תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי
במשנה או"ב נוהג וכו'. ראוי לשום לב במשנה זו כי יש לדקדק בה הרבה דפעמים נקט דין הבהמה קודם לדין האדם ופעמים בהיפוך גם יש כאן ט"ז בבות ולא הוזכרו במשנה רק י"ב והתוס' לקמן הרגישו בזה וכתבו דברים סתומים שאם יש חידוש בהנהו דחשיב לא נקט הני דאין בהו חידוש ואי גם בהני דנקט אין חידוש תנא ושייר ולא נתבאר איזה חידוש יש בהני דנקט מה שאין זה באינך ד' בבי דלא נקט ואבוא לבאר כל המשנה על הסדר כפי הנראה לפע"ד והנה בבא ראשונה חולין בחוץ וקתני שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים והנה לא זכר דראשון פטור כמו שזכרו גבי קדשים בפנים גם זכר דין הבהמות קודם לאדם ובתר הכי גבי קדשים בחוץ נקט דין האדם קודם. והנה רש"י ז"ל כתב שניהם כשרים משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין והרשב"א ז"ל הביא פירש"י וכתב על זה שהתוס' כתבו דס"ד ליפסל משום לא תאכל כל תועבה עיי"ש ובאמת מילתא דפשיטא הוא דמעולם לא עלה על דעתו של רש"י ז"ל להקשות על מה דנקט כשרותו של שני דמילתא דפשיטא הוא דאיצטרך מאחר ששאלו בהדיא פרק כל הבשר או"ב ליתסר אבל עיקר מה דקשיא לי' לרש"י ז"ל דלמה לי' להזכיר כשרותו של ראשון מאיזה צד יפסל הא לא עשה ולא כלום תדע דמהאי טעמא לא נקט פטור בראשון דפשיטא דפטור שלא עשה כלום וא"כ כשר נמי לא הוי לי' למיתני וכך הוי לי' לומר השני סופג את הארבעים וכשר לזה פי' דאיידי סיפא דשניהם פסולים דאיצטרך תרווייהו נקט נמי שניהם כשרים ברישא מיהו נראה לי דהך סיפא דנקט רש"י לאו היינו סיפא קדשים בחוץ דבהא נמי פשיטא דשניהם פסולים דהיכי ס"ד שיהיו כשרים דמה יעשה בהם דכי בשביל ששחטן בחוץ נפקי לחולין רק נתכוון להך סיפא דחולין בפנים דהיינו סיפא דחולין בחוץ וקמש"ל דפסולין לפי שנשחטו בעזרה וקדשים בחוץ דמעיקרא נמי נקט שניהם פסולין אגב סיפא דחולין בפנים דבתר הכי אמנם יש לי לומר ג"כ דלכך נקט שניהם כשרים דאיידי דבעי למיתני כשרות השני וכיון דשניהם שווין בכשרות נקט שניהם כשרים ובהכי ניחא טפי דלא נקט פטור בראשון דכיון דלא דמי בהא לשני לא נקט דבר שאינו צריך משא"כ לפירש"י כיון דנקט שניהם כשרים איידי סיפא דנקט שניהם פסולין א"כ הוי לי' למיתני נמי פטור בראשון בבבא ראשונה איידי סיפא דקתני הראשון חייב כרת ושניהם סופגין את הארבעים אבל לפי מה שכתבתי ניחא והא דקתני דין הבהמה קודם לאדם מה דלא קתני הכי בסיפא רק הראשון חייב כרת וכו' דוודאי היכי שיש לו לשנות דין הראשון מה שאין בשני נקט דין הראשון קודם והיינו דנקט בסיפא הראשון חייב כרת אבל ברישא לא שייך לומר הראשון פטור דזה אינו חידוש כלל ופשיטא דפטור לכך נקט דין הבהמה קודם שהשוו בו שניהם ובתר הכי דין האדם שאינו רק בשני לא בראשון ובסיפא דנקט שניהם פסולים ושניהם סופגין את הארבעים ולא נקט מעיקרא דין האדם כדנקט גבי קדשים בחוץ ובפנים דג"כ ראשון חייב כרת, ונקט מעיקרא סופגין את הארבעים והדר פסולין ומ"ש גבי קדשים בחוץ דנקט להיפוך. היינו משום דבפסול הבהמה הם שווים טפי מבפסול האדם דשתי הבהמות פסולין משם אחד מכח שחיטת קדשים בחוץ אבל סופגין את הארבעים משני שמות הן הראשון סופג מכח שחוטי חוץ והשני אין בו משום שחוטי חוץ שאינו ראוי לפתח אהל מועד מכח מחוסר זמן רק משום או"ב לוקה וכיון דאינן משם אחד נקט מעיקרא מה שהם שווין לגמרי אבל גבי קדשים בחוץ ובפנים דבין בפסול הבהמה בין בדין האדם אינן משם אחד רק זה מכח קדשים בחוץ וזה מכת או"ב א"כ נקט שפיר דין האדם קודם לדין הבהמה. והדר נקט חולין בפנים שניהם פסולין והשני סופג את הארבעים ולא קאמר דין הראשון דפטור משום דכיון דקתני והשני סופג את הארבעים ש"מ דראשון אינו סופג אבל מעיקרא בקדשים בחוץ אי לא הוי קתני בראשון חיוב כרת לא הוי ידעינן בראשון שיש בו כרת אבל בשני לא איצטרך למיתני דפטור מכרת דכיון דקתני הראשון חייב כרת ש"מ דשני אינו חייב וממילא לא נקט נמי בחולין בפנים הראשון פטור כיון דקתני והשני סופג הרי אומר בהדיא דרק שני סופג ולא ראשון ונקט מעיקרא פסול הבהמה והדר דין האדם משום דלית לי' למימר מידי בראשון רק שיתחיל מן השני א"כ שייך למיתני מעיקרא מה דשייך גם בראשון דשניהם שווין והדר נקט מה שחלוק השני אבל אם יש לו לשנות דבר חידוש בראשון מה שאין בשני שייך למיתני מעיקרא דין הראשון ולכך גבי קדשים בחוץ נקט הראשון חייב כרת קודם:
אמנם בהך בבא קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול בזה קשה לכאורה חדא דהוי לי' לומר כשר ופטור כמו שבארנו דראוי להקדים דין האדם לדין הבהמה ועוד דכולה מילתא דראשון מיותר לגמרי בין בהכשר הבהמה בין בפטור האדם כיון דהוא ראשון ושחט כהוגן קדשים בפנים איזה פסול ואיזה חיוב יש כאן ובשלמא ברישא חולין בחוץ צריך שניהם כשרים או כמו שפירש"י לעיל או כמו שפרשתי דאיידי שני נקט שניהם כיון ששווין בכשרות אבל כאן בראשון עצמו למאי איצטרך וכמו כן פטור לא איצטרך דחזינן דלא נקט פטור ברישא בחולין ומ"כ משום דלא איצטרך ועוד דכיון דקתני והשני סופג הרי מבואר דרק הוא סופג ולא ראשון כמו גבי חולין בפנים:
ונראה לי דאיצטריך לאשמועינן דהראשון כשר דס"ד כיון דעדיין לא זרק הדם מן הראשון ונשחט השני הרי נצטרף שחיטתו של ראשון לעבירה דלולא שחיטתו לא הי' עבירה וכיון שבצירוף שחיטת שניהם נעשה העבירה של או"ב הוי ס"ד דהוי כעין נעבדה בו עבירה ופסול להקריב ואף דבאמת ילפינן מקרא להכשיר נעבדה בו עבירה מ"מ הוי רבותא ועוד דהא גרע דבגוף העבודה נעשה העבירה קמש"ל דראשון כשר אף שנצטרף לאיסור או"ב ונמאס לגבוה ולא יזרק הדם קמש"ל דכשר ולכך קתני מעיקרא כשר אף שהוא דין הבהמה משום דזה עיקר החידוש אבל פטור אין שום חידוש ולא נקט לי' רק איידי כשר. והא דלא סגי לי' במה דקתני בשני והשני סופג את הארבעים ופסול וממילא משתמעי דראשון כשר ופטור דהא לא קתני בחולין בפנים הראשון פטור אף דאיצטריך דלא לקי על חולין בעזרה משום דסמך דמשני מוכח זה א"כ כ"ש הכא. דדוקא היכי שלא נשתנה דינו של ראשון רק בדבר אחד לא קתני לי' וסמך על דיוקא משני אבל כאן כיון שנשתנה דינו של ראשון מן השני בשני דברים נקט להו בראשון מפורש ועוד דהך רבותא דכשר כיון דהחידוש הוא שלא נפסלנו מצד אחר לא מצד פסלותו של שני נקט לי' בפני עצמו וממילא נקט נמי פטור בפני עצמו. והא דנקט בשני והשני סופג את הארבעים ופסול והוי לי' למיתני פסול וסופג את הארבעים כמו דנקט בראשון כשר ופטור אבל באמת ניחא לא מבעי' לשיטת רש"י לקמן (דף פ' ע"ב) בד"ה שחיטת קדשים עיי"ש דלדידי' וודאי הוי סופג את הארבעים רבותא טפי מפסול דאלו סופג את הארבעים לר"ש אינו לוקה במה נפשך אי שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא א"כ ליכא בשני משום מחוסר זמן ואי שחיטה ראוי' היא א"כ הוי לה שחיטת שני שאינה ראוי' וליכא מלקות קמש"ל דמ"מ חייב מלקות דשחיטת ראשון שמה שחיטה ושחיטת שני שמה שחיטה אבל פסול אפילו לר"ש נמי יש לומר דפסול דשחיטת קדשים הוי ראוי' א"כ הוי שחיטת שני שחיטה פסולה ונהי דאינו חייב מלקות פסול מיהו הוי וכיון דלמלקות הוי רבותא טפי נקט מלקות קודם. אלא אפילו לשיטת התוס' ג"כ ניחא דנקט מעיקרא דין האדם והדר דין הבהמה מיהו קצת יש ראי' לשיטת רש"י דכיון דחזינן דנקט גבי חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור אף דלא איצטריך כלל רק אגב רישא קדשים בפנים ונקט נמי דין הבהמה קודם אגב רישא דעיקר החידוש בדין הבהמה כנ"ל א"כ כמו כן הוי לי' למיתני בקדשים בפנים גופה גבי שני פסול הבהמה קודם איידי ראשון ולפירש"י ניחא ומ"מ יש ליישב גם לשיטת התוס' לקמן דיש לומר דוקא סיפא דחולין וקדשים בחוץ דהראשון יש לו ממש אותו הדין שיש להראשון בקדשים בפנים נקט לה לגמרי ממש כמו בקדשים בפנים משא"כ בשני גבי קדשים בפנים שהוא חלוק מראשון לא חש למיתני כראשון רק נקט דין האדם קודם. והדר נקט חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול ראשון כשר ופטור נקט איידי רישא דקדשים בפנים דאיצטרך כמו שבארנו ושני סופג את הארבעים ופסול נקט מעיקרא מלקות לאדם משום דבהא הוי רבותא אף דהוי שחיטה שאינה ראוי' לוקה משא"כ לר"ש אינו לוקה אבל פסול אפילו לר"ש פסול ועוד דנקט דין האדם קודם לבהמה וכ"ש דבעי למינקט כולה מילתא איידי קדשים בפנים כיון דדינם ממש שוה נקט בתרווייהו בסגנון אחד. והדר נקט קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול נקט דין האדם קודם לדין הבהמה וכיון שהוצרך לומר דינו של ראשון נקט דינו של שני והדר נקט במה שהשוו שניהם ולכך נקט גבי שני דין הבהמה קודם לפי שבזה הוא חלוק מראשון וכיון דנקט מה שראשון חלוק משני נקט מה ששני חלוק מראשון והדר נקט מה ששווים. והדר נקט חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים נקט דין הבהמה קודם לאדם לפי שאין לו מה לומר בראשון כלום רק מה שהוא פטור וזה נכלל במה שאמר והשני סופג את הארבעים הרי הראשון אינו סופג ואין לו לדבר רק מן השני א"כ הוצרך למינקט קודם הדבר שהשוו שניהם שוים הראשון פסול והדר נקט מה שחלוק השני מראשון דהיינו במלקות. והדר נקט קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור אתי שפיר כמו קדשים בפנים דלעיל והשני סופג הארבעים ופסול נקט מלקות מעיקרא משום דלר"ש אינו לוקה דקדשים לאו שחיטה ראוי' היא משא"כ פסול אפילו לר"ש נמי לכך נקט חידוש טפי קודם ועוד דנקט דין האדם קודם משא"כ בראשון הוצרך לומר דין הבהמה קודם דזהו עיקר חידושו כנ"ל ופטור נקט איידי כשר הכל כנ"ל. והדר נקט חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור אף דלא איצטריך כלל נקט איידי רישא קדשים וחולין בפנים דאיצטרך כנ"ל והשני סופג הארבעים ופסול נקט דין האדם קודם ועוד דהוי חידוש טפי דלר"ש אינו לוקה אבל פסול אפילו לר"ש הוא ועוד דנקט הכל כמו קדשים וחולין בפנים כיון שדינו שוה בראשון ובשני הכל כנ"ל. והדר נקט קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת וודאי אתי שפיר דראוי לומר קודם דין הראשון מה שאין בשני והדר נקט מה שהשווי במלקות והוא דין האדם ואף שאינן משם אחד מ"מ פסול הבהמה ג"כ אינן משם אחד. והדר נקט חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור ולכאורה הוי לי' למיתני פטור ופסול כמו גבי שני דנקט דין האדם קודם אבל באמת ניחא חדא דעיקר חידוש הוא פסול שנשתנה דינו מחמת שנשחט בפנים אבל פטור לא נשתנה מבחוץ א"כ נקט מעיקרא החידוש במה שנשתנה ועוד דכיון דכלהו בבי דמתניתין היכי דראשון חלוק בתרתי מן השני דינו של ראשון כשר ופטור ובכלהו הוצרך לומר כשר ברישא כמו שבארנו נקט הכא נמי פסול ברישא והדר נקט והשר סופג את הארבעים וכשר הכל כנ"ל ועוד דבמלקות נשתנה ובכשרות לא נשתנה. והדר נקט קדשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור קמש"ל כשר אף שנעשה בשחיטתו עבירה שהרי נצטרף לעבירה כנ"ל ולכך נקט כשר קודם ואיידי כשר נקט פטור הכל כנ"ל וכן והשני סופג את הארבעים ופסול הכל כנ"ל:
ומעתה אבאר למה הוצרכו כל הני בבי ולמה לא נקט נמי עוד ארבע בבי קדשים וחולין בחוץ ובפנים ובפנים ובחוץ וחולין וקדשים בחוץ ובפנים ובפנים ובחוץ משום דכל הני בבי צריכי דכיון דס"ד בגמרא דנוהג רק בחולין וכן נמי ס"ד דנוהג רק בקדשים א"כ ממילא צ"ל בחולין חוץ ובחולין פנים דחדא מחבירתה לא אתיא דס"ד דוקא בחולין בחוץ דהוי שחיטה ראוי' וגם שלא לצורך גבוה אבל בפנים לא ואי נקט פנים הוי ס"ד נהי דנוהג בחולין אבל מ"מ כיון דבענין קדשים כתיב בעינן שחיטה בפנים כקדשים קמש"ל חוץ אף דלגמרי אינן כקדשים ואיצטרך נמי לאשמועינן קדשים בפנים וקדשים בחוץ דס"ד דוקא בחוץ דהוי כמו חולין אבל בפנים דלצורך גבוה הם לקרבן ליכא משום או"ב כדקס"ד בגמרא מהאי טעמא שאינו נוהג במוקדשין שלא אסרה תורה רק כשאין בשחיטתו לגבוה כלום קמש"ל בפנים נמי שייך או"ב ואי הוי נקט רק בפנים ס"ד דלא אסרה תורה רק כששחט קדשים כי אורחייהו ולא בחוץ דאינה ראוי' כלל קמש"ל תרתי והדר ס"ד דוקא חולין בפני עצמן וקדשים בפני עצמן אבל אין חולין וקדשים מצטרפין קמש"ל דמצטרפין ואיצטרך לאשמועינן בין קדמו קדשים לחולין בין קדמו חולין לקדשים משום דעיקר חיוב או"ב באחרון הוא ואי קדשים עיקר ראוי שיצטרפו טפי באחרון קדשים ואי חולין עיקר ראוי שיצטרפו טפי באחרון חולין וכמו כן איצטרך דמצטרפין בין תרווייהו בחוץ בין תרווייהו בפנים דאי קדשים עיקר ראוי שיצטרפו טפי בפנים דהוי חולין נמי כעין קדשים ואי חולין עיקר ראוי שיצטרפו טפי בחוץ דהוי קדשים כעין חולין לכך איצטרך כל הנך ד' בבי דחולין וקדשים בצירוף והדר נקט חידוש דחוץ ופנים מצטרפין בין שקדם חוץ לפנים בין שקדם פנים לחוץ בין בחולין בין במוקדשין דבחולין איצטרך דס"ד דוקא כשקדם שחיטת חוץ הרי התחיל החיוב על השני שלא ישחטנו עכ"פ בחוץ ובשביל ששחטו בפנים לא נפקע החיוב ממנו אבל להיפוך ששחט ראשון בפנים אין החיוב מתחיל כלל על השני לשחטו בחוץ ולא שייך לומר שהתחיל החיוב על שחיטת פנים כיון שאינו עומד לכך ואסור להביאו לפנים ואי הוי קתני היכי דקדם שחיטת פנימי הוי ס"ד נהי דשחיטה שאינה ראוי' הויא שחיטה אפי' האחרון אינו ראוי כדמוכח מהני בבי דלעיל אבל היינו דוקא כששניהם בחוץ או בפנים אבל צירוף פנים וחוץ לא מהני רק אי האחרון עכ"פ ראוי דבי' עיקר חיוב או"ב אבל כשהאחרון אינו ראוי וגם אינן במקום אחד אין מצטרפין קמש"ל וכמו כן איצטרך בקדשים דמצטרפין חוץ ופנים דאי חולין עיקר ס"ד דוקא חולין מצטרפין ולא קדשים ואי קדשים עיקר ס"ד דוקא בקדשים מצטרפין ואיצטרך נמי גבי קדשים בין קדם פנימי לחיצון בין קדם חיצון לפנימי דאי הוי קתני בקדם פנימי לחיצון הוי ס"ד דוקא בכה"ג חל או"ב על השני על שחיטתו בפנים דעומד לכך וממילא לא פקע כששחטו בחוץ כנ"ל גבי חולין משא"כ בשחט תחילה בחוץ שוב אין מתחיל החיוב על השני בפנים שאינו עומד לישחט בחוץ ואי הוי קתני בקדם חיצון הוי ס"ד להיפוך דוקא בכה"ג שהאחרון נשחט כדרכו במקום הראוי ועיקר או"ב על האחרון אבל להיפוך כשהאחרון נשחט במקום שאינו ראוי אז אין מצטרפין כלום ובחוץ כיון דעיקר או"ב באחרון הוא הכל כמו גבי חולין וחולין מקדשים וקדשים מחולין ליכא למילף ואיצטריך הכל אבל עכשיו שנתברר דין קדשים וחולין דשווין בין בחוץ בין בפנים וכן קדשים וחולין מצטרפין וכן חוץ ופנים מצטרפין בכל אופן א"כ שוב לא איצטריך קדשים וחולין בצירוף חוץ ופנים דכבר שמענו הכל בין צירוף חוץ ופנים בין קדם פנים בין קדם חוץ בין צירוף קדשים וחולין בין קדמו חולין בין קדמו קדשים לכך לא נקט להו התנא כלל ויש לי עוד פנים אחרים בכל אלה הענינים אבל לא ראיתי להאריך יותר כי יש די בביאור משנה זו במה שכתבתי ודוק היטב:
בגמרא מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין וכו' יש לתמוה דלקמן פרק כסוי הדם יליף דאינו נוהג במוקדשין דכתיב חי' או עוף מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש אלמא דלולא קרא ראוי לכלול מוקדשין ג"כ ומ"ש הכא דטרח לאשכוחי קרא דנוהג במוקדשין וכמו בשילוח הקן וראשית הגז יליף בהיפוך דאינו נוהג במוקדשין וגבי מתנות דצריך ק"ו דנוהג לולא קרא כבר כתבו שם התוס' משום דענינא דקרא בחולין משתעי אבל כאן וודאי קשיא והתוס' הקשו בפשיטות הא סתמא כתיב אבל יש לתמוה דהוי להו להקשות מכל הני דמוכח להיפוך דבעינן קרא שלא ינהוג. ונראה לי שאין לדמות מצות לא תעשה לעשה דהנך כלהו עשה הן וכיון דקפיד קרא לקיים מצוה זו מאיזה צד נימא דבקדשים לא נתנה מצוה זו אבל כאן דהקפידה הוא שלא ישחוט או"ב שפיר יש לומר דלא הקפידה תורה רק על צרכי הדיוט אבל לעכב צורך גבוה בשביל זה לא. ומגיד הנשה דלקמן לא קשיא דהתם שפיר מקשה דבשביל דאקדשי' לא פקע איסור גיד אבל כאן שכבר הוא הקדש לא אסרה תורה צורך גבוה לעכב הקרבן ולא נאסר רק צרכי הדיוט וכיוצא בזה מצינו שאסרה תורה מלאכה בשבת ומ"מ מקריבין קרבן שבת בשבת כנ"ל. ולכך לא הקשו התוס' מהנך משניות רק מצד הסברא כיון דכתיב סתמא בקרא אין לנו לחלק בין קדשים לחולין אמנם בעיקר פי' סוגי' זו יתבאר בתוס' בס"ד פי' ברור ונכון ולק"מ עיי"ש:
שם אי מה קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא וכו'. תמי' לי מ"ש כלאים דנקט הוי לי' להקשות בעלי מומין וטריפה ויוצא דופן וכל הדברים הפוסלים בקדשים ונראה לי דבלא"ה קשה היכי ס"ד שיהא דין איסור או"ב רק בדבר הכשר להקרבה ומה ענין חולין להקרבה וברור דהכוונה כיון דפסול כלאים הוא שאין זה שור וכן שה וברי' אחרת היא ולא הוכשר לקרבן רק שור או עז או כבש שיהא כולו כך והשתא כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון יש לנו לומר כיון דאו"ב נמי הקפידה תורה על המין שהרי אינו נוהג רק בשור ושה ועז בלבד א"כ יש לנו לומר כמו קדשים לא מיקרי שור וכבש ועז עד שיהא כולו כך לא המורכב כמו כן לענין או"ב לא הוי שור או עז אבל שאר פסולים דלא תליא כלל במין פשיטא דלא שייך להקשות שלא יהי' בו משום או"ב וזה בריר ומיושב גם קושית התוס' בד"ה אי מה ויתבאר שם:
שם ועוד זה כתיב. פירש"י ועוד קשיא לי עלה דקתני נוהג בכלאים הא אמר רבא וכו'. ופירושו צ"ע דמה ענין קושיא זו לכאן דיליף מוקדשין וחולין לענין חיוב או"ב הא בלא"ה קשה מימרא דרבא מהך ברייתא ונראה לי לפרש דהכי מקשה כיון דבברייתא מפורש דנוהג בכלאים ורבא אמר בנין אב דכל מקום שנאמר שה להוציא כלאים א"כ ע"כ שיש לימוד דאו"ב נוהג בכלאים לאפוקי מבנין אב דרבא א"כ מנ"ל דהך ושור הכוונה להוסיף על ענין ראשון דנוהג בקדשים דילמא כיון דשור הפסיק הענין בחולין אין] בקדשים לא רק הך וי"ו דושור הוא לרבות כלאים ואף דכלאים לא משכחת בשור משכחת בבא מבהמה וחי' דהיינו כוי וממילא כ"ש כלאים מעז ורחל והך ושור לרבות כלאים אתי ולא לרבות קדשים ואהא משני דאו לרבות כלאים א"כ לא איצטריך ושור רק להוסיף קדשים כנ"ל:
ועוד נראה לי בפי' סוגי' זו והוא דבלא"ה יש לתמוה בהך סוגי' דב"ק (דע"ז ע"ב) דפריך התם אהא דאמרינן דנוהג דו"ה בכלאים דהא אמר רבא כל מקום שנאמר שה למד בבנין אב שאינו כלאים ומשני או לרבות כלאים ופריך הגמרא וכל או לרבות הא גבי קדשים או למעט ומשני הכא מענינא דקרא דבקדשים כתיב כשב ועז דאתה יכול להוציא כלאים או למעט בגנבה לא כתיב רק שור ושה דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם או לרבות והקשו התוס' בד"ה גבי גניבה דבלא"ה ע"כ הך או לרבות דלמעט מבנין אב נפקא ותירצו דלא קאמר רבא שה לבנין אב היכי דכתיב נמי שור עיי"ש והדבר תמוה דהיכי מקשה מהך דרבא מבנין אב הא כיון דכתיב שור ג"כ לא הוי בנין אב כלל והרב מהרש"א פי' שם דשפיר הוי מצי לתרוצי דכתיב נמי שור אלא משום דאכתי קשיא למעט כלאים משום שאין כלאים יוצא מהן לכך מתרץ או לרבות עיי"ש ודבריו תמוהין מכמה טעמים חדא דהיכי מקשה עלי' דרבא מגניבה כיון דבגניבה ליכא בנין אב כלל והוי לי' להקשות הך קושיא דאין כלאים יוצא מהן ולא מה דלא קשיא מידי תדע דהכא נמי מקשה מהך בנין אב דרבא וקשה ג"כ הא שור נמי כתיב ונצטרך לומר כדברי מהרש"א דלכך משני או לרבות דלא תיקשי הא אין כלאים יוצא מהן ואנן להיפוך שמענו מדברי התוס' כאן בד"ה ועוד דכתבו בלא רבא הוי מצי למיפרך דאין אתה יכול להוציא כלאים אלא דעדיפא פריך ולדברי מהרש"א היכי הוי הך קושיא דעדיפא הא הא לא קשיא כלל דלא הוי בנין אב כלל דכתיב נמי שור ועיקר מה דמוכח לתרץ או לרבות הוא, משום הך קושיא דאין כלאים יוצא מהן א"כ הך קושיא עדיפא ולא מרבא דלא קשיא מידי בלא"ה ועוד דהיכי אפשר לומר דלכך לא משני התם מעיקרא דכתיב נמי שור משום הך קושיא דאין כלאים יוצאין והא הך סברא דאין כלאים יוצאין נתחדש לו אח"כ מכח מה דמקשה על מה שתירץ או לרבות דהא או כשב למעט כלאים והוצרך לחדש חילוק זה והיכי נימא דמעיקרא ידע לה המקשה וסמך אהך קושיא דאין כלאים יוצאין מביניהם ודוחק לומר דהמקשה לא ידע כלל מסברא זו דהיכי דכתיב שור רק התרצן ידע ומ"מ מתרץ או לרבות מכח הך קושיא דאין כלאים יוצאין והמקשה גם מזה לא ידע והוא תמוה לפע"ד:
אמנם דברי התוס' פשוטים וברורים לפע"ד ומן הדומה כי הרב מהרש"א לא כוון יפה בדבריהם דודאי כל היכי דכתיב שור או שה פשיטא דהוי שה בנין אב דהא שה בפני עצמו כתיב לא בהדי שור רק על מה שהקשו התוס' דמאי קושיא הא או כשב למעט שאני הכא דע"כ או לרבות דאי למעט לא איצטריך או דמבנין אב נפקא ואהא תירצו התוס' דלולא דכתיב או לא הוי שה בנין אב כלל כיון דכתיב נמי שור א"כ אכתי איצטריך או למעט והיינו שיהא בנין אב והוצרך הש"ס לתרץ דבלי או ג"כ הוי אמרינן כלאים לא לפי שאין כלאים יוצאין מביניהם והשתא מעיקרא שפיר מקשה עלי' דרבא דהא באמת כתיב או והוי בנין אב א"כ אין כלאים בכלל ומשני או לרבות ואהא פריך אטו בהכרח או ריבוי הוא הא חזינן או כשב למעט א"ב הכא נמי למעט דבלי או לא הוי בנין אב וגלי קרא או למעט כלאים ומשני דלא צריך או למעט משום דבלא"ה אפילו לא הוי בנין אב הוי ממעטינן כלאים לפי שאין אתה יכול להוציא כלאים וכמו כן הכא שפיר מקשה מרבא כיון דכתיב באמת או פשיטא דהוי בנין אב גמור דלא כתיב בהדי שור כלל וזה ברור לפע"ד:
ומעתה אני אומר דהך סוגי' דהכא מתפרשת שפיר דהקושיא מרבא ג"כ קאי רק להך דמשני ושור מוסיף על ענין ראשון כמו שאבאר והוא דבלא"ה יש לתמוה דמשני או לרבות ולא זכר כלל עיקר התירוץ דהכא מענינא דקרא שאין אתה יכול להוציא כלאים לכן נראה לי דוודאי ידעו הכא מהך סוגי' דמרובה דאו ע"כ לרבות דלמעט לא צריך מכח ענינא דקרא שאינו יכול להוציא כלאים ומ"מ מקשה הכא שפיר לרבא כיון דאמרינן וי"ו מוסיף על ענין וקאי גם על קדשים דמעיקרא והתם כתיב שור כשב ועז והוי כמאן דכתיב עז באו"ב להדיא א"כ שפיר יכול להוציא כלאים ושפיר יש לנו לומר מכח בנין אב דאו למעט כלאים דלולא או לא הוי בנין אב מכח שור דכתיב בהדי' לכך כתיב או שיהא שה בפני עצמו וממילא הוי בנין אב ולא שייך לומר או לרבות כיון שיש בנין אב ואין לנו הכרח דאו לרבות שהרי איצטריך שפיר למעט דלולא או הוי מרבינן כלאים שאתה יכול להוציא כלאים כיון דוי"ו מוסיף על ענין ראשון והוי כמו דכתיב עז ג"כ וגם לולא או לא הוי בנין אב ושפיר אתי למעט אבל לולא הך ושור דהכא ידע דע"כ או לרבות כיון שאין אתה יכול להוציא כלאים ע"כ או לרבות כמו או דגניבה והש"ס משני או לרבות כלאים והיינו על שני הקושיות ביחד קושיא ראשונה היתה אי מה קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא וקושיא השני' מרבא דהוי בנין אב ומיישב שני הקושיות דאו לרבות וממילא ליכא למימר או למעט דלא איצטריך דנהי דבנין אב לא הוי בלי או אבל בלא"ה הוי ממעטינן משום דמה קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא לכך ע"כ או לרבות והמקשה כשהקשה קושיא השני' דלא הקשה רק קושיא זו בלבד דהא ועוד קאמר שפיר הוי קושיא אבל התרצן דמיישב ב' הקושיות יפה תירץ ודוק היטב:
ועוד נראה לי לפרש והוא דהא וודאי דהא דמקשה אי מה קדשים כלאים לא אין הכוונה דכמו דבקדשים ליכא בכלאים משום או"ב כמו כן בחולין הא וודאי ליתא חדא דהוי לי' לומר אף חולין כלאים לא ומדקאמר אף או"ב כלאים לא מוכח וודאי דהך קדשים כלאים לא אין הכוונה לענין או"ב כלל ועוד דהיכן פשיטא לי' דבקדשים בכלאים ליכא משום או"ב דאי משום דכלאים לא קדשי כלל הא ליתא דהא משכחת לה בולדות קדשים דהן קדושים בכלאים כדמוכח בתמורה (דף י"ז) כמו שכתבו התוס' לעיל (דף ע"ז ע"ב) בד"ה רובא עיי"ש וכן נראה לי באמת דלפי המסקנא דאו לרבות וודאי אפילו בקדשים שייך או"ב בכלאים בולדות קדשים וע"כ דעיקר הקושיא כיון דושור כתיב ללמד על מוקדשין אית לן למעט כלאים דכיון דמעיקרא כתיב מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וכתיב בתרי' ושור או שה או"ב וכו' א"כ יש לנו לומר דוקא הנך שור ושה דמעיקרא דקריבין למזבח מיקרי שור ושה לאו"ב אבל כלאים דאין קריבין למזבח ש"מ דלא חשיב שור ושה א"כ לענין או"ב נמי הכי הוא ובין בקדשים ובין בחולין לא לנהוג או"ב בכלאים ואהא מקשה עוד מרבא דקאמר זה בנה אב והשתא בלא"ה לא קשיא מרבא מברייתא דס"ל הך שור ושה בחולין גרידי כתיבי ולא שייך כלל לקדשים ואו"ב בקדשים לאו מהכא ילפינן כלל א"כ דוקא בחולין הוי בנין אב אבל בקדשים דלא כתיב שה לא הוי בנין אב ושפיר נוהג בכלאים בולדות קדשים וכן בכוי והך ברייתא בקדשים קאי דמשכחת באו"ב כלאים וכוי אבל השתא דעיקר לימוד בקדשים מהך ושור ושה דחולין ילפינן להו מושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון א"כ פשיטא דא"א לנהוג או"ב בקדשים טפי מחולין א"כ וודאי קשיא עלי' דרבא מהך ברייתא וגם זה ברור לפע"ד ומשני או לרבות ושייך באמת בין בקדשים בולדות קדשים בין בחולין הנה כתבתי שלישים בביאור סוגי' זו אשר כל אחד מהחידושים הנ"ל מספיק מאד שלא נצטרך לפרש דקושיא זו מרבא אין לה ענין לכאן כלל כפי הנראה מפירש"י ז"ל:
בתוס' בד"ה או"ב איידי דבעי למיתני וכו' ואע"ג דהוי שלא לצורך וכו' כיון דאיכא דוכתא וכו' והכי אמרינן וכו' דבריהם צריכין ביאור ולכאורה אין להם הבנה כלל חדא דבפי' אמרו בפרק שילוח הקן דכל היכי דתני בארץ וח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז ומסיק התם איידי דקתני לצורך נקט שלא לצורך א"כ מה בקשו התוס' בכל דבריהם גם מה זה שכתבו איידי דבעי למיתני בחולין וכו' והדר קאמרי כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך והרי דבריהם סתורין מלבד מה שהם לכאורה ללא צורך:
והנראה לי ברור בכוונת דבריהם לפי שהוקשה להם כיון דכלהו הוי שלא לצורך רק בראשית הגז [ובמתנות כמ"ש התוס' ריש שילוח הקן] א"כ היכי ס"ד דנקט ארבע שלא לצורך אטו שרי לצורך ובעלמא אמרינן כה"ג תני תרתי אטו חדא ולזה חדשו התוס' דהך דהכא אין צורך לומר דנקט להו איידי הנך דלצורך רק הכא גופה נקט לי' איידי בפני הבית וחולין ומוקדשין דהן לצורך כאן ותני חדא אטו תרתי במקומו רק לפי שלא שייך לומר דנקט איידי דבר שאין לו שום שייכות כלל להני וטובא איכא שהי' יכול לומר דנוהג וע"כ דדבר שאין לו ענין כלל לא שייך למיתני איידי א"כ מ"ש בארץ וח"ל דנקט ולזה כתבו לפי שיש לארץ וח"ל שייכות עם הני תרי במקום שהוא לצורך נקט להו איידי הנך אפי' במקום שהוא שלא לצורך דנהי דלא שייך למיתני תרתי אטו חדא אבל כאן דהוא חדא אטו תרתי נקט לה איידי הנך תרי כיון שיש לו שייכות עמהן במקום שהוא לצורך והשתא הוי תלתא דצריכי במקומן כאן ובמתנות וראשית הגז א"כ נקט אינך תלתא שלא לצורך אטו הנך תלתא והשתא אתי שפיר ג"כ בפני הבית ושלא בפני הבית דנקט בכלהו אף דהוי רק כלהו אטו חדא. משום דבחולין ובמוקדשין בכלהו לצורך לבד מגיד הנשה וארץ וח"ל הוי בראשית הגז והזרוע לצורך א"כ שייך התם מצד עצמו למינקט בפני הבית אטו ארץ וח"ל וחולין ומוקדשין א"ב בפני הבית איכא חלתא הצריכין במקומן א"כ שוב נקט אינך תלתא אטו הנך ודו"ק היטב כי בזה דברי מכוונים ועולין יפה:
בד"ה מנין לאו"ב וא"ת וכו' דדחי עשה דפסח לאו דאו"ב דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה. דבריהם תמוהין מאוד מכמה טעמים חדא לפי דעתם דהוי מחוסר זמן א"כ היכי יעלה על הדעת שידחה עשה דפסח פסול שבגוף הקרבן ואטו יקח בעל מום לפסח כשאין לו אחר כיון שהוא פסול שבגוף הקרבן שאינו קרבן באופן זה ואין כאן קיום עשה כלל שידחה הלאו. מיהו בהא אפשר לומר דוודאי ס"ד דתוס' לומר שאין זה פסול שבקרבן כלל רק איסור לאו כמו בחולין ולכך ס"ד דדחי עשה הלאו ולזה דחו התוס' כיון שיש בו לאו ועשה של מחוסר זמן כדמוכח לקמן ש"מ דהוא פסול שבגוף הקרבן דאי מצד הלאו של חולין ליכא עשה וכן לאו של מחוסר זמן ליכא רק לאו של או"ב ולקמן אמרו ולילקי נמי משום מחוסר זמן ומשני נתקו הכתוב לעשה הא מעיקרא לא ירצה ולאו הבא מכלל עשה עשה א"כ בלא"ה לא דחי ובהכי הוי ניחא אף דעשה דפסח הוי עשה דכרת מ"מ לא דחי כיון שיש לאו ועשה של מחוסר זמן הרי הוא פסול בגוף הקרבן ולא שייך דחי' כלל:
אבל הדבר הקשה הוא מ"מ לולא דכתיב קרא במוקדשין פשיטא שלא הי' כאן רק לאו של או"ב שיש בחולין ואיזה לאו של מחוסר זמן ועשה של מחוסר זמן יש כאן וכשאמרו בגמרא לקמן ולילקי משום מחוסר זמן היינו לפי שלמד מקרא ישור וי"ו מוסיף על ענין ראשון שיש כאן פסול מצד מוקדשין וממילא הוי מחוסר זמן ויש בו עשה ג"כ כמו מחוסר שמנה ימים אבל אי לא היינו יודעין רק מכח סתמא דכתיב או"ב לא תשחטו לא הוי פסול בקרבן כלל רק איסור כמו איסור דעלמא בחולין ולא אמרינן כל הפסולין שבשור ושבשה שהן בלא ירצה היינו אותן שהן אסורין מצד קדשים ולא איסור שחיטת או"ב שהוא בחולין ג"כ לא מצד קרבן כלל וא"כ לולא קרא שפיר הוי דחי עשה דפסח הלאו ושפיר צריך קרא שיהא בו איסור מצד מוקדשין בפני עצמו וממילא לא דחי או מחמת שיש בו לאו ועשה של מחוסר זמן או כמו שכתבתי לפי שהוא בגוף הקרבן ואין כאן קיום עשה כלל:
ועוד אני תמי' בעיקר דבריהם במה דפשיטא להו דבאו"ב יש לאו דמחוסר זמן ועשה דהיכן הוזכר עשה במחוסר זמן של או"ב ולא אמרו לקמן רק במחוסר זמן של שמנה ימים דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה ומעיקרא לא ירצה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל באו"ב שיש כאן לאו גמור של אותו הלאו שבחולין שלוקין עליו מאיזה צד נימא שיש כאן עוד עשה ובאיזה מקום נרמז עשה זו והא דקאמר לקמן ולילקי נמי משום מחוסר זמן מכח כל הפסולים שבשור ושבשה שהן בלא ירצה ומשני הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה הכוונה כיון דמחוסר שמנה ג"כ מחוסר זמן הוא ונתקו הכתוב לעשה שלא ילקה מכח כל הפסולים שבשור ושבשה ממילא אינו לוקה ג"כ על מחוסר זמן של או"ב ואינו ג"כ בכלל פסולים שבשור ושבשה ללקות משוה מחוסר זמן אבל מילתא דפשיטא הוא לפע"ד שאין שום עשה במחוסר זמן של או"ב וכן להרמב"ם ז"ל לא מצאתי שיתן עשה באו"ב במוקדשין מלבד הלאו ועוד אבאר בזה לקמן בגמרא שם ולקמן פרק כל הבשר גבי הא דפריך או"ב ליתסר עיי"ש:
אמנם בעיקר קושיית התוס' נראה לי דפי' סוגי' זו פשוט ומבואר ולק"מ דעיקר השאלה מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין הוא על מה דקתני במתניתין קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול ופירש"י משום מחוסר זמן והשתא אי לאו דכתיב קרא מיוחד בקדשים פשיטא דמכללה דקתני סתמא או"ב לא תשחטו לא הי' רק שעבר עבירה דעלמא ומ"מ כמו בחולין לא נאסר הבשר דהא שניהם כשרים קתני כמו כן בקדשים לא נפסל הזבח כלל דהא נעבדה בו עבירה כשר לקרבן כדמוכח לקמן פרק כל הבשר וכמ"ש התוס' שם דכתיב גבי מעוך וכרות לא תקריבו את כל אלה אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב נעבדה בו עבירה עיי"ש ולא שייך לפסלו מכח מצוה הבאה בעבירה לא מבעי' אי אינו רק דרבנן אבל בלא"ה אי שחט הבן ולא ידע כלל שנשחט האב שהי' מותר לכתחילה לשחטו ולא עשה שום איסור שלא הי' צריך לחוש כלל לזה ואח"כ נתברר שנשחט האב או בהיפוך פשיטא שלא הי' מקום לפסול הקרבן תדע שהרי פירש"י משום מחוסר זמן ש"מ דמכח פסול קדשים פסלינן לי' והשתא בשלמא מחוסר שמנה הוי פסול קדשים אבל או"ב לולא שיש קרא מיוחד בקדשים לא הוי פסול קדשים כלל ולא מיקרי מחוסר זמן רק כמו בחולין ומה שאמרו לקמן ולילקי משום מחוסר זמן היינו כיון דגלי הכתוב בקדשים קרא דנוהג במוקדשין שפיר הוי פסול מוקדשין והוי מחוסר זמן ונכלל בכל הפסולין שבשור ושבשה ללקות מכח מחוסר זמן וחייב על הקרבה בפני עצמו ועובר בה' שמות אבל לולא קרא הי' דין מוקדשין כמו חולין דעבר איסור אי ידע ושחט אבל לא נפסל הזבח וכ"ש כששחט בהיתר גמור וזה ששואל מנין דנוהג במוקדשין מצד מוקדשין שיש בו פסול מוקדשין ומשני דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון דכמו דפסול מעיקרא קודם שמנה כך פסול כששחט אמו היום ועלה פריך לקמן ולילקי נמי משום מחוסר זמן כיון שהוא פסול מוקדשין:
ובהכי ניחא לי מאוד מה שיש לתמוה לכאורה, אי נפרש דהכוונה היתה דבקדשים יהא מותר לשחוט או"ב והוכיחו מדסמך לי' לקדשים ש"מ דקדשים נמי אסור לשחוט או"ב והשתא תיקשי היכי מקשה ואימא בחולין אין ובמוקדשין לא והיינו משום דשור הפסיק הענין וקשה מה בכך הא העיקר הלימוד הי' מדכתיב מעיקרא ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה וסמיך לי' ושור או שה או"ב א"כ זה הלימוד נשאר קיים מדסמיך לי' דעכ"פ נוהג במוקדשין דאל"כ הוי לי' למיכתב בעלמא לא סמוך לקדשים ומה בכך דשור הפסיק להורות דנוהג בחולין ג"כ אבל מאיזה צד נדחה הלימוד מכח דסמיך לי' שלא יהא נוהג בקדשים גם יש לדקדק דהא השאלה היתה מנין שנוהג במוקדשין וא"כ זו השאלה ואימא בחולין אין היינו אותה השאלה ממש דמעיקרא חזרה למקומה א"כ לא הוי לי' לומר בהאי לישנא ואימא בחולין אין רק ואכתי מוקדשין מנ"ל או ואכתי אימא מוקדשין לא ובשלמא הקושיא ראשונה ואימא מוקדשין אין חולין לא אתי שפיר דהוא היפוך מה ששאל מעיקרא דילמא מוקדשין לא ובתר דמוכיח דנוהג במוקדשין משום דסמוך למוקדשין מקשה בהיפוך דילמא רק מוקדשין חולין לא אבל הקושיא דבתר הכי אינה קושיא חדשה רק שחזרה השאלה למקומה
ולהנ"ל ניחא מאוד דמעיקרא שאל מנין שנוהג במוקדשין שיהא בו פסול מוקדשין אבל שיהא מותר לשחוט או"ב במוקדשין לא ס"ד כלל דסתמא כתיב לא תשחטו ודייק מדסמיך למוקדשין ש"מ שיש בו פסול מוקדשין דאי רק איסורא כמו בחולין הוי לי' למיכתבי' בעלמא כמו כל איסורין וממילא הוי, אמרינן מסתמא דגם קדשים אסור ומדכתבי' קרא סמוך למוקדשין ש"מ שיש בו פסול מצד מוקדשין כמו מחוסר שמנה דסמוך לי' והדר מקשה דילמא רק במוקדשין קפיד קרא כמו מחוסר שמנה דאינו רק במוקדשין ומשני שור הפסיק הענין דהוי לי' למיכתב ואו"ב לא תשחטו ביום אחד ואהא מקשה קושיא חדשה כיון דאמרת דשור הוי הפסק להפסיקו מקדשים א"כ נימא דרק בחולין אסור ומוקדשין לא דאפילו איסורא ליכא והשתא אין ראי' ממה דסמיך למוקדשין דאי הוי נקטי' בעלמא הוי מוקדשין בכלל לאיסורא עכ"פ כמו חולין ולכך אסמכי' לקדשים ואפסקי' לידע דרק בחולין ובמוקדשין לא וכלל כלל לא ומותר לשחוט קדשים דהוא צורך גבוה או"ב ומשני דושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון והיינו שיש בו פסול מוקדשין כמו בענין ראשון דהיינו מחוסר שמנה ואפסקי' לידע דנוהג בחולין וזה ברור לפע"ד:
ובזה תבין על נכון הך סוגי' דערק כל הבשר דפריך או"ב ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והדבר תמוה היכן הוזכר מחוסר זמן לגבוה הא לא הוזכר רק מחוסר שמנה ימים ובזה בהדיוט באמת מותר לשחטו לכתחילה אבל מחוסר זמן של או"ב לא הוזכר רק בהך קרא או"ב לא תשחטו דכולל קדשים וחולין ובשניהם אסור לשחוט ושפיר יש לומר דאסור כששחט מכח תועבה [ועיי"ש בתוס' ודבריהם תמוהין מאוד כמו שאבאר במקומו בס"ד] ולהנ"ל ניחא בפשיטות דוודאי הך קרא או"ב בלי תשחטו כולל מסתמא קדשים וחולין וכתיב ושור להוסיף על ענין ראשון וכתבי' קרא סמוך לקדשים להורות דיש בו פסול מוקדשין כמו מחוסר זמן של שמנה דסמיך לי' והיינו שיהא פסול א"כ מוכח דלהדיוט שרי דאי גם להדיוט אסור מכח תועבה פשיטא דהוי תועבה בקדשים ולא צריך קרא שיהא מחוסר זמן בקדשים. ואין להקשות דילמא צריך קר שלא ידחה עשה דפסח הלאו דאי מצד הלאו בעלמא דחי הוי משא"כ אי הוי מחוסר זמן פסול בגופו דהוי כמו בעל מום דפסול לקרבן הא ליתא דאי אסור להדיוט מכח תועבה פשיטא דהוי פסול בקדשים מכח תועבה ולא שייך שידחה עשה [ועוד דהוי פסול בקדשים כיון שאינו ממשקה ישראל] וכל זה ברור ונכון לפע"ד ולקמן אי"ה פרק כל הבשר נדבר עוד מענין זה:
בא"ד ופריך בגמרא וכו' דקרא דמתנות לענין חולין כתיב וכו'. יש לתמוה למה להו להביא הגמרא הא במשנה עצמה קשה למה לי ק"ו תיפוק לי' בלא"ה למה לא ינהוג בכל מילי ובפרק הזרוע הקשו באמת במשנה עצמה למה לי ק"ו גם שם תירצו התוס' בסגנון אחר ממה שתירצו כאן רק משום ראשית הגז דאינו נוהג במוקדשין והכא תירצו דקרא דמתנות לענין חולין כתיב:
ונראה לי דהכל בדיוק ובכוונה כתבו כך והוא דידעו כאן דיש לומר דלכך צריך ק"ו במשנה משום דאיכא למילף מראשית הגז דאינו נוהג רק בחולין כמ"ש ריש הזרוע רק על הגמרא דפריך התם דאיכא למיפרך קשיא להו הא באמת לא איצטריך כלל ק"ו רק דלא נילוף מראשית הגז ואטו מראשית הגז ליכא פירכא הא איכא נמי למיפרך שאני ראשית הגז דלא שייך בקדשים דכתיב לא תגוז הלכך כיון דלא שייך גיזה בהקדש הילכך אפילו הקדיש בהמה חוץ הגיזה לא חייבו רחמנא משא"כ מתנות דאיכא בהקדש ג"כ חזה ושוק רק דמ"מ הוי ס"ד למילף א"כ כיון דאיכא ק"ו להיפוך מה בכך דאיכא למיפרך הק"ו מ"מ איכא למיפרך נמי הילפותא מראשית הגז ואכתי הוי כמו בעלמא דלכל מילי איתמר ואהא תירצו דקרא דמתנות לענין חולין כתיב משא"כ שהקשו על המשנה עצמה סגי להו לתרץ מכח ראשית הגז בלבד ושם במקומו הקדימו להקשות על המשנה ובגמרא לא הקשו שם שכבר תירצו כאן כנ"ל:
בד"ה אי מה קדשים כלאים לא. וא"ת תקשה לי' נמי מה קדשים שלא בפני הבית לא דכה"ג אשכחן וכו' וי"ל נהי דהיה צריך למיתני וכו' מקדש קדישי. דבריהם צריכין קצת ביאור דמה זה שכתבו דכה"ג אשכחן דהא היינו ממש הך גופה גם מה זה שכתבו דהוה צריך למיתני כי כפי הנראה כוונתם לחלק דרק לענין לפרש מתניתין שיהא לצורך אמרינן הכי לס"ד אבל לא שנאמר באמת כך שיהא צריך קרא לרבות אבל לפי זה לא הוי להו לומר נהי דהוה צריך למיתני רק נהי דצריך למיתני במתניתין אבל קרא לא בעי ולשון דהוה צריך למיתני משמע דבאמת לא תני ונראה לי דכוונתם דוודאי הך דהכא ודהתם אינן ענין אחד דהתם עיקר הכוונה כיון דכתיב בפרשת קדשים בעינן דוקא בזמן דנוהג קדשים היינו בזמן שנוהג קדשים נוהג או"ב בכל מילי אפילו אינו ראוי כלל להקרבה רק שיהא בזמן דנוהג קדשים אבל כאן קשיא להו דכמו דמקשה על כלאים ואפילו בזמן דנוהג קדשים מ"מ דקדשים אינן כלאים אף חולין כלאים לא והיינו דראוי שיהא דוקא דבר הראוי להקרבה ואפילו בחולין בעינן שיהא ראוי למזבח והיינו משום דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון דמיירי שהוא למזבח בעינן בחולין ג"כ שיהא ראוי למזבח א"כ קשיא להו שפיר למה לא נקט נמי הך דשלא בפני הבית דאינו ראוי להקרבה אין בו משום או"ב דמה נ"מ כלאים או שאין בית וקושיא זו הוי קשה ג"כ בהך סוגי' דשילוח הקן דלמה לי' לומר מכח דכתיב בפרשת קדשים ובעינן בזמן דנוהג קדשים בפשיטות הו"ל לומר בחזקה כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף וכו' ס"ד דבעינן אפילו חולין שיהא ראוי להקרבה ושלא בפני הבית דאינו ראוי להקרבה לא ואהא תירצו התוס' דנהי דלענין שיהא לצורך הי' יכול לומר שם דמהאי טעמא צריך למיתני והוי חידוש יותר ממה דקאמר השתא מכח שאין קדשים נוהגין אבל הכא לא שייך להזכיר זה להקשות באמת למה נוהג שלא בפני הבית הא אין ראוי להקרבה דמ"מ ראוי שיהי' קדשים דמיקדש קדשי ולא צריך קרא לכך אינו מזכיר רק כלאים דאינן ראויין להקדישן למזבח כלל אבל לפי האמת דמשני דנוהג בכלאים שאינן ראויין להקדישן כלל דאו לרבות כלאים ממילא לא שייך לומר רבותא מצד שאינו ראוי להקרבה שלא בפני הבית דהא אפי' בפני הבית שאינו ראוי להקרבה מ"מ נוהג או"ב לכך נקט טפי דס"ד דבעינן בזמן דנוהג קדשים עכ"פ ואז נוהג או"ב בכל מילי אבל בזמן שאין קדשים נוהג כלל אין או"ב נוהג כנ"ל:
אמנם עיקר קושית התוס' לק"מ לפע"ד כמ"ש בגמרא דפשיטא דלא הי' הכוונה להקשות שיהי' החולין ראויין למזבח דא"כ תיקשי לי' בעלי מומין ושאר פסולי קדשים רק כלאים דוקא קשיא כיון דחזינן דהקפידה תורה באו"ב על מין דוקא שיהא מין שור ושה לא מין אחר א"כ כיון דחזינן דאימעט כלאים והיינו שאין זה שור וכשב ועז רק כברי' אחרת א"כ כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון דקדשים ג"כ נוהג או"ב א"כ כמו דקדשים אינן כלאים לפי שאין זה שור ושה א"כ או"ב לא לינהוג בכלאים מהאי טעמא אבל שאר פסולים שאינו לפי שאינו שור ושה לא שייך למעט באו"ב דכיון דלענין חולין ג"כ אסור מאיזה צד נבעי שלא יהא פסול שאינו ראוי למזבח וזה ברור לפע"ד:
בד"ה ועוד שה כתיב. בלא רבא הוי מצי למיפרך וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא דעיקר הקושיא ועוד שה כתיב הוא רק לפי דוי"ו מוסיף על ענין ראשון והוי כמאן דכתיב עז ג"כ דהא על הך דמעיקרא קאי א"כ שפיר יכול להוציא כלאים ולא מצי להקשות רק מכח בנין אב הכל כמו שכתבתי באריכות שם בדרך השני. מיהו בלא"ה יש לי לומר שלא אמרו שם הכא מענינא דקרא שאין אתה יכול להוציא כלאים היינו לפי שאנו דנין על הך או דכתיב אי לרבות אתי או למעט אהא אמרינן דהיכי דכתיב שור ושה דבלי או אין אתה יכול להוציא כלאים והוי ממעטינן כלאים הוי או לרבות והשתא דוקא בלי או ממעטינן כלאים דבלי או הוי שור ושה ואין אתה יכול להוציא מהם כלאים אבל הכא דבאמת כתיב ושור או שה א"כ אין השור מחובר לשה כלל רק בפני עצמו הוי השה ואותו השה הוא כבש או עז א"כ שפיר אתה יכול להוציא כלאים מן השה הזה בפני עצמו ואי אפשר להקשות רק דהוי בנין אב שכל מקום שנאמר שה אינו רק או עז מב' צדדים או כבש מב' צדדים ולא כלאים זה לא מיקרי שה ועיין מה שכתבתי לקמן ע"ב בתוס' בד"ה או לרבות:
בא"ד וא"ת ואמאי לא גמרינן וכו'. יש לדקדק כיון דכתיב או לרבות כלאים ממילא מוכח דלא גמרינן משבת דהא בשבת אפי' כלאים נמי מיהו יש לומר דלס"ד קשיא להו דהך דרבא ממעט כלאים מבנין אב א"כ נהי דכלאים אימעט אבל נילוף שור שור משבת אלא דלפי זה הוי להו לתרץ מכח כלאים גופייהו כיון דלא הוי דומיא דשבת דאפי' כלאים וכאן כלאים לא ולמה להו מבהמה טמאה ולפי האמת דאו לרבות כלאים ממילא מוכח מדכתיב או לרבות דלא נילוף משבת וצריך לומר דמ"מ קשה לפי האמת דכתיב או לרבות מ"מ נילוף משבת אפי' חי' ומ"מ צריך או לרבות כלאים דלא נילוף מבנין אב למעט כלאים ושפיר קשיא להו השתא דכתיב או נילוף שור שור משבת ואפי' חי' כיון דכתיב או לבטל הבנין אב דרבא ואהא תירצו כיון דלא שייך בטמאה ומשום דלא סגי להו בהכי דאיכא למימר שאני טמאה דהא על שחיטה קפיד קרא ובבהמה טמאה לא שייך שחיטה אבל מ"מ נילוף כל מילי דאית בהו שחיטה כגון חי' ואהא תירצו עוד כיון דכתיב או לרבות ע"כ לא ילפינן משבת דאי ילפינן למה צריך או ואי משום דלא נימא בנין אב לא לכתוב כלל שה אבל לס"ד לא שייך תירוץ זה כלל דאיצטרך שה לבנין אב למעט כלאים רק בס"ד בלא"ה לא קשיא אפי' לא נחשוב זה לתירוץ מכח בהמה טמאה דלא שייך בה שחיטה מ"מ לא הוי כמו שבת מכח כלאים גופייהו ולפי שיש מקום לומר דשאני כלאים דכתיב שה לבנין אב דכלאים לא אבל חי' שפיר יש ללמוד לזה כתבו עוד דהא חזינן דבלי בנין אב הוי ממעטינן כלאים מכח דלא הוי דומיא דקדשים א"כ ממילא אימעט חי' אבל לפי האמת אין זה תירוץ דכיון דרבי רחמנא כלאים דלא הוי דומיא ואיצטרך לרבויי דלא נמעט מכח בנין אב או מכח דומיא דקדשים א"כ יש לרבות חי' מכח ג"ש דשבת אף דלא הוי דומיא דהא נמי הוי כמו ריבוי דאו רק לפי האמת בלא"ה לא קשיא דלא הוי דומיא דשבת מכח כלאים גופה ואתי שפיר כל דברי התוס' מה שהביאו כל הני תירוצים דבכלהו אתי שפי בס"ד ומסקנא בכל אופן ודוק:
דף עח:
בגמרא אילו נאמר שור ושה ובנו וכו' מאי לאו מאו נפקא לי' לא מאותו. איכא למידק כיון דקתני אילו נאמר שור ושה ובנו הרי בהדיא דנפקא לי' מתרווייהו. ונראה לי דהכי קאמר דוודאי ידע התנא דאי הוי נקט חד מינייהו שוב אי אפשר לטעות עד שישחוט שור ושה ובנו רק לפי' דאנו צריכין עוד לימוד מחד מהנך לדבר אחר א"כ אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו נהי דהוי ידעינן דאפי' לא שחט רק שור ובנו חייב אבל לא הוי ידעינן אותו לימוד האחר דצריך לגופי' שאין צריך שור ושה ובנו והיינו דקאמר אי לא נאמר תרווייהו הוי אמינא עד שישחוט שור ושה ובנו לכך כתיב תרווייהו דיהא חדא להך וחדא לדרשה אחרת ומשמע לי' למקשה דמסתמא קרא קמא דהיינו או אתי להך מילתא דמיירי בי' שלא ישחוט שור ושה ובנו ואותו לדרשה האחרת שלא הוזכר כאן ומאותו לא שייך לרבות כלאים וע"כ דאותו להך דחנניא א"כ לא מוכח לרבות כלאים ומשני דהכוונה אותו שלא ישחוט שור ושה ובנו ואו לדרשה אחרת דהיינו לרבות כלאים. אלא שיש לדקדק דפריך לחנניא לחלק מנ"ל דהא פשיטא דוודאי מוכח לחלק דאפי' תימא דאותו לדרשה אבל פשיטא אי כתיב אותו אי אפשר לומר עד שישחוט שור ושה ובנו וכן נמי כיון דכתיב או לרבות כלאים ע"כ לא בעינן שישחוט שור ושה ובנו רק הוי לי' להקשות כלאים מנא לי' כיון דהני קראי איצטרך דאי הוי קתני חד לא הוי ידעינן לרבות זכרים דצריך לחלק וצריך לומר דכך הכוונה באמת איזה קרא אחר יש לו דנשמע מיני' לחלק עד שנדרוש מהני תרי קראי חד לכלאים וחד לזכרים ומשני דסבר כר' יונתן:
שם אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל. והיינו דסמך קללה לאב וסמך קללה לאם דכל אחד מהם שקלל חייב. ואיכא למידק למה לי' למיכתב הכי וכי לא הוי סגי לי' לכתוב אביו או אמו כמו בעלמא דכתיב או לחלק ולמה לי' למיכתב ואת אמו עד שמתוך זה צריך קרא אביו ואמו קלל ונראה לי דאי הוי כתיב או הוי מחלקינן אותם לגמרי דחייב על אמו אף שאינו חייב על אביו לכך כתיב ואת אמו להורות שאינו חייב על אמו עד שיהא בגדר שאי הי' מקלל אביו ג"כ הי' חייב עליו אבל הבא מן העכו"ם שאינו חייב על אביו אפילו על אמו אינו חייב ובפרשת משפטים דכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת איצטרך למקלל אחר מיתה והתם נמי דוקא היכי דחייב על שניהם מיהו לא ידעתי מנא לי' לר' יאשי' במקלל אחד מהם אחר מיתה דחייב שמא אחר מיתה דוקא במקלל שניהם ועמ"ש בתוס' בד"ה עד בענין זה:
שם ת"ל אותו אחד ולא ב' אחר שחלק הכתוב זכינו לדין וכו' תמי' לי דהיכי קאמר לעיל בפשיטות דלרבנן מייתר להו אותו הא אדרבא צריך אותו לאחד ולא ב' שלא יהא נוהג בזכרים ונקיבות ואי משום דבתר דקאמר ואם נפשך לומר דהיינו דניחא אותו זכר משמע. הרי הוא אומר בנו מי שכרוך אחריו יצא זכר שאינו כרוך אחריו א"כ תו לא צריך אותו לאחד ולא ב' רק לחלק אתי אבל תימא לומר דמעיקרא הוי ס"ל כר' יונתן או דס"ל או לחלק וכלאים לא ותיכף תוך כדי דיבור סובר כר' יאשי' ואו לרבות כלאים ומאיזה צד החליף שיטתו באותו ברייתא בענין אחר הנוגע לשאר מקומות במה שנחלקו ר' יאשי' ור' יונתן או בענין כלאים דלא מיירי בהכי כלל הכא ובוודאי יש לפרש בפשיטות דהכי קאמר דאם נפשך לומר דהך אחד ולא ב' היינו וכר ולא נקיבה משום דאותו הכי משמע א"כ אם אתה דן ממש מעוות זה הרי הוא אומר בנו שכרוך אחריו ולא זכר שאינו כרוך אחריו א"כ הרי שני המשמעות סותרין זה לזה וע"כ אין לנו לדון ממשמעות כלל וחזר הדין כיון דידענו שחלק הכתוב אחד ולא ב' ילפינן משילוח הקן נקיבות ולא זכרים ואדרבא אי נפרש דבאמת מבנו ילפינן דוקא נקיבות ולא זכרים א"כ כל השקלא וטרי' משילוח הקן בטל למסקנא והוי לי' לומר תיכף זכרים ולא נקיבות דכתיב בנו מי שכרוך אחריו ולא זכר. ומ"מ יש לומר דדייק מדקאמר יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ולמה לי' לומר משום דבנו משמע זכר לא והרי לחנניא אינו מורה רק דנוהג בנקיבה דאי זכר לא הרי יש סתירה בכתוב כיון דסובר אותו משמע זכר וע"כ דאין במשמעות בנו רק דנוהג בנקיבה א"כ הוי לי' לת"ק נמי להכריח דבריו דכיון דאותו מורה אחד ולא ב' א"כ אי אפשר לומר דאותו אחד היינו זכר דהא בנו משמע נקיבה וע"כ נקיבה ולא זכר ומדדייק יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ש"מ שאינו רוצה לדרוש אחד ולא ב' דצריך אותו לחלק וא"כ נימא מדכתיב אותו ולא אותה זכר משמע לכך הוצרך לומר דבנו מפקיע זכר בפי'. מיהו עדיין יש לומר דהוכרח ת"ק לומר דמשמעות בנו דזכר לא דלא סגי לי' במה שיש במשמע נקיבה דא"כ מנ"ל לאפוקי אותו ממשמעותי' דזכר למידרש אחד ולא ב' נימא דאותו אתי לרבות זכר דלא נילוף משילוח הקן וע"כ הוצרך לדחות דאי אפשר לדון ממשמעות דבנו משמע בהיפוך זכר לא א"כ אין לנו לדון ממשמעות רק אותו אחד ולא ב' וילפינן משילוח הקן נקיבות ולא זכרים ואפ"ל דהך אותו לחלק כולל כל מה שיש לחלק דהיינו דלא נימא דנוהג בב' וגם דלא נימא דשור ושה בנו דהי מינייהו מפקת ועדיין צ"ע ואפשר לומר עוד דעיקר מה דאמר לעיל הניחא לרבנן דמייתר להו היינו דלא בעי אותו לזכר א"כ ממילא אף דמספקא להו לרבנן אי נדרוש משמעות דקרא ולא צריך אותו לא' ולא ב' או דלא נדרוש משמעות ודרשינן אותו ולא ב' א"כ הך תנא דסובר או"ב נוהג בכלאים סובר לדרוש ממשמעות ורבנן דחנניא לא פליגי עלי' דמודי דאפשר דדורשין משמעות ועכ"פ נוהג מספק אבל חנניא דלא מייתר לי' אותו ובעי לרבות זכר א"כ הוי לי' לחלוק דאינו נוהג בכלאים וע"כ דסבר כר' יונתן ועמ"ש (ריש דף ע"ט) בגמרא בד"ה ולחנניא. והנה רש"י ז"ל פי' דטעמא דת"ק דחנני' דס"ל אין חוששין לזרע האב וכן משמע באמת לכאורה לקמן (דף ע"ט) אבל לקמן אבאר מה שיש לדון בזה:
בתוס' בד"ה זה בנה אב פ"ה וכו' וקשה לפירושו וכו' משמע בהדיא דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים עכ"ל. הנה לא נתבאר עיקר קושיתם שאם נתכוונו לומר בפשיטות כיון דאמר התם דלא כר"י דאי כר"י משה כשבים נפקא ש"מ דבנין אב דרבא לאו מהתם הוא. הא וודאי לא קשיא מידי לכאורה דלימוד ר' יהושע הוא מדכתיב כבשים בלשון רבים ש"מ שיהא אמו כבשה ואביו כבש ואין זה בנין אב לכל מקום שנאמר שה אבל רבא יליף לה משה כבשים ושה עזים דאין שה רק מכבשים או מעזים לא מתרווייהו וזה בנה אב כל שה שאינו רק או מכבשים או מעזים לא מתרווייהו וכן פירש"י ז"ל להדיא במרובה דר' יהושע מכשבים יליף ורבא משה ואם נתכוונו להקשות דכיון דלא איצטרך דרבא רק להא מילתא לפסול טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא א"כ ע"כ דשורש בנין אב שלו במקום אחר הוא דאי באותו מקום היכי שייך לומר זה בנה אב לאיזה ענין בנה אב דכאן אינו צריך בנין אב דבמקומו מוכרח ובמקום אחר לא איצטרך רק כאן וע"כ דמשה דפסח דריש בנין אב לשה כשבים לטמא הנולד מן הטהור ולא כר' יהושע דלמדו במקומו משה כשבים ולדידי' אין צריך לבנין אב דפסח זה נראה באמת כוונת התוס'
אמנם המעיין בסוגי' דמרובה יראה דהכוונה דלא חזר בו ממה שאמר מעיקרא דאיצטרך לפטר חמור רק דמקשה על זה לר"א דס"ל כלאים מעז ורחל מיקרי שה לפדות פטר חמור ומשני דאיצטרך לפטר חמור לכלאים הבא מטהור שעיבורו מן הטמא ולהא ילפינן מבנין אב דשה כשבים דזה לא מיקרי, שה ולא כר' יהושע דמכשבים יליף א"כ שפיר מיקרי שה א"כ ליכא למילף מינה לפטר חמור רק משה שה דשה כשבים ושה עזים ילפינן וא"כ הוי שפיר בנין אב לכל מקום דכתיב שה ואיצטרך לפטר חמור ושורש הבנין האב הוי שה כשבים ושה עזים ובנה אב לפטר חמור:
מיהו הא קשיא לפי מה שפירש"י דבנין אב דרבא משה כשבים לענין דכל שעיבורו מן הטמא לא מיקרי שה ואסור א"כ למאי איצטרך בנין אב לפטר חמור כיון שאסור באכילה מאיזה צד יהא מותר לפדות בו כיון דהוי בהמה טמאה והרי טריפה אין פודין בו ואפשר לומר דע"כ לא מרבינן התם לאסור טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא רק כשזה שאנו דנין הוא טמא דהיינו שיש לו סימני טומאה שהוא קלוט אבל כשהוא טהור בוודאי מותר באכילה כיון שנולד מן הטהור והשתא איצטרך הך דרבא לפטר חמור ולאינך דמייתי התם דנהי דכלאים אימעט בלא"ה אבל כי הך שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא והוא טהור ס"ד דעדיף והיינו לא מבעי' למסקנא דהך עיבורו מן הטמא לאו דהוא טמא גמור שאין טהור מוליד מן הטמא כלל רק שהי' קלוט בן טהור וקרי לי' טמא לפי שהוא קלוט א"כ וודאי עדיף מכלאים שלא נתערב בכאן ב' מינים כלל אלא אפי' לס"ד דמבהמה טמאה אתי מ"מ ס"ד כיון דמותר באכילה דבתר אמו שדינן לי' אלמא דלא חיישינן לזרע האב כלל א"כ ס"ד דהוי לי' שה קמש"ל דלא מיקרי שה רק אי אביו שה ואמו שה כדחזינן בשה כשבים ושה עזים דממעטינן טמא מהאי טעמא דלא מיקרי שה רק מב' צדדים א"כ אפי' הוא טהור שאינו קלוט אבל שה לא הוי והשתא הך בנין אב דרבא איצטרך לכל הני דמייתי התם וכ"ש לפטר חמור כיון שהוא טהור ואמו שה ומותר באכילה מכח אמו ס"ד לפדות בו:
אמנם יען שיש לי לדקדק בפירש"י כאן גם ליישב סוגית הש"ס בכורות (דף ז' ע"א) מה שהקשו שם התוס' בד"ה עד שיהא גם ליישב על נכון הסוגי' דמרובה הנ"ל אפרט מקודם כל מה שיש להקשות באלה הסוגיות כאן ובבכורות ובמרובה ואח"כ אומר דרך כלל מה שנראה לי ברור בישוב כל הנ"ל והוא שיש לדקדק כאן בפירש"י דפי' דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים ש"מ דלא מיקרי שה רק או מכשבים או מעזים לא כשבא מתרווייהו ויש לתמוה הא בבכורות (דף ז' ע"א) נחלקו ר"א ור"י בהך קרא שה כבשים ושה עזים דר"י אוסר טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודריש לה משה כבשים עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ור"א ס"ל דאפי' עיבורו מן הטמא טהור ודריש לה שה שה מכל מקום אפי' מצד אחד א"כ הך בנין אב דרבא משה כשבים הוי דלא כר"א ודלא כר"י דאי כר"י הא דריש לאסור משה כשבים עיבורו מן הטמא ואי דריש שה שה ג"כ לענין כלאים א"כ יהא כלאים אסור כמו עיבורו מן הטמא והרי לכ"ע כלאים מותר באכילה ואי כר"א הא דריש שה שה מכל מקום ואפי' עיבורו מן הטמא וכ"ש כלאים ועכ"פ אי אפשר שידרוש שאין שה רק מב' צדדים כבש או ב' צדדים עז גם קשה בהך סוגי' דבכורות דקאמר התם מעיקרא דר"א אומר לא בא הכתוב אלא להוסיף על המותר ש"מ דמאת זה לא תאכלו דריש והדר קאמר או אינו וכו' וכבר כתבו שם התוס' דלשון ר"א מגומגם עיי"ש גם יש לדקדק בהך סוגי' דמרובה דקאמר ודלא כר"י וקשה חדא הא התם אליבא דר"א קיימינן והרי ר"א דריש להתיר מהך קרא לא למעט גם למה לא קאמר מעיקרא דקאמר דצריך לפטר חמור והוי לי' לומר דלא כר"י דאיהו דריש לאיסור מהך קרא והרי כלאים מותר באכילה לכ"ע:
וטרם שנאמר ליישב כל הנ"ל אומר מעיקרא דאפי' לר"י דדריש מכשבים לאסור עיבורו מן הטמא דקרא בהיתר אכילה משתעי מ"מ אינו סותר בנין אב דרבא דעכ"פ בנין אב הוי דשה לא מיקרי עד שיהא מב' צדדים כשב או מב' צדדים עז רק דלענין איסור וודאי אין קפידא בזה דוקא שיהא שה דהא כיון שב' צדדיו היתר מאיזה צד יהא אסור [תדע דאי יש לו ב' סימנים מותר אפי' לר"י אפי' עיבורו מן הטמא] רק דעכ"פ שה לא מיקרי בהכי והיינו דלא קאמר במרובה מעיקרא כדבעי למימר לפטר חמור דהוא דלא כר"י דאי כר"י הא אסור דהוא דריש לאיסור עד שיהא אמו כבשה ואביו כבש והיינו כיון דהך דרבא לענין כלאים מעז ורחל איתמר הוי שפיר כר"י דנהי דיליף מכשבים לאסור עיבורו מן הטמא מ"מ איצטרך בנין אב לפטר חמור להוציא כלאים מעז ורחל והבנין אב הוא מכח שה שה דלא מיקרי שה רק בבא מב' צדדים כבש או ב' צדדים עז ולא מזה ומזה אבל כר"א לא אתיא כלל דאיהו דריש שה שה להתיר עיבורו מן הטמא ונהי דיש לומר בנין אב דוקא הכא דכתיב שה שה הוי עיבורו מן הטמא ג"כ דשה שה מכל מקום קאמר אבל בעלמא דכתיב רק שה אינו כולל עיבורו מן הטמא אבל עכ"פ אין כאן בנין אב על כלאים מעז ורחל דלא הוי שה והיינו דר"א מתיר באמת כלאים ולדידי' צריך לומר דהבנין אב הוא לעיבורו מן הטמא והיינו דוקא התם דכתיב שה שה אמרינן אפי' כל דהו אפי' עיבורו מן הטמא אבל בעלמא דלא כתיב רק שה בלבד אין עיבורו מן הטמא בכלל שה ואין פודין בו אף שהוא מותר באכילה לדידי' מ"מ אין פודין בו מכח הבנין אב והיינו דקאמר בפשיטות מעיקרא לפטר חמור לכלאים הבא מעז ורחל והיינו כר"י לא כר"א ופריך ולר"א דמתיר לפדות בכלאים והיינו דהוי שפיר שה ולא אימעט מהתם היכי דלא כתיב רק חד שה רק עיבורו מן הטמא ולא כלאים ולא דריש בנין אב דרבא דצריך שה שה להורות אפי' כל דהו דהיינו עיבורו מן הטמא א"כ למאי איצטרך בנין אב ומשני דאיצטרך בנין אב לעיבורו מן הטמא והוי הבנין אב לשיטת ר"א מדגלי קרא שה שה מכל מקום אפי' עיבורו מן הטמא ש"מ דבחד שה לא הוי נכלל עיבורו מן הטמא א"כ ממילא בפטר חמור דלא כתיב רק חד שה אין בכלל שה עיבורו מן הטמא אבל לר"י לא צריך בנין אב להוציא עיבורו מן הטמא מכלל פטר חמור דפשיטא כיון דטמא הוא אין פודין בו ולזה לא צריך בנין אב דשה ולכך קאמר דלא כר"י דנהי דאליבא דר"א קיימינן מכל מקום סלקא דעתך לומר דגם לר"י צריך בנין אב דשה כיון דמכשבים לא נפקא דהתם שה כתיב וא"כ יש לומר דבהא מודה ר"י לר"א דמתיר בכלאים ובנין אב להוציא מפטר חמור עיבורו מן הטמא ואהא קאמר דהא ליתא דמכבשים גופייהו נפקא אף למקום דכתיב שה ולא כבש דכיון דטמא הוא פשיטא דאין פודין בו רק איהו ע"כ אינו מתיר בכלאים בפטר חמור ופליג נמי אר"א בהא ושפיר צריך לדידי' בנין אב להוציא כלאים מעז ורחל בפטר חמור אף דהוא מותר לכ"ע מ"מ אין פודין בו דלא מיקרי שה והשתא שפיר גרסינן ר' אליעזר בתרווייהו וכמו כן אתי שפיר הך לא בא הכתוב והיינו דתרווייהו איצטרך את זה לא תאכלו וגם שה שה דאי מקרא דשה שה ס"ד עיבורו מן הטהור גלי קרא זה דאפי' עיבורו מן הטמא ומ"מ איצטרך שה שה דאל"כ הוי ס"ד דפודין בו ג"כ קמש"ל שה שה להיות בנין אב לכל מקום דלא כתיב רק שה פעם אחת אימעט עיבורו מן הטמא ועוד דבלי שה שה ס"ד דזה לא אתי רק לעיבורו מן הטהור ולר"י אתי שה שה להוציא כלאים מעז ורחל בפטר חמור אף דמותר באכילה אין פודין בו דלא מיקרי שה ואתי שפיר הכל בלי גימגום כלל:
ונראה לי דגם רש"י ז"ל בפרק מרובה שם נתכוין לזה אף דפי' דבנין אב דרבא לפסולא משה נפקא ודר"י מכשבים נפקא לאו למימרא לענין איסור דכיון דאסור פשיטא דאין פודין בו ולאיזה מקום בנה אב ועוד דהוי דלא כר"א ולא כר"י דר"י יליף מכשבים ור"א מתיר עיבורו מן הטמא רק לענין פסול דפטר חמור קאמר דלר"י דאוסר באכילה מכשבים שוב לא צריך בנין אב דוודאי אין פודין בטמא רק הך דרשה דכשבים לית לי' כלל ויליף פסול פטר חמור משה מבנין אב כמו שכתבתי ואתי שפיר הכל וכל זה ברור ונכון לפע"ד ומיושב כל קושיות התוס' ועמ"ש בסמוך:
בא"ד תדע וכו' ובאמת גם לפירש"י לק"מ כמו דמסקי התום לפי פירושם דבנין אב הוא מפסח כמו כן ניחא לפירש"י דבנין אב הוי משה כשבים והיינו דוודאי טריפה ושחוטה ילפינן בגז"ש שה שה מפסח אבל כלאים יש לרבות מתפדה תפדה כיון דהוי שה מב' צדדין לכך צריך בנין אב דשה כשבים להוציא כלאים והיינו דקרי לה התם גז"ש מפסח והכא קרי לי' בנין אב ש"מ דזה ילפינן שה שה גז"ש מפסח וכאן ילפינן משה כשבים ושה עזים דלא מקרי שה רק כשהוא מב' צדדים כשב או ב' צדדים עז והיינו דלא ממעטינן טריפה ושחוטה באו"ב וגניבה מבנין אב דהך בנין אב דשה כשבים אינו מלמד רק דלא מיקרי שה רק מב' צדדים אבל טריפה ושחוטה פשיטא דמיקרי שה דהוי מב' צדדים שווין והא וודאי אין להקשות למה לא נמעט טריפה ושחוטה באו"ב וגניבה מגז"ש דשה שה מפסח חדא דגז"ש לא ילפינן בכל מקום רק בנין אב ועוד דע"כ גז"ש ובנין אב נתבטלו בגניבה ואו"ב כיון דכלאים נוהג בהן אלמא דבנין אב וגז"ש לאו עלייהו קאי ותירוץ זה אתי שפיר גם לפי' התוס' ואין צ"ל דשמא אינו מופנה רק כיון דנתרבה כלאים אף שאינו קרוי שה ה"ה טריפה ושחוטה כמ"ש התוס' כה"ג לעיל בד"ה ועוד שה דמהאי טעמא לא ילפינן באו"ב שור שור משבת. גם מה שכתבו דהשתא ניחא דלא קאמר במרובה למאי הלכתא לטריפה ושחוטה לא הבנתי כלל כיון דבהדיא קאמר רבא להוציא כלאים היכי יאמר טריפה ושחוטה אבל לעיבורו מן הטמא הוי שפיר כלאים גם לא ידעתי היכי שייך למעט טריפה ושחוטה בקדשים הא טריפה אימעט מן הבקר להוציא טריפה ושחוטה לא שייך למעט כיון שצריך לשחוט לשם קרבן היכי יביא שחוט ועוד היכי מצי למילף גז"ש דבקדשים כתיב כשב ולא שה וע"כ כוונת התוס' לפטר חמור לר"א דמתיר כלאים והא נמי לא קשיא כיון דלא יליף מבנין אב להוציא כלאים ממילא לא ילפינן ג"כ טריפה ושחוטה וכ"ש דלא קשיא לפירש"י דהכוונה בנין אב משה כשבים דאי אפשר למעט טריפה ושחוטה רק מה שאינו שה. גם בעיקר דבריהם דבנין אב הוי מפסח צ"ע דלא שייך בנין אב רק אי גוף הדבר אינו כך רק כך אבל משה דפסח אטו טריפה ושחיטה וכלאים מוכח דאינו שה רק מתנאי הפסח הוא שיהא כך ואין זה רק גז"ש ולא בנין אב אבל שה כשבים ושה עזים הוי בנין אב ממש דמוכח מדכתיב שה בכשבים ושה בעזים דאין נקרא שה רק אי בא מב' צדדים כשבים או ב' צדדים עזים גם הקושיא האחרונה אינה אלא לפי פירושם אבל לפירש"י אתי שפיר בלא"ה:
בד"ה או לרבות את הכלאים. אע"ג דמאו כשב ממעטינן כלאים הכא מענינא דקרא כדאמר במרובה. לפי מה שכתבתי בגמרא אין צורך לזה דוודאי גם המקשה ידע מהך סוגי' דמרובה ועיקר הקושיא היתה דהכא אפי' למעט הוי שפיר מענינא דקרא כיון דוי"ו מוסיף על ענין ראשון והתם כתיב עז ג"כ והוי כמאן דכתיב הכא עז רק התרצן משני לי' דכיון דכתיב או כשב למעט ממילא הוי ענינא דקרא לרבות דלולא או ראוי לומר מה קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא והוי שפיר או לרבות. ומיהו לא הוי מצי התוס' לומר דלכך הוי או לרבות משום דבלי או הוי ממעטינן מכח בנין דרבא דהא ליתא דבלי או אין כאן בנין אב כלל מכח ושור דכתיב בהדי שה כמ"ש התוס' במרובה לכך כתיב או שיהא בנין אב (כמ"ש לעיל והשגתי על פי' מהרש"א במרובה שם] רק מחמת קדשים דאינן כלאים ודאי הוי לן למעט לולא קרא או ואולי גם התוס' נתכוונו לזה ולא הי' כוונתם כדאמר במרובה רק להך סברא דכל דענין הכתוב למעט יש לדרוש או לרבות והיכי דענין הכתוב לרבות ש לדרוש או למעט אבל הכא אין צורך להך משום דאין אתה יכול להוציא כלאים דבלא"ה יש למעט מכח מה קדשים כלאים לא:
בא"ד וא"ת והיכי פריך לעיל וכו'. דבריהם צריכין ביאור ויש לדקדק הרבה חדא במה שכתבו להוכיח דכלאים בקדשים ליכא כדקאמר אי מה כלאים בקדשים לא והרי פתחו לומר אע"ג דמאו כשב ממעטינן כלאים א"כ מזה מוכח דכלאים בקדשים ליכא ומה זה שהביאו ממה שאמרו לעיל אי מה כלאים בקדשים לא מאחר שכבר זכרו תיכף מקור הלימוד מקרא דכלאים בקדשים לא גם לשונם מגומגם אמאי איצטרך ולפי הענין הוי להו לומר למאי איצטרך ולא לשון אמאי איצטרך כאילו הוקשה להם מפני מה דרשינן לרבות כלאים. גם לא הבנתי כלל נהי דהמקדיש כלאים אינן קדושים אבל קדשים שילדו כלאים קדושים הן רק שאין מקריבין ושפיר צריך לרבות בהו כלאים דנוהג בהן או"ב. ועוד מאיזה צד הקשו בס"ד מהך או לרבות כיון דרק השתא מסיק הכי ומעיקרא לא ס"ד כלל ולפי האמת שפיר נוהג גם בחולין וצריך או לרבות:
ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי אי נימא דאינו נוהג רק במוקדשין אי אפשר לומר כלאים רק בולדות קדשים דקדשים עצמן אינן כלאים כלל מכח קרא או כשב ואינן קדושים כלל רק בולדות קדשים קשיא להו דכיון דאמר לעיל אי מה קדשים כלאים לא ע"כ דאפי' ולדות קדשים אינן קריבין למזבח דאי ולדות קדשים כלאים קריבין א"כ פשיטא דליכא למימר דבחולין כלאים לא כמו קדשים כיון דבקדשים נמי יש כלאים ושפיר יש לומר דבהן וכן בחולין נוהג או"ב וע"כ דאפי' ולדות קדשים אינן קריבין כלאים וכיון דכתיב וי"ו מוסיף ראוי לנו לומר כשם דהך קדשים דמעיקרא אינן כלאים דהא אינן קריבין כך או"ב דבתר הכי אינו נוהג בכלאים ועכ"פ מוכח מהא דקאמר ומה קדשים כלאים לא דאין כלאים קריבין כלל אפי' ולדות קדשים ואהא קשיא להו מפני מה אמרינן דאו לרבות כלאים כיון דאינו נוהג רק במוקדשין דקריבין למזבח ולא בחולין א"כ ולדות קדשים גריעי מחולין דאילו חולין ראויין להקדיש ולהקריב למזבח וכלאים של ולדות קדשים אינן ראויין למזבח כלל א"כ מהא גופה מוכח כיון דמרבינן כלאים דנוהג אפילו בחולין דאמי נרבי כלאים בקדשים וחולין לא כיון דאמרינן דאקדשים דמעיקרא דוקא קאי והרי לא מיירי רק בראויין להקרבה, א"כ כלאים של ולדות קדשים אף שהן קדושים כיון שאינן למזבח לא עדיפי מחולין וזה שכתבו אמאי איצטרך והכוונה אמאי אמרינן דאיצטריך או לרבות כלאים דמ"ש מחולין כיון שאינן קריבין למזבח כלל אפי' ולדות קדשים כדאמר לעיל אי, מה קדשים כלאים לא דע"כ אפי' ולדות קדשים אינן קריבין כשהם כלאים וליכא למימר דמעיקרא הוי ס"ד או לחלק א"כ היכי משני, ושור הפסיק הענין שהרי הוצרך להפסיק שלא הי' יכול לומר ואותו ואת בנו שבא לומר או לחלק והוצרך לומר שור או שה ואי משום דאי הוי כתיב ואותו ואת בנו ג"כ ידעינן לחלק א"כ או למאי אתי ואי אפשר לומר רק או דאתי לרבות או למעט והשתא תרווייהו אי אפשר דלמעט לא צריך קרא כיון דאינו רק במוקדשין והרי אין כלאים במוקדשין ולרבות ג"כ אי אפשר דמאיזה צד נרבי כלאים כיון דבחולין אינו נוהג ומהא גופא צריכין אנו להכריח דנוהג בחולין ג"כ ובשלמא בתר הכי דמשני ושור וי"ו מוסיף דפריך אי מה קדשים וכן מבנין אב ולא ס"ד או לרבות, היינו משום דמנא לן דלרבות הא חזינן או כשב למעט א"כ הכא נמי למעט ועוד דיותר יש לומר דנכתב או כדי שיהא בנין אב דכלאים לא והש"ס משני הכא מענינא דקרא או משום דאין אתה יכול להוציא כלאים או משום דמאי קדשים כלאים לא לכך צריך או לרבות אבל מעיקרא כדמקשה במוקדשין אין חולין, לא פשיטא דע"כ הוי ס"ל או לרבות או למעט א"כ למעט אי אפשר ולרבות ממילא יהא מוכח דנוהג בחולין דאי אינו נוהג בחולין היכי נימא דקרא מרבי כלאים דגריעי מחולין ואהא תירצו דמעיקרא הוי ס"ד דהך או לדרשה אחריתי והיינו לא לחלק ולא לרבות ולא למעט רק לדרשה אחריתי:
מיהו בעיקר קושית התוס' נראה לי דלא קשיא דשפיר איצטריך או לבהמת חולין שבאה על בהמת קדשים ונולד ולד דיש בו משום או"ב דאף דאינו נוהג בחולין היינו בחולין גרידי אבל כל שהם קדשים מצד האם אף אי חשיב גם זרע האב מ"מ מצד האם יש בו משום או"ב ולא בא כלל לרבות כלאים שאינן ראוין למזבח רק לבהמה של קדשים שנולדה מחולין וקדשים דראוי' למזבח ואף דאי כולה חולין אין או"ב נוהג בה אבל כשהוא קדשים מצד אחד נוהג בו או"ב ולא מבעי' למ"ד חוששין לזרע האב דצריך קרא אלא אפילו למ"ד אין חוששין נראה לי דצריך קרא דאל"כ תיקשי למ"ד אין חוששין לזרע האב מה צריך קרא או לרבות כלאים כיון שאין זרע האב כלום הרי הוא כשב גמור או עז גמור וע"כ כיון דלכ"ע פסול למזבח דאו כשב ממעט כלאים ס"ד שלא יהא האו"ב נוהג בו א"כ ה"ה חולין וקדשים ס"ד דהוי ב' מינים כמו כלאים דהא חזינן מנהיג בשור פסולי המוקדשין חייב משום מנהיג בכלאים דהיינו חולין וקדשים שיש בו א"כ כ"ש חולין ומוקדשין שהולידו קמ"ל דמ"מ כיון שראוי למזבח ע"י שיקדיש חלק החולין ממילא לא נפיק מכלל או"ב מחמת חלק המוקדשין כנ"ל אבל הא אין לומר דקמש"ל קרא אי הבן חולין והאם קדשים והבן הוא כלאים דאי שחט הבן ואח"כ האם חייב משום או"ב דהא ליתא חדא כיון דאינו נוהג בחולין כ"ש שאינו נוהג בצירוף שהרי אפילו לפי האמת דנוהג בתרווייהו הוצרך לאשמועינן במתניתין דנוהג בצירוף ועוד דהא איכא קרא מיוחד לרבות בנו ואותו וקשה למה לי קרא כיון דאו לרבות כלאים לא משכחת לה רק בבנו ואותו ודו"ק אבל מה שכתבתי נראה לי נכון:
בד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וא"ת ולר' יאשי' וכן גבי לבישת כלאים וכו' ור' יונתן וכו'. יש לדקדק מה בכך דסובר ר' יאשי' בלי יחדיו ג"כ הכוונה שניהם אבל פשיטא דמודה ר' יאשי' דאפילו בלי קרא דאביו ואמו קלל אבל מ"מ לא בעינן שיקלל שניהם בקללה אחת רק אפילו קלל אביו ואח"כ קלל אמו חייב רק דס"ד דצריך לקלל שניהם ואי קלל אביו בלבד או אמו בלבד אינו חייב אבל עכ"פ אין צריך שיקלל שניהם בבת אחת א"כ צריך קרא יחדיו שלא יחרוש בבת אחת דוקא ואדרבא לר' יונתן קשיא טפי דהיכי ס"ד בשור וחמור בלי יחדיו שלא יחרוש בשור בלבד ובחמור בלבד דהא ילפינן שור שור משבת א"כ יהא אסור לחרוש בשום בהמה כלל ולא בשום ברי' דהכל בכלל שור כמו בשבת גם יש לדקדק שלא הקשו תיכף מלבישת שעטנז כמו שהקשו מלא תחרוש, ונראה לי דכוונת התוס' דלר' יונתן ניחא להו דהך יחדיו לא איצטרך רק כדי למילף בעלמא דלא כתיב יחדיו דמשמע אחד בפני עצמו והך יחדיו דשעטנז וודאי פשיטא להו דאיצטרך לגופה דנהי דאי אפשר לומר דאסרה תורה צמר בפני עצמו ופשתים בפני עצמו דהא מצינו בגד צמר ובגד פשתים כמה פעמים בקרא אבל פשיטא דאיצטרך דס"ד כל שלובש על גופו ב' מלבושים של צמר ושל פשתים חייב קמש"ל שיהיו מחוברין רק מחרישה קשיא להו שפיר לר' יאשי' דס"ד כיון דאחד בלבדו וודאי שרי וממילא ע"כ אפילו בזה אחר זה שרי דאל"כ כל שחרש פעם אחת בשור שוב לא יחרוש בבהמה אחרת לעולם וממילא ס"ד כל שאינם קשורין הרי כל אחד חורש בפני עצמו וכיון דבפני עצמו שרי בבת אחת ג"כ ע"כ שרי דהא כל אחד חורש בפני עצמו בשלמא לר' יונתן צריך לגלות על מקום אחר דלא כתיב יחדיו דהוי כל אחד בפני עצמו ג"כ אבל לר' יאשי' קשיא ואהא תירצו התוס' דכמו דאיצטרך בלבישת שעטנז לגופה דלא נימא שלא ילבש שני מלבושים אחת צמר ואחת פשתים כמו כן ס"ד דכל שחורש בשניהם אפילו אינן קשורין אף דבכל אחד בפני עצמו פשיטא דיכול לחרוש אבל כשחורש בשניהם ומנהיג שניהם אף שאין אחד קשור בחבירו אסור קמש"ל יחדיו דוקא כשהן קשורין ולפי זה צ"ל דלר' יונתן לאו מיחדיו ילפינן כיון דתרווייהו איצטרך רק מסברא סובר כנ"ל:
בד"ה מה כשחייב באם על הבנים דאם דקרא משמע לי' דוקא וכו' שלח תשלחנה וכו' תמי' לי דא"כ אכתי הוי לי' למיכתב שלח תשלחנה כבר ידענו דאם דוקא מדכתיב לא תקח האם על הבנים ואי לאו דוקא הוי לי' למיכתב לא תקחנה על הבנים דכבר כתיב והאם רובצת. וצ"ל דס"ד וודאי אם דוקא שהיא דרכה להיות רובצת אבל זכר לא אבל מ"מ קורא זכר דדרכו לרבוץ הוי כמו אם ואורחי' דמילתא נקט אם קמש"ל דאפילו קורא זכר לא וכן מצאתי בספרי דממעט מן האם קורא זכר ומ"מ לר"א דמחייב בקורא זכר צריך לומר דאית לי' להאם לדרשה אחרת:
בד"ה מי שבנו כרוך אחריו. וא"ת וכו' נילף ק"ו וכו'. ולפע"ד לא קשיא כלל דגבי שילוח הקן לא שייך למידרש כרוך אחריו דפשיטא דכל מי שיושב עליהם ומנהיג אותם הן כרוכין אחריו כאם וכן קורא זכר פשיטא שהם כרוכין אחריו ואפי' באינו מינו כל שיושב עליהם ומנהיג אותם הם כרוכין וה"ה זכר ודבר ידוע הוא שהזכר מנהיג ג"כ פעמים האפרוחים והן כרוכין אחריו רק בבקר וצאן לא שייך כרוך בזכר וזה ברור לפע"ד:
דף עט.
בגמרא ולחנניה כתיב אותו דמשמע זכר. איכא למידק למה לי' לומר משום דאותו משמע זכר הא בלא"ה כיון דע"כ סבר לה כר' יונתן ולא בעי אותו לחלק א"כ ע"כ אותו לזכר הוא דאתי ונראה לי דאי לאו דאותו משמע זכר הוי אמרינן להיפוך אותו אחד ולא ב' ואינו נוהג רק בנקיבות דהיינו בכרוך אחריו והוי נמי דומיא דשילוח הקן רק כיון דאותו משמע זכר אי אפשר לומר אחד ולא ב' דא"כ יהא נוהג בנקיבות דוקא היפוך משמעות של אותו וע"כ דאתי באמת לרבות זכר ורבנן ס"ל דאי אפשר לדון ממשמעות דא"כ יהא שני המשמעות סותרין זה לזה דבנו משמע לאפוקי זכר כמו שאמרו לעיל יצא זכר וחנניא סובר שאין במשמעות בנו דזכר לא רק דנוהג בנקיבה ומשמעות אותו בזכר ונוהג בתרווייהו ומ"מ שוב לא מוכח לחלק כיון דצריך אותו לרבות זכר כנ"ל:
בתוס' בד"ה ולחנניא וא"ת ולשתוק מאותו וכו' אלא בן נמי. והוא דחוק דהיכי ילפינן כרוך אחריו דכיצד יכתוב קרא לאסור או"ב ואי דהוי לי' למיכתב בלשון אחר כגון ולדו אי זרעו ואז לא יהא מוכח כרוך אחריו א"כ אכתי תיקשי לישתוק מאותו ומבנו ולכתוב באופן שלא יהא מוכח כרוך אחריו וצ"ל דכוונתם דוודאי אי כתוב אותו דהוי משמעות גמור לזכר לא הוי דרשינן כרוך אי הוי כתיב בן רק מבנו דהוי נמי משמעות גמיר אבל בלי אותו הוי בן נמי משמעות כרוך אחריו לכך צריך למיכתב אותו ואת בנו ואין להקשות היכי אפשר דבן נמי משמע כרוך הא חזינן בשילוח הקן כתיב בנים ובעינן קרא דזכר לא יש לומר דהתם שאני דאפי' על בצים אחרים חייב דכל שרובצת עליהם נקראו בנים וס"ד אפי' זכר לכך בעי קרא אבל לדעתי בלא"ה לא קשיא כלל דאטו אנן אמרינן דמחמת דנוהג במזומן ואינו מזומן הוי בירור גמור ליחייב בשתיהן רק דאמרינן דאין לנו הכרח משילוח הקן שלא ליחייב רק בנקיבות דאיכא למיפרך אבל בשביל זה אין הכרח ג"כ ליחייב בתרווייהו אבל חנניא סובר ליחייב בבירור בתרווייהו שפיר צריך קראי לתרווייהו דאי לא כתיב כלל אין הכרח כלל ויש לדמות לשילוח הקן ויש לומר בהיפוך והי' הדבר בספק אבל קרא קמש"ל ליחייב בוודאי בתרווייהו כנ"ל:
בגמרא הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה. יש לדקדק בין אי הכוונה דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור בין אי הכוונה פרי עם האם דהיינו דא' נולד מן סוס וסוסי' ואחד אביו חמור עכ"פ היכי שייך לומר אעפ"י שאביהן חמור דהיינו לא מבעי' אי אין אביהם חמור אלא אפי' אביהן חמור וקשה אי אין אביהן חמור הרי הוא סוס גמור עם סוסי' גמורה והיכי שייך לומר כה"ג אעפ"י שאביהן חמור כיון דבלא"ה אינן כלאים כלל ונראה לי דהכי קאמר לא מבעי' אי אביהן פרד הרי יש בו צד סוס גמור מצד האם ומצד האב אינו חמור גמור ויש בו ג"כ סוס כיון דרובן סוס הוי כמו סוס גמור בסוסי' גמורה אלא אפי' אביהן חמור והרי אותו שאביו חמור יש בו חצי סוס וחצי חמור וס"ד דהוי כלאים עם סוסי' גמורה ואי הכוונה דכלהו בני סוסי' ואביהם חמור ג"כ הוי רבותא אפי' הם חצי סוס וחצי חמור לא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ולא מבעי' אי אביהם פרד ואמם סוסי' דרובן סוס בוודאי כסוסים דיינינן להו אלא אפי' הם חצי סוס וחצי חמור אינן כלאים וזו היא ראי' למה שאבאר בסמוך:
שם זו דברי ר"י דאמר אין חוששין לזרע האב. צריך להבין ענין זה שתלאו ענין כלאים של הרבעה בחוששין לזרע האב ואי אין חוששין לא חשוב צד האב כלל והוי כולו מין סוס או מין חמור וכמו כן למדו מאותו ואת בנו דנוהג בזכרים דחוששין לזרע האב דאל"כ אי אפשר שינהוג ואף דכתיב קרא אותו לרבות זכר מ"מ ממילא מוכח דחוששין לזרע האב וא"כ מ"ש כלאים של עז ושה דפסלה תורה לקרבן וכן באו"ב בעינן קרא לרבות כלאים וקשה כיון דאין חוששין לזרע האב הרי הוא או כולו כשב או כולו עז ולמה יפסל לקדשים וכן הא דאמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים וקשה נילף מכאן דחוששין לזרע האב דאל"כ ניזל בתר אמו לעולם והוי כשב גמור או עז גמור וממילא שה הוא בוודאי וכיון דחזינן דבא מן אביו ואמו כבש הוי שה ואי אביו עז לא הוי שה וכן להיפוך ש"מ דחוששין לזרע האב וכן גבי גניבה כתיב או לרבות כלאים וקשה כיון דאין חוששין לזרע האב לעולם בתר אמו גריר והוי כשב גמור או עז גמור ואדרבא נילף מדגלי קרא שה כשבים ושה עזים שאינו שה רק או מב' צדדים כשב או מב' צדדים עז ש"מ דחשיב זרע האב ג"כ שהרי מחמתו נשתנה משה לאינו שה: