תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פז:
בגמרא ל"ש אלא שנפלו מים וכו' ראשון ראשון בטל פירש"י לפיכך כל טיפה וטיפה שנפלה בטלה הילכך עד שלא תהא בו מראית דם כשרה עכ"ל. ואיכא למידק מה צורך לביטול המים אפילו לא נתבטל המים כל שהדם לא נתבטל כשר לזריקה כיון שיש בו מראה דם ומה ענין ביטול המים שזכר הרב ז"ל כאן ועוד היכי קאמר כל טיפה וטיפה כשנפלה הא אפילו נפל בבת אחת תלוי במראית דם דאי אין בו מראית דם בטל הדם במים ואי יש בו מראית דם לא בטל דהא חזינן דמצריכינן לביטול הדם דוקא בנפל ראשון ראשון משום דמעיקרא לא הי' מראה דם בטיפה בטל ועוד קשה לי מ"ש דבדם אמרינן ראשון ראשון בטל ואף דאח"כ יש בו מראה דם משום דאינו חוזר וניער דכבר נתבטל ומ"ש להיפוך דאפילו נפל טיפה טיפה דמעיקרא נתבטל המים בדם ולמה אח"כ חוזר וניער ומבטל המים הדם דהא כל היכי דליכא ביטול לא מהני אף שאין לו מראית דם כמו שפירש"י שיש בדם בהמה רוב והיינו דאי ליכא רובא אפי' אין כשיעור שיהא מראית דם הי' חייב בכסוי כיון שלא נתבטל וא"כ הי' במים ג"כ ליכא ביטול כיון דנפל טיפה טיפה ואדרבא מים יתבטלו מיהו הא לא קשיא כלל דדוקא בקדשים כיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל בעלמא אין דיחוי הילכך דוקא בדם שנפל ראשון ראשון אינו חוזר וניער אבל להיפוך לומר ראשון ראשון בטל שיהא כשר לזריקה לא אמרינן כמו בעלמא ודוקא לפסלו מזריקה חלוק קדשים מבעלמא אבל לא להכשיר לזריקה הוי קדשים כמו בעלמא אבל הנ"ל וודאי קשיא:
ונראה לי לומר בכוונת רש"י ז"ל דכל שנפלו המים או הדם בבת אחת אפילו נפל כ"כ עד שיש בתערובות מראה דם מ"מ כיון שהמים מרובין על הדם ממילא כל עוד שלא נתערב יפה ומים המרובין מלמעלה המים מבטלין את הדם ואף דאי יתערב יפה ישובו המים למראית דם מ"מ כבר נדחה טרם שנתערב יפה כיון שמים מרובין ומראה דם ליכא במים ולא מהני מה שנתערב אח"כ ונראה מראה דם כיון שנדחה רגע אחת אמנם אי נפל טיפה טיפה כל טיפה שנפלה מתהפכת תיכף לאדמימות כיון שהדם רבה עליו כ"כ ואין כוונת רש"י דהמים בטילין דמה צורך לביטול הזה רק דכוונתו דמראה המים נתבטל טיפה טיפה ולא הי' רגע שנדחה ואי קשי' היכי קאמר ל"ש דהא השתא ע"כ שנפל טיפה טיפה וא"כ בנפל בבת אחת הוי להיפוך דדוקא בדם למים ולא במים לדם. הא ליתא דסתמא דמתניתין במים לתוך דם מיירי דהא הדם מתקבל בכלי שרת ובודאי נפלו מים לתוך הכלי ובא ר"י לומר כיון דבהך גוונא בנפל מים לדם ע"כ בנפל טיפה טיפה א"כ ממילא דוקא בהכי כל שיש מראה דם כשר אבל להיפך לא דבטל ראשון ראשון לפי שנדחה ועמ"ש בתוס' בד"ה אבל בזה:
שם מכפרין תנינא חייבין בכסוי תנינא. תמי' לי מאי קושיא תנינא דילמא קמש"ל דלא בעינן מראה דם גמור רק כל מראה אדמימות מכפר ומכשיר דאין לומר דמנדה ילפינן לה דאי יש מראה שכמותה בנדה טמאה חשיב מראה דם ומראה שבנדה טהור פשיטא דלא חשיב מראה דם. הא ליתא דהא חזינן דקאמר מכפרין תנינא חייבין בכסוי תנינא אלמא דאי לאו דכסוי נמי תנינא לא הוי קשיא דנילוף ממכפרין א"כ ממילא תרווייהו נמי לא ילפינן מנדה ושפיר צריך לאשמועינן דאפי' ליכא מראה דם גמור רק מראה אדמימות מכשר ומכפר וחייב בכסוי. ונראה לי דממתניתין עצמה מוכח הכי דפשיטא דכל שהמים רבין על הדם כהה מראית הדם הרבה ממה שהי' מעיקרא ומדלא נקט שיעורא עד כמה יהא כהה ש"מ דתליא כל כמה דמיקרי דם בעלמא במראה זו חשיב דם לענין כסוי וא"כ לא חידש ר"י א"ש כלום ובזה יתבאר על נכון בסמוך במה דמוקי בצללתא דדמא:
שם שתמדו במי גשמים. לשון זה לא ידעתי להולמו ומי לא סגי להו לומר שערבו במי גשמים. ועוד מה ס"ד דוקא שערבן הוא והרי במתניתין דידן ובזבחים קתני נתערב ועלה קאמר ר"י א"ש דמכשיר ג"כ ומה ס"ד לומר שערבן הוא עד שיקשה דאחשבינהו ובתר הכי לומר שנתמדו מאיליהן ומהו לשון תמד לכאן. ונראה לי לפי מה שפירש"י לחלק בין גשמים לדם דגשמים אינם מכשירים רק באחשבינהו לירד על הפירות, אבל דם הוי משקה אף דלא אחשביה לירד על הפירות דכל משקה שתחילתו לרצון שנחשב למאומה אף שאין סופו לרצון מכשיר והשתא הך דם אי לא הי' בו מראה דם הי' בטל לגמרי ולא הי' מכשיר רק מחמת המראה אינו בטל וזהו אם אחשבי כמות שהוא במראה זו אבל הוא לא החשיב אותו מתחילה רק במראה דם גמור אבל השתא מה שהחשיב הוא כבר נתבטל דהא מראה זו ליכא דאטו בשביל שנשאר בו מראה אדמימות לא נתבטל חשיבותו והרי לא נחשב מעולם במראה אדמימות רק במראה דם גמור והיינו דבעי לאוקמא שתמדו במי גשמים דניחא לי' בהא שיהא לדם מראה אדמימות בלבד ונתכוין לכך להעמיד הדם על מראה זו והיינו דפריך דא"כ מי גשמים נמי אחשבי' ומשני שנתמדו מאליהם וניחא לי' בהא שעמדו על מראה זו והוי בדם תחילתו לרצון אבל גשמים כיון, דלא שקיל ורמי לא אחשבינהו. מיהו יש לדקדק במה דמקשה אי דם מכשיר או מים מכשיר דמשמע דלא קשיא לי' רק לפי שחידש מכשירין איצטרך לי' וקשה הא אפי' לא הוי תנינא מכפרין וחייבין בכסוי והוי איצטרך לי' לאשמועינן מכפרין וכסוי ג"כ הוי קשה הך קושיא אי דם מכשיר או מים מכשיר דדוקא על קושיא תנינא שייך לתרץ דאידך איצטריך לי' ולא על הך קושיא ומעיקרא תיכף הוי לי' להקשות היכי תני מכשירין:
שם בצללתא דדמא וכו' ענוש כרת וכו' והוא דאיכא כזית וכו' והוא דאיכא רביעית. פירש"י ז"ל כזית דם גמור. ויש לתמוה מקמש"ל ר' ירמי' דענוש כרת כיון דאיכא כזית דם גמור ואי משום דמעורב בתוך המים הוי לי' לאשמועינן בדם שנתערב במים ושתאו בכדי שיעור רביעית דחייב כרת מיהו איכא למימר דקמש"ל דס"ד דוקא במתניתין שנתערב דם גמור במים כיון שהי' קודם שנתערב דם גמור אף דעכשיו נפל למים לא נתבטל מתורת דם כל שיש בו מראה דם אבל בצללתא דדמא שלא הי' מעולם דם גמור רק מעורב במים ומתחילת תולדתו כך הוא ס"ד דבמראה זו לא חשיב דם קמש"ל ר"י א"ש דבמראה זו חשיב דם כל שיש בו אדמימות ור"י מדפתי קמש"ל דענוש עליו כרת דדם גמור הוא והיינו דקאמר והוא דאיכא כזית דס"ד דכמות שהוא חשיב כולו דם, קמש"ל דצריך שיהא בדם עצמו כזית רק דס"ד כיון שבתולדתו אינו אדום לא הוי דם קמש"ל דהוי דם אבל אין המים מצטרפין. מיהו מלשון רש"י ז"ל נראה דצללתא הוא המים שנשארו מדם שנקרש א"כ כאן ג"כ הי' דם גמור ואכתי קשה כנ"ל אבל לא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל לזה והכוונה פשוט דהדם היוצא מתחילה הוא אדום גמור ובסופו כהה מראיתו מאוד שיש בו מים הרבה וכן מבואר ברמב"ם פרק ו' מהלכות מאכלות אסורות שכתב דם התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית הרי דאי הולך הרבה כהה מראיתו עד שהולך לבן בלי אדמומית וזהו אינו דם כלל ובזה ס"ד דאינו ענוש כרת אפילו יש בו קצת אדמומית קמש"ל דכל זמן שיש בו אדמומית הוי דם גמור:
וראיתי להרב בעל ת"ח שכתב דר"י א"ש במכפרין וכסוי נמי קמש"ל דדוקא בדם שנתערב במים בעינן מראה דם גמור אבל בצללתא שכולו דם אפילו במראה אדמומית מכפר וחייב בכסוי. ואין דבריו נראין לפע"ד דאי יש הפרש בין לשון כל מראה אדמומית ללשון מראה דם השנוי במשנה א"כ כדמקשה מעיקרא תנינא טפי הוי לי' להקשות דבמשנה תנן מראה דם ור"י א"ש קאמר כל מראה אדמומית וכיון דס"ד דמיירי בדם שנתערב במים א"כ לא מהני מראה אדמומית רק מראה דם גמור ואי דמעיקרא ע"כ הוי ס"ל דאפילו בדם שנתערב במים מהני מראה אדמומית א"כ הוי לי' לומר דקמש"ל ר"י א"ש דמראה אדמומית ג"כ מהני ולא בעינן מראה דם ממש ומראה דם דקתני במתניתין לאו דוקא אלא כל מראה אדמומית וע"כ דמשמע לי' כיון דנתערב במים כהה מראיתו ובמתניתין סתמא קתני מראה דם וע"כ דהכוונה מראה החשיב דם בעלמא והיינו דם החשיב אדום גבי נדה א"כ ה"ה בצללתא דדמא דכל שאין בו מראה אדום הטמא בנדה דלא חשיב דם רק מים. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דמכפרין וחייבין בכסוי ג"כ איצטרך לי' בצללתא דדמא דס"ד דוקא דם גמור שנתערב לא נפיק מתורת דם כל שיש בו מראה אדום אבל צללתא דדמא שלא הי' דם בפני עצמו מעולם רק כך יוצא מן הגוף כמות שהוא ס"ד דלא חשיב דם כיון שאין לו מראה הדם גמור ולא הי' לו מעולם. קמש"ל דחשיב דם. מיהו הא וודאי קשיא דלשון והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית לא משמע כלל שיהא בו כזית דם גמור רק כמות שהוא א"כ וודאי קשיא פשיטא דבעינן בכל אכילה כזית ובמת רביעית ובשלמא במת הי' אפשר לומר דס"ד דחשיב כלתה היוצא מן המת והוי ככזית נצל דמטמא באוהל קמש"ל דהוי דם ובעי רביעית אבל לאיסור כרת מה ס"ד דלא בעי כזית וכן הרמב"ם לא זכר כזית בהא רק כל שיש בו אדמומית משמע דמפרש כזית כמות שהוא אך מה שהקשה בת"ח כיון דלא חשיב דם לכרת וטומאה עד דאיכא כזית או רביעית דם גמור מ"ש דלהכשר וכפרה וכסוי מהני לק"מ לפע"ד דלכרת כל שלא אכל כזית אינו חייב וכן לטומאת אוהל בעינן רביעית אבל להכשר כל שיש בו דם מכשיר ואין שיעור להכשר וכן לככרה וכסוי אין שיעור לדם כזית ורביעית וזה ברור אך הא וודאי קשיא דלשון והוא דאיכא כזית לא משמע כלל דם גמור רק כמות שהוא וא"כ פשיטא דבעינן כזית. ונראה לי דדבר שהוא עב כשיש בו כזית קטן בכמותו מדבר צלול וכשיש כזית כמות שהוא צלול אין בו כזית אלו הי' עב וקמש"ל כיון דבדם אכילה כתיב בי' משערין כזית כאילו הי' דם עב לא צלול ואינו חייב רק עד שיהא בו כזית כשיעור אי הי' עב כדם ממש וכן במת בעינן רביעית אבל וודאי דכל הצללתא מצטרפת לרביעית ולכזית:
שוב ראיתי להר"ן ז"ל פרק גיד הנשה בהך סוגי' דמשערין ברוטב שכתב בשם הרא"ה ז"ל וז"ל והוי יודע דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל והביא הר"ן ז"ל ראי' לדבריו ממסכת שבת ועדיות דאמרינן התם בהדיא דדבר צלול אין שיעורו כדבר עב ואפילו לפי מה דמסיק הר"ן דלא כהרא"ה ז"ל היינו לענין נתינת טעם דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ולעולם משערין בס' דקים להו דשיעור זה מועיל לעולם אבל פשיטא דלענין איסור אכילה דבעינן כזית פשיטא דצללתא דדמא אין שיעורו שוה לדם גמור שהוא עב ביותר מדם צלול וקמש"ל אף דמיקרי דם כיון שהוא אדום אבל בשיעור אכילתו משערין בדם גמור שהוא עב כנ"ל:
בתוס' בד"ה שנתמדו, מאליהן. ה"ה דהוי מצי למימר שתמדן במי פירות דלא מכשרי. הא דלא כתבו כן מעיקרא דמשני שתמדן במי גשמים דהוי מצי לומר שתמדן במי פירות משום דניחא לי' טפי לאוקמא במי גשמים אבל במי פירות לא שכיח שיתן דם במי פירות לקלקל המי פירות רק בתר הכי דהוצרך לומר שנתמדו מאליהן כתבו דה"ה דהוי מצי לומר במי פירות ולא הי' צריך לומר שנתמדו מאליהן אמנם הא גופא קשיא מאי עדיפותא יש לומר, שתמדן הוא מלומר שנתמדו מאליהן וצריך לומר כמ"ש בגמרא דניחא לי' לאוקמא שתמדן בעצמו דניחא לי' בהכי אבל בלא"ה אפי' תחילתו לרצון הי' בטל דלא הי' לרצון במראה זו שנשתנה ע"י התערובת רק שהוכרח לאוקמא שהי' לרצון במה שנעשה תמד ע"י התערובת ואהא כתבו דהוי מצי לאוקמא שתמדן הוא רק במי פירות רק כיון דבמי פירות נמי יש בו דוחק שקלקל בכוונה המי פירות לכך נקט חדא מינייהו כנ"ל:
בד"ה והוא דאיכא כזית והוא דאיכא רביעית. אצללתא דדמא קאי וכו' וקמש"ל וכו'. לכאורה תמוה דר' ירמי' מקמש"ל דענוש כרת כיון דאיכא כזית דם גמור ואי דקמש"ל שלא נתבטל כיון שכהה מראה אדום שבו א"כ הוי לי' לאשמועינן בדם שנתערב במים ואי נתכוונו התוס' לומר דכוונת ר' ירמי' וברייתא לחדש דאינו ענוש כרת עד דאיכא רביעית א"כ סותרין הם דבריהם שאחר זה שכתבו דהוי לי' לאתויי המשנה כל משקה המת טהורין והרי במשנה לא הוזכר רביעית וע"כ דהש"ס קאמר לה לפרושי מילתא. ונראה לי דס"ל לתוס' דר' ירמי' מדיפתי וודאי עיקר בא לחדש דאינו ענוש כרת עד דאיכא כזית ואיהו גופי' מביא הך ברייתא ומפרשה ג"כ והוא דאיכא רביעית ואי קשיא ברייתא גופה מקמש"ל דמטמא באוהל המת הא לא קשיא דברייתא קמש"ל אף דמשקה המת טהור מ"מ מראה אדמומית מטמא באוהל ומפרש ר' ירמי' והוא דאיכא רביעית דם גמור מיהו כבר כתבתי דענוש כרת ג"כ צריך לאשמועינן דס"ד דוקא שהי' דם גמור שוב אינו נתבטל כל שיש בו מראה דם אבל בצללתא דדמא שלא הי' אדום גמור מעולם אינו דם כלל קמש"ל דהוי דם וענוש כרת והדר קמש"ל דבעינן כזית דם גמור. מיהו לעיל פירשתי בפשיטות דכזית כמות שהוא ג"כ חייב רק שיהא בו כשיעור שיקדש ויהא בו כזית עיי"ש:
בד"ה תנן התם תימא אי משנה היא וכו' ואינה משנה בשום מקום. ולא ידעתי מאי אולמי להו הך דהחולץ שהוכיחו ממנה דברייתא הוא לפי שאינה משנה בשום מקום ומ"ש כאן אף שאינה משנה בשום מקום מספקא להו אי משנה היא ונראה לי משום דבהנך ד' סדרים היו הכל בקיאין ושגורין בפיהם כמבואר בב"מ פרק המקבל חוץ שני סדרים קדשים וטהרות והשתא אי הי' משנה לא היתה נשמטת מן המשנה כי היו בקיאין בהם מאוד משא"כ כאן מחמת שלא היו שגורין בפי כל מספקא להו אולי משנה היא ונשמטה מן המשניות שלנו ולכך בהך דהחולץ ברור להו טפי שאינה משנה ומ"מ נקט התם תנן:
בד"ה כל משקה המת טהורין דלא גזרו וכו' דזב לא בדילי מיני' וכו' נוגעין בו. נראה לי המשך דבריהם דוודאי יש לחלק דמה שלמדו דהנך חשיבי משקה היינו מן החי אבל מן המת לא לכך הקדימו לומר דבזב נמי רק גזירה הוא דלא בדילי מיני' אלמא דאפילו בחי לא חשיבי משקה מדאורייתא ושפיר קשיא להו מהך דנדה ובהכי ניחא מה שתירצו שיצא דרך שפופרת וקשיא לי' למהרש"א ז"ל דמאי פריך מהך דקלין וחמורין דילמא בלא יצא דרך שפופרת ולהנ"ל לק"מ דע"כ פשיטא להו דהך דקלין וחמורין לאו דאורייתא רק משום גזירה דאי דאורייתא מאי קאמר ואלו ואלו תחילה דהיינו משקין היוצאין ומשקין הנוגעין הא פשיטא כיון דזב ושרץ ומת אב הטומאה נינהו פשיטא דהנוגע בהן הוי ראשון לטומאה ואי דבא לומר דלא נימא דמשקין היוצאין הוי כמותן אב הטומאה הא ליתא כיון שכבר אמר כמשקין הנוגע בהן ומשקין אינן נעשין אב הטומאה לעולם אפילו נגעו במת ולמה חזר ואמר ואלו ואלו תחילה וע"כ דרק מדרבנן הוא ומדאורייתא לא היו טמאין כלל ואהא קשיא למה באמת אינן טמאין הא חשיבי משקה מדאורייתא ואהא תרצו דרך שפופרת וע"כ מתניתין דמשקה טבול יום ג"כ בהכי איירי וזה ברור. מיהו מה שהקשו על מה דבעינן רביעית מהך דפסחים יש לומר דדוקא הנך דס"ד דלא הוי משקה רק נלמד מקראי בעינן עכ"פ דבר חשוב דבקראי נמי שתיי' כתיב בכלהו ואין שתיי' פחות מרביעית אבל משקה מים אפילו בפחות מרביעית כיון שכבר הי' משקה אבל אלו לא היו משקה חשיב לעולם כל שלא הי' בהם רביעית. אך באמת כיון דע"כ הנך קראי דרבנן נינהו ממילא ניחא דרבנן לא גזרו רק ברביעית:
בא"ד וא"ת דאמרינן בפרק אמרו לו וכו'. קושיא זו תמוה לפע"ד דלפי דעתם תיקשי להו כדפריך במאי מתכשר הוי לי' להקשות הא אין אוכל מטמא כלים כיון דלא ס"ד בטיפה המלוכלכת על פי הדד וע"כ דכל שנפרד החלב מן הדד לכ"ע חשיב משקה ולא אוכל דהא חלב אשה מכלל המשקין הן רק כל שלא הופרש מן הדד חשיב אוכל לתינוק והקושיא דקודם שהופרש אוכל הוא וצריך הכשר ולא קיבל טומאה מן האשה ולאחר שהופרש ונטף על התנור שוב לא נגע באשה ואהא משני דבעודו בדד הוכשר בטיפה המלוכלכת על פי הדד ואח"כ כשהופרש ונטף על התנור משקה היא ומטמא כלי וזה ברור. ומה שהקשו מפרק אין דורשין התם בנדה מיירי דרוק מטמא כמותה ומה שהקשה שם הר"ר יוסף על פי' זה אינה קושיא לפע"ד דכיון שאמרה נימא נפסקה וקשרתי' בפה א"כ ע"כ נדה היתה וטמאה אבל מעיקרא שאמרה על אשה אחרת הוצרכה להודיע שאותה אשה נדה וודאית היתה גם נראה לי דרוק אעפ"י שאין בו רביעית מ"מ מצטרף הוא בכלל כל הרוק הנמצא דכל הגוף מלא רוק ליחות והוא טופח על מנת להטפיח וחשיב רביעית כנ"ל:
בד"ה משקה טבול יום אומר ר"ת וכו' אלא במשקין דתרומה וכו'. יש לדקדק היכי קאמר משקה טבול יום כמשקין שנגע בו כיון דבמשקה תרומה איירי הרי אינו כמשקה שנגע בו דמשקה שנגע נפסלו עכ"פ אבל משקה טבול יום חולין הם וטהורין לגמרי וצ"ל דלא בא כאן לומר רק להורות דמשקה טבול יום אינו כטבול יום בעצמו שיפסול תרומה רק כמשקה שנגע בהם טבול יום דלא הוי כטבול יום ואינו פוסל כך משקה היוצא מטבול יום אינו פוסל כטבול יום עצמו. ולפי זה לא דעתי ביאור לדברים הללו שכתב ר"ת דלא מתוקמא רק במשקין דתרומה כיון דלא בא לומר רק אותן המשקין שיצאו ממנו אינן טבול יום בעצמו רק כאילו נגע בהם טבול יום ולא שייך כאן תרומה כלל אמנם מה שאמר אח"כ אלו ואלו אין מטמאין אבל פסול יש בהם בוודאי ע"כ במשקה תרומה מיירי אבל אין הכוונה רק במשקה תרומה אלא שנותן כלל דאין מטמאין אבל יש מהם דטהורין לגמרי כגון חולין ומשקה היוצא מטבול יום רק כולם עכ"פ אין מטמאין אמנם אי נדייק לישנא דאין מטמאין אבל פוסלין זה קשה בוודאי שהרי טבול יום רק פוסל ולא מטמא אפילו בקודש רק לאבא שאול הוא תחילה לקודש אבל לדידן רק פוסל וא"כ כשנגע במשקה קודש שוב אין אותו המשקה פוסל דלא הוי רק רביעי ואינו פוסל ומה זה שאמר אין מטמאין אבל באמת אין זה דקדוק דוודאי זה שהוא פסול ג"כ טמא הוא רק כל שאינו מטמא אחרים קראו לענין זה פסול אבל כשבא לומר כאן דאלו ואלו אין נעשין תחילה כמו כל המשקין שנגעו בשני דחזרו להיות תחילה ואלו ואלו של טבול יום אין חוזרין להיות תחילה כמו שאמרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום לכך קאמר דאלו ואלו לא נעשו תחילה ואין מטמאין אבל ה"ה שאין פוסלין רק לפי שאילו היו נעשין תחילה היו מטמאין כהנך דסיפא נקט הכא דמטבול יום אין מטמאין. ומעתה לא הבנתי דברי ר"ת ז"ל דכיון דבמשקה קודש קאמר ר"ת ז"ל דלא מיירי דהך משקה מטמא כאבא שאול א"כ אפי' מוקמית במשקה תרומה היכי קאמר אין מטמאין הא אין פוסלין ג"כ ואי משום דבסיפא מטמאין כמו שכתבתי א"כ אין הכרח דמיירי בתרומה דוקא אם לא דנימא דמשקה תרומה שנפסל מטבול יום פוסל את הקודש כדין שלישי שבתרומה שפוסל אוכלי קודש ואי קשיא כשיגע במשקה קודש טמאין ג"כ דנעשין תחילה ליתא דדוקא בשאר שלישי הדין כך אבל משקה תרומה שנפסלה בנגיעת טבול יום כיון דאפילו נגע הוא בקודש אינו רק פסול כ"ש תרומה שנפסלה בנגיעת טבול יום שנגעה במשקה קודש דאינו רק פסול ולא טמא. וא"כ אכתי קשיא כיון דטבול יום שנגע במשקה קודש אינו רק פסול ושוב אינו פוסל אפי' קודש אם כן כ"ש משקה תרומה שנפסלה מחמת טבול יום דאינה פוסלת עוד קודש ואף דהתוס' ס"ל טבול יום תחילה לקודש אבל אין זה מועיל כלום דמ"מ אי הי' דינו שני לקודש אינו רק פוסל ולא מטמא שיפסול אחרים א"כ לתרומה דלכ"ע אינו רק שני אינו רק פוסל התרומה ולא שהתרומה תפסול אחרים אפי' קודש וע"כ צריך לומר דהך מטמאין לאו דוקא ומצינו בפ"ב דטהרות הרבה כיוצא בזה כמו שפירש הר"ש שם עיי"ש. מיהו מלשון התוספות בסמוך משמע בהדיא דס"ל דרק אין מטמאין קודש אבל פוסל קודש מוכח דס"ל דמשקה תרומה שנפסלה מטבול יום פוסלת קודש ולא ידעתי מנא להו הא חזינן לרבנן דפליגי על אבא שאול דטבול יום שני הוא אינו רק פוסל קודש עצמו ואפי' משקה קודש ואינו פוסל אחרים א"כ אפי' לאבא שאול דמטמא קודש היות תחילה לטמא אחרים אבל לתרומה דמודה אבא שאול דאינו תחילה רק פוסל תרומה מאיזה צד נימא דאותה תרומה תפסל קודש כיון דלא נעשית תחילה מטבול יום רק פסולה היכי תפסל אחרים ונהי דשלישי שבתרומה שאינו מטבול יום פוסל קודש אבל מטבול יום לא דאל"כ תרומה שנגעה בטבול יום שנגעה במשקה קודש יעשו תחילה ובהדיא קתני אין מטמאין כלל וצ"ע בזה ועמ"ש לקמן בא"ד אלא במשקין תרומה איירי:
ודע דהרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות אבות הטומאות הלכה ח' כתב וכן רביעי שבקודש אם נגע במשקה קודש הרי זה טהור וכ' עליו הראב"ד ז"ל וז"ל זה שיבוש שהרי אמרו השלישי שבכולן מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש מדקאמר מטמא אלמא ההוא משקה נמי פוסל למשקה אחריני דקודש או אפי' לאוכלי ודש עד כאן לשונו והרב בכסף משנה הודה לו רק שכ' דיש מר דלישנא דמטמא לאו דיקא רק פוסל כעין דברי הר"ש הנ"ל:
ותמהני מאד על דבריהם שהרי דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דוודאי שלישי שבכולן מטמא משקה קודש אפי' לטמא אחרים דמשקין נעשין תחילה וכ"כ הרמב"ם עצמו באותה הלכה עצמה וז"ל השלישי שבתרומה וכו' ואם נגע במשקה קודש טימאן ונעשין תחלה וכו' וכן רביעי שבקודש אם נגע במשקה קודש הרי הוא טהור ומעתה הך רביעי בקודש אין הכוונה משקה קודש רק אוכל קודש דהמשקה נעשין תחילה כשנגעו בשלישי של תרומה ואינן רביעי רק באוכל קודש מיירי דנעשה רביעי ושוב אינו מטמא כלום ולא פוסל לא משקין ולא אוכלין דרק שלישי מטמא משקין להיות תחילה ולא רביעי וזה ברור:
בא"ד אלמא טבול יום הוי ראשון לקדשים. לפי שהסוגי' דפרק תינוקת תמוה לכאורה מאוד גם דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהין לכאורה צריך אני להאריך קצת ומתוך הדברים יתבאר שאין המשנה דפרק תינוקת אתיא כלל כאבא שאול רצוני לומר הך חזרו לומר דקי"ל כוותייהו כמו שאבאר:
והנה שם הקשו בגמרא מערה אין נוגעות לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש אימא סיפא וכו' לקדשים אין לחולין לא וכו' מתניתין אבא שאול הוא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקודש. מבואר מפשטות הסוגי' דהך חזרו לומר כאבא שאול הוא דטבול יום תחילה לקודש ולכך גם יושבת על דם טהור דהיא טבולת יום ארוך הוי תחילה לקודש ולא כן כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות אבות הטומאות דטבול יום פוסל תרומה וקודש וכן בפרק ט"ז מהלכות טומאת אוכלין
וראיתי להרב בעל תיו"ט בנדה שם שכתב וז"ל ונפלאתי על הרמב"ם דבפרק ה' מהלכות משכב כתב טבול יום לקדשים הרי הוא כראשון לטומאה ובפרק עשירי מהלכות אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקודש וכ"כ בפרק ט"ז מהלכות טומאת אוכלין וכסתמא דרפ"ב דמעילה וכ"כ ג"כ בפתיחה לפי' זה הסדר וכן עוד בפירושו למשנה ה' פ"ב דטבול יום והראב"ד לא השיגו גם הכ"מ לא העיר בזה ולי צ"ע עכ"ל. ודבריו תמוהין מאוד שכתבו בשמו של הרמב"ם בהלכות משכב דטבול יום לקדשים ראשון לטומאה ונהפוך הוא שכך כתב שם וז"ל בד"א שהוא כטבול יום לענין תרומה ומעשר אבל לקדשים הרי הוא כראשון לטומאה שעדיין לא טבל אלא כמי שנגע בנדה או בטמא מת וכיוצא בו עכ"ל הרי מפורש בדבריו שהיושבת על דם טוהר היא כטבול יום רק לתרומה אבל לקודש אינה כטבול יום רק כראשון לטומאה הרי מפורש דטבול יום עצמו אינו ראשון לטומאה אפילו לקודש רק היושבת על דם טהור הוי ראשו לקודש ואינה כטבול יום לקודש ואין כאן סתירה בדברי הרמב"ם ז"ל כלל:
אמנם מה שיש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל והוא מה שלא העיר לא הוא ולא הכ"מ דהיכי פסק דיושבת על דם טהור אין דינה כטבול יום הרי מחלק בינה לטבול יום ובפי' אמרו בגמרא פרק תינוקת מתניתין מני אבא שאול הוא דטבול יום תחילה לקודש הרי דמה שדנו יושבת על דם טהור דינה כמגע טמא מת הוא לדעת אבא שאול דכל טבול יום תחילה לקודש והיכי מחלק הרב ז"ל בין יושבת על דם טהור לטבול יום דטבול יום פוסל ויושבת על דם טהור מטמאה קודש מאי שבגמרא השוו זה לזה ואם נפסוק דלא כאבא שאול ע"כ גם ביושבת על דם טהור נפסוק דלא כוותי' דאי יש לחלק ביניהם לא הי' מהצורך לאוקמא כאבא שאול רק אפילו כרבנן ושאני יושבת על דם טהור דהוי כמגע טמא מת משא"כ טבול יום והוא תמוה לכאורה:
אבל באמת נראה לפע"ד דברי הרמב"ם ברורים דוודאי בלא"ה יש לתמוה בהך סוגי' דנדה דפריך רישא לסיפא ומשני מתניתין אבא שאול הוא והנה לא נתיישב הקושיא כלל דהא במשנה עצמה קתני בהדיא הרי הוא כמגע טמא מת והיינו ראשון לטומאה והקושיא מרישא לסיפא בחולין שנעשו על טהרת קודש כדקאי קאי. וראיתי למהרש"א ז"ל שם ומן הדומה שבא ליישב קושיא זו דאין זו קושיא ותירוץ כלל רק מילי מילי קאמר דפליגי בחולין שנעשו על טהרת קודש ופליגי נמי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן אבל מלבד מה דבכל הספרים גרסינן אימא סיפא גם הלשון אלמא וכו' מוכיח בהדיא דקושיא היא גם היכי אפשר דחזרו לומר כאבא שאול א"כ ב"ש יסברו דטבול יום הוי אב הטומאה ולא נמצא בשום מקום שיהא מי שיסבור טבול יום אב הטומאה לקודש ומטמא אדם וכלים גם לא זכרו במסכת מעילה פלוגתא דב"ש וב"ה כמו שזכרו אבא שאול ור"מ ורבנן:
וראיתי להגר"א ז"ל בביאוריו לסדר טהרות שפי' פי', חדש במשנה דנדה ובגמרא ולא גריס ג"כ אימא סיפא וכל דבריו לפלא בעיני דהך חזרו לומר הכוונה דאפי' לערות אסור שמא יש משקה טופח על הכלי וטבול יום מטמא משקה להיות תחילה ומשקה מטמא הכלי והכלי המים ומים לפסח עיי"ש שהאריך והיינו לפי שסופו לקדשים לכ"ע הוי כקודש. ואין זה נכון לפע"ד דאותן משקה טופח שעל הכלי לא יבואו לידי שימוש קודש מעולם וממילא אינם כקודש רק כחולין ולא נטמאו כלל ודוקא ליגע במים שידיח הפסח יש לומר סברתו דבמים זה שנוגע ידיח הפסח משא"כ משקה טופח שעל הכלי גם בלא"ה אני חוכך מאוד אם לאבא שאול מטמא משקין להיות תחילה דכללא הוא כל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ טבול יום ונהי דפליג אבא שאול דהוי תחילה לקודש אבל לא לטמא משקין להיות תחילה רק מטמא שנים ופוסל אחד כסדרן ולא גזרו בזה על המשקין טפי מאוכלין כמו לרבנן דהוי טבול יום שני ומ"מ אינו מטמא משקה קודש להיות תחילה כמו כל שני רק פוסל ועושהו רביעי ולאבא שאול מטמא שנים ופוסל א' אבל אינו מטמא משקין שיחזרו להיות תחילה ומלבד זה אין פירושו מסכים לא לדברי רש"י ולא לדברי הרמב"ם גם דברי התוס' דהכא אינם כך וצ"ע:
לכן נראה לפע"ד בביאור סוגי' זו מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל והוא דבלא"ה יש להבין היכי קאמר מערה אין נוגעת לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי וק' מה בכך דהוי כקודש הא טבול יום לחכמים דאבא שאול אינו רק פוסל קודש ואפי' משקה קודש אינן עושין רביעי כמבואר להדיא בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' אבות הטומאות הלכה ג' וא"כ אפי' תחשוב הנך מים כקודש מ"מ מה בכך שתגע בהם הא אינן רק פסולין ואפי' ידיח בהן הפסח לא איכפת לן וברור דשאני יושבת על דם טוהר שהחמירו בה יותר מטבול יום דעלמא תדע דלא קתני הך מחלוקת רק ביושבת על דם טוהר ולא בטבול יום דעלמא וע"כ דיושבת על דם טוהר חמיר בחד דרגא מטבול יום דעלמא בין בראשונה בין לחזרו לומר והיינו דמקשה מערה אין נוגעת לא ש"מ דחולין שנעשו על טהרת קודש בעלמא נמי כקודש הילכך בטבול יום דעלמא נמי נפסלו המי' עכ"פ כיון שנעשו על טהרת קודש ושני פוסל קודש הילכך ביושבת על דם טוהר חמיר חד דרגא דמטמא המים ושפיר נוגעת לא שלא תטמא המים והמים יפסלו הפסח וחזרו לומר קתני דהוי כמגע טמא מת לקדשים אבל לחולין לא הוי רק שני ש"מ חולין שנעשו על טהרת קודש לאו כקודש ולא משמע לי' דפלוגתייהו בחולין שנעשו על טהרת קודש דהוי להו לחלוק בעלמא בהא. ואהא משני דלכ"ע חולין שנעשו על טהרת קודש לאו כקודש רק ת"ק דמתניתין כאבא שאול דסובר כל טבול יום תחילה לקודש וממילא יושבת על דם טוהר דחמיר טפי הוי לגבי מים הנצרכים לקודש ג"כ תחילה ונעשו המים שני ופוסלין הפסח וחזרו לומר ס"ל דהרי הוא כמגע טמא מת לקדשים דהיינו תחילה לקדשים וזהו החומר שיש בה מטבול יום דעלמא דאינו תחילה לקודש וזו הרי הוא תחילה לקודש אבל לענין המים לא איכפת לן דחולין הם ואינם כקודש שתהא אצלם תחילה ופסק הרמב"ם כחזרו לומר וזה ברור לפע"ד ובמהדורא קמא שלי פירשתי עוד באופנים אחרים אבל זה נראה לי עיקר:
בא"ד אלא במשקין תרומה איירי והא דקתני אלו ואלו אין מטמאין היינו אין מטמאין קודש אבל תרומה מפסל נמי לא פסלי. כבר כתבתי שיש להקשות על דבריהם דאי במשקין תרומה איירי למה אין מטמאין משקין קודש דחוזרין להיות תחילה דכל הפוסל קודש מטמא משקין להיות תחילה דשלישי שבתרומה מטמא משקה קודש להיות תחילה כיון שפוסל קודש ואי דמודה אבא שאול דלא גזרו במשקין להיות תחילה כל שהטומאה באה מכח טבול יום א"כ ממילא יש לומר דרק לקודש הוי תחילה לטמא שנים ולפסול אחד אבל כל שאינו לקודש רק שנגע בתרומה ממילא שני הוא ואינו רק פוסל תרומה חזר דינו כמו לרבנן דלא הוי רק שני אפילו לקודש ואינו רק פוסל קודש ואין הנפסל פוסל קודש אחר ה"ה לאבא שאול אי נגע בתרומה אין הנפסל פוסל אחר והך אין מטמאין דקתני כבר נתבאר לעיל דלק"מ [גם כבר כתבתי שיש לדקדק שהי' להם להוכיח דבתרומה איירי דאי בחולין היכי קאמר אין מטמאין דמשמע דאינהו פסולין ובאמת אינהו טהורין גמורין אך גם זה אינה ראי' כמש"ל] תדע דאי ס"ד דהך תחילה לקודש היינו כל שסופו לקודש חשבינן לי' מעיקרא כתחילה אף שלא נגע תיכף בקודש רק בתרומה והתרומה נגעה בקודש א"כ בחולין נמי נימא דכל שנגעו החולין בקודש חשיב מעיקרא כתחילה גם למה קאמר אין מטמאין תעשה אותה המשקה תרומה שנגעה בטבול יום תחילה כיון שנגעה התרומה בקודש וע"כ דאין אבא שאול חולק על רבנן רק בטבול יום שנגע בקודש מטמא שנים ופוסל אחד אבל כל שלא נגע בקודש דינו כמו לרבנן ממש כנ"ל ולפי מה שכתבתי לעיל מיושב ממילא כל הקושיות שהקשו בתר הכי דכל הסוגיות אינן כאבא שאול כלל רק טבול יום לכ"ע אינו, רק שני ופוסל תרומה וקודש ואפי' במשקה דלא כאבא שאול כמו שבארנו: