אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כסוי הדם › דף פו:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כסוי הדם · דף פו:

דף פו.

בגמרא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא וכו' יאמרו ספק איסור להתיר. פירש"י הילכך אי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין וכו'. פי' לפירושו דקשיא לי' למה קאמר רוב מעשיהן מקולקלין אפי' אי הוי פלגא כיון דאיכא חזקה בהדי פלגא יש להתיר לשחוט אחריהם ואהא כתב דדוקא רוב מקולקלין בעינן דאז בהדי חזקה הוי לי' מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ כמו שכתבו התוס' לעיל אבל, אי לא הוי רק פלגא אף דאיכא חזקה בהדי פלגא מ"מ פלגא, השנית הוי כמו מיעוטא עכ"פ דחייש ר"מ ולא הי' מתיר לשחוט אחריהם ודברי מהרש"א בזה אינם ברורים ולשון רש"י ז"ל הילכך אי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין מורה בהדיא שהוקשה לו אכתי למה לי רוב כמ"ש ועמ"ש בתוס' בד"ה סמוך ובד"ה יאמרו:

שם הי מינייהו דאחריתא. איכא למידק הא איכא למימר דתרווייהו אמת דבכסוי הדם פסק כר"מ משום דנהי דלא הוי רק ספק מ"מ כיון דהכריע רבי בכסוי הדם כר"ש דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דאכילה כתיב, א"כ כיון ששחט בינו לבין עצמו תיכף לא היתה השחיטה ראוי' לאכילה מדאורייתא דספק כזה באיתחזק איסורא פשיטא דלכ"ע אסור מדאורייתא ואין זו שחיטה אשר יאכל ובאו"ב פסק כרבנן לפי שהכריע באו"ב שחיטה שאינה ראוי' לאכילה שמה שחיטה רק בנתנבלה אינה שחיטה וא"כ בחש"ו דהוי ספק ניבול אסור לשחוט אחריהם ורחוק לומר דידעו דבדבר אחד סתר דבריו:

ונראה לי דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל דע"כ הא דרבנן אוסרין באו"ב ומחייבין בכסוי לאו מדינא הוא דהא רבנן אית להו בעלמא שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה חוץ כסוי הדם ואפילו היכי דלא כתיב אכילה בעינן שחיטה הראוי' לאכילה דוודאי ליכא למימר דהני חכמים דעת שלישית הוא דהא רבי הוא המכריע בזה אבל לא זכר רבי במשנה דעת שלישית דאל"כ לא הוי מקשה לעיל מ"ש רישא ומ"ש סיפא כמ"ש לעיל באריכות והשתא כיון דבעינן לדידהו שחיטה הראוי' לאכילה א"כ כיון דאסורה באכילה תיכף בשעת שחיטה מספק מן התורה לא הוי שחיטה רק דחיישי רבנן דילמא ראה אחד מרחוק ששחטו יפה והוי בעת שחיטה ראוי' א"כ ממילא בתרוויהו הוי לי' לפסוק כרבנן כיון דסובר דהוי ספק וכיון דפסק בחדא כר"מ ש"מ דסובר דרוב מקולקל א"כ למה פסק באידך כרבנן וע"כ דחזרה הוא ושפיר בעי הי מינייהו אחריתא ובהכי ניחא מה שפירש"י במשנה דמודים דאם שחט אינו סופג ארבעים דהוי התראת ספק והוא תמוה לכאורה דמאי ענין התראת ספק לכאן דהא ספק גמור הוא ולהנ"ל ניחא דכיון דעיקר חששא דרבנן שמא ראה אחד מרחוק ששחט א"כ היכי פסיק ותני אינו סופג ארבעים דהא אי יבוא אחד ויאמר שראה ששחט יפה סופג ארבעים לזה פי' דהוי התראת ספק כיון דבשעה ששחט אחריו לא הי' ידוע לנו אי שחט יפה והוי התראת ספק ומ"מ נראה לי דאפילו למ"ד שמה התראה הכא אינו לוקה דכיון דשחט בינו לבין עצמו נהי דלענין איסורא מחמרו רבנן לחוש שמא ראה אחד ששחט אבל למלקות לא דלא הי' לו לחוש כלל כיון ששחטו בינן לבין עצמם וכן משמע בגמרא לעיל דרק חומרא בעלמא הוא לרבנן כמ"ש לעיל באריכות עיי"ש:

שם בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי וכו' ואתי לאיטרודי פירש"י שמא לא תהא ברור השמועה לאותם שבפנים להשיב לשואל ואם הייתם שם הייתם אומרים אותה. ואיני מבין דבריו כלל כי לישנא משמע דהי' מקפיד שלא יעמוד שום אדם מבחוץ בעת הלימוד ולפירש"י אין כאן גירעון מעמידתם מבחוץ יותר מאם לא היו עומדין כלל. ויותר הי' נראה לי לפרש דהכוונה אם יצטרך אחד מן בני העיר לשאול איזה שאלה וכאשר יבוא לפתח בית המדרש לשאול ויראה עומדין בחוץ יהא נטרד וילך לו שיחשוב מסתמא אי אפשר לכנוס עכשיו כיון שאלו עומדין מבחוץ ואין נכנסין לפנים ועוד יש לפרש דהכוונה דבעידן בי מדרשא לא יעמדו בחוץ לשמוע הלימוד מבפנים כי אם יצטרך אחד לשאול איזה דבר יבוא אצלם לשאול ואתי לאיטרודי ולא יוכלו לשמוע מה שלומדים בפנים כי יהיו טרודים להשיב לשואלים ויש לפרש עוד כי אותן שהן בפנים יצטרכו אחד מהן לשאול איזה דבר ויקום ממקומו ויצא לחוץ לשאול ובזה יטריד בצאתו ובואו אותם שהן בפנים. ואולי גם רש"י ז"ל נתכוין לפי' זה האחרון וזה שפי' דשמא לא יהא ברור הדבר לאותם שבפנים ויצא השואל לשאול לחוץ ויטריד אותם שבפנים אבל אי היו בפנים היו הם משיבים משא"כ עכשיו שעומדים בחוץ יבוא מזה טירדא לאותן שבפנים אבל אי לא יעמדו כלל לא יהא כאן טירדא עכ"פ:

שם לא שבקתון לי דאישיילי' לסבא. פירש"י ז"ל לא הייתי יודע שהיתה שאלה זו בפנים בעודי אצל ר' אבא והייתי שואלו. ולא נתבררו לי דבריו כלל שאם לא הי' יודע מן השאלה מה יתרון הי' להם אי הי' עומד בחוץ ואם הכוונה שאי הי' עומד בחוץ והיו באין אצלו להודיעו השאלה א"כ אף ר' אבא עצמו הי' משיב להם ומה צורך שישאל הוא לר' אבא, ונראה דהכוונה דהוא הי' יודע בעצמו ספק זה והי' רוצה לשאול לר' אבא וכאשר הקפיד ר' אמי על שעומד בחוץ והוכרח ליכנס לפנים לא שאל לר' אבא וזה שאמר לא שבקתון לי דאישיילי' לסבא. ודע שיש לתמוה מאוד דהיכי קאמר ת"ש מהך עובדא כיון שלא ידעו ולא נפשט כלל. ונראה לי דהך מאי הוי עלה ת"ש דשלח ר' אלעזר דקאמר בחר הכי הכל הוא מהך עובדא דלאחר שאמר להם לא שבקתון דאישיילי' לסבא שאלו מאי הוי עלה ואמר הוא להם ת"ש מר' אלעזר או אחר שם בבית המדרש השיב אותו הת"ש והך ת"ש דמעיקרא כך הכוונה ומייתי כל המעשה וזה ברור:

בתוס' בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה וביבמות פ"ב משמע דהוי לה פלגא ופלגא וכו'. יש לתמוה אי פלגא ופלגא הוא היכי ס"ד דהכא יהא מותר לשחוט אחריהם כמו דמטהרין בספק טומאה דהא הכא יש כאן להקל להכשיר השחיטה כמו שם לטהר וכמו כן יש להקל לשחוט אחריהם א"כ מאיזה צד נדון להתיר לשחוט אחריהם נדון להתיר שחיטתם כיון דהוי פלגא ופלגא וע"כ דאין מתירין איסור בספק א"כ אין מתירין לשחוט אחריהם ומה נפקא מינה איסור זה של נבלה או איסור של או"ב ואי משום דהוי בחזקת איסור הא מחמת החזקה הוי פלגא ופלגא ומזה נראה לי ג"כ ראי' למה שכתבתי דעיקר קושית המקשן היתה כיון דמתיר ר"מ מכח רוב אף דחייש למיעוט ש"מ דסובר ר"מ מיעוט ורוב שווין וסלק תרווייהו ואזלינן בתר חזקה והיינו דס"ד גבי טומאה ג"כ הטעם כך משום דלר"מ מיעוט ורוב שוה ואזלינן בתר חזקה והכוונה סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובה מכח המיעוט והוי כמו שאין כאן רוב ואזלינן בתר חזקה הכא נמי למה לי רוב מקולקלין נימא סמוך מיעוט לחזקה והמיעוט מסלק הרוב ואזלינן בתר חזקה ואהא משני דלאו בתר חזקה אזלינן כוודאי רק מחמת החזקה נעשה ספק שקול וגבי טומאה מטהרין ספק שקול אבל גבי איסור אין מתירין ספק שקול ואזלינן להחמיר לכך בעינן רוב דבצירוף חזקה הוי מיעוט דמיעוטא והך סוגי' דיבמות דקאמר פלגא ופלגא היינו לפי המסקנא דהכא כנ"ל

בא"ד וא"ת וכו' לא הוי רוב גמור. הנה לפירש"י דמטפחין היינו באשפות ששרצים מצויין שם בוודאי לא הוי רוב גמור דאטו וודאי הי' שם שרץ מת ותינוק זה הי' מטפח ממש במקום שהשרץ מונח שם אבל לפי' התוס' דתינוקות מטפחין בעיסה ותינוק וודאי טמא יש להבין מנא לי' לר"י דלא הוי רוב גמור עד שהוצרך לומר דעשאו כמי שיש בו דעת לישאל ואולי כיון דלולא הרוב היו תולין דאדם טהור נתן לו מן העיסה כדי שלא יטמא וכיון שיש בידו מן העיסה לטפח בה שוב לא הוי רוב שיטפח בעיסה הנשארת. מיהו לפי דבריהם יקשה למה לו לר"מ לומר סמוך מיעוט לחזקה רק כיון דלא הוי רוב גמור טהור מספק כיון דלית לי' דעשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל ופלגא ופלגא וודאי גמרינן מסוטה לטהר באין בו דעת לישאל:

לכן נראה לי בישוב קושיא זו ויתיישב ג"כ קושית התוס' השניי' גם קושית התוס' לעיל בד"ה מ"ט דר"מ והוא דר"מ ורבנן מודי דראוי לעשות תינוק כמי שיש בו דעת לישאל ומן הטעם הזה לפי שאין בו דעת לישאל אין מתירין אותו ובהא פליגי דר"מ דחייש בעלמא למיעוטא אפי' ברוב גמור א"כ היכי דלא הוי רוב גמור חשיב פלגא ופלגא וממילא חזקה עדיפא מפלגא ואזלינן בתר חזקה ואפי' נחשוב תינוק שיש בו דעת לישאל ראוי לטהר העיסה דהוי כמו פלגא וחזקה דחזקה עדיפא מפלגא ואף דר"מ חייש למיעוט מ"מ כיון דטומאה ביש בו דעת לישאל ילפינן מסוטה אי אפשר לטמא רק כמו בסוטה דהוי פלגא ופלגא ולא בפלגא וחזקה דחזקה הוי עדיפא מפלגא אמנם רבנן ס"ל בעלמא דלא חיישינן למיעוט כלל א"כ ממילא אפי' ברוב שאינו גמור לא חשיב המיעוט עם החזקה רק כפלגא כיון דברוב גמור המיעוט כמאן דליתא כלל דיו שיצטרף לחזקה ברוב שאינו גמור שיהא כפלגא ופלגא וכיון דתינוק עשאו כיש בו דעת לישאל ממילא טמא. והשתא ניחא מה שהקשו התוס' בסמוך בא"ד דלר"מ בלא חזקה נמי יטהר ולהנ"ל ניחא דבלי חזקה טמא דקטן הוי כיש בו דעת לישאל ואין מטהרין אותו מצד שאין בו דעת לישאל כלל רק מצד דחזקה עדיפא מפלגא ולא ילפינן מסוטה לטמא ביש בו דעת לישאל רק בספק שקול ולא היכי דאיכא רובא לטהר אבל בספק שקול וכ"ש היכי דאיכא רוב לאיסור מטמאין משום דיש בו דעת לישאל:

ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה מאי טעמא דר"מ דאי ס"ל לרבנן רוב מתוקן ילקה ארבעים בשחט אחריו וכו' עיי"ש ולהנ"ל ניחא דהך רובא דרוב מתוקן אינו רוב גמור ובהא מודי רבנן דסמוך מיעוט לחזקה והוי פלגא ופלגא ואסור לשחוט אחריהם מספק תדע דלא הוי רוב גמור דהא התוס' תירצו דמספקא להו בהא גופא אי רוב מתוקן או רוב מקולקל אלמא עכ"פ שאין זה רוב גמור ולכך בהא מודי רבנן דבצירוף חזקה הוי פלגא ופלגא ודוקא ברוב גמור ס"ל מיעוטא כמאן דליתא ולא ברוב שאינו גמור כנ"ל:

בא"ד וא"ת וכו' נילף מדרב גידל וכו'. כבר כתבתי מקודם ליישב זה. גם נראה לי דמהך דר' גידל אין ראי' דעיקר הוכחת ר' גידל מרומי' דקרא דכתיב בכל טמא לא יאכל והדר כתיב טהור יאכל ובוודאי תרווייהו בחד גוונא אי רובא טמא מקרי טמא א"כ רובא טהור מיקרי טהור ואי פלגא מיקרי טמא פלגא מיקרי טהור ויש סתירה בקרא אבל כדמוקמינן לה כאן ביש בו דעת לישאל כאן באין בו דעת לישאל שוב אין כאן סתירה כלל רק מעיקרא אשר יגע בכל טמא היינו אין בו דעת לשאל א"כ בעינן רובו טמא שיהא טמא וודאי אבל ספק אינו טמא וסיפא כל טהור יאכל בשר דהאדם יש בו דעת לישאול בעינן רובו טהור שיהא טהור וודאי אבל ספק טמא ושפיר יש לומר דהיכי דרובו טמא אפילו אין בו דעת לישאל טמא וזה ברור:

בד"ה יאמרו ספק איסור להתיר וא"ת וכו'. לכאורה הוי להו להקשות כן בדיבור הקודם שתירצו דאי הוי בהדי רובא הוי מיעוטא דמיעוטא והרי שם איכא חזקה בהדי רובא והוי מיעוטא דמיעוטא ואי משום דנחלק דבספק איסור חייש ר"מ טפי ולא מהני חזקה ורובא לבטל המיעוט רק בטומאה מהני זה א"כ פשיטא דלא הוי להו להקשות כאן על מה שאמרו יאמרו ספק איסור להתיר דאדרבא לפי חילוק זה לא קשיא כלל והנה מהרש"ל מחק באמת התחלת הדיבור רק וא"ת וקאי אדמעיקרא והכל דיבור אחד. ומהרש"א תמה דכוונת התוס' להקשות כיון דקאמר יאמרו ספק איסור להתיר והי דלכך הוצרך לומר רוב מקולקלין דבלא"ה הוי ספק איסור להתיר אבל ברוב שוב אפילו באיסור לא חייש ר"מ כיון דאיכא חזקה בהדי רוב וקשה מהך דהתם עכ"ד ואין דבריו ברורים כלל דמ"מ מה ענין קושיא זו לכאן הא מעיקרא דקאמר בשביל רוב מתיר ר"מ לשחוט אחריהם ש"מ דבאיסור מהני רוב ומה ענין דברי התוס' למה שהקשו בגמרא למה לי רוב דבלי רוב נמי נימא להתיר מחמת החזקה ומשני דרוב דוקא אבל עכ"פ בהא ליכא למ"ד שלא יסבור דרוב עכ"פ מועיל לר"מ באיסור להתיר ואהא לא הוי קשיא לן מעולם דרוב לא יועיל א"כ קשה מפרק אין מעמידין דלא מהני התם רוב להתיר ואי משום דהכא איכא חזקה ג"כ התם נמי איכא חזקה. וביותר אני תמה על מהרש"א דהא לעיל ע"א בד"ה מאי טעמא בסוף דבריהם הקשו מאי מועיל רוב הא ר"מ חייש למיעוט ותירצו דחזקה מסייעת לרוב והוי מיעוטא דמיעוטא והוי להו להקשות שם מפרק אין מעמידין דאיכא חזקה ורוב ומ"מ חייש ר"מ למיעוט וכ"ש דתמוה בזה גירסת מהר"ם בסוף דברי התוס' ומיהו לפי מה דמסיק הכא יאמרו ספק איסור להתיר אתי שפיר והוא תמוה דהכא מוכח בהדיא כפי מה שכתבו לעיל סוף ד"ה מאי טעמא דאפילו בספק איסור מועיל רוב וחזקה לבטל המיעוט וביותר הוי להו להגיה דהך וא"ת מפרק אין מעמידין צריך להיות לעיל סוף ד"ה מאי טעמא כמ"ש:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' אם לא נגיה בדבריהם כלום והוא דיש להבין במה שכתבו ומיהו איכא למיפרך דאיזה תועלת יש לנו בדבר זה מאחר דשם לא כך הקשו רק למה לי רוב אפילו מיעוט נמי והא וודאי לא קשיא כלל דהוי מיעוטא דמיעוטא וצריך לומר דכוונת התוס' דיש מקום לפרש כך למה לי רוב אפילו מיעוט נמי סגי לחוש לר"מ דהא חייש למיעוטא א"כ אפילו אי נצרף החזקת כשרות של החלב עכ"פ למה לי רוב אפילו בפלגא ראוי לחוש דעכ"פ אף דבאידך פלגא להתיר איכא חזקה הוי הך פלגא עכ"פ מיעוט ולא מיעוט דמיעוט ושפיר חייש ר"מ ולמה לי רוב ומעתה אני אומר דלעיל לא רצו התוס' להקשות דשפיר יש לפרש דהקושיא היתה עכ"פ למה לי רוב אפילו בפלגא דלא הוי רק מיעוט ג"כ סגי דר"מ חייש למיעוטא משא"כ הכא דגבי טומאה הוי פלגא ופלגא והוי ס"ד דגבי איסור מתיר ר"מ בהכי ועלה קאמר אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר א"כ מוכח דאפילו בפלגא ופלגא הוי ס"ד להתיר באישור כמו בטומאה רק דדחי דאין לדמות ספק איסור לספק טומאה אבל היכי דהוי רוב להתיר עכ"פ אין לנו הוכחה בהיפוך דר"מ אפילו בהכי חייש למיעוט ודוקא היכי דאיכא חזקה בהדי מיעוט דהוי פלגא ופלגא חייש ר"מ ולא היכי דאיכא רובא להתיר ואין למיעוט חזקה דאל"כ היכי קאמר יאמרו ספק איסור להתיר דהא אפילו רוב להתיר לא אמרינן להתיר ואהא קשיא להו לתוס' דמאי מקשה פרק אין מעמידין למה לי רובא הא בלי רוב הוי רובא וחזקה נגד המיעוט ומיהו איכא למיפרך למה לי רוב בפלגא סגי והיינו כמו שפירשתי אבל השתא דקאמר הכא יאמרו ספק איסור להתיר משמע דרק ספק שקול אין להתיר אבל היכי דהוי רוב להתיר לא חייש ר"מ א"כ שפיר בעינן התם רוב דאי פלגא א"כ אידך פלגא עם החזקה הוי רוב נגד הפלגא לאיסור ולא הוי הפלגא רק מיעוט בלי חזקה ולא חייש ר"מ למיעוט בלי חזקה והא דלא קשיא להו למה צריך לעיל רוב מקולקלין בפלגא סגי דהוי פלגא וחזקה להתיר נגד אידך משום דלעיל לא מקשה קושיא רק דקאמר דטעמא דר"מ דרוב מקולקל משום דלא שמענו דר"מ לא חייש למיעוטא גרידא בלי חזקה ועדיפא קאמר דאפי' תימא דבאיסור חייש אפילו בהכי אבל למיעוטא דמיעוטא וודאי לא חייש אפילו באיסור אבל שם דקאמר טעמא דר"מ דרוב עגלים לע"ז דמקשה למה לי רוב שפיר קשיא להו בהיפוך דמנא לן להקשות דהיכן שמענו דר"מ חייש למיעוטא בלי חזקה עם המיעוט ואדרבא מדקאמר הכא יאמרו ספק איסור להתיר ש"מ דלא פשיטא לן רק דבספק שקול אינו מתיר ולא דמי לטומאה דמטהר בשקול אבל לא ברוב להתיר ומיעוט אין לו חזקה וא"כ אין להקשות קושיא על מי שאמר טעמא דר"מ דרוב עגלים לע"ז כנ"ל בזה דהך ומיהו הוא סיום הקושי' כמו שפירשתי:

מיהו בעיקר קושית התוס' נראה לי דלא קשיא כלל דלא שייך התם לדון על החזקה של החלב כלל דמה בכך דהחלב הי' בחזקת היתר אין על הקבה שנתנה בחלב אנו דנין והקבה אין לה חזקת היתר כלל ואנו דנין אי של ע"ז הוא או לא וכיון דהקבה אסורה אפי' במיעוט דר"מ חייש למיעוט דליכא רובא וחזקה נגד המיעוט וכיון דהקבה אסורה ממילא הגבינות אסורין כנ"ל ועוד דהחלב הי' לו חזקת היתר כשהוא חלב אבל כשנתגבן ועיקר האיסור נולד מתוך שנתגבן וניתן בו קבה אין לדון מכח חזקת החלב על הקבה ודוק:

במשנה שחט מאה חיות במקום אחד וכו'. הנה זה פשוט ומפורש כמעט במשנה דלא נחלקו ר"י ורבנן רק ולכסות אותם כסוי אחד ור"י סובר דשתי מצות הן וצריך של יערב אותם כדי שיכסה כל אחד בפני עצמו אבל בשוחט בב' בשחט במקום אחד דת"ק ס"ל דיכול לערב דם חי' ועוף ביחד מקומות לא פליגי כלל ואף דלכאורה הי' נראה דפליגי דלר"י מכסה הראשונה ואח"כ ישחוט ולרבנן שוחט כדרכו ואחר יכסה זו וזו והיינו דלר"י דב' מצות הן גומר הראשונה לגמרי אבל לרבנן דמצות כסוי אחת היא שוחט הכל ואח"כ מכסה אבל מדחזינן דלא פליגי רק במקום אחד ש"מ דלא פליג ר"י רק במקום אחד מכח שלא יערב הדם אבל בב' מקומות מודה דשוחט כדרכו ואח"כ מכסה ועמ"ש בגמרא בזה:

מיהו יש לתמוה דהיכי קתני שחט מאה חיות דהא מחלקותם הוא אי ישחוט במקום אחד או לא והוי לי' למיתני שוחט אדם מאה חיות במקום אחד ומכסה כסוי אחד לכולן וכן חי' ועוף ור"י פליג דלא יעשה כן רק יכסה החי' והדר ישחוט העוף אבל לשון זה שחט לא אתי שפיר כלל. ולשון הרמב"ם ז"ל בזה השוחט עופות ומיני חי' ולשון זה אתי שפיר טפי דאף דדייקינן בעלמא השוחט דיעבד אין כבר כתבו דהעיקר משחיטתו כשרה דייק ושפיר יש לפרש השוחט שעומד לשחוט מאה חיות כס אחד לכולן והיינו שאינו מפסיק בכסוי לכל אחד ואחד אבל לשון המשנה שחט מאה חיות קשה להולמו. ונראה לי לפי דעיקר המחלוקת הוא על הכסוי אחר השחיטה הראשונה אם יגמור הכל באותו מקום או יכסה כל פעם שישחוט ולכך נקט שחט ושיעור לשון המשנה שחט אפי' יש לפניו מאה חיות כסוי אחד לכולן והיינו שלא יכסה מה ששחט עד שיגמור את כולם ור"י פליג בחי' ועוף דיכסה את שחיטת החי' ששחט ואח"כ ישחוט העוף. והנה יש לדקדק עוד מקמש"ל במאה חיות או מאה עופות הא מין במינו אינו חוצץ בשום מקום ומה בכך דמתערבים אולי הכוונה במה שאמר מאה חיות אף דראשונה בטילה קמש"ל דהכל כאחת חשיב או דהכוונה כאן מאה, מיני חיות ומאה מיני עופות. ומה שחלקן התנא ולא שנה אותן בהדדי ויאמר כסוי א' לכולן משום דכל חדא מפיק לה בברייתא מדרשה דידי' חי' משמע בין מרובה בין מועט וכן עוף ועוד דלא אתיא לי' שפיר דאי הוי נקט שחט מאה חיות או מאה עופות הרי סותר עצמו דאפי' תרווייהו כסוי אחד לכולן ואי יאמר מאה חיות ומאה עופות לא יהא נשמע מה דמודה ר"י במאה חיות או מאה עופות לכך נקט לה כך כדי שיהא נשמע הכל:

בגמרא ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. תמי' לי על ראי' זו דאדרבא התם נאסר דם של כל ברי' וברי' והכא נמי חייב לכסות דם של כל אחד ואחד. ואולי יש לומר דמייתי ראי' כיון דהאוכל דם כזית מכמה נפשות אף דכתיב דמו בנפשו ש"מ דדמו הוי כמו דמם א"כ הכא נמי דמו כמו דמם. מיהו יש לפקפק עדיין דהתם עכ"פ חייב בין על דמו של ברי' אחת בין משני בריות והיכי נלמד לכאן לפרש דמם דוקא ודם של אחת לא וצריך לומר דלא מייתי רק דעכ"פ הכוונה התם דמו של כל אחד ואחד והכא נמי הכוונה כך דמו של כל אחד ואחד והיינו דאותן חי' ועוף הכתובים מעיקרא ושפך את דמו של כל אחד ואחד ואף דגבי איסור דם אפי' דם נפש אחד אסור היינו דלא כתיב מעיקרא דבעינן ב' נפשות אבל כאן אי לא הוי כתיב או הוי במשמע תרוייהו חי' ועוף וממילא אין דמו דכתיב בתר הכי ראי' לסתור המשמעות של חי' ועוף כיון דיש לפרש דמו של כל אחד ואחד דהיינו אפי' לא עירב דמם רק כל דם בפני עצמו חייב לכסות אבל צריך דוקא שישחוט שניהם ודוק:

שם אמר ר' חנינא מודה הי' ר"י לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת וכו' עד סוף הסוגי' דאיטפל לי' לכסוי וכו' פירש"י ז"ל לענין ברכה על השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי ובתר הכי בד"ה כיון דאיטפל פי' הפסקה היא מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב לי' בברכה ע"כ. ואני תמה על פי' זה דהא עיקר מחלוקת ר"י ורבנן במשנה דלרבנן יכול לשחוט חיות עם עופות במקום אחד ומכסה למעלה ולר"י אי שוחט במקום אחד צריך לכסות קודם דם החי' אבל בב' מקומות לא פליגו כלל ואין צריך לכסות קודם כל שחיטה רק יכול לכסות אח"כ כל מה ששחט א"כ מה ענין ברכת השחיטה לזה ואי נימא דכסוי הוי הפסק וגמר שחיטה גם לרבנן הי' צריך לברך אם כסה שחיטה ראשונה ואי לא הוי הפסק אין צריך ומה שייך חידוש דין זה לר"י דוקא הא לרבנן ג"כ צריך לחדש דבר זה בכסה קודם והיכי שייך לומר ומודה ר"י דמשמע דמודה לרבנן ובאמת אין דין זה פשוט יותר לרבנן מלר"י. ועוד דלשון איטפל לי' לכסוי לא אתי שפיר כלל לפירש"י והוי לי' לומר כיון דכסה ועוד כיון דמדמה כסוי לברכת המזון למה לי' להקשות מהב לן ונברך הוי לי' להקשות מהיכי דבירך דוודאי הוי הפסק ועוד דפשיטא דלא דמי כלל דהתם אמירה הב לן ונברך גלי דעתו שאינו רוצה לאכול ולשתות עוד וכבר גמר הסעודה אבל הכא לר"י כיון שאי אפשר לו, לשחוט באותו מקום מבלי שיכסה קודם ממילא אין הכסוי ראי' כלל שכבר גמר מלשחוט והרי יש לפניו עוד לשחוט ואינו רוצה לטנף חצירו במקום אחר ועוד היכי קאמר ומודה ר"י דאדרבא לר"י ראוי טפי לפוטרו מברכה דלא הוי הפסק כיון שמוכרח לכסות ולרבנן אי כסה קודם ראוי טפי לומר דהוי הפסק וגמר כיון שאין צריך לכסות קודם והוא מכסה יש לומר טפי דגמר מלשחוט והוי הפסק והוי לי' לומר בהיפוך ומודי רבנן אף שאין צריך לכסות קודם דאי כסה מ"מ לא הוי הפסק והוא תמוה לפע"ד:

לכן נ' לי ברור דהך ומודה הי' ר"י הכוונה פשוט דקמש"ל דהא דאמר ר"י מכסה דם החי' ואח"כ ישחוט את העוף היינו דוקא בשוחט במקום אחד משום שלא יערב הדם דכל אחת מצות כסוי בפני עצמה היא אבל היכי שהם בשתי מקומות ואין נ"מ רק לענין ברכה דאי יכסה קודם שישחוט את העוף יצטרך לברך שנית קמש"ל דלר"י ג"כ כל שאין הדמים מעורבים מכסה שניהם בברכה אחת ולא הוי שתי מצות רק לענין שיכסה כל דם בפני עצמו ולא יערב הדמים אבל לענין ברכה מודה דיכול לכסות שתיהן בברכה אחת והיינו דמקשה מהתם דקאמר אסור לכו למישתי ואפילו בברכה אסור וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ח מהלכות ברכות הלכה ח' והטעם דכל שאמר הב לן ונברך שחל עליהם ברכת המזון אסור לעשות דבר קודם אפילו לאכול בברכה א"כ הכא נמי כיון ששחט החי' חל עליו חיוב כסוי וברכתה כיון שצריכה כסוי בפני עצמה א"כ אסור לו לשחוט קודם שיכסה החי' ויברך א"כ היכי יברך ברכה אחת לכסוי של כולן דפשיטא דאינו יכול להוציא בברכת כסוי מה שעדיין לא שחט כלל והוא מוכרח לכסות דם החי' קודם שחיטת העוף א"כ ע"כ צריך לברך על כל כסוי וכסוי ודוקא לרבנן שיכול לשחוט הכל במקום אחד דשניהם חדא מצוה היא פשיטא שאין לכסות הראשונה כלל רק כאשר יגמור השחיטות יכסה הכל בכסוי אחת אבל לר"י דצריך לכסות דם החי' בפני עצמה הרי תיכף חל כסוי החי' קודם שישחוט העוף כיון שכסוי השני' אין לה שייכות עם הראשונה ומצוה בפני עצמה היא צריך לגמור הראשונה ואח"כ יעשה השני' ואהא משני דדוקא לעשות דבר שהוא ביטול לברכת המזון אסור לעשות קודם שיברך ברכת המזון דאי אפשר לשתות ולברך ביחד אבל כאן לשחוט העוף כיון דאין השחיטה ביטול לכסוי דיכול לעשות שניהם ביחד שפיר יכול לשחוט בלי כסוי ויכסה אח"כ הכל בברכה אחת דעשי' זו אינו מעכב והוי כשהיי' בעלמא בינתים ופשיטא דגם בברכת המזון יכול לשהות מעט קודם שיברך רק לעשות דבר המעכב הברכה אסור:

ומצאתי און לי לפי' זה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל הכל מודים שאינו מברך רק ברכה אחת על דם החי' והעוף וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה שאי אפשר לפרש לשון זה על ברכת השחיטה כפירש"י כיון שאמר על דם החי' והעוף וע"כ דלענין ברכת כסוי מפרש לה כמו שפירשתי ועיין מה שכתבתי עוד בביאור דברי התוס' והרא"ש והר"ן בזה:

בתוס' בד"ה לחלק מדמו נפקא. ואע"ג וכו' דשמא אין חוששין. דבריהם צ"ע דס"ס הוי לי' לומר דר"י סובר לכסות דם החי' קודם משום דדילמא חוששין לזרע האב ולא איצטריך לחלק וע"כ הך או להורות דשתי מצות הן וצריך לכסות דם החי' ואח"כ ישחוט את העוף. אבל לדעתי מכאן ראי' למה שכתבתי פרק או"ב שם דלמ"ד דאינו נוהג בזכרים אין צורך שיסבור אין חוששין לזרע האב דאפי' אי חוששין אינו נוהג משום דבעינן בנו כרוך אחריו ולפום סברא זו אין הכרח דאי חוששין לזרע האב לא צריך קרא לחלק עיי"ש היטב ולפי זה ניחא גם כאן בפשיטות:

בד"ה אסור לכו למישתי פי' בקונ' וכו' והשתא מייתי שפיר וכו' וכן בערבי פסחים וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל כפי הנראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה מוכח להיפך דאפי' בברכה אסור דאסור לעשות דבר כל שנתחייב לברך מחמת שהסיח דעתו מאכילה וגמר מלאכול והראי' שהביאו מערבי פסחים לא הבנתי כלל דנהי דהתם הוי מברך דפשיטא דאחר ברכת המזון יכול לאכול ולשתות בברכה עכ"פ ומייתי ראי' דצריך לברך דחזינן אפי' קודם שבירך כל שהסיח דעתו משתי' ואמר הב ונברך אסור לשתות ואפי' בברכה אלמא דחשבינן לברכת המזון היסח הדעת וגמר לאכילה ושתי' דמעיקרא א"כ פשיטא דאחר ברכת המזון דצריך לברך עכ"פ ואינו יכול לשתות על סמך ברכה של קודם ברכת המזון גם מה שהביאו ראי' מהך דפרק כל הבשר דהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא משמע דצריך לברך ברכת המזון בכל פעם ופעם אין ראי' לפענ"ד דלענין ברכת המזון תלוי אי גמר בלבו שלא לאכול כגון הב לן ונברך דהכא והשמש נהי שהסיח דעתו אבל לא גמר בלבו שלא לאכול אבל לענין ברכה של קודם אכילה תליא בהיסח הדעת שכל שהסיח דעתו מברכה ראשונה צריך לחזור ולברך גם מה שכתבו דר' ייבא הי' מורה להם שלא יטעו דחוק מאד דנהי דמיושב בזה מה שאמר להם דמנא ידע דרוצין לשתות בלא ברכה דהי' חושש שיטעו אבל היכי קאמר להו אסור לכו למישתי אי כפי הגירסא בגמרא איתסר לי' למישתי חמרא דהיכי שייך איסור על השתי' כיון דאינו אסור רק ברכה צריך והוי לי' לומר צריכין אתם לברך על השתי':

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה