תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פח.
בגמרא תנו רבנן וכסהו מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר"י אימתי וכו'. איכא למידק אי ר"י לפרש בא ות"ק נמי באין שם דם אלא הוא מיירי מקמש"ל דחייב לכסות ובשלמא במתניתין איכא למימר דקמש"ל דלא הוי מחוסר גרירה אבל בברייתא דקתני בהדיא וכסהו מלמד וכו' הרי דמקרא יליף לה והיכי שייך לומר דקרא קמש"ל דלא הוי מחוסר גרירה דהא מילתא דתליא בסברא הוא כמ"ש התוס' ריש פירקין ואי נימא דבאמת הוי מחוסר מעשה וקמש"ל קרא דלגבי כסוי לא איכפת לן מחוסר מעשה א"כ מחוסר פדי' נמי לא יזיק לכסוי וע"כ דקמש"ל קרא אפי' יש דם מבלעדי אותו הדם חייב לכסות וזה נלמד מוכסהו דהוי לי' למיכתב וכסה וכתיב וכסהו להורות דאפי' דם שעל הסכין חייב לכסות דהיינו כל דמו ולפי זה כיון דבברייתא וודאי לחלוק בא ממילא במתניתין נמי מהך קרא ילפינן לה ומיירי נמי אפי' יש שם שלא הוא ומ"מ חייב ור"י לחלוק בא מיהו איכא למימר דוודאי היכי שלא הי' דם אלא הוא וודאי אין צורך ללמוד מקרא דמאיזה צד לא יכסה אלא דס"ד היכי דנאבד הדם או כסהו הרוח כיון דבעת שחיטה הי' דם שלא הוא לא היתה המצוה על דם שעל הסכין והניתז ואי כסהו הרוח פטור מלכסות קמש"ל דחייב ושפיר בא ר"י לפרש אימתי בזמן דעכשיו ליכא עכ"פ דם אחר אלא הוא אבל עדיין יש דם אחר לכסות אין צריך לכסות דם שעל הסכין ועמ"ש במשנה ובתוס' בד"ה רבנן:
שם רבנן סברי דמו כל דמו וכו' פירש"י דשלש מחלוקת בדבר וכו'. נראה מדבריו דר"י נמי בעי מקצת דם הנפש עכ"פ ורשב"ג ס"ל כולה דם הנפש בעינן ואיני יודע מנין לו דר"י בעי דם הנפש דרשב"ג הוא דחדית לן דמו המיוחד ומאיזה צד נימא דר"י נמי מצריך מקצת דם המיוחד גם לרשב"ג מנא לי' דבעי כל דם המיוחד דילמא מודה לר"י דדמו ואפילו מקצת רק אותו מקצת דם המיוחד בעינן ואדרבא אי רשב"ג כל דם המיוחד בעי ור"י מקצתו הוי לי' להש"ס לסדר פלוגתייהו בהיפוך רבנן סברי דמו כל דמו ורשב"ג סבר דם המיוחד וג"כ כל דמו ור"י דם המיוחד מקצתו תדע דהנך רבנן היינו רבנן דרשב"ג ור"י היינו ר"י דברייתא קמייתא א"כ למה לא זכרן כסדרן ומדמפרש דברי ר"י באמצע ש"מ דר"י ורבנן תרווייהו לא מיירי מדם המיוחד ורשב"ג מחדש דם המיוחד וסובר נמי כר"י דמקצת דמו:
ועוד אי ס"ד כפירש"י היכי קאמר רשב"ג בד"א שלא כסה דם הנפש כך הוי לי' לומר בד"א שזה הדם הניתז הוא דם הנפש אבל אי אינו דם הנפש אינו חייב לכסות דקרא רק על דם הנפש קפיד ומדקאמר בד"א שלא כסה דם הנפש ש"מ דכל שכסה דם הנפש אפילו אותו הדם הניתז נמי דם הנפש הוא פטור מלכסות דלא בעינן כל דם הנפש מיהו יש לדקדק במה שאמר רשב"ג בד"א שלא כסה דם הנפש וכו' הוי לי' לומר כדברי ר"י ממש בד"א שאין שם דם הנפש אלא הוא אבל אם יש שם דם הנפש שלא הוא פטור מלכסות ואותו חילוק שחילק ר"י בשאר דם הי' לו לרשב"ג לחלק בדם הנפש ומזה נראה דסובר רשב"ג דכולה דם הנפש בעינן והא דלא קאמר בד"א שזה הדם הוא דם הנפש כיון דכל שאותו הדם הוא דם הנפש אפילו כסה דם הנפש חייב לכסות לפירש"י דכולה דם הנפש בעי רשב"ג. יש לומר דמודה רשב"ג דאפילו אין דם הניתז דם הנפש אם לא כסה דם הנפש כלל כגון שיצא או שנאבד חייב לכסות דם הניתז ורק בכסה דם הנפש כולו אז פטור מלכסות אם אין דם הניתז דם הנפש וצ"ע בזה:
ודע שיש לתמוה עוד במה דמפרש פלוגתייהו דרבנן ורשב"ג אי דמו כל דמו או מקצת דמו או דמו המיוחד וקשה חדא היכי קאמר דמדמו ילפי רבנן והרי ברייתא מפורש בהדיא דמוכסהו ילפי לה דקתני בהדיא וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות ועוד היכי אפשר למילף מדכתיב ושפך את דמו ואטו בעינן שישפך כל דמו והרי לכ"ע אינו חייב לכסות רק מה ששפך ובשלמא אי הוי כתיב וכסה דמו הוי שייך מחלוקת כולו או מקצתו אבל השתא דדמו בשפיכה כתיב לא שייך כלל מחלוקת זו לכן נראה לי ברור דכך הכוונה דרבנן סברי כיון דכתיב וכסהו הכוונה שיכסה אותו הדם ששפך דהא קאי על ושפך את דמו ועלה כתיב וכסהו היינו אותו הדם ששפך ור"י סובר דהך וכסהו אין הכוונה שיכסה כולו רק שיעשה באותו הדם כסוי ואפי' במקצתו ורשב"ג סובר דעיקר קפיד קרא בדם הנפש דשפיכת הדם משמע דם הנפש ועלה כתיב וכסהו שיכסה דם הנפש ששפך או כפירש"י כולו או כמו שכתבתי מקצתו ולפי' זה מיושב קושית התוס' בד"ה ור"י עיין שם:
בתוס' בד"ה רבנן סברי ואע"ג וכו'. הנה מה שכתבו דלר' ירמי' הוי אימתי לחלוק אפי' לא מוכח אינו מוכרח כמ"ש בספרי ת"י במסכת גיטין שם במקומו. אמנם בעיקר הדבר ודאי משמע בהדיא דהך ר"י דהכא לחלוק ובמקומו מוכח ואין צורך לברייתא כיון דת"ק יליף לה מוכסהו ואי ס"ד שאין דם אלא הוא מה ס"ד שלא יכסה וזה קשה גם להיש ספרים שהביאו דגרסינן בברייתא בתרייתא מלמד שכל דמו חייב לכסות אבל עכ"פ בקמייתא ג"כ מוכסהו יליף לה וע"כ שיש עוד דם אחר דודאי לא שייך לומר דקמש"ל דלא הוי מחוסר גרירה כמ"ש לעיל גם רחוק לומר דקמש"ל אפי' אינו דם הנפש דהא לא הוזכרו דברי רשב"ג במשנה וברייתא קמייתא כלל וכ"ש למה שכתבתי דמודה רשב"ג דאי אין דם אחר דצריך לכסות דם שעל הסכין אפי' אינו דם הנפש ומכל זה נראה ודאי דר"י לחלוק בא וצ"ע ועמ"ש לעיל (דף פ"ו ע"ב) בגמרא דמו טובא משמע דאתי שפיר בפשיטות אי ר"י לחלוק בא:
בד"ה ור"י סבר דמו ואפי' מקצת דמו תימא וכו' סברתם הפוכה וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא והוכחתי דע"כ לאו פלוגתייהו במשמעות דמו דהא דמו בשפיכה כתיב ולכ"ע אין צריך לכסות רק מה ששפך והם פליגי אי צריך לכסות כל מה ששפך או מקצתו א"כ היכי שייך שיחלקו בדמו דשפיכה אי מקצתו או כולו והיינו דלא אידכר הכא דמו כל דמו משמע וכן בדברי ר"י אפי' מקצת דמו משמע כמו שאמרו שם גבי בכור דהתם בתיבת בכור נחלקו במשמעות שלו אבל הכא לאו במשמעות דמו נחלקו כמו שכתבתי בגמרא ועוד שאינו דומה כלל דמו לבכור דודאי סובר ר"י דמקצת הבהמה לא מיקרי בכור דברי' אחת היא וכולה איקרי בכור אבל כאן כל טיפה מיקרי דמו כי אין גבול לדם וכל טיפה שיצאה מיקרי דמו רק לרבנן אכתי הוי קשיא מק"ו מהתם ולפי מה שכתבתי בגמרא ניחא הכל:
בא"ד וקשה לפירושו דלעיל קאמר ר"י דמו לחלק. ויש ליישב דברי ר"ת ז"ל דוודאי כיון דדם הוי במשמע כולו אי בא הכתוב להוסיף כדי שיהא במשמע מקצתו הוי לי' לומר ושפך דמם כיון דחי' ועוף כתיב ואי הוי כתיב דם הוי ניחא אבל ל שייך להוסיף וי"ו על שני מינים והוי לי' לכתוב דמם ומדכתיב דמו ש"מ לחלק גם מה שהקשו דקשיא הלכתא אהלכתא דכאן הלכה כר"י ובבכורות לית דחש לדר"י לק"מ לפע"ד דדוקא לר"י עצמו הוצרך ר"ת לומר דדריש דם כולו דמו מקצתו דאי כל תיבת דמו משמע לי' מקצתו הוא סותר עצמו להך דבכורות וכן לרבנן דר"י הכא בברייתא אי ס"ל כל התיבה דמו מורה על כולו הוי היפוך הך דבכורות דבכור מקצתו משמע אבל רבנן דמתניתין דס"ל כר"י אינהו לא ס"ל כלל גבי בכור כר"י רק בכור מקצת משמע א"כ שפיר יש לומר דס"ל בפשיטות דמו משמע מקצת כמו בכור דמשמע מקצת וכפי מה שתמהו התוס' ובקשו לדמותם להדדי וזה ברור:
בא"ד ועוד יש לתרץ וכו'. לכאורה תמוה דהא תמי התם מעיקרא הי' דסברתם הפוכה א"כ לפי תירוץ זה תגדל הקושיא על רבנן. דהתם דכתיב בישראל ס"ל בכור מקצת בכור והכא ס"ל דמו כולו והוי עכ"פ מפי סברות הפוכות לרבנן. אבל באמת ניחא לי דוודאי לרבנן אתיא להו שפיר תירוץ ר"ת ז"ל דהתם ס"ל בכור מקצת בכור כל בכור כולו והכא נמי דם מקצת דם דמו כולו ואינהו לא ס"ל דמו לחלק רק לר"י קשיא להו דע"כ דסובר דם מקצת משמע דהא וי"ו דדמו צריך לחלק ומ"ש דגבי בכור ס"ל לר"י כולי' בכור ואהא תירצו דהתם כתיב בכור בישראל אבל הכא דם מקצת משמע והשתא נמי לא קשיא מה דקי"ל הכא כר"י והתם בבכורה כרבנן דהתם קי"ל כרבנן דבכור מקצתו משמע והכא נמי קי"ל כרבנן דכל התיבה דמו משמע מקצתו כמו התם בכור משמע מקצתו רק ר"י עצמו דסובר וי"ו דדמו לחלק ע"כ סובר דם משמע מקצתו אבל רבנן דס"ל כר"י כאן לא ס"ל דמו לחלק וכל התיבה משמע מקצתו כמו גבי בכור ולר"י דסובר לחלק ודם משמע מקצתו סובר דבכור שאני דכתיב בישראל משמע כולו ואתי שפיר הכל:
במשנה במה מכסין ובמה אין מכסין. הנה מצינו בהרבה מקומות נקט התנא כה"ג ובכמה מקומות לא נקט כגון לעיל בכל שוחטין חוץ וכו' אף דאיכא דשחיט בהו ואיכא דלא שחיט ונראה לי שיש בזה איזה סיבות והוא שאם יש הרבה דברים כך והרבה בהיפוך נקט מעיקרא במה כך ובמה כך וכמו כן כשיש חידוש דין בב' הבבות בצד זה ובצד זה כגון הך דהכא דאי נקטינן קרא בעפר אין ראוי שיכסה רק בעפר ואי נקטינן כללה דוכסהו ממילא כל מילי משמע ויש חידוש בב' צדדים משא"כ בשחיטה אטו סכין כתיב באורייתא ובוודאי בכל דבר השוחט שוחטין רק הנך הטעם דאינו שוחט רק חונק וכמו כן יש לומר דלא נקט הכי רק אי דן על עצם הדבר כגון הכא אבל בשחיטה אנו דנין על הבהמה והסכין הוא הכשר אכילתה ואי שוחט בזה הבהמה כשרה ואי לאו פסולה וכה"ג נקט לה בפשיטות בכל שוחטין חוץ מזה ויכול להיות ג"כ משום דכללה מרבה טובא והחוץ הוא מועט נקט לה בכללה בכל שוחטין כנ"ל:
שם ולא יכפה עליו את הכלי תמוה לי דאחר שזכר כל הני שאין מכסין מקמש"ל דלא יכפה עליו כלי שהרי מעיקרא קאמר בברייתא יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי ת"ל עפר וקאמר אין לי אלא עפר מנין לרבות וכו' ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה זבל הגס וחול הגס וכו' אבל כפיית כלי לא זכר כלל ש"מ דזה אין סברא כלל לרבות אפי' אי הוי מרבינן כל הני מוכסהו ועכ"פ לא הוי לי' להזכיר כפיית כלי בסיף ובשלמא בברייתא דנקט יכול יכיסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי דהכוונה דאפי' כלי הוי ס"ד דמהני אבל במתניתין שזכר דהני לא מהני כ"ש כלי ואולי יש לומר שבא להורות כיון דוכסהו בלבד הוי משמע אפי' כפיית כלי א"כ נהי דכתיב בעפר היינו דמצות כסוי אינו רק בעפר אבל כיון דחזינן דאי כסהו הרוח פטור מלכסות וכבר הוכחתי שם דאפי' כסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו פטור דס"ס כסוי מיקרי ולא שייך כסוי על גבי כסוי א"כ שפיר קתני שלא יכפה עליו את הכלי והיינו אף שירצה לסלק הכלי ולכסות דמ"מ כיון שמכסה עליו כלי מקלקל מצות כסוי בעפר שאין חיוב כסוי על כסוי כנ"ל:
שם כלל אמר רשב"ג דבר שמגדל בו צמחים מכסין בו וכו'. נראה לי דכוונת רשב"ג ליתן כלל דלא מהני מה שיכול לזבל בהן קרקע והקרקע מגדלת צמחים דזה לא מהני לענין כסוי רק בעינן דבר שאי יזרע באותו דבר מגדל צמחים וכמ"כ נראה לי שבא לומר שהאדם מגדל בו צמחים ולא שצמחים גדילין מאיליהם רק בעינן שיגדל מה שיזרעו בו וזה החילוק נראה שחידש ר"נ בר ר"ח לקמן אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח והיינו לאפוקי לא שיזבל בהן קרקע ותגדל צמחים ולא שיגדלו מאיליהן ונראה לי דזבל הגס ששנוי במשנה ראוי לזבל בו קרקע רק שאין מגדל מה שיזרע בתוכו ועמ"ש לקמן בגמרא ע"ב.
בגמרא היכי דמי חול הדק וכו' מאי בינייהו א"ב צריך ולא צריך. הנה מפירש"י משמע דהכוונה יש שצריך ויש שאינו צריך ורישא לקולא וסיפא לחומרא אבל יש לפרש בהיפוך רישא לחומרא וסיפא לקולא ולדעתי נראה דהכוונה דהיוצר כשיש לו חול גס מאד הוא כותש אותו טרם שיעשה ממנו חומר לגבל בו קדירות אמנם אם יש לו חול דמיפרך ביד אינו כותש אותו רק בעת שמגבל בידיו החומר נכתש ממילא בידו ונתרכך במים וביד וזהו מיקרי צריך ואינו צריך שצריך להדקו ביד ובימים ואינו צריך לכתוש כחול גס דעלמא. ונראה לי דלא פליגי הנך לישני כלל רק לפי שיש לפרש כל לשון לקולא ולחומרא נקטו בתרווייהו דע"כ לא סתרי אהדדי ממילא ידעינן דלחומרא הוא:
בתוס' בד"ה חרסית פי' בקונ' וכו' וגם על זה קשה וכו' ולפע"ד דברי רש"י ז"ל ברורים דהוקשה לו דשם אמרו מה חרסית דלית הנאה מיני' והרי הכא מבואר דמגדל צמחים כמו שהקשו התוס' בדיבור שאחר זה ושם במרובה לזה בא רש"י ז"ל ליישב והוא דיש לבנה ויש רעפים והרעפים הם על הגג והם קשים מאוד ומלאכתן נעשה באופן שיתקשו שלא יתרככו ממי גשמים היורד על הגג אבל לבנה אינה קשה כ"כ והנה יש הפרש גדול בין כתישה לשחיקה כי שחיקה הוא דק מאוד כמו שנאמר ושחקת ממנה הדק היטב וכתישה אינה דק כ"כ והך חרסית דמרובה מיירי בכתותי רעפים וכך פירש"י במרובה להדיא דלא כמו שהעתיקו התוס' בשמו לבנה כתושה וכן העתיקו התוס' במרובה שם כתותי רעפים וכיון דהרעפים קשים מאוד לא מהני בהו כתישה שיגדלו צמחים רק שחיקה דוקא וזה שפירש כאן שחיקת חרסים ובשחיקה אפי' של רעפים מגדל צמחים והא דחשיב לקמן חרסית ולבנה כתושה לא הוא דהכוונה לקמן חרסית של לבנה ומגופה שכתשן ולכך לא נקט ולבנה כמו באינך רק לבנה דקאי על חרסית דמעיקרא חרסית לבנה ולכך מהני כתישה ולא בעינן שחיקה אבל חרסית סתם היינו חרסית של רעפים ובהו בעינן שחיקה דוקא ומיושב הכל לנכון וזה ברור לפע"ד:
בד"ה כל דבר. לאו לפלוגי אתי רק לעשות כלל לדבר וא"ת וכו' ואומר ר"ת וכו'. כוונתם דאי הי' אפשר לפרש דרשב"ג חולק ולת"ק לא תליא בגידול צמחים א"כ הי' מקום לומר דחרסית אינו מגדל צמחים ומ"מ בר כסוי הוא רק מסתמא רשב"ג אינו חולק א"כ חרסית מגדל צמחים וקשיא להו ממרובה והיינו דבמרובה כשהקשו קושיא זו כתבו דכאן משמע דחרסית מגדל צמחים ובאמת לכאורה מפורש הוא כאן כך רק הכוונה דמשמע דלא פליג רשב"ג את"ק כמו שהקדימו כאן אמנם תירוץ ר"ת דחוק מאוד וכבר כתבתי דבלא"ה, מיושב שפיר דחרסית שאינן שחוקין רק כתותי חרסית בוודאי אינו מגדל צמחים ורק חרסית לבנה ומגופה לא בעי שחיקה רק כתישה אבל חרסית של רעפים בעי שחיקה דוקא ובלא"ה אינו מגדל צמחים. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דרך אחר דרשב"ג באמת פליג על הת"ק ולת"ק לא תליא כלל בגידול צמחים רק במין עפר דמרבינן מין עפר מוכסהו ולרשב"ג כל שאינו מגדל צמחים אפי' מיקרי עפר לא מהני ור"נ בר ר' חסדא דרש כרשב"ג דהי' חושב דלא פליגי ורבא השיב דהא בורכא והיינו מהאי טעמא דלת"ק לא תליא בזורעין ומצמיח ופסק כרבא ואף דמייתי ברייתא סובר רבא דאתיא כרשב"ג דלדידי' אפי' הוי מין עפר לא מהני כיון שאינו מגדל צמחים ודברי ר' אחאי בשאלתות הם דרך אחר קצת והארכתי בזה בחידושי לי"ד סי' כ"ח ועיין בר"ן: