תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
שילוח הקן פרק שנים עשר · דף קלט:
(שייך למתני') בתוס' בד"ה שכסוי הדם תימא אמאי לא תני וכו' בזכרים ונקבות. כבר כ' במתני' דבלא"ה קשיא טובא דהוי לי' לומר חומר בכסוי בעוף שהרג את הנפש וכן תומר בשילוח הקן בטריפה רק עיקר לא נקט התנא רק בדבר שהי' מהראוי להשוותם כגון במזומן דכתיב הכא כי יצוד והכא כי יקרא וכן בחי' דס"ד מ"ש כיון דחס הכתוב על האם מה נפקא מינה חי' או עוף והי' לנו לומר שדיבר הכתוב בהוה כמו כי יצוד דדרשינן אפילו מזומן קמש"ל דבזה חלוקין אבל בענינים אחרים כיון שלא ראי זה כראי זה ואינם מסוג אחד כלל לא שייך לומר חומר כנ"ל:
בגמרא יכול יחזור בהרים וגבעות עד שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך. יש לדקדק כיון דיליף מכי יקרא במאורע לפניך שאין צריך לחזור בהרים עד שימצא קן א"כ כי יקרא פרט למזומן מנ"ל והרי בסמוך פריך מכי יקרא נפקא פרט למזומן ונראה לי דהכא דנקט במאורע לאו לישנא דיקרא דוקא דריש דאפילו אי הוי כתיב כי תראה קן צפור ג"כ מוכח זה דאין צריך לחזור בהרים רק נקט במאורע משום דכתיב באמת יקרא. וכבר כתבתי לעיל דפשיטא דאפילו במאורע לפניו אינו מחוייב לשלח האם כל עוד שאינו רוצה ליגע בהם והיינו מדאמרינן לעיל אי דחזא קן בעלמא ואקדשי' וכו' והשתא תיקשי הא מעיקרא חייב בשילוח כדפריך אח"כ היכי דאגבהה לאם וע"כ דכל שלא לקח האם אינו חייב רק לולא קרא לפניך הוי ס"ד שצריך לחזור אחר המצוה כמו שופר ולולב קמש"ל שאין מצוה זו כך וממילא רק אי רוצה ליקח אותם יש עליו מצוה לשלח האם אבל אי אינו רוצה לטפל בהם כלל יכול להניחם וילך לו:
שם לפניך ברה"י בדרך ברשות הרבים וכו' וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר וכו' מה דרך שאין קנו בידך וכו' בדרך כדר"י יש להקשות כיון דבברייתא קתני בהדיא דבדרך למעט אתי קננו בבית והיכי ניקום אנן ונוקמא לרבות קן שבים ואכתי ברייתא לא מתיישבא כלל גם יש להקשות דמוקי לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו מה דבברייתא אמרו לפניך ברשות היחיד ונראה לי פשוט דכך הכוונה דהתחלת הברייתא הוא לפניך אי הוי כתיב לפניך בלבד הוי דרשינן ברשות היחיד לאפוקי כל המקומות והשתא דכתיב נמי בדרך הוי דרשינן נמי רשות הרבים ולפניך למעט שאר מקומות כגון אילנות בורות שיחין ומערות והשתא דכתיב בכל עץ על הארץ נתרבה הכל ומקשה כיון דהשתא ע"כ לא באו לפניך ובדרך למעט מקומות אחרים א"כ למה לי בדרך וקאמר להורות כל שאין קנו בידך וס"ד דהכוונה למעט מזומן שקנו בידך ומקשה דמכי יקרא נפקא פרט למזומן וכן לפניך למה לי כיון דלא אתי למעט שום דבר דבאמת נתרבה הכל ועל זה משני דהא דקאמר לפניך ברשות היחיד היינו אי לא הוי כתיב רק לפניך הייתי דורש כך למעט רשותים אבל השתא דנתרבה הכל דרשינן לפניך לאתויי שהיו שלו ומרדו ובדרך אתי דלולא בדרך הוי ס"ד לפניך אכתי למעט אתי והיינו למעט ים דים לא איתרבי מבכל העץ על הארץ הלכך אף שנתרבה הכל מ"מ ים לא איתרבי וכתיב קרא לפניך למעט ים לכך כתיב קרא בדרך דים נמי כיון דהוי דרך הוי בכלל א"כ ע"כ לפניך אתויי בהיו שלו ומרדו ומעתה כך כוונת הברייתא דהך בדרך אתי להורות כל שאינו קנו בידך אפילו בים דזה נלמד משום דים נמי דרך איקרי ש"מ דכל שאין קנו בידך ואפילו בים חייב בשילוח כמו דרך וממילא מוכח דלפניך היינו לאתויי שהיו לפניך ומרדו מכאן אמרו וכו' ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייב בשילוח והיינו שהיו שלו ומרדו כמו שפירש"י בד"ה שקננו בפרדס שמרדו וכן האמת דסתם אווזין ותרנגולין אינן של הפקר רק היו של בעלים ומרדו ועמ"ש בתוס' בד"ה בדרך:
שם לאתויי שהיו לפניך ומרדו. מכאן ג"כ יש להוכיח דלא כמ"ש התוס' לעיל דאווזין ותרנגולין של חולין שמרדו הוי הפקר דאל"כ היו חייבין בשילוח דא"כ באופן שנעשו הפקר מה צריך קרא לרבות פשיטא דהוי כי יקרא ואינו מזומן כיון דהפקר גמור הן ומה בכך שהיו שלו כבר לכן נראה ברור דהכא מיירי שמרדו באופן שלא נתייאשו עדיין הבעלים ודעתן עוד עליהם ומ"מ כיון שמרדו הוי שפיר אינו מזומן וחייבין בשילוח ולכך קס"ד כיון דלא פקע שם בעלים פטורין משילוח קמש"ל דכיון דאינו מזומן הוא אפילו לפניך שהן שלו חייב בשילוח והיינו דפריך בפשיטות מכי יקרא נפקא ולא קאמר דדרך אתי לאפוקי קננו בפרדס ולא נתייאשו הבעלים:
שם משה מן התורה מנין וכו'. כבר קדמנו הרב מהרש"א בח"א שלו בביאור המאמרים הללו ולא נשאר לי רק במה שפירש"י ז"ל בשגם בגימטרי' משה ולפי זה גם ב' של בשגם דריש דאינה רק לשימוש ולדעתי יש לומר לפי שהי' משה ראש לכל ישראל בגדולתו שנאמר והאיש משה גדול מאוד והי' מלך עליהם והי' האחרון מן הגזירה שנגזר עליהם למות במדבר והוא הי' האחרון שבכולם וגם באמצע כשנגזרה הגזירה הי' הוא בשוה עמהם שנאמר גם בי התאנף ד' בגללכם עד שהי' מתפלל שיכתב סרחנו לכך רמוז שמו בשלשה תיבות הללו שגם הוא בשר האות הראשון והאות האחרון והאמצעי והוא שם משה ממש מם מן בשגם ה' מן הוא ש' מן בשר כנ"ל ולפי שדור המדבר מתו כולם כמו דור המבול לכך נרמז שמו כאן:
בתוספות בד"ה בדרך וא"ת אמאי איצטריך ריבויא וכו' במה ראית. דבריהם דחוקין מאוד כיון דבפי' אמר הכי נמי דמיחייב ש"מ דבא להקשות דבתרווייהו יתחייב בים ובשמים. ונראה לי דלא קשיא כמ"ש בגמרא דס"ד לולא בדרך דלפניך לאו לרבות שהיו שלו ומרדו רק למעט רשות ואף שבסוף מרבה הכל מ"מ ים לא נתרבה והוי ס"ד לפניך למעט ים קמש"ל בדרך דאפי' בים וכיון דהכל איתרבי ע"כ לפניך לרבות היו שלו ומרדו ואהא פריך אלא מעתה בשמים נמי לחייב מקרא בדרך ומשני דרך סתמא לא איקרי ואין להקשות מנא לן לרבות מרדו לימא לפניך למעט בשמים דהא מדרך נפקא דבשמים לא איקרי דרך כנ"ל:
בגמרא מאן דתני הרדסיאות וכו' על שם מקומן. נראה לי שבאו אלה התנאים לפרושי מתניתין והוא דבמשנה קתני אווזים ותרנגולים שקננו בבית וכן יוני הרדיסאות פטור משילוח ובודאי צריך להבין מה קמש"ל תנא דמתניתין דמאחר שאמר שאינו נוהג במזומן וכי צריך לפרש מהו מזומן ובודאי מה שהוא בבית גם מה זה שבחר ביוני הרדיסאות. לכן באו הנך תרי תנאי לפרש דמר מפרש על שם הורדוס והיו יונים הללו מלומדין מאוד ואימת העבדים עליהן ואף שקננו שלא בבית כי מקומן לרוחב מיל בשדה מ"מ לא דמי לאווזים שקננו בפרדס דהנך מפני אימתן ורגילתן בהעבדים לא יסורו משם והוי מזומן כאילו קננו בבית ומר סבר מצד המקום כיון שהם רבים ביחד ברוחב מיל ממילא לא יסורו זה מזה וכיון שהמקום אינו הפקר הוי מזומן אף דבשאר עופות בקננו כה"ג בשדה ופרדס אף שהוא רשות של בעלים כיון שאינו בבית הוי לי' אינו מזומן אבל בהנך יונים הוי מזומן וזה שסיפר ר"כ מה שסיפר להורות כי הי' אימת בעלים עליהן מאוד עד דמחמת זה חשיב מזומן כנ"ל:
שם ציפור טהור אשכחן דאיקרי ציפור טמא לא אשכחן דאיקרי ציפור. איכא למידק מ"ש דבכסוי הדם נקט חי' או עוף דמשמע בין טהור בין טמא והוצרך למיכתב אשר יאכל למעוטי עוף טמא הוי לי' למיכתב ציפור וממילא רק טהור ולא טמא ואי משום דאכתי לא הוי ידעינן בחי' דטהורה דוקא הא מר בר רב אשי יליף דבמוקדשין אין נוהג כסוי הדם דמקיש עוף לחי' מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש א"כ ממילא נמי הוי מקשינן חי' לעוף מה ציפור רק טהורה אף חי' טהורה דוקא וליכא למימר דאיצטרך אשר יאכל למעט נתנבלה בשחיטה דמודה בה ר"מ דפטור מכסוי והא לא הוי שמעינן מציפור הא ודא ליתא דא"כ למה לא קאמר באמת דאשר יאכל למעוטי נתנבלה אתי ובהכרח דקרא כתיב אשר יצוד ציד חי' או עוף אשר יאכל ושפך את דמו ש"מ דלמעוטי קודם שפיכה אתי שיהא הציד דבר הנאכל והיינו למעוטי עוף טמא אבל מה שנתנבל בשחיטה לא מוכח מהא כלל רק נתנבלה מוכח מג"ש שפיכה שפיכה משחוטי חוץ דכיון דהתם נתנבל לא ה"ה הכא נתנבל לא ואף דהתם טריפה נמי לא היינו לא מן השם הזה שאין השחיטה מתירתה באכילה שהרי אפי' אינה טריפה אינה ניתרת בחוץ באכילה רק מטעמא דאינה ראוי' לפתח אוהל מועד דמן הבקר להוציא הטריפה אבל השחיטה נקראת שחיטה והכא נמי הוי שחיטה אף שאינה ראוי' כיון שאינו מצד קלקול השחיטה רק מחמת טריפותה אבל נתנבלה מוכח משחוטי חוץ דלא הוי שחיטה ואי קשיא היכי קאמר דאשר יאכל צריך לעוף טמא הא ע"כ לטריפה אתי דאי לעוף טמא מ"ש מנתנבלה בשחיטה דכיון דהשחיטה עצמה מקולקלת לאו שחיטה היא א"כ עוף טמא הא פשיטא דשחיטתו כנחירה חשוב ולא שייך שחיטה בטמא כלל וקושיא זו ודאי קשיא בלא"ה בסוגי' שם דמה נ"מ בין טמאה לנבלה ואי באמת תרווייהו מאשר יאכל נפקא למה לי' למינקט עוף טמא ולא נתנבלה דנקט תנא בהדיא דפטור אפי' לר"מ וע"כ דמשחוטי חוץ יליף א"כ ה"ה טמאה ובאמת לק"מ דשאני עוף טמא כיון דשחיטת טמאה מועלת לענין בשחט לנכרי אפי' מפרכסת דלא הותר לנכרי מ"מ שחיטת ישראל משוי לי' אוכלא לטמא טומאת אוכלין וכיון דיש לטמאה שם שחיטה ס"ד דחייב בכסוי קמש"ל אשר יאכל למעוטי עוף טמא ולפי זה עדיין הקושיא במקומה דהו"ל למיכתב ציפור ולא בעי אשר יאכל ואף דר"מ דסובר קדשי ב"ה בעי העמדה לא איצטרך הך הקישא כלל ומר בר רב אשי יש לומר דלא נקט לה רק לר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה ודוקא בקדשי מזבח הוי מחוסר גרירה אבל מחוסר פדי' לא ס"ל דכמו דפריך מעיקרא וליפריקנהו אף דבעת שחיטה לא הוי קרינן בה אשר יאכל מ"מ כיון דע"י פדי' יוכל לאכול הוי מעיקרא אשר יאכל ושחיטה ראוי' א"כ ה"ה אי יפדה אחר הכסוי הוי מעיקרא שחיטה ראוי' ואשר יאכל לכן הוצרך להקישא אבל למ"ד הי' בכלל העמדה והערכה לא צריך הקישא כלל דבלא"ה לאו בר פדי' הוא אבל מ"מ אין זה מספיק דלא שייך דהיקשא דמר בר רב אשי הוי דלא כר"מ דהוא לית לי' הך היקשא. ונראה לי לומר דהך דמר בר רב אשי לאו הקישא בעלמא הוא דמקיש חי' לעוף רק דמלישנא דקרא דייק לה וכן משמע דקאמר אמר קרא חי' או עוף מה חי' קודש וכו' משמע דלישנא דקרא דייק לי' הכי דבא הכתוב לומר מה חי' קודש והיינו דלא הוי לי' למיכתב חי' או עוף דאפי' למ"ד או לחלק הכא לא צריך דאי אפשר לומר שניהם דושפך את דמו כתיב ומזה דייק דבא הכתוב לומר ציד חי' שהוא של חולין או עוף של חולין והך או מגלה שיש בעוף מה שיש בחי' דכמו שהחי' של חולין כן העוף של חולין ולפי זה להיפך אין ללמוד חי' מעוף דהוי טהורה דוקא לכך צריך אשר יאכל כנ"ל:
שם ת"ש תבנית כל ציפור כנף וכו'. הנה הקשו ארבעה קושיות שוין בתירוצם עד שהוצרכו לקצר מאי לאו כדאקשינן לא כדמשנינן ויש להבין למה לו כ"ה פשיטא דיש לתרץ בהא כמו בהא ונראה לי דיש קצת חידוש באחד מבחבירו ויתיישב ג"כ שלא הקשו ביחד מהנך דכתיבי בתורה ולמה הפסיק בקושיא מתהלים והוא דמעיקרא מקשה מקרא כל ציפור כנף ומשמע להו שיש בכאן שלשה דברים כי כל מרבה וכנף מרבה וס"ד דכל ציפור היינו טהור וטמא וכנף חגבים ומשני דהך כל קאי אכנף וציפור רק טהור בלבד ואהא מקשה מתהלים דלא כתיב רק ציפור כנף וא"כ אלה השלשה נכללו בהנך תרתי ציפור כנף א"כ משמע דציפור עצמו תרתי וכנף חגבים כיון דלא כתיב כל ומשני דכנף בלבד כולל תרתי וציפור רק חדא טהור בלבד והדר מקשה מדכתיב כל ציפור כל כנף א"כ דכל חד כתיב בי' כל ש"מ דכל ציפור היינו טהור וטמא וכל כנף מיני חגבים טהורים וטמאים ומשני דכל ציפור טהור בלבד כל מיני טהורים וכל כנף כל מיני כנף היינו טמאים וחגבים טהורים וטמאים והדר מקשה מיחזקאל אמור לציפור כל כנף ומשמע לי' דע"כ כנף אינו כולל רק מיני חגבים דאי כולל עוף ג"כ א"כ למה נקט ציפור לגמרי הוי לי' לומר אמור לכל כנף ואם עוף טמא בכלל כנף טהור ודאי ולמה לו ליתן אמירה לטהור בפני עצמו ומשני לא כדשנינן והיינו דקב"ה חס על הטהורים ורצה להאכילם מבשר הרוגי גוג יותר מן הטמאין ואחר הטהורים יאמר לטמאים וחגבים והטהורים קודמים לטמאים:
בתוספות בד"ה ת"ש תבנית כל צפור. וא"ת והא כתיב וכו' נודי הרכם צפור י"ל דפשיטא וכו'. הנה אף שדברי התוס' נראים פשוטים אבל מ"מ יש לדקדק בדבריהם חדא למה העמידו קושיא זו כאן מעיקרא דקאמר צפור טהור דוקא הוי להו להקשות מקרא דנודי הרכם צפור ומאי ענין קושיא זו למה שהקשו מקרא תבנית כל ציפור כנף גם לא הבנתי מאי ס"ד להקשות כיון דעל דוד קאי אדרבא בודאי צפור טהור קאמר ומאי זה שהוצרכו לומר דפשיטא דדוד לעוף טהור הי' מדמה עצמו ולמה להו פשיטות זה ואי כוונתם להקשות דאותן האומרים לא היו מדמים אותו לטהור דוקא א"כ לא תירצו כלום וע"כ כיון דדוד הוא המספר דבר זה אינו אומר רק בטהור ויש לי לומר דכוונת התוס' בקושיא זו בהיפך דמקשה השתא מקרא תבנית כל צפור כנף דמוכח דצפור אפי' טמא וקשה היכי ס"ד כך הא כתיב נודי הרכם צפור ועל דוד קאי א"כ בודאי צפור רק טהור הוא שלא הי' אומר לשון הכולל טמא ועל זה תירצו דאין רא' דפשיטא דדוד לא ידמה עצמו לטמא והילכך אף דצפור כולל טמא אין לטעות דכיון דעכ"פ טהור נמי איקרי צפור א"כ בודאי לטהור הכוונה אבל בקרא דכתיב תבנית כל צפור אי צפור טהור בלבד יש לטעות דטמא לא ולא הוי לי' למיכתב צפור אבל להיפך מדוד לא קשיא דאף דצפור טמא ג"כ בכלל יכול לכתוב צפור דליכא למטעי דפשיטא דדוד אינו מדמה עצמו רק לטהור לזה הביאו וכן כצפור נמלטה וכן כצפרים עפות דקאי על ישראל אף דצפור גם טמא בכלל מ"מ כיון דטהור נמי איקרי צפור יכול לכתוב צפור דליכא למטעי דמסתמא לטהור הכוונה ועמ"ש בסמוך:
בא"ד וא"ת והא כתיב וכו' אטו טהור מצא וכו' ומיהו אפשר וכו' כדמוכח סיפא דקרא וכו'. דבריהם צריכין ביאור חדא דכפי הנראה הוכרחו דמיירי נמי בטמא דאטו טמא לא מצא א"כ הרי לא סתרו הוכחה זו כלל גם כפי הנראה רצו להוכיח דמיירי בטהור מסיפא וא"כ למה כתבו דאפשר דמיירי בטהור כיון דמוכת הוא מסיפא גם מה וה שהוכיחו (מד' ס"ב) דצפור דרור טהורה הוא דאדרבא אפילו נפרש עוף המסרט היינו צפור דרור לפי שמסרט ואינה מקבלת מרות אבל עכ"פ מבואר התם דאיכא ירוקה וחיורא וחדא טמא א"כ הרי יש טמא דרור ג"כ גם הט"ז והש"ך בנקה"כ סי' פ"ב האריכו להקשות למה לא הביאו מהך משנה דנגעים דמביא שתי צפרים דרור גם מהתם אין ראי' דדרור רק טהור ולא טמא דשמא יש טמא רק מביא טהור והש"ך כתב דלכך לא מייתי מנגעים רק מאלו טריפות אבל גם מהתם לא מוכח זה דיש לומר בעוף טהור המסרט מיירי וכבר כתבתי מזה לעיל פרק א"ט ואכתוב כאן בקיצור דוודאי באו להקשות מהוכחה דאטו טמא לא מצא וכתבו דאפשר דמיירי בטהור כדמוכח מסיפא דקראו דכתיב ודרור קן לה ופשיטא דאין כל העופות נקראין דרור וא"כ קשיא ג"כ אטו דלאו דרור אין לה קן וע"כ שאין לדקדק בזה א"כ אכתי אפשר דמיירי בטהור והדר כתבו דהך ציפור דרור שהוזכר בסיפא הוא טהורה כדמוכח בא"ט דיש ציפור דרור טהורה אבל מנגעים הי' אפשר לומר דדרור אינו שם עצם רק של הפקר אבל עוף המסרט היינו שאינה מקבלת מרות ואפילו בבית כשר ש"מ שמצד טבעה נקראת דרור ומוכח דטהורה הוא דכשר למצורע דכתיב טהורות ולא רצו התוס' רק לדחות שלא נאמר דדרור טמא כפי' הרד"ק ורש"י שהביא הש"ך א"כ אכתי ע"כ מיירי נמי בטמא דהא כתיב דרור לכך הביאו דדרור טהורה ושפיר יש לומר דלא מיירי רק בטהור ולא בטמא וקאי על כנסת ישראל ומה שכתבו דאפשר אף דמוכרח הוא דהא טמא לא איקרי ציפור היינו משום דלא תקשה כמו שהקשו לעיל דנוכיח מזה דצפור טהור דוקא רק באמת אין כאן הוכחה דיש לומר דמיירי גם בטמא ויש לומר רק בטהור ואהא הקשו אח"כ מדכתיב אשר שם צפרים יקננו חסידה וכו' דחסידה ע"כ רק טמא הוא א"כ אי אפשר לדחות כאן דמיירי בטהור ולא בטמא דהא כתיב חסידה ובדרור ניחא דמיירי בדרור טהור אבל חסידה אי אפשר וכתבו דהתם באמת מיירי בטהור וטמא וחסידה כולל כל הטמאים וצפורי הטהורים כנ"ל ומדויק לשונם הוא טהורה ואי נתכוונו להביא דכל דרור טהור הי' להם לומר טהורה הוא גם יש לפרש לפי הנ"ל דהכוונה שאותו דרור המוזכר ציפור דרור היא טהורה כדמוכח פא"ט דיש ציפור דרור טהורה: