כיון דמייתי הכי לעיל על הקושיא לר"ח ואי ממשנה אחרת או ברייתא מייתי יקשה באמת למה לא מייתי מהכא וע"כ דבאמת הכא גרסינן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ועל זה כתב רש"י דה"ג ונוהג בכוי וכו' ואין שוחטין אותו ביו"ט משום דהא דמייתי לעיל לאו הך משנה היא דמהכא לא קשיא כלל דברי' הוא שהוא ספק ולא כלאים רק מהך דתוספתא מקשה דע"כ מכלאים הוא כנ"ל וזה שכתב אח"כ דמספיקא לא מחללינן יו"ט ש"מ דבכוי שהוא ברי' איירי הכא שהוא ספק לא בבא מכלאים שאינו ספק כלל:
שם ואין שוחטין אותו ביו"ט. פירש"י משום דילמא בעי כסוי ומספיקא לא מחללינן יו"ט אם שחטו. ואיכא למידק הא בביצה (דף ז' ע"ב) מסיק דטעמא דאין שוחטין ביו"ט משום שלא יבואו להתיר חלבו אבל משום חילול יו"ט ליכא כלל ודוחק לומר דכוונת רש"י אליבא דרבא דסובר דיו"ט לא היי עשה ולא תעשה ולכך וודאי מותר לשחוט ולא חיישינן דילמא עביד כתישה דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל ספק שפיר חיישינן דילמא עביד כתישה ומחלל יו"ט זהו דוחק כיון דאידחי התם הא מילתא דיו"ט עשה ולא תעשה הוא עיי"ש:
ואמת כי דברי רש"י ז"ל שם במסכת ביצה (ד"ז) תמוהין במקומו דאחר דמשני התם משום התרת חלבו קאמר ר' זירא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה חי' ועוף ונתערבו דמם אין מכסין ביו"ט ופירש"י ז"ל לא מיבעי' כוי דוודאי אין, מכסין דילמא בהמה היא וטרח טירחא דלא צריך כלל אלא אפי' בהמה וחי' שנתערבו דמם דאיכא דם חי' וודאי מ"מ אין מכסין דטרח טירחא דלא צריך בשביל בהמה ע"כ והרי הוא סותר דברי הגמרא ממש מעיקרא דמוכח בהדיא דטירחא לא איכפת לן כלל אפי' בכוי רק דהרואה יטעה דמסתמא לא שרי לי' לטרוח ביו"ט מספק ואתי להתיר חלבו א"כ בנתערבו דלא שייך לחוש להתרת חלב למה יהא אסור לכסות:
וראיתי להרב בעל לח"מ פ"ב מהלכות יו"ט שהקשה על דברי הרמב"ם כיון דפסק הך דר' זירא למה נתן טעם על כוי משום התרת חלבו הא בלא"ה אין לשחוט ביו"ט משום טירחא מכ"ש דדם בהמה וחי' שנתערבו ותירץ דקמש"ל התרת חלבו דאפי', אי שחט ציפור ג"כ ויכול לכסות בדקירה אחת מ"מ אסור דהרואה לא ידע ששחט ציפור ויבוא להתיר חלבו. ואינו נכון כלל דמ"מ למה פסק ותני ואין שוחטין אותו ביו"ט הא יכול, לשחוט ציפור ולכסות בהדי הדדי כדאמרינן לקמן דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא ועיקר הקושיא הוי לי' להקשות בהיפוך דכיון דנתן, טעם בכוי משום התרת חלבו ש"מ דבאמת לא חיישינן לטירחא רק הרואה יטעה בכך ולמה בנתערבו לא ישחוט כיון דליכא משום התרת חלב:
אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דהוא לא ס"ל כפירש"י דכוי יש לחוש לטירחא מכ"ש דדם בהמה וחי' שנתערבו רק בהיפוך דכוי כיון דטירחא וודאי אינו רק דרבנן וכיון שהוא ספק חי' הוי ספק דרבנן ושפיר התירו לו לטרוח לולא משום התרת חלבו אבל בדם בהמה וחי' שנתערבו דטרח בוודאי טירחא דלא צריך משום בהמה לא התירו לו רבנן לטרוח וכוונת ר' זירא לא כוי בלבד אמרו שיש בו משום התרת חלבו אלא אפילו דם בהמה וחי' שנתערבו דליכא משום התרת חלבו מ"מ לא התירו משום טירחא דלא צריך בבהמה אבל דברי רש"י ז"ל וודאי קשין לכאורה דפי' בהדיא דיותר יש לחוש לטרוח בכוי מבדם בהמה וחי' וזה נסתר מגופה דגמרא שלא אסרו בכוי רק משום התרת חלבו:
ומה שנראה לי ברור בכוונת רש"י ז"ל שהוא ז"ל סובר דהא דקאמר ר' יהודא מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו היינו כל מה שצריך אפילו לדבר הרשות ולא חייש כלל לטירחא וכן מוכח להדיא בפירש"י התם בהא דפריך לר' יהודא מהך משנה כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דפירש"י דאפילו אי בהמה היא יכול לכסות לר' יהודא אלמא דאפילו דם בהמה שהוא רשות ולא מצוה יכול לכסות בעפר מוכן לר"י ולכך הוצרך לתרץ משום התרת חלבו דהרואה יחשוב דוודאי לא התירו רבנן לטרוח מספק אבל באמת מותר לטרוח אפילו אי בהמה היא אבל ר' זירא ע"כ חולק על ר"י כיון דס"ל דדם בהמה וחי' שנתערבו לא התירו לטרוח לכסות וכ"ש דם בהמה עצמה ושפיר פירש"י לר' זירא דכ"ש כוי דאסור לטרוח כיון דספק שאין כאן חי' כלל הוי טירחא דלא צריך כלל וזה שפירש כאן לר' זירא דמספיקא לא מחללינן יו"ט והיינו דלא טרחינן טירחא דלא צריך ואף שיש להקשות לכאורה אהא דאמר התם אהא דפריך בחול נמי יבואו להתיר חלבו ומשני בחול יאמרו לנקר חצירו עביד ופריך בא לימלך מא"ל שחט באשפה מא"ל והשתא אי לר"י אפילו שחט בהמה יכול לכסות א"כ ביו"ט נמי יאמרו לנקר חצירו עביד כיון דלא חייש ר' יהודא לטירחא כלל. אבל באמת לא קשיא מלבד דעדיפא פריך בחול עצמו שחט באשפה ובא לימלך מא"ל אבל בלא"ה לא הי' יכול להקשות מיו"ט דמ"מ חיישינן דלא ידע הא דר"י כיון דלא ידע דכוי ספק כ"ש דיש לחוש דלא ידע דר"י כנ"ל:
בתוס' בד"ה כסוי הדם למעוטי בהמה אתי דלא תימא שיהא בכלל חי' וכו'. ולפי דבריהם הוי לי' לומר אבל לא בבהמה כמו דנקט אבל לא במוקדשין. ונראה לי דלאו למעוטי בהמה אתי דזה נכלל במה שאמר אח"כ ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו"ט הרי נקט בהדיא דבהמה לא רק הכוונה דנוהג בחי' ועוף במזומן ואינו מזומן דס"ד כיון דמצות כסוי בחי' ועוף נימא דוקא באינו מזומן דסתם חי' ועוף אינו מזומן משא"כ בהמה סתמא דזומן קמש"ל אף דקפיד קרא בחי' ועוף מ"מ אפילו אינו מזומן כנ"ל:
בד"ה במזומן ושאינו מזומן פי' הקונ' וכו' וקשה לפירושו וכו' ולדעתי לק"מ על רש"י ז"ל דוודאי פשיטא דמעצמנו לא נחלק בין מזומן לאינו מזומן תדע דהא איצטרך תנא לאשמועינן בשילוח הקן דוקא באינו מזומן ש"מ דחש דמעצמנו לא נחלק אף דכתיב כי יקרא א"כ ממילא הכא נמי לא נחלק מעצמנו מכי יצוד רק כיון דתנא בשילוח הקן לחלק במזומן לא מכח כי יקרא שפיר חש התנא דאי לא הוי תנא כאן דנחלק מעצמנו רק מכח כי יצוד ואף דהתנא לא חילק דנטעה דלא הוצרך לחלק דסמך על מה שחילק גבי שילוח הקן אבל לולא דחילק בשילוח הקן לא הוי צריך למיתני כאן דמעצמנו לא נחלק בכך כיון שאין כאן סברא לחלק ומה שהקשו דבכל הני פרקין הוי לי' למיתני לא קשיא כלל דבאו"ב כתיב שור ושה פשיטא שאין לחלק וכן בגיד הנשה דלא כתיב מידי רק לא יאכלו ב"י את גיד הנשה וכן בבשר וחלב כתיב לא תבשל גדי פשיטא שלא נטעה לחלק אף אי כתיב בשילוח הקן לחלק בכך רק כאן דכתיב כי יצוד וכבר שמענו בשילוח הקן כה"ג דכתיב כי יקרא דמזומן לא ס"ד לחלק בכך אף דהתנא לא מחלק דסמך על מה שחילק בשילוח הקן לכך הוצרך לומר במזומן ואינו מזומן כנ"ל:
בגמרא מוקדשין מ"ט לא. איכא למידק הא לעיל פרק או"ב דקתני במתניתין דנוהג בחולין ומוקדשין קאמר ר' אושעי' דכולה מתניתין דלא כר"ש דלדידי' כולה מתניתין אינו באו"ב וקאמר התם קדשים בפנים איצטרך לי' דס"ד דהוי שחיטה ראוי' קמש"ל כיון דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר הוי שחיטה שאינה ראוי' וכתבו שם התוס' דאפילו שחט שני אחר שנזרק דם הראשון חשובה שחיטה ראשונה אינה ראיי' כיון דבשעת שחיטה לא היתה ראוי' ואפילו לר"ש דסובר עומד ליזרק כזרוק כיון דעל ידי שחיטה גרידא לא משתרי בשר לא חשובה שחיטה ראוי' והשתא הכא נמי מאי קושיא הא קדשי מזבח נמי חשיב שחיטה שאינה ראוי' ועכ"פ הוי לי' לומר הניחא לר' אושעי' לר' המנונא מא"ל דסובר דהוי שחיטה ראוי' רק מכח התראת ספק פטור וזה לא שייך כאן בכסוי ונראה לי דלא דמי כסוי הדם לחיוב או"ב דדוקא באו"ב דחיובו בא מכח השחיטה וכל דבעת שחיטה לא היתה ראוי' אינו חייב על השחיטה אבל מצות כסוי דאחר שחיטה הוא דחל עליו כסוי וכבר נזרק הדם והוי ראוי' שוב ראוי להתחייב בכסוי כיון דאז הותר באכילה ע"י שחיטה וזריקה כנ"ל:
שם מי לא תניא ר"י ב"י אומר וכו'. איכא למידק מנ"ל דהך חייב לכסות היינו למעלה בלבד דילמא דגריר ומכסה לי' ואי משום דקתני רישא שחט חי' ואח"כ בהמה פטור מלכסות התם שאני שכבר נתכסה למעלה ולמטה ונגמר הכסוי לגמרי והוי ככסהו הרוח שאינו צריך לגלות ולכסות אבל בשחט בהמה ואח"כ חי' דעדיין לא נגמר הכסוי חייב לגרר ולכסות וצריך לומר דהקושיא במה נפשך אי חייב לגרר ולכסות א"כ הכא נמי בקדשי מזבח יגרר ויכסה ואי לא חייבה תורה רק לכסות כמו שהוא ולא לגרר ולכסות א"כ מוכח דאי אין כסוי למטה מכסה למעלה בלבד ועמ"ש בתוס' בד"ה שחט באריכות בסוגי' זו:
שם ולגררי' ולכסיי' מי לא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. הקשה הרשב"א ז"ל מנ"ל דהתם גריר ומכסה לי' דילמא במקומו מכסהו ויש לומר מדקתני חייב לכסות ולא קתני נותן עליו עפר וכו' ולא הבנתי דבריו שאם יש איזה טעם דצריך לגרר דוקא יאמר אותו הטעם ואי ליכא טעמא א"כ במשנה עצמה תיקשי למה לא קתני נותן עליו עפר וצריך לומר דוודאי טעמא איכא שאין כאן כסוי למטה דהסכין לאו עפר הוא רק שיש לומר כל דבעי גרירה ואינו יכול לכסות כמות שהוא לא מחייבינן לי' לגרר ולכסות לכך דייקינן מדלא קתני נותן עליו עפר דחייב לגרר ולכסות. אבל באמת אין דברי הרשב"א ז"ל מספיקין דבכסהו הרוח ונתגלה ג"כ קתני חייב לכסות ובוודאי רק למעלה וכן מעיקרא בחי' על בהמה קתני חייב לכסות ואינו רק למעלה ואולי כוונתו דוקא על הקרקע שהוא מכסהו ונשאר כך זמן מה מיקרי כסוי אבל על הסכין לא שייך לשון כסוי כיון שעתיד ליטלו משם תיכף לכך הוי לי' לומר ונתן עליו עפר כי לא נקרא כסוי רק נתינת עפר בעלמא לפי שעה. אך לפי זה יש לומר בפשיטות דדייק דגריר לי' דנתינת עפר על הסכין א קיים מצות כסוי דאין זה בכלל וכסהו בעפר כיון שהוא כלי דבר המיטלטל ואינו עומד לכך כלל והוי כאילו כופה עליו כלי ומחיצה דלא חשיב כסוי וכ"ש דלא חשיב כסוי למטה ועמ"ש בתוס' בד"ה ושחט:
שם אי בקדשי מזבח הכי נמי וכו'. תמי' לי מאוד היכי ס"ד דבקדשי מזבח חייב לכסות א"כ תיקשי נהי דהא דקתני אבל לא במוקדשין נפרש קדשי ב"ה אבל היכי קתני במתניתין בחולין כיון דבקדשי מזבח נמי נוהג וכי קדשי מזבח בכלל חולין הם הא פשיטא דטפי הוי מוקדשין מקדשי ב"ה דיש להם פדיון משא"כ קדשי מזבח שאי אפשר שיבואו לכלל חולין והיכי קתני בחולין אבל לא במוקדשין כיון דנוהג בקדשי מזבח שאינן חולין:
ומה שנראה לי בזה דבלא"ה יש לתמוה במה שפירש"י ז"ל בד"ה אי בקדשי מזבח כגון חטאת העוף דבהא חייב לכסות דנאכל לכהנים והוי שחיטה ראוי' הב"ע בקדשי ב"ה דהוי שחיטה שאינה ראוי' משמע בהדיא דרק חטאת העוף חשיב שחיטה ראוי' הואיל ונאכל לכהנים אבל עולת העוף לא שהרי במשנה פי' מוקדשין חטאת העוף ועולת העוף ולמה לא זכר בכאן רק חטאת העוף בלבד וביאר בפי' הטעם דנאכל לכהנים ש"מ משום דבמשנה דקתני דאינו נוהג במוקדשין פירש עולת העוף ג"כ דפשיטא דאינו נוהג דהוי שחיטה שאינה ראוי' רק אפילו חטאת העוף ג"כ אינו נוהג לפי המסקנא דמחוסר גרירה או כמר בר רב אשי דמה חי' אינה קודש אבל השתא בס"ד דבקדשי מזבח נוהג כסוי רק בשחיטה שאינה ראוי' אינו נוהג פירש רק חטאת העוף דבהא נוהג לפי מה דס"ד השתא אבל עולת העוף השתא נמי אינו נוהג דהוי שחיטה שאינה ראוי' ואפי' למ"ד אכילת מזבח שמה אכילה שאני הכא כיון דאשר יאכל כתיב וכתיב חי' או עוף ש"מ דמיירי באכילת אדם כמו חי' ולא באכילת מזבח והשתא תיקשי כיון דרק חטאת העוף הוי שחיטה ראוי' א"כ למה לי' לאוקמא בקדשי ב"ה לוקמא בעולת העוף ואפי' בקדשי מזבח ולא הוי מצי להקשות ליפרקינהו וליכסינהו דאין קדשי מזבח נפדין לעולם והוא תמוה לכאורה:
לכן נראה לי ברור, שזה ששאל מעיקרא מוקדשין מ"ט לא לאו משום דפשיטא לי' למקשה דקדשי מזבח אין שום טעם שלא לכסות דוודאי יש מקום לומר דשאני כסוי בקדשים כיון דאינו רק בעוף ובמליקה הוי כנוחר ומעקר דפטור מלכסות ולא מיבעי' לר"מ דסובר שחיטה שאינה ראוי' חייב בכסוי ולא ס"ל הך אשר יאכל רק לעוף טמא אתי א"כ ע"כ מה דמודה ר"מ דנוחר ומעקר פטור לאו משום דאסור באכילה דהא טרפה נמי אסור באכילה וחייב בכסוי וגבי כסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה וע"כ טעמא דר"מ כיון דיליף שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דאפילו אינה ראוי' לאכילה חייב בכסוי כמו דחייב על שחוטי חוץ א"כ ממילא ילפינן נמי מהך גז"ש עצמה דנוחר ומעקר לא דדוקא שחיטה בעינן כמו בשחוטי חוץ ולפי זה אפילו מליקה לא בעי כסוי דהא לא מחייב על מליקה בחוץ ובעינן שחיטה ואף דמליקה בפנים מותר באכילה מ"מ הא לא תליא לר"מ כסוי באכילה כלל. אלא אפילו לרבנן דלדידהו תלוי באכילה מ"מ יש לומר כיון דאין כאן גז"ש לדון חולין מחולין כמו באו"ב א"כ דוקא לחייב טריפה בכסוי מגז"ש לית להו כיון דכתיב אשר יאכל אבל להיפוך להקל לפטור נוחר ומעקר מודי לגז"ש דר"מ דדוקא שחיטה בעינן וקרא דאשר יאכל לא אתי רק לפטור אשר לא יאכל דהיינו טריפה אבל לא מוכח מאשר יאכל לסתור הגז"ש משחוטי חוץ לחייב נוחר ומעקר ומודי רבנן דנוחר ומעקר פטור אפילו במליקה וראי' דלא קאמר לקמן לר"מ רק אשר יאכל לעוף טמא ולא קאמר לנוחר ומעקר וע"כ דנוחר ומעקר לאו מאשר יאכל נפקא רק מגז"ש דשחוטי חוץ וא"כ יש לומר אפילו היכי דנאכל ורבנן נמי מודי בזה ומהאי טעמא נראה לי דלרבנן ב"פ מחי' לא בעי כסוי אף דלא כתיב שחיטה רק שפיכה והרי נאכל הוא והוי אשר יאכל וע"כ משום דילפינן משחוטי חוץ דבעינן שחיטה ושחיטת ב"פ לאו שחיטה היא:
אמנם יש פנים אחרים לזה והוא מה שכתבו התוס' בד"ה במוקדשין דאף דנוחר ומעקר פטור מכסוי לכ"ע אבל מליקה כיון דמותר באכילה חייב בכסוי משום דלא כתיב בכסוי שחיטה רק שפיכה [ובתוס' אבאר דבריהם באריכות] ומעתה אני אומר דהמקשה דמקשה מוקדשין מ"ט לא הוקשה לו במה נפשך אי נוחר ומעקר חשובה מליקת עוף א"כ היכי קתני, בחולין אבל לא במוקדשין הא בחולין פשיטא דאין נוחר ומעקר חייב בכסוי ואין זה הפרש מצד חולין ומוקדשין רק שחוט ואינו שחוט וע"כ דמליקה בקדשים הוי שחיטה ממש ומ"מ מצד קדשים אין בהם כסוי [או דלא מיירי מתניתין רק בקדשי ב"ה ובשחיטה גמורה] א"כ תיקשי מוקדשין מ"ט לא ואהא משני אי בקדשי מזבח והיינו אי מתניתין הוי מיירי בקדשי מזבח הכי נמי היינו דאי הוי מיירי בקדשי מזבח דאז ע"כ סובר התנא דמליקתו היא שחיטתו אז יפה היית שואל מוקדשין מ"ט לא אבל התנא לא מיירי כלל בקדשי מזבח דמליקה לאו שחיטה היא כלל והוי נוחר ומעקר ופטור מצד אחר כמו נחירה בחולין רק הב"ע בקדשי ב"ה דהוי שחיטה ממש ומ"מ פטור מצד שחיטה שאינה ראוי' והשתא שפיר נקט בחולין דבאמת ליכא כסוי רק בחולין אבל בקדשים ליכא כסוי כלל דקדשי מזבח הוי נוחר ומעקר ופטורין כמו נוחר בחולין וקדשי ב"ה הוי שחיטה שאינה ראוי' ואין כאן חיוב כסוי רק בחולין בשחיטה. והשתא דברי רש"י ז"ל נכונים דכיון דמתרץ הטעם מכח שחיטה שאינה ראוי וקאמר דאי הוי מיירי בקדשי מזבח הי' קשה שפיר מוקדשין מ"ט לא יכסה א"כ זו הקושיא לא הוי קשיא רק על חטאת העוף אבל על עולת העוף לא הי' יכול להקשות דהוי שחיטה שאינה ראוי' ומ"מ אי אפשר לאוקמא מתניתין בקדשי מזבח ובעולת העוף דא"כ ע"כ סובר התנא נחירתו זו היא שחיטתו דאי הוי נוחר ומעקר א"כ גם בחולין פטור בנוחר וע"כ דנחירת קדשים הוי שחיטה גמורה א"כ מה יועיל דנוקמא בעולת העוף מ"מ היכי קתני במתניתין בחולין אבל לא במוקדשין דהא בחטאת העוף שאינו חולין ג"כ חייב לכסות. והוצרך לחדש דקדשי מזבח הוי נחירה ולא מיירי בהא כלל דחולין וקדשים שווין דפטורין בנחירה רק בקדשי ב"ה מיירי ששחטן ממש כמו בחולין ומ"מ לא נהוג במוקדשין דהוי שחיטה שאינה ראוי' ובזה מדויק מאוד לשון הש"ס אי בקדשי מזבח הכי נמי ותיבת אי אינו מדוקדק כלל דהא קדשי מזבח לעולם חייב לכסות אפילו אי מיירי בקדשי ב"ה ומלבד דלא הוי לי' לומר רק הב"ע בקדשי ב"ה אבל עכ"פ הוי לי' לומר בקדשי מזבח הכי נמי וכו' וע"כ כמו שכתבתי דאי הוי מיירי בקדשי מזבח ע"כ הי' חייב לכסות כיון דע"כ שחיטה היא אבל אי מיירי בקדשי ב"ה אינו חייב לכסות קדשי מזבח דלאו שחיטה היא רק נחירה ודוק ומ"מ כ"ז לס"ד השתא אבל לפי מה דמסיק מכח מחוסר מעשה או מכח מה חי' אינה קודש ממילא שפיר איכא לאוקמא בקדשי מזבח ג"כ ונחירתן זו היא שחיטתן ומ"מ פטורין מכח מחוסר מעשה או מה חי' אינה קודש וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה מוקדשין:
שם הכא במ"ע בקדשי ב"ה. פירש"י ז"ל משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. גם בזה יש לתמוה מאוד היכי ס"ד שיאמר כאן התנא דאינו נוהג כסוי היכי דהוי שחיטה שאינה ראוי' לאכילה דמה ענין זה לחולין ומוקדשין והרי במשנה לקמן נקט פלוגתייהו דר"מ ורבנן בזה ושם זכר כל מיני שחיטה שאינה ראוי' בחולין עצמם ובמשנה זו יסתום בפשיטות אבל לא במוקדשין והטעם מכח שחיטה שאינה ראוי' א"כ מלבד דהוי לי' להזכיר כאן מחלוקת ר"מ דמחייב אבל בלא"ה היכי מחלק בהא בין חולין למוקדשין ואפי' אי נתכוון התנא לאשמועינן דאינו מועיל פדיון אבל מ"מ כיון דעיקר הטעם דאינו נוהג מכח דאינו ראוי לאכילה הוי לי' להזכיר עכ"פ דר"מ חולק ומ"ש דנקט פלוגתייהו בשחיטה שאינה ראוי' רק לקמן ואף דלעיל ריש פרק או"ב קתני דנוהג במוקדשין ור"ש חולק בוודאי כדקאמר בגמרא לעיל ומ"מ מייתי פלוגתייהו במשנה האחרת בשחיטה שאינה ראוי' אחרים בחולין כגון טריפה ושור הנסקל. הא לא קשיא דהתם לא בא לומר דין שחיטה שאינה ראוי' רק דאו"ב נוהג במוקדשין דלא תימא דקרא ושור הפסיק הענין דבחולין אין בקדשים לא ואפי' אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מ"מ בקדשים לא נהוג קמש"ל דנוהג בקדשים אבל כאן דקתני אינו נוהג במוקדשין וליכא טעמא רק מכח שחיטה שאינה ראוי' א"כ בוודאי קשיא כנ"ל והוא תמוה לכאורה. ואין לי מקום לומר רק דס"ל השתא דוודאי לא נחית התנא לאשמועינן השתא דין שחיטה שאינה ראוי' רק איידי דנקט גבי מתנות כהונה לקמן פרק הזרוע ופרק ראשית הגז ושילוח הקן דאינו נוהג במוקדשין והתם איצטריך לי' לאשמועינן מצד קדשים נקט כאן ג"כ בחולין אבל לא במוקדשין שלא לצורך שאין חילוק זה מצד חולין ומוקדשין רק מצד שחיטה שאינה ראוי' ולפי מה דס"ד השתא נקט הכא כלהו בבי שלא לצורך רק איידי דקתני באינך לצורך נקט כאן שלא לצורך ורש"י ז"ל דפי' במשנה דהא דקתני בארץ וח"ל בפני הבית וכו' נקט להו משום בחולין אבל לא במוקדשין היינו לפי המסקנא מכח מחוסר מעשה או מכח מה חי' אינה קודש דאז הוי שפיר החילוק מכח חולין ומוקדשין אבל לס"ד השתא מכח שחיטה שאינה ראוי' כלהו שלא לצורך נשנו רק איידי הנך דאינך פירקין דהוי לצורך כנ"ל:
בתוס' בד"ה מוקדשין מ"ט לא. בקדשי מזבח נמי קא בעי כדמוכח הסוגי' וכו' לא כתיבא שחיטה אלא שפיכה ע"כ. דבריהם צריכין ביאור חדא מה זה שכתבו בקדשי מזבח נמי קא בעי כדמוכח הסוגי' והיכי שייך הוכחה מה דמפורש ומבורר דבקדשי מזבח מיירי דקאמר טעמא דמוסיף אבנין וכן בתר הכי קאמר אי בקדשי מזבח ה"נ הרי מפורש דעיקר בקדשי מזבח קא בעי ובהא כל השקלא וטרי' גם לא הבנתי מה שסיימו דבכסוי לא כתיב שחיטה אלא שפיכה דמה בכך הרי אמרו גבי שעיר המשתלח ביומא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו לענין או"ב וכמו כן לעיל פשיטא להו להתוס' דאם שחט אמו של עגלה ערופה חייב משום או"ב דעריפתה זו שחיטתה ומ"ש מליקת עוף כאן דלא ניחא להו רק משום דלא כתיב שחיטה אלא שפיכה:
ומה שנראה לי בכוונת התוס' דוודאי יש מקום לומר דלר"מ דלא ס"ל אשר יאכל רק לעוף טמא אבל עוף טהור אפי' אינו ראוי לאכילה חייב א"כ ממילא נוחר ומעקר דפוטר ר"מ לאו משום שאינו ראוי לאכילה דהא לית לי' אשר יאכל דוקא תדע דלא משני לקמן לר"מ אשר יאכל לאפוקי נוחר ומעקר וע"כ דנוחר ומעקר דפטור לר"מ אינו מכח דאסור באכילה רק מכח כיון דיליף לחייב שחיטה שאינה ראוי' מג"ש שפיכה שפיכה משחוטי חוץ א"כ ממילא כיון דנוחר ומעקר לית בי' משום חוץ ה"ה כסוי אין בו וגבי שחוטי חוץ בוודאי אין הטעם דאסור באכילה דהא כל שחוטי חוץ אסור באכילה רק גזה"כ אשר ישחט ולא אשר ינחר א"כ ממילא נותר ומעקר פטור מכסוי אפילו מותר באכילה דלר"מ אינו תלוי כלל בהיתר אכילה. והשתא הי' מקום לפרש דהכא דקא מקשה מוקדשין מ"ט לא היינו משום דמשמע לי' מתניתין אבל לא במוקדשין בין בקדשי ב"ה בין בקדשי מזבח והשתא במה נפשך אי כר"מ דנוחר ומעקר פטור אפילו מותר באכילה קשיא קדשי ב"ה אי לרבנן דתליא באכילה קשיא קדשי מזבח כיון דמשתרי באכילה למה לא יתחייב בכסוי אבל אי הוי מיירי מתניתין בקדשי מזבח בלבד לא הוי מצי להקשות כלל דיש לומר דאתיא כר"מ והוי נוחר ומעקר דפטור אפילו מישתרי באכילה והא דקאמר אילימא משום דמוסיף אבנין היינו דנוקמא כרבנן ואף דהוי שחיטה דמשתרי באכילה מ"מ אין בו כסוי משום דמוסיף אבנין ומסיק דשפיר אתיא כרבנן ולא מיירי בקדשי מזבח רק בקדשי ב"ה ועל זה באו התוס' לסתור זה רק אפילו אי הוי מיירי רק בקדשי מזבח נמי קא בעי דליכא מ"ד כלל דמליקה הוי נוחר ומעקר כיון, דמשתרי באכילה ואף דילפינן גז"ש משחוטי חוץ היינו לחייב אפילו אינו ראוי לאכילה אבל לפטור הראוי לאכילה בנוחר ומעקר לא ילפינן משחוטי חוץ דהתם כתיב אשר ישחוט והכא לא כתיב רק שפיכה וזה מוכח בגמ' דהא פריך בסמוך אי ר"מ הא ס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אלמא דלולא זה הוי ניחא לי' לאוקמא מתני' כר"מ והשתא לוקמא כר"מ ובקדשי מזבח ומשום דהוי נוחר ומעקר כמו דמוקמינן כרבנן ובקדשי ב"ה ואי כאן קושיא כלל וע"כ דלכ"ע משמע לי' להש"ס דקדשי מזבח לא הוי נוחר ומעקר כיון דמשתרי באכילה ולא ילפינן משחוטי חוץ כיון דלא כתיב רק שפיכה כנ"ל אלא שיש לדקדק באמת לפי דברי התוס' מ"ט דר"מ דפוטר נוחר ומעקר בחולין כיון דלא כתיב שחיטה רק שפיכה ואי משום דאסור באכילה הא לר"מ לא תליא באכילה ועוד אי נוחר ומעקר לר"מ מצד איסור אכילה אתינן עלה הוי לי' לומר לקמן דאשר יאכל לנוחר ומעקר:
ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי אי אפשר ללמוד מאשר יאכל קילקול בשחיטה כגון נוחר ומעקר כיון דכתיב מעיקרא אשר יאכל והדר ושפך א"כ אי אפשר שבא הכתוב למעט קילקול על ידי שפיכה וע"כ אתי למעט חסרון שיש בו קודם שפיכה וסברי רבנן למעט טרפה ור"מ עוף טמא אבל נוחר ומעקר יליף ר"מ מגז"ש דשחוטי חוץ ומ"מ מדכתיב בכסוי ושפך ולא כתיב שחיטה ושפיר הוי ילפינן שחיטה שחיטה משחוטי חוץ ומדכתיב ושפך ש"מ שיש שפיכה גבי כסוי דהוי כמו שחיטה והיינו מליקה של קדשי מזבח כיון דמתיר באכילה אבל אי הוי כתיב שחיטה הוי ממעטינן ממילא כל נחירה אפילו מליקה המתרת באכילה כיון דלא תליא לר"מ כסוי בהיתר אכילה רק כיון דכתיב ושפך ע"כ משום שיש שפיכה גבי כסוי שהוא כמו שחיטה כגון מליקה כנ"ל וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בפי' סוגי' זו עיי"ש ויש כדומה לזה ריש פרק ראשית הגז דקאמר נמי התם אי בקדשי מזבח ה"נ הב"ע בקדשי ב"ה ולפי מה דמוקי בקדשי ב"ה ממילא נקט שפיר בחולין אבל לא במוקדשין דאינו נוהג רק בחולין דבקדשי מזבח פשיטא דאינו נוהג דאסור לגוז רק בקדשי ב"ה ג"כ אינו נוהג דכתיב צאנך והתם ג"כ הכוונה במה שאמרו שם אי בקדשי מזבח ה"נ והיינו דאי הוי מיירי מתניתין בקדשי מזבח ועלה הוי אמרינן טעמא משום דכתיב צאנך הכי נמי דהוי קשה למה לי קרא הא אסור לגוז הב"ע בקדשי ב"ה ולא מיירי מתניתין כלל בקדשי מזבח דבהא בלא"ה לא שייך כלל ראשית הגז רק בקדשי ב"ה מיירי ובהא שפיר הטעם דכתיב צאנך ועל דרך זה מתפרש הסוגי' כאן ג"כ כמו שבארנו בגמרא:
בד"ה צריך שיתן עפר למעלה. אבל עפר שלמטה אין צריך שיתן הוא וכו' מזמינו בפה לכך. דברים אלו צריכין ביאור אי בעינן שיתן למה יועיל הזמנה בפה אטו בכסוי שלמעלה אם יראה רוח מעלה עפר לכאן ויזמינו בפה סגי בכך שאם יתגלה לא יהא חייב לכסות וע"כ דלמטה אינו כמו למעלה א"כ למה יצטרך הזמנה גם מאיזה צד פשיטא להו לחלק בין עפר שלמעלה לעפר שלמטה כיון דחזינן דעפר שלמעלה ג"כ צריכין לראי' מכסהו הרוח א"כ מנין להו לחלק דבעפר שלמטה לא. ונראה לי דכוונתם דהוי ס"ד לפרש וכסהו בעפר שיכסה מב' צדדיו א"כ ממילא הי' צריך שיתן בשניהם וזה לא נראה דלשון וכסהו לא שייך על עפר דלמטה רק על למעלה וע"כ שיכסה למעלה בתנאי שיהא הדם בעפר וכל שיש עפר למטה והוא מכסה למעלה סגי בכך ורש"י ז"ל סובר דוודאי וכסהו בעפר כולל גם למטה כיון שהוא מכלל המצוה רק שאי אפשר שחייבתו תורה קודם שחיטה ליתן עפר למטה כיון שעדיין אינו חל המצוה של כסוי כלל ובהכרח אינו חל רק באותה שעה ששוחט א"כ אי אפשר שיתן אז עפר ומ"מ כיון דמכלל המצוה הוא בעי הזמנה ובשעת שחיטה מזמין לעפר המונח והוי כמו שנותן עפר למטה ולמעלה אבל כסוי שלמעלה שפיר צריך שיתן דמאיזה צד נימא דסגי בהזמנה בפה רק למטה ע"כ בהזמנה סגי. אך יש לדקדק במה שפירש"י דל"א דהא דמקשה והא בעינן עפר למטה היינו עפר תיחוח ולמה לו לפרש כך אפי' לא בעי תיחוח ג"כ קשה והא בעי הזמנה עכ"פ כיון דלא ס"ד דמזמין לכולה בקעה ואינו יודע באיזה מקום יזמין וצריך לומר דוודאי ידע דמזמין לכולה בקעה רק כיון דבעי עפר תיחוח לא ס"ד שהי' כותש כולה בקעה או שהי' עפר תיחוח מכבר לכולה בקעה ומשני דהי' כך כמו שפירש"י שם. ודע דלכאורה נראה דאין נ"מ רק לכתחילה אי צריך שיתן עפר אבל דיעבד אי שחט ולא נתן ולא הזמין אין צריך לגרר דם וליתן עפר למטה דלא גרע למטה מלמעלה דאי כסהו הרוח אינו צריך לגלות ולכסות וה"ה כששחט ולא הזמין לא גרע הך עפר דלמטה מכסהו הרוח ואינו מכסה רק למעלה אך נראה לי דלא דמי דדוקא בכסהו רוח מלמעלה דשוב אין כאן כסוי כלל פטור כל שלא נתגלה אבל בלמטה כיון שעדיין מגולה מלמעלה וצריך לכסות מלמעלה ממילא צריך לגרר ולכסות כיון דאכתי לא נדחה מצות כסוי צריך לעשותה כדין רק אי בעפר למטה אין קפידא שיתן יכול לכסות למעלה בלא גרירה ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה שחט:
בד"ה קא מוסיף אבנין והא דאמרינן וכו' ור"ת מפרש וכו' ואין נראה וכו' ועוד וכו'. ויש ליישב שתי הקושיות הללו על ר"ת חדא בחבירתה דקרא דרבוע יהי' לא מצי להביא דיכול להדביק סביביו עד שיהא מרובע ולכך מייתי קרא דהכל בכתב וגו' עלי השכיל ואינו יכול להוסיף רק לצורך א"כ ממילא כיון דאין צריך לכסוי רק למקום זריקה בלבד א"כ מה שמרבע סביביו הוי שלא לצורך ואי לא ירבע סביביו ריבוע מזבח מעכב והא לא אפשר ליתן עפר רק במקום זה ומחמת צורך הכסוי לא יהא מרובע דריבוע מעכב אפי' לצורך:
בד"ה שחט חי' ואח"כ בהמה. תימא דליגררי' וליכסיי' וכן בהמה ואח"כ חי'. הנה פשוט הוא דעיקר קושיתם הוא ברישא דקתני פטור מלכסות אבל בסיפא דקתני חייב לכסות שפיר יש לומר ע"י גרירה רק בס"ד מקשה במה נפשך אי בגרירה א"כ בקדשי מזבח נמי יגרר וע"כ דאין חיוב לכסות בגרירה א"כ מוכח דהיכי דאי אפשר למטה מכסה למעלה ולמסקנא דמייתי מסכין דמכסה ע"י גרירה ממילא חייב לכסות הכוונה ע"י גרירה דהא בסכין נמי קתני חייב לכסות והכוונה בגרירה רק עיקר קושיתם כיון דבסכין מכסה בגרירה א"כ למה בשחט חי' ואח"כ בהמה פטור יגרור ויכסה וממילא כיון דברישא פטור מלגרר ולכסות א"כ בסיפא נמי הכוונה חייב לכסות בלי גרירה ושפיר קשיא בתרווייהו למה ברישא יפטר לגמרי ובסיפא מכסה רק למעלה בתרווייהו יגרר ויכסה:
איברא יש לתמוה היכי פשיטא להו לתוס' דחייב לגרר ולכסות ברישא ושאני סכין שהדם מגולה על הסכין לכך חל עליו כסוי אבל בשחט חי' ואח"כ בהמה שהדם מכוסה לגמרי אף שאין זו כסוי כראוי מ"מ הא כסהו הרוח כל שלא נתגלה פטור מלכסות אף דעפר שלמעלה וודאי צריך שיתן הוא דוקא ואי נתגלה חייב לכסות ובנתן הוא ונתגלה פטור מלכסות אלמא דכללא הוא כל שהוא מכוסה אפי' שלא נתקיים מצות כסוי כלל מ"מ כיון שהוא מכוסה שוב אין כאן חיוב לכסות רק כשנתגלה וממילא לא קשיא מסיפא ג"כ דאי דמי הא לסכין באמת חייב לכסות בגרירה כיון שעדיין אין הדם מכוסה ואם נחלק ביניהם דשאני סכין שהוא עשוי להשתמש בו ולא חשיב כסוי כלל כי עומד לנקות אותו ולא הוי רק ככופה עלי' כלי ואפילו כסוי מצד אחד לא הוי משא"כ בשחט בהמה ואחר כך חי' דיש כאן כסוי למטה והוי ככסהו הרוח למעלה כמו כן למטה אין צריך לגרר ומכסה רק למעלה או אפשר דוקא בכסהו הרוח לגמרי דשוב אין כסוי כלל פטור מלגלות ולכסות אבל כל שנשאר עדיין מצוה של הכיסוי ממילא חייב לגלות לכסות כדין דהיינו לגרר אבל עכ"פ בין כך ובין כך אין כאן תימה כלל:
ובאמת נראה ברור דהוי ס"ל לתוס' דהא דקי"ל בכסהו הרוח כל שלא נתגלה אינו חייב לגלות ולכסות היינו דוקא אי כסהו הרוח בעפר הראוי לכסוי אבל כסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו אפילו לא נתגלה חייב לגלות ולכסות ולכך קשיא להו שפיר כאן דדם בהמה אינו עפר ואינו ראוי לכסוי ובהא חייב לגרר ולכסות אבל לא ידעתי מאיזה צד פשיטא להו להקשות ואיזה סברא יש לחלק בכך הא תרווייהו מעכבין בכסוי שיתן הוא דוקא דכתיב וכסהו ואי לא נתן לא נעשה מצותו דמהאי טעמא אי נתגלה חייב לכסות משא"כ בנתן הוא ונתגלה אינו מחויב עוד ש"מ דמעכב מה שצריך שיתן הוא דוקא וכמו כן אמרה תורה שהמצוה היא בעפר א"כ מה נפקא מינה בין כסהו הרוח בדבר שהוא עפר או שאינו עפר ס"ס לא נעשה מצותו ומ"מ פטור בלא נתגלה דאין כסוי על כסוי אם כן ה"ה בדבר שאינו עפר ואין לדקדק כיון דמחלק בין כסהו בעצמו לכסהו הרוח ש"מ דבעפר מיירי דאי שלא בעפר א"כ בעצמו נמי שייך חילוק זה דאי כסהו שלא בעפר ונתגלה חייב לכסות וע"כ דשלא בעפר אפי' לא נתגלה חייב ולא מיירי רק בעפר דהא תלוי אם נתגלה דוקא. הא ליתא דהא באמת קמש"ל כסהו הרוח אפילו בעפר חייב כשנתגלה משא"כ בעצמו:
וראיתי להתב"ש סי' כ"ח שהביא ראי' דכסהו הרוח אפילו שלא בעפר מהא דפריך לקמן (דפ"ז) לר"י מהשוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות והרי כסהו הרוח ולמה חייב כיון שלא נתגלה והשתא מאי קושיא הא קרקע הוא קשה ואינו תיחוח והרי נתכסה בדבר שאין מכסין בו וצריך לגלותו ולכסותו וע"כ דכל שכסה הרוח אפילו בדבר שאין מכסין בו אינו חייב לגלות ולכסות. ולדעתי הא לא קשיא ולא מידי דא"כ תיקשי באמת מנין מנא לי' להקשות לר"י מנין לו דר"י אמר למילתי' אפילו בדבר שאין מכסין בו דליכא למימר דדייק מדקאמר ר"י ל"ש וכו' ולמה לי' לאוקמא מתניתין בנתגלה לוקמא שלא בעפר ואפילו לא נתגלה דהא ליתא דר"י דייק דע"כ בעפר מיירי דאי שלא בעפר ואפילו לא נתגלה א"כ אפילו כסהו בעצמו שלא בעפר חייב לכסות דמה נפקא מינה כיון שהוא דבר שאין מכסין בו וע"כ כיון דקתני כסהו הרוח ש"מ בדבר שמכסין בו ושפיר קאמר ל"ש אלא בנתגלה ומנא לי' למידק מר"י דפוטר אפילו בדבר שאין מכסין בו וע"כ דמ"מ מקשה שפיר דוודאי שוחט זה עשה הכל כדין וכששחט על גבי קרקע נתן עפר למטה אם כן כשנבלע בקרקע נהי דסלקא דעתך שאין רישומו ניכר אבל מכל מקום לא נבלע למטה מן העפר שהי' תחתיו רק נבלע והעפר שנתן למטה נראה עליו מלמעלה והוי כסהו הרוח בעפר ממש מיהו עיקר הדבר אין צריך לראי' דמה נפקא מינה בין חסרון שלא נעשה ע"י השוחט או שנעשה שלא בעפר ס"ס אי אפשר רק לגלות ולכסות וכיון שאינו מחויב לגלות ממילא פטור:
ונראה לי ראי' מהך סוגי' דהכא גופה דמקשה בתר הכי וליגררי' וליכסיי' מי לא תנן דם הניתז וקשה מה צורך לראי' נהי דנימא דאינו מחוייב לגרר ולכסות אבל עכ"פ פשיטא דאי גריר חייב דלא גרע מכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות א"כ ממילא קשיא נהי דאינו חייב לגרר מ"מ יעשה כסוי למעלה דאי משום דאינו ראוי לבילה הא ראוי הוא ע"י גרירה וכמו כן קשיא היכי מדמה הך דהכא קדשי מזבח למנחה דוודאי אמרינן כל שלא נעשה המנחה כמצותה פסולה וצריך להביא אחרת אבל כאן במה נפשך אי ב' מצות הן מה בכך דאינו ראוי ואי מצוה אחת היא אפי' ראוי לבילה מה בכך אטו כל מצות שמעכבות זו את זו כגון ארבע פרשיות וכדומה יהא מועיל ראוי לבילה. ועוד מאי משני ראוי לבילה מה בכך הא עכשיו אינו ראוי ועיקר חיוב כסוי הוא אחר שחיטה אבל קודם שחיטה לא שייך שהוא מחויב בשום דבר רק ממילא נותן מעיקרא כדי שיקיים אח"כ מצות כסוי ומהאי טעמא לא בעינן שיתן הוא כמ"ש התוס' א"כ אחר ששחט אינו ראוי לבילה וצריך לומר דלא היתה הכוונה לדמות ממש מצות כסוי למנחה רק כמו דמצינו חילוק שהקפידה תורה על ראוי לבילה כמו כן אמרינן כאן שלא חייבה תורה בכסוי רק בחולין שיש בהם חיוב כסוי למעלה ולמטה אבל בקדשי מזבח דע"כ לא יהא מחויב למטה דס"ד דהוי למטה בכסהו הרוח ואינו מחויב לגרר בהו לא אמרה תורה מצות כסוי אבל בשחט בהמה ואח"כ חי'. דהתורה ע"כ חייבה בה מצות כסוי כיון שיש בה חיוב למעלה ולמטה ועכשיו נמי ראוי לבילה ע"י שיגרר הילכך אף שאינו מחויב לגרר מכסה עכ"פ למעלה והדר מקשה למה לא יהא מחויב לגרר דהא בסכין מחויב לגרר וע"כ דלא דמי לכסהו הרוח דאין שם כסוי כלל אבל כל שיש כסוי למעלה ויש חיוב למעלה חייב ממילא לגרר ולכסות א"כ קדשי מזבח נמי למה לא יהא מחויב לגרר ולכסות למטה ולמעלה ועכ"פ מבואר חילוק זה דהיכי דמכוסה לגמרי הוי ככסהו הרוח והיכי דאינו מכוסה רק למטה בס"ד הוי ס"ל שאינו מחויב לגרר ולמסקנא מוכח מסכין דמחויב לגרר וא"כ ממילא בשחט חי' ואח"כ בהמה פטור כמו כסהו הרוח ואי שחט בהמה ואח"כ חי' חייב לגרר ולכסות למטה ולמעלה כנ"ל:
והנה בהגהת מיימוני פסק בשחט תרנגולת ואח"כ שחט אחרת ונתנבלה חייב לכסות ותמהו עליו דהא מבואר כאן שחט חי' ואח"כ בהמה פטור מלכסות ולהנ"ל ניחא דדוקא כאן כיון שאי אפשר לכסות למעלה על הבהמה דהוי חציצה בין עפר לדם החי' רק שיגרר ויכסה וזה אינו מחויב כמו כסהו הרוח שאינו מחויב לגרר ולכסות אבל בשחט מלמעלה תרנגולת ונתנבלה יכול לכסות מלמעלה בלי גרירה דמין במינו אינו חוצץ אף שזה נפסל כמו סיב של דקל דאינו חוצץ בלולב אף שפסול ללולב משום דמין במינו אינו חוצץ הילכך כיון דעוף זה מינו חייב בכסוי אינו חוצץ ויכול לכסות בלא גרירה לכך מחוייב לכסות וזה ברור:
בד"ה דאמר ר' זירא מילתא דר' זירא וכו' ותימא וכו'. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דוודאי בין לת"ק בין לר"ש אפילו דיעבד פסול דהא ת"ק טעמו משום דקרבן ציבור אינו מביא רק ס"א ודיו ליחיד שיפחות אחד א"כ כמו דבקרבן ציבור וודאי פסולה כשהביא יותר ה"ה בקרבן יחיד כשהביא ס"א תדע דלפי האמת לר"ש וודאי פסול דיעבד כיון דאינו ראוי לבילה א"כ ע"כ לת"ק נמי פסול דאל"כ הוי פליגי ת"ק ור"ש בדינא ולא משמע התם רק פליגי בטעמא גם לא אישתמיט למיתני דאי אמר ס"א בכלי אחד דקי"ל דלא יביא בב' כלים דהוי כדיעבד דאז יביא בכלי אחד וע"כ דלא משכחת לה כלל ס"א בכלי אחד א"כ שפיר פריך הא לא בלל כשר. גם נראה לי עוד דבלא"ה יש להבין למה בס"ד דהוי ס"ל בלילה ממש קאמר קרא אמרינן דיעבד כשר בלא בלל וכדמשני ראוי לבילה למה לא נימא לכתחילה ראוי לבילה ודיעבד כשר וצ"ל דוודאי כל שהקפידה על גוף המנחה שתהא נבללת בוודאי כל שאינה נבללת ראוי לפוסלה ולא שייך לומר לא בלל כשר רק אי נימא דאין הקפידה על המנחה רק על הכהן שיעשה מעשה הבלילה ואז אמרינן דאינו מעכב והיינו דפריך והא תנן אי לא בלל כשר ש"מ דאין הקפידה על המנחה שתהא נבללת א"כ כאן בס"א עשרון הרי הכהן בולל כדינו ועושה מה שעליו לעשות לכתחילה ומה בכך דאינה נבללת הא אין הקפידא על המנחה ומשני ר' זירא דלעולם הקפידא על המנחה רק דקפיד קרא שתהא ראוי ליבלל וכל שאינה ראוי' פסולה אבל בראוי' ולא בלל כשר ומ"מ לכתחילה בולל אפילו ראוי' משום דהכהן ג"כ צריך לבלול לכתחילה רק על המנחה עצמה קפיד קרא ג"כ שתה ראוי' ליבלל וזה מעכב דיעבד ומ"מ בעיקר קושית התוס' יתבאר בדיבור שאחר זה דבלא"ה לא קשיא כלל עיי"ש:
בד"ה אין בילה מעכבת בו. תימא והלא שנה הכתוב בלילה וכו' ובשנים עשר נשיאים וכו' בתורת מנחה וכו' סברא הוא דלכל הפחות ראוי בעינן. וליישב שתי קושיות הללו חדא הא שנה הכתוב ועוד למה בלא ראוי מעכב דיעבד. גם ליישב קושית התוס' בדיבור הקודם הא עכ"פ לכתחילה צריך לבלול. אומר מקודם כי זה שהביאו התוס' מי"ב נשיאים דבלילה מעכב דיעבד הוא ראי' להיפוך לפע"ד והיינו דבשלמא מה שהוזכר דרך ציווי שהמנחה תיעשה כך שייך לומר שנה הכתוב לעכב אבל שם בנשיאים לא הוזכר ציווי רק הם התנדבו מנחה ושלמים ועולה וכפות זהב וקערת כסף והשתא אי מתנאי המנחה בכל מקום שתהא בלילה דוקא ואסור להקריב מנחה שאינה בלילה לא הוי לי' לומר רק שניהם סולת בשמן למנחה וממילא ידעינן דבלילה היתה דמנחה שאינה בלילה פסולה ואטו בחטאת ועולה ושלמים שהביאו זכר שהי' נקרב כמשפטו ונזרק כמשפטו וע"כ דמסתמא נעשית העולה כמשפט עולה וחטאת ושלמים כמשפטן ולא זכר שהביאו רק מה שלא הי' מוכרח להביא וא"כ מוכח דמנחה כשרה כשאינה בלילה ולכך זכר שהביאו מנחה בלילה:
ומעתה כל קושיות התוס' בדיבור שלפני זה ובדיבור זה הכל מיושב חדא בחבירתה דהתם קאמר הטעם דמנחה של ס"א עשרון בכלי אחד אינה נבללת יפה כמו שפירש"י שם והשתא שפיר פריך דע"כ דאפילו לכתחילה לא בעינן בלילה יפה רק בלילה דאי ס"ד דבעינן בלילה יפה א"כ למה בלא בלל כשר והא שנה עליו הכתוב לעכב ואי משום דמצינו גבי נשיאים בלילה דמוכח מינה דבעלמא אינו מעכב היינו דאין בלילה יפה מעכב ושם קמש"ל דהביאו בלילה יפה ומנא לן בלא בלל כלל דכשר הא יש לקיים שניהם בלילה לעכב ובלילה שלא לעכב דהיינו בלילה יפה ואינה יפה אבל בלילה בעינן עכ"פ אפילו לעכב וע"כ דבלילה אין הכוונה כלל בלילה יפה רק שיבלול וא"כ ממילא מוכח, מנשיאים דבלא בלל כלל כשר והשתא כיון דמוכח מהא דתנן לא בלל כשר דבלילה אין הכוונה שתיבלל יפה א"כ גבי ס"א עשרון הרי הכהן בולל רק שאינה נבללת יפה והא לא בעינן אפילו לכתחילה ומשני ר' זירא לעולם דבעינן בלילה יפה רק ראוי לבלילה יפה בעינן ואי ראוי לבלילה יפה אינה מעכב אפילו לא בלל כלל דלא הקפיד הכתוב רק שיהא ראוי לבלילה יפה וזה מעכב לפי ששנה עליו הכתוב ובנשיאים קמש"ל דהיתה בלילה באמת לא ראוי לבילה נמצא דהתם במנחות (דף ק"ג) שפיר מקשה וכי אינה נבללת מאי הוי ולפי האמת ע"כ אין מעכב מהך דנשיאים ומ"מ ראוי לבילה מעכב מדשנה עליו הכתוב דבזה אין ראי' מנשיאים שלא לעכב דהתם כתיב דהיתה בלילה באמת ובעלמא רק ראוי לבילה בעינן כנ"ל:
בא"ד צריך ליתן טעם למה. ובמקום אחר נתנו טעם דאי סברא לומר שיפטר. ובאמת אין זה מוכרח ואדרבא יש לומר על דרך שכתבו טעם על כאשר זמם ולא כאשר עשה דכיון דאלקים נצב וכו' מסתמא כיון שנהרג הי' מחויב מיתה ואין לענוש העדים ואף כאן יש לומר כיון דנקטעה יד העדים שאין יכולין לקיים יד העדים תהי' בראשונה ש"מ שאין עליו חיוב מיתה, ושקר בפיהם ואין הנידון ראוי לעונש על ידם אך אין צריך ליתן טעם על זה כיון דכתיב וכל העם באחרונה ש"מ דאין קפידא דוקא על ידם ואי לא נהרג על ידם יהרג על ידי אחרים אלמא דעיקר הכוונה דכך ראוי שהם יודעין בו ביותר שעבר העבירה משאר העם כי אינו דומה שמיעה לראיי' הילכך ראוי שהם יהרגוהו גם לחזק דבריהם שהעידו אמת אבל לא הקפיד הכתוב דבלא"ה לא יומת כלל. ולענין להשוות הסוגיות שהביאו התוס' בענין כל הראוי לבילה אין כאן מקומו להאריך:
דף פד.
בגמרא וליפרקינהו וליכסינהו. פרש"י ויהיו מותרין באכילה והדר ליכסייא לדם. משמע מדבריו בהדיא דבדוקא קאמר דיפרקינהו קודם והדר יכסה שלא כדברי התוס' דפירשו דיכול לכסות תיכף קודם פדיי'. ונראה טעמו דהא מסיק משום דהוי מחוסר פדיי' ואי מכסה קודם פדיי' אין זה מחוסר פדיי' ובכל מקום דקפדינן על מחוסר מעשה אין זה רק קודם גמר הדבר כגון בגט בין כתיבה לנתינה אבל במעשה אחר נתינה לא איכפת לן כלל וכן מורה הלשון וליפרקינהו וליכסינהו וע"כ דאין לכסות רק אחר פדיון ומעיקרא לא הוי אשר יאכל אף שיכול לפדותו ומ"ש משאר תיקון דאטו יכול לאכלו תיכף הלא צריך מליחה וכדומה. דמ"מ שאני פדיון דפנים חדשות באו לכאן דמעיקרא קדשים והשתא חולין וכל כמה שהם קדשים לא קרינן בהו אשר יאכל. אמנם צריך ליישב קושיות התוס' והנה בקושיא ראשונה ניחא דסובר כמ"ש התוס' בעצמם דמשום הפסד קדשים מצוה לפדות וממילא מחויב לפדות מיד כדי לקיים מצות כסוי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו אבל מה דס"ל לתוס' דיכול לכסות קודם פדיי' זה לא ס"ל לרש"י כמ"ש ומה שהכריחו התוס' דבר זה מכח קושיא השני' יתבאר בתוס' בס"ד דבלא"ה לק"מ עיי"ש מיהו יש לדקדק אי נימא דקודם פדיי' אין מכסין דהוי שחיטה שאינה ראוי' א"כ אפילו יפדה מה בכך הא בעת שחיטה לא הוי שחיטה שאינה ראוי' וצריך לומר דדוקא באו"ב דהחיוב הוא על השחיטה שפיר אמרינן כיון דבעת שחיטה לא היתה ראוי' אינו מחויב אבל מצות כסוי חלה אחר שחיטה וכל שראוי לאכילה בעת כסוי חייב לכסות דקפידא דאשר יאכל לא היתה רק על שעת כסוי וכל שהיא בר אכילה אז חייב בכסוי רק מה שיפדה אח"כ לא מהני כיון דמעיקרא קדשים והשתא חולין כמ"ש ועמ"ש בתוס':
שם מר בר"א אמר וכו' מה חי' אינה קודש. הנה לא נתבאר בדברי מר בר"א מה דעתו בקדשי ב"ה דאי מוקי מתניתין רק בקדשי מזבח מלבד דקשיא עלי' דקתני בחולין אבל לא במוקדשין דהא קדשי ב"ה ג"כ לאו חולין נינהו ועוד דהוי לי' לומר לעולם בקדשי מזבח ואי סובר דקדשי ב"ה פטורין מכסוי מכח מחוסר פדיי' א"כ קדשי מזבח נמי ודוחק לומר דסובר לחלק בין מחוסר פדיי' למחוסר גרירה דגרירה הוי כמו הכסוי כמו דם הניתז ושעל הסכין ועוד דמשמע דבא לתרץ תירוץ אחר אליבא דכ"ע לא כמו שתירצו מעיקרא. לכן נראה לי דמר בר ר"א סובר דממעטינן מוקדשין משום דוודאי מיירי קרא בדבר הנעשה בהיתר ול"ש לומר דמיירי קרא ששחט קדשים דרך איסור ומסתמא מיירי קרא ששחט בהיתר לצרכו רק קדשי מזבח זהו דבר הראוי לשחוט ולא שייך להפקיע מקרא ועל זה אמר דמה חי' אינה קודש כיון שאינה למזבח ומסתמא לא מיירי קרא ששחט קדשי ב"ה הילכך אף עוף ג"כ אינו קודש אף דעוף יכול להיות קדשי מזבח מ"מ מיירי קרא דומיא דחי' ובמה שאמר מר בר"א מה חי' אינה קודש נמעט כל קודש דמסתמא אינה קדשי ב"ה ובזה תבין לשון רש"י ז"ל מה חי' סתמא אינה קודש שאינה ראוי' להקריב ולשון זה תמוה מאוד דבקדשי מזבח לא שייך סתמא דפשיטא דאי הקדיש חי' למזבח שאינו כלום ולהנ"ל ניחא שבא לומר דמר בר"א בא לומר דבשום מוקדשין אין כסוי נוהג דבקדשי ב"ה בוודאי לא מיירי כנ"ל ובקדשי מזבח ג"כ לא מיירי בחי' והיינו דקאמר מה חי' סתמא אינה קודש דלמזבח אינה ומסתמא לא מיירי ששחט של ב"ה שאינה שלו להזיק הקדש אף עוף אינו קודש כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מה חי' בענין אחר כוונת רש"י ז"ל:
שם אמר לי' יעקב מינאה. במגילה (דף כ"ג ע"א) איתא ג"כ אמר לי' יעקב מינאה לר"י הני ששה דיוה"כ כנגד מי וכתבו שם התוס' דמצעה גרסינן דאי הי' מין לא הי' מזכירו בשמו ולפי זה ה"ה כאן לא גרסינן מינאה רק מצעה מיהו לא הוצרכו התו' לזה כאן כיון דקאמר לי' קיימא לן בהמה בכלל חי' לסימנין הרי שכלל עצמו בתורה ובדרש חכמים בכלל כל החכמים והרי יעקב איש כפר סכני' בע"ז אמר כתיב בתורתכם לא תביא וכו' הרי שהוציא עצמו מן הכלל שאינה תורתו רק תורתם א"כ מפורש דכאן הי' ישראל מן החכמים. והא דאמר בע"ז דיעקב מינאה ריפא את ר' אבהו ומזכירו בשמו היינו משום דבא להקשות שם דאפי' מרופא מומחה כיעקב מינאה אסור להתרפאות כדאיתא התם א"כ הוצרך להזכירו בשמו וכל היכי דצריך להזכירו פשיטא שמזכיר דכמה פעמים אין מספר מזכיר שמות רשעים כשהוא צריך להזכירן וכן בע"ז (די"ז) קאמר שאלני תלמיד אדם א' וכו' ומזכיר שמו ושם רבו שבא בכוונה להודיע מי הי' רק במגילה דעיקר בא להודיע השאלה כנגד מי והתשובה הוי לי' לומר ההוא מינאה ומדקאמר יעקב מינאה הוכיחו דמצעה גרסינן ועוד יש לחלק דשם במגילה לא יצא מפי אדם בעל פה רק מסדרי התלמוד סיפרו בכתב דיעקב מינאה אמר כך ושאל שאלה זו לכך לא הי' להם להזכיר שמו אבל היכי שהם מזכירים סיפור מה שאמר אחד בעל פה סדרו אותו כלשונו שאמר ודו"ק:
בתוס' בד"ה וליפרקינהו וליכסינהו. תימא מנ"ל שצריך לפדותו וכו' ועוד וכו' אין זה מוקדשין וי"ל וכו' ואפילו קודם פדיי' ועוד וכו' כפדוי דמי ע"כ. הנה מה שהוצרכו לתרץ דמכסה קודם פדיי' או בלי פדיי' כלל לר"ש הוא מכח קושיא השני' שהקשו דאי פודה קודם אין זה מוקדשין:
אבל תימה מאוד דהיכי קאמר בתר הכי דמחוסר פדיי' כיון שאינו פודה בין שפיכה לכסוי רק אח"כ הכסוי וכ"ש לר"ש דכפדוי דמי ואפילו לא יפדה כלל א"כ היכי שייך לומר דבשביל דהוי כפדוי הוי מחוסר מעשה:
הן אמת דמצינו כה"ג גבי גט דפסול מחוסר קציצה ודקדקו התוס' שם דאי חתך דבר מועט לא הוי מחוסר מעשה והביאו ראי' ממה דבעי התם בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מאי וקאמר ותיפוק לי' דהוי ב' ספרים ולא קאמר ותיפוק לי' דהוי מחוסר קציצה עיי"ש והדבר תמוה אטו התם מיירי שקוצץ בין תיבה לתיבה או בין שיטה לשיטה דהא קאמר התם ג"כ והנייר שלי ופשיטא דאין הכוונה רק שנותן לה כמות שהוא והנייר יהא שלו וה"ה בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה פשיטא דכך הכוונה א"כ איזה מחוסר מעשה שייך כאן וע"כ דס"ל דהא דמקשה עכשיו והא הוי ב' ספרים הכוונה כיון דעומד לקיצץ הוי כקצוץ מיקרי ב' ספרים ואהא קשיא להו דמהאי טעמא יהא מחוסר מעשה ג"כ א"כ מבואר דס"ל דכל דאמרינן דהוי כקצוץ ראוי שיהא מחוסר מעשה מחמת זה לולא דהוי דבר מועט א"כ הכא נמי בעומד לפדות דהוי כפדוי הוי מחוסר מעשה אף שאינו פודה כלל בין שחיטה לכסוי אך באמת הדבר תמוה היכי ס"ד כשאינו עושה שום מעשה כלל רק עומד לפדות הוי כפדוי בשביל זה יהא מחוסר מעשה וכ"ש דקשה לתירוץ הראשון בתוס' דיפדה אח"כ ולא משום עומד לפדות א"כ אין כאן מחוסר מעשה כלל וכמו כן בהך דגיטין הנ"ל אין מעלה ארוכה לדברי התוס' שם דאפילו נימא כן לא קשיא מבין שיטה לשיטה דשמא אמר כך קודם כתיבה והוי כקצץ קודם כתיבה:
אמנם דברי התוס' דכאן יש לי ליישב כך והוא כיון דס"ל לר"ש עומד לפדות כפדוי א"כ לא שייך לחייבו בכסוי כיון דאי פודה באמת אין כאן כסוי דהוי מחוסר מעשה א"כ לא שייך לומר דמשום דהוי כפדוי יתחייב בכסוי דלא עדיף עומד לפדות מפדיי' עצמה וכיון דמחמת פדיי' עצמה אינו מחויב אין לחייבו מכח עומד לפדות דהוי כפדוי ובתירוץ ראשון ג"כ הוי ס"ל לתוס' מכח עומד לפדות דהא לר"ש קיימינן ולא חדשו בתירוץ השני רק אפי' לא יפדה אח"כ מהני כמו שהוכיחו מקדשים (וכן משמע בלשון התוס'] ושפיר משני הש"ס דפטור מכח מחוסר מעשה:
איברא מדברי רש"י ז"ל וודאי מוכח להדיא דהכוונה דיפדה והדר יכסה ולפי זה יקשה עליו קושית התוס' השני' כיון דנפדה אין זה מוקדשין אבל באמת נראה לי דלק"מ לפירש"י ולא ידעתי כל טורח זה למה הא מ"מ מקשה הש"ס שפיר דעכ"פ היכי קתני במתניתין דנוהג בחולין אבל לא במוקדשין דהיינו קדשי ב"ה כיון דלא משכחת לה כלל שישחוט קדשי ב"ה ולא יתכסה הדם ומה בכך דאחר פדיי' חולין הן אבל כיון שצריך לפדותן משום הפסד קדשים ולכסות דמן הרי לא משכחת שישחוט מוקדשין והדם ילך לאיבוד בלי כסוי שהרי צריך לעשותן חולין ולכסות דמן ופשיטא שאי אפשר לפרש מתניתין אבל לא במוקדשין דהיינו דכל כמה שהן מוקדשין אינו נוהג כסוי כיון דס"ס כל שוחט מוקדשין לא ימלט שלא יתכסה הדם כמו בחולין והרי התחלת המשנה כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל וכו' בחולין אבל לא במוקדשין הרי דבא לומר דאינו נוהג כסוי בשוחט מוקדשין והיכי שייך שאינו נוהג במה שמחויב לפדותן לעשותן חולין ולכסות דמן:
והכי מוכח להדיא לקמן ריש פרק ראשית הגז דקאמר התם דמיירי בקדשי ב"ה וס"ד לפרוק וליתיב לי' קמש"ל דאינו נוהג במוקדשין אלמא אף דאחר פדיי' חולין הם מ"מ נקט אבל לא במוקדשין שאין צריך לפדות והיכי ס"ד לפרש כאן אבל לא במוקדשין שצריך באמת לפדות ולכסות וזה ברור:
הן אמת שיש כאן קושיא בעיקר הסוגי' דמוקי לה בקדשי ב"ה ומכח שחיטה שאינה ראוי' ומקשה עלה ולפרוק ויכסה הא מצי לאוקמא בקדשי מזבח ששחטן בפנים או בחוץ דהוי ג"כ שחיטה שאינה ראוי' ולא מהני בהו פדיון כלל תדע דפליגי לקמן בקדשים בחוץ דר"מ מחייב וחכמים פוטרין מכח שחיטה שאינה ראוי' ולמה לי' לאוקמא בקדשי ב"ה שיקשה על זה שיפדה ויכסה ומזה הי' נראה לכאורה כפי מה שכתבתי לעיל דמשמע לי' מתניתין דקתני בחולין אבל לא במוקדשין שאין כסוי בשום מוקדשין רק בחולין והיינו בקדשי מזבח שמלקן בפנים לא הוי שחיטה רק נחירה ובקדשי מזבח ששחטן בפנים או בחוץ וכן בקדשי ב"ה הוי שחיטה שאינה ראוי' ואהא מקשה מ"מ היכי קתני בחולין אבל לא במוקדשין הא בקדשי ב"ה איתא ע"י פדיון והיכי קתני בחולין והשתא שפיר קשיא להו לתוס' אי פריק להו הוי חולין ואי משום דהיכי משכחת לה אבל לא במוקדשין שלא יכסה הדם הא משכחת לה בקדשי מזבח ששחטן שאין להם פדיון והשתא בשום מוקדשין אין להם כסוי דקדשי מזבח שמלקן הוי נחירה וקדשי מזבח ששחטן הוי אינה ראוי' וקדשי ב"ה כיון דפריק להו הוי חולין:
אבל באמת הא ליתא דהא משמע בהדיא לעיל בתוס' בד"ה מוקדשין דקדשי מזבח פשיטא להו דלא הוי נחירה כיון דמשתרי באכילה א"כ ע"כ אי אפשר לומר כן והא דלא מוקי לה בקדשי מזבח ששחטן בפנים או בחוץ נ שום דלא משמע לי' דמיירי במתניתין אבל לא במוקדשין היכי דעביד איסורא ושחט בחוץ או בפנים בלי מליקה דהוא איסורא רבה ואף דמשני כה"ג ריש פרק ראשית הגז דעבר וגזז היינו משום דליכא רק איסור דרבנן ועכ"פ קמש"ל מתניתין דינא דאורייתא אבל לא במוקדשין ונ"מ לדידן בעבר וגזז אבל לא שייך שיאמר התנא אבל לא במוקדשין ויהא דינו רק בעבר איסור כרת של שחוטי חוץ או שהביא פסולין למזבח שהוא איסור דאורייתא ועוד דאי בשחיטה שאינה ראוי' גרידא מיירי הרי מפורש במשנה דלקמן פלוגתא דר"מ ורבנן בקדשים בחוץ ולמה יזכיר זה במשנה זו בלי מחלוקת בשלמא בקדשי ב"ה עיקר בא לומר דלא מהני מה שיכול לפדות או דבעי העמדה והערכה אבל לפרש מתניתין בשחיטה שאינה ראוי' גמורה מה דפליגי בה בתר הכי מפורש זה אי אפשר ולפי זה הדרן למה שכתבתי דשפיר פריך כיון דצריך לפדות ולכסות היכי שייך אבל לא במוקדשין כיון דלעולם צריך לכסות בשחט מוקדשין כמו חולין ובזה מיושב גם קושית התוס' בדיבור שאחר זה ועמ"ש שם:
בד"ה בעינן העמדה והערכה. וא"ת והא כל זמן שמפרכסת וכו' פי' ואכתי משכחת לה מוקדשין שיכסה כשפירכסה אבל מ"מ נראה לי דלק"מ והם הקשו לפי שיטתם בדיבור הקודם דהכוונה שיכסה והדר יפדה או מכח כל עומד לפדות כפדוי אבל לפי מה שפירש"י ז"ל דהקושיא היתה שיפדה והדר יכסה ולפי זה עיקר הקושיא דהיכי משכחת לה מוקדשין שלא יכסה דמן כיון דצריך לפדות ולכסות א"כ שפיר משני דבעי העמדה והערכה א"כ שפיר קתני אבל לא במוקדשין דאי פירכסה הוי לה חולין ואי לא פירכסה אינו מכסה כלל ושפיר אינו נוהג כסוי במוקדשין וזה ברור:
וביותר אני תמה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהוא כתב ליישב קושית התוס' הראשונה בדיבור הקודם משום דמצוה לפדותו משום הפסד קדשים ממילא מחויב לפדות קודם שיוכל לכסות אלמא דסובר כפירש"י דמעיקרא פודה והדר מכסה א"כ ע"כ צריך ליישב בקושית התוס' השני' דאי פריק להו הוי להו חולין משום דמ"מ היכי משכחת לה מוקדשין שלא יכסה כלל כמו שכתבתי לפירש"י א"כ מאי קשיא לי' להרשב"א ז"ל כאן ממפרכסת דמה בכך ס"ס קתני שפיר אבל לא במוקדשין דאי מפרכסת ופריק להו הוי להו חולין ואי לא פירכסה ומתה היינו מוקדשין שאינו מכסה כלל ולק"מ. וצריך לומר דס"ל להרשב"א ז"ל בישוב קושית התוס' השני' בדיבור הקודם דלא כמ"ש לפירש"י ז"ל רק דאף דאי פריק להו הוי חולין מ"מ נוהג שפיר במוקדשין דכיון דאחר שחיטה דאכתי הם מוקדשין יש עליו חיוב לפדות ולכסות הרי נוהג חיוב כסוי במוקדשין ממש והשתא שפיר קשיא לי' מאי משני בעי העמדה והערכה הא מ"מ תיקשי הא נוהג שפיר במוקדשין היכי דפירכסה דמחויב לפדות ולכסות. אבל מ"מ אני אומרה בלשון אחרת דוודאי אמת הוא מה שכתבו התוס' דאי פריק להו הוי להו חולין ואין זה מוקדשין כלל אבל מ"מ קשה במשנה דמי הם המוקדשין שאינו מכסה דמם כלל ואהא משני שפיר דבעי העמדה והערכה אם כן אי פירכסה ופריק להו חולין הם ואי לא פירכסה אינו מכסה דמם כלל והיינו אבל לא במוקדשין וזה ברור ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ודוחק לומר דהכא איירי בעוף וכו' דאין סברא לחלק תמי' לי דהיכי ס"ד ליישב דהכא בעוף דמה בכך הא קתני ונוהג בחי' ועוף וקתני בחולין אבל לא במוקדשין והיכי קתני אבל לא במוקדשין כיון דנוהג בחי' במוקדשין ואפשר לומר לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל ליישב קושית התוס' בשם הרב ר' אברהם אב ב"ד דכיון דאי לא פירכסה אינו מכסה לא פסיקא לי' ותמה עליו הרמב"ן ז"ל דמה בכך היכי פסיקא לי' למיתני אבל לא במוקדשין כיון דנוהג אי פירכסה עיי"ש ובאמת הוא פליאה עצומה על הרב אב"ד הנ"ל וח"ו שנעלם ממנו דבר פשוט כזה ויאמר דברים שאין ראוי לאומרן כלל ונראה לי דכוונת הרב אב"ד דכיון דאי לא פירכס אין כאן כסוי א"כ מוקדשין לאו מילתא פסיקתא הוא א"כ ממילא לא מיירי קרא במוקדשין רק בחולין ואפילו פירכסה ג"כ לא חייבה תורה דקרא סתמא כתיב ומיירי במילתא פסיקתא דהיינו חולין ולא במוקדשין דלא פסיקא מילתא. ולזה נראה לי דהתוס' לא ניחא להו בהא דס"ל פירכס מילתא פסיקתא הוא כיון דרוב מפרכסין כל שהן בריאים דמהאי טעמא מסוכנת שלא פירכסה אסורה ולכך ניחא להו לתוס' טפי לפרש על דרך הרב אב"ד הנ"ל מכח עוף ואמרינן כיון דכתיב חי' או עוף וכיון דבעוף לא מיירי במוקדשין דליכא פירכוס דחיותו מועט מסתמא בחי נמי בחולין דוקא מיירי כנ"ל. אמנם תירוץ ר' שמעי' אינו מובן כלל לפע"ד דהיכי ס"ד לחלק דהיכי דמותר באכילה לא הוי פירכוס כחי דהכא נמי אי אין פודין אינו מותר באכילה כלל והוי כמו בהמה טמאה וצ"ע ולא ידעתי למה לא זכרו התוס' דברי רבינו שמעי' לעיל ריש מכילתין דחיישינן שמא יגע בבשר והקשו שם התוס' דמפרכסת כחי' ולדברי הר"ר שמעי' לא קשיא כלל עיי"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות עירוכין מבואר דלא כהר"ר שמעי' רק לעולם מהני העמדה והערכה כל שמפרכסת וצ"ל דסובר בישוב סוגי' זו כמו שכתבתי מקודם לשיטת רש"י:
בד"ה יצא זה. ולא דמי לדם הניתז וכו'. נראה דהוצרכו לזה רק לפי מה דמפרש ר"י דברי הת"ק שאין שם דם אלא הוא אבל אי יש דם אחר בלא"ה לא קשיא כלל דלא שייך לפטור דם הניתז משום מחוסר מעשה דדוקא היכי דכולה כסוי מחוסר מעשה אין כאן חיוב כסוי אבל כל שיש כאן מצות כסוי בדם שלא ניתז ממילא צריך לגרר גם הניתז ולכסות:
מיהו עיקר דברי התוס' צריכין ביאור כי לכאורה נראה סברתם בפשיטות דדוקא בקדשים כיון דכתיב ושפך וכיסה קפיד קרא שלא יהא מחוסר מעשה אכל היינו משום דבעת שפיכה הי' מחוסר מעשה הפדיון או הגרירה ובשפיכה כזו לא חייבה תורה בכסוי אבל כאן אי לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה א"כ שפיכה זו מחוייבת בכסוי ומשום דאירע אח"כ דנעשה מחוסר מעשה לא נפטר מכסוי ולפי זה תליא במחלוקת במה שנחלקו הפוסקים פ"ב דגיטין בכתבו על תלוש וחיברו אח"כ ותלשו ונתנו לה אי הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה אי נימא כיון דכתיבה עצמה לא היתה מחוסרת מעשה רק אח"כ אירע דנעשה מחוסר מעשה לא איכפת לן או דמ"מ כיון דמחוסר בין כתיבה לנתינה פסול אף דבעת כתיבה לא הי' מחוסר. ומדברי התוס' ריש גיטין מוכח דס"ל דכה"ג לא הוי מחוסר מעשה דהקשו שם על הא דאמר ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דכיון דכתיבה היא בתלוש היכי הוי חתימה במחובר ולמה לי וחתימתו דנקט ותירצו כגון שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו עיי"ש והשתא יש לתמוה מ"מ אכתי וחתימתו למה לי אפילו לא הוי בעינן חתימה כלל מ"מ פסול מצד מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וע"כ דסבירא להו לתוס' דוקא אם בעת כתיבה הוי מחוסר מעשה פסול אבל כיון דכתיבה היתה בתלוש רק אח"כ נטעו והשריש שוב לא איכפת לן מצד כתיבה רק לר"י בעינן חתימה ג"כ שלא יהא מחוסר מעשה בעת חתימה הילכך כיון שנטעו והשריש וחתמו פסול מכח חתימה ולשיטתם כתבו כאן ג"כ לחלק בכך דדוקא מחוסר פדיון או גרירה בקדשים דבעת שפיכה הי' מחוסר מעשה לא חייבה תורה בכסוי אבל כל דבעת שפיכה הי' מחויב דאז לא הי' מחוסר מעשה כלל רק אח"כ אירע סיבה דניתז ונעשה מחוסר לא איכפת לן כיון דבשעת שפיכה לא הי' מחוסר כלום ושפיכה דהכא הוי כמו כתיבה בגט. ולפי זה לדעת הפוסקים גבי גט דמ"מ הוי מחוסר מעשה יקשה עליהם מהך סוגי' דהכא וכן בירושלמי פרק ב' דגיטין מיבעי' להו בגט כה"ג אי הוי מחוסר מעשה אף דמחידושי הרשב"א ז"ל שם נראה דהספק בירושלמי אי תלוש וחיברו הוי כתלוש אבל אינו נראה כן בירושלמי דהא מחלק האיבעי' לרבנן בתר הכי לר' יהודא ואי משום תלוש וחיברו לא שייך לחלק דלשניהם האיבעי' בשוה דס"ס תולש מן המחובר פסול משום מחוסר מעשה אי תלוש וחיברו הוי מחובר או תלוש ועוד דספק זה אין ראוי להסתפק כלל לענין מחוסר מעשה דאטו מעשה תלישה מן המחובר דוקא פוסל כל מעשה פוסל והרי הכא אין כאן רק מחוסר גרירה וחשיב מעשה ומהאי טעמא לא זכר רבא לעיל פרק ראשון בהא דקאמר פשיטא לי תלוש וחיברו, לע"ז הוי כתלוש להכשר זרעים תנאי הוא ובשחיטה מספקא לי' ולמה לא זכר בגט אי פשיטא לי' או מספקא לי' וע"כ שאין ענין מחוסר מעשה למחובר ותלוש והרי הקנאה ביקש הר"ן ז"ל לפסול בין כתיבה לנתינה לולא דלא הוי מעשה בגופו וע"כ דספיקו של הירושלמי משום דכתיבה היתה בלי חסרון רק אח"כ נתחדש החסרון ולכך בעי לה לרבנן אי נולד החסרון אחר חתימה ולר"י אפי' נולד אחר כתיבה ותלשו קודם חתימה דלדידי' כתיבה מעכב כמו חתימה. גם נראה לי דיש לחלק בין גט לכסוי דהכא דבשלמא בגט הכתיבה והנתינה שניהם גירושין הם דכתיב וכתב ונתן אבל כאן אף דאין חיוב כסוי רק כששפך דם אבל המצוה הוא הכסוי א"כ כל שמחוסר מעשה קודם הכסוי אינו מחויב לכסות משא"כ גט דכתיבה ונתינה הם הגירושין ובעינן שיהא בתרווייהו מחוסר מעשה אבל כל שהיתה הכתיבה אינה מחוסרת מעשה אין מחוסר דקודם נתינה פוסל. ועוד נראה לי דעיקר סברת התוס' פ"ב דגיטין וספיקו של הירושלמי הוא דאין פוסלין משום מחוסר מעשה רק כשאי אפשר שיהי' הגירושין בלי מעשה בין כתיבה לנתינה אבל בחיברו ותלשו בין כתיבה לנתינה אין זה מחוסר מעשה שלא הי' מחוסר כלל שהרי לא הי' צריך לחברו ולתלשו והי' יכול ליתנו אחר כתיבה בלי שום מעשה הילכך אף שחיברו ותלשו כשר אבל כאן בדם הניתז אטו בידו הוא שלא יהא ניתז ומעצמו הוא ניתז וחשיב שפיר מחוסר מעשה. אמנם בכל זה הי' אפשר לומר דס"ל לתוס' דכסוי דמי לגט ולא ס"ל לחלק בכל זה אבל הדבר הקשה הוא אטו לא מיירי בניתז בתחילת שחיטה והוי מחוסר מעשה בעת שפיכה ממש ומה מקום יש לחלק אי לא הי' ניתז ופשיטא דלכ"ע אי חיחרו בתחילת כתיבה אף שהי' באפשר שלא לחבר פשיטא דהוי מחוסר מעשה וכ"ש כאן שניתז בע"כ בתחילת שחיטה דראוי שיהא מחוסר מעשה:
לכן נראה לי בכוונת התוס' לפי מה שאמרו לעיל לענין כסוי למעלה בלי כסוי למטה דראוי לבילה אין בילה מעכב ושחט בהמה ואח"כ חי' חשיב ראוי לבילה וקדשי מזבח מיקרי אינו ראוי לבילה ולפי זה פשוט הוא דעכ"פ צריך לכסות דם הניתז מלמעלה ואין דם שלמטה מעכב דחשיב ראוי לבילה כמו שחט בהמה ואח"כ חי' הילכך כיון שלא נפטר מכסוי שלמעלה ויש כאן חיוב כסוי למעלה שפיר צריך לגרר ולכסות למטה כמו אי הי' דם אחר חוץ ממנו כמ"ש לעיל אבל בקדשי מזבח דחשיב אינו ראוי לבילה ואי אפשר רק בגרירה והוי מחוסר מעשה ואינו מכסה כלל משא"כ דם הניתז חשיב ראוי לבילה כיון שאי לא הי' ניתז הי' מכסה למטה ודו"ק:
בד"ה מה חי' אינה קודש. וא"ת וכו' קדשים בחוץ ר"מ מחייב. במתניתין גופה לא קשיא להו דקתני אבל לא במוקדשין ובתר הכי קתני קדשים בחוץ ר"מ מחייב ואי משום דנימא דמתניתין לאו ר"מ א"כ השתא נמי לא קשיא וע"כ משום דע"כ לא פליגי רבנן אלא משום אשר יאכל ובשחיטה שאינה ראוי' אבל לא שיחלקו בענין אמר בהקישא דעוף לחי' רק דמ"מ מעיקרא לא קשיא דלס"ד משום כסוי דלמטה א"כ לא מיירי מתניתין רק בקדשים בפנים דבחוץ יש כסוי למטה ולא מיירי בהו מתניתין וכן להך טעם דמחוסר גרירה לא שייך רק בפנים אבל להך טעם דילפינן בהיקש עוף לחי' דמוקדשין לא א"כ היכי נקט לקמן פלוגתא במוקדשין בשחיטה שאינה ראוי' כיון דבלא"ה איכא היקש דבקדשי מזבח אין כסוי ולמה יחלוק ר"מ בהיקש זה ואי לית לי' לר"מ הך הקישא א"כ מאיזה צד יחלקו רבנן לסבור היקש זה דהא לא פליגי בהא רק מכח שחיטה שאינה ראוי' ואי פליגי ג"כ בהיקש זה יחלקו בקדשים בפנים דהוי שחיטה ראוי' ור"מ מחייב וחכמים פוטרין מהיקש עוף לחי' מיהו מה שתרצו דאינה קודש בפנים קאמר אינו מובן לכאורה דהא כתיב אשר יצוד חי' או עוף ושפך את דמו א"כ ממילא אימעט קדשים בצידה דמה חי' אין הכוונה שיצוד חי' של קודש א"כ יש למעט ממילא קדשים בחוץ ג"כ דחי' אינה קודש כלל וצריך לומר או דכוונת התוס' דדנין כוונת הכתוב שבא למעט דבר הנעשה לצורך גבוה אבל אי שחט בחוץ דפסלו לגבוה הוי ממילא כמו חולין ואפשר לומר עוד דכוונת התוס' דוודאי אף חי' יכול להיות שהקדישה למזבח ושחטה וכיון דשחיטה שאינה ראוי' מחייב ר"מ א"כ אין הכרח לדרוש מה חי' אינה קודש רק הכוונה כמו שפירש"י ז"ל דחי' סתמא אינה קודש דכיון דאינה ראוי' כלל להקרבה לא יניחו אותו לשוחטה בעזרה דהכל רואין שהיא פסולה למזבח משא"כ טריפה או חולין דאינו ניכר שפיר יכול להיות ששחטה בעזרה והיינו דקאמר מה חי' סתמא לא נשחטה למזבח אף אינו קדשי מזבח אבל בחוץ שפיר ליכא הקישא כלל דאין זה סתמא שלא ישחוט חי' של קודש בחוץ דהיינו קדשי ב"ה וכיון דעכ"פ יכולה להיות קודש שוב אין כאן היקש רק קודש שתקרב במזבח בוודאי סתמא אינה דלא יניחו אותו להכניס חי' לעזרה וכ"ש להקריבה ולפי זה מר בר רב אשי בא לתרץ דמתניתין בשחיטה ראוי' ובקדשי מזבח ומכח היקש לחי' ובקדשי ב"ה או קדשי מזבח בחוץ בהא ליכא היקש כלל בהא לא מיירי מתניתין דהא תליא בשחיטה ראוי' וזה מוזכר במחלוקת ר"מ ורבנן במשנה דלקמן וכאן לא מיירי בפלוגתא רק מה דלכ"ע לא נהוג כנ"ל ומיושב שפיר לשון רש"י ז"ל סתמא אינה קודש ולפי מה שכתבתי בגמרא דמר בר"א בא למעט כל קדשים אפילו קדשי ב"ה דקרא לא מיירי בשחיטה באיסור א"כ יקשה קושית התוס' דהא פליגי לקמן בקדשים בחוץ ואי לית לי' לר"מ הקישא ורבנן אית להו לפלוגי בקדשים בפנים ג"כ ולפי מה שכתבתי כאן ניחא מיהו קצת יש לדקדק דתיקשי למבר"א היכי קתני בחולין כיון דנוהג בקדשי ב"ה עכ"פ וצ"ל משום דבקדשי ב"ה פליגי ולאו כ"ע הוא ותנא כאן לא מיירי בפלוגתא ונקט בחולין דנהוג לכ"ע משא"כ ק' ב"ה בפלוגתא תליא ונקט אבל לא במוקדשין היינו קדשי מזבח דהא לכ"ע לא נהוג משום מה חי' סתמא אינה קודש בפנים:
ומ"מ אף דכוונת התוס' וודאי כמו שכתבתי נראה לי ליישב גם מה שפירשתי בגמרא לפירש"י ז"ל והוא דמבר"א בא לאפוקי כל קודש משום דקרא בוודאי לא מיירי רק בשחיטה בדרכה לאכילה ולא דרך איסור רק קדשי מזבח הוי שחיטה דרך היתר וממעטינן מה חי' סתמא אינה קודש כיון דאינה ראוי' להקרבה ושלא להקרבה מסתמא לא מיירי הכתוב בשחיטת קודש שלא על המזבח א"כ עוף נמי אינו קודש כלל אבל זהו לרבנן אבל ר"מ כיון דגמר שפיכה שפיכה שאינה ראוי' לאכילה פשיטא דלית לי' לפרש קרא במן הסתם ומ"מ לא נקט לקמן דפליגי רק בקדשים בחוץ ולא בקדשים בפנים משום דלר"מ קדשים בפנים ליכא כסוי מטעם אחר משום דהוי נוחר ומעקר דלדידי' נוחר ומעקר דפטור לאו משום איסור אכילה הוא דהא לא תליא לדידי' באכילה תדע דקאמר אשר יאכל למעט עוף טמא ולא נוחר ומעקר רק דיליף משחוטי חוץ דנוחר ומעקר לא א"כ ה"ה מליקה כיון דמולק פטור בחוץ אין בו כסוי הילכך לא פליגי רק בקדשים בחוץ כנ"ל:
בגמרא שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. פירש"י כאילו הוא צד והוא דחוק כיון דע"י צידה לא יעני א"כ יכול לאכול בשר תדיר ויותר הי' לו לפרש דבא הכתוב לומר שלא יאכל רק ע"י צידה לא שיקח בכסף ואין צורך לומר כאילו הוא צד ונראה לי לפרש עוד דהכוונה כהך דכי ירחיב דבסמוך דבא הכתוב להזהיר שלא יאכל רק כשהוא מתאוה מאוד לבשר אבל בלי תאוה לא יאכל וזה שכתב כי יצוד דכשהאדם מתאוה מאוד הוא מטריח עצמו בכל עוז להשיג חפצו אבל כשאינו מתאוה כ"כ אינו מטריח להדר אחריו רק אי בא אצלו בנקל אוכל וקמש"ל קרא שלא יאכל רק ע"י תאוה שהוא מתאוה כ"כ עד שאי לא הי' לו הי' מטריח עצמו לצוד ולהביא. גם נראה לי דלכך קמש"ל קרא דבר הזה כאן שלא יאמר כיון שעל ידי זה מקיים מצות עשה של כסוי ישתדל לאכול בכל יום לקיים המצוה קמש"ל דאפ"ה לא יאכל רק בהזמנה זאת כפירש"י או כמו שכתבתי:
שם יכול יקח אדם מן השוק ויאכל וכו' ופירש"י אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקח ע"כ. ולא הבנתי פירושו דהא מי שיש לו מעות הרבה יכול ליקח מן השוק כראב"ע בסמוך גם הך יכול נראה שבא לומר היפוך ממה דס"ד מעיקרא. לכן נראה לי דס"ד כיון שכ"כ הקפידה תורה שלא יאכל בשר רק ע"י תאוה והרחבת גבול א"כ ס"ד נמי דעכ"פ לא ישחוט בהמה שלמה מבקרו ויאכל רק יקח מן השוק כפי מה שצריך קמש"ל דאה הוא מתאוה ויש לו הרחבת גבול יכול לשחוט שור שלם בעבור שצריך לכשר והדר ס"ד כיון שהתירה תורה לשחוט שור שלם אפילו אין לו רק שור אחד ישחטנו ויאכלנו קמש"ל מבקרך ולא כל בקרך כנ"ל:
שם ואינך אימת פירש"י אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה אם לא בכל יום. ולפי פי' חסר מעיקרא העיקר דהוא רק בערב שבת גם כפי הנראה ליטרא ירק בוודאי הכוונה בכל יום שהרי השמיט רש"י ז"ל ירק א"כ הא משמע בברייתא דליטרא בשר ודגים הוי כמו ליטרא ירק. לכן נראה לי פשוט דכך הכוונה שאלו הקודמים צריכין ליקח במשקל זה ליטרא ירק וזה ליטרא דגים וזה ליטרא בשר אבל מי שיש לו מאה מנה ישפתו לו קדירה בלי משקל כלל וזה שדקדקו מדקאמר בכל יום הא הני דמעיקרא ג"כ בכל יום הוא והוי לי' לומר סתמא כהנך דמעיקרא ואהא קאמר דבמה שאמר בכל יום הוא משום דשפיתת קדירה בלא משקל יש להנך דמעיקרא ג"כ דהיינו מערב שבת לכבוד יכול כל אחד להרבות כפי רצונו ובזה מעלת בעל מאה מנה גדול מהם שזה שופתין לו קדירה בלי משקל בכל יום ואינך אין שופתין בלי משקל רק בערב שבת כנ"ל. ומה שדרש כבשים ללבושך הוא לפי שהוקשה לו דברייתא הנ"ל מחמיר למעט בהוצאה והכתוב אומר כבשים ללבושך משמע שישחוט כבשים להלביש עצמו בעורם לזה פי' דהכוונה מגז כבשים יהא מלבושך לא שישחוט כבשים להלביש עצמו בעורם:
שם לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים לכאורה נראה דה"ה לענין אפוטרופס דקי"ל בהניזקין דאין מוכרים קרקעות וליקח עבדים וכן להיפוך רק איכא התם דהי' מוכר שדה וקנה שורים משום דר"י דקרא לשורי שדי ולפום הך דהכא עתודים ג"כ יכול לקנות כיון דקרא כתיב ומחיר שדה עתודים ולא עדיף הך דר"י מהך דקרא ומ"מ נראה לי דלא דמי דשור הוי שדה לפי שחורש בו ועל ידו נעשה הקרקע אבל עתודים מטלטלין הן ואין מוכרין קרקעות ליקח מטלטלין בשל יתומים תדע שהרי גם למכור שדה וליקח שורים ג"כ אסור רק אם יש לו שדות אחרות שצריך לעבדם כמבואר בח"מ סי' ר"צ א"כ ליקח עתודים שאין מועיל לשדות אחרות בוודאי אסור כנ"ל:
בתוס' בד"ה עשרה מנה יקח ליטרא דגים. במקומם היו דגים בזול וכו' אבל במדרש אומר וכו' וגם רש"י ז"ל הרגיש במדרש הזה ופי' ג"כ דבמקומו היו דגים בזול מיהו לדידי עדיין אינו מתוקן דלא שייך שיאמר ראב"ע דבר בהחלט מה שאינו רק בעירו ומקומו ובפרט כי כפי הטבע ראוי להיותם בזול לפי שהם רבים מכל המינים דכתיב וידגו לרוב ורובן הפקר ולא הי' לו להמדרש להזכיר במשל דגים קודם בשר כיון דעכ"פ לא פסיקא מילתא שיהיו דגים יקרים מן הבשר. ונראה לי לפי שזה המדרש הביאו רש"י ז"ל סוף פרשת פנחס בפרי החג דפוחת והולך ונלמד דרך ארץ לבעה"ב עם אורחים שיתנהג עמהם בדרך הזה פוחת והולך כפרי החג והנה יש לדקדק מאחר דבפרי החג הי' הפחת באותו דבר עצמו י"ג פרים וי"ב וי"א א"כ מ"ש באורחים נתן המשל לפחות שיתן להם מין אחר לגמרי שאינו כלל מן הראשון וצריך לומר דוודאי אי אפשר שיראה עצמו לאורח כאילו הוא רע עין וכבד עליו ואינו רוצה בו שאז אסור לאורח לאכול לחם רע עין לכך כשיראה האורח ביום ראשון נותן לו יותר וביום שני פוחת מאותו המין יחשוב שמצד שהוא רע עין עליו ולא יאכל לכך ביום השני נותן לו ממין אחר ואז יחשוב העני מקרה הוא שלא מצא בשני מן המין הראשון וכשיתן לו ביום השלישי ג"כ מין אחר גרוע ביותר אז אכתי יכיר העני שהוא רע עין ואינו רוצה בו לכך ע"כ צריך שישנה בשלישי לעילוי' מן השני ואז אם אח"כ יפחות והולך ע"כ ידע העני שאין זה מחמת צרות עין רק שכך הדרך ארץ ויכול לפחות כדרכו אבל בפרי החג הקב"ה ציוה כך לכבדו ולפחות בכל יום ואי צריך שינוי לעילוי' ולכך פוחת והולך בפרי החג כדרכו אב באורח ובעה"ב צריך בשלישי שינוי לעילוי' ואח"כ פוחת והולך כדרכו ולפי זה גם במדרש בשר יקר מן הדגים כהך דהכא כנ"ל:
דף פד:
בגמרא ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית. נראה שזכר אלה הדברים שאין ההפסד ניכר לכל דכלי פשתן הם מלבוש עני כפי הנראה לבני אדם כמו שמצינו בר"ג שציוה שיקברוהו בכלי פשתן ולא בבגדים יקרים וכן כלי זכוכית הם דרך להשתמש בהם עניים והעשיר משתמש בכלי כסף וזהב וכן לשכור פועלים אין ההפסד ניכר כלל דכל אדם עושה כן ולזה פי' כלי פשתן כיתנא רומיתא דהוא יקר מאוד ונפסד בקל לרוב דקותו וכן זוגיתא חיורתא הוא יקר מאוד ונוחה להשבר וישכור פועלים בתורי דנפיש פסידא כנ"ל:
שם ויכבד אשתו ובניו יותר רמה שיש לו שהם תלויין בו וכו' במי שאמר והי' העולם. לא נתבאר לי טעם זה מהו ונראה דהקב"ה נותן לאדם צרכיו מה שהוא לפי ההכרח אבל לא שיפזר על עצמו יותר מכדי צרכו הילכך כיון שהם תלויין בו יכול הוא לכבדם יותר ממה שיש לו דכיון שאינו מפזר על גופו רק על אשתו ובניו והם תלויין בו והאדם בעצמו יכול להסתפק במועט אבל מה שמחויב לאחרים אינו יכול לפרנס אותם דכיון שהוא חייב בצרכי אשתו ובניו לא גריעי מפועלים דאפילו עושה כסעודת שלמה לא יצא ידי חובתו ואפילו למ"ד הכל כמנהג המדינה מ"מ אינו יכול לפרנסם במועט וצימצום וא"כ ממילא מה שמוציא עליהם אפילו בריוח הוי הכרחי לו וממילא הקב"ה ימציא לו די צרכם בריוח כנ"ל:
בתוס' בד"ה הרוצה וא"ת וכו' אינו רואה סי' ברכה. הנה אפילו לפי דבריהם אינה קושיא לפע"ד כי סי' ברכה הוא ענין שרואה ברכה חוץ לטבע והולך למוד גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה אבל מ"מ בלי ברכה לא יהא מארה כי אין מארה שלילת הברכה ובלי ברכה נשאר הדבר כפי מה שהוא בטבעו אבל ענין בהמה דקה הוא מצד עצמותו עסק טוב בטבע בלי ברכה ובאמת אינו רואה סי' ברכה ומ"מ מתעשר. אמנם בלא"ה לא הוזכר שם עוסק בבהמה דקה רק מגדלי בהמה דקה אבל כאן מיירי שיתעסק בהם במשא ומתן ליקח ולמכור לפי שעה לא שיגדל ואין כאן עין הרע ומתעשר דהעסק טוב לפי שמעשרות וחריפי לזביני: