תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פח:
בגמרא הי' מהלך במדבר וכו' שוחק דינר זהב וכו' שורף טליתו. לא נתבאר לי מ"ש דבמדבר קתני שוחק דינר זהב ובספינה שורף טליתו. ונראה לי דהעיקר כגירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי להיפוך במדבר שורף טליתו דשחיקת דינר זהב לא שייך שם כיון שהוא הולך משם יפסיד הדינר זהב משא"כ בספינה שהוא הולך עם הספינה אינו מפסיד הזהב ואדרבא לשרוף טלית בספינה הוי יותר הפסד מדינר זהב כנ"ל:
שם ת"ר אין מכסין אלא בעפר וב"ה אומרים מצינו אפר שנקרא עפר וכו'. יש לדקדק דמשמע דלב"ש אין מכסין רק בעפר ואפי' בדבר המגדל צמחים כל שאינו עפר אין מכסין בו דהא קתני אין מכסין אלא בעפר וב"ה לא פליגי רק באפר וא"כ הך ברייתא דלעיל דלא כב"ש ודלא כב"ה גם יש לדקדק דהוי לי' למיתני וב"ה אומרים אף באפר דמצינו שנקרא עפר והשתא דקתני מצינו אפר לא שמענו דחולק כלל דהא ב"ש נמי מכסין בעפר קאמרי. לכן נראה לי דעיקר פלוגתייהו דב"ש ס"ל דוכסהו אינו מרבה גידול צמחים אף שאינו עפר רק דוקא עפר בעינן רק אי לא הוי כתיב רק בעפר הוי אמרינן דוקא עפר סתם ולא כל דמיקרי עפר קמש"ל וכסהו דכל דמיקרי עפר דהיינו אפר ועפרות זהב ואהא קאמרי ב"ה דמצינו אפר דאיקרו עפר א"כ בלי וכסהו הי' כשר לכסות בו וע"כ וכסהו למגדל צמחים אף שאינו עפר וקאמרי ב"ש דמ"מ עפר סתם לא איקרי ובלי וכסהו הוי אמרינן עפר סתם דוקא קמש"ל וכסהו אפי' אפר אבל בדבר שאינו עפר כלל אין מכסין אפי' מגדל צמחים כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מצינו:
שם בשכר שאמר אברהם אבינו עפר ואפר זכו בניו לב' מצות אפר פרה ועפר סוטה. ואף דאברהם אמר עפר ואח"כ אפר ולמה הקדים אפר לעפר משום דאפר פרה הוא זכות יותר שמטהרת מטומאת מת משא"כ עפר סוטה דעיקר הדבר לא ניחא לי' לאברהם כלל שבא ע"י עבירה וקלקול הילכך אי הי' אומר רק עפר בלבד הי' זוכה לאפר פרה דאיקרי עפר כדכתיב מעפר שריפת החטאת והשתא שאמר אפר ג"כ זכה ג"כ לעפר סוטה דמ"מ זכות הוא לעשות שלום אבל אפר פרה הוא זכות גדול ביותר לפיכך הקדים אפר פרה לעפר סוטה מיהו בגופה דמילתא נראה לי דענין זה הוא לפי דאפר פרה מטהרין באזוב והיינו משום דתועבת ד' כל גבה לב וכל עוד שלא יסיר גאותו רוח הטומאה שורה עליו כמו שיסד הפייט בפרשת פרה לכך האפר והאזוב מורין על השפלות שישפיל עצמו וד' שוכן את שפל רוח ובזה יסיר הטומאה ממנו וכן סוטה משקין אותה מעפר המשכן להזכיר שפלותה כמו שמנחתה שעורין לפי שעשתה מעשה בהמה וכן קושרין חבל מצרי וכן העפר להזכיר שפלותה שסופה לעפר ומתוך כך תודה ולא תבוש שאין ראוי שבשביל בושה שלה ימחק שם ד' אל המים לכך כיון שאברהם השפיל עצמו בעפר ואפר זכו בניו לשתי מצות מורים על השפלה וכן ענין כסוי הדם הוא כפרה על הנפש כמו דם הבהמה על המזבח ויהא נחשב לו כאילו נקבר הוא וקבורה מכפרת ואין לך שפלות גדול מזה בזכרו כי סופו לעפר ירד ונשבר לבו ואז יש לו כפרה וזכות זה ג"כ מחמת שפלותו של אברהם שהשפיל עצמו זכו בניו לכך כנ"ל:
שם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא. פירש"י במצוה זו דבלאו כסוי נמי הוי משתרי בשר וכו' דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית וכו'. נראה לכאורה דפשיטא לי' דאין מצות כסוי מעכב אכילה אבל כבר כתבתי לעיל פרק בהמה י מקשה דיש לדון בזה כיון דקאמר התם דלא נחלקו ר"מ ורבנן בבן פקועה אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רבעו וחורש בו וכתבו התוס' אף דפליגי לענין או"ב מ"מ הוי עסקי אכילה דאסור לשחוט והוא צריך לאכול ומזה נראה דכסוי נמי מעכב אכילה דהא פליגי בכסוי ג"כ בבן פקועה של חי' אמנם מדברי רש"י ז"ל אין כאן ראי' כלל ואדרבא לכאורה מוכח להיפוך דכסוי מעכב אכילה מדכתב דבלאו כסוי הוי משחרי בשר תיבת הוי אין לו שחר כלל והוי לי' לומר בלאו כסוי משתרי בשר ומזה נראה מבואר כוונתו דאי לא הי' מצות כסוי ניתן לישראל הוי משתרי בשר בלא כסוי ואין כאן הנאה מן מה שנצטוו על הכסוי משא"כ אפר פרה אי לאו מצות פרה לא הי' טהור עולמית וע"כ דסובר רש"י ז"ל דעכשיו וודאי איכא הנאה דכל כמה דחל עליו חיוב כסוי אינו אוכל עד שיכסה רק אי לא ניתן מצוה זו הוי משתרי בשר בלא"ה ומ"מ מודינא דאי כסהו הרוח או ביו"ט שאי אפשר לו לכסות בוודאי יכול לאכול בלא כסוי רק אי יש לפניו לכסות נראה לי להוכיח מלשון רש"י ז"ל דאסור לאכול עד שיכסה ועמ"ש בחידושי לי"ד סי' כ"ח:
בתוס' בד"ה שחיקת כלי מתכות. וא"ת והא מגדל צמחים הוא וכו' קרא דעגל וכו'. הנה לפי מה שאבאר לקמן בתוס' בד"ה אלא בדבר דעיקר הראי' מעגל לא הי' שהי' לו למשה רבינו לחוש לגידול צמחים דבהא וודאי יש לומר דבמדבר הי' שאינו מגדל צמחים רק הראי' כיון דהעגל של זהב הי' יש לחוש שמא יהנו בעפרו כיון שהוא זהב ומזה מייתי ראי' כיון שנשחק ונעשה דק לעכר ונזרה לרות כבר נתבטל ואין שמו עליו כמו שפירש"י להדיא בע"ז שם (דף מ"ח ע"ב) בד"ה התם קאזיל לאיבוד אבל הך דר"י שפיר יש לומר בשל עץ ג"כ ולכך נחלקו רבנן מכח זבל דבהא אפילו בשל עץ לא מהני זורה לרוח מכח זבל ומה שלא תירצו במפלצת דמעכה אם אסא דהיתה של מתכת משום דבלא"ה משני שפיר דנחל קדרון אינו מגדל צמחים ואפילו בשל עץ מיהו עיקר קושית התוס' לא הבנתי כלל דהכא בעינן שיהא העפר בעצמותו מגדל צמחים לא לזבל בו שדה והשדה תגדל צמחים והרי מים פשיטא דפועלין לקרקע ומ"מ אין מכסין בהם וכ"ש אי נימא דבעינן שיזרע ויגדל צמחים לא שיעלו מאיליהן דאפילו במדבר עולין צמחים כמ"ש התוס' לקמן אבל לע"ז כל שיש הנאה אסור. ולענין מה שתירץ ר"ת דע"י שריפה מגדל צמחים ולא ידעתי למה במדבר ובספינה שוחק דינר זהב הא יכול לשחוק שאר מתכת רק ישרפנו קודם ויהא כשר לכסוי:
בד"ה כלל הצריך לפרט פי' בקונ' וכו' ור"ת מפרש וכו' ואני תמה לפי מה שכתבו התוס' ריש כסוי הדם דעפר למטה אין צריך שיתן רק עפר למעלה ואפילו הזמנה בפה לא בעי א"כ אי לא הוי כתיב בעפר ממילא כל מה שתחת הדם כשר לכסוי דע"כ מונח על איזה דבר והרי יש כאן ממילא כסוי למטה ואין הכלל צריך לפרט כלל ואפילו לפירש"י דבעינן הזמנה בפה ה"מ אי באמת לא כל דבר כשר לכסוי אבל אי כל דבר כשר לכסוי ע"כ יש כאן הזמנה למטה שהרי שוחט הוא על איזה דבר:
ולדעתי ענין כלל הצריך לפרט הוא דכלל ופרט הוא דבלי הפרט הי' הכלל דבר ברור וידוע כגון אשר לו כרעים כלל ארבה סלעם פרט דבלי הפרט הי' הכלל מבואר כל שרץ העוף אשר לו כרעים וכן מכל אשר במים כלל בימים ובנחלים פרט א"כ בלי הפרט הי' הכלל מבורר כל אשר במים ויש לו סנפיר וקשקשת מותר וכן על כל דבר פשע כלל וכהנה רבות אמנם כאן וכן בהך דבכורות הוי כלל הצריך לפרט שאין הכלל מבורר והוא שאין אנו יודעין מבורר אי בכור בכורה נמי במשמע רק שהמין נקרא בכור או שמא בכור ולא בכורה ובא הפרט לפרש זכר וכן כאן וכסהו אינו מבורר אי כל דבר שמכסה מהני או דבעינן שיהא הכסוי דבר המתקיים שאינו עשוי להתגלות דהיינו דבר דק ונבלל ובא הכתוב לפרש דבר דק כגון עפר או דמוכסהו לא ידעינן בבירור אי בעינן כסוי על פני הדם ממש מונח עליו או כפיית כלי ג"כ הוי כסוי כיון שאינו נראה אף שתחת חלל הכלי מגולה ובא הפרט להורות דבעינן כסוי על הדם ממש וכה"ג לא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט רק דרשינן הכלל וגם הפרט דממעטינן מה שאינו עפר ומרבינן מין עפר דמגדל צמחים כנ"ל:
בד"ה אלא בדבר שזורעין בו. למעוטי עפר מדבר וכו' וא"ת וכו' שאני התם דבמדבר הוי וכו' הי' מצמיח. הנה תירוצם דחוק מאוד והכתוב אומר בפי' לא מקום זרע וכו' אף שהיו שם ישראל. אבל לדעתי אין זו קושיא כלל דראיית ר"י הוא דשחיקה וזורה הוי ביטול כיון שמתכוון לבטלה וכמו שפירש"י שם (דמ"ח) בד"ה קאזיל לאיבוד דאי ס"ד דלא הוי ביטול מה בכך דאין ראוי לגדל צמחים במדבר העפר בעצמו יבוא לידי הנאה כי יקבצו העפר הנשחק ויהנו בזהב שבו וע"כ דכה"ג דנשחק ונזרה לרוח הוי ביטול שאין שמו עליו ונתקיים ואבדתם את שמם והא דמשני דנחל קדרון אינו מגדל צמחים היינו דמוקי לה בשל עץ דאין חשש שיהנו בגוף העפר הנשחק רק בגידול צמחים וכיון שאין הנחל מגדל צמחים אין לחוש ומה שכתבו דאתי למעוטי עפר המדבר צ"ע על פי דבריהם בסמוך ויתבאר שם:
בד"ה שוחק דינר זהב ולעיל דאמר וכו' ואע"ג דלא מגדל צמחין כיון דאיקרי עפר מכסין. יש לתמוה שלא כתבו שום טעם למה בעפר המדבר אין מכסין לפי שאינו מגדל צמחים מ"מ הא עפר הוא. ולולא דבריהם בדיבור הקודם נוכל לומר בהיפוך דיותר מגדל צמחים מה שהאדם זורע שמשביח ומזבל ואפי' אין העפר ראוי לגדל ע"י עבודת האדם מגדל משא"כ מעצמם אינן עולין זרעים במקום שהקרקע אינה ראוי' לגדל. ובזה ס"ל לר"נ דאף דדרשינן מבעפר אף שאין מגדל צמחים וכן מגדל צמחים אף שאינו עפר הכוונה דמה שאינו עפר בעינן שיהא ראוי לגדל צמחים מעצמו אבל עפר אין צורך שיגדל צמחים מעצמו רק אפי' מגדל ע"י זריעה ועבודת האדם סגי בכך ולכך עפר המדבר שאינו מגדל צמחים כלל אפי' ע"י זריעה אין מכסין בו והשתא לא פליג רבא כלל אהך ברייתא ומתניתין דכלל רשב"ג דבר המגדל צמחים דרבא סובר דעפר אף שאינו מגדל צמחים כלל מכסין בו ובדבר המגדל צמחים מכסין אף שאינו עפר ור"נ סובר דעפר שאינו מגדל צמחים כלל אפי' ע"י זריעה אין מכסין ומייתי מברייתא דהי' מהלך במדבר שוחק דינר זהב דשחיקת מתכת נמי מגדל צמחים ע"י זריעה עכ"פ הילכך זהב דאיקרי עפר מכסין בו ושאר מתכות בעינן שיהא מגדל צמחים מעצמו שלא בזריעה ושחיקת מתכת אינו מעלה צמחים מעצמו ולא איקרי עפר אין מכסין בו והשתא מיושב בפשיטות מה שהקשו התוס' בד"ה שחיקת מהך דפרק כל הצלמים דהתם אפי' מעלה זרעים ע"י זריעה והשבחה הוי הנאה אבל הכא לענין כסוי לא מהני כה"ג רק אי איקרי עפר אבל אי לא איקרי עפר בעינן שיהא מעלה צמחים מעצמו לולא שהתוס' בדיבור הקודם כתבו ממש להיפוך והנראה לי כתבתי:
בא"ד וא"ת וכיון דעפר דקרא וכו' אפי' הנך דלא מגדלי צמחין לכאורה אינו מובן דאי מרבינן כל מילי אפי' אינו דומה לעפר כלל א"כ הא אמרינן לעיל דהא לא הוי כלל ופרט רק כלל הצריך לפרט ומרבינן וממעטינן א"כ אי אפשר לומר דוכסהו הכוונה אפילו אינו עפר ואינו מגדל צמחים וצ"ל דכוונתם דמ"מ דמי לעפר בהא שיהא דבר דק והדם נבלל בתוכו כעפר לאפוקי כפיית כלי או כסוי אבנים דלא הוי דומיא דעפר כלל ועיקר קושית התוס' דלמה ממעטינן שחיקת כלי מתכות דדבר דק הוא ונבלל כעפר:
בד"ה מצינו אפר שנקרא עפר וא"ת דהכא פליגי וכו' שאפר כירה מוכן הוא. הנה לפי מה שכתבתי בגמרא לפרש דלא פליגי ב"ש וב"ה כלל באפר רק עיקר פלוגתייהו במגדל צמחים שאינו עפר דב"ש ס"ל דוכסהו לא בא לרבות אלא כל מה שנקרא עפר אף שאינו עפר סתם כגון אפר אבל מה שאינו עפר כלל לא וב"ה ס"ל דאפר ג"כ נכלל בתיבת בעפר וע"כ וכסהו מרבה אף שאינו עפר כלל רק דומה לעפר דמגדל צמחים ולפי זה לק"מ קושית התוס'. מיהו מהך סוגיא דסוטה (דט"ז) משמע דאפר נמי נלמד מוכסהו ולא מבעפר דבעפר משמע דוקא עפר המגדל צמחים כמו שהוכיחו התוס' מקודם ולפי זה יפה הקשו כאן. מיהו נראה לי דמהך סוגי' דסוטה לא מוכח מידי דוודאי ר' ישמעאל לא פליג על הך ברייתא דלעיל וכוונתו בג' מקומות הלכה עוקבת המקרא הכוונה דהדין המוסכם אצלנו הוא היפוך הנראה מפשוטו של מקרא ואף אם יהא מאיזה דרשה מ"מ סותרת היא פשוטו של מקרא והיינו דפשיט מר' ישמעאל הך בעי' דהתם אם ליתן אפר למי סוטה והספק הוא דמן העפר אשר יהא בקרקע המשכן כתי' וקרקע המשכן אינו אפר ואף אם יועיל ליתן עפר שם וליטלו עכ"פ יהא עפר כעין קרקע המשכן ולא אפר או דילמא דקרקע המשכן אתי לכדאיסי בן יהודה או לאיסי בן מנחם ופשיט מר' ישמעאל דכיון דפשוטו של מקרא מורה עפר ולא אפר מכח קרקע המשכן והדין יהא אפילו אפר וקרקע המשכן לדרוש לדרשה א"כ בהא ג"כ הלכה עוקבת המקרא כנ"ל ובמהדורא קמא שלי כתבתי בענין אחר וזה נראה עיקר: