תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פה:
בגמרא תהני לי' שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה יש לתמוה כיון דאתה מתירו בשחיטת אמו א"כ ממילא אסור משום טריפה כאמו תדע דלעיל פרק בהמה המקשה (דע"ד) קאמר ר' אמי דשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר והיינו דלדברי המתיר אסור משום טריפה כאמו ואפילו שחיטה לא מהניא לי' ולר"מ דאוסר ומצריך שחיטה לב"פ בפני עצמו ואינו בכלל אמו ממילא מותר בשחיטת עצמו אפילו אמו טריפה ורבא פליג עליו התם דד' סימנים אכשר בי' רחמנא אבל על כל פנים אי בשחיטת אמו שרית לי' אסור משום טריפה כאמו דהא מילתא דפשיטא דטריפה אינה ניתרת ע"י שחיטה באכילה אפי' לר"מ וא"כ היכי ס"ד דב"פ יהא מותר בשחיטת אמו כשהיא טריפה. ונראה לי דהא דפליגי ר"מ ורבנן בב"פ דלר"מ טעון שחיטה ולרבנן אינו טעון שחיטה אין הכוונה דלרבנן חשיב כאחד מאברי' ולר"מ בפני עצמו קאי רק דלכ"ע כל שהוא בן ט' חי הוי ברי' בפני עצמו רק רבנן ס"ל דמ"מ מותר בשחיטת אמו מכח קרא כל בבהמה תאכלו אפילו נמצא בה ברי' שלימה בפני עצמה מותר הוא בשחיטת אמו ור"מ ס"ל דוקא בן ח' או בן ט' מת שאינו ברי' בפני עצמו ניתר כאחד מאיברי' אבל בן ט' חי שהוא ברי' בפני עצמו אינו ניתר בשחיטת האם והשתא שפיר ס"ד הכא כיון דשחיטה שאינה ראוי' הוי שחיטה לכל מילי לענין או"ב ושאר דברים א"כ הוי נמי שחיטה לענין הולד וכיון שהוא ברי' בפני עצמו ואינו טריפה מהניא לי' שחיטת אמו כאילו נשחט הוא ואף דלעצמה אין השחיטה מתרת באכילה הא לאו מכח השחיטה היא רק מכח טריפתה א"כ מתרת שפיר הולד אפי' באכילה כיון שהולד אינו טריפה והוא ברי' בפני עצמו קמש"ל דשחיטה שאינה ראוי' אינה מתרת באכילה וכיון דס"ס לא הי' בכאן שחיטה ראוי' אי אפשר שיבוא על ידי שחיטה זו היתר אכילה אף דלענין או"ב ושאר דברים הוי שחיטה אבל להתיר באכילה לא. ואף דלעיל (דף ע"ה ע"א) ברש"י בד"ה לדברי המתיר כתב וז"ל לדברי המתיר בלא שחיטה בשל כשרה אוסר בשל טריפה דשחיטה דידי' לא מהניא בי' ובשחיטת הטריפה לא משתרי שהרי הוא כאחד מאיברי' משמע דלרבנן דמתירין ב"פ בלח שחיטה היינו מטעם דהוי כאחד מאיברי' א"כ יקשה לכאורה היכי ס"ד הכא להתיר ב"פ בשחיטת טריפה דהוי כאחד מאיברי' ואין טריפה ניתרת בשחיטה. וצ"ל דע"כ לא פירש"י כן רק לר' אמי דסובר לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר והיינו מהאי טעמא דסובר דפלוגתייהו דרבנן ור"מ דלרבנן אפי' בן ט' חי כל שלא נולד הוי כאחד מאיברי' ולר"מ הוי ברי' בפני עצמו אבל הך סוגי' דהכא לרבא דמסיק התם ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ממילא ע"כ אפי' לרבנן ברי' הוא בפני עצמו ואינו כאחד מאיברי' כלל רק גזה"כ כל בבהמה תאכלו שיהא ניתר בשחיטת האם ולא נכתב דבר זה רק להקל שלא להצריכו שחיטה ולא להחמיר כשאמו טריפה ואז מותר בסימני עצמו א"כ שפיר ס"ד הכא שאינו טעון שחיטה כלל כיון דבפני עצמו הוא ואינו טריפה מהניא לי' שחיטת אמו להתיר הולד בלא שחיטה קמש"ל שאין שחיטת טריפה מועלת לאכילה כלל אף דהוי שחיטה לאו"ב וכפי מסקנא דהכא קאמר רבא התם ד' סימנין אכשר בי' רחמנא אבל לס"ד דהכא הי' מותר לרבא בלא שחיטה כלל דכיון דשחיטת טריפה הוי שחיטה לענין או"ב מהניא לולד לענין אכילה והכא קמש"ל דלאכילה לא ובעי שחיטה וברור דלזה נתכוין רש"י ז"ל במה שפי' בד"ה קמש"ל וז"ל דאינה מתירתו ובעי למשחטי' ושחיטת עצמו מתירתו כדקיי"ל דארבעה סימנין אכשר בי' רחמנא בבן תשעה חי ולכאורה לא נתבאר מה ביקש בכל דבריו בזה ולהנ"ל נתכוין לומר דע"כ הך סוגי' לרבא קאי דסובר בשוחט טריפה ב"פ שבה ניתר בשחיטת עצמו לזה ס"ד דלא בעי שחיטה קמש"ל דבעי שחיטה אבל בשחיט' מותר עכ"פ אבל לר' אמי דסובר דלא מהניא לי' שחיטה לא שייך לומר הכא דס"ד שיהא מותר בלא שחיטה קמ"ל דאסור לגמרי דהא ליתא דאי לא יהא צריך שחיטה פשיטא דאסור משום טריפה כאמו כאחד מאיברי' דלדידי' טעמייהו דרבנן דהוי כאחד מאיברי' וכן משמע באמת בלשון הגמרא לא ליבעי שחיטה אלמא דלרבא קאי דעכ"פ בשחיטה וודאי מישתרי וכן בד"ה בן ט' חי פירש"י דלאו ירך אמו הוא כ"ה ולענין שחיטה מישתרי בשחיטת האם והיינו ממש כנ"ל:
ומ"מ נ' לי שאין דברי רש"י ז"ל מוכרחין בכל זה דשפיר יש לומר דר' אמי נמי מודה דאפילו לרבנן הוי ברי' בפני עצמו ולא אחד מאיברי' רק טעמו של ר' אמי דלית לי' ד' סימנין אכשר בי' רחמנא רק שנטלו סימני עצמו לגמרי כל שנמצא בתוכה ואין לו רק סימני אמו ובין להחמיר בין להקל אמרה תורה שאין לולד רק סימני אמו ורבא סובר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ולהקל עליו נתנו לו סימני אמו אבל לא להחמיר עליו והא דקאמר הכא לא ליבעי שחיטה דמשמע דאליבא דרבא קאי היינו משום דהלכה כרבא נקט לה אליבי' וה"ה לר' אמי נמי שייך הא מילתא ועמ"ש בגמרא בד"ה פשיטא ובתוס' בד"ה אימא:
שם פשיטא דאמר ר"י אמר רב וכו'. יש לדקדק דהוי לי' לומר נמי בבן ט' חי שאמו טריפה דס"ד כיון דשחיטה שאינה ראוי' לא הוי שחיטה לדבר אחר כלל רק לעצמה מטהרת מידי נבלה ס"ד דלולד לא הוי שחיטה כלל ואפילו מידי נבלה לא נטהר ואי מת בלא שחיטה מטמא כנבלה קמש"ל דמודה דמטהרת אפילו הולד מידי נבלה והוי ממש דומיא דר"מ דקמש"ל דאינה מכשרת הולד לאכילה בלא שחיטת עצמו כן קמש"ל לר"ש דנטהר הולד מידי נבלה עכ"פ:
ונראה לי דמזה ראי' דהא דאמר לעיל ד' סימנים אכשר בי' רחמנא אין הכוונה דהברירה בידו רק כך הכוונה שיש כאן סימני אמו וסימני עצמו וכשאמו כשרה יש לו סימני אמו ואין לו סימני עצמו כלל ומהאי טעמא אי אפשר לטהר אבר היוצא ע"י שחיטת עצמו דכל שיש סימני אמו אין לו סימני עצמו כלל רק כשאמו טרפה אין לו סימני אמו כלל רק סימני עצמו והוי בפני עצמו ממש ואי מת באמת מטמא כנבלה דלא שייך לומר דהוי כשחוט לענין נבלה ע"י אמו והדר שחיט לי' לדידי' לענין טריפה בלבד ולכך לא מצי למימר דקמש"ל דמטהר הולד מידי נבלה דבאמת אינו מטהר הולד כלל מידי נבלה דאין לו סימני אמו כלל רק סימני עצמו. ואף דנראה לעיל מדברי התוס' (דף ע"ה ע"א) בד"ה לדברי המתיר שהקשו מהא דתנן קרעה ומצא בה בן ט' חי דמותר בשחיטה ותירצו דהתם לא הי' שחיטה לאם כלל אבל טרפה הוי כנשחט חציו משמע בהדיא דמטהרת הולד מידי נבלה. נראה לי דהיינו דוקא לר' אמי דלית לי' ד' סימנין אכשר בי' רחמנא. באמת ס"ל דאפי' בטריפה מועילין סימני אמו ובהכרח להוציאו מידי נבלה לכך ממילא שוב לא מהניא לי' שחיטה אבל לרבא דס"ל ד' סימנין אכשר בי' רחמנא אין סימני אמו מועילין כלל כל שאמו טרפה כמ"ש לעיל דסובר רבא דלא נתנו סימני אמו להחמיר רק להקל וכשהן להחמיר אין משתמשין בהם כלל:
תדע דאי ס"ד דלכ"ע באמת מטהר הולד מידי נבלה א"כ מה זה שהשיב רבא ד' סימני' אכשר בי' רחמנא הא ממתניתין עצמה מוכח דיש לולד סי' עצמו ג"כ דהא קתני קרעה טעין הולד שחיטה ועיקר טעמו של ר' אמי דטריפה הוי כחציו שחוט כיון שכבר נשחט במקצת ע"י אמו ליטהר מידי נבלה והוי כמו ב"פ הבא על בהמה מעליותא והוליד דאין לו תקנה א"כ ע"ז לא השיב רבא כלום דמה בכך דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ה"מ בנתנבלה האם כגון שקרעה אבל בנשחטה האם כבר נשחט הולד לענין נבלה. וע"כ דעיקר חידושו של רבא דד' סימנים אכשר בי' רחמנא או של אמו או של עצמו וכל שאמו טרפה אכשר בי' סימנים דידי' ואי אמו כשרה אכשר בי' סימני אמו ועיקר דברי רבא דאפילו יש כאן סימני אמו כל שאין מועילין לו להתירו באכילה אין מועילין לו כלל ויש לו סימני עצמו אבל לר' אמי לעולם אין כאן ד' כי אם אמו כשרה אין כאן רק סימני אמו ואי קרעה אין כאן רק סימני הולד ואי נטרפה אמו ג"כ אין כאן רק סימני אמו לטהר הכל מידי נבלה ומחדש רבא שיש כאן ד' סימנים שני סימנים לאמו לטהר מידי נבלה ושני סימנים לולד לטהרו לגמרי אפילו לאכילה אבל לכ"ע אין משתמשין בולד עצמו בד' סימנים סימני אמו שאם ימות לא יטמא וסימני עצמו להתיר באכילה דכיון דכבר נשחט חציו לענין לטהרו מידי נבלה שוב אי אפשר לשחטו להתירו באכילה כנ"ל ועמ"ש לעיל בזה:
שם סד"א הואיל ואמר ר"ש מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל אימא מידי נבלה נמי לא מיטהרה קמש"ל. לא נתבאר לי דברים הללו דס"ס הא חזינן דשחיטת טרפה מטהרת עצמה מידי נבלה והיכי נימא דאינה מטהרת דהא כל מה שהיא אינה ראוי' מכח טריפה היא והרי טריפה מטהרת מידי נבלה ונראה לי פשוט דכך הכוונה דס"ד כיון דמודה ר"ש בשחוטי חוץ ובחולין בעזרה אף דאינה ראוי' הוי שחיטה דכך גזה"כ א"כ ס"ד דממילא אפילו אינה ראוי' ג"כ מצד אחר הוי שחיטה כגון שוחט בחוץ לע"ז א"כ הכא נמי כיון דחולין שנשחטו בעזרה הוי אינה ראוי' ומ"מ חייבה תורה ה"ה אם היא טריפה ג"כ ולמה מתיר בהנאה ולזה ס"ד דה"מ דשחיטת טריפה מטהרת מידי נבלה היכי דלולא מה שהיא טריפה היתה מותרת באכילה אז טריפה מטהרת מידי נבלה אבל היכי דאפילו היתה כשרה היתה אסורה באכילה אז אין שחיטת טריפה מטהרת כלל מידי נבלה קמשמע לן דטעמו של ר"ש דאף דגזירת הכתוב דחולין שנשחטו בעזרה אף דאינה ראוי' הוי שחיטה אבל אי אינה ראוי' מצד אחר אף דבלא"ה אינה ראוי' מצד עצמה מ"מ בזה לאו שחיטה היא ומותר בהנאה וה"ה שוחט לע"ז בחוץ אינו חייב משום שחוטי חוץ לר"ש דדוקא מצד שחוטי חוץ מה שאינה ראוי' הוי גזה"כ ולא אי אינה ראוי' מצד אחר חוץ מזה אבל מודה דשחיטה שאינה ראוי' מטהרת מידי נבלה אפילו אינה ראוי' מכמה צדדים כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה ס"ד:
שם וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. יש לדקדק דהוי לי' לאתמוהי הכי לעיל פרק או"ב דקאמר ר' אושעי' דהא דקתני במתניתין שם חולין בפנים הוי דלא כר"ש דקמא מיקטל קטלי' יהוי לי' לתמוה וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ונראה ל דלעיל לא קשיא דדוקא כאן דמצות כסוי וכן חולין בעזרה הוי על אותה השחיטה עצמה שאסרו אותה רבנן באכילה הילכך לא שייך לומר דרבנן ידחו דאורייתא כיון דמדאורייתא אסור לשחוט בלי שיכסה דהוי בר אכילה וכן השוחט טריפה חולין בעזרה דמתיר ר"ש בהנאה אי חולין בעזרה מותר דאורייתא רק רבנן אסרו מה נפקא מינה אכילה או הנאה כמו שפירש"י אבל בהך דאו"ב דבקמא ליכא איסורא דאו"ב כלל ולא דחי רבנן באיסורם שום איסור דאורייתא וממילא בתרא מותר לשחוט אחריו דקמא הוי אינה ראוי' אבל אי בתרא בלבד הוי חולין בעזרה בוודאי לא שייך שיתירו רבנן באותה השחיטה עצמה איסור דאורייתא ובהכי ניחא דקאמר לעיל קמא מיקטל קטלי' וכתב רש"י ז"ל דלאו דוקא ולהנ"ל דוקא הוא דלא נחית התם אי חולין בעזרה מדרבנן או דאורייתא רק בכל אופן דלא כר"ש מכח קמא ודו"ק:
אמנם בעיקר מילתא דר"פ יש לדקדק והנה רש"י ז"ל פירש דאי דרבנן מה לי ראוי' מה לי אינה ראוי' הא אתי לאיתהני' מקדשי פסולים ואני תמה כיון דמהך ברייתא דמתיר ר"ש בהנאה דייק ר"פ דסבר ר"ש חולין בעזרה דאורייתא מאי קשיא לי' הך הוכחה מהך ברייתא מהך הוכחה דמשנה דתמורה עד שלא הספיק לו עד שהשיב לו אין והתנן ועמ"ש בתוס' דגם דבריהם צ"ע לפע"ד:
לכן נראה לי דהכוונה כך דוודאי אין לחוש שיבואו ליהנות מקדשים פסולין דזה ידוע שאין הפרש בקדשים בין אכילה להנאה ואי הם כשרים מותרין באכילה והנאה ואי הם פסולים אסורים באכילה אסורים בהנאה ולפי זה יש מקום לפרש הברייתא בפשיטות דלכך מתיר ר"ש בהנאה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא רק רבנן אסרו שיחשבו דמותר לאכול קדשים כשרים בחוץ דיראו שאוכל או נהנה מחולין שנשחטו בעזרה ויחשבו כיון שנשחטו בעזרה קדשים הן ומותר לאכול וליהנות מקדשים כשרים בחוץ וכן מפורש בסמוך דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ לזה אסרו רבנן החולין באכילה והנאה אבל אי שחט טריפה בעזרה דבלא"ה אסורין באכילה ואי קדשים הן הוי קדשים שנפסלו ושוב לא חיישינן לאסור בהנאה דלא חיישינן שיהנו מקדשים פסולים כיון דוודאי נפסלו עכ"פ וידעו בהכרח דהאי חולין הוא ולא קדשים דקדשים ידוע שאסורין בהנאה וכ"ש באכילה כל שהם פסולים ולפי זה ממילא לא הי' מהצורך לרחב"א לחדש דלא לכל אמר ר"ש שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דמודה דמטהרת מידי נבלה דפשיטא ואי משום דמתיר בהנאה הוא משום דסובר חולין בעזרה דרבנן דגזרו דיחשבו דקדשים הן ומותר לאכול ולהנות מהן בחוץ אבל בטרפה לא שייך זה דקדשים פסולים יודעין הכל דאסור בהנאה ואהא מתמה ר"פ כיון דקאמר לא לכל אמר ר"ש וכו' והיינו מכח הך ברייתא דמתיר בהנאה ש"מ דסובר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא הן אליבא דר"ש ומתמה מנא לי' הא ומשני אין והתנן כנ"ל ועיין מה שכתבתי בתוס' בזה:
שם היינו דגזרינן חי' אטו בהמה פירש"י ז"ל אטו סיפא נקט האי לישנא וה"ק אפי' לא כתיב בדין הוא דנגזור. ודבריו צ"ע דהא איצטריך לומר גזירה מכח שריפה דהא וכן חי' קתני דחי' נמי תשרף וע"כ גזירה דבהמה היא ואדרבא היכי איכא למימר דהכוונה אפי' לא כתיב בדין הוא שניגזור והיינו כיון דבהמה דאורייתא גזרינן חי' אטו בהמה אבל למה היא בשריפה הא בהמה גופה גזירה אטו קדשים וחי' נגזור אטו בהמה בשלמא אי תרווייהו אסורין מדאורייתא לא הוי גזירה לגזירה רק שלא תחלוק בחולין שנשחטו בעזרה כדאיתא כה"ג ריש גיטין שלא תחלוק בשליחות דיכול אף דגזירה לא גזרינן התם במילתא דלא שכיח אבל שלא תחלוק אמרינן עיי"ש וכן פירש"י עצמו פרק האיש מקדש שם אבל אי לא הוי כתיב חי' הוי גזירה לגזירה ממש לענין שריפה עכ"פ. לכן ברור דכך באמת הכוונה אי דאורייתא א"כ תרווייהו אסורין באכילה מדאורייתא שפיר גזרינן חי' אטו בהמה אפי' לענין שריפה ולא הוי גזירה לגזירה שלא תחלוק בחולין שנשחטו בעזרה אבל אי הכל דרבנן אפי' באכילה תהא חי' מותרת דבהמה עצמה גזירה משום אכילת קדשים בחוץ נגזור חי' אטו בהמה וזה ברור. ועמ"ש בתוס' בד"ה היינו:
בתוספות בד"ה אימא. דוקא נקט בן ט' חי וכו' דהוי ירך אמו וכו'. איכא למידק לפי דעת הרא"ש לעיל פרק בהמה המקשה דר"מ מתיר בן ט' מת אפי' הי' חי בעת שנשחטה אמו ואח"כ מת כששהו לפתוח בטן הבהמה. א"כ לר"מ נמי משכחת לה בבן ט' חי שנשחטה אמו ואח"כ נמצא בתוכה מת דס"ד דאפי' אמו טריפה כבר הותר בשחיטת אמו כשהי' חי והאי וודאי לאו ירך אמו הוא כיון שכבר הי' בן ט' חי דאפילו לרבנן לאו ירך אמו הוא דהא ס"ד הכא שיהא מותר בשחיטת האם אף דאמו טריפה וכ"ש לר"מ ופשיטא דבשביל שמת לא חזר להיות ירך אמו ושפיר ס"ד כיון דנשחט ע"י אמו כשהי' חי כבר הותר כיון שהוא לא הי' טריפה ולא איכפת לן מה שמת אח"כ קמש"ל דמ"מ כיון דאמו טריפה אין שחיטה שאינה ראוי' מתרת באכילה. ונראה לי דטעמא דר"מ לשיטת הרא"ש הנ"ל דמה שהתירה התורה ב"פ לאו משום דהוי כאילו נשחט הולד בעצמו ע"י סימני אמו רק גזה"כ הוא כל הנמצא בבהמה הוי כמוה ואזלינן בתר שעת מציאותו דכל שאינו ברי' בפני עצמו בשעת מציאותו הותר מכל בבהמה וכל שנמצא חי לאויר שהוא ברי' בפני עצמו בשעת מציאותו שוב אינו בכלל הבהמה ויש לו סימנים לעצמו ואינו ניתר רק בשחיטה שלו אבל אי נמצא מת אין זה בפני עצמו כיון שלא ראה האויר בחיים אז הותר מכח כל בבהמה להיות כמוה וממילא כשאמו טריפה לא התירה תורה הנמצא בה כיון דהיא עצמה אסורה הילכך אי חי מותר בשחיטת עצמו ואי מת אסור כיון דאמו אסורה ורבנן ס"ל דהוי כאילו נשחט הולד ואפילו נמצא בה ברי' חי הוי כאילו נשחט בעצמו ע"י סימני אמו הילכך שפיר קס"ד דאפילו אמו טריפה מותר הולד בלי שחיטה כיון דהוא אינו טריפה וברי' הוא בפני עצמו והוי כאילו נשחט הוא בעצמו קמש"ל דאין שחיטת טריפה מועיל לאכילה כלל אפילו לולד. ולפי זה מה שהחליטו התוס' דוקא בן ט' חי לדברי הרא"ש הנ"ל בוודאי בבן ח' או בן ט' מת לא מצי מיירי אבל היינו שהי' מת בשעת שחיטה אבל אם בשעת שחיטה הי' בן ט' חי ואח"כ נמצא בתוכה מת בהא שפיר הוי ס"ד לרבנן שיהא מותר מכח שחיטת אמו הטריפה שנשחט אז גם הולד וכיון שהי' חי ובן ט' לא הוי ירך אמו ומותר אפילו מת קמש"ל שאין שחיטת טריפה מתרת באכילה אפילו הולד כיון דהיא שחיטה שאינה ראוי' וצ"ל דאה"נ דעיקר הכוונה שהי' בן ט' חי בשעת שחיטה ומה צורך לו להמציא שהי' ידוע מעיקר שהי' חי בתוכה דמסתמא אין זה ידוע לכך נקט ומצא בה בן ט' חי אבל אי בכה"ג הוי מצי למינקט אפילו לר"מ בוודאי הוי נקט לה שלא נצטרך לומר דרבי סבר לה כר"מ בהא וכרבנן בהא כיון דלר"מ עצמו הוי רבותא כשנודע שהי' חי בעת שחיטה וע"כ כמו שכתבתי דלר"מ אפילו בכה"ג לא הוי רבותא כלל. ולפי זה יש להסתפק לר"מ אי נמצא בתוכה בן ט' מת שהי' חי בשהי' בן ט' כיון שאין התירו רק מחמת כל בבהמה תאכלו וכיון דאמו מותרת כל הנמצא בה מותר לא דחשיב כאילו נשחט ע"י סי' אמו א"כ הרי לא שמענו רק כל בבהמה תאכלו דהוי כמוה אבל לא כשהיא טריפה אף שהיא נטהרת מידי נבלה לא שמענו שיהא הולד טהור מידי נבלה כשנמצא בה ואפשר לומר דמ"מ כיון ששמענו דעשה הכתוב כל הנמצא בבהמה שלא ראה האויר הוי כמוה ממילא לענין טומאה ג"כ הוי כמוה:
בא"ד וא"ת והיכי ס"ד וכו' הא בכסוי הדם וכו'. דבריהם תמוהים לכאורה דהא מפורש לעיל דטעמא דסבר רבי כר"ש משום דאשר יאכל כתיב ולכ"ע טריפה אסורה באכילה ולא ניחא לי' לאוקמא לעוף טמא כדאמר לעיל עוף טמא מ"ט דאסור באכילה טריפה נמי אסור באכילה אבל בעלמא שפיר סבר לה כר"מ לגמרי. וביותר תימא דפתחו בקושיתם והיכי ס"ד דמשמע דזה תלוי בדין הכסוי דמאחר שסובר דפטור מכסוי אי אפשר שיסבור דמתרת בן ט' חי הנמצא בה באכילה ומלבד שזה תמוה דמאי אולמא הך דכסוי מהך דמחייב באו"ב ובהא סובר כך ובהא כך א"כ פשיטא שיש הוי אמינא עכ"פ לומר דסובר בהא כר"מ. אבל בלא"ה אי יש הכרח מכסוי מה יתן ומה יוסיף במה דסובר בדו"ה כר"מ מ"מ כיון דסובר בכסוי כר"ש ע"כ לא סבר כר"מ לענין טריפה ואי אין הדבר מוכרח בלא"ה לא שייך להקשות והיכי ס"ד וצ"ע לכאורה להבין דבריהם בזה:
ומה שנראה לי בכוונת התוס' דכוונתם להקשות דמכסוי הדם יש הכרח דע"כ רק לענין או"ב סבר כר"מ דניחא לי' ללמוד הגז"ש שחיטה משחיטה ולא מטביחה ואף דהוי חולין מקדשים משום דאו"ב בקדשים ג"כ נוהג כדאמר אבל לשאר מילי לא הוי שחיטה והא דאיצטרך אשר יאכל גבי כסוי משום דאי לא"ה הוי ילפינן שפיכה משפיכה דאל"כ אלא דרבי סבר בכל מילי כר"מ א"כ היכי סתם בכסוי הדם כר"ש הא ע"כ סבר נמי כר"מ בכסוי הדם גופה כששחט חי' ומצא בה בן פקועה בן ט' חי דלר"מ דסובר דהוי שחיטה לאו"ב הוי שחיטה ג"כ להתיר הולד באכילה ורבי סבר לי' כוותי' בהא ג"כ דולד טריפה מותר בשחיטת אמו א"כ שפיר קרינן בי' לענין כסוי הדם אשר יאכל דהא שחיטה זו מתרת באכילה ואפילו דם אמו צריך לכסות דהוי ממש ציד חי' אשר יאכל נהי דר"ש פליג בהא דלדידי' לא הוי אשר יאכל דשחיטת טריפה לדידי' אינה מתרת באכילה כלל את הולד אבל רבי דסבר כר"מ דטרפה מתרת בשחיטתה את הולד באכילה ממילא אי חי' היא אותה הטרפה חייב בכסוי ומדלא זכר רבי בכסוי הדם רק וחכמים פוטרין להורות דבכסוי סובר כר"ש ש"מ דרק באו"ב סבר כר"מ לא לענין להתיר ולדה לאכילה ואהא תירצו התוס' דלכל מילי סובר רבי כר"מ דשמה שחיטה אפילו חוץ מה שנוגע לענין או"ב כמו שמצינו גבי דו"ה א"כ ע"כ דכל ששמענו באו"ב דשמה שחיטה ממילא לכל מילי כך הדין א"כ אי הי' סובר ר"מ דהוי שחיטה להתיר ולד באכילה א"כ ע"כ גם רבי סובר כך ולא הוצרך להזכיר גבי כסוי בשוחט טריפה ונמצא בה בן ט' חי דפשיטא דחייב כיון דסובר באו"ב דהוי שחיטה הרי אשר יאכל הוא ואי משום דלא נטעה דרק באו"ב סובר כן דהוי שחיטה משחיטה וקדשים מקדשים דהא חזינן גבי דו"ה סובר כך וע"כ דכל שנלמד פעם אחת דהוי שחיטה הוי לכל מילי שחיטה א"כ ה"ה לכסוי כל היכי דהוי אשר יאכל וזה ברור:
בד"ה פשיטא. והא דלא מייתי וכו' בן ח' חי יוכיח. ביאור דבריהם דהקושיא אינו לרבי רק לר"ש בעצמו והשתא אף דמפורש במשנה שם דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבלה לרבנן דר"מ מ"מ דהנך רבנן ס"ל שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אבל לר"ש יש לומר דאינה מטהרת מידי נבלה רק דקשיא להו דשם מוכח בהכרח כן ואהא כתבו דיש לומר בן ח' חי יוכיח. מיהו נראה לי לפרש דמה שזכרו בכאן הך דר"י אמר רב היינו להשמר מענין אחר דהי' מקום לומר דמטהר אבר היוצא מידי נבלה דס"ד דוקא שחיטת כשרה מטהרת לאבר היוצא מידי נבלה אבל שחיטת טריפה לא קמש"ל ולכך מייתי הך דר"י אמר רב דמדידי' מוכח דבאמת אין שחיטת טרפה מטהרת לאבר היוצא והיינו מדקאמר מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה משמע דבהמה עצמה מתחלקת מקצתה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה והיינו אבר היוצא דטרפה מטהרת העובר מידי נבלה ואבר היוצא אינה מטהרת א"כ האבר מטמא וכל העובר אינו מטמא:
בד"ה סד"א. לא מצי למינקט שוחט טריפה והוא או"ב וכו' דכיון דפטור הוא לאו שחיטה היא כלל וכו' לענין גופה וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דהיכי אפשר לומר בשוחט טריפה או"ב דהא או"ב שחיטה גמורה היא דהא מותר באכילה ואין כאן חסרון בשחיטה זו רק מה שהיא טרפה והרי טרפה מטהרת עצמה מידי נבלה ואם כוונתם דס"ד אי מטהרת מידי נבלה ראוי הוא שיתחייב משום או"ב א"כ הא גופה קשיא כיון דעלמא מטהרת מידי נבלה למה יפטר משום או"ב ואי משום דכאן אינה מטהרת הא רק אי פטור הוא אינה מטהרת ועל זה אנו דנין למה יפטר ועוד וכי בשביל שפטור לא תטהר מה ענין זה לזה ואי משום כיון דפטור מכח שחיטה שאינה ראוי' ממילא אינה מטהרת הא ליתא דהא או"ב עצמו שחיטה ראוי' היא רק מכח טריפה הוי אינה ראוי' ולמה לא תטהר והוא תמוה מאוד לפע"ד גם תירוצם תמוה על דרך הנ"ל ודו"ק:
אבל לדעתי הדבר ברור דעיקר הכוונה דס"ד דשחיטת טרפה מה שמטהרת הוא דוקא אי לולא טריפותה היתה ראוי' באכילה ואין כאן איסור רק משום טריפה בלבד בהא אמרה תורה שתטהר מידי נבלה עכ"פ אבל אי לולא הטריפות אין השחיטה מתרת באכילה אז אין שחיטתה מטהרת מידי נבלה רק מחולין שנשחטו בעזרה גרידא דהוי שחיטה ואסורה באכילה והנאה לא הי' יכול להביא דהא אפי' לר"ש גזה"כ דהוי שחיטה כמו שחוטי חוץ ואי היתה נבלה אינו חייב וכן חולין בעזרה אם נתנבלה מותרת בהנאה וכיון דאסר קרא ש"מ דגזה"כ דהוי שחיטה רק אי שחט טרפה חולין בעזרה ס"ד כיון דר"ש מתיר בהנאה ש"מ כיון דחוץ חולין בעזרה הוי טריפה ליכא גזה"כ ולא הוי שחיטה כלל מכח טריפה וטריפה אינה מטהרת היכי דבלעדי טריפותה אסורה קמש"ל דאפי' טריפה חולין בעזרה לא הוי נבלה ומ"מ מתיר ר"ש בהנאה דאף דשחיטת טריפה מטהרת מידי נבלה לעולם אפי' אינה ראוי' חוץ טריפה מ"מ לא מיקרי שחיטה רק לטהר מידי נבלה ולא לאסור הנשחט מכח חולין בעזרה דל אסרה תורה בהנאה רק שחיטה מה דלולא בעזרה היתה מותרת באכילה והיינו דלא מייתי מטרפה והיא או"ב כיון דבלעדי הטריפה מותרת באכילה פשיטא דמצד טריפה טהור מידי נבלה וכבר כתבתי מזה בגמרא:
בד"ה אין והתנן משנה היא וכו' וממתני' דהכא וכו' לא מייתי וכו' הו"מ למידק וכו' לכך לא מייתי וכו' דבריה' צריכין ביאור ויש לדקדק הרבה חדא כיון שהקשו בתר הכי דמאי מתמה ומאי קשה לו ותירצו דהך מתניתין קשיא לי' דקתני וכן חי' א"כ בלא"ה ניחא הכל דע"כ צריך לאתויי הך משנה להוכיח דמהתם מוכח להיפוך ואם כוונתם להקשות על המקשה וסבר ר"ש וכו' דהוי לי' להקשות אהך משנה דהכא וסבר ר"ש וכו' דא"כ הוי להו להעמיד עצמם על השואל וסבר ר"ש לא על התרצן אין והתנן דהוא מוכרח להביא הך משנה דעיקר הוכחת המקשה מכאן ולהכריח מכאן בהיפוך גם לא נתבאר לי השתנות הלשון לא מייתי ובתר הכי למידק ובתר הכי לא מייתי. גם יש לדקדק באמת למה לא הקשו על המקשה וסבר שהי' לו להקשות על מתניתין דידן או במרובה. גם לא נתבאר מ"ש שמא הכא בעי לאוכיחו תיבת הכא אינו מובן כלל ודוק:
לכן נראה לי דוודאי הא דקאמר ר"פ לאביי וסבר ר"ש הי' מקום לומר דבאמת על הך משנה דידן מדייק שהרי מימרא היא בפני עצמה ואחר דגמר השקלא וטרי' במחלוקת ר"מ ור"ש מייתי הא מילתא דר"פ וקאי באמת על המשנה דחשיב חולין שנשחטו בעזרה במחלוקת ומתמה עלה ר"פ וסבר ר"ש וכו' רק התוס' הכריחו בשלמא אי קאי על הברייתא מייתי אביי ממשנה דהך והתנן משנה היא כמו שהקדימו התוס' אבל אי ר"פ על המשנה קאי א"כ מאי אולמי משנה זו שהביא ממשנה דידן דמוכח בפשיטות טפי וע"כ דידע התרצן דרק על הברייתא השוחט את הטרפה מדקדק ר"פ א"כ הי' לו להביא ממשנה דידן ואהא כתבו דבמתניתין רבי קתני לה ולא ר"ש ומתוך זה קשיא להו כיון דע"כ ר"פ אינו מדקדק ממתניתין רק מברייתא א"כ הי' לו לדקדק זה במרובה שם דהיא מתניתין והוה לי' לתמוה שם וסבר ר"ש וכמו כן קשה על התרצן כיון דר"פ מתמה אברייתא דהי' יכול להביא מתניתין דמרובה ואהא כתבו דבמשנה דמרובה אינו רוצה לדקדק רק כאן לפי דמוכח דגם בהנאה אסור מדאורייתא ומתמה טפי דאפי' בהנאה יסבור ר"ש דאסור מדאורייתא והשתא ניחא נמי מה דהתרצן אינו מביא הך משנה דמרובה משום דשם לא מוכח דאסור בהנאה דאורייתא וזה ששינו לשונם לא מייתי ופעמים למידק דכשנתכוונו על התרצן כתבו לא מייתי וכשנתכוונו על המקשה כתבו למידק ודוק ולפי מה שתירצו במסקנא דתמיהת ר"פ הוא מכח וכן חיו ממילא צריך לתרץ עכ"פ על המקשה שהי' לו לדקדק על משנה דידן או על משנה דמרובה וצריך לומר ג"כ מכח איסור הנאה כנ"ל ביאור דבריהם בזה ועמ"ש בסמוך ליישב כל קושיות התוס'.
בא"ד כדמוכח התם בגמרא. בהג"ה נרשם דע"ב והיינו מדקאמר התם לר"י דסבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מכי שחט פורתא הוי עפרא אידך לאו דמרי' קא טבח ודייק דסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אבל אין זו ראי' דוודאי אי לאו דאורייתא לא הוי עפרא בעלמא והוי שפיר דמרי' ואדרבא להיפוך משמע התם דלמאן דפוטר אפילו אי לאו דאורייתא הוי שחיטה שאינה ראוי' אם לא שנדחוק דמאן דפוטר פליג בהא ג"כ דהוי דאורייתא א"כ אין צריך שיחלקו בשחיטה שאינה ראוי' רק לכ"ע לא שמה שחיטה רק למר הוי דאורייתא ולמר לאו דאורייתא ועכ"פ אין משם ראי' ולדעתי לא נתכוונו התוס"ל רק להך סוגי' בשוחט בשבת אליבא דר"י הסנדלר דאי מעשה שבת דרבנן חייב בדו"ה אפילו לר"ש ופשיטא שאין הפרש בין מעשה שבת לחולין שנשחטו בעזרה:
בא"ד ונראה לר"ת וכו' דקתני וכן חי' וכו' עמהרש"א דבקושיא ס"ד דחל דאורייתא ומדחה לי' דוכן חי' דרבנן. אבל תימה דהיכי דייקינן מוכן חי' דהא הוצרך לומר וכן דחי' בשריפה כמו בהמה דשריפה וודאי דרבנן כמ"ש התוס' גופייהו לקמן גם תמוה מאוד שיכוון ר"פ להקשות ממשנה דתמורה ולא יזכירנה כלל וכבר כתבתי בגמרא דעיקר קושית ר"פ הוא על מה שהוצרך לחדש דמודה ר"ש דמטהר מידי נבלה משום דמתיר בהנאה ס"ד שאינו מטהר מידי נבלה מזה מוכח דאבר אליבא דר"ש דאורייתא דאי דרבנן לא שייך לגזור בהנאה כיון דאסור באכילה בלא"ה משום טריפה עיי"ש ולפי זה לק"מ בלא"ה:
בד"ה היינו דגזרינן חי'. בהאיש מקדש וכו' ואי אפשר לומר כן וכו' מכח חי' תמי' לי דהמעיין בפירש"י התם יראה דהתם נמי מכח חי' דייק אבל בהמה ניחא לי' דהוי בשריפה גזירה אטו קדשים אבל חי' קשיא לי' גם מה שסיימו אבל אי דרבנן אמאי חי' בשריפה מגומגם לפע"ד דעל אכילה נמי קשה כדנקט הכא בהדיא דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ אבל אי דרבנן לא הי' ראוי' לאסור בחי' אכילה וכ"ש שריפה אבל אי דאורייתא ניחא בחי' שריפה שלא תחלוק בחולין שנשחטו בעזרה כמו שפירש"י פרק האיש מקדש שם וכמו שכתבתי בגמרא גם מה שכתבו בחד תירוץ דר"ש פליג על הך ברייתא וסובר חי' דרבנן לא ידעתי מנא להו לבעלי הגמרא כאן דפליג ר"ש ומה צורך יש לנו לומר דפליג בהא ולמה לו לומר דאי דאורייתא חי' מטעם גזירה אסורה וצ"ל דמשמע לי' דפליג מדנקט וכן חי' כמו שכתוב התוספות לעיל אבל אינו מוכרח כלל דנקט וכן מכח שריפה כמש"ל ודו"ק:
בגמרא השוחט וצריך לדם חייב לכסות. הנה אי אפשר לפרש שהוא שוחט לצרכו לאכילה ומ"מ אינו רוצה לכסות לפי שהוא צריך לדם דמקמש"ל כיון דמצות עשה מן התורה שיכסה היכי ס"ד שיעשה מן הדם צרכיו ולא יכסה ומ"ש מכל מצות עשה דפשיטא לן דלא נפטר ממנה מחמת שצריך לעשיית צרכיו וברור דהכוונה דאינו שוחט לצורך אכילה כלל רק לצורך הדם וס"ד דלא קרינן בי' אשר יאכל כיון שאינו שוחט לצורך אכילה כלל קמש"ל כיון דמ"מ מותר באכילה אשר יאכל קרינן בה וכן משמע מדקתני כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו ואי בשוחט לצרכו לאכילה לא שייך עצה לנחור ולעקור וכן מוכח מלשון המחבר בש"ע שכתב השוחט אף על פי שאינו צריך אלא לדם חייב לכסות והיינו כמו שכתבתי ולפי זה צריך לומר דסובר האי תנא שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה דאי שמה שחיטה ושוחט טריפה חייב לכסות מקמש"ל בשוחט וצריך לדם דהא טריפה וודאי אינו שוחט לאכילה ומ"מ חייב כ"ש בשוחט כשרה רק צריך לדם ולפי זה קשה למה קאמר נותרו או עוקרו למה יעשה נבלה דוקא הא אי יטריף אותו ג"כ פטור מלכסות והכא לא שייך לומר כדמשני על הך מ"ד צא נחור דטריפה פשיטא רק אפילו נחירה ס"ד אין שחיטה לעוף מן התורה קמש"ל דיש שחיטה ונחירה לאו שחיטה היא דמ"מ כיון דקאמר תרתי נוחרו או עוקרו הוי לי' לומר טרפו או עקרו והוי שמעינן תרתי ולמה לי' לומר נוחרו או עוקרו ונראה לי דבלא"ה יש להבין דקאמר צא נחור צא טרוף הך צא מאי עבידתי' ומי לא הוי סגי לי' לומר נחור טרוף וצריך לומר משום דשריית הפשתן הי' במקום מיוחד מחוץ לעיר לפי שריחו רע וכן משמע בגיטין פר' כל הגט דקאמר באתרא דתרי כותנא עיי"ש והיינו דקאמר צא נחור דאי ינחור כאן יזוב הדם והוא צריך שיזוב הדם תיכף על מי המשרה אמנם אי יטרפנו הי' יכול לטרפו במקומו וישחוט על המים של המשרה וצריך לומר כיון דאינו שוחט במקומו. חיישינן שמא יבוא בו לידי תקלה קודם שישחטנו במקומו אבל אי יטרוף תיכף סמוך לשחיטה לא חיישינן דתיכף יזרקנו לכלבים וכדומה או ישליך לנהר והיינו דקאמר צא טרוף דשם יטרוף במקום הפשתן ולפי זה הך ברייתא דלא מיירי לענין תולעים בפשתן דוקא רק שצריך לצבע כדמוקמינן לעיל בחי' א"כ שפיר קתני נוחרו או עוקרו אבל לעשות טריפה חיישינן דילמא מימלך ולא ישחטנו תיכף ואתי בי' לידי תקלה כנ"ל ודע דהרמב"ם השמיט הך דינא דשוחט וצריך לדם דחייב לכסות ולא ידעתי למה ואולי כיון שזכר שוחט טריפה דאין מכסין ממילא נשמע דצריך לדם מכסין דאל"כ מה צורך לטריפה כל שלא שחט לצורך אכילה אפילו כשרה פטור כנ"ל: