תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פד:
בגמרא ילבש כלי פשתן וישתמש בכלי זכוכית. נראה שזכר אלה הדברים שאין ההפסד ניכר לכל דכלי פשתן הם מלבוש עני כפי הנראה לבני אדם כמו שמצינו בר"ג שציוה שיקברוהו בכלי פשתן ולא בבגדים יקרים וכן כלי זכוכית הם דרך להשתמש בהם עניים והעשיר משתמש בכלי כסף וזהב וכן לשכור פועלים אין ההפסד ניכר כלל דכל אדם עושה כן ולזה פי' כלי פשתן כיתנא רומיתא דהוא יקר מאוד ונפסד בקל לרוב דקותו וכן זוגיתא חיורתא הוא יקר מאוד ונוחה להשבר וישכור פועלים בתורי דנפיש פסידא כנ"ל:
שם ויכבד אשתו ובניו יותר רמה שיש לו שהם תלויין בו וכו' במי שאמר והי' העולם. לא נתבאר לי טעם זה מהו ונראה דהקב"ה נותן לאדם צרכיו מה שהוא לפי ההכרח אבל לא שיפזר על עצמו יותר מכדי צרכו הילכך כיון שהם תלויין בו יכול הוא לכבדם יותר ממה שיש לו דכיון שאינו מפזר על גופו רק על אשתו ובניו והם תלויין בו והאדם בעצמו יכול להסתפק במועט אבל מה שמחויב לאחרים אינו יכול לפרנס אותם דכיון שהוא חייב בצרכי אשתו ובניו לא גריעי מפועלים דאפילו עושה כסעודת שלמה לא יצא ידי חובתו ואפילו למ"ד הכל כמנהג המדינה מ"מ אינו יכול לפרנסם במועט וצימצום וא"כ ממילא מה שמוציא עליהם אפילו בריוח הוי הכרחי לו וממילא הקב"ה ימציא לו די צרכם בריוח כנ"ל:
בתוס' בד"ה הרוצה וא"ת וכו' אינו רואה סי' ברכה. הנה אפילו לפי דבריהם אינה קושיא לפע"ד כי סי' ברכה הוא ענין שרואה ברכה חוץ לטבע והולך למוד גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה אבל מ"מ בלי ברכה לא יהא מארה כי אין מארה שלילת הברכה ובלי ברכה נשאר הדבר כפי מה שהוא בטבעו אבל ענין בהמה דקה הוא מצד עצמותו עסק טוב בטבע בלי ברכה ובאמת אינו רואה סי' ברכה ומ"מ מתעשר. אמנם בלא"ה לא הוזכר שם עוסק בבהמה דקה רק מגדלי בהמה דקה אבל כאן מיירי שיתעסק בהם במשא ומתן ליקח ולמכור לפי שעה לא שיגדל ואין כאן עין הרע ומתעשר דהעסק טוב לפי שמעשרות וחריפי לזביני:
בד"ה בזוגיתא חיורתא וא"ת וכו' משחרב בהמ"ק בטלה שירא פרדנא וזכוכית לבנה וכו'. ולדעתי אין זו קו' כלל דכמו כן אמרו בטל שיר מבית המשתאות ובטל עטרות חתנים וכי הכוונה שאינו בעולם רק מחמת אבילות פסקו מלהשתמש בדברים יקרים אבל וודאי שלא נתבטל מין זכוכית זה מן העולם ואפילו תאמר שנשתלח מארה בארץ שאי אפשר להוציא עוד ממנה מין זכוכית זה אבל עכ"פ מה שכבר הוציאו מן הארץ לא נתעלם מן העולם בחורבן הבית וממילא הי' יקר א"כ שפיר הי' יכול להמצא גם בימי ר"י והרוצה לאבד מעותיו ישתמש בהם כנ"ל:
בגמ' דרש ר' עינא אפיתחא דבי ר"ג השוחט לחולה בשבת חייב לכסות. פירש"י ז"ל כיון דנתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותה של שחיטה זו משמע בהדיא דאפי' מלאכה דאורייתא יכול לעשות דהיינו לחפור אפי' בלי דקר נעוץ דאי איסור דרבנן דוקא כגון בדקר נעוץ למה לי' לרש"י ליתן טעם משום דנדחית לכל מצותה הא בלא"ה ניחא מה דחייב לכסות דבאיסור דרבנן ס"ל לר' עינא דאין חילוק בין יו"ט לשבת ודחינן איסור דרבנן משים עשה דאורייתא. אבל מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן נראה מדברי התוס' דכל דברי ר' עינא בדקר נעוץ אבל איסור דאורייתא לא דחינן מפני עשה דכסוי דשבת ויו"ט עשה ולא תעשה הוא ושבת איכא נמי כרת ועכ"פ היכי ס"ד דר' עינא לכסות בשבת הא אפי' ביו"ט אין מכסין דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וכ"כ הר"ן להדיא לדעת רש"י. אבל לפע"ד ברור שלא הי' זאת דעת רש"י כמו שבארנו. ומה שהקשה הר"ן ז"ל דהא ביו"ט נמי אסור לעשות מלאכה לכסות לק"מ לפע"ד דשאני יו"ט שכל שאין לו עפר לכסות וצריך לעשות מלאכה אסור לשחוט ואי עבר ושחט ממילא בשביל שעבר אין העשה דוחה דלא ניתן יו"ט לדחות כלל לשחיטה זו אבל בשוחט לחולה בשבת דניתנה שבת לדחות נדחית לכל מצותה של שחיטה זו דהיינו שחיטה וכסוי וזה ברור והיינו דהקפיד רבה כ"כ שדרש בפרהסי' לחלל שבת מה שאינו אמת ועוד ראי' דהא פשיטא דידע ר' עינא ממתניתין דכוי אין מכסין דמו ומ"מ בשוחט לחולה וודאי מיחייב לכסות דאל"כ הוי לי' לרבה להקשות עליו ממתניתין דקתני בהדיא כוי אין מכסי וע"כ דשאני שוחט וודאי לחולה בשבת משוחט כוי ביו"ט והשתא היכי למד ר"י ק"ו כסוי שאין וודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט והיכי פשיטא לי' בשבת דאינו מכסה אפי' דרבנן עד שלמד ספק ביו"ט משבת מה דר' עינא סובר ספק ביו"ט אין מכסין ובשבת מכסין ועוד דהיכי מקשה על ר' עינא מהך דר' יוסי הא אפי' אי מודה ר"י דכל שיש דקר נעוץ מכסין מ"מ שפיר מייתי מק"ו דהא מילה וודאי דוחה שבת מלאכה דאורייתא מ"מ אין ספיקו דוחה יו"ט כסוי שאין וודאו דוחה שבת מלאכה דאורייתא כ"ש שאין ספיקו דוחה יו"ט. מיהו הא לא קשיא דדייק שפיר מר"י דאפילו מלאכה דרבנן סובר דאין וודאי כסוי דוחה שבת דאי רק דאורייתא היכי דייק על כסוי בכוי דאינו דוחה יו"ט דהא פשיטא דרוצה לדייק אפילו ליכא מלאכה דאורייתא דאל"כ אין צורך להוכחה כלל דהא וודאי כסוי אינו דוחה יו"ט במלאכה דאורייתא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכ"ש כוי דהוא ספק וע"כ דבעי למידק אפילו ליכא מלאכה דאורייתא אין מכסין כוי א"כ ע"כ דפשיטא לי' דאין וודאי כיסוי דוחה שבת אפילו ליכא מלאכה דאורייתא וליכא למימר משום דאין ספק מילה דוחה אפילו יו"ט שני הא ליתא כמו שאבאר בסמוך] אבל הנ"ל וודאי קשיא. ומזה ראי' דוודאי פשיטא לי' לר"י דאי מלאכה דאורייתא אסור מלאכה דרבנן ג"כ אסורה דהא חזינן בשוחט חי' ובהמה ונתערבו אין מכסין אפילו ליכא מלאכה דבשב ואל תעשה העמידו דבריהם ואף דביו"ט התירו לכסות וודאי בדליכא מלאכה דאורייתא היינו משום שמחת יו"ט דאל"כ לא יוכל לשחוט כלל אבל בשבת כיון דאין שוחטין בלא"ה רק לחולה שיש בו סכנה דמוכרח לשחוט בוודאי העמידו דבריהם אפילו ליכא מלאכה דאורייתא רק ר' עינא הי' סובר דמלאכה דאורייתא ג"כ מותר כיון דניתנה שבת לדחות אבל ר"י פשיטא לי' דלא ניתנה שבת לדחות רק לשחיטה וממילא אפילו במלאכה דרבנן אין מכסין ושפיר דייק דכ"ש דאין ספק דוחה יו"ט אפילו בדרבנן דלא שייך ביטול שמחת יו"ט בכוי ור' עינא נמי מודה בהא דאי אסור לכסות דלא ניתנה שבת לדחות לכסוי ממילא אין מכסין כלל דהא לא פליג ר' עינא דאין מכסין כוי ביו"ט אפילו, בדרבנן וכן בהמה וחי' שנתערבו רק דסובר דניתנה שבת לדחות ואהא מייתי מר"י דסובר דלא ניתנה שבת לדחות כלל לכסוי וממילא אין מכסין כלל ושפיר מייתי דכ"ש ספק ביו"ט דאין מכסין כלל דהא חזינן גבי מילה דספק ביו"ט גרע מוודאי דשבת כנ"ל:
ולפי זה נראה לי להביא ראי' לדעת מי שאומר דאי יש נבלה ולשחוט אין שוחטין לחולה בשבת רק מאכילין אותו נבלה א"כ היכי ס"ד דר' מינא דמכסין בשבת במלאכה דאורייתא דאפילו הי' הכסוי מעין השחיטה ממש והי' אסור לאכול בלי כסוי מ"מ אחר ששחט לא גרע מנבלה דכל שיש נבלה אסור לשחוט ואי הי', מותר להרוג. בהמה בשבת הי' אסור לשחוט רק להרוג א"כ וכי בשביל ששחט יכסה ויעשה מלאכה בשבת והרי השחיטה עצמה לא הותרה שאסור לעשות מלאכה כדי להאכיל החולה היתר רק כשאין לו לאכול והיכי יעשה מלאכת הכסוי כיון שיש לו לאכול ולו יהא שלא נעשה השחיטה כתקנה לכל מצותה מ"מ לא גרע מנבלה וזה ברור:
שם אשתומם קאמר לישמטי' לאמורא מיני' פירש"י יחתכו לשונו ויש גורסין אי דשמא ישמטו לאמורא מיני' כדי לביישו ולא נתבאר מה נ"מ אי גרסינן אשתומם או אי דשמא ס"ס נוכל לפרש ב' הפירושים או יחתכו לשונו או ישמטו האמורא לביישו ונראה לי דכוונת רש"י דבשלמא אי גרסינן אשתומם שפיר יש לפרש יחתכו לשונו לפי שאמר דבר שאינו הגון לחלל שבת והי' הדבר ברור לרבה שזה חילול שבת גמור והי' כועס עליו אבל אי גרסינן אי דשמא אלמא שלא הי' הדבר ברור לרבה דאל"כ מה נ"מ אי אמרה משמו או משמו של אחר כיון שהוא דבר שאינו אמת בוודאי עד שראוי שיחתכו לשונו וע"כ דלא קאמר רק לביישו וזהו אי אמרה משמי' דנפשי' אבל אי הי' אמרה משמו של אחר אין ראוי לביישו. ולדעתי נראה דכוונת רבה לפי שדרש להתיר דבר התמוה לרבים הילכך כעס כ"כ דאפי' לפי טעותו לא הי' לו לדרוש היתר בדבר התמוה לרבים כנ"ל:
שם ומה מילה שוודאה דוחה שבת וכו'. דע שנחלקו הפוסקים במילה שלא בזמנה בספק אי דחי' יו"ט שני ודעת רוב הפוסקים דדחי' אבל הרא"ש וטור וכן בש"ע פסקו דלא דחי' ונראה לי דמכאן יש ראי' ברורה דדחי' יו"ט שני דאל"כ תיקשי הא דעביד ק"ו משבת הא מיו"ט עצמו הוי מצי למיעבד ק"ו ומה מילה דוודאה דוחה יו"ט אין ספיקה דוחה יו"ט שני דרבנן כסוי דאין וודאה דוחה יו"ט בדאורייתא אינו דין שאין ספיקה דוחה אפי' מלאכה דרבנן בשלמא להפוסקים דספק מילה דוחה יו"ט שני ליכא למיעבד ק"ו מיו"ט עצמו ומה מילה דוודאה דוחה יו"ט אין ספיקה דוחה יו"ט כסוי שאין וודאה דוחה יו"ט אינו דין דספיקה אינה דוחה יו"ט דהא ליתא דפשיטא דלא בא להוכיח במלאכה דאורייתא דפשיטא דכ"ש ספק מוודאי דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה א"כ אין ללמוד מוודאי כסוי ביו"ט דאינו דותה מלאכה דאורייתא והוצרך ללמוד מכסוי של שבת דאפי' דרבנן אינו דוחה אבל לדעת הרא"ש הנ"ל וודאי קשיא דשפיר יש ק"ו ביו"ט עצמו ומה מילה דוודאה דוחה שבת דאורייתא אין ספיקה דוחה אפילו יו"ט שני דרבנן כסוי דאין וודאה דוחה יו"ט בדאורייתא אינו דין שלא יהא ספיקה דוחה אפילו דרבנן ועוד לפי מה שפירשו הרשב"א והר"ן דר' עינא לא קאמר רק במלאכה דרבנן אבל דאורייתא מודה א"כ אי ס"ד דספק מילה אינה דוחה יו"ט שני דרבנן א"כ מאי קשיא לי' לרבה על ר' עינא מהך דר"י הא ר"י לא אמר רק וודאו אינו דוחה שבת והיינו בדאורייתא ושפיר דייק ק"ו ומה מילה דוודאה דוחה דאורייתא אין ספיקה דוחה יו"ט אפילו דרבנן כסוי דאין וודאה דוחה דאורייתא כ"ש שאין ספיקה דוחה יו"ט אפילו בדרבנן וע"כ דספק מילה באמת דוחה יו"ט דרבנן ושפיר דייק דע"כ ר"י סובר דאין וודאו דוחה שבת אפי' דרבנן ושפיר דייק דאין ספיקה דוחה יו"ט אפילו דרבנן אבל אי וודאי כסוי דותה שבת בדרבנן רק דאורייתא אינה דוחה מנ"ל למידק דאין ספק כסוי דוחה יו"ט בדרבנן דליכא למימר דאינו רוצה להוכיח רק דאין ספק כסוי דוחה יו"ט בדאורייתא דהא פשיטא דאפילו וודאי כסוי אינו דוחה יו"ט דהוי עשה ולא תעשה. אבל להרא"ש הנ"ל דספק מילה אינה דוחה אפילו יו"ט שני דרבנן וודאי לא קשיא מר' יוסי כלל דשפיר יש לומר דרק דאורייתא אין וודאי כסוי דוחה שבת ומ"מ דייק מק"ו ומה מילה שוודאה דוחה שבת דאורייתא אין ספיקה דוחה אפילו יו"ט דרבנן כסוי שאין וודאה דוחה שבת בדאורייתא כ"ש שאין ספיקה דוחה יו"ט אפילו במלאכה דרבנן וזה ברור. שוב עיינתי בתשובת הרא"ש עצמו שממנו הוציא המחבר סי' רס"ו דינו ולא נמצא התם ספק מילה רק מילה שלא בזמנה והיינו וודאי שלא בזמנה כדמיירי מתניתין דנימול לי"ב והיינו וודאי שלא בזמנה אז אינו נימול ביו"ט שני אבל ספק שמיני לא הוזכר ברא"ש כלל ופשיטא דמלין אותו ביו"ט שני כדמוכח סוגי' דהכא כנ"ל ודברי המחבר בי"ד סי' רס"ו תמוהין לפע"ד כמו שבארנו:
שוב עיינתי היטב שיש ליישב דברי המחבר ואדרבא מהך סוגי' דהכא יש להוכיח שאין ספק מילה דוחה יו"ט שני כמו שאבאר. ומתחילה אומר דוודאי מהך משנה דשבת יש להוכיח שאין חילוק בין יו"ט ראשון לב' כלל דהא ביו"ט ראשון ג"כ לא הוזכר במתני' רק ספק מילה בערב שבת אינו נימול בשבת וע"כ כיון דנקט מעיקרא נולד ביה"ש נימול לתשיעי ובתר הכי נקט ביה"ש של ערב שבת ובתר הכי יו"ט ויו"ט ב' ש"מ דמעיקרא לא מיירי רק בחול ועכ"פ כיון דבתר הכי משוה יו"ט ראשון ליו"ט ב' אי ס"ד דמעיקרא בספק יש חילוק בין יו"ט ראשון ליו"ט ב' פשיטא דהוי לי' להזכיר נולד ביה"ש של ערב שבת או של יו"ט והוי לי' לחלק דביו"ט ב' מלין מספק ומדלא זכר כלל דין יו"ט בספק ש"מ דדינו כשבת ומעיקרא דקתני נימול לתשיעי מיירי בחול ולא בכל הנך דקא חשיב בתר הכי ואי הוי מיירי ביו"ט שני ולא ביו"ט ראשון כיון דתרווייהו לא הוזכרו בספק פשיטא דהי' התנא מפרש דיש חילוק ביניהם כיון דבתר הכי משוה אותם והרא"ש כלל ס"ו לא נחית התם רק לומר דשלא בזמנה אינה דוחה יו"ט שני וממילא ספק נמי לא דחי כיון דיו"ט ראשון וודאי לא דחי כדמוכח בברייתא ממילא יו"ט שני נמי לא דחי כיון שהשווי במתניתין אח"כ ש"מ דמעיקרא לענין ספק ג"כ השווי והך נולד ביה"ש נימול לתשיעי בחול דוקא מיירי ולא בכל מיני זמנים שזכר בתר הכי:
ומאי דקשיא לן מעיקרא נראה לי ליישב בפשיטות ומתחילה ניישב ראי' ראשונה דלא נקט הק"ו מיו"ט עצמו דאף דוודאי אי ספק מילה אינה דוחה יו"ט שני שפיר נוכל להכריח ק"ו מיו"ט עצמו דאפי' מלאכה דרבנן אין ספק כסוי דוחה אבל מ"מ כיון דהק"ו הוא ספק כסוי מוודאי כסוי א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון דהא וודאי כסוי פשיטא דדוחה מלאכה דרבנן דהא בדקר נעוץ יכול לשחוט ולכסות א"כ ספק נמי אבל השתא דמייתי משבת ליכא למימר דיו דבאמת אפי' מלאכה דרבנן אין וודאי כסוי דוחה שבת. והשתא ממילא נדחה ראי' השני' ג"כ דשפיר יש לומר דר' עינא לא התיר רק מלאכה דרבנן ומ"מ מייתי שפיר מר' יוסי דע"כ דאפי' דרבנן אין וודאי כסוי דוחה שבת דאי רק דאורייתא אכתי אין להכריח מק"ו דמ"מ כיון דמכסוי של שבת דייקינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון דמלאכה דרבנן דוחין בכוי ג"כ כמו דדוחין בוודאי בשבת וע"כ דסובר ר"י דבשבת אין מכסין כלל אפי' מלאכה דרבנן ושפיר דייק מק"ו דאפי' מלאכה דרבנן אין מכסין ביו"ט כוי:
ולפי שיטה זו מיושב בפשיטות מה שתמהו התוס' בד"ה תקיעת שופר [ותירוצם צ"ע מאוד כמו שאבאר בתוס'] דמה ענין תקיעת שופר בגבולין לכאן דלאו מלאכה הוא כלל רק גזירה שמא יעבירנו ולא שייך ביו"ט ולהנ"ל יש לומר בפשיטות דעכ"פ מוכח דאי יש בתקיעה עבירת מלאכה דאורייתא מן התורה לא דחיא שבת דאי מדאורייתא תוקעין אפי' הי' עבירה דאורייתא א"כ לא שייך שיאסרו רבנן לתקוע מחשש שמא יעבירנו כיון דמדאורייתא דוחה אפי' לעבור איסור מלאכה דאורייתא א"כ ממילא יש ללמוד ג"כ ק"ו ממילה מה מילה דוודאה דוחה שבת במלאכה דאורייתא אין ספיקה דוחה יו"ט אפי' מדרבנן דהא יו"ט שני ג"כ לא דחי תקיעת שופר דאין וודאו דוחה מלאכה דאורייתא כ"ש שאין ראוי שידחה ספיקו אפי' מלאכה דרבנן כגון גוף התקיעה דהיא חכמה ואינה מלאכה ואסור מדרבנן וע"כ דלא ילפינן ק"ו כה"ג והוי שפיר תוכיח מיהו יש לדקדק היכי מחלק בין שופר למילה דוודאי מילה דוחה שבת ותקיעת שופר וודאי לא דחי שבת דהא מילה רק גוף המילה דוחה שבת אבל אסור להעביר הסכין דרך ר"ה כדי למול ואמת דגם בגוף ק"ו דר' יוסי יש לדקדק דהיכי מחלק בין כסוי למילה דהא כסוי דאינו דוחה לאו בעצם הכסוי יש העבירה רק החפירה בדקר אבל גוף הכסוי אינו איסור ובמילה ג"כ כל איסור שקודם המילה אסור ומ"מ אם נפרש דגוף הכסוי אסור בשבת אפילו בדקר נעוץ ועפר מוכן משום טורח א"כ שפיר מייתי דגוף המילה הותר אף שהיא מלאכה דאורייתא והכסוי בשבת לא הותר אפילו אין בה רק משום טורח אבל לעשות ק"ו ממילה על תקיעת שופר מכח דאסור שמא יעבירנו ש"מ דלהעביר אסור ד"ת א"כ הא במילה ג"כ אסור להעביר ועמ"ש בתוס' בד"ה תקיעת שופר:
שם ודילמא דעבר ושחט. הא דלא קאמר ששחט קודם שבת דלא ניתנה שבת לדחות משום דא"כ היכי מייתי לכוי דנשחט ביו"ט כיון דאי שחט בשבת ג"כ מכסין אלא שיש לדקדק היכי מייתי משבת דעבר ושחט דשפיר אין כאן כסוי כיון שהי' אסור לשחוט אבל ביו"ט מותר לשחוט שפיר י"ל דאי שחט יכסה וצריך לומר דמ"מ כיון דאין כסוי בלא שחיטה אין ראוי שישחוט לכסות מספק וממילא כיון דאסור לשחוט אי עבר ושחט הוי כמו עבר ושחט בשבת:
שם אילימא ספק יו"ט ספק חול וכו' ור"י לטעמי' וכו'. נראה לי דכל שקלא וטרי' זו הוא לפרושי ברייתא דקשה לכאורה למה השיב ר"א הקפר תשובה כיון שכבר השיבו חכמים תשובה ועוד היכי קאמר רחב"א דאין עליו תשובה ור"א הקפר השיב הא חכמים ג"כ השיבו לו תשובה לזה שקיל וטרי שאי אפשר לומר ספק יו"ט ספק חול רק טומטום א"כ ר"י לטעמי' דנשים נמי תוקעין וממילא אין זו תשובה לר"י ולזה בא רבינא והוסיף משום דאכתי קשיא נהי דר"י לא חש לתשובה זו לפי שיטתו אבל עכ"פ היכי קאמר ר"ח זה אחד מן הדברים שאין עליהם תשובה כיון דלרבנן דר"י דס"ל אין נשים סומכות הוי תשובה גמורה לזה קאמר רבינא דאפילו לדברי מי שסובר אין נשים סומכות יש תשובה רק בזה בלבד הי' קשה שהי' לו לר"י להשיב תשובה זו לזה צ"ל דר"י לא חש להשיב כיון דלדעתו נשים תוקעין ור"ח שפיר קאמר דאין תשובה מחמת תשובת רבינא והיינו דמסיים לקמן אמר ר' חב"א ולא אמרו עליו כלום ולהנ"ל ניחא דבזה ניחא מה שאמר רחב"א אבל בלי הך שקלא וטרי' הי' קשה הא יש תשובה בלי תשובת ר"א הקפר כנ"ל ומ"מ במה דס"ד ספק יו"ט ספק חול יש להבין היכי ס"ד לפרש כך הא במה נפשך תוקע אי יו"ט חייב ואי חול אין כאן איסור ונראה לי דס"ד ביו"ט שני של גליות דאין בקיאין בקבוע דירחא ויו"ט שני הוי וודאי חול רק יו"ט דרבנן הוא דהא מהאי טעמא סובר הרמב"ם דלא מהני תנאי בעירוב תבשילין ביו"ט ראשון לזה דחי דמ"מ כיון דעיקר נובע ממה דהיו עושין מעיקרא מספק א"כ אז הי' תוקע במה נפשך ולא שייך שיהא חמור היום ממה שהי' אז כנ"ל:
בתוס' בד"ה כסוי. להנך תרי טעמי וכו' משום התרת חלבו אי אפשר ליישב ק"ו זה וכו' ולא שייך נמי שם [נ"ל שצריך להיות משום] וכו'. והנה טרם שנאמר בישוב קושית התוס' נבאר תחילה דבריהם. והוא שיש לתמוה דשם מפרש רבה דהוי מוכן לוודאי ולא לספק והכוונה מצד איסור גומא והגמרא מקשה עליו דמשום גומא אין הפרש בין ספק לוודאי א"כ מה זה שכתבו דלהך טעמא אתי הק"ו שפיר כיון דהש"ס מקשה על זה ונדחו דבריו גם מה זה שכתבו ומיהו סוגי' דביצה מוכח וכו' הא לרבה עצמו וודאי ניחא דאיהו וודאי סובר שיש חילוק בין איסור גומא של ודאי לאיסור גומא בספק ולפום מה דמקשה עליו ונדחו דבריו פשיטא דלא אתי שפיר כמו שכתבו בתחילת דבריהם דלתרי טעמי דמסקנא אי אפשר ליישב ק"ו זה. ונראה לי דכוונת התוס' דמעיקרא הי' נראה להו דרבה עצמו באמת סובר לחלק בגומא בין וודאי לספק רק הש"ס שם מדחה דבריו א"כ עכ"פ לרבה אתי שפיר והדר כתבו דמסוגי' דהתם משמע דגם לרבה עצמו אין חילוק ורבא דקאמר אין דעתו לספק לפרושי דברי רבה אמר כן דלכך אין אפר כירה מוכן לספק משום דאין דעתו לספק והיינו מדפריך התם מעיקרא וליטעמיך וליכסיי' בדקר נעוץ וקשה הא איכא איסור גומא וע"כ דפשיטא להו דאין לחלק באיסור גומא בין ספק לוודאי וכן מדמקשה עלי' דרבה בפשיטות ואי רבה בא לחלק בכך היכי שייך להקשות עליו ספק נמי כדר' אבא וע"כ דהמקשה פירושא מפרש דברי רבה דמשום אין לחלק רק כוונת רבה משום דאין דעתו לספק ורבא ליפרושי דברי רבה קאתי וא"כ האי סוגי' דהכא אי אפשר ליישבה לכ"ע כנ"ל ועיקר דברי התוס' הם כמו שפי' מהרש"א ולא באתי להוסיף רק לבאר מה שלא ביאר הוא ודוק:
אמנם בעיקר דברי התוס' בפרט במה שכתבו שיטעו הרואים ויעשו ק"ו והוא דחוק מאד שעל זה שהוא ק"ו של טעות יאמרו לו תשובה וכן תשובת ר' אלעזר הקפר אינו מובן כיון דבלא"ה הק"ו הוא בטעות א"כ יטעו ולא ידעו תשובת ר' אלעזר הקפר. ולדעתי נראה בעיקר קושית התוס' בפשיטות דבלא"ה דשם בביצה אחר שמפרש טעם שאין מכסין כוי משום התרת חלבו קאמר בתר הכי דלא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה וחי' ונתערבו דמם אסור לכסות ופירש"י דלא מיבעי' כוי דשמא בהמה היא וטרח בשביל בהמה אלא אפילו שחט חי' ובהמה דיש כאן חי' וודאי אסור לכסות דטרח בשביל בהמה ג"כ והשתא תיקשי הא בנתערבו אין כאן משום התרת חלב ומ"מ אסור וכ"ש כוי ולמה לי משום התרת חלב. לפיכך נראה דוודאי כשיש כאן עפר מוכן אין כאן שום איסור ומ"מ אסור לכסות דם הכוי דמשום שאין דעתו לספק אין דרך להזמין עפר לכסות כוי ויחשבו הרואים שלא הזמין ומ"מ טרח לכסות ש"מ דחי' היא דמספק לא הי' מותר לטרוח ולכסות וזהו אי הדין דאין מכסין כוי כשיש איסור דרבנן לכך אפילו בלי איסור כלל אסור משום התרת חלב אבל אי מהראוי לכסות דם כוי אפילו כשיש איסור דרבנן ממילא ליכא משום התרת חלב כלל דלא יטעו כלל דהיא חי' דמספק אמרי לי' רבנן זיל טרח וכסי והשתא הכא בא להוכיח מק"ו משבת דאין מכסין כוי היכי שיש איסור דרבנן כיון שאין מכסין היכי שיש איסור בשבת כ"ש שאין מכסין ספק ביו"ט כדמוכח ממילה והשתא ממילא כיון דהיכי שיש איסור דרבנן אסור לכסות ספק ממילא אפילו ליכא איסור כגון בעפר מוכן מ"מ אין מכסין משום דהרואה יטעה דמסתמא לא הוכן לספק ולא הוי אמרי רבנן זיל טרח וכסי ספק ויבואו להתיר החלב ואתי שפיר הכל וזה שפירש"י במשנה דאין מחללין יו"ט מספק והיינו דעיקר טעמא משום דאין מכסין באיסור מספק וממילא אפילו בהיתר אסור משום התרת חלב ודוק:
בד"ה תקיעת שופר וא"ת וכו' דאם אשה היא וכו' ליכא צורך היום כלל. לא נתבררו לי דבריהם כלל דאי כוונתם לומר דאי אשה הוא זה הטומטום אסור להוציא לצרכה אבל עכשיו שהוא טומטום ומחויב מספק הוי קצת צורך ומותר להוציא לצרכו א"כ לא הועילו כלום דאכתי היכי עביד תוכיח דשאני הכא דוודאי אינו דוחה שבת מכח שמא יעבירנו דבשבת פשיטא שאסור להוציא דליכא הוצאה שהותרה בשבת אבל ביו"ט דל"ש שמא יעבירנו כיון דמותר לצורך קצת א"כ טומטום שפיר יכול לתקוע ביו"ט דלא שייך שמא יעבירנו ואי דיש איזה איסור דרבנן בגוף התקיעה מלבד שמא יעבירנו א"כ היינו הך תירוץ הב' שכתבו. ואי נתכוונו לומר דמצד שהוא ספק אשה יש בטומטום זה בעצמו שמא יעבירנו דאסור להוציא לצורך הטומטום מצד ספק שמא הוא אשה א"כ קשה חדא למה לא ניחוש באמת שמא יעבירנו ומ"ש דבשבת גזרו וביו"ט לא מיהו בהא יש לומר דהיינו דמייתי תוכיח דחזינן דבמלאכת יו"ט דלא חמיר כ"כ לא חששו כמו במלאכת שבת דחמיר א"כ הוי תוכיח לכסוי ג"כ דאף דאין וודאו דוחה שבת דחמיר מ"מ ספיקו דוחה יו"ט דקיל. אבל מ"מ קשה לי לפי זה במה נפשך אי ס"ל לתוס' דטומטום זה חייב מדאורייתא מספק לתקוע א"כ פשיטא דלא שייך שמא יעבירנו כלל דהוי לצורך גמור כמו וודאי כיון דמחויב מן התורה בוודאי ואי ס"ל דספק מן התורה אינו מחויב רק מדרבנן מחויב א"כ בוודאי קשה למה חייבוהו באמת לתקוע כיון דיש חשש שמא יעבירנו ואף דמלאכת יו"ט קיל משבת מ"מ הא מן התורה אינו מחויב לתקוע כלל ועוד דמוכח להדיא בדברי התוס' ריש חגיגה בהא דפריך איצטרך קרא למעוטי ספיקא דספק מחויב מדאורייתא א"כ פשיטא דהוי לצורך ולא שייך שמא יעבירנו כלל. ועוד אי ס"ד דעיקר התוכיח הוא דהי' מהראוי לחוש שמא יעבירנו ביו"ט בטומטום ולא חיישינן א"כ מאי קאמר עלה דר"י לטעמי' דנשים נמי תוקעין וקשה במה נפשך אי בנשים לא שייך לגזור שמא יעבירנו משום דרק בחובה שייך גזירה זו כדאמרינן הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין א"כ משמע דרק מה שיש בו חיוב חיישינן ולא ברשות א"כ היכי מייתי מנשים לטומטום נשים כיון דלית בהו חיוב כלל לא גזרינן שמא יעבירנו אבל בטומטום יש לגזור שמא יעבירנו ומ"מ לא גזרינן והוי שפיר תוכיח ואי סבירא לן דאפילו במידי דרשות שייך שמא יעבירנו והוי שפיר תשובה על התוכיח דנשים וודאי ג"כ תוקעין לר' יוסי א"כ הא גופה קשיא היכי מייתי לר' יוסי ממה דמתיר נשים בסמיכה דמתיר ג"כ לתקוע הא בתקיעה חזינן דגזרו אפי' באנשים דחייבין לתקוע שמא יעבירנו רק ביו"ט לא גזרו משום דהוי לצורך אבל נשים שהן שלא לצורך מאיזה צד יהיו מותרין לתקוע ודוקא סמיכה כיון דאנשים סומכין התירו גם נשים אבל תקיעה דחזינן דגזרו שמא יעבירנו מאיזה צד יהא סובר ר' יוסי דנשים תוקעין וע"כ דלא שייך בנשים שהן רשות שמא יעבירנו א"כ מה תשובה היא זו מנשים לטומטום דיש לגזור בו שמא יעבירנו ועוד קשיא לי מנ"ל לעשות תוכיח מתקיעת שופר אפילו תימא דשייך שמא יעבירנו ביו"ט ג"כ גבי טומטום מצד ספק אשה מ"מ לא דמי לשבת כלל דבשבת יש חשש שמא יעבירנו ואז וודאי עובר איסור שלא הותר בשבת להעביר לתקוע לכ"ע אבל ביו"ט איכא תרי ספיקי חדא שמא לא יעביר ואי יעביר אכתי לא ברי האיסור דשמא איש הוא והוי לצורך ומותר להעביר. גם תירוץ השני שתירצו דגוף התקיעה אסור מדרבנן ג"כ לא הבנתי כלל דמה ענין גזירה דשמא יעבירנו בשבת דיעבור באיסור דאורייתא ליו"ט שאין בו רק איסור דרבנן דגוף התקיעה ואי משום דיש ג"כ חשש דאורייתא שמא יתקן כלי שיר הא ליתא דהא חזינן דלא חששו בשבת רק שמא יעבירנו לא משום איסור דגוף התקיעה מחשש שמא יתקן כלי שיר. גם לא הבנתי אי בתירוץ ראשון הוי ס"ד דתוס' שאין איסור בגוף התקיעה כלל מדרבנן א"כ היכי ס"ד לעשות תוכיח הא פשיטא דנשים וודאי תוקעין כיון שאין איסור כלל לתקוע וכיון דפליגי רבנן דנשים אין תוקעין ע"כ שיש איסור דרבנן בגוף התקיעה וע"כ דהוי ס"ל לתוס' נהי שיש איסור מדרבנן לתקוע אבל מ"מ לא נוכל לעשות תוכיח משבת לספק ביו"ט כיון דבשבת אין הטעם מחמת איסור תקיעה דרבנן רק מחשש שמא יעבירנו וזה לא שייך ביו"ט לכך טומטום תוקע א"כ ממילא לא תירצו בתירוץ השני כלום. ובעיקר קושית התוס' כבר כתבתי בגמרא דאי נימא דאין ספק מילה דוחה יו"ט שני כדעת המחבר בש"ע סי' רס"ו יש ליישב קושית התוס' בפשיטות דק"ו דר'. יוסי הוא על דרך זה ומה מילה שוודאה דוחה שבת מלאכה דאורייתא מ"מ אין ספיקה דוחה יו"ט אפילו יו"ט שני דהוי דרבנן כסוי שאין וודאה דוחה שבת מלאכה דאורייתא עכ"פ לא כ"ש שאין ספיקה דותה יו"ט אפילו באיסור דרבנן וממילא כיון דמצד הק"ו אין ראוי שתדחה ספק כסוי אפילו דרבנן א"כ ממילא בשבת אין וודאי כסוי דוחה אפילו דרבנן דאל"כ הי' ראוי לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון כמו שבת ושפיר מוכח מר' יוסי דאין כסוי דוחה שבת כלל. והשתא שפיר קאמרי לי' רבנן תוכיח דתקיעת שופר תוכיח שאין וודאה דוחה שבת במלאכה דאורייתא עכ"פ דאי הי' דוחה מלאכה דאורייתא לא הוי שייך לגזור שמא יעבירנו א"כ כ"ש שלא הי' מהראוי דספיקה ידחה יו"ט שבות דרבנן ומ"מ חזינן דדחי ש"מ דאין לדון ק"ו זה אך כבר כתבתי מה שיש לגמגם בזה ועיקר פירוש סוגי' זו על נכון יתבאר בסמוך (דפ"ה ע"א) ויתיישב קושית התוס' בפשיטות עיי"ש: