תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כסוי הדם · דף פד.
בגמרא וליפרקינהו וליכסינהו. פרש"י ויהיו מותרין באכילה והדר ליכסייא לדם. משמע מדבריו בהדיא דבדוקא קאמר דיפרקינהו קודם והדר יכסה שלא כדברי התוס' דפירשו דיכול לכסות תיכף קודם פדיי'. ונראה טעמו דהא מסיק משום דהוי מחוסר פדיי' ואי מכסה קודם פדיי' אין זה מחוסר פדיי' ובכל מקום דקפדינן על מחוסר מעשה אין זה רק קודם גמר הדבר כגון בגט בין כתיבה לנתינה אבל במעשה אחר נתינה לא איכפת לן כלל וכן מורה הלשון וליפרקינהו וליכסינהו וע"כ דאין לכסות רק אחר פדיון ומעיקרא לא הוי אשר יאכל אף שיכול לפדותו ומ"ש משאר תיקון דאטו יכול לאכלו תיכף הלא צריך מליחה וכדומה. דמ"מ שאני פדיון דפנים חדשות באו לכאן דמעיקרא קדשים והשתא חולין וכל כמה שהם קדשים לא קרינן בהו אשר יאכל. אמנם צריך ליישב קושיות התוס' והנה בקושיא ראשונה ניחא דסובר כמ"ש התוס' בעצמם דמשום הפסד קדשים מצוה לפדות וממילא מחויב לפדות מיד כדי לקיים מצות כסוי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו אבל מה דס"ל לתוס' דיכול לכסות קודם פדיי' זה לא ס"ל לרש"י כמ"ש ומה שהכריחו התוס' דבר זה מכח קושיא השני' יתבאר בתוס' בס"ד דבלא"ה לק"מ עיי"ש מיהו יש לדקדק אי נימא דקודם פדיי' אין מכסין דהוי שחיטה שאינה ראוי' א"כ אפילו יפדה מה בכך הא בעת שחיטה לא הוי שחיטה שאינה ראוי' וצריך לומר דדוקא באו"ב דהחיוב הוא על השחיטה שפיר אמרינן כיון דבעת שחיטה לא היתה ראוי' אינו מחויב אבל מצות כסוי חלה אחר שחיטה וכל שראוי לאכילה בעת כסוי חייב לכסות דקפידא דאשר יאכל לא היתה רק על שעת כסוי וכל שהיא בר אכילה אז חייב בכסוי רק מה שיפדה אח"כ לא מהני כיון דמעיקרא קדשים והשתא חולין כמ"ש ועמ"ש בתוס':
שם מר בר"א אמר וכו' מה חי' אינה קודש. הנה לא נתבאר בדברי מר בר"א מה דעתו בקדשי ב"ה דאי מוקי מתניתין רק בקדשי מזבח מלבד דקשיא עלי' דקתני בחולין אבל לא במוקדשין דהא קדשי ב"ה ג"כ לאו חולין נינהו ועוד דהוי לי' לומר לעולם בקדשי מזבח ואי סובר דקדשי ב"ה פטורין מכסוי מכח מחוסר פדיי' א"כ קדשי מזבח נמי ודוחק לומר דסובר לחלק בין מחוסר פדיי' למחוסר גרירה דגרירה הוי כמו הכסוי כמו דם הניתז ושעל הסכין ועוד דמשמע דבא לתרץ תירוץ אחר אליבא דכ"ע לא כמו שתירצו מעיקרא. לכן נראה לי דמר בר ר"א סובר דממעטינן מוקדשין משום דוודאי מיירי קרא בדבר הנעשה בהיתר ול"ש לומר דמיירי קרא ששחט קדשים דרך איסור ומסתמא מיירי קרא ששחט בהיתר לצרכו רק קדשי מזבח זהו דבר הראוי לשחוט ולא שייך להפקיע מקרא ועל זה אמר דמה חי' אינה קודש כיון שאינה למזבח ומסתמא לא מיירי קרא ששחט קדשי ב"ה הילכך אף עוף ג"כ אינו קודש אף דעוף יכול להיות קדשי מזבח מ"מ מיירי קרא דומיא דחי' ובמה שאמר מר בר"א מה חי' אינה קודש נמעט כל קודש דמסתמא אינה קדשי ב"ה ובזה תבין לשון רש"י ז"ל מה חי' סתמא אינה קודש שאינה ראוי' להקריב ולשון זה תמוה מאוד דבקדשי מזבח לא שייך סתמא דפשיטא דאי הקדיש חי' למזבח שאינו כלום ולהנ"ל ניחא שבא לומר דמר בר"א בא לומר דבשום מוקדשין אין כסוי נוהג דבקדשי ב"ה בוודאי לא מיירי כנ"ל ובקדשי מזבח ג"כ לא מיירי בחי' והיינו דקאמר מה חי' סתמא אינה קודש דלמזבח אינה ומסתמא לא מיירי ששחט של ב"ה שאינה שלו להזיק הקדש אף עוף אינו קודש כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מה חי' בענין אחר כוונת רש"י ז"ל:
שם אמר לי' יעקב מינאה. במגילה (דף כ"ג ע"א) איתא ג"כ אמר לי' יעקב מינאה לר"י הני ששה דיוה"כ כנגד מי וכתבו שם התוס' דמצעה גרסינן דאי הי' מין לא הי' מזכירו בשמו ולפי זה ה"ה כאן לא גרסינן מינאה רק מצעה מיהו לא הוצרכו התו' לזה כאן כיון דקאמר לי' קיימא לן בהמה בכלל חי' לסימנין הרי שכלל עצמו בתורה ובדרש חכמים בכלל כל החכמים והרי יעקב איש כפר סכני' בע"ז אמר כתיב בתורתכם לא תביא וכו' הרי שהוציא עצמו מן הכלל שאינה תורתו רק תורתם א"כ מפורש דכאן הי' ישראל מן החכמים. והא דאמר בע"ז דיעקב מינאה ריפא את ר' אבהו ומזכירו בשמו היינו משום דבא להקשות שם דאפי' מרופא מומחה כיעקב מינאה אסור להתרפאות כדאיתא התם א"כ הוצרך להזכירו בשמו וכל היכי דצריך להזכירו פשיטא שמזכיר דכמה פעמים אין מספר מזכיר שמות רשעים כשהוא צריך להזכירן וכן בע"ז (די"ז) קאמר שאלני תלמיד אדם א' וכו' ומזכיר שמו ושם רבו שבא בכוונה להודיע מי הי' רק במגילה דעיקר בא להודיע השאלה כנגד מי והתשובה הוי לי' לומר ההוא מינאה ומדקאמר יעקב מינאה הוכיחו דמצעה גרסינן ועוד יש לחלק דשם במגילה לא יצא מפי אדם בעל פה רק מסדרי התלמוד סיפרו בכתב דיעקב מינאה אמר כך ושאל שאלה זו לכך לא הי' להם להזכיר שמו אבל היכי שהם מזכירים סיפור מה שאמר אחד בעל פה סדרו אותו כלשונו שאמר ודו"ק:
בתוס' בד"ה וליפרקינהו וליכסינהו. תימא מנ"ל שצריך לפדותו וכו' ועוד וכו' אין זה מוקדשין וי"ל וכו' ואפילו קודם פדיי' ועוד וכו' כפדוי דמי ע"כ. הנה מה שהוצרכו לתרץ דמכסה קודם פדיי' או בלי פדיי' כלל לר"ש הוא מכח קושיא השני' שהקשו דאי פודה קודם אין זה מוקדשין:
אבל תימה מאוד דהיכי קאמר בתר הכי דמחוסר פדיי' כיון שאינו פודה בין שפיכה לכסוי רק אח"כ הכסוי וכ"ש לר"ש דכפדוי דמי ואפילו לא יפדה כלל א"כ היכי שייך לומר דבשביל דהוי כפדוי הוי מחוסר מעשה:
הן אמת דמצינו כה"ג גבי גט דפסול מחוסר קציצה ודקדקו התוס' שם דאי חתך דבר מועט לא הוי מחוסר מעשה והביאו ראי' ממה דבעי התם בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מאי וקאמר ותיפוק לי' דהוי ב' ספרים ולא קאמר ותיפוק לי' דהוי מחוסר קציצה עיי"ש והדבר תמוה אטו התם מיירי שקוצץ בין תיבה לתיבה או בין שיטה לשיטה דהא קאמר התם ג"כ והנייר שלי ופשיטא דאין הכוונה רק שנותן לה כמות שהוא והנייר יהא שלו וה"ה בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה פשיטא דכך הכוונה א"כ איזה מחוסר מעשה שייך כאן וע"כ דס"ל דהא דמקשה עכשיו והא הוי ב' ספרים הכוונה כיון דעומד לקיצץ הוי כקצוץ מיקרי ב' ספרים ואהא קשיא להו דמהאי טעמא יהא מחוסר מעשה ג"כ א"כ מבואר דס"ל דכל דאמרינן דהוי כקצוץ ראוי שיהא מחוסר מעשה מחמת זה לולא דהוי דבר מועט א"כ הכא נמי בעומד לפדות דהוי כפדוי הוי מחוסר מעשה אף שאינו פודה כלל בין שחיטה לכסוי אך באמת הדבר תמוה היכי ס"ד כשאינו עושה שום מעשה כלל רק עומד לפדות הוי כפדוי בשביל זה יהא מחוסר מעשה וכ"ש דקשה לתירוץ הראשון בתוס' דיפדה אח"כ ולא משום עומד לפדות א"כ אין כאן מחוסר מעשה כלל וכמו כן בהך דגיטין הנ"ל אין מעלה ארוכה לדברי התוס' שם דאפילו נימא כן לא קשיא מבין שיטה לשיטה דשמא אמר כך קודם כתיבה והוי כקצץ קודם כתיבה:
אמנם דברי התוס' דכאן יש לי ליישב כך והוא כיון דס"ל לר"ש עומד לפדות כפדוי א"כ לא שייך לחייבו בכסוי כיון דאי פודה באמת אין כאן כסוי דהוי מחוסר מעשה א"כ לא שייך לומר דמשום דהוי כפדוי יתחייב בכסוי דלא עדיף עומד לפדות מפדיי' עצמה וכיון דמחמת פדיי' עצמה אינו מחויב אין לחייבו מכח עומד לפדות דהוי כפדוי ובתירוץ ראשון ג"כ הוי ס"ל לתוס' מכח עומד לפדות דהא לר"ש קיימינן ולא חדשו בתירוץ השני רק אפי' לא יפדה אח"כ מהני כמו שהוכיחו מקדשים (וכן משמע בלשון התוס'] ושפיר משני הש"ס דפטור מכח מחוסר מעשה:
איברא מדברי רש"י ז"ל וודאי מוכח להדיא דהכוונה דיפדה והדר יכסה ולפי זה יקשה עליו קושית התוס' השני' כיון דנפדה אין זה מוקדשין אבל באמת נראה לי דלק"מ לפירש"י ולא ידעתי כל טורח זה למה הא מ"מ מקשה הש"ס שפיר דעכ"פ היכי קתני במתניתין דנוהג בחולין אבל לא במוקדשין דהיינו קדשי ב"ה כיון דלא משכחת לה כלל שישחוט קדשי ב"ה ולא יתכסה הדם ומה בכך דאחר פדיי' חולין הן אבל כיון שצריך לפדותן משום הפסד קדשים ולכסות דמן הרי לא משכחת שישחוט מוקדשין והדם ילך לאיבוד בלי כסוי שהרי צריך לעשותן חולין ולכסות דמן ופשיטא שאי אפשר לפרש מתניתין אבל לא במוקדשין דהיינו דכל כמה שהן מוקדשין אינו נוהג כסוי כיון דס"ס כל שוחט מוקדשין לא ימלט שלא יתכסה הדם כמו בחולין והרי התחלת המשנה כסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל וכו' בחולין אבל לא במוקדשין הרי דבא לומר דאינו נוהג כסוי בשוחט מוקדשין והיכי שייך שאינו נוהג במה שמחויב לפדותן לעשותן חולין ולכסות דמן:
והכי מוכח להדיא לקמן ריש פרק ראשית הגז דקאמר התם דמיירי בקדשי ב"ה וס"ד לפרוק וליתיב לי' קמש"ל דאינו נוהג במוקדשין אלמא אף דאחר פדיי' חולין הם מ"מ נקט אבל לא במוקדשין שאין צריך לפדות והיכי ס"ד לפרש כאן אבל לא במוקדשין שצריך באמת לפדות ולכסות וזה ברור:
הן אמת שיש כאן קושיא בעיקר הסוגי' דמוקי לה בקדשי ב"ה ומכח שחיטה שאינה ראוי' ומקשה עלה ולפרוק ויכסה הא מצי לאוקמא בקדשי מזבח ששחטן בפנים או בחוץ דהוי ג"כ שחיטה שאינה ראוי' ולא מהני בהו פדיון כלל תדע דפליגי לקמן בקדשים בחוץ דר"מ מחייב וחכמים פוטרין מכח שחיטה שאינה ראוי' ולמה לי' לאוקמא בקדשי ב"ה שיקשה על זה שיפדה ויכסה ומזה הי' נראה לכאורה כפי מה שכתבתי לעיל דמשמע לי' מתניתין דקתני בחולין אבל לא במוקדשין שאין כסוי בשום מוקדשין רק בחולין והיינו בקדשי מזבח שמלקן בפנים לא הוי שחיטה רק נחירה ובקדשי מזבח ששחטן בפנים או בחוץ וכן בקדשי ב"ה הוי שחיטה שאינה ראוי' ואהא מקשה מ"מ היכי קתני בחולין אבל לא במוקדשין הא בקדשי ב"ה איתא ע"י פדיון והיכי קתני בחולין והשתא שפיר קשיא להו לתוס' אי פריק להו הוי חולין ואי משום דהיכי משכחת לה אבל לא במוקדשין שלא יכסה הדם הא משכחת לה בקדשי מזבח ששחטן שאין להם פדיון והשתא בשום מוקדשין אין להם כסוי דקדשי מזבח שמלקן הוי נחירה וקדשי מזבח ששחטן הוי אינה ראוי' וקדשי ב"ה כיון דפריק להו הוי חולין:
אבל באמת הא ליתא דהא משמע בהדיא לעיל בתוס' בד"ה מוקדשין דקדשי מזבח פשיטא להו דלא הוי נחירה כיון דמשתרי באכילה א"כ ע"כ אי אפשר לומר כן והא דלא מוקי לה בקדשי מזבח ששחטן בפנים או בחוץ נ שום דלא משמע לי' דמיירי במתניתין אבל לא במוקדשין היכי דעביד איסורא ושחט בחוץ או בפנים בלי מליקה דהוא איסורא רבה ואף דמשני כה"ג ריש פרק ראשית הגז דעבר וגזז היינו משום דליכא רק איסור דרבנן ועכ"פ קמש"ל מתניתין דינא דאורייתא אבל לא במוקדשין ונ"מ לדידן בעבר וגזז אבל לא שייך שיאמר התנא אבל לא במוקדשין ויהא דינו רק בעבר איסור כרת של שחוטי חוץ או שהביא פסולין למזבח שהוא איסור דאורייתא ועוד דאי בשחיטה שאינה ראוי' גרידא מיירי הרי מפורש במשנה דלקמן פלוגתא דר"מ ורבנן בקדשים בחוץ ולמה יזכיר זה במשנה זו בלי מחלוקת בשלמא בקדשי ב"ה עיקר בא לומר דלא מהני מה שיכול לפדות או דבעי העמדה והערכה אבל לפרש מתניתין בשחיטה שאינה ראוי' גמורה מה דפליגי בה בתר הכי מפורש זה אי אפשר ולפי זה הדרן למה שכתבתי דשפיר פריך כיון דצריך לפדות ולכסות היכי שייך אבל לא במוקדשין כיון דלעולם צריך לכסות בשחט מוקדשין כמו חולין ובזה מיושב גם קושית התוס' בדיבור שאחר זה ועמ"ש שם:
בד"ה בעינן העמדה והערכה. וא"ת והא כל זמן שמפרכסת וכו' פי' ואכתי משכחת לה מוקדשין שיכסה כשפירכסה אבל מ"מ נראה לי דלק"מ והם הקשו לפי שיטתם בדיבור הקודם דהכוונה שיכסה והדר יפדה או מכח כל עומד לפדות כפדוי אבל לפי מה שפירש"י ז"ל דהקושיא היתה שיפדה והדר יכסה ולפי זה עיקר הקושיא דהיכי משכחת לה מוקדשין שלא יכסה דמן כיון דצריך לפדות ולכסות א"כ שפיר משני דבעי העמדה והערכה א"כ שפיר קתני אבל לא במוקדשין דאי פירכסה הוי לה חולין ואי לא פירכסה אינו מכסה כלל ושפיר אינו נוהג כסוי במוקדשין וזה ברור:
וביותר אני תמה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהוא כתב ליישב קושית התוס' הראשונה בדיבור הקודם משום דמצוה לפדותו משום הפסד קדשים ממילא מחויב לפדות קודם שיוכל לכסות אלמא דסובר כפירש"י דמעיקרא פודה והדר מכסה א"כ ע"כ צריך ליישב בקושית התוס' השני' דאי פריק להו הוי להו חולין משום דמ"מ היכי משכחת לה מוקדשין שלא יכסה כלל כמו שכתבתי לפירש"י א"כ מאי קשיא לי' להרשב"א ז"ל כאן ממפרכסת דמה בכך ס"ס קתני שפיר אבל לא במוקדשין דאי מפרכסת ופריק להו הוי להו חולין ואי לא פירכסה ומתה היינו מוקדשין שאינו מכסה כלל ולק"מ. וצריך לומר דס"ל להרשב"א ז"ל בישוב קושית התוס' השני' בדיבור הקודם דלא כמ"ש לפירש"י ז"ל רק דאף דאי פריק להו הוי חולין מ"מ נוהג שפיר במוקדשין דכיון דאחר שחיטה דאכתי הם מוקדשין יש עליו חיוב לפדות ולכסות הרי נוהג חיוב כסוי במוקדשין ממש והשתא שפיר קשיא לי' מאי משני בעי העמדה והערכה הא מ"מ תיקשי הא נוהג שפיר במוקדשין היכי דפירכסה דמחויב לפדות ולכסות. אבל מ"מ אני אומרה בלשון אחרת דוודאי אמת הוא מה שכתבו התוס' דאי פריק להו הוי להו חולין ואין זה מוקדשין כלל אבל מ"מ קשה במשנה דמי הם המוקדשין שאינו מכסה דמם כלל ואהא משני שפיר דבעי העמדה והערכה אם כן אי פירכסה ופריק להו חולין הם ואי לא פירכסה אינו מכסה דמם כלל והיינו אבל לא במוקדשין וזה ברור ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ודוחק לומר דהכא איירי בעוף וכו' דאין סברא לחלק תמי' לי דהיכי ס"ד ליישב דהכא בעוף דמה בכך הא קתני ונוהג בחי' ועוף וקתני בחולין אבל לא במוקדשין והיכי קתני אבל לא במוקדשין כיון דנוהג בחי' במוקדשין ואפשר לומר לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל ליישב קושית התוס' בשם הרב ר' אברהם אב ב"ד דכיון דאי לא פירכסה אינו מכסה לא פסיקא לי' ותמה עליו הרמב"ן ז"ל דמה בכך היכי פסיקא לי' למיתני אבל לא במוקדשין כיון דנוהג אי פירכסה עיי"ש ובאמת הוא פליאה עצומה על הרב אב"ד הנ"ל וח"ו שנעלם ממנו דבר פשוט כזה ויאמר דברים שאין ראוי לאומרן כלל ונראה לי דכוונת הרב אב"ד דכיון דאי לא פירכס אין כאן כסוי א"כ מוקדשין לאו מילתא פסיקתא הוא א"כ ממילא לא מיירי קרא במוקדשין רק בחולין ואפילו פירכסה ג"כ לא חייבה תורה דקרא סתמא כתיב ומיירי במילתא פסיקתא דהיינו חולין ולא במוקדשין דלא פסיקא מילתא. ולזה נראה לי דהתוס' לא ניחא להו בהא דס"ל פירכס מילתא פסיקתא הוא כיון דרוב מפרכסין כל שהן בריאים דמהאי טעמא מסוכנת שלא פירכסה אסורה ולכך ניחא להו לתוס' טפי לפרש על דרך הרב אב"ד הנ"ל מכח עוף ואמרינן כיון דכתיב חי' או עוף וכיון דבעוף לא מיירי במוקדשין דליכא פירכוס דחיותו מועט מסתמא בחי נמי בחולין דוקא מיירי כנ"ל. אמנם תירוץ ר' שמעי' אינו מובן כלל לפע"ד דהיכי ס"ד לחלק דהיכי דמותר באכילה לא הוי פירכוס כחי דהכא נמי אי אין פודין אינו מותר באכילה כלל והוי כמו בהמה טמאה וצ"ע ולא ידעתי למה לא זכרו התוס' דברי רבינו שמעי' לעיל ריש מכילתין דחיישינן שמא יגע בבשר והקשו שם התוס' דמפרכסת כחי' ולדברי הר"ר שמעי' לא קשיא כלל עיי"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות עירוכין מבואר דלא כהר"ר שמעי' רק לעולם מהני העמדה והערכה כל שמפרכסת וצ"ל דסובר בישוב סוגי' זו כמו שכתבתי מקודם לשיטת רש"י:
בד"ה יצא זה. ולא דמי לדם הניתז וכו'. נראה דהוצרכו לזה רק לפי מה דמפרש ר"י דברי הת"ק שאין שם דם אלא הוא אבל אי יש דם אחר בלא"ה לא קשיא כלל דלא שייך לפטור דם הניתז משום מחוסר מעשה דדוקא היכי דכולה כסוי מחוסר מעשה אין כאן חיוב כסוי אבל כל שיש כאן מצות כסוי בדם שלא ניתז ממילא צריך לגרר גם הניתז ולכסות:
מיהו עיקר דברי התוס' צריכין ביאור כי לכאורה נראה סברתם בפשיטות דדוקא בקדשים כיון דכתיב ושפך וכיסה קפיד קרא שלא יהא מחוסר מעשה אכל היינו משום דבעת שפיכה הי' מחוסר מעשה הפדיון או הגרירה ובשפיכה כזו לא חייבה תורה בכסוי אבל כאן אי לא הי' ניתז לא הי' צריך גרירה א"כ שפיכה זו מחוייבת בכסוי ומשום דאירע אח"כ דנעשה מחוסר מעשה לא נפטר מכסוי ולפי זה תליא במחלוקת במה שנחלקו הפוסקים פ"ב דגיטין בכתבו על תלוש וחיברו אח"כ ותלשו ונתנו לה אי הוי מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה אי נימא כיון דכתיבה עצמה לא היתה מחוסרת מעשה רק אח"כ אירע דנעשה מחוסר מעשה לא איכפת לן או דמ"מ כיון דמחוסר בין כתיבה לנתינה פסול אף דבעת כתיבה לא הי' מחוסר. ומדברי התוס' ריש גיטין מוכח דס"ל דכה"ג לא הוי מחוסר מעשה דהקשו שם על הא דאמר ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דכיון דכתיבה היא בתלוש היכי הוי חתימה במחובר ולמה לי וחתימתו דנקט ותירצו כגון שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו עיי"ש והשתא יש לתמוה מ"מ אכתי וחתימתו למה לי אפילו לא הוי בעינן חתימה כלל מ"מ פסול מצד מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וע"כ דסבירא להו לתוס' דוקא אם בעת כתיבה הוי מחוסר מעשה פסול אבל כיון דכתיבה היתה בתלוש רק אח"כ נטעו והשריש שוב לא איכפת לן מצד כתיבה רק לר"י בעינן חתימה ג"כ שלא יהא מחוסר מעשה בעת חתימה הילכך כיון שנטעו והשריש וחתמו פסול מכח חתימה ולשיטתם כתבו כאן ג"כ לחלק בכך דדוקא מחוסר פדיון או גרירה בקדשים דבעת שפיכה הי' מחוסר מעשה לא חייבה תורה בכסוי אבל כל דבעת שפיכה הי' מחויב דאז לא הי' מחוסר מעשה כלל רק אח"כ אירע סיבה דניתז ונעשה מחוסר לא איכפת לן כיון דבשעת שפיכה לא הי' מחוסר כלום ושפיכה דהכא הוי כמו כתיבה בגט. ולפי זה לדעת הפוסקים גבי גט דמ"מ הוי מחוסר מעשה יקשה עליהם מהך סוגי' דהכא וכן בירושלמי פרק ב' דגיטין מיבעי' להו בגט כה"ג אי הוי מחוסר מעשה אף דמחידושי הרשב"א ז"ל שם נראה דהספק בירושלמי אי תלוש וחיברו הוי כתלוש אבל אינו נראה כן בירושלמי דהא מחלק האיבעי' לרבנן בתר הכי לר' יהודא ואי משום תלוש וחיברו לא שייך לחלק דלשניהם האיבעי' בשוה דס"ס תולש מן המחובר פסול משום מחוסר מעשה אי תלוש וחיברו הוי מחובר או תלוש ועוד דספק זה אין ראוי להסתפק כלל לענין מחוסר מעשה דאטו מעשה תלישה מן המחובר דוקא פוסל כל מעשה פוסל והרי הכא אין כאן רק מחוסר גרירה וחשיב מעשה ומהאי טעמא לא זכר רבא לעיל פרק ראשון בהא דקאמר פשיטא לי תלוש וחיברו, לע"ז הוי כתלוש להכשר זרעים תנאי הוא ובשחיטה מספקא לי' ולמה לא זכר בגט אי פשיטא לי' או מספקא לי' וע"כ שאין ענין מחוסר מעשה למחובר ותלוש והרי הקנאה ביקש הר"ן ז"ל לפסול בין כתיבה לנתינה לולא דלא הוי מעשה בגופו וע"כ דספיקו של הירושלמי משום דכתיבה היתה בלי חסרון רק אח"כ נתחדש החסרון ולכך בעי לה לרבנן אי נולד החסרון אחר חתימה ולר"י אפי' נולד אחר כתיבה ותלשו קודם חתימה דלדידי' כתיבה מעכב כמו חתימה. גם נראה לי דיש לחלק בין גט לכסוי דהכא דבשלמא בגט הכתיבה והנתינה שניהם גירושין הם דכתיב וכתב ונתן אבל כאן אף דאין חיוב כסוי רק כששפך דם אבל המצוה הוא הכסוי א"כ כל שמחוסר מעשה קודם הכסוי אינו מחויב לכסות משא"כ גט דכתיבה ונתינה הם הגירושין ובעינן שיהא בתרווייהו מחוסר מעשה אבל כל שהיתה הכתיבה אינה מחוסרת מעשה אין מחוסר דקודם נתינה פוסל. ועוד נראה לי דעיקר סברת התוס' פ"ב דגיטין וספיקו של הירושלמי הוא דאין פוסלין משום מחוסר מעשה רק כשאי אפשר שיהי' הגירושין בלי מעשה בין כתיבה לנתינה אבל בחיברו ותלשו בין כתיבה לנתינה אין זה מחוסר מעשה שלא הי' מחוסר כלל שהרי לא הי' צריך לחברו ולתלשו והי' יכול ליתנו אחר כתיבה בלי שום מעשה הילכך אף שחיברו ותלשו כשר אבל כאן בדם הניתז אטו בידו הוא שלא יהא ניתז ומעצמו הוא ניתז וחשיב שפיר מחוסר מעשה. אמנם בכל זה הי' אפשר לומר דס"ל לתוס' דכסוי דמי לגט ולא ס"ל לחלק בכל זה אבל הדבר הקשה הוא אטו לא מיירי בניתז בתחילת שחיטה והוי מחוסר מעשה בעת שפיכה ממש ומה מקום יש לחלק אי לא הי' ניתז ופשיטא דלכ"ע אי חיחרו בתחילת כתיבה אף שהי' באפשר שלא לחבר פשיטא דהוי מחוסר מעשה וכ"ש כאן שניתז בע"כ בתחילת שחיטה דראוי שיהא מחוסר מעשה:
לכן נראה לי בכוונת התוס' לפי מה שאמרו לעיל לענין כסוי למעלה בלי כסוי למטה דראוי לבילה אין בילה מעכב ושחט בהמה ואח"כ חי' חשיב ראוי לבילה וקדשי מזבח מיקרי אינו ראוי לבילה ולפי זה פשוט הוא דעכ"פ צריך לכסות דם הניתז מלמעלה ואין דם שלמטה מעכב דחשיב ראוי לבילה כמו שחט בהמה ואח"כ חי' הילכך כיון שלא נפטר מכסוי שלמעלה ויש כאן חיוב כסוי למעלה שפיר צריך לגרר ולכסות למטה כמו אי הי' דם אחר חוץ ממנו כמ"ש לעיל אבל בקדשי מזבח דחשיב אינו ראוי לבילה ואי אפשר רק בגרירה והוי מחוסר מעשה ואינו מכסה כלל משא"כ דם הניתז חשיב ראוי לבילה כיון שאי לא הי' ניתז הי' מכסה למטה ודו"ק:
בד"ה מה חי' אינה קודש. וא"ת וכו' קדשים בחוץ ר"מ מחייב. במתניתין גופה לא קשיא להו דקתני אבל לא במוקדשין ובתר הכי קתני קדשים בחוץ ר"מ מחייב ואי משום דנימא דמתניתין לאו ר"מ א"כ השתא נמי לא קשיא וע"כ משום דע"כ לא פליגי רבנן אלא משום אשר יאכל ובשחיטה שאינה ראוי' אבל לא שיחלקו בענין אמר בהקישא דעוף לחי' רק דמ"מ מעיקרא לא קשיא דלס"ד משום כסוי דלמטה א"כ לא מיירי מתניתין רק בקדשים בפנים דבחוץ יש כסוי למטה ולא מיירי בהו מתניתין וכן להך טעם דמחוסר גרירה לא שייך רק בפנים אבל להך טעם דילפינן בהיקש עוף לחי' דמוקדשין לא א"כ היכי נקט לקמן פלוגתא במוקדשין בשחיטה שאינה ראוי' כיון דבלא"ה איכא היקש דבקדשי מזבח אין כסוי ולמה יחלוק ר"מ בהיקש זה ואי לית לי' לר"מ הך הקישא א"כ מאיזה צד יחלקו רבנן לסבור היקש זה דהא לא פליגי בהא רק מכח שחיטה שאינה ראוי' ואי פליגי ג"כ בהיקש זה יחלקו בקדשים בפנים דהוי שחיטה ראוי' ור"מ מחייב וחכמים פוטרין מהיקש עוף לחי' מיהו מה שתרצו דאינה קודש בפנים קאמר אינו מובן לכאורה דהא כתיב אשר יצוד חי' או עוף ושפך את דמו א"כ ממילא אימעט קדשים בצידה דמה חי' אין הכוונה שיצוד חי' של קודש א"כ יש למעט ממילא קדשים בחוץ ג"כ דחי' אינה קודש כלל וצריך לומר או דכוונת התוס' דדנין כוונת הכתוב שבא למעט דבר הנעשה לצורך גבוה אבל אי שחט בחוץ דפסלו לגבוה הוי ממילא כמו חולין ואפשר לומר עוד דכוונת התוס' דוודאי אף חי' יכול להיות שהקדישה למזבח ושחטה וכיון דשחיטה שאינה ראוי' מחייב ר"מ א"כ אין הכרח לדרוש מה חי' אינה קודש רק הכוונה כמו שפירש"י ז"ל דחי' סתמא אינה קודש דכיון דאינה ראוי' כלל להקרבה לא יניחו אותו לשוחטה בעזרה דהכל רואין שהיא פסולה למזבח משא"כ טריפה או חולין דאינו ניכר שפיר יכול להיות ששחטה בעזרה והיינו דקאמר מה חי' סתמא לא נשחטה למזבח אף אינו קדשי מזבח אבל בחוץ שפיר ליכא הקישא כלל דאין זה סתמא שלא ישחוט חי' של קודש בחוץ דהיינו קדשי ב"ה וכיון דעכ"פ יכולה להיות קודש שוב אין כאן היקש רק קודש שתקרב במזבח בוודאי סתמא אינה דלא יניחו אותו להכניס חי' לעזרה וכ"ש להקריבה ולפי זה מר בר רב אשי בא לתרץ דמתניתין בשחיטה ראוי' ובקדשי מזבח ומכח היקש לחי' ובקדשי ב"ה או קדשי מזבח בחוץ בהא ליכא היקש כלל בהא לא מיירי מתניתין דהא תליא בשחיטה ראוי' וזה מוזכר במחלוקת ר"מ ורבנן במשנה דלקמן וכאן לא מיירי בפלוגתא רק מה דלכ"ע לא נהוג כנ"ל ומיושב שפיר לשון רש"י ז"ל סתמא אינה קודש ולפי מה שכתבתי בגמרא דמר בר"א בא למעט כל קדשים אפילו קדשי ב"ה דקרא לא מיירי בשחיטה באיסור א"כ יקשה קושית התוס' דהא פליגי לקמן בקדשים בחוץ ואי לית לי' לר"מ הקישא ורבנן אית להו לפלוגי בקדשים בפנים ג"כ ולפי מה שכתבתי כאן ניחא מיהו קצת יש לדקדק דתיקשי למבר"א היכי קתני בחולין כיון דנוהג בקדשי ב"ה עכ"פ וצ"ל משום דבקדשי ב"ה פליגי ולאו כ"ע הוא ותנא כאן לא מיירי בפלוגתא ונקט בחולין דנהוג לכ"ע משא"כ ק' ב"ה בפלוגתא תליא ונקט אבל לא במוקדשין היינו קדשי מזבח דהא לכ"ע לא נהוג משום מה חי' סתמא אינה קודש בפנים:
ומ"מ אף דכוונת התוס' וודאי כמו שכתבתי נראה לי ליישב גם מה שפירשתי בגמרא לפירש"י ז"ל והוא דמבר"א בא לאפוקי כל קודש משום דקרא בוודאי לא מיירי רק בשחיטה בדרכה לאכילה ולא דרך איסור רק קדשי מזבח הוי שחיטה דרך היתר וממעטינן מה חי' סתמא אינה קודש כיון דאינה ראוי' להקרבה ושלא להקרבה מסתמא לא מיירי הכתוב בשחיטת קודש שלא על המזבח א"כ עוף נמי אינו קודש כלל אבל זהו לרבנן אבל ר"מ כיון דגמר שפיכה שפיכה שאינה ראוי' לאכילה פשיטא דלית לי' לפרש קרא במן הסתם ומ"מ לא נקט לקמן דפליגי רק בקדשים בחוץ ולא בקדשים בפנים משום דלר"מ קדשים בפנים ליכא כסוי מטעם אחר משום דהוי נוחר ומעקר דלדידי' נוחר ומעקר דפטור לאו משום איסור אכילה הוא דהא לא תליא לדידי' באכילה תדע דקאמר אשר יאכל למעט עוף טמא ולא נוחר ומעקר רק דיליף משחוטי חוץ דנוחר ומעקר לא א"כ ה"ה מליקה כיון דמולק פטור בחוץ אין בו כסוי הילכך לא פליגי רק בקדשים בחוץ כנ"ל:
בגמרא שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. פירש"י כאילו הוא צד והוא דחוק כיון דע"י צידה לא יעני א"כ יכול לאכול בשר תדיר ויותר הי' לו לפרש דבא הכתוב לומר שלא יאכל רק ע"י צידה לא שיקח בכסף ואין צורך לומר כאילו הוא צד ונראה לי לפרש עוד דהכוונה כהך דכי ירחיב דבסמוך דבא הכתוב להזהיר שלא יאכל רק כשהוא מתאוה מאוד לבשר אבל בלי תאוה לא יאכל וזה שכתב כי יצוד דכשהאדם מתאוה מאוד הוא מטריח עצמו בכל עוז להשיג חפצו אבל כשאינו מתאוה כ"כ אינו מטריח להדר אחריו רק אי בא אצלו בנקל אוכל וקמש"ל קרא שלא יאכל רק ע"י תאוה שהוא מתאוה כ"כ עד שאי לא הי' לו הי' מטריח עצמו לצוד ולהביא. גם נראה לי דלכך קמש"ל קרא דבר הזה כאן שלא יאמר כיון שעל ידי זה מקיים מצות עשה של כסוי ישתדל לאכול בכל יום לקיים המצוה קמש"ל דאפ"ה לא יאכל רק בהזמנה זאת כפירש"י או כמו שכתבתי:
שם יכול יקח אדם מן השוק ויאכל וכו' ופירש"י אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקח ע"כ. ולא הבנתי פירושו דהא מי שיש לו מעות הרבה יכול ליקח מן השוק כראב"ע בסמוך גם הך יכול נראה שבא לומר היפוך ממה דס"ד מעיקרא. לכן נראה לי דס"ד כיון שכ"כ הקפידה תורה שלא יאכל בשר רק ע"י תאוה והרחבת גבול א"כ ס"ד נמי דעכ"פ לא ישחוט בהמה שלמה מבקרו ויאכל רק יקח מן השוק כפי מה שצריך קמש"ל דאה הוא מתאוה ויש לו הרחבת גבול יכול לשחוט שור שלם בעבור שצריך לכשר והדר ס"ד כיון שהתירה תורה לשחוט שור שלם אפילו אין לו רק שור אחד ישחטנו ויאכלנו קמש"ל מבקרך ולא כל בקרך כנ"ל:
שם ואינך אימת פירש"י אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה אם לא בכל יום. ולפי פי' חסר מעיקרא העיקר דהוא רק בערב שבת גם כפי הנראה ליטרא ירק בוודאי הכוונה בכל יום שהרי השמיט רש"י ז"ל ירק א"כ הא משמע בברייתא דליטרא בשר ודגים הוי כמו ליטרא ירק. לכן נראה לי פשוט דכך הכוונה שאלו הקודמים צריכין ליקח במשקל זה ליטרא ירק וזה ליטרא דגים וזה ליטרא בשר אבל מי שיש לו מאה מנה ישפתו לו קדירה בלי משקל כלל וזה שדקדקו מדקאמר בכל יום הא הני דמעיקרא ג"כ בכל יום הוא והוי לי' לומר סתמא כהנך דמעיקרא ואהא קאמר דבמה שאמר בכל יום הוא משום דשפיתת קדירה בלא משקל יש להנך דמעיקרא ג"כ דהיינו מערב שבת לכבוד יכול כל אחד להרבות כפי רצונו ובזה מעלת בעל מאה מנה גדול מהם שזה שופתין לו קדירה בלי משקל בכל יום ואינך אין שופתין בלי משקל רק בערב שבת כנ"ל. ומה שדרש כבשים ללבושך הוא לפי שהוקשה לו דברייתא הנ"ל מחמיר למעט בהוצאה והכתוב אומר כבשים ללבושך משמע שישחוט כבשים להלביש עצמו בעורם לזה פי' דהכוונה מגז כבשים יהא מלבושך לא שישחוט כבשים להלביש עצמו בעורם:
שם לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים לכאורה נראה דה"ה לענין אפוטרופס דקי"ל בהניזקין דאין מוכרים קרקעות וליקח עבדים וכן להיפוך רק איכא התם דהי' מוכר שדה וקנה שורים משום דר"י דקרא לשורי שדי ולפום הך דהכא עתודים ג"כ יכול לקנות כיון דקרא כתיב ומחיר שדה עתודים ולא עדיף הך דר"י מהך דקרא ומ"מ נראה לי דלא דמי דשור הוי שדה לפי שחורש בו ועל ידו נעשה הקרקע אבל עתודים מטלטלין הן ואין מוכרין קרקעות ליקח מטלטלין בשל יתומים תדע שהרי גם למכור שדה וליקח שורים ג"כ אסור רק אם יש לו שדות אחרות שצריך לעבדם כמבואר בח"מ סי' ר"צ א"כ ליקח עתודים שאין מועיל לשדות אחרות בוודאי אסור כנ"ל:
בתוס' בד"ה עשרה מנה יקח ליטרא דגים. במקומם היו דגים בזול וכו' אבל במדרש אומר וכו' וגם רש"י ז"ל הרגיש במדרש הזה ופי' ג"כ דבמקומו היו דגים בזול מיהו לדידי עדיין אינו מתוקן דלא שייך שיאמר ראב"ע דבר בהחלט מה שאינו רק בעירו ומקומו ובפרט כי כפי הטבע ראוי להיותם בזול לפי שהם רבים מכל המינים דכתיב וידגו לרוב ורובן הפקר ולא הי' לו להמדרש להזכיר במשל דגים קודם בשר כיון דעכ"פ לא פסיקא מילתא שיהיו דגים יקרים מן הבשר. ונראה לי לפי שזה המדרש הביאו רש"י ז"ל סוף פרשת פנחס בפרי החג דפוחת והולך ונלמד דרך ארץ לבעה"ב עם אורחים שיתנהג עמהם בדרך הזה פוחת והולך כפרי החג והנה יש לדקדק מאחר דבפרי החג הי' הפחת באותו דבר עצמו י"ג פרים וי"ב וי"א א"כ מ"ש באורחים נתן המשל לפחות שיתן להם מין אחר לגמרי שאינו כלל מן הראשון וצריך לומר דוודאי אי אפשר שיראה עצמו לאורח כאילו הוא רע עין וכבד עליו ואינו רוצה בו שאז אסור לאורח לאכול לחם רע עין לכך כשיראה האורח ביום ראשון נותן לו יותר וביום שני פוחת מאותו המין יחשוב שמצד שהוא רע עין עליו ולא יאכל לכך ביום השני נותן לו ממין אחר ואז יחשוב העני מקרה הוא שלא מצא בשני מן המין הראשון וכשיתן לו ביום השלישי ג"כ מין אחר גרוע ביותר אז אכתי יכיר העני שהוא רע עין ואינו רוצה בו לכך ע"כ צריך שישנה בשלישי לעילוי' מן השני ואז אם אח"כ יפחות והולך ע"כ ידע העני שאין זה מחמת צרות עין רק שכך הדרך ארץ ויכול לפחות כדרכו אבל בפרי החג הקב"ה ציוה כך לכבדו ולפחות בכל יום ואי צריך שינוי לעילוי' ולכך פוחת והולך בפרי החג כדרכו אב באורח ובעה"ב צריך בשלישי שינוי לעילוי' ואח"כ פוחת והולך כדרכו ולפי זה גם במדרש בשר יקר מן הדגים כהך דהכא כנ"ל: