אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כסוי הדם › דף פז.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כסוי הדם · דף פז.

דף פו:

בתוס' בד"ה מישתא וברוכי. מכאן הי' אומר הר"ר יו"ט וכו' ואין נראה וכו' ובהדיא אמרי' וכו'. ולדעתי יש ליישב דברי הר"ר יו"ט דעיקר סברתו דלא ס"ל כסברת התוס' לעיל דבברכה מותר כמו שכתב בהדיא דצריך לברך ברכת המזון והיינו דכל שגמרו בלבם שלא לאכול חל עליהם ברכת המזון ואין לאכול קודם ברכת המזון אפילו בברכה ולזה ס"ל להר"ר יו"ט דמה שעמד להתפלל הוי כגמר בלבו שלא לאכול כמו הב לן ונברך ומיירי דהי' לו שהות להתפלל אח"כ ואי הי' דעתו לאכול עוד לא הי' עומד להתפלל ומדעמד להתפלל גילה דעתו שגמר אכילתו אבל בירך על הרעמים דמוכרח לברך תיכף אין זה גמר סעודה וכן הא דערבי פסחים מיירי דעקרו לביהכ"נ שהי' הזמן עובר או להתפלל שם בציבור מה שלא היו יכולין אח"כ לכך לא הוי הפסק וגמר סעודה אבל עמד להתפלל כשיש לו עוד שהות בוודאי הוי גילוי דעת שגמר אכילתו וראיתי שהר"ן ז"ל כתב בהיפוך ממש דהיכי דמחויב לעמוד להתפלל הוי הפסק טפי ואני תמה כי הוא סותר עצמו דמעיקרא כתב דלכך מייתי הרי"ף הך ומודה ר"י אף דאין הלכה כר"י משום דנ"מ לת"ק בכיסה קודם ולהנ"ל הוא תמוה דאדרבא לר"י ראוי שיהא הפסק כיון שמחויב לכסות קודם ולרבנן לא הוי הפסק כיון שאין עליו חיוב לכסות והיכי קאמר ומודה ר"י דהא כיון דמחויב לכסות הוי הפסק ועמ"ש לקמן בביאור דברי הרא"ש והר"ן:

בד"ה ומכסה בחדא ידא. יש להסתפק וכו' ונראה שצריך לכסות קודם. באמת שכך כתבו כל הראשונים להוכיח מדברי ר"י בק"ו דכיון דלר"י אינו מברך רק אחת ומ"מ מכסה דם החי' קודם כ"ש היכי דסח דמברך שתים דצריך לכסות קודם וכתב הרא"ש דלכך כ' הרי"ף הך ומודה ר"י דנ"מ לת"ק היכי דסח. ואני תמה היכי עלה על דעתם להוכיח מדברי ר"י הללו דהא מפורש במשנה דלא פליגי רק בשוחט במקום אחד דלת"ק יכול לערב דם חי' ועוף במקום אחד ולכסות דמצוה אחת היא ור"י מצריך לכסות כל אחד בפני עצמו כדכתיב חי' או עוף א"כ ע"כ צריך לכסות קודם שלא יערב דמם אבל שיצריך ר"י כסוי קודם מצד שצריך לגמור מצותה של ראשונה לא שמענו ואדרבא אי טעמו של ר"י מחמת גמר השחיטה ורבנן פליגי עליו א"כ למה לא נחלקו אפי' שוחט בב' מקומות דלרבנן בלא סח הוי מצוה אחת ויכול לשחוט העוף ואח"כ יכסה שניהם אבל לר"י כיון דב' מצות הן כל ששחט חי' אפילו רוצה לשחוט עוף במקום אחר סמוך לחי' מ"מ צריך לכסות דם החי' מקודם לגמור מצותה ואח"כ ישחוט את העוף ולפי מה שכתבתי לעיל לפי פי' הרמב"ם דהך ומודה ר"י לא לענין ברכת שחיטה רק לענין ברכת כסוי דלא פליג רק לענין גוף הכסוי שצריך כסוי לכל אחד ואחד שלא לערב דמם אבל כשיש לפניו כסוי חי' וכסוי עוף יכול לברך על שניהם ברכת כסוי אחת א"כ מוכח להיפוך דאפילו לר"י יכול לשחוט החי' ואח"כ העוף במקום אחר ומכסה שניהם בברכה אחת ולא פליג רק שלא לערב הדם א"כ כ"ש לרבנן דלא הוי רק מצוה אחת ונהי דבסח מברך שתים מ"מ לא עדיף משתי מצות לר"י ולכך הביא הרי"ף הך דר"י להורות דכמו כן לת"ק יכול לשחוט קודם אפי' סח מכ"ש לר"י דהוי שתי מצות דחזינן דמ"מ סגי לי' בברכת כסוי אחת ופשיטא דאין להוציא בכסוי ראשון כסוי השני שלא נשחט עדיין כלל דהא אי אפשר שיברך על מצות כסוי קודם ששחט וע"כ דיכול לשחוט ואח"כ יכסה שניהם בברכה אחת א"כ כ"ש לת"ק דאפי' סח מ"מ יכול להמתין על כסוי ראשון עד שישחוט השני ויכסה שניהם בברכה אחת כנ"ל ועמ"ש עוד בסמוך:

ראיתי להעיר קצת הערות בדברי הרא"ש והר"ן כאן. והנה ראשית דברי הרא"ש בשם ר"ת ז"ל דה"ה שחיטה אינה מפסקת בין כסוי לכסוי שאם כסה הראשונה יכול לכסות השני' על סמך ברכת כסוי הראשון וכתב הרא"ש שיש לחלק דשאני כסוי שאינו מפסיק בין השחיטות שאין כאן היסח הדעת כי דעתו לשחוט העוף אלא שגזה"כ הוא שצריך כסוי לחי' בפני עצמו ולעוף בפני עצמו וכו' אבל הכסוי וכו' ותמהני מאוד בין על הרא"ש בין על ר"ת דהא פשיטא דר"ת לא חידש דינו אליבא דר"י דלא קי"ל כוותי' רק אליבא דרבנן דכיון דמודה ר"י לרבנן פשיטא דלרבנן נמי אין הכסוי מפסיק בין השחיטות דאל"כ היכי קאמר ומודה ר"י דהא נהפוך הוא דרק לר"י דהכסוי גזה"כ לא הסיח דעתו אבל לרבנן אי כסה צריך לברך על השחיטה השני' וע"כ דהא ליתא א"כ יפה כתב ר"ת דכמו דאין הכסוי מפסיק אפילו לרבנן בין השחיטות כמו כן אין השחיטה מפסקת בין הכסויין. מיהו גם על ר"ת יש לתמוה דשאני ברכת שחיטה דלעולם מברך קודם שישחוט ואי יש לפניו הרבה לשחוט מברך ברכה אחת לפני השחיטה ושוחט את כולם ושפיר אמרינן דלא הוי הכסוי הפסק וברכה ראשונה של שחיטה היתה על כל מה שישחוט וכמו כן אי הי' לפניו ב' כיסויין בב' מקומות וכיסה האחת ושחט בינתיים ג"כ אין השחיטה שבינתיים הפסק בין הכיסויין אבל אם לא הי' לפניו רק כסוי אחת וכסה אותה ואח"כ שחט היכי יעלה על הדעת שיעלה לו ברכת כסוי הראשון על הכסוי השנית שנתחדשה ע"י שחיטה חדשה ולא היתה מצוה זו בעולם ואטו יוכל אדם לברך על כסוי קודם שישחוט אפילו לא יהא לו לשחוט רק עוף אחד ודוקא לענין ברכת שחיטה דהברכה היא על מה שלפניו לשחוט שפיר אמרינן דעולה לו ברכה ראשונה על כל מה שיש לפניו לשחוט ואפילו הפסיק בכסוי בינתיים לא איכפת לן וה"ה בכסוי על כל מה שיש לפניו לכסות ולא על מה שלא הי' מעיקרא לכסות כלל רק שנתחדש עוד כסוי על ידי שחיטה חדשה וזה ברור לפע"ד. עוד כ' הרא"ש ז"ל בענין מחלוקת רש"י ויש מפרשים אי יכול לאכול עכ"פ בברכה וכבר כתבתי מזה בתוס' בד"ה אסור ובגמרא על פי פי' הרמב"ם בפי' המשנה דדברי ר"י על ברכת כסוי איתמר ומוכח להיפוך דאפילו בברכה אסור וכל הסוגי' מתיישבת שפיר לפי' זה עיי"ש. עוד כתב הרא"ש ז"ל בענין סח בין שחיטה לשחיטה וכבר כתבתי דהוא תמוה דלא נחלקו ר"י ורבנן רק במקום א' מחמת דר"י סובר ב' מצות הן ואין לערב דמם כמו שאין לשחוט בהמה וחי' במקום אחד אבל בב' מקומות לא פליג ר"י ארבנן כלל דיכול להמתין עם הכסוי ראשונה עד שישחוט השני' ומ"ש הרא"ש ולא דמי לאדם שיושב ואוכל כבר כתבתי בגמרא דבאמת באכילה ג"כ צריך לברך ברכת המזון תחילה כל שגמר בדעתו שלא לאכול וזו היא קושית הש"ס מר' ברונא ור' חננאל כמו שפרשתי בגמרא. ותמהני על הר"ן ז"ל שפי' במשנה טעמו של ר"י דצריך לכסות קודם דם החי' ואח"כ ישחוט העוף משום דשני מינין חלוקין הן ראוי לכסות דמו של ראשון לגמור מצותו לגמרי קודם שיתחיל בשני וכן כתב עוד בתר הכי בשם הרמב"ן ז"ל דמדלא קאמר ר"י שחט חי' ישחוט את העוף ויכסה החי' ואח"כ העוף ש"מ דכיון דמצות חלוקות הן ראוי לגמור מצוה ראשונה קודם שיתחיל בשני' וכל אלו דברי תימה לפע"ד דעיקר מחלוקת ר"י ורבנן בשוחט במקום אחד דרבנן ס"ל חי' ועוף הוי כמאה חיות במקום אחד דכולם כחי' אחת דמי בכסוי אחד כמו כן חי' ועוף שניהם מצוה א' ולר"י חי' ועוף הוי ב' מצות ואינו יכול לשחוט אותם במקום א' אם לא שיכסה תחילה החי' ואח"כ יכול לשחוט באותו מקום העוף כדי שיהא לכל א' כסוי בפני עצמו שלא יבטל כסוי של חי' בעוף וכסוי עוף בחי' אבל בב' מקומות לא פליגי כלל וא"כ מוכת להיפך וזהו כוונת ג"כ דר' חנינא מחדש דדוקא לענין עירוב הדם פליג ר"י שיהא לכל א' כסוי בפני עצמו אבל ברכה א' יכול לברך על שני הכסויין ומינה נלמד לרבנן דאפי' שחט בב' מקומות יכול לברך על שני הכסויין ברכה א' וכמו כן מוכח מר"י דיכול להמתין עם הכסוי עד אחר שחיטת העוף ואין צריך לגמור הראשונה וכמו כן לרבנן בסח דהוי ב' מצות מ"מ יכול להמתין עם הכסוי עד שישחוט הכל ויכסה כל הכסויין בברכה א' וידעתי כי כל דברי אלה הם נגד כל הפוסקים מ"מ לא מנעתי לכתוב דברים הללו לענין ביאור הסוגי' בלבד מאחר שדברי הרמב"ם בפי' המשנה מורין כן להדיא כמו שפרשתי עוד כתב הר"ן ז"ל דעת רבינו משולם שהביאו התוס' וחילק בין עמד להתפלל לפי שלא הי' לו וכו' דהי' מחויב להפסיק הוי הפסק משא"כ הפסקה של רשות וכל זה הוא לפי שהוא לא העתיק דעת הר"ר יו"ט כפי מה שהעתיקו התוס' בשמו דמצריך לברך ברכת המזון ג"כ קודם וכן הרא"ש לא העתיק ברכת המזון אבל כפי מה שזכרו התוס' בשמו ברכת המזון אי אפשר לחלק כפי חילוקו של הר"ן דלדעת זו ע"כ צריך לחלק בין שמש דפרק כל הבשר דאינו מברך ברכת המזון בכל פרוסה רק ברכה לפניה משום דלענין ברכת המזון לא סגי בהיסח הדעת רק גמר בלבו שלא לאכול עוד הילכך הב לן ונברך דהוי גמר צריך לברך ברכת ג"כ אבל בשמש נהי שהי' טרוד והסיח דעתו אבל לא גמר בלבו שלא לאכול ולא הי' בדעתו עכ"פ בהיפוך שלא לאכול עוד ובהא לא בעינן רק ברכה ראשונה בכל פרוסה והשתא אי אפשר לומר דבשביל שהי' חובה שלא הי' לו שהות הוי היסח הדעת דמה בכך אדרבא כיון שהי' מוכרח לקום להתפלל לא גמר בלבו בעמידה זו שלא לאכול רק צריך לחלק בהיפוך דמיירי שהי' לו שהות עוד ומדקם באמצע להתפלל ש"מ שגמר שלא לאכול דאי הי' דעתו לאכול הי' גומר סעודתו ואח"כ הי' מתפלל כמו שכתבתי בתוס' וכן מבואר בדברי הרא"ש שהבאתי לעיל בהשיגו על ר"ת ז"ל דדבר שהוא הכרח לו לעשות ראוי יותר שלא יהא הפסק מדבר רשות עיי"ש:

במשנה שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. יש להסתפק הך וראהו אחר מהו הכוונה אי ראהו שנתעסק בעוף או בחי' וראה דם חייב לכסות כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מסתמא נשחט כהוגן וכ"ש אי יודע שהשוחט מומחה או דלמא כיון דמדינא מי ששפך יכסה מסתמא כיון שהלך לו ולא כיסה בוודאי נתנבל בידו או שבדק בסי' ולא מצאן שחוטין רובן דראוי להעמיד השוחט בחזקת כשרות ורובה נמי הוי דרוב שוחטין מכסין וכיון שלא כסה מסתמא לא נשחט כהוגן ואי נימא כסברא ראשונה הוי ניחא טפי מה דקמש"ל תנא בהא מילתא כיון דכבר שמעינן לה לעיל דחש"ו שראו אחרים שחיטתן חייבין לכסות כמו שפירש"י לעיל ומקמש"ל כאן ולהנ"ל ניחא דקמש"ל כאן אפילו לא נודע לאותו הרואה ששחט יפה מ"מ חייב לכסות. מיהו בלא"ה ניחא דס"ד דיקא חש"ו דאינהו לאו בני כסוי נינהו מחוייבין הרואין לכסות אבל פקח ששחט דעני' דידי' רמייא שוב אין חיוב על אחר ולעיל קמש"ל בהיפוך דס"ד דוקא בפקח שכבר חלה חיוב כסוי חל על כל ישראל אבל חש"ו דלא שייך גבייהו מי ששפך יכסה ממילא אין חיוב על אחר דמעולם לא חלה מצות כסוי קמש"ל תרווייהו ונ"ל דאי ראהו ששחט יפה חייב הרואה לכסות בברכה אבל אי לא ראה אי שחט יפה כיון דאיכא רובה דרוב מומחין ושוחטין יפה ואיכא רובה להיפוך דרוב שוחטין יפה מכסין את הדם וזה ששחט ולא כיסה מסתמא לא שחט יפה לכך מכסה בלא ברכה כנ"ל ומצינו כה"ג ריש פ' האשה שנתארמלה גבי רוב נשים בתולות נישאות עיי"ש:

בגמרא ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה. יש לחקור בענין זה אי חיוב הוא שהטילה תורה על השוחט שהוא יכסה לפי ששפך או זכות הוא שזכתה תורה במצוה זו לשופך והוא קודם לכל אדם ונ"מ דאי חיוב הוא על השוחט מן התורה א"כ הי' מהראוי שלא יוכל ליתן המצוה לאחר כיון דאמרה תורה מי ששפך יכסה ואף דכתיב אזהרה לכל ישראל היינו אי עבר השוחט ולא כסה אבל אי השוחט רוצה לעשות כדין אינו יוצא רק שיכסה הוא משא"כ אי נימא דזכות הוא שזכת' לשופך שהוא יכסה א"כ יכול ליתן לאחר רק הוא קודם במצוה זו והוי כמו כהן שהוא קודם לפתוח ראשון ולברך ראשון מ"מ יש בידו למחול לאחר במקומו. והנה לפי הצד הזה שהקפידה תורה שיכסה מי ששפך בוודאי נראה שאינו רשאי ליתן הכסוי לאחר וראי' מהא דאמרינן לעיל לחלק בין הב לן ונברך לכסוי דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא והשתא אי ס"ד דיכול למסור הכסוי לאחר לכתחילה הוי לי' לחלק בפשיטות דשאני ברכת המזון שהוא מוטל עליו ואינו יכול לברך ולשתות אבל כסוי הרי יכול אחר לכסות והוא ישחוט וע"כ מוכח מזה תרווייהו שיש חיוב על השוחט לכסות בעצמו ואינו יכול למסרה לאחר. הן אמת כי ראיתי בד"מ בהלכות מילה שהביא בשם א"ז דהאב שהוא מוהל אינו יכול ליתן למוהל אחר משום דהאב חייב למול את בנו והד"מ תמה עליו מ"ש משארי דברים שיכול לעשות שליח ושלוחו כמותו ומ"ש מילה שלא יוכל למנות שליח. אבל באמת נראה לי דאפילו אי נימא דבמילה יכול למסור לאחר התם שאני דאנן אמרינן דמה שהאב חייב במילת בנו הכוונה שהוא חייב שיהא בנו מהול וא נ"מ אי ימהלנו בעצמו או אחר ע"י ציווי האב רק האב חייב להשתדל שיהא מהול שהרי אי אין האב אומן פשיטא שיכול למוהלו ע"י אחר א"כ מאיזה צד נימא דהקפידה תורה שימהול האב דוקא משא"כ כסוי שאמרה תורה מי ששפך יכסה והדר קמש"ל קרא אזהרה לכל ישראל ש"מ דהקפידה הוא שמי ששפך יכסה רק אי לא כסה אזהרה לכל ישראל א"כ בוודאי אין לו לשוחט ליתן הכסוי לאחר וליכא למימר דכאן נמי אין הכוונה רק שזכתה תורה המצוה למי ששפך לא שיהא חיוב עליו דוקא שיהא אסור ליתנו לאחר הא ליתא כמו שהוכחתי מהך סוגי' דלעיל דלא מצאו עצה רק על צד הדחק גדול דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא והרי יכול אחר לכסות והוא ישחוט ועוד אבאר בתוס' בד"ה וחייבו דבהכרח ס"ל דיש חיוב על השוחט לכסות לא דרך זכות:

גם בגוף דברי הד"מ במה שתמה על הא"ז נראה לי דלק"מ שאני אומר שלא אמרו שלוחו של אדם כמותו רק במידי שאי אפשר שיתקיים הדבר רק בשליחות גמור כגון קידושין ושחיטת הפסח אבל מילה וכסוי דאפי' ימול אחר או יכסה בע"כ נתקיימה המצוה לא שייך בזה שלוחו של אדם כמותו כיון דלא בעינן לקיום המצוה שליחותו וממילא מה שמוטל על האב שימול הוא לא קיים במה שעושה שליח למול וכן לכסות כיון שאין בקיום מצוה זו דין שליחות:

וראיתי להרב בעל תב"ש סי' כ"ח בענין זה דברים שלא נתבררו לי שכתב שם באות י"ד דיכול לכבד לאחר במצות כסוי וראי' ממילה עיי"ש והרי מבואר בא"ז הנ"ל דגם במילה אין לאב לכבד לאחר והשגת הד"מ אינה השגה כמו שבארנו ועוד דשאני מילה שאנו אומרין שלא חייבה תורה לאב רק שצריך הוא להשתדל במילת בנו שיהא נימול והרי אם אין האב קיים או שאינו כאן שהב"ד חייבין למולו אטו יש חיוב על הב"ד שהם ימולו אותו בידם דוקא רק שצריכין להשתדל שיהא נימול ואי האב קיים כאן מוטל אותו החיוב עליו משא"כ בכסוי דאמרינן מי ששפך יכסה הכוונה שהוא יעשה הכסוי בעצמו כמו שהוכחתי מהך דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. גם מה שהביא ראי' מכהן המקריב חטאת אינה ראי' כלל דלא בא הכתוב להורות רק שהכהן יכול להקריב קרבן עצמו דס"ד שאינו מכפר על עצמו ומה שהביא ראי' מהפרשת תרומה אינה ראי' דהתם דבעינן שליחות דוקא דשליחות מהתם ילפינן ממילא כיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כאילו הוא עצמו עשאה אבל במידי דלא בעי שליחות והתורה הקפידה מי ששפך יכסה אינו יכול למנות שליח גם מה שהביא ראי' מיבום אינה ראי' דהתם כיון דחזינן בכמה דברים דמשיאין עצה ההוגנת לו לחלוץ א"כ בכה"ג ג"כ דצריך לייבם כולן ופעמים אי אפשר לו למיקם בסיפוקייהו הילכך שפיר שייך לא רצה וכן אפילו באחת אם אינה ראוי' לו מצד איזה ענין כגון יולדת או זקנה מייבם אחיו הילכך אף דלא שייך בזה שליחות כלל מכל מקום יכול לייבם אחיו וכן מה שהביא ממזוזה שאני התם שהרי אי שכר בית שיש בו מזוזה מכבר אין צריך לקבוע מזוזה וענין חיוב מזוזה הוא שיהא נקבע בבית מזוזה יהא מי שהוא כל שיש בבית מזוזה סגי משא"כ כסוי דהקפידה תורה מי ששפך יכסה. גם מה שהשיג על הש"ך ח"מ סי' שפ"ב דלמה פשיטא לי' כסוי טפי ממילה ולהנ"ל לק"מ דוודאי מי ששפך יכסה משמע שהוא יכסה וכן מהא דאמרינן דשחט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא ש"מ שאין אחר יכול לכסות במקומו לכתחלה רק מי ששפך גם מה שהקשה על הש"ך במה שכתב דמבטל עשה מהך גמרא דשבת (דקל"ג) ג"כ אינה ראי' כלל שלא אמרו דמצות מילה דוחה הלאו של קציצת בהרת רק עיקר המילה אבל לא מה שמוטל על האב למול זה אינו דוחה לאו של בהרת עיי"ש היטב וזה ברור ועוד יתבאר בתוס' בד"ה וחייבו עכ"פ נראה לי שאין ראוי לשוחט לכבד אחר במצוה זו רק שיש להסתפק קצת כיון דכתיב כי יצוד ציד חי' ועוף אשר יאכל א"כ יש לומר שלא אמרה תורה מי ששפך יכסה רק בשופך דם עוף וחי' שלו אבל אחר המוסר לחבירו לשחוט עוף שלו יש לומר דמצות כסוי לבעל העוף או החי' שייכא כיון שהוא נתן עוף שלו לשחוט וגם בזה אני מסתפק כיון דאין דין שליחות בשחיטה שנאמר שיהא כאילו בעל העוף עצמו שחט א"כ ממילא אמרינן מי ששפך יכסה:

שם איבעי' להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מינה לברכת המזון. איכא למידק דהוי לי' לומר נ"מ בהיפוך ג"כ כגון שהי' לפניהם שני כסויין לזה עוף ולזה עוף ובירך אחד להוציא חבירו ג"כ והלך חבירו וכסה שניהם בברכתו של זה דלא חטף ממנו רק המצוה ואי שכר מצוה חייב ליתן לו י' זהו' ואי שכר ברכה פטור מכלום ואי נימא דהכוונה דשכר מצוה וודאי איכא כמו שהביא הר"ן מפרק הגוזל בקציצת אילן רק האיבעי' הוא על ברכה בלי מצוה אי חייב א"כ היכי מייתי מברכת המזון דאיכא ברכה ומצוה ולמה לא יתחייב יותר מארבעים על המצוה ג"כ גם למה לא חייבו ר"ג רק י' זהו' דהא תפס ממנו המצוה ג"כ. ונראה לי דהכי קאמר דוודאי שכר מצוה איכא אמנם אי משלם לו בעד המצוה שוב אין לו תביעה על הברכה דכיון ששילם בעד המצוה שוב עליו לברך ולא על חבירו דאין לו מצוה רק דיכול לומר איני רוצה בעד המצוה כלל רק בעד הברכה א"כ נ"מ לברכת המזון דחייב ארבעים ואי הי' משלם בעד המצוה שוב אין לו שכר ברכה וכן אי אינו חייב רק בעד המצוה הרי מצוה אחת היא אבל אי בעד ברכה יכול לומר איני רוצה עבור המצוה רק בעד ברכה ועוד דברכת המזון דהברכות הוא המצוה ממילא יכול לתבוע ארבעים אבל בעלמא היכי דהמצוה והברכה שני דברים כגון בכסוי לא שייך לחייבו בעד שניהם דאי משלם בעד המצוה שוב אין חיוב בעד הברכה כנ"ל ועיין מה שכתבו בתוס' אי החיוב על מה שהפסיד חבירו המצוה והברכה או על מה שהרויח הוא ונ"מ אי ביטל מצוה של חבירו עם ברכה ולא נעשית כלל אי חייב בתשלומין עיי"ש:

שם ארבעים זהובים פירש"י ז"ל שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן. ודבריו תמוהין לכאורה וסתומים ואין פותר אותם דמה ענין עניית אמן הכא. ונראה לי דסובר רש"י ז"ל דלא הי' כוונת ר"ג ליתן לצדוקי לברך ברכת המזון דלשון כוס של ברכה אתה שותה לא משמע כן כלל ועוד דודאי לא הי' מניח לצדוקי לברך גם קשיא לי' כיון דגדול העונה אמן יותר מהמברך א"כ אפי' יברך אחר יש לכל אחד שכר ברכות לזה ס"ל דעיקר מה שאמר ר"ג לצדוקי היינו או שיצטרף עמהם בזימון וישתה כוס של ברכה שכך הי' דרכם שהיו כל אותן שנצטרפו בזימון שותין מכוס של ברכה וז"ש כוס של ברכה אתה שותה היינו שתצטרף עמנו בזימון או שתלך מכאן ותטול מ' זהו' שכר עניית אמן על ד' ברכות שאתה מפסיד ויצאת בת קול כוס של ברכה שוה ארבעים זהו' וזה שפירש"י שענה אמן אבל לא שהצדוקי בירך ברכת הזימון ולפי זה הא דאמר לעיל נ"מ לברכת המזון היינו שחטף ממנו ולא נצטרף לזימון כלל כגון שדחפו לחוץ או שיצא לפי שעה וקדם ובירך בלעדו דהפסיד ד' ברכות או שהי' מברך או עניית אמן ועמ"ש בתוס':

שם השב אפי' מאה פעמים. יש לדקדק היכי מדמה זה לזה התם כל אחת אבידה בפני עצמה היא וכיון שחייבה תורה להחזיר אבידה א"כ כל פעם הרי אבידה מחדש היא אבל כאן על השחיטה נתחייב בכסוי וכל שכסה קיים המצוה וכשנתגלה הרי לא נשחט מחדש ושוב אין כאן כסוי ועמ"ש לקמן פרק שילוח הקן ולפימ"ש שם מיושב גם כאן. מיהו מלשון רש"י ז"ל נראה לי דהי' מפרש דהא חזינן דלולא קרא דהשב הוי ס"ד דאינו צריך להחזיר מחדש רק קרא דהשב מורה כך אפי' מאה פעמים א"כ ס"ד דוכסהו נמי משמע דלעולם יהא מכוסה ואהא משני דאי הוי כתיב וכסה הוי כמו השב אבל וכסהו מיעוט הוא רק פעם אחת:

שם אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות. היינו שאין צריך לגרר ולכסות דבלי גרירה פשיטא שאינו מכסה דהוי כמו שחט חי' ואח"כ בהמה רק דס"ד דחייב לגרר קמש"ל דפטור. אבל יש לדקדק באמת כיון דאי נתגלה חייב לכסות אלמא דבכסוי של רוח לא נתקיימה המצוה א"כ למה לא יגרר כדי לקיים מצות כסוי וליכא למימר דהוי מחוסר גרירה דכיון דבעת שחיטה לא הי' מחוסר מעשה לא איכפת לן כמ"ש התוס' לעיל ריש פ' בד"ה יצא והי' נראה לי לומר דעיקר הטעם דדוקא אי נתכסה כסוי שאין עומד לגלות שוב אין כאן כסוי אבל אי נתגלה מעצמו הרי לא הי' הכסוי כראוי לכך חייב לכסות ומ"מ דייק אין דיחוי אצל מצות כיון דאי אפשר לכסות על כסוי הוי לי' דיחוי בזו הרגע כיון שצריך לגרר ולפי זה אי לא נתגלה רק שיגרר הוא ויכסה אין זה כלום שכל שאינו מתגלה מעצמו הוי כסוי גמור ושוב אין כאן כסוי. מיהו נראה לי לומר דלא חייבה תורה כסוי רק בדם מגולה דלא שייך וכסהו רק בדבר המגולה לא בדבר המכוסה הילכך בכסה הרוח אף שלא נעשה מצותו כלל מ"מ אין כאן חיוב כסוי כי אין כסוי רק בדבר המגולה לא בדבר המכוסה ולא חייבה תורה לגלות ולכסות כמו שלא חייבה תורה לשחוט ולכסות אבל אי נתגלה חייב כיון שלא נעשה מצותו כלל [ונראה לי דלאו דוקא נתגלה חייב רק אפילו גילהו הוא חייב דאף דלא חייבה תורה לגלות ולכסות מ"מ כשגילה חייב כמו דאין חיוב לשחוט ולכסות ומ"מ אי שחט חייב וה"ה בגילה ונתגלה לאו דוקא ולפי' ראשון הנ"ל דוקא נתגלה] ולפי זה נראה פשוט ה"ה בכסהו הרוח בדבר שאין מכסין בו ג"כ פטור כיון דס"ס הדם מכוסה וענין חילוק העפר לא הוזכר רק לענין קיום המצוה לפי שנאמר בעפר אבל לענין ביטול המצוה לא הוזכר חילוק בין מגדל צמחים לאינו מגדל צמחים ס"ס כיון דיש כסוי על הדם לא שייך כסוי על כסוי ולגרר לא חייבתו תורה וכבר הארכתי בזה לעיל ריש מכילתין גבי שחט חי' ואח"כ בהמה עיי"ש היטב:

בתוס' בד"ה וחייבו ר"ג. ולא הי' יכול לפטור עצמו וכו' דזאת מצוה אחרת היא. לא נתבאר לכאורה לנכון חילוק זה של התוס' דאי משום שיכול לשחוט עוף לעצמו ויכסה ס"ס הוא נותן לו ג"כ מצוה זו מלבד שישחוט לעצמו. וצריך לומר דכוונתם שאין להחליף ביטול מצוה בקיום מצוה שהוא הי' מוטל עליו מצוה שנתחייב בה והוא ביטלה ממנו ולא קיים מה שנתחייב והוי מעוות שלא יוכל לתקון ובמה שיקיים אח"כ מצוה אחרת אף שיקיים מה שנתחייב אין זה תיקון למה שלא קיים מה שנתחייב ודוק ובהכי ניחא ג"כ היכי שייך לשום מצות כסוי י' זהו' כיון שיכול להשיג מצוה זו ע"י זהוב אחד שיקנה עוף וישחוט ויכסה ולהנ"ל ניחא דחיוב י' זהובים הוא על מה שביטל ממנו מצוה שלא קיים על ידו מצות כסוי וזה שוה י' זהו' ולפי זה מוכח מד' התוס' דקרא דמי ששפך הוא יכסה קפידא הוא דהשוחט בעצמו יכסה דאל"כ אלא שיכול לכבד לאחר א"כ לא ביטל ממנו מצוה כלל כיון שכסה רק שהוא הי' לו זכות לכסות וחטף ממנו זכות זה א"כ למה לא יוכל לזכות לו עוף אחר לקיים מצות כסוי וע"כ דהשוחט יש עליו חיוב לכסות בעצמו והפסידו שלא קיים חיובו והוי מעוות שלא יוכל לתקון וזה ברור ולפי זה נראה פשוט דאפי' ביטל מצות כסוי לגמרי מחבירו ולא כהה כלל או שכסה בדבר שאינו מגדל צמחים דהוי ככסהו הרוח דאין כאן כסוי כל שלא נתגלה מ"מ חייב י' זהו' אף שהוא לא הרויח כלל מ"מ על הפסידו של חבירו הוא משלם ולא על מה שכסה הוא א"כ כ"ש דחייב כשהפסידו באופן שלא נתקיימה המצוה כלל כנ"ל אמנם בעיקר דברי התוס' יש לי לחלק בענין אחר שאינו דומה מצות כסוי בשוחט עוף לצרכו לאכול וחייב בכסוי דכך הוא דרך מצותו והיא עיקר מצותו משא"כ בשוחט עוף כדי לקיים מצות כסוי כיון שלא חייבה תורה לשחוט ולכסות אין דרך מצוה זו בכך ואפי' שוחט וצריך לדם חייב לכסות היינו כיון ששחט חייב ואפי' שחט רק כדי לקיים המצוה ג"כ חייב כיון ששחט אבל מי ששוחט לאכול לצרכו זו היא עיקר מצותו ואין זה תשלומין על זה ואפי' יתן לו עוף שחוט לכסות מ"מ כסוי זה אינו מוטל עליו וכסוי הראשון הי' מוטל עליו ואינו דומה כסוי שנתחייב מחמת ששחט לצרכו לכסוי שיכניס עצמו למצוה ע"י שישחוט כנ"ל. ודע דהנך י' זהו' לא ידעתי אם הם של כסף או של זהב כי מדברי הת"ח פרק הגוזל בשם הא"ז משמע שהם זהב דמייתי רמז לי' זהובים מעשרה זהב שנתן אליעזר לרבקה אבל דבריו צ"ע שם כי נתן לה ג"כ נזם זהב בקע משקלו עיי"ש:

בא"ד אסמכתא היא. תמוה מילתא דבפרק הניזקין פריך מפני דרכי שלום דאורייתא הוא דתנא דבי ר"י. וראיתי להמ"א סי' ר"א שהניח בצ"ע ואולי כוונתם משום דקריאת התורה עצמה רק מדברי סופרים מתקנת עזרא ומה שאמרו לפתוח ראשון אסמכתא בעלמא היא שסמכו גם קריאה דרבנן לקרא זה ושפיר מקשה התם מפני דרכי שלום דאורייתא הוא וקדשתו לכל דבר שבקדושה ונהי דקריאת התורה דרבנן ולפתוח ראשון אסמכתא אבל עכ"פ אינה מפני דרכי שלום. מיהו מה שהביא הרא"ש ראי' ממה שאמרו וליטול מנה יפה ראשון ואינו נגבה בב"ד אינה ראי' לפע"ד דלא שייך לומר שיטול בע"כ דבר שהוא משום וקדשתו דהיינו לכבדו ואין כיבוד רק ליתן לו אבל כשאינו רוצה והוא יקח בע"כ אין זה כיבוד ולא נתקיימה המצוה בזה כלל:

בד"ה או מ' זהובים אתה נוטל. שתיי' לא שייכא לשכר ברכה אלא שהי' רוצה לסלקו מברכת המזון וכו'. נראה לי ביאור דבריהם דסבירא להו כמו שכתבתי בגמרא בכוונת רש"י דהא פשיטא שלא הי' מניח לצדוקי לברך ברכת המזון רק הי' רוצה לסלקו לגמרי מברכת המזון שלא יצטרף כלל לזימון וענין הזימון קרא כוס של ברכה אתה שותה שכל המצטרפים לזימון היו שותים מכוס של ברכה והי' רוצה ליתן לו ארבעים זהו' שלא יצטרף לזימון כלל והיינו שכר עניית אמן על ד' ברכות שהפסיד כנ"ל:

בא"ד וא"ת או נ' זהובים וכו' הא דמקשי הך קושיא הכא ולא מעיקרא דקאמר נ"מ לברכת המזון דאי שכר ברכה ארבעים הוי והא נ' הוי משום דלעיל יש לומר דהכוונה ברכת המזון בלא כוס רק כאן דקאמר כוס של ברכה אתה שותה ש"מ דברכו בכוס וקשה הא נ' הוי מיהו נראה לי דעבור ברכה של הכוס דהוי ברכת הנהנין לא שייך תשלומין כלל ומה שתרצו הם צ"ע דלדידן דקי"ל דמברך אכסא דברכתא יתחייב נ' זהובים:

במשנה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות. הנה לא נתבאר בכאן עד היכן מיקרי מראית דם שיהא חייב לכסות אי כל שיש בו מראה נוטה לאדמומית חייב או דוקא מראה אדום גמור. והנה לקמן אמר כל מראה אדמומית מכשיר ומכפר וחייב בכסוי ופריך מכפר תנינא חייב בכסוי תנינא וקשה דהוי לי' לומר דקמש"ל כל מראה אדמומית אפי' אינו אדום גמור. ונראה לי דתליא במראה דם נדה דאמרינן התם אין דם אלא אדום שנאמר המים אדומים כדם ומ"מ למדו עוד ארבע מראות מקראי דמי' דמי' עיי"ש והשתא כל מראה אדום שהוא כעין אותן המראות הטמא בנדה חשיבי דם לענין כסוי ג"כ אבל דיהא מכאן הטהור בנדה דלא חשיב אדום ממילא לא חשיב דם לכסוי ואף דאין מטמאין כל מראה הנוטה לאדמומית היינו להחמיר דלא בקיאינן במראה דמים אבל מדינא כל שאינו דם לנדה לא הוי דם לכסוי והשתא ממילא מה שאמר ר"י אמר שמואל כל מראה אדמומית מכשיר ומכפר וחייב בכסוי היינו ע"כ מאותן המראות דחשיב אדום לענין נדה ושפיר פריך תנינא ועמ"ש לקמן (ע"ב) בגמרא שם ובתוס' בד"ה רואין:

שם נתערב בדם הבהמה או בדם החי'. פירש"י דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה. משמע מדבריו דאי ליכא רוב דם בהמה לא תליא במראית דם כלל דכיון שאינו בטל ברוב אפי' לא הי' מראית דם הי' חייב לכסות כיון שלא נתבטל. ואיכא למידק למה נטר הרב ז"ל לפרש כן עד השתא בנתערב בדם בהמה וחי' ולמה לא פי' כן מעיקרא. ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק דבשלמא הנך תרי בבי קמייתא איצטרך דרישא קמש"ל אף שאין הדם בעין גמור רק בתערובת דבר שאין מכסין בו טעון כסוי מ"מ לא נתבטל ממנו מצות כסוי וסיפא ביין קמש"ל דס"ד דוקא רישא דמראה דם ניכר חייב בכסוי אבל נתערב ביין כיון שאין מראה דם ניכר כלל והוא מעורב בדבר שאינו טעון כסוי לא יתחייב לכסות קמש"ל רואין. אבל השתא דכבר שמענו ביין ובמים דאמרינן רואין מה בקשו עוד בהך בבא נתערב בדם בהמה דאמרינן רואין וביותר קשה דלא סגי לי' בהא רק שמוסיף או בדם החי' למה נ"מ בהמה או חי' טמאה או דם היקז עד שהוצרך לפרש בהמה או חי' וכי הי' צריך לומר בדם שור כשב או עז. ודבר ברור הוא דבהני תרי בבי קמייתא בא לאשמעי' חיוב כסוי שאין תערובת דבר הפטור פוטר מכסוי כל שיש מראה דם ואפילו אין המראה ניכר רק ע"י רואין ובבא בתרייתא פטורא קמש"ל דאפי' נתערב דם בדם מ"מ בעינן דוקא מראית דם ע"י רואין אבל אי לא"ה פטור מכסוי דדם החיוב נתבטל בדם הפטור ולאפוקי מר"י דסובר אין דם מבטל דם והשתא שפיר קמש"ל לא מיבעי' בהמה דהוי עם דם הכיסוי כאינו מינו אלא אפי' בדם החי' דהוי מינו ממש מ"מ בלי מראה דל ע"י רואין פטור מכסוי וזה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש חי' טמאה כדברי הרמב"ם רק דם הקזה של חי' והיינו דבהא הוי רבותא אף דהוי מין במינו ממש וזה שפירש כאן בבבא זו דדם בהמה הוי רובו כיון דעיקר חידושא דהדם בטל בדם בהמה וחי' כשאין בו מראה דם ע"י רואין לכך פירש דזהו דוקא באיכא דם בהמה רוב משא"כ בבבי קמייתא דחיובא אתי לאשמועינן פשיטא דאי ליכא רוב מים או יין דחייב לכסות מיהו יש לדקדק בהך דם קדשים דמייתי בגמרא לקמן דקתני נמי נתערב בדם בהמה או חי' והתם לא שייך לומר כלל כנ"ל וצריך לומר מילתא אחריתא קמש"ל דס"ד דוקא יין ובהמה שכיוצא בה קרב למזבח אבל חי' שאין דמה ראוי למזבח כלל ס"ד דלא יזרוק קמש"ל דמ"מ ביש מראה דם כשר לזרקו ומ"מ נקט נמי בהמה לאשמועינן אף דהוי מין במינו ממש מ"מ באין בו מראה דם בטל ופסול לזריקה. ומ"מ צ"ע לפע"ד במה שפירש"י דם החי' דם היקז של חי' דניהו דלא רצה לפרש חי' טמאה מטעם הנ"ל אבל הוי לי' לפרש דם חי' שנתנבלה בשחיטתה דאינו טעון כסוי והוי מין במינו ממש חי' טהורה בחי' טהורה ודם שחיטה בדם שחיטה:

שם דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר"י אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכו' בגמרא מפרש דפליגי אי דמו כל דמו או מקצת דמו ונחלקו הפוסקים אי ר"י לפרש או לחלוק ועכ"פ משמע מדברי כולם דפליגי בעיקר כסוי הדם ג"כ דלר"י אין צריך לכסות כל הדם רק מקצתו ולרבנן כולו והא דנקט דם הניתז ושעל הסכין כיון דפלוגתייהו הוא בכל דם שחיטה משום דקמש"ל דאפילו ניתז ושעל הסכין ס"ד דלא חייבה תורה לגרר ולכסות קמש"ל דבעי גרירה וכסוי:

אבל אני תמה בזה דא"כ הך מילתא דר"י אהנך דרישא נמי קאי בדם שנתערב במים וביין ובדם בהמה דה"מ דרואין כאילו הוא מים וביש מראה דם חייב כשאין דם אלא הוא אבל יש דם חוץ התערובת אין צריך לכסות אפילו יש מראה דם ולהיפוך שמענו במתניתין דמעיקרא נקט מה דפליג ר"י ומחמיר דאין דם מבטל דם ולמה לא מייתי קולא דר"י דאי יש דם חוץ ממנו פטור אפילו יש מראה דם ובתר הכי הוא דמייתי לה. ועוד שיש לדקדק בלשון המשנה דבשלמא גבי קדשים בזבחים דנקט שם איברים באיברים ושאר מילי שנתערבו זה בזה שייך למיתני דם שנתערב במים אבל כאן דכולה פירקין בדם משתעי ואין כאן דבר אחר רק דם לא שייך למיתני דם שנתערב במים רק כך הוי לי' למיתני נתערב הדם במים דהא רק בדם משתעי ולא בדבר אחר ומזה נראה דהכוונה שיש כאן כסוי חוץ אותו הדם רק שנתערב דם במים והוי כמו דם הניתז לפי שיש דם שלא ניתז שייך למיתני דם הניתז וכמו כן דם שנתערב שיש דם שלא נתערב וא"כ וודאי הוי לי' לר"י לחלוק דוקא באין שם דם אלא הוא וכ"ש אי בא לפרש לא שייך כלל בדברי ת"ק לשון זה. לכן נראה לפע"ד דלכ"ע כל ששפך את דמו בכוונה בעפר למטה כדינו אף שנתערב מקצת דם במים כבר נתחייב לכסות כל מה ששפך ובהכי איירי רישא דמתניתין משא"כ דם הניתז ושעל הסכין אין זה דם שפיכה רק מה שיגרר אח"כ ויתן עפר למטה ויתננו עליו זהו שפיכה שנית וסובר ר"י אפי' לא שפך רק מקצתו אינו חייב לכסות יותר ורבנן ס"ל דצריך שישפוך כל דמו וממילא דם הניתז צריך לגררו וישפכנו לארץ ויכסה אבל אי שפך בשעת שחיטה, מה ששפך ונתחייב בכסוי אפי' נתערב אח"כ מקצתו לכ"ע תליא במראית דם וכל שיש מראה דם או כשיעור מראה דם חייב לכסות ור"י מחמיר דלעולם חייב לכסות דאין דם מבטל דם רק בהך בבא דם הניתז ושעל הסכין אין זו שפיכה וס"ל לרבנן דחייב לגרר וזו היא שפיכתו ולכסות ור"י סובר כל ששפך מקצתו סגי ואין צריך עוד לגרר ולכסות ובהכי ניחא הא דקאמר ריש פירקין מי לא תניא דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אלמא דגריר ומכסה לי' והקשו על זה מנא לן דגריר דילמא במקומו מכסהו ולהנ"ל ניחא דעיקר פלוגתייהו בהא דכיון דצריך גרירה דאין זו שפיכה לא מחייב ר"י רק באין דם אלא הוא דאז צריך לגרר לקיים ושפך את דמו וכסהו בעפר. והנה רש"י ז"ל פי' דם הניתז חוץ לגומא ולא נתבאר למה נקט גומא כיון שאסור לשחוט בתוך גומא ונראה לי כוונתו לפי שצריך שיתן עפר למעלה ועפר תיחוח ממילא הי' דרכם לחפור בארץ ולהוציא עפר תיחוח ושחטו בתוך הגומא ואח"כ מכסה באותו עפר שהוציא מן הארץ ובכה"ג ליכא משום שוחט לגומא ודם הניתז היינו חוץ לגומא וזה ג"כ נוטה למ"ש ודוק:

בתוספות בד"ה רואין אותו כאילו הוא מים בפרק התערובת וכו' כדפי' בקונטרס. ולכאורה יש לתמוה היכי ס"ד דרואין לדם קדשים קאמר והיינו דבא לומר דפסול לזריקה ולמה לו לומר רואין כאילו הוא מים אטו שארי מיני משקה כשרין לזריקה הא אינו כשר רק דם זה מקרבן זה ומי לא סגי לי' לומר פסול. וצריך לומר דטעמא קאמר דלכך מתבטל הוא ביין משום דרואין כאילו הוא מים ואי הי' מים וודאי הי' ראוי להתבטל כיון דאיכא רובו וגם ביטולו ניכר במראה שאין לו מראה המים כלל הילכך אף עכשיו דהוא דם ואין ביטול המראה ניכר דהא יש לו מראיתו כמקדם מ"מ אין משגיחין על מראיתו ורואין את הדם כאילו הי' מים דוודאי הי' מתבטל עכשיו נמי מתבטל ופסול לזריקה ולא דמי לנתערב במים ויש בו מראה דם דאינו בטל היינו לפי שאפי' הי' מים לא הי' ניכר ביטול המראה שלו וכ"ש עכשיו דניכר מראה דם לכך לא שייך ביטול אבל ביין כיון דאי הי' מים הי' ניכר ביטולו ועכשיו נמי אינו ניכר מראה הדם ולכך מתבטל שפיר ודחינן לא דרואין ליין דבעינן דוקא שיהא ניכר הביטול לפנינו:

בא"ד והקשה הר"ר שמואל וכו' הי' ניכר אדמומית דם השעיר ולפע"ד לא קשיא כלל דדוקא הכא רואין אותו כאילו הוא מים לפי שאנו דנין על הדם בלבד לא על תערובתו הילכך אנו דנין התערובת כאילו הוא מים שאין הפרש בין תערובת מים או יין ותרווייהו לאו בני כסוי ובאין לבטל מצות כסוי אבל התם שאנו צריכין לדם הפר כמו דם השעיר והתורה הקפידה שיהיו מעורבין ואז יעשה מצותו א"כ תרווייהו בתורת דם הם ובכך הוא ההכשר בדוקא א"כ מאיזה צד נימא דרואין כאילו הוא מים לדם הפר טפי מלדם השעיר ותרווייהו שווין לכך בטל מראה השעיר במראה הפר כיון שאנו צריכין כאן לשתי הדמים במראיתן כמו שהן והרי בטל מראה במראה לכך דייק שפיר דאין עולין מבטלין זה את זה או דמין במינו לא בטיל משא"כ כאן שעל הדם אנו דנין לא על היין ודם של חולין לכך רואין התערובת כמים כנ"ל:

בא"ד וי"ל וכו' דיהא מראהו ובטל וכו' דיהא מראיהן וכו' משמע מדבריהם דהך מראה דם השנוי במשנה היינו מראה דם גמור ובאמת צ"ע דהא בהדיא אמר ר"י אמר שמואל לקמן דכל מראה אדמומית חייב בכסוי ופריך עלה תנינא אלמא דהך מראה דם השנוי במשנה כולל כל מראה אדמומית דפשיטא כיון שרובו מים דיהא מראהו ואינו מראה דם גמור דאי כוונת התוס' דדם הפר מרובה כ"כ עד שאי הי' מים לא הי' בו שום מראה אדמומית א"כ מה צורך להם להביא ראי' מדלי של יין וחלב הא מפורש במשנה כל שיש בו מראה דם ובגמרא מראה אדמומית הרי מפורש דכשאין בו מראה אדמימות בטל ועוד דכי נחלקו בקושיא ותירוץ במציאות דבקושיא חשבו בפשיטות דיש מראה אדמימות ובתירוצם חדשו דאין בו מראה אדמימות כלל וע"כ דכוונתם בתירוצם דלא מהני מראה אדמימות רק מראה דם גמור וזה סותר למה שאמרו בגמרא דכל מראה אדמומית חייב בכסוי ועמ"ש לקמן בגמרא דזה תלוי במראית דם נדה דכיון דאין דם אלא אדום וחמשה מראות פוסלות א"כ כל מראה הפסול בנדה מיקרי מראה דם וכל הטהור בנדה אינו מראה דם אדום כלל וכן לשין המשנה מראית דם היינו שנראה אדמימות מן הדם והיינו דפריך תנינא שאי אפשר שיחדש ר"י א"ש דכל מראה אדמימות אף שאינו מראה דם גמור דזה גם כן מוכח במשנה דכיון דרובו מים וקתני מראית דם שמע מינה שאף שאינו מראה דם גמור חייב בכסוי ומה שהביאו ראי' מהך דדלי של יין לבן וחלב דרואין ליין לבן וחלב כיין אדום ואם דיהא מראיהן כשר אינה ראי' כלל לפע"ד חדא דשאני התם דאנו דנין ע המים והיין והחלב הם המקלקלין הילכך כל שדיהא מראיהן אינן חשובין לקלקל המים אבל כאן שאנו דנין על הדם והמים הם המקלקלין הדם לבטל אותו הילכך כל שיש בו מראה אדמומית עדיין ניכר ואינו בטל ממצותו ועוד דהתם פשיטא דיין אדום הכוונה כל מראה אחרונה שבאדמימות כל שנקרא במראה זו יין אדום וכל פחות מזה עד שאינו נקרא במראה זו יין אדום ואין יין אדום כמוהו כשר אבל כאן הדם של שחיטה הוא האדום הגמור ופשיטא דדיהא מכן ג"כ נקרא דם דהא חמשה מראות פוסלין באשה ואינן אדומים כדם שחיטה דגם אלה המראות נקראין דם אף שאין דם אלא אדום הילכך כל שיש בו מראה דם שנקרא במראה זו בעלמא דם שוב אינו בטל משא"כ התם בדלי דכל שהוא דיהא ממראה יין אדום הוי כמו כאן שאין בו מראה אפי' ממראית דם נדה דזהו ודאי לא נקראה מראה דם כנ"ל:

בד"ה אבל דם לתוך מים וכו' וקשיא דאמר בפרק הלוקח בהמה וכו' דבריהם צ"ע לפע"ד שהרי במקומו כאן הוי להו להקשות דמחלק בין דם שנפל למים למים שנפלו לדם וע"כ הך מים שנפלו לדם היינו אפי' נפלו ראשון ראשון דאי דוקא בבת אחת פשיטא דגם דם שנפל למים בבת אחת אינו בטל כדקאמר בהדיא ראשון ראשון בטל א"כ מוכח דבנפל טיפה טיפה מים לתוך דם תליא במראית דם ואי אין בהם מראית דם פסול ולא אמרינן דנתבטלו המים ראשון ראשון בדם ואפי' הי' טפי מרובה הי' ראוי להיות כשר וע"כ דחוזר וניער ודוקא לפסול הדם אמרינן ראשון ראשון בטל כיון שנדחה ולא להיפוך להכשיר לזריקה דלא שייך דיחוי להיפך וא"כ תיקשי להו מהך דיין נסך מכאן גופא וכמו כן לא הוי להו להקשות אהך דם שנפל למים דהכא מהך דהלוקח בהמה כיון דכאן במקומו מוכרח לחלק דשאני דם קדשים כיון דנדחה שוב אינו חוזר ונראה אבל בעלמא חוזר וניער דהא חזינן להיפך במים לתוך דם לא אמרינן ראשון ראשון בטל וליכא למימר דשאני זריקה כיון שאין בדם מראה דם אפי' ני מא דמים ראשון ראשון בטל מ"מ אין הדם ראוי לזריקה מחמת השתנות המראה. הא ליתא דהא חזינן דלר"י דסובר אין דם מבטל דם אפי' אי הי' מים לא הי' מראית דם מכשיר כיון שלא נתבטל וכ"ש כאן דהמים נתבטלו בדם ראשון ראשון ואין לומר דלר"י שאני דלית לי' רואין ואין דם מבטל דם א"כ אף המראה לא בטל וחשיב מראה דם שאין מראה דם בטל במראה דם הא וודאי ליתא שהרי פירש"י ז"ל בדברי ת"ק שסובר נתערב בדם בהמה רואין דרובו דם בהמה ש"מ דאפי' לרבנן דוקא אי בטל ברוב אז אין מכסין כשאין בו מראה דם ע"י רואין אבל לולא הביטול הי' חייב לכסות אפי' אין בו מראה דם וכ"ש כאן דהמים נתבטל ראשון ראשון בדם וע"כ דרק בקדשים אמרינן כיון שנדחה נדחה אבל בעלמא חוזר וניער. גם עיקר הקושיא מהך דהלוקח בהמה יש לחלק בפשיטות חדא אף דאיסור חמור מטומאה אבל איסור כיון שהותר באכילה ע"כ נהפך ההיתר להיות איסור אבל טומאה אף שאינו מטמא אינו מוכרח שיהא טהור דיש טמא שאינו מטמא ואין הטומאה פורחת ע"י ביטול הילכך כל שניתוסף לה כח מעורר את הטומאה לטמא ג"כ משא"כ איסור דע"כ נהפך להיות היתר לגמרי ועוד דשאני טומאה שהרי אין אנו מצרפין שני הטומאות רק טומאה אחת מטמא לפי שנתוסף השיעור אבל לענין איסור ע"כ צריך לצרף שניהם לאסור ושפיר אמרינן כיון דראשון בטל אינו מצטרף ודוק היטב וכמו כן בהך דם תבוסה דאמרינן ראשון ראשון בטל היינו טעמא לפי שלא הי' בכאן טומאה מעולם משא"כ בהך דהלוקח בהמה דכבר היו המים טמאים רק דבטלו ברובא שפיר אמרינן חוזר וניער:

ומה שהקשו מפרק הערל לא הבנתי כלל דהיכי שייך ביטול בדבר שאנו צריכין למנין דבר זה דוקא והיאך יצטרף דבר שנתבטל שיהא מן המנין דרך משל דבר הצריך שיעור למצותו הכי יצטרף דבר שאינו ממינו להשלים שיעורו ע"י ביטול וכיון דכך אמרו חכמים ארבעים סאה מי גשמים מתחילה ולבסוף יכול להחליף אבל עכ"פ צריך רוב ארבעים סאה לעולם דהיינו כ"א סאה והיכי נימא שיצטרף מים שאובין לענין כ"א וזה ברור לפע"ד מיהו הא וודאי קשיא מהך סוגי' דהכא דמוכח במים לתוך דם חוזר וניער ומ"ש ביין נסך דראשון ראשון בטל אבל יש לחלק גם בזה דשאני מים דלא הי' עליהן שם ביטול דמה צורך לנו לביטולם וכל שלא נתבטל הדם הי' כשר לזריקה וכיון שלא היו בכלל ביטול חוזר וניער אבל איסור בהיתר כיון דמעיקרא נתבטל שהרי הי' מותר וכיון שכבר נעשה היתר הרי חוזר וניער להיות איסור מה שא"כ במים דכאן. מיהו בסמוך יתבאר בהך דיין נסך ובלא"ה לק"מ ועמ"ש בסמוך:

בא"ד מפרש ר' דימי וכו'. הנה הך סוגיא דע"ז באמת צריכה ביאור דמה הפרש יש בין איסור לתוך היתר או להיפוך דכיון דקתני במתניתין יין ביין בכל שהוא ומעיקרא קאמר דיין נסך אוסר בכל שהוא א"כ מה בכך דנפל איסור לתוך היתר מ"מ ראשון עצמו עכ"פ כל שהוא יש בו ואינו בטל. לכן נראה לי שזה שאמרו יין נסך אוסר בכל שהוא היינו דוקא בנתערב משהו בכולו. תדע דשם אמרו חביות בחביות אינו בטל משום דהוי דבר חשוב וקשה תיפוק לי' דיין נסך בכל שהוא וע"כ דכל שההיתר עומד בפני עצמו ואין בו מן האיסור כלום מבטל הוא את האיסור אפי' ביין נסך רק כל שיש בהיתר משהו אינו בטל והיינו היכי שנפל יין ליין והוא מעורב בכולו דכל מקצת מן היין יש בו משהו איסור. הילכך שפיר קאמר ר' דימי דדוקא בנפל היתר לאיסור הוי במשהו אבל בנפל איסור טיפין טיפין לתוך הבור א"כ כל טיפה שנפלה אי אפשר שתתערב תיכף בכל היין הלכך טרם ששלטה הטיפה בכל היין שבבור עד שתפגע המשהו בכולו נתבטלה בתוך הבור מן היין אשר עדיין לא הגיע הטיפה אליו כלל ועדיין אין בו מן האיסור אפי' משהו. הילכך אפי' ניתוסף עוד טיפה טיפה עד שנפל כ"כ שהגיע משהו מן האיסור לכל היין מ"מ כבר נתבטל קמא קמא. והשתא ממילא לא קשיא כלל דלענין משהו לא אמרינן חוזר וניער אבל בנותן טעם שפיר חוזר וניער ומיושב קושית התוס' האחרונה כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד פי' וכי היכי דהך סיפא. עמהרש"א ולדעתי כוונת התוס' בפשיטות כיון דחזינן במתניתין שבאו לחלק בין יין ביין ליין במים א"כ ממילא כיון דסיפא מים ביין בנ"ט היינו איסורא לגו התירא א"כ ממילא מוכח דיין ביין כה"ג הוי בכל שהוא דאי יין ביין נמי באיסור לתוך היתר בנותן טעם א"כ מ"ש דנקט בסיפא מים ביין כיון דבאיסור לתוך היתר מיירי אפי' יין ביין נמי בנ"ט כנ"ל:

בא"ד ובנ"ט דקאמר וכו' הקשה מהרש"א דהא השתא קיימינן בסברא דאמרינן חוזר וניער אפי' להקל מדהוצרכו לעיל בקדשים ליתן טעם כיון שנדחה לא אמרינן חוזר וניער ואין זו ראי' דבקדשים כיון שאין ראוי להביא קדשים לבית הפסול לולא דנדחה הוי אמרינן חוזר וניער אבל להקל להתיר מה שכבר נאסר לא אמרינן חוזר וניער ועוד דלא אמרינן חוזר וניער רק שאותו דבר שכבר נתבטל חוזר שלא יתבטל אבל לא אמרינן שאותו דבר שכבר נתבטל בשכנגדו ישוב וינעור לבטל את שכנגדו. מיהו הכא במים שנפלו לדם מוכח דהמים שכבר נתבטלו בדם חוזרין לבטל אח"כ את הדם כמו שפירש"י בד"ה לא שנו. מיהו התוס' לא נחתי להכי שלא זכרו ראי' מכאן דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ואולי הוי ס"ל לחלק כמ"ש לעיל דשאני הך מים שלא היינו דנין עליהם מעיקרא דין ביטול כלל דמה צורך הי' שיתבטלו וכל שלא נתבטל הדם הי' כשר כמש"ל:

בא"ד וא"ת וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דכל שנפל הרבה בפעם אחת תיכף יש משהו בהרבה יין שבבור ושוב אינו מתבטל בבור ודוקא בנפלה טיפה אותו היין שלא הגיע אליו מן הטיפה כלל אפילו משהו מבטל לאותו היין שהגיע אליו משהו מן הטיפה בשעת נפילה משא"כ בנפל הרבה ודוק ודע שסוגי' זו בע"ז יש בה לדקדק הרבה ובפירש"י שם וכבר הארכתי הרבה בביאור סוגי' זו שם ולפי שאין כאן מקומו לא ראיתי להאריך כאן:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה