תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פו.
בגמרא ומי נפל לי' יאניבא בכתני' וכו'. יש לדקדק הא לא אמר ר' אבין רק משעלו בני הגולה לא לקה פשתנם אבל כאן דנפל לי' יאניבא והי' יכו הוציאו אטו הי' לו לסמוך על הנס ועוד אטו ר"ח הוי ידע מזה שלא לקה פשתנם ור' אבין קאמר דכך הי' באמת אבל ר"ח עצמו פשיטא שלא הי' מחזיק עצמו במדרגה זו ונראה לי דהתולעים באים לפשתן מחמת הלקות שנלקה כדכתיב ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וכשבאו תולעים אוכלין אותו ונפסד יותר והיינו דמקשה ומי נפל לי' יאניבא הא לא לקה פשתנם וכל שלא נלקה אין בו תולעים:
שם וחנינא בני די לו בקב חרובין. פירש"י ז"ל מתפרנס בצער ובצמצום. והיינו שאי אפשר לפרש דבאמת אינו צריך יותר לצרכו דא"כ אינו ענין להך דמעיקרא דפשתנם לקה ושל שאר בני אדם לא לקה. אבל מ"מ נראה שנתכוון ג"כ לומר דהקב"ה משפיע לצדיק בשפע רב מאוד אף שאינו צריך אלא מעט עד שכל העולם כולו ניזונין מן היתרון וכדרך שכתב הרמב"ם בהקדמת פי' המשנה דפעמים מזמין הקב"ה פלטרין גדולים מאוד יושבים בו מלכים ושרים לפי שאחר כמה מאות שנה יצטרך צדיק אחד לחסות שם שעה קטנה עיי"ש:
במשנה חש"ו ששחטו ואחרים רואין חייב לכסות. פירש"י ז"ל בד"ה ואחרים כדאמרן ריש מכילתין וכולן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. ואיכא למידק כיון דהני תרתי תנן בהדיא דשחיטת חש"ו באחרים רואין כשרה ותנן נמי דראהו אחר חייב לכסות מה קמש"ל כאן ולא הוי למיתני כאן רק חש"ו ששחטו בינם לבין עצמם דפטורין מלכסות. ונראה לי דקמש"ל כאן ב' דברים חדא דס"ד כיון דכתיב ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה רק דכתיב בתר הכי ואומר לבנ"י אזהרה לכל ישראל א"כ ס"ד דוקא אי השופך בר חיובא ולא כסה אז אזהרה לכל ישראל אבל אם מי ששפך לאו בר כסוי הוא אין אחר מחויב לכסות קמש"ל דאפ"ה חייב הרואה לכסות. ועוד נראה לי דקמש"ל דלא סגי במה שיכסה החש"ו רק הוא מחויב לכסות דכסוי חש"ו הוי ככסהו הרוח ולא נעשה המצוה והא דקתני בסמוך לענין או"ב דאסור לשחוט אחריהם נ"ל דקמש"ל דאפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ ס"ד דחש"ו אינו בכלל או"ב לא תשחטו ואין שחיטתן אוסרת לשחוט אחריהם כמו אי הי' שחיטת קוף כשרה בוודאי הי' מותר לשחוט אחריו דלא תשחטו כתיב ולא שישחוט אחד קוף וס"ד דה"ה חש"ו קמש"ל דאסור לשחוט אחריהם. ודע דלפי הלשון הוי לי' לומר חייבין לכסות ומזה נראה דאחרים רואין דנקט הוא משום דנקט חש"ו שהשוחטין רבים נקט ואחרים דהיינו לכל אחד ואחד אחד רואה לכך נקט חייב לכסות דלא נימא דצריך ב' רואין ואחד אינו נאמן לקמ"ל דאחד נאמן ועמ"ש בסמוך:
שם בינם בין עצמם פטור מלכסות. בגמרא מפרש דרבנן פליגי עלי' דר"מ בהא ג"כ דחייב לכסות מספק ואיכא למידק הא קי"ל לעיל בשוחט שלא בדק בסי' הוי נבלה ומטמאה א"כ שחיטת חש"ו הוי כלא בדק בסי' דאפילו בדק אין זה כלום. וצ"ל דהכא מיירי שהנשחט לפנינו וראינו תיכף שנשחט הרוב ואין לחוש רק לקילקול אחר בשחיטה ובהא פליגי לר"מ רוב מקולקל והוי נבלה וודאי ולרבנן ספק אבל בנחתך הראש ולא ידעינן אי נשחטו רוב סי' בהא פשיטא דלכ"ע נבלה וודאית היא והחילוק בין קילקול אחר בשחיטה בין שלא נשחט הרוב כבר נתבאר ריש מכילתין עיי"ש:
מיהו אכתי איכא למידק כיון דבכסוי קי"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דאשר יאכל כתיב א"כ מה בכך דהוי ספק מ"מ ספק כזה בשחיטה דאיתחזק איסורא פשיטא דאסור מדאורייתא א"כ כיון ששחטו בינם לבין עצמם הרי תיכף היתה השחיטה אינה ראוי' ואי אפשר בשום פנים שתהא מותרת באכילה ואסורה מדאורייתא הרי לא קרינן בה אשר יאכל ולמה יתחייב בכסוי בשלמא לר"מ לא קשיא בהיפוך כיון דס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ואפי' באו"ב ולמה פוטר מכסוי ומתיר לשחוט אחריהם. משום דאיהו סובר דהוי נבלה וודאית ושוחט ונתנבל לכ"ע אין בו משום או"ב ופטור מכסוי אבל לרבנן דס"ל לא שמה שחיטה ואפי' לא נמצא רק טריפה א"כ מה נפקא מינה טריפה או ספק נבלה כיון דאסורה מדאורייתא ולא הי' לה שום היתר מעולם לאכילה ואי אפשר שיהא לה היתר כיון דהיתה השחיטה בינם לבין עצמם. ונראה לי דטעמייהו דרבנן דוודאי מדינא פטור ומותר לשחוט אחריהם רק דגזרינן שמא ישחטו לפני אחרים ולא יהא נודע לנו וכיון דבעת שחיטה יכול להיות שהיתה ראוי' אף שאח"כ אנו מסתפקין לא נפטר מכסוי ואסיר לשחוט אחריהם או דחיישינן שמא ראה אחד מרחוק ששחט יפה ואינו ידוע לנו כנ"ל אבל לא נראה לי לומר דטעמא הכא כה"ג דאמרינן ריש יבמות כיון דאי יבוא אלי' ויאמר וכו' והכא נמי אי יבוא אלי' ויאמר דשחטו יפה השתא נמי ראוי' היא דזה לא שייך כאן כלל ודוק ועמ"ש בגמרא בד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
בגמרא מ"ש רישא דלא פליגי וכו'. תמי' לי הא שנא ושנא דברישא לא פליגי דכיון דכתיב אשר יאכל ממילא כששחטו בינם לבין עצמם הוי שחיטה שאינה ראוי' לאכילה מדאורייתא מספק כיון דאיתחזק איסור ואין במציאות שיהא היתר לשחיטה זו כיון שהי' בינם לבין עצמם אבל באו"ב ס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה כדאמר ר' אבא לעיל דבאו"ב פסק כר"מ ובכסוי הדם כר"ש א"כ כיון דיש ספק שמא שחיטה יפה שחטו אף דאינה ראוי' לאכילה דאי אפשר לברר ספק זה מ"מ אפי' אינה ראוי' שמה שחיטה כל שבאמת לא נתנבלה לכך אסור לשחוט אחריהן:
ומה שנראה לי בזה דוודאי אף דרבי סובר באו"ב כר"מ ושנאו בלשון חכמים ובכסוי הדם פסק כר"ש ושנאו בלשון חכמים מ"מ לא זכר רבי שום תנא שיסבור הכרעה שלישית באו"ב כר"מ ובכסוי הדם כר"ש וא"כ הנך חכמים דהכא אי ס"ל שמה שחיטה בכלהו שמה שחיטה ואי לא שמה שחיטה בכלהו לא שמה שחיטה רק רבי קרא לר"ש חכמים דרוצה לפסוק כוותי' באו"ב א"כ שפיר מקשה מ"ש רישא דלא פליגי ובסיפא פליגי דאי משום דלא שמה שחיטה א"כ באו"ב נמי לא שמה שחיטה כל שאינו ראוי לאכילה וע"כ דגזרו שמא ראה אחד מרחוק ששחטו יפה והלך לו דהוי בעת שחיטה אשר יאכל ומה שאח"כ הלך לו ולא נודע לנו לא הותר לשחוט אחריהם בשביל זה א"כ ה"ה בכסוי לא נפטר ממצות כסוי וכיון דמדינא וודאי לא הוי שחיטה רק משום גזירה מ"ש או"ב מכסוי ואהא משני לחלק דלא גזרו בכסוי שמא יבואו לאכול משחיטתן ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה סיפא כמו שאבאר בתוס':
שם אם בא לימלך מא"ל פירש"י ז"ל ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל ע"כ ויש לתמוה דהא משמע בהדיא דרק לאחרים הרואין אנו חוששין ולא לאותו שאנו דנין עליו שחייב לכסות דהא הוא בלא"ה יודע שהוא מכסה בתורת חיוב כסוי דאל"כ מה יועיל מה שאנו מחייבין אותו לכסות כל שלא יצטרך לנקר חצירו לא יכסה וע"כ שידע דחייב לכסות א"כ ע"כ לא חיישינן לזה שיאכל ממנה וכן מוכח להדיא מפירש"י מעיקרא א"כ היכי שייך להקשות בא לימלך שמתוך כך יסבור שהיא שחיטה הא בלא"ה מכסה בתורת חיוב לא לנקר חצירו ואי אפשר לפרש דבר זה רק שהרואה שהולך לב"ד לשאול מה לעשות ובודאי ב"ד יאמרו לו שאסור לאכלו אבל הרואה שב מב"ד ומכסה יחשוב דשחיטה היא ואתי למיכל ממנה והיינו דמקשה באו"ב נמי ניחוש להכי ופירש"י ז"ל צ"ע לפע"ד:
שם הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין ורבנן ס"ל דהוי ספק. ואף דבלא בדק בסי' הוי נבלה ומטמא היינו משום דלא נתברר אי נעשה בה מעשה המכשיר מוקמינן בחזקה שהיתה קודם אבל אי אנו רואין שחיטה ברוב סי' במקום שחיטה לפנינו רק שיש ספק שמא נתחדש בה מעשה המקלקל בהא איתרע חזקת איסור ואינו מועיל רק שלא נדון בחזקת היתר ונשאר בספק איסור אי נתחדש קילקול או לא לכך הוי ספק ואזלינן לחומרא מיהו כבר כתבתי דכיון דמדאורייתא אסור מספיקא א"כ לרבנן דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה א"כ הוי אינה ראוי' כיון שבשעת שחיטה תיכף היתה אינה ראוי' ואי אפשר שתהא ראוי' בשום פנים א"כ מדינא מותר לשחוט אחריו ופטור מכסוי רק לחומרא חוששין שמא ראה אחד מרחוק בשעת שחיטה והלך לו או דגזרו שמא יראה אחד ולא יהא נודע כמו שכתבתי לעיל:
שם מאי אירי' רוב וכו' תמי' לי מאוד בקושיא זו דהא ר"מ מתיר לשחוט אחריהן ופוטר מכסוי א"כ היכי ס"ד דר"מ דחייש למיעוט יסבור להקל ברוב ואדרבא אפי' למיעוט חייש להחמיר כ"ש דחייש לרוב. ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק דקאמר מאי אירי' רוב ולפי הענין לא שייך לשון זה כאן רק למה לי רוב במיעוט סגי ולשון זה לא שייך רק אם ברוב ג"כ יש איזה קושיא ואינו צריך לחדש סברא שייך לומר אם תחדש סברא זו מאי אירי' רוב אפי' מיעוט ואי לא תחדש סברא זו אפי' רוב נמי לא מהני. לזה נראה לי שהוקשה לו קושית התוס' סוף ד"ה מאי טעמא דמה מהני רוב הא ר"מ חייש למיעוט ואמאי מותר לשחוט אחריהם ומזה דייק דע"כ אינו דן ר"מ מתורת רוב דהא יש מיעוט כנגדו דלר"מ שוה אצלו המיעוט כמו הרוב רק העיקר הוא דן על החזקה דאף דהמיעוט עומד כנגד הרוב מ"מ נשארה החזקה בתוקפה עכ"פ א"כ שפיר מקשה מאי אירי' רוב דאזיל בתר חזקה אפילו מיעוט נמי דכיון דיש כאן מיעוט וחזקה איתרע רובה מכח המיעוט ודנין בתר חזקה כמו גבי תינוק ואהא משני דלאו בתר חזקה לבדה אזיל ר"מ רק בתר חזקה ורוב דאז אין משגיחין על המיעוט אבל כשיש רוב נגד החזקה לא מהני חזקה להיות כוודאי ושאני תינוק דבספק טהור דאין בו דעת לישאל אבל באיסור כל שיש רוב נגד החזקה אפילו לר"מ דחייש למיעוט לא הוי רק ספק ולא וודאי וספק איסור להחמיר וזה ברור לפע"ד:
בתוס' בד"ה סיפא נמי. תימה וכו' דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלין לא היו פוטרין מלכסות משום גזירה וכו'. באמת שקושיתם תמוה מאד ותירוצם אינו מספיק כלל דהא בריש ביצה קאמר דלכך אין מכסין כוי ביו"ט משום התרת חלבו וכתבו שם התוס' דיש כח בחכמים לעקור מצות עשה בשב ואל תעשה מכח גזירה א"כ ה"ה כאן לא קשיא דמ"ש. ונראה לי ברור דמזה ראי' ברורה למה שכתבתי בגמרא דפשיטא כיון דס"ל לרבנן שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אפילו באו"ב וכל ששחט שחיטה שאינה ראוי' לאכילה מותר לשחוט אחריו א"כ כאן כיון דשחטו בינם לבין עצמם הרי מדאורייתא אין מציאות היתר אכילה לשחיטה זו ומה נפקא מינה טרפה או ספק נבלה דאסורה מדאורייתא כיון דתיכף בעת שחיטה אי אפשר שלא תהא ספק נבלה וע"כ דרק משום חומרא אסרו לשחוט אחריו שמא יארע שיראה אחד מרחוק ולא יהא נודע לנו א"כ שפיר מקשה דה"ה ברישא הוי להו להחמיר להצריך כסוי והשתא שפיר קאמר דאי משום שמא יבואו לאכול ממנה לא החמירו א"כ ה"ה באו"ב כנ"ל. ואין להקשות מה בכך דסובר ר"מ רוב מעשיהן מקולקלין במה נפשך אי לא ס"ל לחוש חששא דרבנן שמא ראה אחר מרחוק א"כ למה לי רוב אפילו יהא ספק אין כאן איסור לשחוט אחריהם ואי סובר לחוש כרבנן מה יועיל רוב הא לרבנן ג"כ מן הדין מותר הא ליתא חדא דאי ר"מ יסבור דאינו רק ספק אסור לדידי' לשחוט מדינא אחריהם דהא סובר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וא"כ אסור לשחוט מספק שמא לא נתנבלה ועוד דשפיר סובר כרבנן דחיישינן רק ה"מ אי אינו רק ספק אז ראוי לחוש שמא יראה אחד מרחוק והוי בעת שחיטה ראוי' אבל כיון דרוב מקולקל לא חיישינן למידי דאפי' יראה אחד מרחוק יראה בוודאי שהוא מקלקל וזה ברור:
בד"ה מ"ט דר"מ. הקשה הר"ר שמואל מוורדין וכו' ואי פלגא ופלגא. ולפי מה שכתבתי למעלה יש ליישב קושיא זו בפשיטות דאי אפשר לצרף חזקה זו לדון כוודאי כיון דע"כ מיירי שאנו רואין שחיטה בצואר ברוב סי' דאל"כ אפי' בפקח כה"ג הוי וודאי נבלה ובהא איתרע טובא חזקת איסור וא"א להחשיבו כוודאי איסור רק לפי שלא הי' לה מעולם חזקת איסור אסורה מספק רק לר"מ דרוב מקלקלין אז החזקה מצטרפת לבטל המיעוט כמ"ש לעיל בגמרא:
בא"ד והשתא לא מהניא חזקה מידי. לכאורה אינו מובן דס"ס כיון דמספקא לן אי רוב מתוקן אי רוב מקולקל א"כ הוי ספק שקול ולמה לא תצטרף החזקה לוודאי ומ"ש מפלגא ופלגא וצ"ל כיון דלפי הצד דמתוקן לא מהני חזקה ולפי הצד דמקולקל אין צריך לחזקה אם כן אי אפשר לצרף כאן חזקה כיון דלשני הצדדים אין החזקה משמשת כלום משא"כ בפלגא ופלגא באותו צד דמקולקל צריך לחזקה ממילא מצטרפת ואם תרצה תוכל לומר על דרך זה כיון דלפי הצד דרוב מתוקן מיעוט כמאן דליתא לרבנן ואין כאן חזקה כלל א"כ הספק הוא בגוף החזקה ג"כ והא דכתבו רוב מקולקל ולא סגי להו בפלגא דכיון דידוע דפלגא מתוקן וודאי ועל אידך פלגא יש ספק ממילא הוי כרוב דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון דמתוקן וודאי יש כאן ומקולקל ספק דשמא רוב מתוקן ומיעוט כמאן דליתא. ועוד כיון דידעינן דפלגא מתוקן וודאי ע"כ אנו יודעין הכל כיון שיודעין בבירור דטפי מפלגא מקולקל ליכא וממילא לא שייך ספק. ומ"מ עיקר דברי התוס' בתירוצם לא נתבררו לי דהיכי שייך ספק כזה מן הקצה אל הקצה שיסתפקו אי רוב מקולקל או רוב מתוקן גם כפי הנראה הם מפרשים רוב מעשיהן מקולקלין היינו במנין ומספר המעשיות וזה אצלי מן התימה דמי מנה מעשיהם רק הכוונה דכל שוטה כל מעשה שעושה קרוב יותר שיקלקל משיתקן א"כ ממילא לרבנן ע"כ ספק אצלם בשוה אי יקלקל או יתקן והוי ממילא פלגא ופלגא לכן ברור כמ"ש מקודם דאין החזקה מועלת לעשות כוודאי היכי דבעינן לומר שנתחדש מעשה המקלקל כגון הכא דמיירי שנשחטו הסימנים כדינם בצואר רק שאירע מעשה, המקלקל חלדה או דרסה בהא לא מהני חזקה להחשיב כוודאי כנ"ל:
בא"ד אמאי לקי משום נבלה. דברים אלו לא נתבררו לי דבשלמא על מה דמתיר לשחוט אחריהם שייך להקשות דליחוש למיעוט אבל לפטרו ממלקות הוא דבר הקשה דפשיטא דמודה ר"מ דאיסור שהוא אסור מכח רוב אסור מדאורייתא ולוקין ורק מיחוש הוא דחייש למיעוט ולא להקל והרי אמרו לעיל פרק ראשון דהיכי דלא אפשר לא חייש ר"מ למיעוט א"כ פשיטא דהוי איסור גמור מי שאוכל איסור מכח רוב ולוקה אם התרו בו דמחמת רוב יכולין להתרות שפיר. והנה רש"י ז"ל פי' דלכך אינו לוקה בשוחט אחריהם דהוי התראת ספק והוא תמוה דמה ענין התראת ספק לכאן כיון דבאמת ספק הוא ואולי כוונתו לומר דאי ספגוהו ארבעים לוקה המלקה משום לא יוסיף ולא אמרינן שמא הי' מחויב מלקות דאפי' היתה השחיטה כהוגן מ"מ אינו מחויב מלקות מכח התראת ספק או אפי' באו אח"כ אחרים ואמרו שראו ששחטו יפה מ"מ אינו לוקה ועמ"ש לקמן ע"ב:
בד"ה רוב תינוקות מטפחין פי' בקונ' וכו' אבל בעיסה וודאי נגע שהרי העיסה בידו. באמת דברי רש"י ז"ל תמוהין מאוד דהוי לי' לומר תינוק שנגע בעיסה אבל נראה לי דבלא"ה יש להבין לפירש"י אי לר"מ התינוק ג"כ טהור ליפלוגי בתינוק גרידא אי סתם תינוק טהור או טמא וע"כ דבתינוק ליכא חזקת טהרה כלל רק העיסה והשתא אי התינוק נגע וודאי בעיסה היכי שייך לומר דהתינוק יהא טמא והעיסה טהור והוי תרתי דסתרי ממש כיון שנגע וודאי אי הוא טמא ע"כ העיסה טמאה. לכן נראה דמה שכתב רש"י שאנו רואין שנגע בה היינו לרבנן הוי האי סברא כוודאי כיון שבצק בידו בוודאי נגע בה ונטל מן העיסה ולא אמרינן אדם טהור נתן לו כי אם הי' אדם טהור רוצה להציל מנגיעת התינוק לא הוי שביק לו והולך דאכתי הי' לו לחוש שיטפח בעיסה כיון שנשאר שם וע"כ דבאמת נטל התינוק אמנם לר"מ מחמת מיעוט של התינוק וחזקת טהרה של עיסה תולין אפי' בדרך רחוק משא"כ לולא מיעוט שאין מטפחין הוי הך סברא דאדם טהור נתן לו מיעוטא דמיעוטא אבל בצירוף מיעוט של אין מטפחין וחזקת טהרה תולין בדרך רחוק כנ"ל גם מה שהביאו ראי' משושנים יש לדחות דהתם כל שאדם טהור נתן לו שוב אין לחוש דנגע במקום טומאה אבל כאן נהי דאדם טהור נתן לו אכתי יש לחוש דנגע בעיסה וכ"ש כאן דרוב תינוקות מטפחין בעיסה תדע דהא ע"כ צריך לחלק כך דהא בהך דשושנים מודי רבנן והכא פליגי גם מה שדקדקו לר"ת ובצק בידו נראה לי דרבותא קאמר לרבנן ג"כ דס"ד כיון דתולין באדם טהור שוב אין לחוש לרוב מטפחים בעיסה דכל שיש מאותו דבר בידו שוב אינו מטפח עוד קמש"ל דמ"מ טמא חדא דלא תלינן בטהור ועוד דמ"מ נגע דאכתי מטפח כנ"ל. ומה שכתבו אי נמי אף דבאמת מיירי בטומאת מת ואי משום דקתני טהור משמע דטהור לגמרי במשנה עצמה קשה למה מיירי דוקא בתינוק שהי' טהור. ונראה לי שיש לומר דלא מוקמינן בחזקת טהרה רק אי טהור לגמרי אבל כל שהוא טמא. עכ"פ שוב לא מהני חזקת טהרה מטומאת מת לכך כתבו אי נמי בתינוק טהור כנ"ל: