תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פה.
בגמרא נשים סומכות רשות. פירש"י ז"ל ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרינן מחללת יו"ט היא. ודבריו צ"ע לכאורה דהיכי כתב דמחללת יו"ט היא דהא הטעם משום שמא יעבירנו ארבע אמות בר"ה ואין כאן רק שבות בעלמא גם בנשים כיון שהן רשות נראה דלא שייך כלל שמא יעבירנו וכמו כן מה שפירש דעבודה עובדת בקדשים הוא להיפוך מסוגי' דחגיגה פרק אין דורשין והנה בקושיא ראשונה יתבאר בסמוך וקושיא הב' יתבאר בתוס' בד"ה נשים דג"כ לק"מ עיי"ש:
שם אמר רבינא ולמאי דקאמרי רבנן נמי אית לי' פירכא וכו' במקדש. סוגי' זו צריכה ביאור ויש לתמוה בה הרבה חדא היכי קאמר רבינא להשיב משום שוודאה דוחה במקדש הא כל הטעם שאינו דוחה בגבולין משום שמא יעבירנו ואין זה רק שבות דרבנן ופשיטא שאין שבות במקדש כמו שפירש"י ז"ל בהדיא בר"ה שם אבל בגבולין דחזינן דיש בו משום שבות ואין וודאה דוחה שבת שפיר הי' מהראוי שלא ידחה ספיקו יו"ט בגבולין והוי שפיר תוכיח לק"ו דר"י גם קשה קושית התוס' לעיל בד"ה תקיעת דמה ענין ספק ביו"ט דלא שייך שמא יעבירנו כלל דהא חזינן בוודאי לא גזרו ביו"ט שמא יעבירנו והיינו לפי שיש בו צורך וה"ה ספק ותירוצי התוס' צ"ע כמו שהארכתי בזה לעיל. גם אינו מובן אי בא רבינא לומר תשובה אחרת לא משום דר"י לטעמי' הוי לי' להש"ס להביאו בלשון רבינא אמר לא אמר רבינא גם לא נתבאר הך ור"י לטעמי' מה ענינו למה שקדם והוי לי' להש"ס להקשות ור' יוסי ולתרץ דאזיל לטעמי' וקשה מאוד דהך ור"י לטעמי' ור"י הוא קושיא ולטעמי' הוא תירוץ הש"ס דכל כה"ג הוי לי' לומר אמר לך ר' יוסי והשתא דקאמר ור"י לטעמי' וודאי משמע דדיבור אחד הוא והא וודאי קשה מאוד גם אינו מובן כלל מה שסיים הגמרא בדברי ר' אבא ולא אמרו עליו דבר והרי כבר זכרו דבריו מעיקרא ובשלמא גוף הברייתא חזרו לפרשה אבל דברי ר' אבא למה נאמרו שנית גם לשון תקיעת שופר בגבולין יוכיח דוודאה אינה דוחה שבת דאיזה דחיית שבת שייך בזה כיון דלאו מלאכה היא והרי אינו רק משום יעבירנו:
לכן נראה לפע"ד בביאור סוגיא זו והוא דיש להבין בהך סוגי' דר"ה דתנן יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין ולא במדינה ופריך מה"מ וקאמר ר' לוי בר לחמא כתוב אחד אומר יובל תרועה יהי' לכם וכתוב אחד אומר זכרון תרועה כאן ביו"ט שחל להיות בחול כאן ביו"ט שחל להיות בשבת ופריך עלי' רבא א"כ במקדש היכי תקעינן ועוד הא לאו מלאכה וכו' עיי"ש והדבר תמוה מה ס"ד דר' לוי בר לחמא בשלמא קושיא השני' יש לומר דהוי ס"ל תקיעת שופר מלאכה היא אבל קושיא ראשונה במקדש היכי תקעינן מאי עביד לה והרי במשנה מפורש במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ועלה שואל מה"מ והיכי שייך שיתרץ מקראי דאינו מיושב במקדש [ודוחק לומר דסובר דקרא לאו משום איסור הוא רק בשבת אין חיוב לתקוע ומדרבנן תוקעין אפילו בשבת ולא התירו רק במקדש דאין שם שבות ולא במדינה משום שבות זהו דוחק דאי לאו משום איסור שבת רק גזה"כ הוא מאיזה צד נפרש קרא דזכרון על שבת טפי משאר ימים מימי החול] וברור דסובר ר' לוי דהך זכרון תרועה אין הכוונה פסוקים רק תרועה ממש רק בחול דכתיב יום תרועה יהי' לכם צריך כל אחד לתקוע או לשמוע קול שופר אבל בשבת דלא כתיב רק זכרון תרועה סגי במה שתוקעין במקום אחד ובשאר מקומות זוכרין אותה התרועה ע"י פסוקים אבל אין במשמע לדעתו דליכא תרועה כלל או דהכוונה זכרון תרועה שיזכירו תרועה ממש וכל ישראל זוכרין אותה התרועה לא שישמעו אותה דוקא ורבא מקשה דכיון שיש לפרש זכרון תרועה שלא יתקעו בשום מקום רק יזכירו פסוקים לא הי' לנו להקל לתקוע במקדש לזה מפרש רבא דאין זו מלאכה כלל רק שמא יעבירנו:
ומעתה אומר אני דהנך דאמרו לו לר"י תקיעת שופר בגבולי תוכיח דאין וודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט הוו ס"ל דמלאכה ממש היא כר' לוי בר לחמא ולכך אמרו לו בפשיטות שאין וודאה דוחה שבת וספיקה דותה יו"ט ולק"מ קושית התוס' בד"ה תקיעת שופר ולזה בא בעל הגמרא לפרש הך ברייתא לפי שהוקשה להם שלא השיב ר' יוסי שום תשובה לרבנן ואי באמת תשובה נוצחת השיבו לו קשה חדא מה ביקש ר"א הקפר להשיב כיון שכבר השיבו לו ועוד מה קאמר זה אחד מן הדברים שאין עליו תשובה והשיב ר"א הקפר תשובה הא בלי ר"א הקפר כבר יש תשובה מתקיעת שופר לזה באו מסדרי הש"ס להעמיד הברייתא עם דברי ר' אבא על מכונם וקאמר דמהו הספק שדוחה יו"ט דליכא למימר ספק יו"ט ספק חול וע"כ ספק איש ספק אשה א"כ ניחא שפיר דלא השיב ר' יוסי שום תשובה לרבנן דרבנן לא השיבו עליו כלל דלטעמי' דנשים תוקעין אין זו תשובה כלל רק לפי שיטתם השיבוהו דאית להו נשים אין תוקעין ומ"מ עדיין קשה למה קאמר ר' אבא זה אחד מן הדברים שאין עליהם תשובה כיון דלהנך דסברי בנית ישראל אין סומכין נסתר הק"ו ואמר רבינא דאפי' לרבנן דר"י דסמיכה יש פירכא דמה לתקיעת שופר שכן דוחה שבת במקדש ואי מלאכה היא היאך תדחה במקדש וע"כ דלאו מלאכה היא רק שמא יעבירנו משום שבות ואין שבות במקדש א"כ ממילא לא קשיא דאין ספיקה דוחה יו"ט דלא שייך שמא יעבירנו כקושית התוס' לעיל בד"ה תקיעת שופר והשתא ממילא יפה אמר ר' אבא שאין עליו תשובה חוץ תשובת ר"א הקפר דהך תשובה מתקיעת שופר אינה כלום מכח קושית רבינא והא דלא השיב ר' יוסי תשובה זו לדבריהם משום דלשיטתו אין כאן תוכיח כלל בלא"ה וזה שסיימו אמר ר' אבא משום דלולא שקלא וטרי' זו הי' דברי ר' אבא מוקשין וגם דברי ר"י ואחר דשקיל וטרי' סיים דהשתא שפיר אמר ר' אבא ודוק ומיושב כל הקושיות לנכון כנ"ל:
בתוס' בד"ה מה למילה וא"ת כיון שאין הפירכא מעין הק"ו שתלוי בדחי' וכו' לעיל בגוף הברייתא לא קשיא להו כיון דקתני דאינה נוהגת בלילי ימים טובים א"כ תלוי שפיר בדחי' דרק בליל יו"ט נדחית אבל השתא דבשום לילה אין מלין אין תלוי בדחי'. אבל באמת נראה לי דלא קשיא כלל דהכי קאמר דמה למילה כיון שנדחית היא בזמן כגון לילה אפי' אחר שכבר חל עליו חיוב מילה נדחית היא בלילה וכיון שמצינו שנדחית בזמן ממילא נדחית היא נמי ביו"ט משא"כ כסוי שאינה נדחית בשום זמן שאין בו איסור מלאכה משא"כ מילה נדחית היא בזמן אפי' אין בו איסור מלאכה כלל וכמו כן בהך דזבחים בחוץ לזמנו דפריך מה לחוץ לזמנו שכן בכרת ג"כ הוי מעין הק"ו דכיון דחייב כרת על אכילת פיגול ממילא ראוי שיפסל כיון דכ"כ פועלת המחשבה עד שאפי' אכל לאלתר חייב כרת כמו שפירש"י שם משא"כ לשמה דאינו חייב כרת על אכילתו ממילא יש לומר שאין מחשבתו פוסל ג"כ כנ"ל:
בד"ה נשים סומכות רשות היינו באקפוי' ידי' כדאמר באין דורשין אבל בכל כחה מודה ר"י דאסור ומייתי הכא וכו' דבריהם דחוקין מאוד דלא הוזכר שם שום איסור דרבנן באפקוי' ידי' וכ"ש דלא אתי שנית כלל לתירוץ ראשון לעיל דהכוונה הכא שמא יעבירנו ועמ"ש לעיל אמנם פירש"י דפי' דהוי עבודה בקדשים באמת צ"ע לכאורה מהך דחגיגה דמשמע התם להדיא דלר"י נמי לא שרי רק באקפוי' ידי'. אך באמת המעין התם יראה דדברי רש"י ז"ל ברורים דיש לתמוה הרבה חדא היכי פליג ר"י על תנא קמא הא ת"ק וודאי בסמיכה גמורה בכל כחו דהא אמר בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ובהא גם ר"י מודה דאין נשים סומכות רק באקפוי' ידי' דלא הוזכר בדברי הת"ק לאסור בהא כלל. גם תמוה מאוד דהוי לי' להוכיח דסמיכה אינה בכל כחו מדברי ר"י עצמו דקאמר נשים סומכות רשות ואי בכל כחו הא עביד עבודה בקדשים ולתרץ באקפוי' ידי' ולמה לו להביא הך דאבא אלעזר:
לכן נראה לי ברור דעיקר דברי ר"י ור"ש הם דת"ק סובר שאין סמיכה בנשים כלל ואי סמכו לא עשו שום מצוה כלל ור"י ור"ש ס"ל התורה נתנה רשות לנשים להכניס עצמם במצוה זו ואי רצו אין סומכין שאין עליהם חיוב ואי רצו להכניס עצמם במצות סמיכה הרשות בידם ועשו מצוה כמו מצות עשה שהזמן גרמא דנשים מברכת עליהם שיש להם רשות להכניס עצמם במצוה זו כזכרים והשתא מר"י ור"ש אין ראי' כלל דשפיר יש לומר בכל כחו ומ"מ כיון דיש להם רשות להכניס עצמם במצות סמיכה אי סמכו עשו מצוה ממילא ליכא משום עבודה כמו בזכרים ואהא מייתי מהא דאמר ר"י סח לי אבא אלעזר [נ"ל שהוא ר"א ב"ע והי' קורין אותו אבא על שם חשיבותו ולפי זה יש לפרש מה שאמר ר"י לעיל אבא ממשפחת בריאים הוי אין כוונתו על רב כלל דלא מצינו לר' יוחנן שיקרא רב אבא רק שמואל קראו כך גם ר' יוחנן הי' בדור אחד עם רב רק חולק על רב דקאמר דראוי לחוש לדברי זקן רק אבא היינו ראב"ע ממשפחת בריאים הוי אבל אני אינו כן] דהי' עגל זבחי שלמים וסמכו עליו נשים ואבא אלעזר עצמו סובר באמת כרבנן שאין סמיכה בנשים ולכך אמר לר"י לא מפני שיש סמיכה בנשים אלא לעשות נחת רוח לנשים ור"י סיפר כל מה שאמר לו אבא אלעזר ואיהו סובר דלא הי' משום נחת רוח רק שיש רשות לנשים להכניס עצמם במצות סמיכה והיינו דפשיט מאבא אלעזר דסמיכה אינה בכל כחו דאי בכל כחו היכי קאמר לעשות נחת רוח לנשים הא עבדה עבודה בקדשים ומפני נחת רוח בוודאי אין לעבוד עבודה בקדשים ואהא משני דאמר להו אקפי ידייכי דלא הוי סמיכה כלל ולא הי' רק לנחת רוח (והיינו דקאמר אקפי ידייכי והוי לי' לומר דלא הי' בכל כחן ומותר לנחת רוח ולהנ"ל ניחא דכיון דבכל כחו יש איסור גם באנשים כיון דמצות סמיכה אינה בכל כחו אסור לסמוך בכל כחו משום עבודה בקדשים א"כ נהי דבאנשים אין לאסור בלי כל כחן מדרבנן מכח מצות סמיכה אבל בנשים דאין בהו מצוה כלל אפי' בלי כל כחן אסורין לסמוך שמא יסמכו בכל כחן ולא התירו רק באקפוי' ידי'] והשתא לר"י מותרות לסמוך בכל כחן כאנשים כיון שנתנה תורה רשות לנשים להכניס עצמן במצות סמיכה הרי הם כאנשים וכן בתקיעה כיון דמותרת להכניס עצמה במצות תקיעה אין בה משום מלאכה כמו באנשים וכל זה ברור לפע"ד:
במשנה השוחט ונמצא טריפה הא דקתני ונמצא טריפה קמש"ל אף דבשעת שחוטה הי' ראוי לאכילה שאין צריך לבדוק על טריפות מ"מ כיון שנמצא אחר כך טריפה הוי למפרע שחיטה שאינה ראוי והני אחריני דקתני אף דהוי כ"ש מטרפה דמה טרפה שאין שחיטתה אסרה רק דבר אחר גרם מ"מ פטור כ"ש חולין בפנים וקדשים בחוץ דבשחיטתן נאסרו דמי טפי לשוחט ונתנבל מ"מ חייב לר"מ מיהו יש לדקדק דחי' ועוף הנסקלין אין שחיטתן אוסרתן וא"כ הוי רבותא לרבנן א"כ הוי לי' לתנא למיתני הני בהדי הדדי שחט ונמצא טרפה חי' ועוף הנסקלין דהוי רבותא לרבנן ובתר הכי הני שנאסרו מחמת שחיטתן רבותא לר"מ. ונראה לי דחי' ועוף הנסקלין הוי רבותא לר"מ מצד אחר דס"ד כיון דכתיב כי יצוד ציד חי' ועוף אשר יאכל לכך סובר ר"מ דכל הני מיחייב משום דבשעת אשר יאכל קרינן בהו דהא עומדין לאכילה רק הוא שפך דמם באופן שנאסרו מחמת ששחט בחוץ או בפנים או לע"ז אבל כיון דמעיקרא היו ראוין לאכילה חייב בכסוי קמש"ל דאפילו חי' ועוף הנסקלין דמעיקרא לאו בר אכילה הן מ"מ מיחייב ר"מ דאשר יאכל רק לעוף טמא אתי למעוטי וטרפה נקט לרבותא דרבנן אף שאין השחיטה אסרה רק דבר אחר גרם אבל לר"מ הוי כ"ש מחולין בפנים וקדשים בחוץ דהשחיטה אסרה אותם ואי משום דטרפה הוי מעיקרא לאו בר אכילה מ"מ הוי כ"ש מחי' ועוף הנסקלין דוודאי לאו בר אכילה מעיקרא היו כ"ש טרפה דהוי בר אכילה דאין צריך לבדוק על טריפות והי' מותר באכילה מן הדין וכבר כתבתי לעיל פרק או"ב ליתן טעם למה שם נשנה רק השוחט לע"ז ולא קדשים בחוץ חולין בפנים וכאן נשנה קדשים בחוץ וחולין בפנים עיי"ש ועוד בארנו שם למה נקט מעיקרא מה דפליגי ובתר הכי מה דמודים ולהיפוך הוי לי' למיתני גם למה נקט פטור מלכסות דהא בכסוי הדם מיירי ומעיקרא לא נקט רק מחייב וחכמים פוטרין הכל בארנו שם באריכות עיי"ש ותלמוד לכאן:
שם גמר שחיטה שחיטה. איכא למידק היכי גמר שחט טרפה וכן כלהו דחשיב במשנה משחוטי חוץ הא התם לא שמענו רק דמה שנעשה אינה ראוי' מחמת איסור שחוטי חוץ לא איכפת לן דכך חייבה תורה שלא ישחוט ולולא דהזהירה תורה הוי שחיטה ואמרה תורה שלא ישחוט אבל אי הוי אינה ראוי' מצד אחר לולא איסור שחוטה חוץ באמת אינו מחייב ונהי דאין ללמוד משם דכה"ג לא הוי שחיטה דיש לומר דהתם שאני שאינו ראוי לפתח אהל מועד ולא משום דלא הוי שחיטה אבל עכ"פ אין ללמוד ג"כ דכה"ג הוי שחיטה ואי אפשר ללמוד רק כה"ג באו"ב בקדשים דהוי מחוסר זמן ופסול דלא הוי מחמת זה שחיטה שאינה ראוי' כיון דלולא האיסור לא תשחטו אינו מחוסר זמן ומה שהוא מחוסר זמן ופסול הוא מכח איסור או"ב לא תשחטו ושפיר ילפינן משחוטי חוץ דכה"ג הוי שחיטה על ולוקה או"ב אבל מנ"ל ללמוד שוחט טרפה וחולין בפנים וקדשים בחוץ דבלי או"ב אינה ראוי' שפיר יש לומר דכה"ג לא הוי שחיטה להתחייב משום או"ב:
ועוד נראה לפע"ד ברור דכשם שנחלקו ר"מ ור"ש באו"ב בשחיטה שאינה ראוי' כך נחלקו בשחוטי חוץ עצמו אפי' היכי דליכא טעמא שאינו ראוי לפתח אוהל מועד כגון שוחט בחוץ לע"ז דלעיל סוף פרק השוחט ופשיטא דלר"ש דפוטר שחיטה שאינה ראוי' בהא נמי פטור רק קיי"ל כמ"ד דמחייב שחיטה שאינה ראוי' לבר מכסוי מכח אשר יאכל. תדע דלעיל פרק או"ב (ד"פ ע"ב) בתוס' בד"ה שחיטה שאינה ראוי' כתבו שם התוס' להקשות על רש"י דכתב דאו"ב אינו לוקה בקדשים דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר דכיון דליכא פסול אחר רק או"ב לא פטרינן לי' מכח אינה ראוי' דהא בשחוטי חוץ מודה ר"ש כיון דליכא פסול אחר אלמא דבשחוטי חוץ עצמו דוקא אי ליכא פסול אחר חייב לר"ש דגזה"כ הוא אבל אי שחט לע"ז בחוץ דהוי אינה ראוי' מצד אחר תליא בפלוגתא דר"מ ור"ש אי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה א"כ היכי מייתי הכא משחוטי חוץ לטרפה באו"ב דהוי אינה ראוי' מצד טרפה מה דבשחוטי חוץ גופה אי יש פסול מצד אחר אפי' לא שייך טעמא דאינו ראוי לפתח אוהל מועד כגון שוחט בחוץ לע"ז ג"כ פליגי ר"מ ור"ש אי חייב כמו בטריפה באו"ב והוא תמוה לכאורה לפע"ד:
ומה שנראה לי ברור בישוב קושיא זו הוא שדבר ברור הוא לפע"ד שזה דגמר ר"מ שחיטה משחיטה ג"ש גמורה היא שכך קיבל מרבו לדון גז"ש בשחיטה זו של או"ב דליכא למימר שהוא דרך גילוי מילתא דהתורה קראה שחיטה אף שאינה ראוי' מה יועיל ר"ש דגמר מטבוח טבח והכן מ"מ מה בכך אטו אנן אמרינן דדוקא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה הא פשיטא דשחיטה ראוי' וודאי שמה שחיטה א"כ כיון ששמענו גילוי בקרא דשחיטה שאינה ראוי' ג"כ שמה שחיטה מה בכך דשמענו משם דשחיטה ראוי' שמה שחיטה וליכא למימר דדייק בהכרח כיון דכתיב כי אתי יאכלו ש"מ דוקא ראוי' מיקרי שחיטה שהרי במאמר זה וטבוח טבח הזהירו שיעשה באופן שיאכלו עמו ש"מ דבזה נכלל טביחה ראוי' דוקא ובלא זה אין זו טביחה אבל אם כן קשה ביותר דתיקשי קראי אהדדי דס"ס מוכח משחוטי חוץ דהא נמי מיקרי שחיטה אפילו אינה ראוי' וע"כ דאי אפשר ללמוד כלל משחוטי חוץ במה דחזינן דקראתו התורה דכיון דבלי הציווי על שחוטי חוץ היתה שחיטה ראוי' הזהיר הכתוב על שחיטה זו אבל אי היתה אינה ראוי' מצד אחר באמת לא מיקרי שחיטה ופליג בה ר"ש כדפליג הכא באו"ב תדע דהא בעי לאסור אותו ואת בנו מכח לא תאכל כל תועבה לקמן פרק כל הבשר והשתא לר"ש דסובר לא שמה שחיטה א"כ אי או"ב אסור לא משכחת שיתחייב על או"ב דהא הוי שחיטה שאינה ראוי' וע"כ כיון דלולא הציווי עכשיו הוי שחיטה הזהיר הכתוב שלא ישחוט וכן כתבו התוס' לעיל (דף פ' ע"ב) דמודה ר"ש באו"ב בקדשים דחייב כיון דכתיב ושור להורות על מוקדשין א"כ כיון דלולא זה הוי שחיטה רק מחמת אזהרת הכתוב באו"ב לא הוי ראוי מיקרי שפיר שחיטה בקרא אבל אין להוכיח מזה היכי דאינה ראוי' בלא"ה מצד אחר ודבר ברור הוא דר"מ דגמר משחיטה היינו שהיא ש"ש מקובלת ככל גז"ש וכן הביא הרב קרבן אהרן ובכללי הש"ס גז"ש זו בכלל מידת בגז"ש כיצד והשתא ממילא ע"כ הך גז"ש אתי להוכיח על או"ב דאפילו אינה ראוי' ממקום אחר מיקרי שחיטה דאו"ב עצמה ראוי' היא ומה הא גז"ש ללמד ואי קשיא הא יש לומר דבא ללמד על או"ב במוקדשין דהוי מחוסר זמן ואינה ראוי' מ"מ חייב הא ליתא דכיון דכתיב ושור להורות על מוקדשין מוכח מגופי' דאינה ראוי' הוי שחיטה דהא כתיב ושור או"ב לא תשחטו והרי קדשים אינה ראוי' וכמו דשחוטי חוץ מוכח במקומו דאינה ראוי' הוי שחיטה כמו כן או"ב של קדשים מוכח במקומו ומה צריך לגז"ש וע"כ דגז"ש בא ללמד על חולין דהוי בעצמותו ראוי' מ"מ אי אינה ראוי' ממקום אחר ג"כ הוי שחיטה וכן קדשים שאינן ראויין חוץ מחוסר זמן [ועוד דמה שהיא אינה ראוי' מגופי' מצד אזהרה זו עצמה לא צריך גז"ש דזה וודאי יכול הכתוב לקרותו שחיטה כנ"ל]:
מיהו יש להקשות לכאורה הא אכתי יש לומר דלא נילף רק כמו שחוטי חוץ דהוי אינה ראוי' מכח שחוטי חוץ עצמה כמו כן באו"ב ואי קשיא למה לי גז"ש הא מגופי' מוכח זה מכח ושור דיש לומר ושור אתי רק לראשון קדשים ושני חולין דהוי ראוי' אבל בהיפוך דהוי מחוסר זמן ואינה ראוי' באמת לא הזהיר הכתוב כלל שיהא חייב דאי חייב בהא אין זו שחיטה קמש"ל גז"ש דחייב אבל אי אינה ראוי' מצד אחר מי שמעת לי' דבשחוטי חוץ נמי לא שמענו זה וכמו דפליג ר"ש באו"ב כה"ג כן פליג בשחוטי חוץ בשוחט לע"ז בחוץ ולא הועיל ר"מ בגז"ש זו כלום. ונראה לי דלא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דהא דרשינן לעיל בנו ואותו ג"כ מקרא א"כ עכ"פ הך ושור על מוקדשין חוזר א"כ בנו ואותו הוי בתרא מוקדשין ומוכח מגופי' דאפי' אינה ראוי' הוי שחיטה ולא צריך גז"ש וע"כ דגז"ש אפי' נמצא טריפה. ועוד דכבר נתבאר לעיל ריש פרק או"ב דזה שלמד או"ב במוקדשין אין הכוונה על גוף האיסור דפשיטא היכי ס"ד לחלק בין חולין למוקדשין והרי כאן גבי כסוי דקתני בחולין אבל לא במוקדשין שקלי וטרי' בגמרא מוקדשין מ"ט לא רק השאלה התם על מה דקתני במתניתין דלוקה ופסול משום מחוסר זמן דמנ"ל שיש תוספת איסור באו"ב מצד מוקדשין עד שיפסל הקרבן שמא אין במוקדשין ג"כ רק שעשה עבירה כמו בחולין אבל הקרבן כשר כמו בחולין דמותר באכילה והרי משכחת לה ג"כ בלי עבירה כלל ששחט ולא ידע כלל שנשחט האם או הבן מעיקרא ולא הי' צריך לחוש כלל ומ"מ הקרבן פסול וזהו ענין מחודש מצד מוקדשין מה שאינו בחולין וזה למדו מושור וכן הוכחתי מהך סוגי' דפרק כל הבשר דקאמר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה ש"מ להדיוט שרי והוא תמוה מאוד עיי"ש בתוס' ולפי הנ"ל ניחא ומעתה כיון דע"כ הך ושור להורות על פסול מחוסר זמן א"כ ע"כ דבתרא קדשים ומוכח אף דפסול ואינה ראוי' הוי שחיטה וע"כ דלגז"ש אתי להורות דכל שחיטה שאינה ראוי' אפי' מצד אחר כגון טריפה הוי שחיטה ומזה תבין כי כל דברי התוס' בד"ה דנין צ"ע ויתבאר בתוס' בס"ד:
אלא שיש להקשות לכאורה אי גז"ש גמורה היא כיון דאין אדם דן גז"ש אלא א"כ קיבלה מרבו קשה במה נפשך אי היתה הקבלה לדון שחיטה שחיטה משחוטי חוץ לא שייך להקשות שידון מטבוח טבח והכן ואי לא היתה הקבלה רק לדון כאן גז"ש א"כ נילף שחיטה שחיטה משחיטת קרבנות דכתיב בהו כמה פעמים ושחט והוי דוקא שחיטה ראוי' ונראה לי דלכך אין למידין רק משחוטי חוץ דהוי מופנה דכתיב אשר ישחט במחנה והוי לי' למיכתב או מחוץ למחנה ומדכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ש"מ לאפנויי וכמו כן בהך וטבוח טבח דמדכתיב וטבוח טבח הוי מופנה לכך מר דריש משחוטי ומר מטבוח טבח אבל בהנך דקרבנות לאו מופנה כלל:
ועדיין יש לדקדק בענין זה מהו הסברא החיצונה בענין שחיטה שאינה ראוי' לולא הגז"ש אי מצד הסברא ראוי לומר דהוי שחיטה א"כ לא שייך לשאול מ"ט דר"מ ואי מצד הסברא ראוי לומר דלא הוי שחיטה תיקשי לר"ש מה צורך לגז"ש לגמרי הא מעצמנו נאמר דאינה שחיטה וליכא למימר דלולא גז"ש הוי אמרינן מצד גילוי מילתא דחזינן דאינה ראוי' נקרא שחיטה הא וודאי ליתא דמצד גילוי מילתא אין ללמוד כלל דדוקא התם כיון דלולא דהזהיר הכתוב הוי שחיטה שפיר הזהיר הכתוב שלא ישחוט משא"כ בנמצא טרפה דבלא"ה לא הוי אינה ראוי' שפיר לא הוי שחיטה דאל"כ מה צורך לר"מ גז"ש הא בלא"ה נלמוד מצד גילוי מילתא כמש"ל וצריך לומר שאין בדבר הזה כלל שום הכרע מצד הסברא דוודאי יש לומר כיון דמטהר מידי נבלה הוי שחיטה ויש לומר כיון שאינה מתרת באכילה אינה שחיטה לכך צריכי תרווייהו ללמוד גז"ש ועמ"ש בסמוך:
שם מ"ט דר"מ בכסוי הדם. תמי' לי היכי ס"ד לשאול מ"ט דר"מ איזה סברא יש כאן לפטרו מכסוי דהא לא כתיב כלל שחיטה רק שפיכה ומאיזה צד נפטור שחיטה שאינה ראוי' ונראה לי דהכי מקשה דהא חזינן דמודה ר"מ בשוחט ונתנבל ונוחר ומעקר ואי מטעם דכתיב שפיכה אפילו נוחר ומעקר יתחייב וע"כ דמודה ר"מ דרק שחיטה בעינן ולא נחירה והיינו מאשר יאכל ונחירה אינו נאכל א"כ שחיטה שאינה ראוי' נמי הא אינו נאכל ולמה יתחייב בכסוי ואהא משני דלאו מאשר יאכל נפיק כלל רק מגז"ש שפיכה שפיכה ומה התם שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה הכא נמי שמה סחיטה ומ"מ שחיטה דוקא בעינן מהך גז"ש גופה דמה התם שחיטה ולא נחירה הכא נמי שחיטה דוקא ולא נחירה. ובהכי ניחא דקאמר ור"ש אשר יאכל כתיב ויש לתמוה במה נפשך אי קיבל ר"ש ג"כ גז"ש זו מה יועיל אשר יאכל מ"מ מה יעשה בהך גז"ש ואי לא קיבל ר"ש גז"ש זו מרבו אין צורך לאשר יאכל דכיון דלית לי' גז"ש שוב לא קשיא כלל דהא ר"מ לא פליג רק מכח גז"ש זו ולהנ"ל ניחא דעיקר הקושיא לר"מ דס"ד דכיון דמודה דנוחר פטור דמאשר יאכל מפיק לי' א"כ טרפה נמי ועל זה משני דאשר יאכל לית לי' רק הכל מגז"ש מפיק לי' ואשר יאכל לעוף טמא אתי כדמסיק והשתא קשיא לי' לר"ש ג"כ מנ"ל ואי לית לי' גז"ש א"כ מנ"ל לפטור כיון דשפיכה כתיב ואהא משני דאשר יאכל כתיב ועמ"ש בסמוך:
שם ור"ש עוף טמא מ"ט וכו'. יש לדקדק אי אית לי' לר"ש הך גז"ש תיקשי לי' עכ"פ הך גז"ש למאי אתי הא הכל מאשר יאכל אימעט ואי לית לי' גז"ש זו כלל מאי קשיא על ר"ש מאיזה צד ניפוק אשר יאכל מפשטי' דכל שאינו נאכל לא בעי כסוי ועוד דקשה מאוד כיון דר"מ קיבל גז"ש זו מרבו שיחלוק עלי' ר"ש ולית לי' כלל. לכן נראה לי דוודאי גם ר"ש אית לי' הך גז"ש והכוונה כך דלכאורה הך פירכא דפריך ר"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה הוא אינה פירכא כלל דשפיר יש לומר דאתי קרא למעט מי שאין במינו היתר אכילה אבל כל שיש במינו היתר אכילה חייב בכסוי כיון דושפך כתיב וכה"ג איתא לעיל פרק בהמה המקשה (דע"ב ע"ב) עיי"ש רק טעמו של ר"ש דוודאי גז"ש יש כאן דעכ"פ נוחר ומעקר פטור מלכסות וכיון דחזינן דנוחר ומעקר פטור שיש במינו שחיטה והיתר אכילה אלמא דלאו במינו תליא רק שיהא עוף זה ראוי לאכילה א"כ ממילא טרפה נמי אימעט מאשר יאכל והשתא שפיר איצטרך גז"ש דשפיכה שפיכה אפי' לר"ש דלולא גז"ש הוי מוקמינן אשר יאכל לעוף טמא שאין במינו היתר אכילה אבל כל שיש במינו היתר אכילה אפי' נוחר ומעקר חייב לכסות קמש"ל גז"ש ולולא אשר יאכל הוי ס"ד ללמוד בהך גז"ש דטרפה חייב כר"מ קמש"ל אשר יאכל ולא שייך לאוקמא לעוף טמא כיון דנוחר ומעקר פטור אף שיש במינו שחיטה והיתר אכילה ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"ש ליישב בזה קושית הר"א ממיץ. ויש לי מקום לומר עוד דלכך בעי גז"ש לר"ש אף דהכל אימעט מאשר יאכל משום דס"ל ב"פ חי' הי' מהראוי לחייבו בכסוי דהא חזינן אפי' עו טמא דל"ש בי' שחיטה כלל ואין הפרש בין כשאכלו חי או שחוט או מת ואין בו משום נבלה כלל רק איסור טומאה ולולא אשר יאכל הי' מחויב בכסוי וה"ה בן פקועה כיון דחי הוא ואינו מטמא טומאת אוכלין ורבעו וחורש בו חייב וכן אי שה הוא פודין בו פטר חמור דכיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי' א"כ כיון דמותר באכילה אשר יאכל קרינן בי' ולמה לא יתחייב בכסוי ואי משום שאין צריך שום שחיטה ואפי' נחירה ויכול לחנקו ולאכלו מדאורייתא מ"מ הא עוף טמא ג"כ לא שייך בי' שחיטה ולא נחירה דאפי' מת או חנקו אין בו איסור נבלה רק איסור טומאה ומ"מ לולא אשר יאכל הי' מחויב בכסוי ומ"ש ב"פ מחי' שלא יתחייב בכסוי ולכן נראה לי דר"ש נמי יליף גז"ש שפיכה שפיכה דנוחר ומעקר פטור כמו בשחוטי חוץ וממילא ב"פ אפילו הוי אשר יאכל נפטר מכסוי מגז"ש דשחוטי חוץ דבעינן שחיטה דוקא ובב"פ לא שייך שחיטה ואשר יאכל ממעט אפילו טרפה ואינך דיש בהם שחיטה מ"מ פטורין מכח אשר יאכל ואי קשיא לר"מ דמוקי לעוף טמא וקשה למה לי לעוף טמא הא הוי כמו נוחר ומעקר דלית בי' שחיטה כלל לא קשיא דסובר ר"מ דלא מרבינן מגז"ש רק להחמיר לחייב בכסוי אבל לפטור לא ילפינן משחוטי חוץ ולולא אשר יאכל הוי ס"ד אפילו נוחר ומעקר חייב קמש"ל אשר יאכל דבעינן שחיטה דוקא והדר ילפינן מגז"ש דאינה ראוי' נמי הוי שחיטה והא דלא קאמר דאתי לנוחר ומעקר משום דאי אפשר לומר כן דכתיב אשר יצוד ציד חי' ועוף אשר יאכל והדר כתיב ושפך ש"מ דאיסור אכילה לאו מחמת קילקול השחיטה הוא כיון דקודם ששפך אימעט לאו בר אכילה ולכך נקט עוף טמא אבל ממילא כיון דאימעט עוף טמא והיינו דשחיטה שלו אינה שחיטה כלל א"כ אימעט נמי נוחר ומעקר מיהו לעיל פרק בהמה המקשה הוכחתי מהא דקאמר לא הלכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד דלא פליגי בכסוי דכסוי לאו עסקי אכילה הוא ומ"מ נראה לי דכיון דאסור לשחוט ביו"ט כל שאין לו עפר לכסות הוי שפיר עסקי אכילה ומ"מ הראשון עיקר לפע"ד:
בתוס' בד"ה דנין שחיטה משחיטה הקשה הר"ר נתן וכו' שחט בשבת או לע"ז בטובח על ידי אחר ובשחט ונמצא טרפה וכו'. יש לדקדק הא שחט ונמצא טריפה וחולין בעזרה הוזכרו במתניתין והני תרתי שבת וע"ז הוזכרו רק בברייתא ולא במשנה שם והוי להו להזכיר עכ"פ מעיקרא הני תרתי דמתניתין ובתר הכי הני דברייתא גם לא הבנתי מה שזכרו כאן בטובח על ידי אחר שזה הוזכר שם מחמת קם לי' בדרבה מיני' ומאי ענין זה לכאן:
ונראה לי דהיינו טעמא דלא ניחא להו להעמיד יסוד קושיתם מטרפה דאיכא למידחי דהתם נמי דקאמר וטבוח טבח אין הכוונה דבשעת טביחה יהא באופן שלא ימצא טרפה דמנא ידע וע"כ דכל שבשעת טביחה הוי בחזקת כשרות מיקרי טביחה והתם נמי בגנב בשעת טביחה הי' בחזקת כשרות והוי טביחה הילכך אף דאח"כ נמצא טריפה לא נפטר מד' וה' על מה ששחט מעיקרא ואע"ג דהכא למידין שוחט ונמצא טריפה היינו משום דעל מצות עשה של כסוי אנו דנין וכל שקודם הכסוי נמצא טרפה שוב אין כאן חיוב כסוי אבל שם חיוב ד' וה' על הטביחה אנו דנין ואז הוי טביחה ראוי' לכך אלים להו להקשות טפי מברייתא משבת וע"ז רק משום דגם בזה יש לגמגם כיון דע"כ מיירי ששלח שליח לשחוט דבטביחה יש שליח לדבר עבירה א"כ כיון דעל השליחות מתחייב הרי שלח שליח לשחוט שחיטה ראוי' ג"כ [דאי עשאו שליח רק בשבת א"כ הי' בדין דאי שחט בחול פטור ששינה בשליחותו והתם משמע דאי שחט בחול לכ"ע חייב] ועל שעת עשיית השליחות הוא מתחייב לכך מייתי ג"כ מטרפה דבשעת שחיטה היתה אינה ראוי' ומהאי טעמא נמי מייתי בטובח ע"י אחר דזה מחזק ג"כ הקושיא דהא לא אוקמא התם הכי רק משום קם לי' בדרבה מיני' אבל בלא"ה הוי חייב אפי' שוחט בעצמו ש"מ אפי' בשעת שחיטה לא הוי ראוי' חייב ולחזק יותר הביאו מטרפה דהוי ג"כ בשעת שחיטה וחייב ומחולין שנשחטו בעזרה לא ניחא להו להקשות דדילמא סבר האי תנא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כנ"ל:
אמנם בעיקר קושית התוס' תמהני מאוד דהא פשיטא דלק"מ שהרי ע"כ הך גז"ש דהכא דרשה גמורה היא כמו כל גז"ש ואין זה לא בנין אב ולא דבר הלמד מענינו דאל"כ היכי קאמר דר"ש מייתי מטבוח טבח מה בכך ס"ס שמענו דאינה ראוי' הוי ג"כ שחיטה ואטו למ"ד אינה ראוי' הוי שחיטה ראוי' לא מיקרי שחיטה ועוד דהיכי ילפינן או"ב משחוטי חוץ דהתם הפסול מחמת עצם הציווי של שחוטי חוץ אבל אי הוי שחיטה שאינה ראוי' מצד אחר פשיטא דפליגי בשחוטי חוץ כמו דפליגי בעלמא. (ואין להקשות מהא דס"ל לר"ש בזבחים דאי שחט או"ב קדשים בחוץ כיון שראוי לבוא אחר זמן הרי הוא בלא תעשה וקשה הא הוי שחיטה שאינה ראוי' מלבד חוץ דהוי מחוסר זמן הא ליתא שאין פסול מחוסר זמן רק בשוחט בפנים אבל בחוץ לא שייך מחוסר זמן ואינו פסול רק מטעם שחוטי חוץ רק לפי שאינו ראוי לפתח אוהל מועד רק אחר זמן אינו בכרת רק בלא תעשה] וע"כ דגז"ש גמורה היא וע"כ אתי דאינ' ראוי' הוי שחיטה אפי' מצד אחר דאל"כ גז"ש למאי אתי והשתא היכי שייך להקשות דנילוף טביחה מטביחה וטבחו דגבי גנב מטבוח טבח וכי יש בידינו להקשות קושיא דנילוף גז"ש אחריתי טביחה מטביחה והא גז"ש זו אינה רק גבי או"ב ומר יליף לה משחוטי חוץ ומר יליף לה מטבוח טבח אבל גבי גנב ליכא גז"ש כלל ואפי' אי נימא דס"ל לתוס' דגז"ש היתה לדרוש שחיטה שחיטה ולא נתקבלה במקום ידוע לכך קשיא להו דנילוף התם ולא הכא אבל לפי זה לא אתי שפיר מה שכתבו בסמוך דבלא"ה משני שפיר הא לא משני כלל דדילמא הגז"ש טביחה מטביחה ומיהו יש לומר דכוונתם דנתקבלה גז"ש לדירשה בכל מקום שנוכל לדריש אפי' כאן כך וכאן להיפוך וזה שכתבו באמת בתירוץ השני דאי ילפינן הכא ראוי למילוף בכל דוכתא אבל מעיקרא הוי ס"ד דנוכל למילוף בכל דוכתא אפילו הם סותרין זה לזה אבל מ"מ הא גופא קשיא דילמא לא נתקבלה רק בשחיטה ולא בטביחה ובהא לא שייך זו היא שיבה זו היא ביאה כיון שסותרין זה לזה לא שייך לומר דהקבלה היתרה על שחיטה ואינו רק בטביחה ועוד מנא להו להקשות דילמא לא נתקבלה גז"ש רק לדורשה באו"ב לכך נחלקו כאן ולא בעלמא. מיהו יש לדקדק מ"ש דלא מפרש טעם מחלקותן בדו"ה כמו דמפרש הכא באו"ב ובכסוי הדם ונראה לי דהכא מפרש משום דבכסוי הדם לא כתיב שחיטה רק שפיכה וכתיב נמי אשר יאכל הרי דרבי ס"ל באו"ב כר"מ ובכסוי הדם כר"ש ש"מ דטעמא אחרינא איכא בהא. ומה שכתבו התוס' דוטבחו כתיב אף דהוי חולין מחולין מ"מ כיון דר"מ יליף או"ב משחוטי חוץ א"כ אי הוי כתיב בדו"ה שחיטה הי' לנו ללמוד שחיטה משחיטה דו"ה מאי"ב דאפילו אינה ראוי' הוי שחיטה ולא נלמד מטבוח טבח דהוי שחיטה מטביחה רק כיון דוטבחו כתיב הוי טביחה מטביחה והוי לן למילוף מטבוח טבח:
בא"ד וא"ת ונילוף מגופי' וכו' הראשון קדשים והשני חולין לכאורה תמוה דלעיל (דף פ' ע"ב) בד"ה שחיטה הקשו התוס' על פירש"י דפי' התר דאי או"ב נוהג בקדשים מ"מ אינו לוקה דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן והקשו שם התוס' דכיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון גזה"כ הוא דלוקה אפילו לר"ש דהא לא פליג ר"ש בשחוטי חוץ דחייב אף דהוי אינה ראוי' כיון דליכא פסול אחרינא רק מחמת חוץ וה"ה פסול מחוסר זמן והשתא מאי קושיא הא קרא דושור מצי מיירי בראשון קדשים ושני חולין דהוי ראוי' אבל בשני קדשים דהוי מחוסר זמן ואינה ראוי' אינו לוקה אבל באמת ניחא דשם ס"ל לתוס' בכוונת רש"י שם דבאמת תרווייהו הוי אינה ראוי' דבראשון קדשים הוי אינה ראוי' משום דכל כמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר ואי שני קדשים הוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן א"כ שפיר קשיא להו כיון דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ע"כ גזה"כ דלוקה אפילו אינה ראוי'. אך באמת אין זה הכרח בפירש"י שם ויש לפרש כוונת רש"י דאי או"ב נוהג בקדשים והיינו דלא אמרינן דהוי אינה ראוי' משום דכל כמה דלא זריק דם א"כ מלקות בשני ליכא דהוי אינה ראוי' מכח מחוסר זמן וקרא אתי בראשון קדשים אלא אפילו ראשון קדשים הוי אינה ראוי' וממילא שני כשר גמור הוא וקרא היכי דראשון חולין ושני קדשים דאז הוי גזה"כ דלוקה אפילו אינה ראוי' אבל בראשון קדשים דהוי ראשון של היתר אינה ראוי' לא אסר הכתוב השני ודוק ועמ"ש שם:
אמנם גוף דברי התוס' בין בקושיא בין בתירוצם תמוה לפע"ד דהיכי ס"ד להקשות דנילף מגופי' מקדשים דתיקשי להו בהיפך היכי אפשר למילף משחוטי חוץ דליכא פסול אחרינא לאו"ב בשחט ונמצא טריפה דהוי פסול אחרינא ובכה"ג גם בשחוטי חוץ אינה שחיטה לר"ש כמו שהוכחתי בגמרא כמבואר להדיא בדברי התוס' גופייהו לעיל (דף פ' ע"ב) בד"ה שחיטה וע"כ כיון דנתקבלה גז"ש זו לדרוש ע"כ אתי, לשוחט ונמצא טריפה דאי באו"ב עצמו ליכא פסול כלל וליכא למימר דאתי לאו"ב בקדשים דהוי פסול מצד או"ב עצמו מחוסר זמן דכיון דכתיב ושור ממילא ע"כ הוי שחיטה ואין צריך גז"ש וכמו בשחוטי חוץ לא צריך גז"ש כמו כן באו"ב בקדשים וע"כ דגז"ש אתי אפילו נמצא טריפה אבל אי באנו ללמוד בלי גז"ש רק מגופי' מקדשים היכי שייך ללמוד טרפה דהוי פסול אחרינא ממחוסר זמן דהוי מחמת או"ב עצמו ובקדשים גופייהו בנמצא טרפה פליג ר"ש וכן בשחוטי חוץ רק מגז"ש בהכרח ילפינן על טרפה דאל"כ גז"ש למאי אתי ולפי זה ע"כ תירוצם ג"כ אי אפשר דאי ס"ד דיש לפרש קרא דושור רק בשני חולין א"כ אכתי יש לומר הגז"ש רק היכי דליכא פסול אחרינא כמו שחוטי חוץ דליכא למימר דבזה לא צריך גז"ש דבאו"ב עצמו ידעינן מגזה"כ דהא ליתא דהא יש לומר קרא דושור רק היכי דשני חולין דהוי ראוי' ממש אבל בשני קדשים אפילו ליכא פסול אחרינא אינו חייב דהוי אינה ראוי' ואתי גז"ש דחייב אפילו בהא אבל היכי דאיכא פסול אחרינא כגון טריפה לא שמענו וע"כ צריך לומר שלא כדברי התוס' רק כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון בא הכתוב לחייב בקדשים כמו בחולין בין או"ב בין בנו ואותו דהא אותו וודאי קדשים הוא דכתיב ושור וי"ו מוסיף. ועוד דכבר בארנו ריש או"ב דעיקר הלימוד מנין לאו"ב דנוהג במוקדשין היינו מנין שיפסל בקדשים מכח מחוסר זמן כמו שבארנו שם בראיות ברורות מהך סוגי' דפרק כל הבשר או"ב ליתסר עיי"ש א"כ עיקר קרא רק על שני קדשים דאל"כ פשיטא דנוהג במוקדשין כבחולין כמו שהקשו התוס' גופייהו שם ודוק היטב:
בד"ה ואין דנין חולין מקדשים. ומ"מ בקדשים נמי פטר וכו' דעיקר קרא דאו"ב בחולין כתיב. לכאורה משמע דכוונתם להקשות נהי דאין דנין מולין מקדשים אבל עכ"פ קדשים נילוף מקדשים. אבל באמת זה אי אפשר כיון דתרווייהו בחד לא תשחטו כתיבי היכי אפשר לחלק אותם בחולין ראוי' דוקא ובקדשים אינה ראוי'. לכן ברור דכוונתם כיון דאין דנין חולין מקדשים א"כ כמו כן אין ראוי לדון קדשים מחולין והיכי לומד ר"ש קדשים מטבוח טבח וע"כ כיון דבחד לא תשחטו כתיבי ע"כ קדשים ג"כ דוקא ראוי' א"כ קשה בהיפוך נילוף קדשים מקדשים שחיטה משחיטה דאפילו אינה ראוי' וממילא כיון דבחד לא תשחטו כתיבי חולין ג"כ אפילו אינה ראוי. ואהא כתבו דעיקר קרא בחולין כתיב הילכך ראוי לדון חולין מחולין וקדשים בתר חולין גריר מדנילוף קדשים מקדשים שלא יהא העיקר גריר בתר טפל כנ"ל. וטעמא דר"מ דקאמר אטו או"ב בקדשים מי לא נהוג אף דחולין עיקר מ"מ טעמו דוודאי ראוי למילף שחיטה משחיטה דדמי לי' ולא מטביחה דלא דמי רק כיון דזהו דומה באותו צד דהוי חולין מחולין וזה חולין מקדשים ראוי הי' לומר טפי זו היא שיבה זו היא ביאה לזה אמר כיון דאו"ב בקדשים נמי נהוג א"כ שוב יש לנו ללמוד שחיטה משחיטה דדמי לי' ודו"ק:
בא"ד ותמה ומפרש בקונ' וכו' דהוי קדשים מקדשים. דוקא לפירש"י התם קשיא להו דפי' בהדיא דהוי שחיטה שאינה ראוי' אבל לולא פירש"י הי' אפשר לפרש טעמא דר"ש התם דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי והאי לאו דם זבחי הוא כיון שפסול רק לפירש"י קשה. אבל באמת גם הא לא קשיא כלל דהיכי ס"ד להקשות למילוף גז"ש דאטו יש כח בידינו ללמוד גז"ש בכל מקום רק כאן באו"ב נתקבלה ללמוד גז"ש ומר למדה משחוטי חוץ ומר מטבוח טבח אבל בעלמא לא נתקבלה גז"ש כלל ובכל מקום דפליגי בתר פלוגתייהו כאן גריר דמאן דלומד משחוטי חוץ ממילא בעלמא הוי שחיטה ולמאן דיליף מטבוח טבח בכל מקום לא הוי שחיטה והא דפליגי הכא בכסוי בגז"ש אחרת משום דלא כתיב שחיטה רק שפיכה כמ"ש לעיל וזה ברור:
בד"ה ור"ש אשר יאכל כתיב. אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר וכו' והקשה הר"א ממיץ. באמת יש לי מקום ליישב קושיא זו לפי שאני אומר שהנחה זו שהקדימו דמטביחה לא גמר אינו הכרח כלל רק ר"ש נמי דריש גז"ש זו גבי כסוי והי' מהראוי לדרוש אותה שפיכה משפיכה דדמי לי' ולא שפיכה מטביחה דלא דמי רק כיון דכתיב אשר יאכל א"כ במה נפשך אי הכוונה הראוי לאכילה דוקא א"כ אי אפשר ללמוד גז"ש משחוטי חוץ ואי הכוונה שאתה יכול להאכילו לאחרים א"כ ג"כ אי אפשר ללמוד משחוטי חוץ דהתם ג"כ אין אתה יכול להאכילו לאחרים ומ"מ הוי שחיטה וע"כ ילפינן אותה מטביחה והא דאיצטרך גז"ש הא בלא"ה אשר יאכל כתיב משום דלולא גז"ש הוי מפרשינן שאתה יכול להאכילו לאחרים וממילא לא אימעט טרפה קמש"ל גז"ש אבל לולא אשר יאכל הוי דרשינן הגז"ש שפיכה משפיכה דדמי לי' ולא מטביחה דלא דמי ותרווייהו צריכי מיהו נראה דהתוס' הכריחו הקדמה זו דר"ש לא יליף שפיכה מטביחה דאל"כ אכתי אשר יאכל למה לי ואי משום דלא נילוף שפיכה משפיכה הא איהו ס"ל, דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים וכאן גרע דהוי חולין גרידי דכסוי בקדשים לא נהוג כלל ולפי זה יפה הקשה הר"א ממיץ. אבל מ"מ אין זה הכרח דדוקא במה דיליף שחיטה מטביחה ניחא טפי מלמילוף חולין מקדשים אבל למילוף שפיכה מטביחה דלא דמי טפי שפיר יש לומר דלולא הכרח דאשר יאכל הי' מודה דניחא טפי למילוף חולי מקדשים מלמילוף שפיכה מטביחה דלא דמי כלל קמש"ל אשר יאכל דלא נילוף משפיכה וממילא אי אפשר לפרש שאתה יכול להאכילו לאחרים דע"כ גז"ש הוא למילוף מטביחה וכל שאינו ראוי לאכילה אינה שחיטה ובהכי הוי ניחא טפי מה דיש להבין היכי קאמר ור"ש אשר יאכל כתיב במה נפשך אי אית לי' גז"ש דר"מ תיקשי לי' למאי אתיא ואי לית לי' גז"ש דר"מ ממילא לא קשיא לדידי' דהא ר"מ לא מחייב רק מחמת גזירה שוה ולהנ"ל ניחא דוודאי אית ליה גזירה שוה רק מכח אשר יאכל דרש לה מטביחה:
מיהו בעיקר פי' הסוגיא בהך דפריך ור"ש ומשני אשר יאכל כתיב יש לי לפרש בלא"ה דעיקר הקושיא דפריך לר"מ אף דכבר שמענו לר"מ דהוי שחיטה משום דבכסוי לא כתיב שחיטה כלל ואי משום דבשפיכה בלא"ה יש לחייב כל שחיטה שאינה ראוי' דעכ"פ שפיכה הוי א"כ מ"ש דפוטר נוחר ומעקר ואי משום אשר יאכל ממילא אפילו טרפה אימעט לזה הוצרך לחדש גז"ש דשפיכה שפיכה ושפיר מוכח דאינה ראוי' הוי שחיטה ונוחר ומעקר לא כמו בשחוטי חוץ והשתא פריך בפשיטות לר"ש אפילו לית לי' גז"ש מ"מ הא ושפך כתיב וראוי לחייב הכל והוצרך לומר אשר יאכל כתיב ואימעט הכל:
ועוד נראה לי בישוב קושית הר"א ממיץ בפשיטות והוא דוודאי סובר ר"ש ג"כ גז"ש דר"מ שפיכה משפיכה ושפיכה מטביחה לא גמר רק דטעמו שאי אפשר ללמוד שפיכה משפיכה לחייב הכל בכסוי דהא אשר יאכל כתיב ובין אי נפרש כפשוטו או שאתה יכול להאכילו לאחרים ס"ס אי אפשר ללמוד משחוטי חוץ דהתם אפילו איסור הנאה הוי שחיטה ואי אשר יאכל כפשוטו ע"כ הכל פטור לכך סובר דהך גז"ש אתי לנוחר ומעקר דפטור וממילא ע"כ אשר יאכל כפשוטו דהא נוחר ראוי להאכילו לאחרים א"כ ממילא הכל פטור ותרווייהו צריכי דאי גז"ש בלבד הוי מחייבינן הכל ואי אשר יאכל בלבד הוי מחייבינן כל הראוי להאכיל לאחרים והשתא דאיכא תרווייהו מוכח דאשר יאכל כפשוטו דהא נוחר ומעקר וודאי פטור מגז"ש ויכול להאכילו לאחרים וע"כ אשר יאכל הראוי לאכילה קאמר וממילא כלהו פטורין מכסוי כנ"ל: