תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הקדמת הגאון המחבר זצ"ל שכתב בעת שנדפס ח"ר על פרק א וב' דמס' חולין
אמר המחבר. זה לי ערך תשעה שנים אשר יצא לאור ספר נותן אמרי שפר. חיבור שחברתי בעזה"י על מסכת גיטין:
ואז עלה בדעתי לחבר פי' וביאור על מסכת חולין. יען אשר ראיתי מסכת זו כוללת כמעט כל דיני או"ה. הלכות שחיטה ואו"ב. מכסוי הדם. וכל פרטי מיני הטריפות. ואיסור חלב ודם. ואבר מן החי. וגיד הנשה. וסימני בהמה וחי' ועוף ודגים וביצים ואיסור שרץ השורץ על הארץ ומליחת הבשר. ובשר בחלב. ותערובת איסור בהיתר. ומתנות כהונה. ושילוח הקן. אשר על אלה הדברים נצרכים לכל בני ישראל בכל עת ובכל רגע. והוסכם בדעתי שלא להוציא לאור חידושים שלי על הי"ד אף שכבר המה בכתובים אצלי ומסודרים. לטעם הכמוס עמדי לכן שמתי פני אל מקור הלכות הללו בים התלמוד במסכת זו. ואף שנמצא במסכת זו הרבה מדיני הטומאה והטהרה אשר הי' קשה עלי להעמיק עיוני בזה וחשבתי כי הוא נחל לא אוכל לעבור בו כי גאו המים ממני. אעפ"י כן גם מהם לא משכתי את ידי אף שהי' לי יגיעה רבה בזה. ובעזה"י עלה בידי חיבור גדול רב הכמות ורב האיכות יעלה הרים ירד בקעות כמעט לא הנחתי דבור אחד בתוס' אשר לא נתתי לבי להעמיק בו. ובכמה מקומות אשר דבריהם צריכין נגר להולמם יגעתי מאד עד שמצאתי פשר דבר. ומהם אשר הוצרכתי לעיין בדבור אחד איזה ימים עד אשר עמדתי על עומק דבריהם. ובהרבה מקומות נטיתי ידי גם על דברי הפוסקים. בפרט בדברי הרמב"ם ז"ל בכל מקום אשר לא מצאו מענה ליישב דבריו על אופניהם עשיתי מעקשים למישור בעזה"י. וערך ששה שנים עסקתי בו וכעת אשר נגמר החיבור בעזה"י ועבידנא יומא טבא אלצוני אוהביי וידידיי להביאו על ידם לבית הדפוס והי' הדבר קשה עלי מאד. כי ראיתי בעוה"ר העת הזאת היא עת לכנס ולא לפזר מכמה טעמים:
אמנם שמתי אל לבי מה שאמרו רז"ל מיום שחרב בה"מ אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ויראה לי ביאור ענין זה כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה והעבודה וג"ח. ומשחרב הבית נתבטל עמוד העבודה. וגם עמוד ג"ח נתרופף מאד כמו שאמר הנביא ואנשי חסד נאספו. ואמרו במסכת סוטה משחרב בה"מ אין דורש ואין מבקש ואין שואל ופירש"י ז"ל אין שו לשלום כי גברה מאד השנאה והקנאה שהרי על ידי שנאת חנם נחרב הבית. ולא נשאר רק עמוד התורה בלבד:
ואמנם אמרם ד' אמות של הלכה יראה לי לפי מה שאמרו שם משחרב בה"מ שרו חכימיא למיהוי כספריא והיינו שנתבטל כבוד התורה מאד עד שלא היו החכמים נחשבים אצלם לכלום ולא הי' ריח תורת הת"ח נודף לחוץ כלל רק כבודו הי' מונח במקומו. ומאחר שלא היו הת"ח נחשבי' לא הי' מחזיקי' ידיהם. וקודם שחרב הבית שהיו מכבדים ת"ח ממילא היו מחזיקים אותם ואז היתה תורתו מתפשטת וחכמתו בחוץ תרונן כי אף אותן שהיו עוסקים במו"מ היו נחשבים אצל הקב"ה כאלו הם לומדים כמו שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל כשנדלדל כבוד התורה אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות ת"ת הלכה ט"ו וז"ל עון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן לא חרבה ירושלים עד שבזו בה ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו כלומר בוזים מלמדי דבריו וכן מה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו מלמדי חקותי תמאסו וכו' עכ"ל. הרי מפורש שמשחרב בה"מ נתבטל כבוד התורה ובאמת אין להקב"ה רק ד' אמות של הלכה בלבד דהיינו שיושב ושונה במקומו לתלמידים המקשיבים לקולו ורק הם המכבדים את התורה אבל אין ריחו נודף לחוץ. עכ"פ מצינו כמה גדול עסק לימוד התורה עד שלא נשאר מאותן ג' העמודים רק עמוד התורה באותן ד' אמות של הלכה בלבד והעולם עומד על עמוד זה בלבד. וכן מצינו כי גדול לימוד התורה מכל מצות עשה שהרי חולים ומשמשיהם פטורים מכל המצות ואולם מצות ת"ת אפילו חולה ובעל יסורים ואפילו ביום המיתה לא נפטר ממצות ת"ת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פט"ו מהלכות ת"ת:
ונראה לי לפרש בזה מה שאמרו פ"ק דברכות הרואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. והדבר הקשה הוא וכי ביטול תורה אינו חטא כלל עד שאמר פשפש ולא מצא. ויראה לי על פי מה שאמרו כי טוב יום בחצריך מאלף כי טוב יום שהי' דוד עוסק בתורה מאלף עולות שהקריב שלמה המלך ע"ה. והיינו שחביב לימוד התורה לפני הקב"ה יותר מכל המצות. אמנם כל אדם בריא חייב בכל המצות וכ"ש דוד המלך ע"ה שהי' מוטל עליו צרכי ציבור בהנהגת המלכות והי' מוכרח לבטל קצת מעסק לימוד התורה. לכן הקב"ה חפץ דכאו כדי שיהא פטור מכל המצות ויעסוק בתורה שאף חולה אינו פטור מזה. וזהו שאמר טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך והיינו שהי' מעונה כדי שיוכל לעסוק בתורה. וכן הוא אומר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו דהיינו שלא באו היסורים על עון רק כדי שיוכל לעסוק בתורה שהוא פטור משאר המצות. וזהו שאמרו יפשפש במעשיו אם לא באו היסורים על חטא. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שהקב"ה חפץ דכאו כדי שיהא פטור מן המצות המבטלות אותו מלימוד התורה והביאו מן הפסוק הזה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו והיינו כמו שבארנו:
ומעתה אנו צריכין לפרש מה שאמרו אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר ואם לאו כנס אין הכוונה ח"ו שמי שחננו ד' דעה ובינה לחדש חידושים בתורה ישתוק ולא יוציא מעיינותיו חוצה כלל. רק הכוונה בזה בדור שאין התורה חביבה לא יעשה כדרך שעשה יהושפט מלך ישראל ששלח הלוים ועמהם ספר תורת ד' ויסובו בכל גבול ישראל ללמד בעם. וכדרך שעשה שמואל הנביא שהלך וסבב בכל גבול ישראל ללמד תורה לכל העם. אבל אם הת"ח יושב ושונה בביתו ותלמידים באים לפניו ומקשיבים לקולו הרי להם התורה חביבה ועז"נ מונע בר וכו'. וכמו כן להביא חידושיו לדפוס ה"ה כרוכה ומונחת בקרן זוית ול"ש בזה כנס כי כל מי שירצה לקבלו וללמוד בו הרי אצלו היא חביבה ומי שאין התורה חביבה עליו לא יקבל אותו ולא יעיין בו כלל זאת ועוד אחרת אשר ראיתי להסכים להביא חיבור זה לביה"ד כי מהראוי אצלי להזכיר חסדי ד' שעשה עמי ולפרסם חסדיו ברבים אשר זה ל"ה שנה שאני יושב ולומד בישיבת התלמידים פה הבירה. ומעודי שנאתי את הרבנות ואעפי"כ לא נצרכתי ח"ו לידי מתנת בו"ד רק ד' ברוב רחמיו וחסדיו עזרני עד כה. ובעוה"ר בדור הזה נתקיים מה שאמרו בספר הזוהר פ' וישלח על פסוק ויגע בכף יריכו שהי' רואה שאינו יכול לו לפעול לבטל ת"ח מלימודם נגע באינון סמכי' דילי' [כמו שהירך סומך את האדם] והטיל זוהמא באלו המחזיקין ומסייעין ידי הת"ח שלא ירצו להחזיק בידו ולתומכו. וכמו כן הי' לי שכמעט לא הי' לי עזר וסעד לתמכני עכ"פ להקל מעלי מאומה רק השם ברחמיו הי' עוזר לי והמציא לי ת"ל עד כה פרנסתי בדרך כבוד כן יעזור לי גם לימים הבאים. וגדולות מעולם לא חפצתי רק בחרתי לי עסק מו"מ אשר לא אצטרך ח"ו לבטל מעסק התורה על ידו [אף שהוא קשה עלי מאד] וכמה פעמים אירע לי אשר אמרתי בלבי מאין יבוא עזרי וד' עשה עמי חסד ונעזרתי. ע"כ מהראוי לפרסם חסד ד' ברבים למען ילמדו מזה אחרים אשר חננם ד' דעה שלא יסורו מעסק התורה בשביל טרדת דאגת פרנסתם. רק על ד' ישליכו יהבם והוא לא יעזבם:
ובזה נ"ל לפרש מ"ש דהמע"ה מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו ירצה בזה כי אם השם עשה חסד לאדם אי אפשר להשיב לד' שום תגמול. כי מה יעשה. אם ירבה במצות ובמעשים טובים הכל חוזר עליו כי הוא גומל לנפשו שכר טוב בעמלו וכל מה שירצה לגמול להקב"ה הוא גומל לנפשו. רק זאת הוא תגמול להשם לפרסם כל החסד ברבים כי כוונת הקב"ה בבריאת העולם להטיב לברואיו וכאשר יתפרסמו חסדיו ימשכו בני אדם אחר עבודת ד' והקב"ה ייטיב להם וזהו התגמול להקב"ה. וז"ש כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו כדי שיתפרסמו חסדי ד' בעולם. וזהו שאמרו בשבת פרק במה מדליקין והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו וסמכו ענין לו נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. ויל"ד מה ענין שני המאמרים הללו זה לזה. ויראה לי כי יש להקשות על זה מה זה שרמזה תורה שהי' בבור נחשים שאם לא ידעו יוסף ואחיו מזה בעצמם מה יתרון יש בהודעה זו בתורה שהרי לא נכתבה התורה אז בימי יוסף רק אחר כמה מאות שנים. ואם ידעו מזה מה צורך להזכיר בתורה דבר זה. וע"כ שהקב"ה רוצה להודיע לדורות הבאים שעשה חסד עם יוסף והצילו מן הנחשים ולא סגי במה שיודע בעל הנס בלבד בניסו לזה סמכו ענין לו דנ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי דאף שאותו המדליק הנר הזה אין הפרש אצלו אי מניחה למעלה או למטה שהוא יודע שהניחה שם והדליק. מ"מ לא קיים המצוה לפי שאינו מפרסם הנס ברבים מחמת דלמעלה מכ' לא שלטא בי' עינא:
הנה מחמת כל אלה הטעמים אמרתי להסכים למסור להם החיבור הזה ואקוה כאשר תשכח הקנאה והשנאה בזמנים הבאים ויבוא הספר ביד השרידים אשר יעיינו בו למען האמת והצדק יתמהו על מה שנעשה כי לא הנחתי דבר גדול ודבר קטן אשר לא שמתי לבי אליו ליישר הדורים. ואעפ"י כן לא הסכמתי להדפיס רק ערך שני מאות לטעם הכמוס עמדי. והנני מחזיק טובה לאוהביי וידידיי אשר נתן ד' בלבם לסייע מלאכה רבה כזו ברך ד' חילם ופועל ידים תרצה. בפרט לידידי הרבני המופלג המפורסם ש"ב מה' מרדכח קראנענטהאל נ"י אשר התאמץ בכל עוז הן בהדפסת חיבורי על מסכת גיטין וביותר בהדפסת החיבור הזה אשר אין לשער גודל היגיעה שהי' לו עד שהוציא הדבר לפועל ישלם ד' פעלו ויברכהו בעושר ובכבוד ובנים לומדי תורה ואריכות ימים עד ביאת ינון בב"א:
ר"ח אדר ראשון תרכ"ז פה ווארשא יע"א:
נאם המדבר לכבוד התורה יעקב בלא"א הרבני המופלג המנוח מה' יצחק ז"ל מילידי ק"ק פראגא בעל המחבר ספרי תפארת יעקב. מכתב תשו' שהשיב כ"ק הרשכבה"ג קדוש עליון נורא רבינו עקיבא איגר זצוק"ל. להגהמ"ח זצ"ל. בימי חורפו בהיותו בן י"ט שנה:
ב"ה ד' בשבת א"ח דפסח צ"ה לפ"ק פוזנן:
רב שלום וברכה לכבוד ידידי הרב וכו' מו"ה יעקב נ"י במודר"י געזונדהייט:
מה שכ' מעכ"ת נ"י על מה שכתבתי (בסי' קנ"ג) לישב לישנא דהש"ס (שבועות מ"א ע"א) וכי מה בין זה לפוגם שטרו. דבדקדוק נקט כן דפריך רק מהברייתא דפוגם שטרו ולא ממתני' דפוגמת כתובתה. על זה דן מעכ"ת נ"י הא מברייתא ליכא קושי' כלל די"ל דלרבותא נקט פוגם דס"ד כיון דאיתרע אפי' בשבועה לא תטול כמ"ש תוס' פ' הכותב [פ"ז:
ד"ה ואלו]. מלבד הלא לא כתבתי כן לכל השיטות רק לשיטת המרדכי דשבועת אשתבע לי היא רק במחל השיעבוד. דלפ"ז יש מקום לפרש לישנא דהש"ס בדקדוק. ועולים דברי לנכון לפי תירוצא א' דתוס' כתובות (פ' ע"א סד"ה ישבע) דגם להברייתא החידוש דצריך שבועה ומ"מ מעייל בחושבנא דאידך. אולם אף לדברי תוס' דהכותב (פ"ז ע"ב). הא מ"מ אמרי' שם לא מבעי' בעדים דודאי צריכה שבועה אבל שלא בעדים אימא תהוי כמשיב אבדה כו'. ועי' מהרש"א שם דאף דהברייתא נקט לחידושא דנוטלת בשבועה מ"מ נקט ג"כ חידושא דשלא בעדים צריכה שבועה. וא"כ י"ל דפירכת הש"ס מה בין זה לפוגם לפי צד איבעי' דפוגמת בעדים ג"כ צריכה שבועה. ועי' בהרי"ף דכ' למסקנא בין בעדים בין שלא בעדים לא תפרע אלא בשבועה. א"כ מדנקט הברייתא [שלא בעדים] מוכח דלרבותא נקט דלא תימא דתהוי כמשיב אבידה. ולזה שפיר פרכינן וכי מה בין זה לפוגם דאם בלא פוגם ג"כ צריך לשבע פשיטא דפוגם צריך לשבע דלא הוי כמשיב אבדה דלמא אערומי מערמת. ואף דמצינן כזה בסוגיא דב"מ (ח' ע"א) סד"א האי דקאמר חצי' שלי להוי כמשיב אבדה וליפטר קמ"ל דאערומי קמערים. באמת כבר כרכרו בזה הריטב"א והרא"ש הובא באס"ז לתמוה דמה ס"ד דלהוי כמשיב אבדה ונדחקו שם היון דהם מוחזקים והשבועה רק דרך עילה הי' ס"ד קצת לפטרו בקל עיי"ש:
תו כתב מעכ"ת הא רש"י כתב דפירכת הש"ס ממתני' דפוגמת. וכי מודיע בזה דבר חדש. הלא דברי לא הלכו בשיטת רש"י. דא"א לומר (דס"ל] כהמרדכי דשבועת אשתבע לי רק בליכא שיעבוד קרקעות וכפי ביאורי דלר"פ בכתובה הוי ודאי ש"ק וליכא שבועת אשתבע לי, דא"כ אמאי בבאה ליפרע מיתומים צריכה לשבע לשיטת רש"י [כתובות פ"ז סע"א] דהטעם משום דאיהו מצי למטען. ואני כתבתי רק דלפי דברי [המרדכי[ והיינו לשיטת תוס' [שבועות מ"א. ד"ה וכי] דשבועת הבא ליפרע מיתומים אינה מטעם דאיהו מצי למטען נוכל לישב לישנא דהש"ס שיהא בדקדוק:
תו כ' מעכ"ת נ"י על מה שדקדקתי מדברי רש"י שבועות [ל"ב:]. הא כזה תמהו הלח"מ והתומים על הרא"ש (ברפ"ב דכתובות) בדעת הרמב"ם וכיון דהרא"ש והרמב"ם ס"ל כן אף אנו נאמר כן בדעת רש"י. מה זה ענין השגה. וכי בשביל שתמהו כן (על רש"י והרי"ף) אין רשות בידינו לתרץ דברי רש"י שיהיו ברווחא בלי תמי'. והרי מה שכתבו הם לתרץ דברי הרא"ש דלבתר תקנת הגאונים משכחת בלית לי' קרקע אלא מטלטלין. הלא כזה כתבתי באמת בשני חצאי עגולים דיש מקום לישב דברי רש"י בהכי דבא לתרץ דדלמא מיירי בלית לי' קרקע מש"ה כתב דכתובה אין נגבית רק מקרקע. אבל מ"מ יש מקום לדרך האחר שכתבתי דרש"י כ' כן אליבא דר"פ:
תו כ' מעכ"ת על היסוד שדקדקתי מדברי ר"פ מדלא פי' בטעמא דר' יוחנן משום ש"ק. דאין זה הוכחה די"ל טעם אחר בדר"פ. מה זה השגה וכי אנכי הקשיתי בדרך קושי' דשייך לתרץ די"ל בדרך אחר ואני כתבתי בדרך ישוב לדברי הש"ס וי"ל מאחר דמצינו דרמב"ח ס"ל דש"ק אינו כקרקע נוח יותר לומר דה"ט דר"פ ג"כ. ומה גם הא בלא"ה הי' מקום לדברי בכוונת רש"י בפ' שבועות העדות (ל"ב:) דהי' ק' לרש"י דמה הוכיח ש"מ משביע ע"ק חייב דלמא ס"ל כרמב"ח דש"ק אינו כקרקע אלא דכתבתי ברחבה יותר דמשמע כן מדברי ר"פ בפ' שבועת הפקדון. ואין כאן מקום השגה:
תו כ' לתמוה על מה שכתבתי (סי' קמ"ט) לחלק בין אם העדים מעידים דלוה ופרע או שמעידים רק שפרע. הא הלוה ג"כ נתחייב מצד שהודאתו כק' עדים והוא ל"א אלא לא לויתי ואם תסלק דבורו של לא לויתי אין כאן עדות שלא פרע [דכמו דאמרי' על העדאת העדים דכיון דע"י הודאת בע"ד נסתלק העדאתם פרע ממילא נסתלק אמירתם לוה כמו כן נימא על הודאת הבע"ד (ואמאי במעידין שראו גם ההלואה מחייבין אותו) הא כיון דע"י העדאת העדים מסלקין אמירתו לא לויתי ממילא נסתלק אמירתו לא פרעתי], פלא בעיני על מעכ"ת נ"י ששגג בזה למאד בדבר הפשוט. דבלוה אנן ידעינן דמודה שלא פרע מתוך טענתו דלא לוה ממילא הוא מודה דלא פרע. ואם מודה דלא פרע אין ידיעתו דלא פרע (רק) מכח דלא לוה אלא כיון דידע בעצמו דלא פרע. גם אילו לוה הי' ידיעתו ידיעה דלא פרע. אלא דאנן ידעי' הודאתו מכח טענתו דלא לוה. אבל הודאתו שלא פרע היינו ידיעה שלו בעצמותו. משא"כ בעדים דבאמת אין ידוע להם מעשה הלואה כלל רק ע"י שיודעין מעשה הפרעון יש להם הוכחה שלוה. בזה שפיר אמרתי באם נדון דלא הי' פרעון ממילא באמת אין העדים יודעין מהלואה. ופשוט:
תו כ' על קושייתי (בסי' רי"א) דהאיך משכחת כי יסיתך אחיך. דלק"מ דהא תוס' והרא"ש כתבו דמה דמשנינן במקיימי הדבר הכתוב מדבר היינו דוקא בבאים להעיד. פשוט ופשוט דקושייתו לאינך שיטות וכפי מה דהי' ס"ל גם לתו' והרא"ש בקושייתם דמקיימי דבר כו' היינו שהם בע"ד בעצמם ולא דבעי' שיבואו להעיד וכדהקשו מכל גיטין דעלמא. איך פרנסו דין מסית ע"י אחיו בן אמו:
על היסוד שכתב מעכ"ת נ"י דמי ששואל אותי על דברי שבדפוס ההכרח להשיב ואין זה בכלל גדרי לבלי להשיב מבחוץ לעירי. ידידי נ"י תה"ל זכני ד' בבן אשר כגובה ארזים גבהו הגאון מו"ה שלמה נ"י ד' יאריך ימיו ושנותיו. והוא יצילני מטורח הדרך. ומי שרוצה לשאול ישאל לבני הגאון נ"י והוא ישיב כראוי. ואם לא ימצא ישוב לנכון יכתוב אלי. ואם גם אני לא אמצא ישוב נכון אודה על האמת:
ידידו דורש שלו' תורתו. הק' עקיבא גינז מא"ש: