אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג ראשית הגז פרק אחד עשר › דף קלח.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

ראשית הגז פרק אחד עשר · דף קלח.

דף קלז:

בגמרא ותני תנא מנה בן ארבעים אין והתני וכו' אחת מארבע במנה בן ארבעים. איכא למידק היכי מייתי מהתם אדרבא כיון דהתם תני בהדיא במנה בן ארבעים אלמא דמנה סתם אינו כן דאל"כ למה לא תני הכא ג"כ בהדיא במנה בן ארבעים כמו התם ונראה לי דודאי במתניתין הנך שיעורין אינן מן השיעורין דהל"מ כיון שנחלקו ר' דוסא בן הרכינס ורבנן ובהלכה אין מחלוקת רק מסברא קאמר ר' דוסא דשיעור כזה חשוב הוא להיות גז צאנך ופחות מזה לא מיקרי גז צאן והשתא אי השיעור במנה בן כ"ה יהא שיעור דר' דוסא בפלגא דסלע וכן בכלהו יהא בפלגא דסלע ול"ש לשער חשיבות בפלגא דסלע עודף ומזה נראה דבמנה בן ארבעים קאמר והוי מנה ופרס ששים סלעים וחמש שלש מאות סלעים (והוי מצי לעיל לתרוצי דהא דקתני נותן חמש סלעים לכהן אדרבי דוסא בן הרכינס קאי דיש מחמש צאן משקל שלש מאות סלעים נמצא אחד מששים חמש סלעים לכהן ולא קשיא לרב ור"א] רק כל דלא מצינו במשנה חשבון של מנה בג ארבעים לא שייך דכאן מיירי בהכי לכך מייתי שפיר מהך דר"ח ב"י ואף דבדידי' נמי איכא עודף רביע דסלע מ"מ השיעור כפקעיות של שתי ואין הפרש אי הם עולין ששה סלעים ורביע או שוין במספר הסלעים לכך הוצרך לפרש במנה בן ארבעים אבל במשנה לא שייך דמדייק בשיעור בעודף חצי סלע לכך לא הוצרך לפרש במנה בן ארבעים:

שם וכמה נותן לו תנא לא שילבננו ויתננו לו וכו' פירש"י לא שיהא על ישראל מוטל ללבנו אלא אשיעורא קפיד וכו' ולדעתי אי הי' בא למעט שאין מוטל על הישראל ללבנו קודם לא הי' צריך להביא הברייתא דבמשנה עצמה מוכח כן להדיא דהא קתני לבנו ולא צבעו חייב ואי ס"ד דמוטל עליו לעולם ללבנו מאי קאמר דחייב אדרבא ע"כ צריך ללבן מיהו בהא יש לומר דקמש"ל אפי' לבנו כדי לגזלו דהיינו לצבעו אח"כ דדרך הצובעים שיתפוס הצבע מלבן קודם קמש"ל דמ"מ כיון דעדיין לא צבעו חייב ועוד דאי מוטל עליו ללבנו הוי לי' מחוסר ליבון אליבא דרבא לעיל לכן נראה לי דכך הכוונה דכבר פירשתי לעיל דהך לא הספיקו ליתן לו עד שצבעו ע"כ הכוונה לא שנתכוון לגזוז הצמר וקנאה בשינוי דהיכי שייך לא הספיק רק הכוונה דרצה לצבוע כל הצמר שלו והי' חושב ליתן לכהן אח"כ וקמש"ל דאי לא הספיק ליתן, עד שצבע הצמר פטור מליתן והיינו דקפיד קרא שיתן לו ראשית גיזתו כמות שהוא בעת שגוזז לא שישתנה לדבר אחר ולכך כל שנעשה בצמר שינוי גמור פטור מליתן ולבנו ולא צבעו חייב דלא הוי ליבון שינוי גמור לזה קמש"ל לא שילבננו כהן וכו' והיינו דאסור לו לכתחילה ללבנו רק דיעבד חייב דלא הוי שינוי גמור אבל לכתחילה ראוי ליתן בלי שינוי כלל דהיינו אינו מלובן והיינו דלא קאמר לא שצריך ללבנו דזה ודאי אי אפשר ומוכח ממתניתין גופה כנ"ל רק דברייתא קמש"ל דאסור ללבן לכתחילה:

שם מנה"מ וכו' דבר שהוא ראוי לשירות. תמוה לי היכי מקשה מנה"מ הא בהדיא קתני במתניתין שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה ואי דלא ידעינן כמה הוא כדי נתינה ואפשר אפילו סלע ושתים הוי כדי נתינה או עכ"פ חמש קודם הליבון ומנא לי שיעורא דחמש סלעים אחר ליבון א"כ כיון דמייתי מקרא דבר הראוי לשירות הרי הכל מוכח מזה ולמה לי מה דנקט במתניתין דכתיב תתן לו ויגעתי מאוד לפרש ענין זה ולא עלתה בידי בפשיטות רק בדרכים רחוקים מן האמת. לכן נראה לי דוודאי מהך תתן לו לא שמענו רק שיהא כדי נתינה אבל אכתי לא שמענו כמה הוא כדי נתינה וילפינן מלעמוד לשרת דכוונת הכתוב כדי נתינה דבר הראוי לשירות אבל מלעמוד לשרת בלבד לא שמענו דקאי על שיעור הנתינה רק שיהא מן הצמר של כבשים ולא מן העזים כדילפינן לעיל רק השתא דגלי קרא דבעינן שיעור כדי נתינה ולא נתפרש השיעור ע"כ בהך קרא לעמוד לשרת נכלל גם שיעור הצמר כדי בגד קטן והיינו דפריך ואימא כיפה של צמר וכו' כנ"ל:

שם תנן הלוקח גז צאנו של עכו"ם וכו' הא צאנו לגוז חייב פירש"י אפילו עד שלא נגזזה וגזזה פטור הלוקח דלאו צאנו הוא הא צאנו לגוז שמכר לו גוף הצאן זה קנה לו הגוף עד שגזז. ומדברי הרמב"ם נראה לי דמפרש הלוקח גז צאנו של עכו"ם כפשוטו שלקח הגיזה אחר שגזזן העכו"ם דאף דהגיזה שלו מ"מ הצאן אינו שלו ונראה דה"ה אי לקחן במחובר רק לא שיגוז הישראל רק העכו"ם יתן לו הגיזה אחר שיגזוז העכו"ם דממילא אין לישראל רק גיזה ולא צאן אבל כל שלקח הצאן שיגזוז הישראל ממילא נקנין לו הצאן לגזיזה והוי כגוזז צאנו וחייב אף דאחר גזיזה יצאו מרשותו מ"מ חייב והיינו דפסק כר"ח אבל לר' נתן אינו חייב כיון שבשעה שגזז החמישי שוב לא הי' הד' שגזז ברשותו מיהו איכא למידק היכי ס"ד שלקח גיזה בעלמא מנכרי פשיטא דאינו חייב ואפילו לקח הגיזה עם הצאן כיון שנגזזו ביד נכרי ובוודאי רחוק לפרש דכוונת הרמב"ם במה שכתב אחר שלקח הגיזה במחובר שתהא שלו אחר גזיזה שיגזוז העכו"ם דהוי לי' לומר אחר שיגזוז העכו"ם ומדקאמר אחר שגזזן וודאי משמע דצמר גזוז לקח ממנו וא"כ היכי ס"ד שיהא חייב ואפילו לקח הצאן ג"כ. מיהו וודאי דברי הרמב"ם קשיין בלא"ה רישא לסיפא דברישא משמע דוקא שלקח גיזה בעלמא מנכרי אחר גזיזה ובסיפא משמע אפילו לקח במחובר כל שלקחן שיגזוז הנכרי עצמו ויתנם לו פטור שהרי כתב לקח הצאן לגיזתם וכו' הואיל והגוזז ישראל והגזיזות של ישראל חייב ודוחק לפרש הך אחר דרישא כמו הואיל ומיירי שלקחן במחובר וצ"ע ועמ"ש לקמן גבי לוקח גז צאן של חבירו:

ודע שאני מסתפק בלוקח גז צאן של כהן מה דינו והנה בלקחן אחר שגזזן הכהן בוודאי פטור כיון דכהן עצמו פטור הרי נפטרו בעת גיזה רק בכהן שיש לו צאן הרבה וגוזז למכור יש להסתפק אי דינו ככהן טבת השוחט למכור דחייב והנה לפי מה שפירשו התוס' לעיל גבי כהן טבח דרק מדרבנן חייב משום מראית העין יש לומר בצמר לא שייך זה דמאן יימר שלא הופרש ממנו ראשית הגז ודוקא מתנות רואה שמוכר מתנות כהונה הזרוע והלחיים משא"כ בצמר אבל לפירש"י כפי הנראה בגמרא שם במימרא דרבא דדריש מאת זובחי הזבח אפילו כהן השוחט למכור א"כ אפשר דה"ה ראשית הגז ואף דהכא לא כתיב זובחי מ"מ התם בעינן קרא משום דכתיב מאת העם ולא כהנים אבל כאן דלא כתיב מיעוט יש לומר דוקא בגוזז לצרכו ממילא אינו מחוייב כיון שהוא עצמו כהן אבל בגוזז למכור אפשר דחייב אמנם יש להסתפק עוד יותר בישראל שלקח מכהן במחובר בין לפירש"י אפינו גזזן הישראל כיון שלא הקנה לו הצאן בין להרמב"ם דכל מחובר שגזז ישראל ממילא הצאן קנויין לו יש להסתפק בגזזן הכהן אי דינו של כהן כעכו"ם בזה או דאף דכהן פטור מ"מ בר חיובא הוא ובכלל ישראל הוא וקרינן בי' צאנך ובאמת לא מצינו בכל הפרק דינו של כהן בראשית הגז כמו שזכרו דינו במתנות בהמה בפרק הזרוע ולא נמצא כלל פטורו של כהן בראשית הגז רק לעיל דקאמר כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין ממנו ומ"מ יש לומר דוקא לענין להוציא ממנו דכיון שהוא כהן מעכב לעצמו אבל מ"מ כיון דלא כתיב העם בראשית הגז צאנך קרינן בי' כיון דישראל גמור הוא וכל ישראל יחיד הן כמו שפירש"י לעיל וא"כ של כהן נמי מיקרי צאנך וכל שהגז של ישראל וגזזן ישראל או הכהן בשביל ישראל הוי ראשית גז צאנך ועמ"ש בסמוך:

שם שהקנן לו כל שלשים יום. תמוה לי כיון דעיקר הקושיא היתה דקתני הלוקח גז צאנו של נכרי הא צאנו לגוז חייב א"כ מה משני שהקנן לו הא הך דדייקינן מינה לא מיירי בהקנה ומ"מ קתני הלוקח גז צאנו של עכו"ם ש"מ דאפילו לא הקנה בצאנו לגוז חייב ונראה לי דמכאן ראי' לפי' הרמב"ם דלוקח גז צאנו של עם אחר גיזה במשמע והא דדייקינן הא צאנו לגוז היינו דלגופי' לא איצטריך בלל דהא צמר בעלמא קנה וחיוב הוא בעת גיזה וכיון דבעת גיזה הי' פטור היכי יתחייב אח"כ וע"כ דקמש"ל דיוקא טעמא דלא קנה רק גז אבל אי קנה צאן לגוז חייב אף שאין לו קנין בצאן לחלוטין רק לגיזתן מ"מ חייב והשתא שפיר משני שהקנן לשלשים יום דהיינו עד תשלום הגיזה של האחרון היו הכל קנויים לו ואף שלא הי' לו קנין לחלוטין בהם צאנך קרינן בהו והשתא לא קשיא דמ"מ הוי לי' לומר בצאן לגוז דאי הוי אמר הכי לא הוי מיותר כלל והוי צריך לגופי' דאפ"ה פטור א"כ הוי אמרינן דכל שאין לו צאן לחלוטין פטור והא קמש"ל תנא דבעינן צאנך ממש אבל השתא דקתני מילתא דלא צריכה כלל רק להורות דיוקא לחייב אפילו אין לו קנין לחלוטין בצאן רק כל שיש לו קנין לגיזתן וממילא כיון דהתנא בא להורות חיוב אין לנו ללמוד רק מה שהוא מוכרח אבל ללמוד חיוב אפילו בלא הקנה לל' יום אינו מוכרח מיתורא וזה אי הלוקח גז צאן הכוונה תלושים אבל אי הכוונה מחובר כפירש"י א"כ גוף הדין צריך כיון דהגיזה נמכרה לישראל בעודה מחובר הרי כגזוז לישראל והוי ראשית הגז של ישראל ואיצטריך לאשמועינן דפטור דצאן אינם שלו א"כ מה דרוצה למידק צאנו לגוז חייב לאו מיתורא דייק דוודאי איצטריך הך אי צאנו לגוז פטור ג"כ הוי לי' למיתני רבותא טפי לאשמועינן אפילו בצאנו לגוז פטור א"כ מאי משני שהקנן לל' יום ס"ס הוי לי' לאשמועינן רבותא לפטור אפי' צאנו לגוז בלא הקנה דהא גז צאן וודאי לא הקנה והוי לי' לאשמועינן רבותא טפי כנ"ל:

שם אמר ר"ח ר"י היא אמר לי' רבא וכו' אלא אמר רבא וכו' הנה סוגי' זו תמוה מאוד לכאורה לכל מעיין כמו שאבאר חדא היכי קאמר ר"ח דאתיא כר"י דפיאה דתיקשי לי' להיפוך בלא שייר היכי יתן הלוקח ראשית הגז הא אין לו רק צמר ולא צאן בשלמא בפיאה הלוקח וודאי מחויב בהכרח דאף דלא קנה קרקע מה בכך באילן לא כתיב שדך אבל כאן דכתיב צאנך בלא שייר למה יתחייב הלוקח כמו שפירש"י בהדיא בד"ה אלא אמר רבא דשניהם פטורין זה שאין לו צאן וזה שאין לו צמר אי טעמא דר"ח דאמרינן אין אדם מוכר להפקיע ממונו מיד מצוה א"כ היינו טעמא דרבא ממש ואין זה ענין לפיאה כלל ועוד מה שאמר רבא דתנא דמתנות הוא אינו דומה כלל דהתם כבר נתחייב המוכר במתנות בשעת שחיטה וחזקה אין אדם מוכר מתנות אבל כאן כיון דעדיין לא נתחייב בראשית הגז ממילא שפיר יש לומר דמכר והפקיע מצות ראשית הגז דאטו אסור למכור צאנו לעכו"ם או פרתו והרי מפקיע ממתנות ובודאי ליכא למימר דהך מתניתין דמכור לי ב"מ של פרה ג"כ מוקי לה שלקח ממנו בחיים ואז לא הי' שום חיוב מתנות ומ"מ אמרינן דלא מכר המתנות הא ליתא דהא לעיל מקשינן מינה לר"ח דהוי מזיק מתנות והיכי שייך הכא מזיק כיון דחיוב מעיקרא על לוקח רמי' דנשחטה ברשותו ועוד דהתם איכא חיובא ודאי רק לנכות מן הדמים איירי אבל כאן דיש לפטור לגמרי מאן שמעת לי' ועוד דהא אנן על לא שייר לא מהדרינן בתר טעמא רק טעמא דשייר מהדרינן ועלה אמר ר"ח תנא דפיאה הוא א"כ מה קאמר רבא מהך דפרה דהתם בהיפוך לעולם לא שייר הוא דהא המתנות צריך ליתנן דוקא הן בעצמן ואין להם תשלומין בדבר אחר וכאן בצמר יכול ליתן מן המשויר על הכל ומה ענין הך דהכא להתם ועוד תמי' גדולה בעיני מה דפשיטא לי' לרש"י ז"ל דאי מכר גז צאן לחבירו והוי לזה הגיזה ולזה הצאן פטור דלא קרינן בי' צאנך והרי בפי' שנינו הלוקח גז צאנו של נכרי פטור והיינו בלקח הגיזה אפי' במחובר ולא הקנה לו הצאן לר"ח ולר"נ ב"ה אפי' הקנה לו רק לא לל' יום והשתא היכי קתני של נכרי הא אפי' מישראל כך הדין כל שאין לו רק גיזה ולא צאן פטור רק באופן שיש סברא דלא מכר לו להפקיע ממתנות אבל אי מכר לו בפי' כה"ג דעכו"ם פטור א"כ מאי ענין עכו"ם לכאן כיון שאין הדבר תלוי בנכרי כלל יהא הצאן אפי' של ישראל כך הדין:

לכן נראה לי ברור דכיון דישראל בר חיובא הוא ושותפות חייב בראשית הגז אף שאין לכל אחד צאן מכל מקום כל ישראל לשון יחיד הן כמו שפירש"י לעיל (דף קל"ה ע"ב) בד"ה ישראל בר חיובא הוא וכל ישראל נקראין בלשון יחיד ולא מיוחד בעינן ובלבד שאוכל לקרוא בה צאן של ישראל ע"כ וא"כ אפי' שנים שלקחו צאן לזה הגיזה ולזה הצאן או ישראל שלקח גיזה בעודה מחובר שתיכף יהא שלו והוא יגזזנו מן הצאן כללו של דבר שכל מי שיש לו גיזת צאן שהוא גוזז לעצמו בשבילו אף שהצאן של חבירו כל שהצאן של ישראל ראשית הגז צאנך קרינן בי' דאין נ"מ בין אי הצאן של ישראל זה או של אחר כל שהצאן של ישראל צאנך קרינן בה והגוזז לעצמו שקנה גיזתן במחובר מחויב בראשית הגז והיינו דקתני בפשיטות הלוקח גז צאן של חבירו לא שייר המוכר הלוקח חייב ולא שאלו על זה מ"ט רק להיפוך בשייר למה המוכר חייב דבלא שייר בודאי כך ראוי כיון שהוא לקח כל הגיזה בעודה מחובר א"כ עליו מוטלת המצוה כיון דהגיזה שלו מצאן של ישראל רק בשייר הוקשה לו מ"ט מ"מ מה שלקח הלוקח יתחייב הוא לעצמו וזה לעצמו ולמה יתן המוכר בעד גיזה שלקח הלוקח ועל זה קאמר ר"ח דאתיא כר"י דפיאה דהתם נמי בלא שייר החיוב על הלוקח מדינא והוא המחויב הראשון ובשייר אמרינן דכולה חיובא שייר לעצמו והוי כמי שמכר לו חוץ מחובתה וה"ה הכא כיון ששייר לו אמרינן דכך מכר שיהא הוא הנותן ראשית הגז מן המשויר עבור הכל ומקשה לי' רבא דר"ח גופא אמר התם דכה"ג דהחיוב הוי על הלוקח מעיקרו כמו בפיאה אפי' שייר בעינן שהתחיל לקצור ואז כבר נתחייב המוכר ובהא שייך לומר דהמוכר נותן על הכל שכבר נתחייב אבל כאן כיון דאין התחלת גזיזה עושה חיוב על הכל א"כ מה בכך דשייר ס"ס הרי החיוב חל על הלוקח מתחילה דהמוכר לא נתחייב מעולם בשל מה שלקח לוקח ובודאי דהוי מצי ר"ח לפרש מתניתין דלא מיירי כלל באופן דקנה גיזה מחוברת לגוזזה רק שקנה גיזה שכבר נגזזה מישראל דאז פשיטא דאין חל על הלוקח עיקר החיוב דהא לא גזז שום צאן ולא נגזזו עבורו כלל או שלקחן באופן שעדיין אחריותו של בעל הצאן עליהם שהוא יגזוז אותם ויתן לו וממילא אכתי הוי גז צאן של בעל הצאן וחיובא על בעל הצאן רמי' לכך בשייר חייב ליתן דעדיין יש בידו ליתן מה שהוא מחויב ליתן רק בזה האופן יקשה להיפוך בלא שייר למה יתן הלוקח הא הוא אינו מחויב כלל שהוא לא גזז צאן רק צמר בעלמא קנה והוי המוכר כמזיק מתנות כהונה שמכר הגז כולו אבל אין על הלוקח חיוב ולא מיבעי' אי מזיק מתנות כהונה הוי נמי כמכרן ומותר הלוקח לאכול אותם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא א"כ הכא נמי למה יתחייב הלוקח ואף דלעיל אמרו שאני היכי דאיתנהו בעיני' מלבד דכבר כתבתי ליישב דברי הרמב"ם בזה אבל בלא"ה נראה לי דלא שייך רק במתנות כהונה של בהמה דהמתנה מציונת הזרוע והלחיים וקבה אבל כאן בצמר כל שקנה הצמר ממילא אין עליו שום חיוב ליתן ראשית הגז וממילא לא שייך בעין והיינו דקשיא לי' לר"ח מאן תנא דכיון דסובר מזיק מתנות כהונה פטור וכ"ש שאין לחייב אחר מי שלא נתחייב כלל בחיוב מעולם וכיון דקתני הכא בלא שייר הלוקח חייב קשיא לי' אי באופן דיש חיוב על הלוקח שקנה הגיזה במחובר למה בשייר יתחייב המוכר וקאמר דאתיא כר"י דפאה ורבא השיבו דהתם נמי בעינן התחיל לקצור וזה לא שייך כאן ועל זה קאמר הוא דהכא לא מיירי כלל שיש חיוב על הלוקח מעיקר החיוב דהכא מיירי שקנה גיזה אחר שנגזזה או במחובר ואחריות הגיזה על המוכר ובלא שייר טעמא אחרינא כמו בפרה של מתנות כהונה דאמרינן כיון שנתחייב במתנות מסתמא לא מכרם בטעות רק הבני מעים בלבד מכר ועבורם הי' חפץ כסך שקיבל והקבה יתן הלוקח לכהן מצד חיובו של מוכר ואף כאן אמרינן דכיון שמכר לו הכל מסתמא לא מכר מתנות כהונה המחוייב בהם רק מכר לו כל הצמר בסך זה חוץ שיעור ראשית הגז המגיע לכהן וצריך הישראל ליתן ראשית הגז לכהן מצד חיובו של מוכר שהוא לא מכר לו הראשית הגז כלל והוי כמו שהתנה עמו על תנאי שיתן ראשית הגז לכהן או חוץ מראשית הגז שבו כנ"ל בענין זה וכבר כתבתי דאפי' בגז צאנו של כהן אני מסתפק מאוד נהי דהוא פטור אבל כל שמכר הגיזה במחובר לישראל וגזזם לעצמו אפי' לא הקנה לו הצאן כלל או שלא הקנה לשלשים יום לר"נ ב"ה מ"מ צאנך קרינן בהו כיון דשל ישראל בר חיובא הוא במצות הוי בכלל כל ישראל אבל בגז צאן של חבירו ישראל בהא נראה לי פשוט דצאנך קרינן בהו ואין לי מקום ליישב שיטת רש"י רק דר"ח ורבא נחלקו באמת בהא דלר"ח הלוקח חייב מן הדין בלא שייר שהוא המחויב מטעמא דאמרן ובשייר טעמא כמו בפאה דהוי כמוכר חוץ מחובתה ורבא פליג עלי' להיפך דאין הלוקח מחויב בשום דבר דלאו צאנו הוא ואינו מחויב רק מצד דאמרינן שלא מכר לו הראשית כלל וחוץ מחלק הכהן מכר לו דמסתמא לא הפקיע מצוה אבל כבר כתבתי דכל זה אינו מועיל דאינו דומה כלל להך דפרה דודאי מחויב ואין אדם יכול מצוה שנתחייב בה לבטלה אבל בראשית הגז לא נתחייב עדיין כמ"ש לעיל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה