אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כסוי הדם › דף פט.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כסוי הדם · דף פט.

דף פח:

בגמרא זכו בניו לשתי מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין. יש לדקדק דלא דמי כלל להנך שתי מצות דמעיקרא אפר פרה ועפר סוטה שהוא מעין אותו הדבר ממש לפי שאמר עפר ואפר אבל כאן עיקר ההנאה הוא התכלת שדומה לים וכו' כמו שפירש"י ולא זכר אברהם תכלת כלל רק חוט בלבד וכמו כן רצועה של תפילין אינה רק הכשר מצוה והמצוה היא התפילין ולא זכר אברהם התפילין כלל וכמו כן יש לדקדק שהרי לעיל לא חשבו עפר כסוי דליכא הנאה ואף דאיכא הנאת מצוה לא חשיב רק מה שיש הנאה ממש כמו עפר סוטה שעושה שלום ואפר פרה דמטהרת א"כ תיקשי הכא תינח תפילין יש לומר קצת דהוי הנאה ממש מה שהנכרים יראים ממנו אבל ענין התכלת אינה הנאה רק מצוה גדולה ויקרה מורה על ענין גדול וא"כ וכי נתת דבריך לשיעורין ועכ"פ בכסוי יש ג"כ הנאת המצוה בעצמותה ואם התכלת מצוה רבה הוי הנאה גדולה כסוי הוי עכ"פ הנאה קטנה. ונראה לי דהכוונה הכא לפי שהי' מהראוי לפי ערך יקר שתי מצות אלו כגון תפילין ששם ד' נקרא עליהן וכן התכלת המורה על כסא כבוד ד' לפאר אותם בדבר יקר מאוד כמו שמצינו בבית המקדש לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד וכן בנחמי' לרומם את בית אלקינו וכן הארון הי' של זהב ובגדי הקודש לכה"ג אשר בהן או"ת ולזה הי' מהראוי שיהיו התפילין של זהב ויהיו קשורים בראשו ברצועות יקרים של זהב וכדומה לכל אחד לפי ערכו וכן התכלת הי' מהראוי שיהא צבוע על דבר יקר מאוד ועכ"פ טלית שכולו תכלת אך לפי שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל שהי' חשוב בעיניו דבר קל וקטן כדבר יקר להזהר מן הגזל לכך זכו בניו שרצה הקב"ה דוקא לקשור התפילין ברצועה של עור וכן התכלת על חוט אחד בלבד וזה נחשב להשם דוקא ולא דבר יקר וזהו הנאה גדולה כי יכולין לקיים מצות יקרות כאלו בדבר קל בחוט וברצועה של עור ואין צריך להוציא הרבה הוצאות ואפי' משום הידור ליכא כי אדרבא אין המצוה רצוי' רק בזה וזהו בזכותו של אברהם כנ"ל:

שם קשה גזל הנאכל דאפי' צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים. נראה לי דהנך נערים קרי להו צדיקים גמורים דמסתמא נעריו של אברהם צדיקים היו ולפי שהי' אברהם יודע כי קשה גזל הנאכל אמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים כי קשה להוציא מהם זה אבל מה שיש תחת ידם בעין הי' בטוח שיחזירו לו אבל חס ושלום שהי' הפרש לאברהם עצמו בין גזל הנאכל לאינו נאכל גם לישנא צדיקים גמורים משמע כמו שכתבתי מיהו לא ידעתי היכי מייתי מהך דהתם לגזל הנאכל הא התם הציל אברהם מה מלכים והרי המציל מן הגייס הרי אלו שלו ואינו צריך להחזיר ואולי לא נתכוון לגזל הנאכל גזל גמור רק כעין גזל כהך דהכא שיש לו היתר וצ"ע:

שם חושקני בכם וכו' פירש"י לא מרבכם לפי שאין אתם מרבים עצמכם וכו'. ופירושו דחוק מאוד בלשון הכתוב דמורה בביאור דלא חשק מצד הריבוי גם למה לי כפל הדברים שאינם מרבין אלא ממעטים שאם ממעטין פשיטא שאינן מרבין ולדעתי פשוט דקשיא לי' לר"א בנו של ריה"ג בלישנא דקרא דהיכי קאמר לא מרבכם וכו' כי אתם המעט כיון דבאמת הם מעט מכל העמים היכי ס"ד לטעות דמשום שהם מרובים מכל העמים חשק בהם מה שאינו כן לכן דרש דבאמת היו ישראל בריבוי יותר מכל אומה שהיו פרין ורבין מאוד שהרי בזמן קצר נעשו שש מאות אלף מן עשרים עד ששים לזה אמר דלא מרבכם מכל העמים רק מחמת זה חשק לפי שממעטים עצמן והן שפלים בעיניהם כנ"ל:

שם גדול שנאמר במשה ואהרן וכו' דאילו אברהם אמר ואנכי עפר ואפר וכו'. יש לדקדק מאי גריעותא הוא לגבי אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כיון שכך הוא האמת וכל אדם הוא עפר עכ"פ והיכי שייך שיאמר דאפילו עפר אינו. ונראה לי דהכוונה דאברהם רמז בדבריו אשר הוא ראוי לעשות בקשתו שהפיל עצמו לכבשן ומסר נפשו על לוט וזה עפר ואפר עפר בימי סדום ואפר בימי נמרוד כמו שפירש"י בחומש ואמר אברהם דבר זה כדי להזכיר זכותו אבל משה ואהרן לא היו חושבין זכות עצמן לכלום כנ"ל:

שם אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן. נראה לי לפי שעל שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלה השלשה נמצאו במשה ואהרן דאהרן הי' אוהב שלום ורודף שלום ותורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו ומשה הי' יושב לשפוט את העם מבוקר ועד ערב נמצא שכל השלשה דברים שהעולם קיים עליהם נמצאו במשה ואהרן ונראה לי מה שרמז דבר זה בפסוק תולה ארץ על בלימה היינו לפי ששלשה דברים שהעולם קיים הם רק שלילת העול והחמס והשקר והמחלוקת אבל אין בהם שום דבר חידוש בפועל רק שלא יתחדש רע ועל מניעת הרע העולם קיים משא"כ עיקר בריאת העולם הוא על שלשה דברים, שהם תלוין במעשה תורה ועבודה וג"ח אבל עכשיו שנברא הוא תלוי על בלי מה כל עוד שלא יתחדש בו רע וממילא רמז ג"כ למשה ואהרן שאמרו ונחנו מה וזהו כוונת ר' אילעא על בלימה למי שבולם עצמו בשעת מריבה והיינו שאם ישיב ירבה המריבה והמחלוקת מביא חורבן העולם וכשבולם עצמו להשקיט הריב הוא קיום העולם כנ"ל:

שם ישים עצמו כאלם וכו' יכול יגיס דעתו ת"ל מישרים תשפטו בני אדם פירש"י כמישור ארץ חלקה ונוחה לידרס. ואיני יודע מאי ענין תשפטו בני אדם לזה אם הכוונה רק שיהא שפל ולא יגיס דעתו. ונראה לי לפי מה שאמרתי על מה דכתיב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית והענין הוא כי משפט הוא הקו הדין הגמור וצדקה לפנים משורת הדין היפוך קו המשפט אמנם היושר הוא מעורב משניהם ממשפט וצדקה ווה שאמר אתה כוננת מישרים שעשית משפט וצדקה ונולד מזה קו היושר וזהו ענינו כאן כי באמת אומנותו של אדם בעולם הזה להיות אלם בכל דבר זולתי בדברי תורה אמנם אם ידון את חבירו אף אם לא יהא במדרגה זו אל יחשוב אותו בשביל זה לקטן הערך ממנו כל כך רק ישפוט אותם במישרים לא על קו הדין והאדם הרוצה להעמיד כל דבר על הדין הגמור זהו גסות רוח וכן אמרו לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה כנ"ל:

שם מכסין בעפר עיר הנדחת. תמי' לי כיון דמסיק דבעפר קרקע קאמר א"כ מקמש"ל דמותר לכסות כיון דמותר להנות ממנה לכל דבר ואי דבא לאשמועי' הא גופא דאין צריך לשרוף הקרקע דמחוסר תלישה א"כ מאי ענין זה לכסוי הדם אטו ליכא הנאה בעפר קרקע רק כסוי גבי עיר הנדחת הוי לי' לא שמועינן דעפר קרקע אין צריך לשרוף ומותר בהנאה ופשיטא דיכול לכסות בעפרה. ונראה לי דעיקר קמש"ל דס"ד אף דמותר בהנאה מ"מ מאוס למצות כסוי ואסור לכתחילה קמש"ל דכסוי מותר דלא שייך בזה מאוס כמו שכתבו התוס' ועמ"ש בסמוך:

שם אמאי והא איסורי הנאה הוא. נראה לי דעיקר הקושיא לענין לכתחלה דהיאך מכסין לכתחילה אבל אי כסה בודאי הוי כסוי דיעבד ולא מיבעי' שאין צריך לגלות ולכסות דלא גרע מכסהו הרוח דאינו חייב לגלות ולכסות ואף דאיכא מ"ד דכסהו הרוח דוקא בדבר שמכסין בו אבל בדבר שאין מכסין חייב לגלות ולכסות מ"מ לא דמי עפר עיר הנדחת לדבר שאין מכסין בו דהתם טעמא משום דאמרינן דלכך כסהו הרוח אינו חייב לגלות משום דלא שייך עוד המצוה וכסהו בעפר שכבר נתכסה בעפר אבל כשנתכסה בדבר שאין מכסין בו עדיין מוטל עליו וכסהו בעפר כיון שעדיין לא נתכסה בעפר אבל עפר עיר הנדחת דעפר גמור הוא רק הוא עשה עבירה ונהנה באיסור ואי לא קיים המצוה לא נהנה כלל א"כ כבר נתכסה בעפר גמור ושוב א שייך וכסהו בעפר דאטו משום שהעפר מעיר הנדחת לאו עפר הוא וזה ברור. אמנם נראה לי לומר עוד דאפי' ידי מצות כסוי יצא וקיים המצוה לא כמו שכסהו הרוח והוא דיש להבין בלולב ושופר דלקמן דאמרינן דלא יצא מטעם דאסור בהנאה ומצות להנות נתנו ולא ס"ד משום דמיכתת שיעורי' דמה בכך דנהנה מ"מ מאיזה צד לא יצא ולא שייך לומר דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא דמי כלל דזהו דוקא אי המצוה באה מחמת העבירה כגון גזל וכדומה אבל כאן אטו מחמת עבירה נעשית המצוה רק מחמת שעשה המצוה נעשה עבירה שנהנה באיסורי הנאה בעשיית המצוה וא"כ נמי כיון דהעבירה באה רק ע"י קיום המצוה א"כ עכ"פ קיים המצוה ואין זה דומה רק להא דפליגי אביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני ולרבא דלא מהני ממילא לא יצא ואי קשיא לאביי דסובר אי עביד מהני והוי לן להקשות עליו מהך ברייתא ולתרץ דהכא משום דמיכתת שיעורי' משום דיש לומר חדא דמודה אביי דהיכי דאיכא קיום מצוה בעבירה זו ודוקא לענין שאינו מצווה אמרינן דמהני אבל לא במקום שמוטל עליו לעשות מצוה כשופר ולולב אי אפשר שיקיים המצוה במילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועוד יש לחלק בפשיטות דדוקא היכי שהתורה אסרה ביחוד הדבר שעושה סובר אביי כיון שאסרה תורה לעשות הרי דאי עביד מהני דאי לא מהני הרי לא עשה כלום ולמה אסרתו תורה לעשות הי' די שתאמר שאי עשה כך אינו כלום ומדהזהיר הכתוב בלאו ש"מ שלא הקפידה תורה שלא יועילו מעשיו אבל כאן דקפידת הכתוב הוא שלא יהנה מע"ז לא שלא יטול לולב של ע"ז א"כ שפיר יש לומר דאי נטל לולב לא יצא כיון שעובר עבירה בעשיית המצוה אי יצא ודוק ומעתה אני אומר דכל זה בלולב ושופר דהמצוה מוטלת על האדם שיטול לולב ואם נטל לולב זה או שופר זה לא יצא ועדיין מוטל עליו מצות לולב ושופר אבל בכסוי כיון שבהכרח נעשית המצוה על ידו ונתכסה הדם על ידו ושוב אי אפשר לקיים המצוה ונפטר ע"י מעשיו מחיוב כסוי שהי' מוטל עליו א"כ בהכרח עשה המצוה ויצא בה והוי בדומה כשוחט בשבת דכיון דבהכרח נשחט לא אמרינן דלא מהני וכאן עדיף טפי כנ"ל והא דפריך הכא ואמאי איסורי הנאה הוא היינו לענין לכתחילה כמו שבארנו כנ"ל:

שם יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה. יש לדקדק היכי ס"ד דהקרקע צריך שריפה דעד כמה יהא השיעור לתלוש ולשרוף ודוחק לומר דס"ד כדי יניקה שלשה טפחים ועוד דהיכי ס"ד לאסור דבר שנברא מעיקרא דהיינו קרקע עולם ואפי' בע"ז עצמה אמרו שאין מחובר נאסר כ"ש קרקע עולם ולא שייך לאסור השמים, ממעל והארץ מתחת. ונראה לי דהכוונה כך דוודאי פשיטא לי' דאין קרקע המחובר נאסר רק דס"ד אי תלש עפר לכסות בו נאסר אותו העפר וצריך לשרפו ואסור בהנאה רק כמות שהוא מחובר לא נאסר אבל כל שנתלש הוי בכלל ואת כל שללה תקבוץ ואהא קאמר דדוקא מה שהי' תלוש בעת שנעשית עיר הנדחת דלא מחוסר רק קביצה ושריפה הוי בכלל איסור אבל מה שהי' מחוסר תלישה ובעת שנעשית עיר הנדחת לא נאסר שהי' קרקע עולם רק אח"כ נתלש שוב לא נאסר דבעת שנעשית עיר הנדחת הי' מחוסר תלישה לדבר זה ועמ"ש בתוס' בד"ה יצא דבזה יש לדחות דבריהם שם:

בתוס' בד"ה יצא זה. מכאן נראה וכו'. באמת לא דמי להתם כלל דהכא א"א בלי תלישה לכך הוי מחוסר מעשה אבל גבי גט כיון דאי הי' נותן לה הגט והי' אומר והגליון שלי היתה מגורשת כדמוכח התם גבי הרי זה גיטך והנייר שלי דדוקא משום דאותיות פורחות באויר אינה מגורשת אבל אי הי' אומר והגליון שלי מגורשת א"כ ממילא אפי' חתכו לא מיקרי מחוסר מעשה וכ"ש לפי מה שכתבתי בגמרא דהכא עיקר הכוונה דמעיקרא הי' מחובר וקרקע עולם ולא הי' אסור כלל רק מחמת התלישה אתה רוצה לאסור ושפיר אמרינן דלא אמרה תורה לשרוף רק מה שנאסר עכשיו ולא מה שמחוסר לאיסורו תלישה וכבר בארנו כל שרשי דברים הללו בחידושי גיטין שלי פרק המביא תניין ע"ש.

בד"ה והתניא וכו' הוי לי' לאתויי מתניתין דלולב הגזול וכו' שופר ולולב וכו'. ולא ידעתי מקום לדבריהם בזה דנהי דקושיא אחרונה דמקשה ניחא להו להביא ברייתא דקתני בה שופר ולולב דדחו לה מעיקרא לא אם תקע יצא אם נטל לא יצא ורצה להקשות אתרווייהו אבל מעיקרא דמקשה מהך ברייתא דלולב דס"ד לא יצא הוי לי' לאקשויי ממתניתין דקתני בה בהדיא פסול ולא מצינו למידחי כלל דיצא ובהך ברייתא לא הוזכר רק לולב. גם בלא"ה אטו יש לחלק בין שופר ללולב עד דניחא לי' להקשות מתרווייהו ולדעתי לק"מ בלא"ה דבמתניתין ידע דיש לפרש באשרה דמשה דהא קתני דומיא דעיר הנדחת כדקאמר התם דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת אבל בברייתא לא משמע לי' לאוקמא באשרה דמשה דוקא או בע"ז של ישראל שאין לה ביטול ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת דבפרק ראוהו ב"ד וכו' בע"ז של ישראל וכה"ג וכו' באשרה דמשה וכו'. ולדעתי נראה ליישב קושיא זו לפי שיש לתמוה באמת אי הי' הכוונה הכא לאוקמא באופן שאין לה ביטול למה לא מוקי לה באשרה דמשה או דהוי לי' לאוקמא הך דלולב הגזול בע"ז של ישראל שאין לה ביטול ועוד דכל ע"ז גבי לולב הוי ע"ז של ישראל דקנאה בהגבהה כמו שהקשו התוס' בתר הכי ולמה לי' לאוקמא באשרה דמשה לכן נראה לי דיש להבין היכי משני התם משום דכתותי מיכתת שיעורי' הא עיקר הטעם משום דעומד לשריפה והרי ר"ש דוקא ס"ל עומד לישרף כשרוף אבל רבנן פליגי עלי' ופשיטא דאפילו לרבנן לולב של אשירה פסול ואטו סתם לן תנא דמתניתין כר"ש ועוד למה לן לומר כתותי' מיכתת שיעורי' כיון דכשרוף דמי אין זה לולב כלל. לכן נראה לי דבהא פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סובר דהוי כשרוף כאילו אינו כלל אבל רבנן לית להו דהוי כאילו אינו אבל מ"מ מודי דעכ"פ כתות שיעורי' והשתא זהו באשירה דמשה דעומד להיות כאילו אינו ממילא גם עכשיו אפילו לרבנן בטל עכ"פ שיעורי' אבל בע"ז דעלמא אפילו ע"ז של ישראל כיון דלר' יוסי מהני שוחק וזורה לרוח ורבנן לא פליגי עלי' אלא משום דאף היא נעשית זבל אבל במקום שאינו מגדל צמחים שאי אפשר להנות בזה גם רבנן מודי והשתא אפילו לר"ש אינו רק כתות שיעורי' דאינו עומד רק לכתיתה לא להיות כאילו אינו והשתא לר"ש הוי ככתות ושפיר לא יצא אבל לרבנן לא הוי בהא ככתות כיון שאינו עומד רק לכתיתה ולכך מוקי הך דלולב הגזול באשרה דמשה דמסתמא לא סתם תנא דמתניתין כר"ש אבל הך ברייתא דקתני לולב של ע"ז לא בעי לאוקמא באשרה דמשה רק בע"ז סתם ומ"מ כיון דעומד לשחיקה הוי ככתות עכשיו והך ברייתא באמת ר"ש היא והשתא ממילא מיושב קושית התוס' דבע"ז דעלמא לדידן דקי"ל כרבנן לא אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' כנ"ל:

בא"ד ובסוכה הוי מצי לישני דמתניתין ביו"ט ראשון. לכאורה תמוה דהא בריש לולב הגזול דקתני לולב הגזול פסול מקשה בגמרא קא פסיק ותני ל"ש יו"ט ראשון ולא שנא יו"ט שני וכו' ש"מ דפשיטא לי' דמתניתין ביו"ט שני נמי ואמת דהתוס' בסוכה שם הקשו הא גבי אתרוג קתני ניקב וחסר כל שהוא פסול ואמרינן בגמרא ל"ש אלא ביו"ט ראשון ומ"ש דכאן פשיטא להו דמיירי ביו"ט שני ג"כ ותירצו שם דר"ח דמוקי אתרוג ביו"ט ראשון לית לי' הך קא פסיק ותני עיי"ש א"כ פשיטא דלא קשיא דהוי לי' לאוקמא ביו"ט ראשון דניחא לי' לתרץ דיהא ניחא לכ"ע אפילו למאן דדייק הך דיוקא דקא פסיק ותני וצ"ל דאזלי כפי תירוץ השני בסוכה דרק ברישא דמתני' דייקינן כך ולא בסיפא עיי"ש מיהו כבר כתבתי שם דלק"מ בלא"ה דוודאי דייק כיון דקתני גזול ויבש בחד פסול א"כ כיון דיבש פסול אפילו ביו"ט שני ה"ה גזול משא"כ התם בניקב וחסר כל שהוא דקתני פסול בפני עצמו ולא נכלל בהדי עלתה חזזית על רובו שפיר יש לפרש ביו"ט ראשון אבל גזול ויבש דקתני תרווייהו בחד פסול פשיטא דתרווייהו שווין וכן של אשרה ועיר הנדחת דקתני להו בחד פסול ש"מ דשווין לפסול אפילו ביו"ט שני:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' והא דמשני בסוכה וכו'. לא ידעתי מאי אולמי להקשות לפי תירוץ ר"ת ז"ל יותר מלפי מה שתירצו קודם לחלק בין ע"ז של ישראל לע"ז של עכו"ם דהוי לי' לאוקמא בסוכה בע"ז של ישראל ובהא אי אפשר לתרוצי מה שתירצו לדברי ר"ת דמכי נקצץ נתבטל מיהו כבר כ' דנראה לי דלא אמרינן מיכתת שיעורי' רק בדבר העומד לישרף להיות כאילו אינו אבל לא בע"ז דמהני שחיקה לא הוי לרבנן כמאן דמיכתת שיעורי' ותירוצו של ר"ת ז"ל דחוק מאוד דהיכי ס"ד דע"ז קודם ביטול יהא כתותי מיכתת שיעורי' כיון דאינו עומד לשריפה כלל רק להתבטל ולא שייך לומר דהוי כשרוף:

סליק פרק כסוי הרם:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה