אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קיד:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קיד:

דף קיד.

בגמרא עבד בן שפחה אחי משוחררת יוכיח. פירש"י ז"ל מותר במין אמו ואסור בבת חורין עכ"ל. נראה מדבריו להדיא דלכך הוכרח לפרש במין אמו דאי אפשר לפרש פרי עם האם ממש דהא אמו היא וב"נ נצטוה על העריות. אבל הוא תמוה לכאורה דבהדיא אמרי' פרק ד' מיתות דעבד מותר באמו ודוקא ב"נ נכרי אסור באמו אבל עבד נפיק מכלל נכרי והוי כמו גר דמותר באמו שבגיותו ואף דגר אסור מדרבנן לא גזרו רק בגר אבל עבד נפיק מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא. מיהו יש לומר דהיינו דוקא באמו שהי' לו בעודה נכרית וכמו דגר מותר באמו דמעיקרא כן עבד באמו דמעיקרא דשאר דמעיקרא נתבטל דנפיק מכלל גם לא גזרינן עלי' דלכלל ישראל לא בא אבל שפחה שהולידה עבד אסור במה נפשך אי מצד גיות הרי נכרי אסור באמו ואי מצד דנפיק מכלל גיות במה שנעשה עבד הרי ישראל אסור באמו והכא דקאמר עבד בן שפחה הוכרח רש"י לפרש במין אמו. וכן נראה לי בהדיא מתוך פירש"י ז"ל פרק ארבע מיתות שפי' שם הא דקאמר ולכלל ישראל לא בא דליגזור עלי' משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה ולמה לא פי' כפשוטו דלא נימא דעבד יהא אסור באמו במה נפשך אי נכרי הוא אסור אי ישראל הוא אסור לכך קאמר דנפיק מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא ואין לו שאר כלל לא כנכרי ולא כישראל וע"כ דסובר דשפחה שהולידה עבד באמת אסור כיון שיש בו צד גיות וצד יהדות א"כ במה נפשך רק באמו דמעיקרא מיירי ונפיק מכלל גיות ואף דנכרי שנתגייר אסור באמו דמעיקרא משום שמא יאמרו ה"מ גר אבל עבד לא שייך שמא יאמרו כיון דעדיין אינו ישראל גמור וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

אמנם עדיין יש לדקדק מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש במין אמו מה דפשטות הסוגי' לא נראה כן רק דפרי עם האם ממש מותר ואי משום דעבד הנולד מן השפחה אסור באמו לדעתו מ"מ הוי לי' לפרש עבד בן שפחה דעכשיו הן עבד בן שנולד כשאמו נכרית ונעשה אח"כ הוא עבד ואמו שפחה ומותר בה ממש כמפורש בגמרא פרק ארבע מיתות דעבד מותר באמו ונראה לי שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כפירושו במין אמו דקשיא לי' אי ס"ד דהקפידא כאן שיהא מותר באמו ממש א"כ למה לו לעשות היוכיח מעבד בן משוחררת אחי שפחה הא בפשיטות הי' לו לעשות היוכיח בהך דמעיקרא גופה רק שנולד כשהיא שפחה ואחותו נולדה קודם דבהא פרי עם האם אסור ופרי עם פרי מותר וע"כ דבהא ידע דמה שנעשה עבד גרים דהא נכרי אסור באמו וע"כ דבעבדותו נפיק לי' מתורת נכרי ולא הוי פרי עם האם כלל רק הא לא ס"ד דשיחרור גרים והוצרך לעשות היוכיח באופן הנ"ל ולא קפיד על פרי עם האם ממש רק על מין אם לכך אי אפשר לעשות היוכיח בנולד מן השפחה דפרי עם אם אסור דאין זה מכח מין אם דהא במין אם חותר רק באמו ממש אסור מטעם אחר דאסור באמו והשתא כיון דמכח היתר מין אם אתי עלה ממילא מיירי בכל גווני בין מנולד מנכרית ונעשית שפחה בין מנולד משפחה דסוף סוף במין אמו מותר:

ובזה נראה לי ליישב הא דנקט היוכיח בעבד בן משוחררת אחי שפחה דמשנה בתרי מילי מהך דמעיקרא דאמו מעיקרא שפחה והשתא משוחררת ואחותו מעיקרא משוחררת והשתא שפחה הרי לא הי' צריך לשנות רק העבד שאינו עבד רק משוחרר ואמו שפחה כדמעיקרא ואחותו משוחררת כדמעיקרא וכן ראיתי למהר"ם שיף שדקדק באופן אחר דמעיקרא נמי אמר פרד בן סוסי' אתי פרידה וכך הוי לי' לומר כאן]:

אבל להנ"ל יש ליישב והוא שאני אומר דלפירש"י דעבד אסור באמו כל שנולד מן השפחה א"כ ע"כ איסור זה בא לו מצד יהדות שיש בו דאי מצד גיות שבו כמו נכרי שאסור באמו דהא נכרי שנעשה עבד מותר באמו דמעיקרא וע"כ דנפיק מכלל גיות א"כ האיסור בעבד הנולד מן השפחה באמו השפחה הוא מצד יהדות שבו א"כ ממילא נראה לי דלא מהני בזה שיחרור כלל דאפי' נשתחררו אסור באמו דמעיקרא כשהוא עבד דכיון דאיסורו באמו מצד יהדות שבו וכי בשביל שניתוסף לו יהדות יהא מותר בה ובשלמא נכרי מעיקרא הי' איסורו מצד גיות וכשנתגייר נתבטל צד גיות וכל שאר דמעיקרא אינו כלום אבל לא שייך לומר דכשנשתחרר נתבטל צד יהדות שהי' בו מעיקרא ואיסורו הי' מצד יהדות שהי' בו מעיקרא דהא נפיק מכלל גיות דהא מותר באמו דמעיקרא והשתא אינו יכול לומר במשוחרר ומשוחררת דאי נולדו בעדות אסור באחותו כשנשתחררו ואי נולדו בגיותן לא שייך שיאמר ההיתר באחותו מצד משוחרר ומשוחררת דהא מעיקרא בעודן עבדים היו מותרין [ואפי' מדרבנן אין בהם איסור ולמה לי שנשתחררו דעכ"פ יש איסור מדרבנן] ולא שייך לומר שנשתחררו כנ"ל:

אמנם אף דוודאי דעתו דעבד הנולד מן השפחה אסור באמו אבל יען כי לא מצאתי גילוי לזה בפוסקים חפשתי בדברי הרמב"ם מהו דעתו בזה וראיתי בהלכות איסורי ביאה הלכה י"א שכתב וז"ל עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אין שאר בשר משמע דוקא אחר שנשתחרר אבל כשהוא עבד יש לו שאר בשר כמו נכרי וע"כ דהא דעבד מותר באמו היינו של גיותו לא כשנולד מן השפחה דזה יש לו שאר כנכרי אבל באמת אין זו ראי' דכוונתו אף דעכשיו נשתחרר ויש לו שאר במה שיולד עכשיו וס"ד דגם שאר דמעיקרא אסור עכשיו דמעיקרא אין לו שאר דהי' עבד ועכשיו שיש לו שאר נאסר גם בשאר של עבדותו קמש"ל דהוי כקטן שנולד ולא נתחדש בו שאר רק מה שיהא לו מכאן ולהבא אבל לא שיאסר בשאר של עבדותו אבל כשהוא עבד מותר דעבד אין לו שאר:

וראי' ברורה לזה ממה שכתב בהלכה י"ז שם העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואצ"ל בתו ואחותו וכיוצא בהן שכבר יצא מכלל עכו"ם ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים משמע מדבריו שם שאין לו יחס כלל לא של עכו"ם ולא של ישראל ולכך מותר באמו וכן מוכח מלשונו העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ולשון זה קשה שהרי אמר העבד מותר לישא אמו ומהו זה שחזר וכתב כשהוא עבד וע"כ דהך כשהוא עבד הכוונה שהיא אמו בעבדותו לא אמו של גיותו דוקא וכן משמע מדברי הכ"מ שם בהלכה י"ח וזה לשונו שלא אמרו יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא אלא שאין לו שאר כלל ולא שום יחס וכו':

ועוד ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל באותה הלכה עצמה שהרי בתחילת ההלכה כתב עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהי' לו כשהוא עכו"ם או כשהוא עבד אינן שאר בשר ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהן משום ערוה כלל והשתא אי ס"ד דכשהוא עבד יש לו שאר בשר רק בשיחרור הוי כקטן שנולד לבטל השאר אם כן למה כתב ואם נתגייר אינו חייב משום ערוה והשמיט נשתחרר וכמו שזכר מתחילה תרווייהו וכן באמצע ולמה בסוף לא זכר רק נתגייר ועזב נשתחרר וע"כ דמה שאמר מעיקר דשאר בשר שהיו לו כשהוא עבד אינן שאר בשר היינו דהוי ס"ד אף דמעיקרא לא הי' לו יחס מ"מ כשנשתחרר ויש לו יחס גם שאר בשר דמעיקרא נאסר בהם קמש"ל דכקטן שנולד דמי ודוקא משיחרורו ואילך יש לו שאר לא שאר של עבדותו אינו מתעורר אח"כ לחזור להיות שאר ולכך לא שייך להזכיר לפטור אי בא על אחת מהן רק בגר דמעיקרא הי' חייב והשתא שנתגייר פטור אבל עבד מעיקרא פשיטא דהי' פטור דאין לו יחס כלל ולא זכרו מקודם רק לומר דלא חזר היחס לשאר דמעיקרא דהוי כקטן שנולד רק בנכרי כיון דמעיקרא הי' חייב עליהן קמש"ל דאחר שנתגייר פטור עליהן. ועוד ראי' ממה שכתב אח"כ דין תורה שמותר לגר לישא אמו שנתגיירה רק רבנן אסרו ולמה לא זכר ג"כ עבד הנולד מן השפחה דאי נשתחררו מותר בה וחכמים אסרו ועל כרחך שאין שום איסור בעבד לישא אמו אפילו הנולד מן השפחה כנ"ל דרש"י ורמב"ם פליגי בהא כמו שבארנו:

שם אמר רב אשי מנין לבשר בחלב וכו' שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. פירש"י ז"ל הרי הוא בבל תאכל עולמית וכו' בין שבא בעבירה בין שלא בעבירה כגון קטן או עכו"ם וכו' [מה שדקדק רש"י עולמית נראה דבא לאפוקי דלא נימא דלא אסרה תורה רק בכדי שיעשה ואח"כ מותר אבל מדאסרה תורה אפי' שלא בעבירה ממילא אסור עולמית]. ודבריו אינם מובנים דהיכי מוכח מהך קרא בין בעבירה בין שלא בעבירה וכי ס"ד שהמאכל עצמו מתועב ואטו יש איסור לנכרי לבשל לעצמו בשר בחלב ורק לישראל אסר הכתוב לבשלם אבל אי נפל מעצמו או שבישל נכרי לעצמו איזה תיעוב יש כאן תדע דאי ס"ד דהקפידה תורה שלא יתערבו בבישול הנך שני מינים ולכך אסור באכילה דמתועב הוא מאי פריך ממעשי שבת דהא פשיטא דאין מלאכת שבת מתועב שהרי נכרי מחויב לעשות מלאכה ועכו"ם ששבת עבירה יש בידו יום ולילה לא ישבותו א"כ מנין דכה"ג הוי לא תאכל כל תועבה וע"כ דפשיטא דרק בעבירה הוי תיעוב אפי' בבשר וחלב ואמת דקשה הדבר לומר דרב אשי יחלוק על כולם ויסבור דבשר בחלב שנעשה בעצמו או בישל נכרי יהא באמת מותר ומשנתנו טיפת חלב שנפלה על החתיכה תוכיח:

ונראה לי דעיקר כוונת רב אשי דהוא סובר באמת דאיסור אכילה נלמד מג' פעמים לא תבשל רק דקשיא כיון דקפיד קרא על האכילה בלשון לא תבשל שמא דוקא כשעבר על לא תבשל אז עובר בבל יאכל אבל כשלא נעשה בו עבירת לא תבשל אינו בבל יאכל והיינו דבא רב אשי לאשמועי' דבעבירה מכל שתעבתי לך נפיק כיון דנעשה בעבירה הוי תועבה א"כ ממילא הך לא תבשל דקאי על אכילה היינו אפי' שלא בעבירה רק שנעשה דרך בישול אסור לאכלו ולפי זה מיושב קושית התוס' בד"ה כל שתעבתי לך דמדברי רב אשי אין ללמוד רק כשנעשה עבירה כמו שאפרש שם:

שם כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה רש"י ז"ל לא גרס לה ויש ליישב הגירסא דכוונתו דדוקא מהכא דכתיב ההיתר לגר בנתינה ולנכרי במכירה מוכח דבעלמא אסור אבל אי הוי כתיב ההיתר לכלב כמו בטריפה לא הוי מוכת איסור הנאה בעלמא דאתי לגופי' שהקב"ה אינו מקפח שכר כל ברי' כמו שפירש"י פרק כל שעה וכמו דלא מוכח איסור הנאה לר"י דסובר דברים ככתבן וצריך לגופי' ה"ה אי הוי כתיב ההיתר הנאה להשליך לכלב לא הוי מוכח איסור הנאה בעלמא

שם לגר במכירה מנין. לכאורה אינו מובן כלל דהיכי ס"ד:

דמכירה לא רק נתינה דוקא. ונראה לי דס"ד דמן הראוי הוא שלא יהא מצוי לגר נבלות כדי שיתגייר כעין מה שכתבו התוס' בסוף ד"ה עד והשתא אם אינו מותר רק בנתינה לא יהא מצוי לו הנבלה כיון שיכול למכור לנכרי מי יתן לו בחנם אבל אי יהא מותר לגר למכור א"כ יהא מצוי לו נבלות דלמה ימכור לנכרי ולא לגר לכך ס"ד נתינה דוקא ולא מכירה:

ודע שיש לדקדק כיון דע"כ יש לו לר"מ הוכחה דקאי למעלה ולמטה כמו שפירש"י או כמו שאפרש בסמוך דאל"כ מאיזה צד נימא בפשיטות דקאי למעלה ולמטה עד ששואל מ"ט דר"י א"כ היכי שייך לומר מכירה לגר מנין וכן להיפוך כיון דעל כרחך קאי אהא ואהא אבל באמת לא קשיא כלל דמעיקרא כדקאמר מכירה לגר הכוונה דס"ד דבגר רק נתינה והך נתינה קאי למעלה ולמטה אבל או מכור לא קאי למעלה רק על נכרי ולכך קאמר דהך או מכור קאי למעלה ולמטה והדר שואל דילמא תתננה לא קאי רק למעלה ולא למטה וממילא יהא מוכר דנכרי בנתינה לא וקאמר דתרווייהו קאי למעלה ולמטה דהי מינייהו מפקת וממילא תרווייהו קאי למעלה ולמטה ובזה יתבאר בסמוך דלר"י ע"כ מכירה דגר לא אימעט כלל כדברי הרמב"ם כמו שאבאר בסמוך:

והנה רש"י ז"ל פי' דהוכחת ר"מ דהוי לי' למיכתב גר ונכרי תרווייהו באמצע ומדכתיב מכירה ונתינה באמצע ש"מ דקאי אהא ואהא והוא דחוק לפע"ד ואינו מובן כלל מה נפקא מינה אי הוי כתיב כך או כך אפשר לפרש דקשיא לי' לר"מ דכתיב או מכור ולמה לא כתיב או תמכור לנכרי כמו דכתיב בגר תתננה ולמה במכירה כתיב או מכור דהוא מקור לזה מוכיח דקאי מכירה זו למעלה והוי כמו אי לא הוי כתיב רק גר בלבד בוודאי הוי שייך לכתוב לגר תתננה או מכור שכבר גילה למי יתן שוב אין צורך לכתוב רק מקור במכירה אבל אי הוי אמרינן דהך או מכור רק למטה קאי ויש במכירה זו תנאי שלא ימכור לאותו דמעיקרא רק לנכרי לא שייך לכתוב מקור רק תמכור לנכרי ודוק:

שם דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה. הנה מפשטות הסוגי' דקאמר מעיקרא לגר במכירה מנין ת"ל תתננה או מכור א"כ לר"י דאית לי' דברים ככתבן ממילא מכירה לגר לא וכן נתינה לנכרי וכבר כתבתי טעם הדבר שנוכל לומר מכירה לגר לא. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות עכו"ם הלכה ד' מוכח בהדיא דלגר מכירה נמי מותר וקפידא דקרא רק על נתינה לנכרי ולכאורה הוא דלא כר"מ ולא כר"י דלר"מ תרווייהו מותר לתרווייהו ולר"י לגר נתינה דוקא ולנכרי מכירה דוקא וצ"ע לכאורה ותמה אני על נושאי כלי הרב ז"ל שלא הרגישו בזה כלום:

אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דדוקא לר"מ דלית לי' לא תחנם למתנת חנם ומשמע לי' בהכרח דקאי למעלה ולמטה ושאל מעיקרא על גר במכירה מנין והיינו אי הך תתננה קאי למעלה ולמטה אבל או מכור לא קאי אלמעלה היינו מוכרחין לומר דתתננה דוקא ולא מכירה והיינו כיון דנקט בנכרי תרווייהו ובגר חד ש"מ דתתננה לגר דוקא ועל זה אמר ת"ל תתננה או מכור דהך או מכור קאי נמי למעלה דכיון דע"כ חד מהני או תתננה או או מכור קאי למעלה ולמטה ממילא אין לנו הוכחה למעט מכירה לגר דאו מכור קאי למעלה ג"כ והדר שאל נתינה לנכרי מנין דאו מכור קאי למעלה ג"כ אבל תתננה לא קאי למטה וקאמר דמ"מ אין, לנו ללמוד מיעוט דנתינה לנכרי לא דכיון דע"כ או מכור קאי למעלה ולמטה ממילא תתננה קאי למעלה ולמטה וכיון שאין לנו הכרח למעט ממילא תרווייהו במכירה ותרווייהו בנתינה אבל לר"י דסובר דברים ככתבן ונכרי באמת במכירה דוקא, ולא בנתינה דהקפידה תורה שלא לחונן עכו"ם במתנת חנם א"כ ממילא אין לנו שום הכרח למעט מכירה לגר דקרא קמש"ל דוקא אסור בנתינה בחנם אבל גר תושב מותר לחוננו ליתן לו מתנת חנם אף שאינו ישראל רק גוי ומאיזה צד נחדש מעצמנו איסור מכירה לגר מה שאין לנו שום הכרח בקרא והן הן דברי הרמב"ם דמעיקרא כתב דעכו"ם אסור ליתן לו מתנת, חנם אבל גר תושב מותר ליתן לו מתנת חנם ומייתי הך קרא דלגר תושב מותר ולעכו"ם אסור וכיון דקרא בא להתיר נתינה לגר תושב שאינו באיסור מתנת חנם שוב אין לנו לאסור מכירה לגר תושב ומה שאמר ר"י לגר בנתינה ולנכרי במכירה היינו דלגר מותר ליתן ולעכו"ם אסור ליתן רק למכור וכ"ש גר דמותר למכור וזה ברור:

ודע דהתוס' בעירובין בד"ה ולמדנו הקשו שם דהיאך נתן ר"ג ככר לחם שמצא בדרך הא אסור ליתן להם מתנת חנם ותירצו שם ב' תירוצים חדא דשמא לא סבר הא דר"י אי נמי שהי' הנכרי מתלוה עמהם בדרך הוי כמכרו לו ודבריהם דחוקין דתירוץ ראשון קשה מסוגי' דע"ז דמייתי ברייתא דלא תחנם הכוונה לא תתן להם מתנת חנם וקאמר דתנאי הוא ומייתי הך פלוגתא דר"מ ור"י והשתא אי ר"ג פליג דלא תחנם אין הכוונה מתנת חנם א"כ הוי לי' לומר תנאי היא דר"ג פליג והתוס' הכירו חולשת דבריהם וכתבו דשמא לא. סבר כר"י והיינו שאין זה ברור דדילמא משום שנתלוה עמו אבל מ"מ יכול להיות אמת דלא סבר כר"י ומ"מ לא מצי הגמרא לומר תנאי היא מר"ג דשמא מחמת שנתלוה נתן לו דהוי כמכירה:

ומעתה אני תמה על דברי התוס' הללו דהיכי אפשר לומר דלכך נתן לו דהי' מתלוה עמו בדרך דהא מפורש בגמרא דמעיקרא לא הי' שם רק ר"ג ור' אילעי ומצא גלוסקין בדרך ואמר לר' אילעי שיטלנו אח"כ מצא נכרי אחד ואמר לו שיטול הגלוסקין מאילעי הרי בהדיא שלא נתלוה עמהם וטפי משמע שבא כנגדם רק אפי' אי נימא דהנכרי הי' קודם הולך בדרך והם הגיעו את הנכרי אבל עכ"פ קודם שנתן לו הגלוסקין לא הי' מתלוה עמהם כלל והוא תמוה לכאורה אמנם ליישב דברי התוס' שלא יהיו מוקשין כ"כ יש לומר דמעת שמצאו אותו נתלוה עמהם בדרך ומחמת זה נתן לו כדי שיהי' להם טובת הנאה במה שיתלוה עמהם מכאן ולהבא אף שלשון התוס' דחוק קצת

אמנם עיקר קושית התוס' לק"מ לפע"ד ואדרבא מהך סוגי' דעירובין מוכח להדיא דאסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם כמו שאבאר. והוא שיש לתמוה התם הרבה חדא היכי שייך שכוון ר"ג ברוח הקודש ששמו מבגאי דלאיזה צורך ישרה רוח הקודש לגלות לו שם של עכו"ם שאינו מכירו ומה נפקא מינה מה שמו ואטו ידע ר"ג כל שמות בני אדם שלא הי' מכיר אותן ודוחק לומר שבעת שהי' שורה עליו רוח הקודש הי' הכל גלוי לפניו דא"כ היכי מוכח דאזלינן בתר רוב נכרים דהא ידע ברוח הקודש דשל נכרי הוא וע"כ דאין מראין ברוח הקודש רק מה שצריך לו ואם לא אסרו רבנן פיתן רק בוודאי ובספק לא אסרו לא היו מודיעין לו ברוח הקודש כיון דהותר וע"כ משום דאזלינן בתר רוב נכרים אבל אי נימא דבשעה שהופיע עליו רוח הקודש ידע הכל וודאי קשה ועוד יש לתמוה שלא הי' לו לר' אילעי לישאל לאותו הנכרי רק אי יש לו היכרות עם ר"ג ומה שמו ומה נ"מ מהיכן הוא גם למה לי' לר' אילעי לחקור הנכרי לברר שכוון ברוח הקודש שמו בפרט שאין זה הוכחה גמורה דרוב נכרים יש להם שם זה:

ודבר ברור הוא דהוקשה לו לר' אילעי דבר זה שנתן לו לנכרי מתנת חנם אך הי' יכול או דהי' מכיר אותו דלא פלח לע"ז כמו רבא דשדר קרבן לבר ששך ביום חג שלהם דאמר ידענא בי' דלא פלח לע"ז או דנתן לו כדי שיתלוה עמו בדרך ויש לו טובת הנאה ולזה שאל לו מהיכן הוא כי אולי הוא מאותו מקום שר"ג הי' הולך לשם כגון לכזיב או לסולמא של צור והשיב לו מעיירות של בורגנין ונסתר סברא זו מחמת שיתלוה עמו א"כ אח"כ שאל אם יש לו היכרות עם ר"ג שאפשר שידע דלא פלח לע"ז ומותר ליתן לו מתנת חנם והשיב לו לאו וממילא שאל לו ג"כ שמו ואמר מבגאי ולמד ר' אילעי שכוון ר"ג ברוח הקודש דלא פלח נכרי זה לע"ז וממילא כיון שהי' שורה עליו רוח הקודש במהות זה הנכרי ידע שמו ג"כ ולא זכר שם ר' אילעי רק שכוון ברוח הקודש ולא על השם קאמר רק שידע ברוה"ק מהות נכרי זה דמותר ליתן לו מתנת חנם וזה ברור לפע"ד:

שם מ"ט דר"י. יש לתמוה היכי שייך לישאל מ"ט דר"י אטו דבר פשוט הוא לפרש קרא תתננה או מכור למעלה והך תתננה או מכור למטה פשיטא דיש לפרש כפשוטו לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי וכן ר"י אומר דברים ככתבן א"כ בהיפוך ר"מ צריך לראי' כיון דפשיטא דקרא כר"י ונראה לי דמהאי טעמא פירש"י בד"ה מדכתיב דכיון דכתיב מכירה ונתינה באמצע ש"מ תרווייהו אהא ותרווייהו אהא ועוד כתבתי לעיל דיש לדייק כר"מ מלשון או מכור דהוא מקור ולא שייך למיכתב מקור רק אי קאי אלמעלה ומסיים בה ודוק והיינו דשואל מ"ט דר"י:

מיהו יש לדקדק כיון דס"ל לר"י דהך לא תחנם דכתיב בקר היינו לא תתן להם מתנת חנם וליכא למימר דעל שבעה עממין קאי קרא דלא שייך שיזהיר הכתוב שלא ליתן מתנת חנם באותן שהדין לא תחי' כל נשמה וע"כ דעל שאר עכו"ם קאי א"כ מאי קושיא מ"ט דר"י דאי אפשר דקרא מתיר נתינה דהא אסור ליתן להם מתנת חנם וליכא למימר דעל נתינה דעכו"ם לא מקשה כלל משום לא תחנם רק על מכירה דגר מקשה דעכ"פ צדקו דברי ר"מ דאו מכור קאי אלמעלה ג"כ כמו שפירש"י או כמו שפרשתי מדלא כתיב או תמכור וכתיב או מכור דהוא מקור ש"מ דאתתננה קאי תתננה או מכור דהא ליתא דכבר הוכחתי מדברי הרמב"ם דמעולם לא ממעט ר"י מכירה לגר אלא נקט נתינה משום דלנכרי אסור נתינה משום מתנת חנם קמש"ל קרא דלגר תושב מותר ליתן מתנת חנם אבל מכירה מאיזה צד נאסור כיון שאין לנו הכרח לזה דקמש"ל נתינה מותר וכ"ש מכירה א"כ מאי קושיא מ"ט דר"י ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי כל כמה שאין לנו הכרח מהך קרא דהכא וכ"ש כשיש בכאן הכרח להיפוך ע"כ יש לנו לומר דהך לא תחנם לא קאי אמתנת חנם רק שלא יתן להם חני' בקרקע או שלא ישא חן בעיניו לשבח אותו כדאיתא התם והיינו דשואל כיון דיש הכרח לר"מ דקאי אלמעלה ואלמטה ע"כ יש לנו לאוקמא לא תחנם רק על חני' בקרקע או נשיאת חן לא על מתנת חנם והוצרך ליתן טעם והכרח לר"י דלא כר"מ ומהאי טעמא צריך נמי לא תחנם על חני' בקרקע ועל נשיאת חן דס"ד דוקא מתנה אסור ליתן ולא נשיאת חן בעלמא ואינו נותן לו כלום רק משבח אותו כמה נאה זה קמש"ל תרווייהו ומיושב קושית התוס' בע"ז שם:

אמנם הא קשיא לכאורה היכי שייך להקשות מ"ט דר"י דהא שפיר מוכרח מכולה קרא דלדברים ככתבן אתי דהא איהו סובר דאיסור הנאה בעלמא ילפינן מאותו אותו אתה משליך לכלבים ולא כל איסורין והיתר הנאה עצמה בנבלה מלבד מה דמוכח מטריפה דמ"ש ואפילו נחלק שאני נבלה דמטמא מ"מ בלא"ה מפורש בפרשת משפטים כמה פעמים דנבלה מותרת בהנאה גבי שור שנגח שיר דגם את המת יחצון גם הבעלים מטפלין בנבלה והשתא כיון דהיתר הנאה לא צריך ואיסור הנאה בעלמא לא צריך ע"כ לדברים ככתבן אתי:

אבל באמת הא נמי לא קשיא כלל דוודאי השתא בס"ד לא הוי ס"ד דר"י יליף איסור הנאה רק הך קרא דהכא לתרווייהו לאיסור הנאה בעלמא אתי דהא הך סוגי' איתא ממש בפרק כל שעה שם ובתר דמסיק לא צריך לר"י להקדים שום קרא רק סברא כדמסיק פריך התם בשלמא לר"מ מוכח איסור הנאה בעלמא כר"א אבל לר"י דילמא לדברים ככתבן אתי ואיסור הנאה בעלמא נמי לא ומסיק דלר"י מוכח מאותו דלא ניחא לי' דר' אבהו רק כר"מ אתי ולא כר"י דהלכה כוותי' לגבי ר"מ אבל מעיקרא הוי ס"ד דלכ"ע אתי לאיסור הנאה בעלמא לכך מקשה שפיר מנא לי' לר"י דברים ככתבן דילמא לאיסור הנאה בעלמא אתי ומתרץ דיש לו הכרח דלא כר"מ דא"כ או למה לי ואח"כ פריך בהיפוך כיון שיש לו הכרח דדברים ככתבן מנא לי' לדידי' איסור הנאה בעלמא ומשני דנלמד מאותו דסובר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וע"כ לשאר איסורין אתי וכן נמי כדפריך בתר הכי משאר איסורין דתנן דמותרין ומסיק שיש לכל אחד קרא להתיר א"כ דמוכח איסור הנאה בעלמא מכלהו א"כ ממילא בלא"ה ניחא הך דר"י דהכא דע"כ לדברים ככתבן אתי דאל"כ כולי' קרא דהכא למה לי ורק בס"ד דלא ידע הכרח לר"י לדברים ככתבן מגופי' דקרא דהכא ואדרבא ר"מ יש לו הכרח שאין הדברי' ככתבן מקשה שפיר מ"ט דר"י דמחמת הכרח דר"מ ע"כ עיקר קרא לאיסור הנאה בעלמא אתי ודברים אינם ככתבן מחמת הכרח. דר"מ ומשני דר"י יש לו הכרח דאינן ככתבן והדר מקשה בהיפוך כיון דיש לו לר"י הכרח דהך קרא דברים ככתבן מנא לי' לר' אבהו לדידי' איסור הנאה בעלמא ומשני מאותו א"כ ממילא יש הכרח לר"י לדברים ככתבן בלא"ה דאל"כ קרא למאי אתי. ואם באנו להקשות על דרך זה לפי המסקנא פרק כל שעה דלר"י נלמד איסור הנאה מאותו א"כ כולי' קרא דהכא ע"כ לדברים ככתבן אתי א"כ או למה לי דהא בלא"ה מוכח דדברים ככתבן. הא וודאי לא קשיא ולא מידי דדוקא לר"מ קשיא לי' או למה לי דכיון דקרא משוה גר לנכרי בין בנתינה בין במכירה היכי נקט או דמקלקל הכוונה אבל לר"י דדברים ככתבן לנכרי במכירה דוקא שפיר נקט או דכך נופל הלשון שפיר לגר תתננה או לנכרי במכירה ולא שייך כלל להקשות שלא יכתוב או כיון דנתינה לנכרי לא נופל הלשון שפיר או רק לר"מ אי לאו שיורה הך או לאיזה ענין לא הוי למיתני או דמקלקל הכוונה כיון דגר ונכרי שווין במכירה ונתינה וזה ברור ועמ"ש, בתוס' בד"ה עד שיפרוט ע"ש:

שם ור"מ אמר לך האי או להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם וכו' ור"י וכו' סברא הוא זה אתה מצווה להחיותו וכו' תמי' לי מנא לי' לומר דקרא אתי להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי דהיכי ס"ד לומר כשזה רוצה להציל מעותיו שאירע לו טרפה או נבלה שלא יפסיד הכל נכרית אותו ליתנו לגר בחנם מחמת שמצווה להחיותו ואטו מצוה זו להחיות הגר תושב ביש לו נבלה תלוי והא בלא"ה מוטל עליו להחיותו אפי' ימכור הנבלה לנכרי ואי מצווה להחיותו היינו כל ישראל כל אחד לפי ערכו ואטו אי הנבלה שוה ר' זהו' יצטרך להחיות הגר תושב בר' זהו' וכללו של דבר מה ענין הנבלה לחיוב להחיות הגר או יצטרך להחיות הגר תושב מצוה ליתן לו כפי כחו במעות וכדומה וכן לכל ישראל. והוי לי' לומר דהאי או אתי להקדים נתינה דגר לנתינה דנכרי אף דשניהם שווין לר"מ במכירה ונתינה מ"מ נתינת גר קודם לנתינת נכרי אבל מאיזה צד נימא דקודם נתינת גר למכירת נכרי רק האי או הכוונה לר"מ תתננה או מכור לנכרי תתננה כשאין שם גר או מכור כשיש שם גר וכמו כן אי קאי תרווייהו על הגר כך הכוונה לגר תתננה או. מכור והיינו כשאין שם נכרי או שאינו רוצה ליקח תתננה לגר או מכור לגר כשיש שם נכרי הרוצה ליקח במעות אינו צריך ליתן לגר רק במכירה ואפשר דמכירת גר קדם למכירת נכרי אבל לא שיהא קודם נתינת גר למכירת נכרי. ולא די לנו זה הצער אלא שמיישב לר"י דלהקדים לא צריך קרא סברא הוא דהיכי שייך לומר דבלי קרא נימא דיפסיד הכל ויתן לגר ולא יציל ההפסד במכירה לנכרי:

ועוד תמי' לי כיון דקרא אתי להקדים נתינת גר למכירה דנכרי א"כ היאך יתפרש הך או כיון דלר"מ תרווייהו אגר ותרווייהו אנכרי א"כ לפום דקאי אגר לא אתי שפיר או דהא אין כאן רק נתינה בלבד כיון דקדם אפי' למכירה דנכרי ולפום דקאי תרווייהו אנכרי ג"כ לא אתי שפיר כלל דאי יש גר גר קדם בנתינה אפי' למכירה דנכרי ואי אין גר אין כאן הקדמה כלל והיכי שייך או להקדים ואפי' נדחוק ונימא דהך או, אתי לדרשה להקדים ולא נפרש אז תרווייהו אהא ותרווייהו אהא רק נתינה לגר או מכירה לעכו"ם ונתינת גר קודמת למכירה דנכרי אבל עדיין אינו מיושב דע"כ או מכור יהא הכוונה כשאין שם גר דאל"כ אין כאן מכירה לנכרי א"כ היכי שייך או מכור כיון שאין שם גר יכול ליתן לנכרי בנתינה דלית לי' לא תחנם לר"מ אמתנת חנם וצ"ע לכאורה:

לכן נראה לי דוודאי אין שום סברא כלל שיתן לגר במתנה כשרוצה למכור שלא להפסיד ב"כ רק כשאין הבעלים רוצים לטפל בנבלה ואינו רוצה במעות כלל ועל זה כתיב או דלפום דקאי תרווייהו אגר יתפרש כך לגר תתננה בלא כלום ואף שיוכל למצוא אחר שירצה לטפל בנבלה להרויח דבר מועט אצל נכרי מוטב שיתננה לגר שיאכל כולה ממה שיחזור אחר ישראל אחר שיטפל בה ויבוא לידי מכירה לנכרי כי נתינת גר שיהנה בכולה עדיף ממכירה דנכרי והדר כתיב או מכור כשרוצה במעות שלא להפסיד הכל אז אין צריך ליתן לגר במתנה רק במכירה והיינו דנקט או מכור וכמו כן לפום מה דקאי תרווייהו אנכרי אתי שפיר תתננה לנכרי כשאין שם גר או מכור לנכרי כשיש גר ואינו רוצה רק במתנה אז ימכור לנכרי ולא בנתינה דנתינת גר קודמת אבל לא קדם למכירה דנכרי כשרוצה במעות ואין צריך ליתנה לגר ודוק:

בתוספות בד"ה עד שיפרוט וכו' בפרק כל שעה וכו' וא"ח לר"מ נמי וכו'. הא דהוצרכו להקדים הקושיא בפרק כל שעה לר"י בפשיטות הוי להו להקשות דאיצטרך להקדים ומנ"ל איסור הנאה משום דהוי מצי למימר דאי בעלמא נמי מותר בהנאה מ"ש דקמש"ל קרא הך להקדים באיסור נבלה דוקא בכל איסורין הוי לי' לאשמועינן הקדמה זו לזה הקדימו דבפרק כל שעה מקשה כה"ג לר"י והוי לי' לתרץ ג"כ דאי לדברים ככתבן מ"ש דקמש"ל הכא בשאר איסורין הוי מצי לאשמועינן זה ואין צריך לומר דר"י יליף איסור הנאה בעלמא מאותו וכיון דלא ניחא להו בגמרא לומר כן לר"י א"כ לר"מ נמי קשיא:

ולפי זה אי נימא דר"י קפיד לגר בנתינה ולא במכירה כדמשמע פשטא דסוגי' דהא פריך לגר במכירה מנין ועלה קאמר ר"י דברים ככתבן א"כ יש ליישב קושית התוס' דלר"י מקשה שפיר דליכא ליתרוצי מ"ש דאשמועינן זה בנבלה כיון דכל האיסורין מותרין בהנאה דיש לומר דוקא בנבלה קפיד קרא שלא ימכור דאי שרית לי' למכור יהא רגיל בנבלה ולא יתגייר לכך אסרה תורה המכירה לגר דאז לא יהא רגיל כיון דאסור למכור רק ליתן במתנה א"כ לא יהא רגיל דיותר ימכרנה לנכרי משיתן לגר במתנה וזהו רק בנבלה דשכיח אבל בשאר איסורין דלא שכיח לישראל כגון עוף טמא וכדומה דאסור לישראל לעשות סחורה באיסור ובנבלה נזדמן לו ולא שכיח שיזדמן לו שאר איסורין וכיון דלא שכיח לא אסרה תורה מכירה לגר אבל לר"מ דלית לי' רק להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ושפיר הו"ל לאשמועינן בשאר איסורין כיון דכולן מותרין בהנאה:

מיהו לפי מה שבארנו בגמרא דדוקא לר"מ שואל מכירה לגר מנין אבל לר"י כיון דלנכרי בנתינה לא משום דאסור ליתן מתנת חנם ממילא לא שייך דאתי קרא לאסור מכירת גר דהא צריך לגופי' להתיר לו מתנת חנם א"כ נסתר תירוץ הנ"ל אף שיש לדחוק וליישב אבל יש ליישב בפשיטות טפי על דרך זה דלר"י שפיר מקשה בפרק כל שעה דליכא למימר דהוי לי' לאשמועינן בעלמא דיש לומר דוקא בנבלה קפיד קרא דלנכרי בנתינה לא דהוי מתנת חנם גמור דאי דחושב שיהא לו איזה תועלת במה נפשך אי לא יודיע שהיא נבלה הרי מתעהו ואסור משום גניבת דעת ואי יודיע לו שהיא נבלה הוי בזיון לנכרי ולא שייך שיחזיק לו טובה כדאיתא לעיל פרק גיד הנשה והוי מתנת חנם גמור אבל בשאר איסורין כגון עופות טמאים. לא הוי בזיון כלל לנכרי ושפיר יכול ליתן לו כדי שיחזיק לו טובה משא"כ לר"מ שאינו רק להקדים מ"ש דנקט הכא בשאר איסורין הוי לי' לאשמועינן:

אמנם עיקר קושית התוס' נראה לי דבלא"ה לק"מ דלר"מ לא קשיא כלל דאי ס"ד דקרא רק להקדים אתי א"כ או למה לי כיון דבעלמא נמי מותר בהנאה ע"כ קרא רק להקדים אתי דליכא למימר דבלי או לא הוי ידעינן להקדים והוי אמרינן דקרא אתי לאיסור הנאה בעלמא הא פשיטא דליתא דטפי הוי אמרינן דקרא להקדים מלהמציא איסור הנאה בכל האיסורין שהרי אפי' היפוך הסברא הוי אמרי' כדי שלא להמציא איסור הנאה בעלמא כדמוכח מדברי התוס' בתר הכי כ"ש דהוי אמרי' כפי הסברא ולא להמציא איסור הנאה בעלמא וא"כ הך או למה לי וע"כ דבאמת אסור בהנאה בעלמא:

בא"ד וא"ת ולא ליכתוב וכו' עד וי"ל דה"א דאתי למעוטי נתינה דגר דלא ליספו לי' וכו'. דברי התוס' דהכא צריכין ביאור גם דברי התוס' בפסחים בענין זה ומתוך הביאור יתבאר לך דלא קשה מידי קושית מהרש"א. והנה, שם בפסחים כתבו התוס' דאיצטריך למיכתב גר ונכרי דאי לא כתב אלא גר ה"א דאתי למעוטי נתינה דנכרי ואי הוי כתב נכרי לחודי' ה"א דאתי למעוטי מכירה דגר עכ"ל:

והנה מהרש"א כתב כאן על דברי התוס' שכתבו דהוי אמינא דאתי למעוטי נתינה דנכרי. וז"ל וה"ה דהוי מצי למימר דה"א דאתי למעוטי מכירה דגר [כצ"ל ויש נוסח אחרת שכתוב במהרש"א נתינה דגר והיא נוסחא מוטעת דעדיין אינו מיושב דהוי מצי למיכתב נתינה דגר] וכוונתו כמ"ש התוס' פרק כל שעה שם דה"א דאתי למעוטי מכירה דגר כן הוי מצי לומר כאן:

אבל באמת דברי מהרש"א בלתי ברורים דא"כ תיקשי בדברי התוס' פרק כל שעה הנ"ל דעל מה דקשיא להו שם דליכתוב גר תירצו דהא למעט נתינה דנכרי ועל מה דקשיא להו דליכתוב נכרי תירצו דהא למעוטי מכירה דגר והוא תמוה דלא הוי להו לומר דצריך לכתוב גר ונכרי דכל חדא מינייהו שיכתוב ה"א למעוטי מכירה דגר ולמה חלקו תירוצם על גר למעוטי נתינה דנכרי ועל נכרי למעוטי מכירה דגר. ודבר ברור הוא דס"ל לתוס' דאי הוי כתיב נתינה לגר לא שייך לומר כלל דאתי למעוטי מכירה דגר דהא פשיטא דטפי יש לנו למעט נתינה דנכרי וקאמר דרק לגר שאינו עובד ע"ז יתן ולא לנכרי העכו"ם ומאיזה צד נמעט מכירה לגר והוצרכו התוס' לומר דה"א למעט נתינה דנכרי רק אי הוי כתיב נכרי שפיר שייך לומר למעט מכירה דגר דרק לנכרי במכירה ולא לגר רק צריך ליתן לו במתנה דוקא ואי קשיא עכ"פ למה להו לתוס' לחדש תירוץ אחר ממה שתירצו על גר הא אותו תירוץ שתירצו על גר דה"א למעט נתינה דנכרי זה התירוץ ממש שייך גם אי הוי כתיב נכרי דה"א דאתי למעוטי נתינה דנכרי הא לא קשיא כלל דשם לא פרטו התוס' לא בקושיתם ולא בתירוצם באיזה לשון כתיב רק גר ונכרי צריך תרווייהו ורצו לכלול בתירוצם בין אי הוי יכתוב גר בנתינה בין אי הוי כתיב גר במכירה וכן להיפוך אי הוי כתיב נכרי בלבד בין אי הוי כתיב נכרי במכירה בין אי הוי כתיב נכרי בנתינה בכל אופן ה"א דאתי למעוטי לכך כתבו בגר ה"א למעט נתינה דנכרי והשתא בכל אופן דהוי כתיב נתמעט נכרי מנתינה רק אי הוי כתיב מכירה הוי נתמעט נמי נכרי ממכירה אבל מנתינה בוודאי נתמעט וכן נמי אי הוי כתיב נכרי בכל אופן דהוי כתיב ה"א דמכירה דגר לא דאי הוי כתיב מכירה לנכרי ה"א דמכירה לגר לא ואי הוי כתיב נתינה לנכרי והיינו דמותר ליתן לו מתנה ה"א דלגר מוכרח ליתן לו דוקא ולא במכירה דאיהו עדיף דרגא מנכרי כיון דמצווה להחיותו דדוקא בנתינה מכ"ש מנכרי ולא במכירה. וכמו כן נזהרו התוס' ליישב דלא יקשה דלכתוב בחד מינייהו תרווייהו דהא לא פרטו התוס' כיצד יכתוב והשתא פשיטא דלא קשיא דהוי להו לתרץ גבי גר דה"א מכירה דגר לא וכן גבי נכרי הוי להו לתרץ דה"א נתינה דנכרי דבתירוצים הללו אכתי יקשה דהוי למיכתב בגר בלבד תרווייהו וכן בנכרי תרווייהו וע"כ אי אפשר לתרץ שיהא הכל ניחא דאי הוי כתיב גר לא הוי ידעינן בנכרי ואי הוי כתיב בנכרי לא הוי ידעינן בגר לכך תירצו שפיר דאי הוי כתיב גר בין אי הוי כתיב נתינה בין אי הוי כתיב מכירה בין אי הוי כתיב תרווייהו לא הוי ידעינן בנכרי וכן נמי אי הוי כתיב נכרי בין מכירה בין נתינה בין תרווייהו לא הוי ידעינן מכירה דגר וכ"ז ברור בכוונת התוס' התם:

ומעתה קושית מהרש"א כאן לא קשיא כלל דכאן פרטו התוס' חד מנייהו נתינה דגר או מכירה דנכרי והוצרכו התוס' לתרץ תירוץ אחד שיהא על שני הצדדים והשתא לא מצי התוס' לתרץ דה"א למעוטי מכירה דגר מתרי טעמי חדא דאי אפשר למעט כלל מכירה דגר מנתינה דגר כיון דצריך לגופי' דלגר מותר ליתן ולא לנכרי ועוד דהיכי נתרץ דאתי למעוטי בגר עצמו דא"כ יקשה דנכתוב כולה דגר מכירה ונתינה ואי אפשר לנו לתרץ רק אי כתיב גר הוי ממעטינן נכרי ובתר הכי הקשו דנכתוב בנכרי נתינה ותירצו דה"א למעט נתינת גר דלא ליספו לי' נבלה ושם לא ניחא להו לתוס' הך סברא לומר ה"א דגר גרע מנכרי וניחא להו לתרץ למעט מכירה דגר דרק לנכרי תוכל ליתן אבל לגר חיוב ליתן והתוס' הכא לא ניחא להו למעט מנתינה דנכרי מכירה דגר וניחא להו טפי למעט נתינה דגר משום דלא ליספו לי' כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

בא"ד דלא ליספו לי' נבלות. לכאורה תמי' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל איסור הנאה בעלמא לר"מ הא איצטרך להקדים ואי משום דמסברא ידעינן להקדים הא אדרבא מסברא הוי אמרי' דלגר לא דלא ליספו לי' לנבלות וצ"ל דדוקא השתא דכתיב נתינה לנכרי ע"כ הוי אמרינן דלגר לא משום דלא ליספו לי' לנבלות אבל אי לא הוי כתיב קרא מעצמנו לא היינו מחדשין איסור לגר אדרבא יש לחוס עליו להקדימו לנכרי ודוק:

בא"ד ודוקא נבלה בא"י וכו' אבל פשיטא שאם יש חפץ וכו'. לא נתבאר מה ענין חילוק זה לדבריהם הקודמים ולקמן דקאמר דאיצטרך או להקדים הוי להו לחלק בין נבלה לחפץ. ונראה משום שהקשו מקודם דלר"מ לא מוכח איסור הנאה בעלמא דצריך להקדים ואי לא הי' מקום ליישב קושיא זו היינו מוכרחין לומר דלר"מ לא קשיא דאי רק להקדים מ"ש דנקט לה בנבלה הא בכל דבר כך הדין יהא חפץ או דבר אחר ומ"ש דקמשמע לן קרא בנבלה וע"כ דקרא קמ"ל איסור הנאה בעלמא וממילא נקט קרא או לומר להקדים אבל לר"י דקאמר דברים ככתבן לגר בנתינה ולא לנכרי בנתינה שפיר קמש"ל דאפי' דבר שאינו ראוי לישראל כלל אסור ליתן לנכרי בחנם וכ"ש חפץ אבל לר"מ אתי שפיר רק התוס' לא ניחא להו בדבר זה לומר בחפץ להקדים לכך טרחו ליישב הקושיא באופן אחר ולזה כתבו דדוקא בנבלה ולא בחפץ כיון דבלא"ה ניחא לר"מ ודוק:

בד"ה כדרך שפרט לך בנבלה לא גרם לגר בנתינה ולנכרי במכירה דא"כ הוי משמע וכו' יש לפרש דלישנא דקרא נקט וכו' אי נמי וכו' משום דנתינת הגר קודמת ע"כ. דבריהם אינם מובנים לכאורה חדא דהוי להו להקשות למה לי' להזכיר כלל הך דגר בנתינה ונכרי במכירה כיון דלר"מ פשיטא דעל כל פנים מוכח לדידי' גם כן איסור הנאה בעלמא ועל קושיא זו לא שייך לתרץ כלל לא דלישנא דקרא ולא דנתינת גר קודמת ולא הוי לי' להגמרא להזכיר כלל הא מילתא דאי אינו קודם כלל פשיטא דמוכח ואדרבא כמה כירכורים כרכרו התוס' לעיל דכיון דצריך להקדים מנ"ל איסור הנאה ועכ"פ לא הוי לי' להזכיר זה כלל וע"כ דלא גרס לי' כלל ונראה לי דס"ל לתוס' כמו שכתבתי בגמרא דיש לומר דלכך מייתי מה דפרט בנבלה לגר ולנכרי משום דמזה עיקר הראי' דאי הוי ההנאה ליתן לכלב הוי אמרינן דצריך לגופי' דלא לקפח שכר הכלב כמו שפירש"י פרק כל שעה שם רק עיקר קושית התוס' דלא הוי לי' לומר רק כמו שפרט בנבלה ליתן לגר או לנכרי אבל כדאמר לגר בנתינה ולנכרי במכירה משמע דלר"י קאי וזה אינו דלדידי' לא מוכח כלל איסור הנאה ועל זה כתבו דלא נתכוון לר"י כלל רק לפי שרצה להביא לגר ולנכרי נקט לישנא דקרא ועוד תי' דודאי הי' נזהר בלשון זה כיון דלא מוכח רק לר"מ רק משום דלר"מ נמי נתינת גר קודמת יכול לומר לישנא דקרא אפילו לר"מ כנ"ל בכוונת התוס':

בד"ה ר"י אומר דברים ככתבן ואסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם וא"ת הא תנן שולח אדם ירך לנכרי וכו'. ולדעתי לק"מ דבכל הספרים לא הוזכר עכו"ם רק נכרי דלאיזה צורך יזכיר שהנכרי עכו"ם והוי כי הא דרבא שדר קרבנא לבר ששך ואמר ידענא בי' דלא פלח לעכו"ם והכא נמי כיון דע"כ מיירי במכירו דלא שייך שישלח מתנה לנכרי שאינו מכירו כלל וע"כ דמכירו א"כ יש לומר דיודע בו שאינו עובד ע"ז ומותר ליתן לו מתנת חנם גם לא ידעתי היכי משמע להו דשולח היינו בחנם ויכול להיות שהנכרי קנה ירך ונתן מעות והוא שלח לו הירך לביתו וצ"ע ומלבד זה לא ידעתי היכי שייך להקשות ואטו בשופטני עסקינן שיקח אדם ירך כשרה שלימה וישלחנה לנכרי בלי שום תועלת ודוקא נבלה דאדם רוצה להשליכה לאשפה וא לו תועלת כלל אז אמרינן דאסור משום מתנת חנם אבל פשיטא שלא ישלח ישראל לנכרי ירך כשרה בלי שום תועלת:

בד"ה משמע דאי לאו או וכו' ותימא וכו' ואף דבהדיא קאמר דמאו ילפינן דברים ככתבן ואי לאו הכי הוי סבר כר"מ מ"מ כתבו לשון משמע משום דיש מקום לומר דיש לר"מ הכרח דקאי תרווייהו לכאן ותרווייהו לכאן הילכך אי לאו או הוי מודי לי' לר"מ אבל היכי דליכא הכרח לא אמרינן דקאי לכאן ולכאן רק דמשמע להו לתוס' כיון דלא הוזכר כאן שום הכרח לר"מ ומ"מ הוצרך לומר לר"י מכח או ש"מ שיש לנו לפרש כל כי האי גוונא לכאן ולכאן:

אבל באמת פשיטא שאין כאן תימא כלל רק כאן וודאי יש לר"מ הכרח חדא כמו שפירש"י דמדכתיב נתינה ומכירה באמצע ש"מ דקאי לכאן ולכאן ועוד לפי מה שכתבתי בגמרא דר"מ דייק מדלא כתיב או תמכרנה לנכרי כדכתיב תתננה ומדכתיב מקור או מכור ש"מ דקאי לכאן ולכאן ודוק וכ"ש גבי נשך ותרבית דכיון דליכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ע"כ דתרווייהו אהא ותרווייהו אהא דמ"ש שחלק הכתוב לזה נשך ולזה תרבית ואי גזירת הכתוב הוא דזה עובר בנשך וזה בתרבית הוי לי' למכתבינהו ואוכלך במרבית דאז ע"כ הוי דעל כסף עובר בנשך ועל אוכל בתרבית והשתא דכתיבי כי אהדדי ע"כ תרווייהו אהא ותרווייהו אהא משא"כ גבי זקן ושיבה פשיטא דלרבנן ליכא שום הכרח דנימא תרי גברי ותרווייהו אתרווייהו דאי משום דלא כתיב מפני שיבה זקן כבר נדחה מעיקרא דצריך לסמוך זקן לויראת ואדרבא אי ס"ל לרבנן דלעולם לא אמרינן תרווייהו אתרווייהו דהוי לי' למיכתב שני פעמים תקום והדרת א"כ הוי לי' לתרץ מעיקרא על רבנן דלכך לא ס"ל כריה"ג דהוי לי' לכתוב ב' פעמים תקום והדרת וע"כ דכל כמה שיש לריה"ג הכרח דתרי גברי נינהו מודי רב דלא צריך ב' פעמים רק תרווייהו אהא ותרווייהו אה לכך צריך לדחות הכרח דר' יוסי הגלילי דצריך לזקן ויראת ושפיר קאמר אח"כ בפשיטות דריה"ג סבר תרווייהו אהא ותרווייהו אהא דלא ס"ל הך זקן ויראת ושוב קאמר בפשיטות לרבנן דהוי לי' למיכתב ב' פעמים תקום והדרת דלדעתם ליכא הכרח לא אמרינן דתרווייהו אהא ותרווייהו אהא רק הוי צריך לכתוב ב' פעמים תקום והדרת ומדלא כתיב הכי ש"מ חד גברא הוא וזה ברור:

בא"ד וי"ל משום דאין לשון מפני נופל על והדרת ולא לשון פני נופל על תקום. תמי' לי דהא התם קאמר טעמא דת"ק דהוי לי' למיכתב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ואי ס"ד דטעמא דת"ק דלשון והדרת אינו נופל על מפני ולא לשון תקום נופל על פני א"כ קאמר דלכתוב האי לישנא גופא שאינו נופל כלל דמהאי טעמא פליג על ריה"ג. ועוד דהוי לי' לתרץ לרבנן דלכך לא סבירא להו כריה"ג משום דאין הלשון מפני נופל על והדרת וכן תקום על פני והעיקר כמו שכתבתי מקודם:

בא"ד וא"ת דבפרק הוציאו לו וכו' חמשה פסוקים אין להם הכרע וכו'. ולפע"ד לק"מ דהנהו ה' פסוקים באמת אין להם הכרע ונוכל לפרש למעלה וכמו כן נוכל לפרש למטה אבל מאיזה צד נפרש למעלה ולמטה אבל הני דכאן יש להם הכרע דקאי תרווייהו למעלה ותרווייהו למטה כמ"ש לעיל ואמת דהך קרא וקם העם וזנה לכאורה יש הכרע דקאי וקם על למטה דמה טעם יש לכתוב העם הזה. זו קשה בלא"ה וכבר תמה הרב בעל אבן עזרא בזה ובחידושיי על התורה ישבתי זה בטוב טעם ואין להאריך כאן:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה