אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג ראשית הגז פרק אחד עשר › דף קלו:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

ראשית הגז פרק אחד עשר · דף קלו:

דף קלו.

בגמרא אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא וכו'. צ"ע היכי מקשה הכי עד שהוצרך לאוקמא מתניתין דלא כר' אלעאי הא ר' יצחק משום ר' אלעאי ס"ל דב"ש וב"ה פליגי בהא א"כ לב"ה תורמין גם בתרומה ואפי' אי נגרוס ר' יצחק משום ר' אלעזר מ"מ מאי קושיא דילמא ר' אלעאי נמי כר' יצחק ס"ל וכב"ה דתורמין ואין לי מקום לומר אלא דבלא"ה כיון דהמקשה לא ידע לימצא היפוך דלא קאמר וכי תימא אה"נ דקאמר לעיל וע"כ דעיקר קושיתו היתה דמ"מ כיון דהדבר תלוי בתרומה א"כ כמו דמצינו פלוגתא בתרומה הוי להו לחלוק בהא בראשית הגז אי תורמין או לא וע"כ דלא תליא כלל בתרומה והשתא בין אי בתרומה תורמין בין אי אין תורמין קשיא לי' רק דנקט אין תורמין דהוא ת"ק דר' יצחק ובהא מתרץ לו דאין תורמין ותנן הכי במתניתין ומתניתין כת"ק דר"י דלכ"ע אין תורמין ולכך תנן אין תורמין ועיקר הקושיא מעיקרא דתרומה ממין על אינו מינו מצינו ובראשית הגז לא הוזכר הך דינא כלל והא ראשית הגז תלוי בתרומה וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

שם אין והתנן הי' לו ב' מינין וכו' זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. תמוה לי היכי ס"ד דטעמא דמתניתין משום שאין מפרישין ראשית הגז ממין על שאינו מינו כגון שחופות ולבנות א"כ מ"ש דקתני בלוקח ומוכר הוי לי' לומר במי שיש לו ב' מינים שחופות ולבנות נותן ראשית הגז מזה ומזה וכן אי אין לו רק חמש צאן שלשה שחופות ושתי לבנות אין מצטרפין ואפשר לומר דאה"נ דכוונתו להקשות כך רק דמייתי מסיפא הוכחה לזה דע"כ אין הכוונה מצד ב' מינין דאי לאו סיפא לא הי' מספיק להקשות למה לי לוקח ומוכר דמ"מ הא ע"כ ליכא טעמא רק דהוי ב' מינין ואהא מייתי מסיפא דע"כ טעמא אחרינא איכא במשנה וממילא ע"כ האי טעמא גם ברישא דאל"כ אלא דברישא הוי ב' מינין ממש ואין תורמין מזה על זה א"כ למה לי לוקח ומוכר ובהכי ניחא נמי מה דקשיא נהי דדחי דאין הכרח ממשנה דאין תורמין אבל מ"מ יש לומר דבאמת אין תורמין ולמה מוקי דלא כר' אלעאי ולהנ"ל ניחא דכיון שיש טעם אחר בלוקח ומוכר בלי ב' מינין למה נקט שחופות ולבנות בלוקח ומוכר כיון דבמוכר עצמו אינו תורם מזה על זה א"כ פשיטא דכל אחד תורם אי מכר מיהו בלא"ה יש לומר דסמך להקשות דע"כ דבאמת מן הדין תורמין דאי ס"ד אין תורמין כיון דהיכי דוודאי תורמין כגון בזכרים ונקבות דחד מינא הוא מ"מ בלוקח ומוכר זה נותן לעצמו וזה לעצמו כ"ש בשחופות ולבנות ולמה לי דנקט לה כלל וע"כ דהא נמי תורמין מזה על זה כמו זכרים ונקבות ועוד לפי מה שכתבתי לעיל דע"כ עיקר כוונת המקשה מעיקרא מה דלא מצינו דין הפרשה ממין על שאינו מינו בראשית הגז כמו בתרומה והתרצן דחה לו אין מצינו וכיון דמדחה לי' דבמשנה אין הטעם משום זה א"כ הדר הקושיא לדוכתא והוצרך לומר דלא כר' אלעאי:

שם אלא עצה טובה קמש"ל וכו'. משמע בהדיא דמן הדין באמת תורם מזה על זה וכן הלוקח יכול ליתן משלו ולפטור את של מוכר רק עצה טובה נותן ללוקח שלא יתן מן הנקבות על הזכרים דשל זכרים קשה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהי' לו דרך אחרת וז"ל בפ"י מהלכות ביכורים הלכה י"א היו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מין זה והניח מין האחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו זה נותן לעצמו על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה ששייר והשתא פשיטא שאי אפשר לומר דסובר כפירש"י דלא שייך פירושו רק במכר שחופות וזכרים והניח לבנות ונקבות אבל להיפוך טוב יותר ללוקח ליתן משלו על של מוכר גם תמוה מאוד לפירש"י דקאמר זה נותן לעצמו ולמה לו למוכר ליתן אי יקנה הלוקח ממנו ימכור לו ואי לא לא ומה לו למוכר כיון דשייר גבי לוקח לכן ברור דסובר הרמב"ם דכך הכוונה דוודאי עיקר טעמא במוכר בלא שייר צריך הלוקח ליתן ואינו מנכר למוכר מן הדמים דאמרינן חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה ומסתמא כך מכר לו שיתן הלוקח לכהן ואהא קתני סיפא דאי הי' לו שחופות ולבנות כיון דעצה טובה הוא לגוזז שיתן מן שחופות ומן לבנות והיינו דאין ראוי ליתן חלק הגרוע לכהן וכן אין ראוי ליתן חלק היפה רק נותן לו משניהם בשוה שיהא לו מן הגרוע על הגרוע ומן היפה על היפה ולכך אמרינן דאי מכר כל הגרוע או כל היפה ולא שייר ממילא אמרינן דמסתמא לא נתכוון המוכר שיתן הוא מן היפה שלו על מה שמכר דהוא הגרוע וכן להיפוך בהניח הגרוע לא אמרינן דנתכוון שיתן הוא לכהן מן הרעה על היפה וממילא צריך המוכר באמת ליתן משלו והלוקח נותן משלו ואין המוכר צריך לשלם ללוקח עבור מה שנותן הוא כנ"ל ברור:

בתוס' בד"ה כר' אלעאי וה"ה במתנות וכו'. כבר כתבתי דדעת הרמב"ם רק בראשית הגז נהוג ולא במתנות וכן מוכת באמת כאן דקאמר כר' אלעאי בראשית הגז ולמה לא הוזכר לעיל פרק הזרוע הך מנהג וכן נמי מהך דרנב"י דקנס גלימא מוכת כך דקשה מאוד לומר דאז לא הי' המנהג אבל טעמא דמילתא מ"ש מתנות מראשית הגז דאי ילפינן נתינה נתינה מתנות נמי וכבר כתבתי לעיל מילתא בטעמא בזה עיי"ש. ודברי הי"מ שהביאו התוס' לא הבנתי דכיון דמן הדין אין לברך על שום מצוה רק עובר לעשייתן וכי שייך להחמיר לברך אחר עשי' וזו קולא היא לא חומרא:

בד"ה שהמתנות נוהגת וא"ת וליתני נמי אהא דתניא לעיל וכו' זה פטור וזה חייב וכו'. לא הבנתי חילוק זה דאטו מרובה ומועט לא מיקרי פטור וחייב דהא במועט פטור מראשית הגז ובמתנות חייב ולדעתי לק"מ דשאני לוקח גז צאנו של עכו"ם דהוי בעיקר המצוה דלא שייך שיחלק דמתנות בשר וזה צמר דכך הוא מצותו וזה כך מצותו וכמו כן בצאן עכו"ם דכך הוא המצוה גז צאנך ולא כשאין לו צאן משא"כ מרובה ומועט דיש לו צאן דשתים נמי צאן איקרי רק דילפינן מדברי קבלה חמש צאן עשיות עושות מצוה אבל לא כשאין לו צאן כלל דבהדיא כתיב קרא גז צאנך כנ"ל ועמ"ש בסמוך בגמרא לפרש כוונת התוס' בפשיטות:

בגמרא וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטריפות משא"כ במתנות. איכא למידק לפי מה שכתבו התוס' בד"ה שהמתנות דלכך לא חשיב חומר בזרוע בלוקח מתנות מכהן דחייב ולוקח גז צאן של נכרי פטור דלא קתני רק דנוהג ואינו נוהג אבל פטור וחייב לא קתני א"כ להיפוך נמי טריפה הוי פטור וחייב כמו לוקח גז צאן של נכרי דלא מיקרי אינו נוהג רק פטור והיינו דבמרובה ומועט לא שייך פטור דהא מועט מצטרף אח"כ רק שאינו נוהג רק בגוזז עוד עד שיהא מרובה אבל לוקח גז צאן נכרי פטור לגמרי א"כ ה"ה טריפה ונראה דכוונת התוס' להיפוך דהא דחשיב במתניתין הוא דבר שאינו נוהג בו כלל ואין מציאות חיובו כלל בזה כגון רחלים דראשית אינו נוהג רק ברחלים ובמין אחר אינו נוהג כלל אבל לוקח גז צאן עכו"ם הא נוהג בו בצאנו לגזוז רק דמה שלא לקח רק הגז נפטר אבל לא שייך בזה שאינו מהני לכך לא חשיב ולפי זה טריפות שפיר מצי למיחשב דאינו נוהג בו כלל ומ"מ צ"ל דשייך טפי נוהג ואינו נוהג במרובה ומועט מלוקח גז צאן של עכו"ם אף דהמועט נוהג בו ג"כ דמצטרף למרובה מ"מ במועט אינו נוהג כלל אבל בגז צאן של נכרי באותו צאן עצמו יש מציאות ראשית הגז בלקח הצאן ג"כ רק מעשה הלוקח גרם לפטור ולא שייך בזה אינו נוהג כנ"ל:

שם הא מני ר"ש הוא. לפי מה שכתבתי לעיל דהך תירוצא דרבא לעיל במקדיש גיזה ומשום מחוסר מעשה אינו למ"ד עומד לפדות כפדוי דמי דלהך מ"ד הוי כפדוי קודם גזיזה ולא מיקרי מחוסר מעשה אח"כ א"כ תיקשי לי' היכי מוקי מתניתין כר"ש הא איהו סבירא לי' עומד לפדות כפדוי וצ"ל דמ"מ לא קשיא ליתני חומר בראשית הגז דכיון דעכ"פ בטריפה איכא פלוגתא בפלוגתא לא קא מיירי ומ"מ מדברי רבינא דקאמר בפשיטות הא מני ר"ש יש ללמוד ג"כ דלא ס"ל כאוקימתא דרבא הנ"ל רק כר' מני בר פטיש:

והנה בטעמא דמילתא למה בראשית הגז פליגי ובמתנות פשיטא לן דטרפה לא ורש"י ז"ל פי' דכתיב תתן לו ולא לכלבו ובספרי דרשו מאת זובחי הזבח פרט טריפה אבל תימא שלא זכרו זה בגמרא ונראה לי דפשיטא לן כיון דכתיב למשחה לגדולה ומהאי טעמא אין נאכלין אלא צלי ובחרדל א"כ פשיטא דבטריפה לא שייך למשחה ואולי מהאי טעמא לא זכר הרמב"ם ז"ל דין זה דטריפה פטור ממתנות כיון שזכר שאין נאכל רק צלי ובחרדל משום דכתיב למשחה מיהו בלא"ה כיון שזכר התוספתא בשחט לכלבים ולרפואה דחייב ואי טריפה חייב כל טריפה שוחט לכלבים וע"כ דדוקא כשרה ששחט לכלבים חייב אבל טריפה ודאי פטור ועמ"ש לעיל ריש הזרוע דדברי התוס' שם תמוהין שכתבו כלאים וטריפה והרי מפורש כאן דטריפה פטור עיי"ש:

בתוספות בד"ה פרט לטריפה שאינה עוברת תימא מן הארכובה ולמטה נמי אינה עוברת ושמא אה"נ דאין נכנסת לדיר להתעשר ודוחק עכ"ל דבריהם תמוהין מאוד דהא איכא טרפה העוברת כשאינה טרפה ברגל או כשהיא טרפה בצ"ה ויכולה לילך או בפחת הגלגולת והאיך אימעט וע"כ כמו שפירש"י דמינה ילפינן לכל טריפות א"כ אי באמת גם אינה טריפה בכלל זה היכי ממעטינן טריפה העוברת שאינה ברגל ועוד היכי ס"ד למעט גם מן הארכובה ולמטה א"כ גם ממתנות נפטר אפי' אינה טרפה רק נחתך הרגל מארכובה ולמטה שאינה יכולה לילך:

ולולא פירש"י ותוס' נראה לי דכך הכוונה דודאי קרא דכל אשר יעבור תחת השבט קאי על אותו העשירי אשר יהא קודש לד' דמכה אותו בשבט צבוע לסי' שזה עשירי וקודש ובהעברה זו בקריאתו עשירי הוא מקדיש אותו שיהא מעשר ומעתה מילתא דפשיטא הוא דאפי' הי' טרפה נכנסת לדיר להתעשר אינו עובר תחת השבט שיהא הוא קודש דבעינן שיהא ראוי למזבח ועכ"פ שיהא נאכל במומו דכתיב לא יבקר בין טוב לרע ופירש"י בין תם לבעל מום ויש בו קדושה לענין זה שאסור בגיזה ועבודה כקדשים בעלי מומין אבל טרפה שאינה ראוי' רק לכלבים או לקבורה פשיטא דלא שייך בו שיהא העשירי קודש לפי שאין מקדישין דבר שאינו ראוי לשום דבר רק לכלבים או לקבורה והשתא דרשינן שפיר דכתיב כל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט דאותו שיכול להקדישו למעשר בעברו תחת השבט כפירש"י בחומש דמכה אותו בשבט צבוע להיות קודש למעשר אותו נכנס לדיר להתעשר אבל מי שאינו יכול לעבור תחת השבט והיינו טרפה שאינו יכול להקדישו לעשירי אינו נכנס לדיר להתעשר ואף דמצינו במקצת מקומות דבעי למילף דטרפה פסול למזבח מהך דהכא מ"מ א"ש דכיון דקרא דכל אשר יעבור אתי למעוטי טריפה שאינה עוברת שאינה נכנסת לדיר א"כ מוכח ממילא דטרפה פסול לקרבן דאי כשר היכי ממעט טרפה שאינה עוברת למה לא תעבור הא יכול שפיר להקדישו בעשירי בשבט להקריבו למזבח וע"כ דטרפה פסול לקרבן וזה ברור לפע"ד ופירש"י ותוס' צ"ע לפע"ד:

בד"ה לילף צאן צאן מבכור וא"ת א"כ ג"ש למה לי וכו' דצאן לא הוי ג"ש אלא גילוי מילתא בעלמא וכו'. לא ידעתי היכי שייך גילוי מילתא מה דמצינו להיפוך צאן של בכור שאין דינו כך א"כ ממילא אין כאן גילוי מילתא אבל לדעתי לק"מ דוודאי מצינו במעשר דיתום ויוצא דופן ועוד שם דאינן נכנסין לדיר כדאיתא פרקא בתרא דבכורות והשתא אי ילפינן צאן צאן ממעשר ע"כ צריך למילף יתום ג"כ דפטור מראשית הגז כדפריך לעיל דיליף נתינה נתינה מתרומה אי מה תרומה כך אף ראשית הגז ומאי דמצי למידחי מקרא דחי ומאי דליכא קרא באמת דינו בראשית הגז לר' אלעאי כמו תרומה א"כ הכא נמי כיון דיליף צאן צאן לענין טריפה ה"ה לענין יתום [וכן תמהו התוס' בעצמם בד"ה שכן יתום דהיא גופא נילף שלא ינהוג ראשית הגז ביתום אבל באמת הא לא קשיא כלל כמו שאבאר בדיבור שאחר זה] והשתא פריך שפיר דנילף צאן צאן מבכור ואי קשיא ג"ש למה לי לא קשיא דהא איכא נמי בבכור מה שאינו קדוש בבכורה כגון יוצא דופן ונקבה שאינו קדוש בבכורה ואינו חייב בראשית הגז ג"כ וממילא טרפה חייב דבכור נמי קדוש טרפה ומה שכתבו התוס' דבלא צאן לא אפשר אינה קושיא דאדרבא צאן משמע נמי עזים והוי לי' למיכתב כבשותיך מיהו יש לדקדק קצת בין לפי' התוס' דגילוי מילתא היא בין אי ג"ש היא מ"מ היכי מקשה דנילף מבכור אטו הך צאן דכתיב גבי בכור אבכור קאי הא על אמו שילדה אותו קאי דכתיב אשר יולד מבקרך וצאנך והאם ודאי לאו טריפה היא דאינה יולדת אבל הבכור דאפי' טרפה לא כתיב בי' דאיקרי צאן ואפי' אי נימא דמשכחת לה שנתעברה ואח"כ נטרפה מ"מ שייך שפיר אשר יולד מצאנך כיון דבשעת עיבור לא היתה טריפה ועוד דעכ"פ ראוי ללמוד טפי ממעשר דמעשר עצמו כתיב צאן משא"כ בכור ומאמו לא שייך למילף כלל גז"ש שאין דנין עלי' כלל בשום דבר והוי כמו צאן דעלמא וצ"ע ואולי כוונת הכתוב לא דבבקרך ובצאנך קאי על אשר יולד דהיכן יולד בבקרך ובצאנך רק אשר יולד הפסיק הענין ואח"כ אמר דאותו הבכור בין שהוא בקר בבקרך בין שהוא צאן בצאנך ולמ"ש דהוי גז"ש גמורה אתי שפיר טפי:

בד"ה שכן יתום תימא דהוא גופא נילף שלא ינהוג יתום בראשית הגז. ולדעתי לק"מ דודאי אי אנו באין לדון על צאן דכתיב בראשית הגז אי למילף ממעשר או מבכור א"כ צריכין לראות למי דומה טפי מעצמו בלא ילפותא כלל ושפיר קאמר דדומה לבכור שהרי ראשית הגז בעצמו בלי ילפותא הי' יתום נוהג וכן כלהו דחשיב וא"כ שפיר יש לנו למילף מבכור ולא שייך לומר דטפי ילפינן ממעשר משום דיתום בבכור חייב ומעשר פטור דמ"מ בשביל זה אין למילף ממעשר דאדרבא לא נילף והוי יתום נוהג בראשית הגז כללו של דבר דכל מה שהוא בלי ילפותא דומה ממילא לצד אחד שפיר יש ללמוד מזה הצד אבל ודאי לפי האמת דיליף ממעשר דפשוט מפשוט ילפינן באמת כל הני דחשיב במעשר שאין נכנסין לדיר להתעשר אינו נוהג בהן ראשית הגז וזהו לפי האמת אבל בס"ד אין לחשוב זה לדמיון רק להיפוך דומה לאידך כנ"ל:

בא"ד בבכור הו"מ למימר נמי שכן צאנך מצאנך דבמעשר כתיב וכל מעשר בקר וצאן. כוונתם דבין אותן דחשיב בבכור יתום שלקחו בשותפות הוי מצי למימר נמי שכן צאנך מצאנך ואין צורך להגיה כלל אבל עיקר דבריהם לא הבנתי ואין הפרש בין צאן צאנך לצאנך ובבצאנך דג"כ אינו דומה ממש ואי משום דאותה ב' אינה רק שימוש הב' של צאנך ג"כ אינה מעיקר השורש בפרט לפי מה שכתבתי לעיל דטפי יש ללמוד ממעשר דמעשר עצמו איקרי צאן כמו הכא בראשית הגז משא"כ בבכור אינו מפורש דבכור איקרי צאן ועכ"פ שניהם שוין בזה כנ"ל:

בד"ה לפני בקונ' מגיה בפני וכו' וקשה וכי מפני שבטל מדרבנן יש לבטל גז"ש וכו'. באמת פירש"י תמוה מאוד דהיכי שייך למיחשב דבר שאינו רק דרבנן ואדרבה קי"ל דמעשר נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית כמו בכור וראשית הגז אמנם גם גירסת התוס' תמוה לפע"ד דהיכי ס"ד דחשיב דבר דלא שייך כלל בהנך וליחשוב דבמעשר העשירי קודש משא"כ בהנך ועוד למה חשיב רק לפני הוי לי' למיחשב ג"כ לאחריו. לכן נראה לי דאף דקיימא לן דמעשר בהמה נוהג אפילו שלא בפני הבית היינו דוקא אי עישר וקידש העשירי מקודש לענין שיאכל במומו אבל אין עליו מצות עשה לעשר דהא מעשר אינו טבל ויכול לאכול הטלאים ולמכור אותם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא דמעשר בהמה אינו טבל רק בפני הבית מצות עשה מוטל להעביר תחת השבט בכל שנה ולקדש עשירי והיינו דוקא בזמן הבית דהעשירי נקרב למזבח ואפילו אירע בעל מום ג"כ לא יבקר אבל מ"מ עיקר המצוה רק שיקדש אחד מעשרה לד' אבל שלא בזמן הבית אין מצוה לעשר ולקדש עשירי כיון שאי אפשר שיהא קודש לד' וע"כ יאכל במומו ומה יתרון יש לו שיאכל אותם כך או יחדש ויאכל במומו ומה שאמרו שנוהג שלא בפני הבית היינו לענין אי עישר וקידש קדוש במעשר ויאכל במומו ואסור בגיזה ועבודה כמו הקדש ב"ה בזה"ז דוודאי אין ראוי להקדיש ולהעריך ומ"מ אי הקדיש והעריך קדוש ומכ"ש שאין ראוי לומר דהתורה חייבה לעשר ולקדש עשירי שלא בפני הבית שאין בו חלק לד' בשום פנים רק יאכל במומו ואפילו פדיון אינו צריך דלעולם שייך לבעלים רק האימורין למזבח ושלא בפני הבית לא חייבה תורה לעשר ולקדש כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה