תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
שילוח הקן פרק שנים עשר · דף קמ.
בגמרא ובענפוהי ידורן צפורי שמים. פירש"י והכא לא כתיב כנף וע"כ עופות טמאין נמי מתקבצין באילנות ומשתמעי כולהו מצפור ע"כ. ואני תמה מה בכך דבכל אילנות מתקבצין טמאים ג"כ מ"מ נבוכדנצר לא ראה בחלומו קיבוץ הטמאים רק קיבוץ טהורים וכי הי' האילן שראה בחלומו בלי הבדל משאר אילן אדרבא הי' משונה מאוד ומכ"ש שאין הכרח לומר שהדבר מוכרח שיראה טמאים ג"כ מתקבצין עליו ואם כוונת רש"י ז"ל שכפי הוראת החלום לפי פתרונו של דניאל היו בו טמאים א"כ לא הי' לומר וע"כ עופות טמאין נמי מתקבצין באילנות שנראה שזה הכרח כיון דבאילנות העומדים על הארץ מתקבצין גם עופות טמאים. ע"כ גם בחלום נבוכדנצר נתקבצו גם טמאים וזה תמוה מאוד ועוד דבאמת אין הכרח לכאורה בחלום נבוכדנצר על זה כלל ואדרבא כפי הנראה שהמשיל דניאל מלכי האמת לחרות ככתוב שם אח"כ במראה הנבואה ארבע חיון והן ארבע מלכין וכנסת ישראל נמשלו לציפור בכמה מקומות ומאחר שהחלום הורה דהאילן הוא נבוכדנצר שהי' שולט על כל מלכי העולם ועל ישראל ועל זה אמר שראה בחלומו תחותוהי תטלל חיות ברא וענפוהי ידורן ציפרי שמיא א"כ חיות ברא יורה על האומות וציפרי שמיא על ישראל והם נמשלו לציפור טהור ואפשר לומר כיון שישראל הגלו לבבל שהיו ממש סמוכים וקרובים לו ושאר האומות הי' מושל עליהם במושבותם במקומם לכך לא שייך שימשול האומות שהם תחותוהי וישראל בענפוהי המתפשטין מרחוק כיון שהי' באמת בהיפוך ומזה דייק דע"כ ציפרים כולל טמאים ג"כ וחיות ברא הן ישראל שנמשלו לחיות השדה דן גור ארי' יהודה כרע שכב כארי. אבל יותר נראה לי דעיקר הקושיא דלשון ציפרי שמיא משמע כל עוף המעופף תחת השמים ומזה יראה שלא על טהורים בלבד אמר א"כ ע"כ וגם טמא נקרא צפור ואהא משני דהיכי דקאמר שמיא שייך שפיר לקרותו ציפור אפילו לטמא אבל לא ידעתי שלא הקשו מתהלים תמשילהו במעשה ידיך וגו' ציפור שמים ואטו רק בטהור מושל בטמא אינו מושל וע"כ דציפור כולל הכל ולתרץ ציפור שמים שאני:
שם שתי צפרים חיות מאי לאו וכו' מכלל דאיכא לאו שחיות בפיך. יש לתמוה היכי ס"ד השתא להקשות מכלל כיון דאיכא טריפות שאינן חיות בפיך ולמה לי' לאהדורי ממה דקאמר לאו שחיות בפיך כיון דלא קשיא כלל דוודאי איכא שאינן חיות בפיך חוץ טמאים ודוחק לומר משום דתיקשי טהורות דע"כ אתי לטריפות וע"כ דחיות לאפוקי טמאות וטהורות לאפוקי טריפות והא דמקשה בתר הכי מטהורות היינו דסמך על מה שמקשה בתר הכי דטריפות מחיות נפקא אפילו לא נפרש חיות בפיך ולמ"ד טריפה אינה חי' זהו דוחק ונראה לי דניהו דהשתא לא אסיק אדעתי' להקשות מטהורות להוכיח דציפור כולל טמא ג"כ כדמקשה בתר הכי אבל מ"מ עכ"פ ידע דטהורות כתיב ואי הכוונה חיות בפיך ואימעט טריפה א"כ היכי קתני אח"כ טהורות כיון דחיות בפיך קאמר ע"כ אימעט כל מה שאסור באכילה וכ"ש טמאות וע"כ דחיות בפיך אתי למעט טמאות והא דקתני טהורות כך הכוונה חיות בפיך ומאי נינהו טהורות להורות דרק על עיקר המין קפדינן ואי הוי כתיב צפרים טהורות הוי ס"ד אפילו טריפות אימעט אבל השתא דכתיב חיות טהורות ש"מ דטהורות למעט טמאות דוקא דאי טריפה ג"כ לא איצטריך כלל דמחיות נפקא מכ"ש וכך הכוונה חיות טהורות לאפוקי טמאות שאין חיות בפיך [כך נראה לי מלשון רש"י ז"ל שפי' ראיות לפיך טהורות] תדע דהיכי ס"ד דהך חיות היינו חיות בפיך לאפוקי טמאות כיון דבהדיא כתיב טהורות ואטו השתא לא ידע כלל דכתיב טהורות בקרא ואפילו נפרש טהורות על טריפה מ"מ פשיטא דעכ"פ טמאה וודאי אימעט ובתר הכי דמשני לא מכלל דאיכא טריפות אין הכוונה דטמאות לא מוכח כלל דפשיטא דמוכח לאפוקי טמאות מטהורות רק לטמאות לא איצטריך דמצפרים נפקא וצריך רק לטריפות אבל השתא דבא להקשות דצפור כולל טמא רק חיות ממעט טמא תיקשי הא מטהורות אימעט והוא תמוה לכאורה וע"כ דהשתא ס"ד דטהורות אתי אחר חיות להורות דאין הקפידא בחיות רק על המין לאפוקי טמא אבל כל שהי' ראוי ונטרף לא איכפת לן כמ"ש ועמ"ש בתוס' בד"ה טריפות:
שם ועוד בין למ"ד טרפה חי' וכו' מדתנא דבי ר"י נפקא וכו' עשה בו מכשיר כמכפר. פירש"י שעיר המשתלח דאסור במום דבעי ראוי לשם וכו'. נראה מדבריו שבא לומר דאיסור מום נמי ילפינן מהתם ולא איצטרך חיות רק כמ"ש התוס' לרנב"י או לכדרבא וכ"כ מהרש"א ולפי זה מוכח דמום נמי פוסל בציפורי מצורע כמו במכפר וזהו מן התימא דהיכי ס"ד שיהא מכשיר בחוץ פוסל יותר ממכפר בפנים שאין תמות וזכרות פוסל בעוף אפי' במכפר בפנים והיכי ס"ד לפסול במכשיר בחוץ מים בצפרים מיהו יש ליישב פירש"י דודאי אין מום פוסל בצפרים שאין זה פסול בעוף כלל רק דילפינן כיון דמום פוסל בשעיר המשתלח דבפנים הוא פסול בשעיר כמו כן פסול בחוץ במשתלח א"כ ה"ה מכשיר דפוסל מה שפסול גבי' בפנים דהיינו מחוסר אבר אך הא קשיא לי מה שפירש"י דאסור במום דבעי ראוי לשם משמע דמה דילפינן מכשיר ממכפר היינו כל מה שמכפר בעי להיות ראוי לשם רק מכשיר בחוץ צריך שיהא ראוי לשם ולא יהא בו פסול מה שפסול בזה לשם וזה דבר תימא דא"כ תיקשי חדא מה מקשה ועוד בין למ"ד טרפה חי' דלדידי' נמי תיקשי אפי' תימא דצפרים טמא נמי בכלל ואתי קרא דטהורות לאפוקי טמאות מ"מ קשה למה לי קרא הא נמי מתנא דבי ר"י נפקא דבעינן דוקא שיהא, ראוי לשם ואין לך פסול לשם יותר מטמאות ועוד תמי' לי הא צפור דרור אפי' טהורה פסול למזבח שאין כשר למזבח רק תורים ובני יונה בלבד וא"כ פשיטא דצפרי מצורע פסולין בפנים:
לכן נראה לי ברור דמה דילפינן ממכשיר ומכפר בפנים לדמות מכשיר למכפר בחוץ היינו מה שהמכפר פסול מצד עצמותו לא מחמת הגרלה שזהו מחמת מכפר בפנים הוא ואין אנו למידין כשיר בחוץ ממכפר בפנים רק טריפה ילפינן שפיר דאפי' נטרף אחר שהגריל ויצא עליו הגורל לעזאזל ג"כ פסול אף דבשעת הגרלה הי' ראוי לשם והלימוד מבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות עבודת יוה"כ הלכה י"ח מקרא יעמד חי והך קרא אחר הגרלה כתיב והלח"מ הקשה שם דבפ"ק דחולין יליף לה דבעינן ראוי לשם ותירץ המל"מ שם דבתר ריבה שפיר מוכח דאזלינן מהאי טעמא נמי אבל הרמב"ם דבא לפסלו אחר הגרלה הוצרך לטעם יעמד חי וכמו כן מום ומחוסר זמן ילפינן ביומא אחר הגרלה מקראי ובהא דוקא משוינן מכשיר למכפר כשם דמכפר בחוץ פוסל בו טריפה ה"ה מכשיר. בחוץ אבל כל מה שפסול מצד שאינו ראוי לשם לא ילפינן מכשיר ממכפר להצריכו שיהא ראוי לשם דוקא ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה למעוטי ובד"ה שלא ובד"ה לצפרים כמו שאבאר בדבריהם בס"ד:
שם הב"ע בעוף שהרג את הנפש וכו'. תמי' לי דהיכי אפשר למילף מטהורות דאפי' נימא דטהורות מפיק כל האסורות אבל עוף שהרג את הנפש קודם גמר דין הרי מותר לשחטו ומותר באכילה וכי בשביל שהרג את הנפש לאו טהורות נינהו כיון דקודם גמר דין מותר באכילה והוי טהור גמור והתוס' הקשו כן לרבא שלא יזדווג לה אחר וזו אינה קושיא כמו שאבאר בתוס' אבל אהא דרבינא ודאי קשיא ונראה לי דרבינא אדלעיל קא מהדר דמוקי קרא דחיות שחיות ראשי אברים שלהן ועל זה מתרץ ר"ה דאתי למעוטי עוף שהרג את הנפש דלא מיקרי חיות כיון דלמיתה עומדין משום ובערת הרע מקרבך וקודם גמר דין ולשילוח לא איצטרך רק לשחיטה דבעינן שיהי' חיות [וכ"ש למה שכתבו התוס' דהנך דמעיקרא ג"כ חד אחיות אתמר א"כ עלה קאי הך דרבינא] ואולי מהאי טעמא קאמר לרבינא הב"ע מה שלא אמרו כן הנך דמעיקרא משום דהנך אטהורות קאי ובהא טריפה נמי ודאי אימעט רק דלא צריך אבל לרבינא ממילא חיות ראשי איברים לא אימעט כלל ואיהו לא מצי קאי רק אהא דעל טהורות לא שייך דרשה דידי' כלל אבל הנך דמעיקרא שייכו נמי אטהורות וכל חד מצי למימר דאידך על חיות ואיהו על טהורות אבל רבינא ודאי על חיות קאי וממילא ראשי איברים לא אימעט כלל:
ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה לכאורה בדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות טומאת צרעת להביא שם לפסול בציפרים ככלהו אוקימתא דהכא דאין לוקחין מציפורי שהחליפו בע"ז ולא מעיר הנדחת ולא שהרגו את הנפש וכן שלא לזווג לה אחרת והוא ממה שכתב שם וכן צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה אבל קודם שנשתלחה לא והיינו דלשחיטה בעי שילוח ולשילוח נמי לא מהני כיון דאסורה לא מיקרי טהורות ויש לתמוה למה לא הביא דבעינן שיהי' חיין ראשי איברים כמו שזכר טריפה דפסול והרי משמע הכא דליכא מאן דפליג בהא ועוד דהוי לן לדמות מכשיר למכפר כפי הנראה מרש"י הנ"ל ומתוס' בד"ה לזווג ולהנ"ל ניחא לי דסובר הרמב"ם דליכא למילף בהא מכשיר ממכפר כלל דשאני הא דמכפר פוסל בו מום והרי אין המום פוסל בעוף דלא עדיף מכשיר בחוץ ממכפר בפנים דאין המום פוסל בו ואי משום דמחוסר אבר עכ"פ נילף מיני' דפוסל במכפר בפנים הא ליתא דהא ליכא למילף ממכפר בחוץ דהיינו השעיר לעזאזל דהתם ליכא פסול דמחוסר אבר כלל דהא מום פוסל בו ופסול מטעם מום ולית גבי' האי פסולא כלל וכיון דמום לא ילפינן מחוסר אבר נמי לא ילפינן ולא נשאר לפסול מחוסר אבר רק מקרא חיות לזה סובר הנך אמוראי פשיטא דלא פליגי כלל וא"כ תיקשי מה בקשו בזה דמר אמר הא ומר הא דע"כ כלהו צריך למילף מינייהו וכן נמי קשיא למה לא פריך מהך תנא דבי ר"י מעיקרא כדמשני חיות לראשי איברים דהא נמי מתנא דבי ר"י נפקא וע"כ דמתנא דבי ר"י לא מצי למילף מחוסר אבר כמו שכתבתי רק טריפה מצי יליף והיינו דמתרץ מעיקרא דטהורות אתי לציפורי עיר הנדחת ולתירוץ זה עדיין אנו צריכין למעט מחיות מחוסר אבר ואתי רבא ואומר דציפורי עיר הנדחת לא שייך ללמוד מטהורות שהן אינן טמאות רק שלא לזווג אחרת דרשינן מטהורות והיינו דהנך ציפרים שבאו להעביר הטומאה מן המצורע ואותה המשולחת הוי כמו השילוח לעזאזל דהוא מקבל הטומאה מן המצורע ולכך משלחה אל השדה ולכך שפיר שייך טהורות לאפוקי משולחת קודם ששלחה לאו טהורות מיקרי וציפורי עיר הנדחת מחיות ילפינן כיון שהולכות למיתה ל מיקרי חיות ואתי ר"פ ואמר דהנך תרתי לאו מטהורות ילפינן שאין במשמע שהן אינן טמאות רק הנך ילפינן מחיות כיון שהולכות למות וטהורות אתי לציפרים שהחליפו בע"ז דכיון דלתא דע"ז עליהן מיקרי טמאות דבע"ז טומאה כתיב כדכתיב בד"ה ב' (כ"ט פסוק ט"ז) ויוציאו את כל הטומאה מהיכל ד' ובע"ז משתעי וכן והוציאו את הנדה מן הקודש הילכך שפיר שייך למעט מטהורות ואתי רבינא ואמר דהנך תלתא איכא למילף מטהורות דבכלהו יש צד טומאה כנ"ל רק עוף שהרג את הנפש דמותר באכילה קודם גמר דין הא ודאי לא שייך ללמוד מטהורות וכיון דהנך תרתי רבא ור"פ ס"ל דמחוסר אבר לא פסל במצורע והנך תלתא כלהו יש במשמע מטהורות א"כ חיות למאי אתי לכך קאמר הוא דלעוף שהרג את הנפש אתי דכיון דצריך לבער אותו מן העולם משום ובערת הרע לא מיקרי חיות והיינו דשני בלישני' הב"ע דקאי אדלעיל אקרא דחיות כנ"ל ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה שלא יזווג בזה:
שם אם טרפה חייב בשילוח. הנה הא לא מיבעי' לי דטרפה לאו דוקא דה"ה נתנבלה כגון נקובת הושט וכדומה דמ"מ לא חשובה כמותה מיהו הא קא מיבעי' לי שחט בה רוב אחד ומפרכסת אי חייב עדיין בשילוח וכן אי לקחה על הבנים ושחטה רוב אחד אי עדיין יכול לקיים מצות שילוח. ונראה לי דתליא במחלוקת דלעיל (דף פ"ד ע"א) בתוס' בד"ה בעינן דלפי מה דס"ל לתוס' שם דמהני בה העמדה והערכה אחר שחיטת רוב סי' דהרי היא כחי' לכל דברי' א"כ ה"ה לענין שילוח נמי כחי' היא שהרי כתבו התוס' שם דאין לחלק בין עוף דחיותו מועט לבהמה אבל לפי תירוץ הר"ר שמעי' שם דדוקא בטמאה דאסורה באכילה הוי כחי' אבל בטהורה כיון שניתרת בשחיטה זו באכילה לא הוי כחי' א"כ ה"ה לענין שילוח ולפי זה יש לומר דאם שחטה הרוב בסכין פגום דאינה ניתרת באכילה ונתנבלה עדיין חשובה כחי' וצ"ע ועמ"ש שם לעיל בתוס' בד"ה בעינן:
שם ולקיש אם טרפה לאפרוחין וכו'. לא נתבאר לכאורה וכי שייך להקשות שנעשה היקש ולא מצינו רק היכי שידענו להקיש פרכינן ולקיש נמי להא אבל כיון שלא ידענו שיש להקישם מאיזה צד יוכל להקשות להקיש אם לאפרוחים ובכל המקומות דמקיש יש רמז בקרא להקישם ונראה לי דהכוונה להקשות כיון דמפרש תקח לך היינו לו ולא לכלבו א"כ ע"כ מה דכתיב לא תקח אם על הבנים והיינו שלא יקח שניהם א"כ תרווייהו כתיבי בחד לא תקח וראוי לומר כשם שאיסור לקיחת הבנים הכוונה שלא תקח לך כך איסור לקיחת האם שלא יקח לו ולא לכלבו וממילא כיון דאינו עובר בלא תקח אינו במצות שלח תשלח ומיהו לא אתי שפיר אלא לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה מכות דאיסור לא תקח אם על הבנים היינו שניהם כאחד אבל לפי מה שהוכחתי לעיל וכפי מה שפירש"י בחומש דעל הבנים היינו בעודה על הבנים והאיסור הוא על האם בלבד לכאורה לא שייך זה ואולי לפי ששנינו אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח את האם והיינו דהקפידה תורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ולא בהיפוך לשלח הבנים וליקח האם א"כ יש לומר דהקפידה דלקיחת האם הוא כמו לקיחת הבנים דהיינו שלא תעשה בהיפוך שתקח האם לך והבנים תשלח אבל לקיחת האם טריפה דגבי בנים לא הוי לקיחה פטור קמש"ל מקרא דצפור למעט טמא ש"מ דטרפה חייב:
בתוס' בד"ה טריפות מחיות נפקא. תימא הא דרשינן מיני' וכו' מכ"ש וכו' ועוד קשה דקאמר הניחא וכו' לאוקמא קרא אתרווייהו וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דקושיא השני' מיושב בראשונה דאין הכוונה דלמ"ד טריפה חי' אין ללמוד מחיות רק כיון דחי' עכ"פ אינה כ"ש ממחוסר אבר וא"כ תרווייהו ליכא למילף וכיון דילפינן מחוסר אבר ליכא למילף טריפה וכ"ש ליכא כיון דחי' כמו שהוכיחו בעצמם מהך דפ"ק דע"ז דתרווייהו ליכא למילף אבל אי אינה חי' ילפינן מכ"ש ממחוסר אבר ולא נשאר רק קושיא ראשונה דאפילו למ"ד אינה חי' לא קשיא דנהי דנלמד מכ"ש מ"מ איצטריך דהוי מוקמינן חיות לטריפה ולא הוי ידעינן מחוסר אבר אבל גם הא פשיטא דלא קשיא כלל דלא שייך לומר בא זה ולימד על זה רק כשיש ב' כתובים שכל אחד יש לומר דאתי על מחוסר אבר וכל אחד על טריפה ואי הוי כתוב אחד הוי מוקמינן לי' לטריפה כתיב השני על מחוסר אבר אבל השתא דמטהורות ליכא לאוקמא למעט מחוסר אבר שאינו בכלל טמאות כלל וע"כ על טריפה וא"כ היאך שיאמר שני מקראות על טריפה דמחיות נפקא טריפה במה נפשך אי על טריפה הרי נפקא ואי על מחוסר אבר נפקא טריפה מכ"ש והדר כתיב טהורות שאי אפשר שיורה רק על טריפה והרי יש שני מקראות על טריפה זה אחר זה ואי הוי כתיב בהיפוך הוי ניחא טפי דהיינו טהורות חיות דראשון על טריפה והשני על מחוסר אבר דאי לאו ראשון הוי מוקמינן שני בטריפה לכך כתיב מעיקרא טריפה להורות דהשני למעט עוד חידוש טפי אפילו מחוסר אבר שאינה טריפה אבל לא שיאמר מחוסר אבר שיש בכ"ש טריפה והדר יאמר טריפה זה וודאי אי אפשר והיינו דפריך בפשיטות טריפה מחיות נפקא דהא עכ"פ בוודאי נפקא טריפה מחיות והיאך יחזור ויאמר טהורות לאפוקי טריפה וזה ברור ומה שכתבו עוד לחלק בין לקיום העולם להך דהכא אינו מובן הא הנך דלהקרבה אינן לקיום העולם גם מה שכתבו לחלק בין חי לחיות אינו מובן כלל דוודאי על שני צפרים אי אפשר לומר רק חיות ועל לשון יחיד בזכר חי ונקבה חי' אבל העיקר דוודאי טריפה נפקא מחיות לעולם אפילו אי חי' דאטו בוודאי חי' והרי רובה מתים דפשיטא שלא יחלקו במציאות הנראה והנגלה רק דלמ"ד אינה חי' אי אפשר שתחי' בשום פנים אבל למאן דאמר חי' אפשר לפעמים שתחי' אבל לא בשביל זה יכול ליקח טריפה להחשיבה חי דשמא לא תחי' מחמת טריפותה ועוד דיש לומר כל זמן שהיא טריפה לא מיקרי חי רק שאפשר שיסור החולי ויחזור לבריאותו ואז יהא חי אבל כל שיש לה חולי המטריף לא מיקרי חי:
בד"ה למעוטי ציפרי עיר הנדחת תימא וכו' לא קרינן ממשקה ישראל וכו'. ואף דלא נאמר משקה ישראל רק על דבר הקרב למזבח מ"מ בשעיר המשתלח בעינן שיהא ראוי לשם וא"כ נילף מכשיר ממכפר לפסול מה שאינו משקה ישראל. ודבריהם תמוהין מאוד לא אוכל לירד לסוף דעתם כלל וכלל דהיכי אפשר לומר דמכשיר ילפינן ממכפר שיהא ממשקה ישראל דהא הך קושיא ועוד בין למ"ד טריפה חי' הוא להחזיק קושיא ראשונה דע"כ צפור כולל טמא ג"כ וטהורות לאפוקי טמאות ממש דאי טריפה הא מתנא דבי ר"י נפקא והשתא תיקשי אפילו תימא דצפור כולל טמא ג"כ לא איצטריך טהורות לאפוקי טמאות דהא טמאות אינן ממשקה ישראל ופסולין מדתנא דבי ר"י כמו טריפות ועוד דהיכי אפשר ללמוד מכשיר ממכפר שיהא ראוי לשם כמו מכפר דהא ציפרים אינן ראויין למזבח כלל בשום פנים שלא הוכשרו רק תורים ובני יונה וברור כמ"ש שאין אנו לומדין מכשיר ממכפר בחוץ רק מה שהמכפר בחוץ פסול מצד עצמו אבל מה שאינו פסול מצד עצמו רק מצד הגורל הרי זה מצד מכפר בפנים לא מצד מכפר בחוץ הילכך דוקא טריפה דפסול אפילו נטרף אחר הגורל יש ללמוד ממכפר בחוץ אבל כל שפיסולו של מכפר בחוץ אינו מצד עצמו רק מכח ראוי לשם דהיינו מצד מכפר בפנים אין ללמוד מכשיר בחוץ ממכפר בפנים ואף דטמא וודאי פסול בשיעור מצד עצמו היינו משום דשיעור בעינן וזה אינו שיעור ופשיטא שאין ללמוד שיהא במצורע שיעור דוקא אבל אי נימא דלמידין ממכפר מה שפסול מכח שאינו ראוי לשם דבעי משקה ישראל א"כ פשיטא דיש ללמוד לפסול טמאות דאינן ממשקה ישראל וזה ברור:
בא"ד והילכך אפילו לכפרה מותרות וכו' וצ"ע בבהמת עור הנדחת וכו'. גם בזה אני תמה כיון דדעתם דכשר להקרבה א"כ היכי ס"ד שיהא מכשיר בחוץ חמור ממכפר בפנים שהרי בחוץ קיל טפי ואנו צריכין ללמוד לפסול טריפה מכשיר ממכפר בחוץ והשתא יהא מכשיר בחוץ עדיף ממכפר בפנים דאיסור הנאה כשר ובחוץ פסול ועוד נילף מכפר ממכשיר לפסלו במכפר בחוץ וממילא וודאי במכפר בפנים פסול דפשיטא דיש ללמוד מכפר בפנים ממכפר בחוץ וצ"ע:
בד"ה שלא יזווג לה אחר צ"ע היאך משמע זה מטהורות וא"ת וחיות למה לי וי"ל לא פליגי וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמאי קשיא להו טפי על רבא מרנב"י דממעט ציפורי עיר הנדחת והיינו כמו דממעטינן טריפות א"כ אסורות מפקינן מטהורות א"כ משולחת נמי אסורה קודם שילוח ומ"ש משולחת דלא משמע להו לאפוקי מטהורות טפי מטריפה לס"ד וציפורי עיר הנדחת וצ"ל דכוונתם דנהי דמסקי התוס' דלא פליגי בדינא אבל פשיטא דעכ"פ פליגי דמר רוצה לאוקמא לעיר הנדחת ואידך לא ניחא לי' לאוקמא בהכי רק חיות להכי אתי אבל טהורות לא משמע לי' לאפוקי אסורות לכך מוקי לה הך לחיות וטהורות שלא יזווג ורנב"י מוקי להיפוך או שאין הפרש אצלו בהא הילכך שפיר כתבו, דצ"ע דהיכי משמע מטהורות דאי משום דאסורה כיון דלא ניחא לי' לאוקמא לצפורי עיר הנדחת אלמא דלא משמע לי' להוציא אסורות א"כ היכי משמע שלא לזווג מיהו כבר כתבתי בגמרא דטעמא דרבא דבמשולחת שייך טומאה דטומאת המצורע פרחה מיני' על הצפור ולכך טעונה שילוח על פני השדה כמו השעיר דכתיב ונשא השעיר את כל עונות בני ישראל הילכך שפיר אימעט טהורות ולא טמאות:
מיהו מה שהקשו וחיות למה לי והיינו משום דס"ל דהא נמי מתנא דבי ר"י נפקא דשעיר פסול במום אבל כבר כתבתי דפשיטא דלא קשיא ולא מידי דאי אפשר ללמוד משעיר רק מה שפסול מצד עצמו וא"כ כיון דאי אפשר ללמוד מום דהא אין תמות וזכרות בעוף ולא עדיף ממכפר בפנים ואי ללמוד מחוסר אבר הא מחוסר אבר דפסול בעוף אינו מטעם מום כלל רק הפסול מכח חסר וכן בכל קרבן בפנים אין פיסולו של מחוסר אבר מצד מים רק מצד חסר כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא בהלכות איסורי מזבח דאפילו ניטל כולי' או טחול בפנים דאין זה מום כלל מ"מ פסול מצד חסר א"כ בשעיר המשתלח דחזינן דצריך תרי קראי לפסול מום ומחוסר זמן אחר הגורל ומצריך התם תרווייהו דממום ס"ד דמאוס וכן מחוסר זמן ס"ד דלא מטי' זמן לכך צריך תרי קראי והשתא ממילא חסר שאינו מאוס כגון בפנים ממילא אין מקום לפסלו ואינו פסול רק מצד ראוי לשם וזה אינו בכלל מכפר בחוץ ללמוד ממנו מכשיר וא"כ ממילא אין ללמוד מחוסר בעוף כיון דמום כשר בו ואינו פסול רק מתורת חסר ואין חסר פוסל במכפר בחוץ רק מצד מום או מצד ראוי לשם ולפי זה פשוט הוא דצריך חיות לראשי אברים ואי נימא דבאמת לא פליגי בדינא הנך אמוראי א"כ ע"כ דחד קרא אתי לדאידך א"כ ממילא ראשי אברים לא מוכח כלל כמ"ש בגמרא וזהו דעת הרמב"ם שלא הביא לפסול ראשי אברים אף שזכר כל דברי אמוראי והיינו דלא פליגי א"כ ממילא ראשי אברים נדחה לגמרי:
בד"ה לצפרים שהחליפן. כאן נמי צ"ל דלכפרה כשרות. ולפי מה שכתבתי לעיל לק"מ דהא נמי ליכא למילף מתנא דבי ר"י שלא הוזכר פסול צפרים שהחליפן במכפר בחוץ כמו שהוזכר מום ומחוסר זמן ש"מ דבאמת כשר מצד עצמו רק מכח ראוי לשם פסול והיינו מתורת מכפר בפנים ואנן רק ממכפר בחוץ ילפינן ולא ממכפר בפנים וזה ברור: