אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג שילוח הקן פרק שנים עשר › דף קלט.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

שילוח הקן פרק שנים עשר · דף קלט.

שילוח הקן פרק שנים עשר

בגמרא הני מוקדשין היכי דמי. תמי' לי היכי מקשה היכי דמי הא בהדיא קתני במתניתין איזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס ופירש"י במשנה שמרדו ויצאו ולא חזרו וקננו בפרדס א"כ הך גופא שייך גם במוקדשין ולמה לא ידע מציאות מוקדשין דאותן אווזים היו הקדש או יונים בקדשי מזבח ונהי דיונים לא שייך בגדולים משכחת בקטנים או בתורים וע"כ שהי' קשה לו מציאות זה עד ששאל היכי דמי ונראה לי דהמקשה הוי ס"ל במה נפשך אי בקדשי מזבח דהיינו תורים ובני יונה שהן עופות המצויין בהפקר רק יש מהם שקננו ברשות של אחד ואין דרכן לפרוח א"כ בהנך לא שייך שמרדו ויצאו דא"כ מנין יודע שהם של הקדש כיון דשכיחי בהפקר ואי באווזים ותרנגולים דהם קדשי ב"ה ואינהו לא שכיחי בהפקר וכל שנמצאו ואין להם בעלים ומן ההקדש ברחו מסתמא אינהו הן כיון דלא שכיחי בהפקר א"כ אי מרדו פקע קדושתם ולכך הי' טרח להמציא מוקדשין שלא יהיו מזומן ומ"מ לא מרדו כנ"ל ואולי מדקאמר אח"כ רב אמר ולא קאמר אמר רב כדרך הש"ס בכל מקום שהוא מביא אמורא שבא ליישב קושיא שמקשה מזה נראה שלא היתה הכוונה רק לומר היכי דמי ואי אפשר לפרש רק בהקדיש כן ומרדו ונחלקו בזה רב ושמואל לרב דוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב"ה במרדו פקעי קדושתייהו ולשמואל אפי' קדשי ב"ה לא פקעי:

שם אלא דאגבהה לאם ואקדשה והדרה מעיקרא איחייב לי' בשילוח. והא דלא קאמר דאגבהה לאם כשלא היתה נוגעת בקן והדרה דלא איחייב מעיקרא בשילוח כדתנן לקמן היתה מעופפת אי אין כנפי' נוגעת בקן פטור משום דאם כן קשיא טפי כיון שזכה באם בפטור והיא שלו היכי ס"ד שיתחייב לשלח את שלו והגמרא ידע דוודאי אי אפשר רק באופן שמחויב בשילוח רק דלא ס"ד כיון שכבר מחויב שלא יפטור במה שהקדיש אח"כ לכך קאמר מעיקרא איחייב לי' ולא מהני מה שהקדיש לפטרו ומייתי מר' יוחנן בר יוסף והא דקאמר מעיקרא אלא דאגבינהו לאפרוחים והא אסור לזכות בביצים קודם שישלח האם לא קשיא חדא דשפיר מצי מיירי שנטל האפרוחים ולא היתה האם רובצת ולכך מקשה כיון דזכה בהם כבר נעשה שלו ומזומן ושוב לא איכפת לן מה שחזרה האם ועוד אפילו נטלן בעוד האם עליהן מ"מ דוקא כשלקח האם אסור לזכות משום שלח תשלח והדר והבנים אבל כל שלא לקח האם כלל שלא הי' עליו מצות שילוח יכול ליקח הבנים אמנם רש"י ז"ל פי' לקמן דאסור לזכות בביצים היינו לפשוט ידו תחת האם וללקחן דמשמע אפילו לא לקח האם אסור לזכות מ"מ פשיטא דאי זכה בהם הם שלו ואי אהדרינהו וחזרה עליהם שוב אין כאן שילוח דהוי מזומן ואדרבא כיון דאסור לזכות מסתמא הם שלו דאי אינו יכול לזכות בהם נלל מאי איסורא איכא וכי הנגיעה בהם אסור קודם אבל וודאי אי נטלה לאם אפילו על מנת לשלח ונטל הבנים אפילו לא חזרה האם עליהן חייב בשילוח מעיקרא רק דמיירי באופן שלא נתחייב מעיקרא בשילוח עדיין ועמ"ש בסמוך בדיבור זה:

ודע דמדקאמר הכא בפשיטות מעיקרא איחייב לי' בשילוח משמע בהדיא דעיקר מצות שילוח הקן הוא שלא יקח האם בלבד בלי הבנים כלל ודכתיב אם על הבנים היינו בעודה על הבנים כמו שפירש"י בחומש וזה דלא כנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה במסכת מכות דלאו זה הוא שלא יקח האם והבנים כאחד ואי לקח אותן ניתק לעשה שלח תשלח ולפי זה בלקח האם בלבד אינו עובר כלל בלאו ולפי דבריו צ"ל דהא דתנן אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום שנאמר שלח תשלח האם והבנים תקח לך היינו דוקא כשעבר הלאו ולקחן כאחד דאינו יכול לתקן הלאו רק בזה האופן לשלח האם אבל אי לא לקח רק האם בלבד אפילו לא שלח הבנים אינו עובר כיון שלא לקחן והניחם כמות שהן ואפילו יקח אותם על מנת לשלחם לא מהני דאין שילוח בבנים והרי לקחן ונתחייב בשילוח האם אבל וודאי מהך סוגי' דהכא מוכח להדיא דבלקיחת האם בלבד מתחייב וכן נמי מוכח בתוספתא דקתני נטל האחד האם ואחד נטל הבנים הנוטל את האם חייב והשתא אי ס"ד שאין חיוב רק בנטילת האם והבנים כאחד א"כ תרווייהו לא עבדי איסורא זה לא נטל רק האם ואינו חייב והשני לא נטל רק הבנים והיכי ס"ד דבשביל דהשני נטל הבנים יתחייב הראשון על לקיחתו האם מה שלא נתחייב מעיקרא ואי קשיא השתא נמי אי נימא דבנטילת האם בלבד מתחייב מה קמש"ל דהנוטל האם חייב לא קשיא דס"ד דוקא בהניח הבנים חייב בשילוח דמצי ליקח הבנים כדכתיב ואת הבנים תקח לך אבל עכשיו כיון דאחד נטל הבנים הרי אי אפשר לו ליקח הבנים ואינו חייב בשילוח קמש"ל דחייב ולא מיפטר במה שלקח אחר הבנים דשפיר מתקיים והבנים תקח לך ואפילו ביד אחר אבל אין הטעם משום דמעיקרא נתחייב דהא בנעשו טריפה פוטר התם בתוספתא והיינו מהאי טעמא דאי אפשר לקיים והבנים תקח לך ולכך קמש"ל כאן דלקיחת אחר אינו פוטר כיון שנתקיים לקיחת הבנים [ויש מקום לפרש ג"כ משום דכבר נתחייב בלקיחת האם ולחלק בין נעשו טריפה בענין אחר אבל העיקר נראה לי כנ"ל] ועוד תניא התם בתוספתא נטל את האם ואחר כך נטל את הבנים חייב לשלח נטל את הבנים ואחר כך נטל את האם פטור מלשלח והנה לכאורה הי' מקום להוכיח כהרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל ולכך סלקא דעתך כיון שלא נטלן כאחד רק בזה אחר זה אינו חייב לשלח קמשמע לן אפי' בזאח"ז חייב רק להיפוך בנטל הבנים כבר נעשו מזומן קודם שמתחייב בשילוח האם וכדאמרינן הכא דאגבינהו לאפרוחים הוי מזומן [ומזה יש לתמוה על פירש"י הנ"ל דאסור לזכות בבצים היינו אפילו מתחת האם וקשה כיון שאי נטל הבנים כבר נעשו מזומן ואינו חייב בשילוח האם כלל אפילו נטלה כמבואר בתוספתא א"כ היכי מייתי מקרא שלח תשלח והדר והבנים תקח לך דהא הכא לא חייב בשילוח האם כלל וע"כ דהכוונה בנטל האם לשלחה אסור לזכות בבנים עד שישלח האם] אבל באמת הא ליתא דע"כ שלח תשלח האם בעוד הבנים מונחים דהא אסור לזכות בבנים קודם שילוח האם א"כ ע"כ דמצות שילוח הוא בלקיחת האם בלבד רק כוונת התוספתא בהיפוך דס"ד דוקא בלקח האם והניח הבנים חייב בשילוח לקיים והבנים תקח לך אבל בלקח הבנים קודם ששילח האם דאינו צריך ליקח עוד הבנים אין צריך לשלח האם קמש"ל דמ"מ חייב ועוד אי ס"ד דעל לקיחת האם בלבד אינו חייב בשילוח א"כ פשיטא דאין לחייבו רק בלקיחתן כאחד אבל אי לקח האם קודם כיון שלקחה בהיתר וזכה בה הרי היא שלו ובשביל שלקח אח"כ הבנים לא ס"ד לחייבו לשלח במה שכבר זכה ולא נתחייב לשלם כדמוכח להדיא הכא דקאמר אי דאגבהה לאם מעיקרא איחייב בשילוח ולא קאמר דמיירי שלא היתה נוגעת בקן וע"כ משום דכבר זכה בה שוב לא שייך בה שילוח וליכא למימר דשאני היכי דזכה בה מצד שלא נגעה בקן אבל אי נגעה בקן ולא זכה בה רק מצד שלא נטל עדיין הבנים כל שנטל הבנים אח"כ חייב א"כ אכתי תיקשי לימא דאגבהה לאם והיתה נוגעת בקן ואקדשה ואח"כ לקח הבנים והשתא לא שייך לומר מעיקרא איחייב בשילוח דהא לא נתחייב דלא לקח הבנים וכשלקח הבנים כבר הקדיש וע"כ דכל שהאם רובצת על הבנים אסור ליקח האם לבדה לעצמו רק על מנת לשלחה וישלח ואח"כ יקח הבנים וכל זה ברור ודברי הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל צ"ע ומעתה כיון שנתברר דבר זה שאסור ליקח האם בלבד רק לשלחה והך לא תקח האם על הבנים הכוונה מעל הבנים כמו שפירש"י בחומש וכך הוא לשון התוספתא מעל הבנים א"כ ממילא מוכח דמה שאמרו אסור לזכות בבצים קודם שישלח את האם אין בו רק איסור בעלמא שלא עשה העשה כסדר הכתוב לשלוח האם והדר ליקח הבנים אבל אין כאן עבירת לאו מעיקר המצוה כיון דהך לא תקח האם על הבנים הכוונה רק על האם מעל הבנים ומן הבנים לא מיירי כלל ולפי זה כל מה שפירשתי לעיל במוקדשין על פי דין זה דאסור לזכות בביצים קודם שישלח האם הכל ליתא. רק העיקר הפי' הוא כמו שפירשתי דהכוונה במתניתין אבל לא במוקדשין היינו שיכול ליקח האם והבנים לעצמו ע"י שיפדה אותם ואהא מקשה אמאי לא כיון שרוצה לפדותה לעכב לעצמו למה לא יהא שייך בו מצות שילוח הקן וקאמר טעמא שלא אמרה תורה שלא ליקח האם והבנים לעצמו רק במי שמצווה לשלח האם אי לקחה אבל במוקדשין אינו מצווה לשלחם דהא אינו מחויב לפדות ולשלח ויכול להחזירה לגזבר וכיון שאין עליו מצות שלח תשלח ממילא יכול לפדותם וליקח לעצמו האם והבנים:

ויש לי ראי' ברורה לפי' זה דודאי יש לתמוה מהא דמייתי מהך דר' יוחנן בר יוסף הקדיש חי' ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שבא לידי הקדש והשתא תיקשי מה בא להוכיח מהך ברייתא הא ע"כ בא להוכיח שאין הקדש אחר חלות המצוה מפקיע חיוב המצוה וקשה היכי מוכח זה שאני כסוי שהרי יכול הוא לכסות רק בהקדש פטור מזה לכך כשהי' מחוייב קודם מכסה אפי' של הקדש אבל שילוח הקן דמה שאינו משלח הוא לפי שאינו יכול לשלח על פני השדה והבאתו לגזבר אין זה שילוח כלל א"כ ממילא פטור משילוח ואי דכיון שכבר נתחייב בשילוח לא חל ההקדש כלל ויכול לשלחו על פני השדה זה לא מוכח כלל מהך דריב"י ואדרבא התם פשיטא דחל ההקדש ועכ"פ אין להוכיח מהך ברייתא דאין הקדש חל כלל מחמת שנתחייב במצות שילוח אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דעיקר אבל לא במוקדשין הכוונה שיכול ליקח האם ולפדותה לעצמו ואין צריך לשלחה כיון שהקן הי' של מוקדשין והשתא מייתי ראי' שפיר דכיון דהקדש דאח"כ אינו מבטל מצות כסוי שכבר נתחייב בה קודם הקדש א"כ ממילא כיון שנתחייב בשילוח ממילא אפי' הקדיש לא נפטר מחיובו וממילא צריך לפדותה כדי לשלח לקיים המצוה של שילוח שנתחייב בה קודם הקדש וזה ברור ועמ"ש עוד בסמוך:

שם שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבוא לידי הקדש. איכא למידק הא הך כסוי הדם שאינו נוהג במוקדשין איכא התם ריש כסוי הדם תרי טעמי או משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה או משום מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש והשתא לטעם זה אינו רק בקדשי מזבח אבל קדשי ב"ה חי' נמי קודש וכיון דבהך ברייתא בחי' מיירי ע"כ טעמא מכח שחיטה שאינה ראוי' והשתא תיקשי נהי דלהך לישנא דמאן דסובר מוקדשין לא בעי כסוי סבר לה בשחיטה שאינה ראוי' כר"ש ובהעמדה והערכה כר"מ א"כ הכא נמי נפרש הך ברייתא וס"ד כיון שהקדיש הרי עכשיו השחיטה אינה ראוי' קמש"ל כיון דמעיקרא היתה שחיטה ראוי' כבר נתחייב בכסוי אבל למה דמשני התם דטעמא משום דמחוסר פדי' בין שחיטה לכסוי תיקשי הכא למה לי טעמא לחייבו בכסוי הא גבי גט דקי"ל מחוסר קציצה פוסל דכתיב וכתב ונתן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו במתניתין דאין כותבין במחובר לקרקע דדוקא אי הי' מחוסר מעשה בשעת כתיבה דנכתב בפסול אבל אי בשעת כתיבה לא הי' מחוסר מעשה רק חיברו אח"כ ותלשו לא הוי מחוסר מעשה כלל א"כ הרי הקדיש אח"כ ויכול שפיר לפדות ולכסות אפילו תימא דעכשיו נמי הוי שחיטה שאינה ראוי' מ"מ לא הוי מחוסר מעשה במה שיפדה וממילא צריך לפדותו משום הפסד קדשים כמ"ש התוס' ריש כסוי הדם ומכסה חולין ממש ובוודאי ליכא למימר דבאמת כך הכוונה דהא שכבר נתחייב בכסוי קאמר ומטעם הנ"ל אפילו לא נתחייב או דהקדש מבטל החיוב ה"מ אם אינו יכול לפדות אבל זה יכול ולא הוי מחוסר מעשה בין שפיכה לכסוי כיון דבעת שפיכה לא הי' מחוסר כמו בגט דהתם והתם לא שייך שכבר נתחייב ומ"מ כשר:

הן אמת שאני תמה על הרשב"א ז"ל שם דהביא ראי' לדינו מה דאמרי' התם ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וקשה כיון דכתיבה בתלוש היאך יהא חתימה במחובר וע"כ דחיברו וחתמו ותלשו א"כ מוכח דמחוסר זה אינו פוסל רק מצד חתימה דהחתימה הי' מחוסר מעשה ולא מצד כתיבה וע"כ כיון דבעת כתיבה לא הי' מחוסר לא איכפת לן מצד כתיבה רק לפי שהי' מחוסר בעת חתימה אבל אני תמה מלבד מה שכתבתי בספרי ת"י שם לדחות ראי' זו אבל בלא"ה לפי דעת הרשב"א ז"ל עצמו שם שהשיג על פירש"י דפי' טעמא דאין כותבין על מחובר לקרקע משום דהוי מחוסר קציצה דאפי' נותן לה כל הקרקע לא מהני ומפרש הוא טעמא מן הירושלמי משום מה ספר בתלוש אף כל בתלוש והשתא ממילא לא מיירי כלל במתניתין שתלשו רק נותן לה כמות שהוא א"כ שפיר קאמר ר"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם חיברו אחר כתיבה וחתמו ונתנו לה כמות שהוא אינו פסול רק מכח חתימה דנחתם שלא על ספר אבל כתיבה היתה על ספר אבל משום מחוסר מעשה ליכא כלל דלא קצץ מידי [דפשיטא דהחיבור אינו מחוסר מעשה שאין צריך לחברו] והתוס' בגיטין (ד"ד ע"א) בד"ה עד שתהא הקשו ג"כ למה לי וחתימתו הא אפשר שתהא חתימה במחובר כיון דכתיבה בתלוש ותירצו ג"כ דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו והנה לא בארו התוס' החידוש הגדול הזה היוצא מדבריהם דאין מחוסר מעשה פוסל בין כתיבה לנתינה רק שיהא מחוסר בעת כתיבה דוקא ולהנ"ל ניחא דס"ל ג"כ בהך דאין כותבין במחובר דלאו בתלש מיירי ומשום מחוסר מעשה אלא משום דכתיבה או חתימה על מחובר פסול אפילו נתנו לה כמות שהוא והיינו משום שנכתב שלא על ספר וכן אי נחתם שלא על ספר:

אמנם בספרי ת"י בגיטין שם הקשיתי על הרשב"א ז"ל קושיא חזקה דע"כ בש"ס דילן לא ס"ל דרוש מה ספר בתלוש ושם כתבתי טעם נכון דאינו יכול ליתן אפילו הקרקע כמות שהוא גם הרשב"א ז"ל עצמו נתן שם עוד טעם משום דבעינן שיהא ראוי ליתן מיד ליד ולפי הטעמים הללו בוודאי יש להקשות תיפוק לי' דבלי חתימה הא אינו נותן לה מיד ליד וע"כ שתלשו ונתנו לה ופסול משום מחוסר מעשה בעת חתימה אבל משום כתיבה לא נפסל כיון דלא הי' מחוסר בעת כתיבה ובירושלמי בגיטין שם מבעי' להו בהא אי חברו ותלשו בנתיים פוסל והכי איתא התם שמואל בר אבא בעי כתבו חתמו בתלוש חיברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה ר"י ר"א אמר ר' אבין בעי כתבו בתלוש חיברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרינן בי' רבנן והנה יש שם גירסות משונות אבל כפי הנראה מדברי הרשב"א ז"ל נסתפקו בירושלמי בהא מילתא וכתב הרשב"א אף דבירושלמי מספקא להו מדלא מיבעי' לן בגמרא דילן ש"מ דהוי פשיטא להו מדברי ר"י דקאמר כתיבתו וחתימתו דע"כ תלוש וחיברו הוי כמחובר ומחוסר אינו פוסל רק בעת כתיבה או בעת חתימה לא כשנעשה מחוסר אח"כ אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דוודאי להירושלמי דמפרש טעמא משום מה ספר בתלוש א"כ פשיטא דלא קשיא מר' יהודא כלום דשפיר משכחת לה שכתבו בתלוש ונטעו והשריש וחתמו ומסרו לה כמות שהוא דמשום כתיבה ליכא ומשום חתימה איכא אבל לדידן לא ס"ל אליבא דרבנן מה ספר בתלוש כמו דלא דרשי אין בו רוח חיים א"כ ע"כ דליכא פסול בכתיבה על מחובר רק או מכח מחוסר קציצה או שאינו יכול ליתן מיד ליד כפי תירוץ שני של הרשב"א ז"ל כמו שכתבתי בספרי ת"י שם א"כ ע"כ לא משכחת לה שיהא מחובר פסול מכח חתימה ולא מכח כתיבה רק אי נימא דאין מחוסר מעשה פוסל אלא שיהא מחוסר בעת כתיבה או בעת חתימה אבל אח"כ לא ובהכי ניחא לי ג"כ מה שפירש"י במשנה דאין כותבין במחובר טעם דהוי מחוסר מעשה והוא תמוה מאוד דהא במשנה הקודמת קתני על הכל כותבין ונותן לה את העבד אלמא דכה"ג בכלל כותבין נקט לה ומ"ש הכא דקתני אין כותבין כיון דיכול ליתן לה הקרקע ואי קוצץ גם שם פסול ולהנ"ל ניחא דוודאי מודה רש"י דאפי' נותן לה כל הקרקע לא מהני מטעמא של הרשב"א ז"ל דלא הוי נתינה מיהו הכא אי אפשר שיהא הפסול רק מכח נתינה א"כ מה נחלקו בכתיבה או חתימה ס"ס נותן לה כל הקרקע ולא הוי נתינה וכן לר"י למה לי כתיבתו וחתימתו וע"כ דהכא וודאי מטעם מחוסר מעשה אתינן עלה רק הכא נקט אין כותבין במה נפשך אי יתננו כך אין זו נתינה ואי יקצוץ הוי מחוסר מעשה ושפיר נקט ר"י כתיבתו וחתימתו דפעמים שאין מחוסר פוסל מצד כתיבה רק מצד חתימה והיינו בחיברו אחר כתיבה ולפי זה עכ"פ מדברי כולם למדנו שאין מחוסר מעשה פוסל רק בעת כתיבה וה"ה הכא בעת שפיכה א"כ בלא"ה יכול לכסות כיון שצריך לפדות משום הפסד קדשים ומחוסר פדי' לא הוי ובוודאי ליכא דר' יוחנן בר יוסף בא לאשמועינן העיקר דיכול לכסות בלי פדיון כלל משום שכבר נתחייב בכסוי קודם דלא הוי לי' לומר חייב לכסות כיון דבלא"ה חייב לכסות ועוד קשיא לי אי הטעם משום שחיטה שאינה ראוי' מקמש"ל דכבר נתחייב כיון שאין הקדש פוטר הכסוי כלל רק דהשחיטה אינה א"כ פשיטא דהשתא נמי חייב בכסוי דאטו אי ישחוט חי' של חולין וישרפנה אח"כ או ישליכנה לים או יתננה לנכרי יפטר מן הכסוי בשלמא אי הי' גזירת הכתוב דהקדש פטור מכסוי הי' שייך לומר כיון דכבר נתחייב קודם שנעשית הקדש אבל כיון דאין ההקדש פוטר רק שחיטה שאינה ראוי' פוטרת והרי היתה שחיטה ראוי' ומאי ענין הקדש לפטור ועכשיו חייב בכסוי:

לכן נראה לי דודאי הך תנא ס"ל דהקדש פוטר מכסוי מגזה"כ והיינו כמר בר רב אשי לעיל דקאמר מה חי' אינה קודש אף עוף אינו קודש ורש"י ז"ל פי' התם בד"ה מה חי' אינה קודש וז"ל סתם חי' אינה קודש שאינה ראוי' להקריב מבו' מדבריו דלאו על קדשי מזבח בלבד בא ליתן טעם דא"כ לא הו"ל לפרש סתם חי' אינה קודש דפשיטא דאין במציאות חי' שתהא קודש למזבח רק מר בר רב אשי בא ליתן טעם על כל מוקדשין אפי' של ב"ה רק לפי שסתם קדשים למזבח הן אבל לב"ה דרך להקדיש דמים ולא דבר שאין ראוי רק לפדות וליתן הדמים הילכך סתם חי' אינה קודש כלל רק עוף יכול להיות קודש למזבח לכך ילפינן מה חי' סתמה אינה קדושה כלל אף עוף אינו קדוש כלל והשתא ס"ד כיון דהקדש פוטר כל שהקדיש קודם שכסה פטור מן הכסוי שלא אמרה תורה לכסות הקדש קמש"ל שכבר נתחייב קודם הקדש מיהו יש לדקדק להך לישנא שם מכח שחיטה שאינה ראוי' היכי מפרש הך ברייתא ואפשר לומר כיון דבכסוי לא כתיב שחיטה רק שפיכה ואמרינן לעיל פרק כסוי הדם דטעמא דר"ש בהא דאשר יאכל כתיב הילכך אף דבאו"ב לא קי"ל כר"ש ושחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אבל בכסוי שנאה רבי בלשון חכמים משום דאשר יאכל כתיב א"כ ס"ד דעל הכסוי נמי קאי דרק אשר יאכל יכסה אבל אי אסור באכילה לא יכסה קמש"ל כיון דכבר הי' מותר באכילה אף שנאסר באכילה קודם כסוי חייב לכסות כנ"ל:

שם רב אמר במקדיש פירות שובכו וכו' כיון דמרדה פקעה קדושתייהו וכו' בבי גזא דרחמנא איתא וכו'. תמוה לי דמשמע דעיקר פלוגתייהו דלמר נעשה הפקר ופקע קדושה במרידתן ולמר לא נעשו הפקר ומשמע דכה"ג בחולין לכ"ע לא הוי אינו מזומן במרידה רק באופן דנעשו הפקר ונתייאשו הבעלים במרידתן דאי אפי' לא נתייאשו רק מרדו חשיב אינו מזומן מ"ט דרב דסובר בהקדש דפקע הקדש כיון דאפי' בחולין כה"ג לא פקע רשות בעלים וע"כ דאינו מזומן לא מיקרי רק באופן שנעשו הפקר ע"י מרידתן ומעתה יש לתמוה היכי מקשה לעיל מוקדשין אמאי לא וקשה כיון דבהקדש לא פקע רשות ההקדש לרב בקדשי מזבח ולשמואל בקדשי ב"ה א"כ לא הוי הפקר וכל שעדיין רשות בעליהן עליהן מזומן קרינן להו ובחולין נמי לא מיקרי אינו מזומן רק אי פקע רשות בעלים וליכא למימר דודאי אינו מזומן לאו בדין הפקר תלוי ומחמת שנעשו הפקר הוי אינו מזומן רק כל שמרדו כ"כ עד שהגיע ליאוש זהו שיעור אינו מזומן וממילא בהקדש ג"כ כיון שמרדו כ"כ הוי אינו מזומן ולא איכפת מה שאין הקדש נעשה הפקר שאי אפשר שיפקע להוציאו מתורת אינו מזומן כיון דמרדו כ"כ עד שבחולין כה"ג הי' יאוש בעלים אבל כל זה אינו נוח לי דכיון דלאו בדינא דהפקר תלוי שהרי אפי' דבר שאינו ראוי להיות הפקר בשום פנים מ"מ אינו מזומן הוי א"כ מאן לימא לן דאינו מזומן תלוי בשיעור הפקר שמא אפי' עדיין לא נתייאשו ואפשר שהם חושבים עדיין בספק להשיגם מ"מ כיון שמרדו הוי אינו מזומן וממילא כה"ג בהקדש לא פקע ההקדש ומנא לן דאינו מזומן בשיעור הפקר תלוי עד שיקשה רב כיון דמרדו פקעה קדושתייהו:

לכן נראה לפע"ד לפרש על שני פנים האחד הוא דודאי מזומן ואינו מזומן לאו בהפקר תלוי כלל ואפי' מרדו באופן שעדיין לא נתייאשו הבעלים כלל והם מהדרים עליהם ומצפים להשיגם עוד אעפ"י כן לא מיקרי מזומן כדקתני במתניתין אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס וכה"ג ודאי לא הוי יאוש בפרט אווזים ותרנגולים שאין דרכן לפרוח למרחוק שלא יוכל להשיגם עוד עד שיתייאש מהם רק התורה לא פטרה רק מזומן ולא אינו מזומן דכל שאינם בביתו מזומנים לפניו הוי אינו מזומן תדע דקתני במתניתין איזהו שאינו מזומן ומה לו לפרש מהו הא בפשיטות עוף המקננן במקום הפקר ואין לו בעלים וע"כ דבא לומר אפי' מרדו מן הבית חשיב אינו מזומן רק טעמא דרב דסובר דוקא כשיש עליו רשות בעלים אז לא חשיב יאוש רק כשמרדו באופן שמתייאש דדרך הבעלים לחזור אחר אבידתו להתאמץ להשיגו אבל של הקדש כל שמרד כיון שאין לו בעלים מיוחדים תיכף פקע רשות הקדש אפי' לא הגיע בחולין לגדר יאוש מ"מ בהקדש פקע כח הקדש שאין הגזבר מטריח להדר אחריהם כמו בעלים והרי אינו חייב באחריותן אי נאבדו ואפי' פשע פטור שאין דין שומרין בהקדש הילכך כל שברח פקע רשות הקדש ושמואל סובר בהיפוך דדוקא של חולין שיש לו בעלים כשמתייאש פקע שם בעלים אבל בהקדש לעולם לא פקע הקדש שאין יאוש בהקדש ומעצמו לא פקע דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא הילכך אף דהגיע למדרגת יאוש דהוא יותר משיעור אינו מזומן ג"כ לא יצא מכלל הקדש ומיעט קרא מוקדשין והא דאמר לקמן לריב"ח דחצר קונה הוי מזומן היינו במקום משתמר אפי' שלא לדעתו אבל באינו משתמר אפי' לא הוי עדיין יאוש הוי אינו מזומן:

ועוד נראה לי בדרך אחר קצת והוא דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בדין אחריות הוא כדפליגי לקמן ר"י ור"ל אי צריך שיבואו לידי גזבר או לא ובזה סובר רב דכל שמקדיש תרנגולתו לב"ה והיא אצלו ענין ההקדש הוא שימסור אותה ליד גזבר דוקא וכל שמרדה צריך לשלם דמי' לגזבר או ליתן אחרת לכך כיון דאחריותה עליו ממילא כל שמרדה נתחייב באחרת וזו יצאה לחולין ולכך מוקי לה בקדשי מזבח שאי אפשר שתצא לחולין אבל בקדשי ב"ה אי הוי מיירי תנא לא הוי פסיק ותני ולא במוקדשין כיון דאיכא חיובא במוקדשין במקדיש תרנגולתו ומרדה ועדיין לא מסרה לגזבר ושמואל ס"ל דכל שאמר שהתרנגולת תהא לב"ה והפרישה כבר נפטר מחיובו דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ובאותו מקום הוא גזא דב"ה דלד' הארץ ומלואה כתיב ובהכי ניחא טפי דהיכי ס"ד דקדושה פקעה בכדי ואפי' קדושת דמים כיון שאין להקדש בעלים שיתייאשו ולהנ"ל ניחא דמצד אחריותו של בעלים שמחויב באחרת כשמרדה בהא פקעה קדושה של ראשונה ושמואל סובר דאין עליו אחריות כלל דהוי בעת הקדש כמי שמסרה כבר להקדש דבבית המקדיש ג"כ איכא גזא דרחמנא במקומו וכיון שאין עליו אחריות לא פקע כח הקדש בכדי:

והיינו דמייתי עלה פלוגתא דר"י ור"ל במנה זה לב"ה דר"י סבר חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא. ודבר זה מן התימה דאי נגנבו או נאבדו לא יתחייב באחריות דאינן אבודין כלל והרי מי שימצא אותם יאכל אותם ואין להקדש כלום רק טעמא דר"י דעדיין אחריות הבעלים עד שיבואו לידי גזבר דגזא דרחמנא אצל גזבר הוא ועדיין לא בא לידו חייב באחריות ור"ל סובר דבמקום המקדיש הוי גזא דרחמנא וכבר באו להקדש והוא גזבר עליהם ומצד שומרין אינו חייב בהקדש כיון שכבר יצא ידי נדרו ולכך פריך דר"י אדר"י ור"ל אר"ל דר"י דסובר מעיקרא דאי מרדה לא פקעה קדושה ש"מ דאין אחריות התרנגולת על המקדיש עד שיביאה לגזבר ור"ל דסובר פקע קדושה סובר דאחריותה עליו ולכך במרדה פקע קדושה והרי הם סותרין עצמן זה את זה והיינו דמשני הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו ור"י סובר כיון דאמר עלי היתה כוונתו שיהא באחריותו עד שיבוא לידי גזבר ור"ל סובר דעלי אין הכוונה רק להפרישו דאז שוב לא מחוסר מידי דבהפרשה הוא בבי גזא דרחמנא משא"כ קדשי מזבח דבעי הקרבה מודה דעלי להקריבו קאמר [ועמ"ש בסמוך בגמרא ה"מ היכא דמת השור לפי זה] ובהכי ניחא לי מאוד דנקטי רב ושמואל מר במקדיש שובכו ומר במקדיש תרנגולתו לב"ה ובפשיטות הוי להו לומר רב אמר בקדשי מזבח שמרדו ושמואל אמר בקדשי ב"ה שמרדו ולהנ"ל ניחא דאי מרדו ביד גזבר לכ"ע לא פקע הקדש בכדי ורב מוקי בקדשי מזבח דבהא אפי' מרדו ביד המקדיש לא פקע קדושה ושמואל קמש"ל אפי' בקדשי ב"ה ומרדו ביד המקדיש לא פקע קדושה דאין אחריותו עליהן דכל היכא דאיתא אפי' ביד המקדיש הוי בי גזא דרחמנא כמו לגזבר והרמב"ם ז"ל כתב המקדיש עוף לב"ה ופרח מידו לוקח הכל ומביא לידי גזבר והיינו כשמואל ור"י אבל אין דבריו מסכימים כפי מה שפירשתי לעיל הך דמוקדשין וכפי הנראה הי' לו גירסא אחרת עיי"ש ועמ"ש בתוס' בד"ה כיון דמרדו:

שם ה"מ היכא דמת השור. איכא למידק מה ס"ד להקשות דנימא היכא דמת השור כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דעיקר טעמא של ר"ל דכל מקום שהוא אפילו ביד המקדיש הוי בי גזא דרחמנא בקדשי ב"ה הילכך אפילו אמר עלי לא הי' הכוונה רק לייחדו שזה הוא הקדש וכל שייחדו הוי כמו שהגיע ליד גזבר א"כ ה"ה בשור ובית הוי ס"ד דתיכף הוי כהגיע ליד גזבר ושוב לא איכפת לן אפילו מת ונפל ואהא משני דדוקא היכא דאיתנהו אינו צריך רק לייחדן ולומר שזה הוא ההקדש אבל אי אמר שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן וודאי לא הי' הכוונה רק שור זה עלי לייחדו לעולה ועלי לייחד הבית לקרבן אבל מ"מ צריך לייחדו ולא באמרו עלי נפטר הילכך כיון שמת השור ונפל הבית אינו באפשר לייחדו ואי נפטרנו לא הועיל דיבורו עלי כלל אבל בלא"ה וודאי לא נתבאר ההפרש בין נגנב ונאבד לנפל ומת דאטו גניבה ואבידה אינו נאכל ונפסד וע"כ דוודאי עיקר בי גזא דרחמנא היינו אצל המקדיש וכל שעשה המקדיש מה שמוטל עליו נפטר ואפילו מת השור ונפל הבית אי ייחד השור והבית אפילו לא מסרו לגזבר ומת ונפל פטור רק כאן שלא עשה יותר רק מה שאמר ומת השור ולעיל דפליגי במנה זה לבדק הבית ונגנבו או שנאבדו אפילו בעלי היינו דע"כ וודאי הפריש אותם דאי לא הפריש עדיין לא עשה כלום רק הכוונה עלי לייחדם לב"ה וכל שייחד אותם ונגנבו פטור אבל הך משנה דאמר עלי ולא ייחד אותם עדיין לכך אי איתנהו אין עליו לומר רק שהם מיוחדים לב"ה אבל בליתנהו חייב באחריות ועמ"ש בתוס' בד"ה דוקא:

בתוס' בד"ה כיון דמרדו. שמעינן מהכא וכו'. מהרש"א תמה בזה דבחולין גופא מוכח דלכ"ע במרדו פקע שם בעלים דהא חייבין בשילוח ע"כ ודבריו תמוהין דהיכין הוזכר דאינו מזומן תלוי בהפקר ואפילו לא נתייאשו עדיין יש לומר דהוי אינו מזומן כיון שאינם מזומנים עכ"פ רק דמוכח מהך דרב דהכא קאמר כיון דמרדו פקעה קדשותייהו ש"מ בהכרח דאינו מזומן דחולין לא הוי רק במרדו כ"כ עד שנפקע שם בעלים דאל"כ למה לא משכחת בקדשי ב"ה שמרדו באותו אופן דבחולין הוי אינו מזומן ומ"מ לא פקע שם בעלים ולמה כח הקדש פקע אלא וודאי דגם בחולין כל שמרדו פקע שם בעלים וה"ה בהקדש פקע קדושתייהו אמנם כבר כתבתי בגמרא לפרש בענין אחר ולפי ב' הפירושים שם אין דברי התוס' מוכרחים עיי"ש:

בד"ה דוקא מת. לאו דוקא נקט מת דהא שור אפילו נגנב ונאבד וכו'. הנה במסכת ערכין מפרש הך שור זה עולה דאמר דמי שור זה עלי והיינו לא שהקדיש השור עצמו רק דמיו הקדיש וכן דמי הבית לקרבן ולפי זה בשור נמי דוקא מת אבל כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא וכן לפי מה שפירשתי בגמרא דהכוונה עלי לייחד דמי השור לקרבן הילכך דוקא מת אבל באיתנייהו ומייחדו לקרבן אפילו מת אח"כ פטור גם מה שכתבו דלר"י נפל נמי לאו דוקא אינו מוכרח לפע"ד דדוקא במנה זה לב"ה אז כיון דאמר עלי ס"ל לר"י דהכוונה עלי להביאו לב"ה ואין ב"ה בביתו של מקדיש אבל שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן שפיר יש לומר דדוקא נפל אבל איתנייהו הוי הקדש במקומו כנ"ל:

בד"ה לפי שמצינו בהקדשות. תימא באיזה הקדש מיירי וכו' היאך דומה ערך להקדש שנתחלל. ולפע"ד לק"מ דוודאי ערך דומה להקדש שנתחלל שהרי כמו בהקדשות ומעשר שני המעות הוא המחולל בהקדש ובמעשר וכן דמי הערך הוא המעות המחולל באדם שאומר ערכי עלי נותן בעד גופו ערכו והוי ממש כמו מעות המחולל על הקדש ומעשר:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה