אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קיג:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קיג:

דף קיג.

בגמ' אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה. בגמרא מוכח דהנך תליא באיסור חל על איסור וכן לקמן לר"ע קאמר הכי. ואיכא למידק הא בבישול ליכא איסור בחלב ונבלה רק באכילה א"כ היכי ס"ד שלא לחייבו על בישול משום דלא לקי על אכילה דלמה לא ילקה על אכילה כיון שכבר בישל חייב על אכילה על כל אחד לבדו דהא אנן קי"ל אפשר לסחטו אסור ועוד דכיון דכבר בישל דרך בישול הרי נאסרו שניהם לרב אשי משום לא תאכל כל תועבה וא"כ עובר על אכילת החלב מצד עצמו ואין צורך לאכילה אחר הבישול לאכול החלב רק בחלב בלבד לוקה ואין ראי' מדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון בישול דהיינו דוקא אי אינו לוקה כלל משום בשר בחלב על אכילה אבל כיון דעכ"פ לוקה על החלב בעצמו בלי החלב כיון שאוכל חלב שנתבשל עם בשר א"כ ממילא לוקה על בישול דאף דלאיסור בישול בעינן תרווייהו הא בבישול אין איסור לבשל חלב ונבלה ועוד קשה לי דהרמב"ם ז"ל פ"ט מהמ"א הלכה ו' פסק דלא כשמואל דהכא משום דאין איסור חל על איסור ואין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת אבל על בישול לוקה ולא ס"ל הא דלקמן דכיון דלא לקי על אכילה לא לקי על בישול והשתא תיקשי היכי כתב דאינו לוקה על אכילתו למה לא ילקה על אכילת החלב שהרי חלב זה נתבשל עם בשר ומצד אכילת החלב בעצמו למה לא ילקה כיון שנתבשל באיסור שהרי לוקה על הבישול ועוד דילקה נמי על החלב כיון שיש איסור אכילה על החלב חל בכולל על החלב לכן נראה לי ברור דמזה ראי' ברורה למה שכתבתי לעיל בשמעתין דטיפת חלב והוכחתי מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכה א' שם דכמו שבאיסור בישול צריך שיבשל שניהם ביחד כמו כן באכילה צריך שיאכל שניהם ביחד ואפשר לסחטו אסור אבל מלקות ליכא רק באוכל שניהם הילכך כיון דצריך לחלב גם החלב שפיר אין איסור חל על איסור ואינו לוקה כלל וע"ש לעיל שהוכחתי כן בראיות ברורות:

מיהו הא וודאי מוכח מהך סוגי' דאין איסור חל אפילו על חצי שיעור דאל"כ לא הוי שייך כאן אין איסור חל על איסור שהרי באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה משום בשר בחלב ומשום נבלה וחלב אינו לוקה רק על כזית שלם וממילא אפי' הרבה לוקה כיון שהמלקות באין על חצי זית מה בכך שאכל יותר בשביל כך לא נפטר:

ודע דלכאורה יש לדקדק למה אמרינן בחלב בחלב אין איסור חל על איסור דהא איסור בשר בחלב קדם לאיסור חלב שהרי חל אפילו בבן ח' שאין חלב שלו אסור משום חלב ומשום בשר בחלב איכא אבל באמת ליתא דלא שייך בזה לומר קדם כיון דגוף החלב לא הי' אסור ובשביל שאי הי' מבשלו בחלב ואכלו הי' חייב משום בשר בחלב אבל על חלב זה בעצמו לא הי' רכיב עליו איסור כלל ודוק:

והנה יש לדקדק בדברי שמואל דאי בא לומר מפורש כל איסור הוי לי' להזכיר אבר מן החי ג"כ דחל ואי דנלמד מהני א"כ למה זכר תרווייהו ובס"ד בעי תרי גדי. וצריך לומר דבס"ד דהוי ס"ל דבעי תרי גדי וודאי הוי ס"ל שאין ללמוד חד מחברי' מהאי טעמא דאי לא הוי מרבה רק חלב הוי אמרינן דרק על חלב חל דהותר מכללו אבל על נבלה אינו חל ואי הוי רבי' נבלה הוי אמרינן דעל נבלה חל דאין בו כרת אבל על חלב דיש בו כרת אינו חל אבל השתא דכתיב תרי גדי ממילא אבר מן החי בכלל דליכא למימר דוקא חלב שהותר מכללו דאידך גדי מרבה אפילו לא הותר מכללו אבל בתר דמסיק דלא צריך רק חד גדי דאיסור חל על איסור ממילא על הכל לא צריך רק חד גדי כנ"ל:

שם גדי לרבות את השליל. לא נתבאר לי ריבוי זה דמה ס"ד שיהא מותר לבשלו בחלב ולקמן לכ"ע קאמר דשליל גדי מעלי' הוא ולא צריך לרבות ובאיזה סברא נחלקו בזה. ואולי ס"ד לפי מה שכתבו התוס' ריש פרק גיד הנשה דחלב בן ח' אינו אסור דבן ח' אינו שור וכשב ועז וא"כ ס"ד כיון דחלב מותר שאינו שור וכשב ועז א"כ בשר בחלב נמי ל נהוג בי' שאין בשר בחלב נוהג רק בשור וכשב ועז קמש"ל גדי לרבות שליל אפי' בן ח' ואפשר לומר עוד דס"ד כיון דכתיב לא תאכל כל נבלה וסמוך לי' לא תבשל ודרשינן מינה במתניתין דכל שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב א"כ ס"ד דשליל כיון שאינו אסור משום נבלה מותר לבשלו בחלב ואין לומר הא בשר גמור אינו אסור משום נבלה כיון שנשחט וע"כ דמעיקרא הי' אסור א"כ כאן נמי מעיקרא הי' אסור משום נבלה טרם שנשחטה אמו מ"מ הא חזינן דמותר בלא שחיטה בבנו ובן בנו הרי דמתחילת יצירתו לא הי' אסור משום נבלה קמש"ל גדי לרבות. מיהו אין זה מספיק דמה שאמרו כל שאסור משום נבלה היינו שמינו אסור משום נבלה לאפוקי מה שמינו אינו אסור משום נבלה כגון דגים וחגבים ובהמה טמאה אבל מי שאינו אסור משום נבלה מצד ב"פ דמינו אסור לא שייך לומר דקרא צריך לרבות אותו וצ"ע בזה:

שם בחלב אמו ולא בחלב זכר. אני מסתפק בזה אי חלב זכר בעצמו מותר וצריך קרא להתיר לבשלו עם בשר או דחלב זכר אסור בעצמו משום אבר מן החי וצריך קרא דבלי קרא ס"ל לשמואל איסור חל על איסור דהא מרבה חלב ונבלה לכך צריך קרא למעט חלב זכר והרי חלב דעלמא ס"ד לאסור משום אבר מן החי רק דלמדו שם מקראי להתיר חלב א"כ חלב זכר דמותר לבשלו עם בשר דלא מיקרי חלב א"כ למה לא יהא אסור משום אבר מן החי לא מיבעי' למאן דאוסר מי חלב משום אבר מן החי דאינו בכלל חלב ואין לוקין על בשר בחלב במי חלב א"כ כ"ש חלב זכר שאינו חלב כלל אלא אפי' להנך דמתירין מי חלב משום דמ"מ חזינן דהתירה תורה חלב וא צריך להפריד מי חלב שבו ש"מ דהכל מותר אבל חלב זכר לא שמענו ומדברי הרמב"ם שכלל חלב זכר בהדי המעושן והמבושל בחמי טברי' וכתב שאינו לוקה משום בשר בחלב משמע דבכלהו יש איסור אחר דהיינו משום אבר מן החי מיהו אי הוי בי' איסור מן החי הרי בלא"ה לא הי' לוקה על אכילתו משום בשר בחלב דאין איסור חל על איסור ואני תמה שלא מצאתי הערה מזה בפוסקים ובש"ע בהגה משמע דאין בו איסור כלל שפסק שאינו אוסר אבל מי חלב אוסר המאכל ואי יש בו משום אבר מן החי הרי אוסר מטעם אבר מן החי אבל לא ידעתי מנא לי' הא דסברא גדולה יש לאסרו כמו שבארנו:

שם בחלב אמו ולא בחלב שחוטה. ה"ה מתה ונהרגה ונקט שחוטה דאין בה איסור דאורייתא כלל אבל מתה יש איסור משום נבלה דכיון דחזינן דלולא דרבי קרא להתיר חלב היינו אוסרין אותה משום אבר מן החי אלמא דחשיב כאבר ממנה א"כ ממילא כשמתה הבהמה כמו שכל איברי' נעשין נבלה אף חלב שיש בה נעשה נבלה וראיתי בדרישה בי"ד שכתב דהוי כמו ביצי עוף ואינו נראה כלל דבצים לאו גופה נינהו וכשנגמרו הוי בפני עצמן אבל חלב מגופה הוא וכמו דאסור חלב ב"פ שהוציא אבר ונאסר משום אבר מן החי חלב היוצא נמי אסור כדאיתא לעיל פרק בהמה המקשה עיי"ש:

ובטעמא דמילתא למה אימעט חלב שחוטה ומתה פירש"י ז"ל דאמו משמע הראוי' להיות אם ולא משנשחטה משמע לכאורה דכל שאינה ראוי' להיות אם להבא אימעט ולפי זה אם נחתך האם שלה שלא תלד דכשרה היא מותר לבשל חלבה בבשר מדאורייתא דזו ודאי אינה ראוי' לילד ואפי' להתעבר אינה ראוי' אבל באמת זה אינו ואי אפשר לפרש לשון רש"י כך אלא כוונתו לפי דבעי לקמן בגדי שלא הניקה והיא מעוברת ויש לה חלב ועדיין לא ילדה אי בעינן שתהא אמו דהיינו בשעה שנחלב ממנה החלב כבר היתה אם או אפי' אינה אם בעת שנחלב ממנה רק אתי לכלל אם ומסיק דלא שנא וזה שבא רש"י לומר דאף דממעט חלב שחוטה לפי שאינה אם בשעת שנחלב החלב דהיינו דוקא זו אבל גדי שלא הניקה אף שאינה אם בשעת חליבה דעדיין לא ילדה מ"מ אתי' לכלל אם ובא לפרש דלא נימא דמפיק כל שאינה אם בשעת חליבה קמש"ל דכל שראוי' להיות אח"כ סגי בכך אבל אי נחתך האם אחר שילדה ויש לה חלב פשיטא דהוה אם ממש דמה בכך שלא תלד להבא הא כבר ילדה והיא אם וזה ברור לפע"ד תדע דאי ס"ד דבהמה שלא תלד עוד כגון שאין לה אם שנחתכה או טריפה למ"ד אינה יולדת אין בחלב שלה משום בשר בחלב א"כ למה קאמר בחלב זכר תיפוק לי' דאינו אם ולא יהא לעולם וע"כ דהך בחלב אמו שבא להורות למעט חלב שחוטה עיקר הכוונה דבחלב אמו משמע דהיא קיימת בשעה שנחלב ממנה החלב דאז הוי חלב אמו אבל כשמתה והחלב נחלב אחר מיתה אין זה בחלב אמו שאינה אם כלל וכן דרשו לעיל פרק השוחט תחת אמו פרט ליתום דלא שייך בבהמה שם אם לאחר מיתתה רק כשהיא קיימת ולכך בעינן קרא למעט זכר אף שהוא קיים אבל מחלב אמו דממעט שחוטה ליכא למילף. דהכוונה רק שתהא קיימת ולא סגי לי' לומר בחלב דהוי ס"ד אפי' מתה ונקט אמו להורות שתהא קיימת וכיצד הי' לו לכתוב בחלב זכר פשיטא דנקט מה שדרך להיות אבל אינו ממעט זכר קמש"ל אידך בחלב אמו דנקבה דוקא ולא זכר אפי' קיים ורש"י דנקט הראוי' היתה כוונתו דרק כשאינה קיימת ממעטינן שאינה אם ולא תהי' אם אבל כשאינה אם אבל תהא אח"כ כהך דלקמן שלא הניקה לא נתמעט דאף שאינה אם שהרי לא ילדה עדיין מ"מ ראוי' להיות אם וכל זה ברור:

ודע שיש להסתפק בחלב ב"פ אי הוי חלב שחוטה או לא. ונראה לי פשוט דתליא בפלוגתא אי פודין בו פטר חמור דאי נימא דהוי כבישרא בדיקולא הרי חשוב כחתיכת בשר דעלמא ובוודאי חלב היוצא ממנו הוי חלב שחוטה אבל לפי מה דקי"ל דפודין בו כיון דרהיט ואזיל שה הוא וכמו כן אינו מקבל טומאת אוכלין דחשיב כחי גמור א"כ פשיטא דחלב היוצא ממנו הוי בחלב אמו דהא חי הוא ומיקרי אם גמורה וראיתי להגאון מו"ה ע"א בהגהות ש"ע י"ד דהביא ראי' מסוגי' דבכורות דחקרו מנ"ל דחלב מותר ולא הוי אבר מן החי דכיון דאסרה תורה לבשל בשר בחלב ש"מ דלחודי' מותר וקשה דאיצטרך לחלב ב"פ דלא הוי אבר מן החי וע"כ דחלב ב"פ הוי חלב שחוטה. ואין זה כלום דכמו דקאמר ולר"ש דשרי בהנאה וכו' הרי דבא לומר דלכ"ע לא יהא מוכח א"כ בב"פ לר"מ אכתי יהא מוכח דחלב שרי דלדידי' ב"פ אינו מותר כלל בשחיטה רק בבן ח' ואין בו חלב כלל. ואמת דגוף הסוגי' התם צ"ע מאד ואין כאן מקומו אבל עכ"פ ראי' הנ"ל וודאי אינה וברור דתליא בהך פלוגתא הנ"ל וכן בפלוגתא דריה"ג ורבנן אי מקבל טומאת אוכלין ואנן דקי"ל דאינו מקבל טומאה ופודין בו דחי גמור הוא דהא אין פודין בשחיטה א"כ לא הוי ג"כ חלב שחוטה וזה ברור:

שם בחלב אמו ולא בחלב טמאה פירש"י שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר דהא אמו כתיב וגדי כבר אימעט דאינה טמאה א"כ חלב טמאה ג"כ אימעט. ולפי זה יש לומר דבשר בהמה בחלב חי' ג"כ אימעט כיון דחי' אימעט מגדי כמו טמאה א"כ חלב חי' נמי לא וכ"כ הגאון הנ"ל בשם ספר תפארת למשה. אבל לדעתי ברור דהא ליתא דדבר זה תלוי אי חוששין לזרע האב א"כ תייש הבא על הצבי' בנה תייש א"כ הוי בחלב אמו ממש דהא אמו היא בשלמא טמאה אינה מתעברת מטהורה אבל חי' מתעברת מבהמה א"כ הוי חלב חי' בחלב אמו ממש ולפי זה לדידן דקי"ל דחוששין לזרע האב דהא קי"ל ב"פ הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה ממילא יש בחלב חי' עם בשר בהמה משום בשר בחלב ודוק. ואני תמה על מה שלא זכרו הפוסקים הך דינא בתייש הבא על הצבי' דחוששין לזרע האב והוי בהמה ואסור לאכלו בחלב ולמ"ד אין חוששין הוי חי' גמורה ואין בו משום בשר בחלב אפי' בחלב בהמה גם יש ספק אפי' למ"ד חוששין לזרע האב אי צריך יותר מכזית למלקות כיון שיש בו חלק האם שהיא חי' ונראה לי שזה תלוי בצבי ואפי' מקצת צבי ובדברי התוס' לעיל פרק או"ב בד"ה בין לרבנן בין לר"א לשחוט וליכסי ע"ש היטב:

ודע שיש לדקדק בדברי שמואל דחשיב ששה גדי ואף שתירצו בגמרא דלא צריך רק ג' גדי אבל מ"מ היכי קאמר שמואל מפורש ששה ונראה לי שיש בדברי שמואל שנתרבו מיתורא אף שאינו במשמע בעצמותו אבל מיתורא ילפינן ויש מה שבא למעט מחמת יתורא אבל אין המיעוט במשמע ויש שנתרבו ממשמעות אף שאינו מיותר ויש שנתמעטו ממשמעות אף שאינו מיותר לכך שמואל חושב ששה אבל מיתורא לא דרשינן רק ג' ואותן שנתרבו ממשמעות ושנתמעטו ממשמעות אינו צריך גדי יתירא ועמ"ש בסמוך בביאור פירש"י בשני הגירסות:

שם קסבר שמואל איסור חל על איסור וכו'. פירש"י בד"ה איסור אני שמעתי וכו' ולא איצטריך קרא לא לחלב ולא למתה ע"כ. והוא תמוה דאי לא צריך קרא לתרווייהו היכי קאמר תיכף דחלב ומתה מחד קרא נפקי והרי סותר דברי עצמו גם אינו מובן כלל מה שפירש כלומר מההוא קרא דאתי לגופי' נפקא איזה קרא אתי לגופי' ונראה לי דהוי קשיא לי' לרש"י אי גרסינן קסבר איסור חל על איסור למה צריך חד קרא על חלב ומתה זה ס"ל לרש"י דלעולם לא מייתרי רק תרי דלא ס"ל השתא ללמוד מהנך תלתא קראי חד לאכילה וחד לבישול וחד להנאה רק אכילה והנאה ילפינן מקראי אחריני כדאיתא לקמן וממילא הנך תלתא קראי חד לגופי' לאסור בישול בשר בחלב ולא דרשינן מגדי כלל דמה נפקא מינה אי קתני גדי או באופן אחר רק מתרי קראי דמייתרי דרשינן מינייהו דע"כ באו להורות לרבות או למעט דרק גדי אסור בחלב ולא בהמה טמאה או לרבות דאפי' שליל אסור בחלב וזה שכתב רש"י דאי גרסינן קסבר שמואל איסור חל על איסור ממילא לא צריך על מתה וחלב שום קרא מיותר רק מאותו קרא דלגופי' דלא מייתר כלל ממילא במשמע חלב ומתה ג"כ דמ"ש כיון דאיסור חל על איסור בכל מקום ולא מייתרי רק תרי דרשינן להו חד לשליל וחד למעוטי טמאה ואהא קשיא לי' לרש"י מ"ש דלר"ע לקמן דסובר איסור חל על איסור פשו לי' תלתא קראי למידרש ומ"ש דלשמואל ליכא רק תרי וחד לגופי' ולא דרשינן מיני' מידי דלא מייתר כלל וחלב ומתה ממילא משמע מהך דלגופי' ולזה פירש"י דלא גרסינן קסבר שמואל איסור חל על איסור לולא הך קרא דהכא אין איסור חל על איסור וצריך חד קרא לחלב ומתה דכיון דרבי קרא דאיסור חל על איסור ממילא אין הפרש בין חלב למתה דהי מפקת וכלהו תלתא גדי מייתרי לדרשה דהוי לי' לכתוב לא תבשל בחלב אמו וחד לחלב ומתה וחד לשליל וחד לבהמה טמאה ובתר הכי פריך וסבר שמואל היינו דמשמע לי' כיון דדריש חד גדי לחלב ומתה ממילא יש לומר בעלמא נמי איסור חל על איסור ומשני חדא דהכא שאני דרבי גדי או דהתם שאני דכתיב ומתו או הא דידי' הא דרבי'. ומה שהוכרחתי לומר דלא אזלינן השתא בשיטה זו דהנך תלתא קראי צריכי לבישול ואכילה והנאה א"כ ע"כ דעיקר הדרשות מן תיבת גדי א"כ ממילא יש לדרוש שלשה והרי לא דריש רק תרי ואי משום דחד לגופי' מ"מ למה לי' למיכתב גדי דלרבות חלב ומתה לא צריך דמ"ש מעלמא כיון דאיסור חל על איסור וע"כ דלאו מתיבת גדי דרשינן רק מכל הקרא דמיותר וע"כ דנכתבו לדרוש או לרבות או למעט ולכך חד קרא צריך לגופי' ומאותו קרא ממילא במשמע חלב ומתה דמ"ש כיון דאיסור חל על איסור ותרי קראי מייתרי למידרש ואהא קשיא לי' לרש"י מ"ש דלר"ע לקמן דרשינן כלהו תלתא ולשמואל רק תרי לזה מחק הגירסא רק חד לחלב ומתה להורות על איסור חל על איסור וחד לשליל וחד לבהמה טמאה אבל ר"ע סובר בלאו הכי בעלמא איסור חל על איסור לא צריך שום קרא רק לחי' ועוף ובהמה טמאה ובתר הכי מקשה דמכל מקום כיון דאיכא כאן חד קרא להורות על איסור חע"א ממילא נימא גם בעלמא כך ומשני חדא דשאני הכא דרבי קרא גדי ועוד דהתם שאני דכתיב ומתו ועוד הא דידי' הא דרבי'. מיהו יש לי לפרש דברי רש"י קצת באופן אחר ולא נצטרך לומר דלא ס"ל השתא דמלישנא דגדי דרשינן רק מכולי' קרא דמייתר. והוא דשפיר עיקר הלימוד מגדי וס"ל דלאיסור חל על איסור לא צריך קרא לא לחלב ולא למתה ומה שאמר מחד היינו מקרא דלגופי' דלא מייתר כלל דחד גדי צריך דאי הוי כתיב בשר לא הוי מרבינן חלב דמה בכך דאיסור חל על איסור חלב לאו בשר הוא דהא חזינן דהוי מין באינו מינו עם בשר [וכ"ש למ"ד דאזלינן בתר שמא] כמבואר בי"ד ריש סי' צ"ח א"כ ס"ד דרק בשר אסור בחלב ולא חלב והשתא דכתיב גדי ממילא חלב ונבלה במשמע ומשום שיהא חל על איסור לא צריך גדי יתירא דבעלמא נמי איסור חל על איסור ואהא קשיא לי' לרש"י מ"ש דלר"ע יש לן למידרש תלתא גדי ולשמואל רק תרי וחד לגופי' דאי לאו גדי רק בשר לא הי' חלב בכלל והוצרך רש"י למחוק הגירסא דלא שמעינן כלל דס"ל לשמואל בעלמא איסור חל על איסור וצריך חד קרא דאיסור חל על נבלה וחלב ולר"ע לא צריך זה דסובר דלא צריך קרא לאיסור חל על איסור דבעלמא נמי כך הוא וזה שפירש"י דכלהו גדי מייתרי דהוי למיכתב לא תבשל בחלב אמו והיינו דאי נימא מכח דהוי למיכתב בשר ממילא לא הוי מיותר דבשר לא הי' במשמע חלב כנ"ל רק דלא הוי לי' למיכתב רק לא תבשל בחלב אמו א"כ ממילא חלב בכלל ומדכתיב גדי ע"כ לדרשה דאיסור חל על איסור ולר"ע לא צריך דבעלמא איסור חל על איסור ואתי שפיר ג"כ הכל כנ"ל ועמ"ש בתוס' מיהו לכלהו פירושי אני תמה למה לי' לומר דס"ל לשמואל איסור חל על איסור ומתוך כך מקשה מהך דתרומה הא לקמן ר' אמי ורב אסי ס"ל אין איסור חל על איסור ומ"מ לוקה על האכילה כיון דאפקא רחמנא בלשון בישול כיון דלוקה על בישול לוקה נמי על אכילה ולא צריך שום קרא לחלב ומתה ודרשינן לתלתא גדי חד לרבות שליל וחד להוציא דם או שלי' וחד להוציא בהמה טמאה ובעלמא שפיר אין איסור חל על איסור:

שם והאמר שמואל משום ר' אלעזר יש מגיהין ר' אליעזר וכן בפירוש רש"י מגיהין כמה פעמים במקום ר' אלעזר ר' אליעזר וטעות הוא בידם דבימיו הוי תרווייהו תלמידי ר"י בן זכאי ר' אלעזר בן ערך ור' אליעזר בן הורקנוס וכן לעיל (דק"א ע"ב ודק"ב) הוזכר שם תנא ר' אלעזר ולמה לא נגרוס גם כאן ר' אלעזר ואף שנמצא בסנהדרין (דפ"ג ע"א) ר' אליעזר טוב יותר להגיה שם תדע דהתם ע"כ משובש שהרי לא הוזכר משום רק אמר שמואל אמר ר"א והרי לא שמע באמת מפיו כמו שפירש"י כאן:

שם פרט לזו שמחוללת ועומדת תמוה לי מאי ס"ד להקשות מזה ולתרץ תירוצים אחרים מה דמפורש דהטעם הוא משום דמחוללת היא ואדרבא משמע דאיסור חל על איסור רק שאין זה איסור כלל שלא אסרה תורה רק לחלל ולא כשהיא מחוללת כבר:

ולולא פירש"י הי' נראה לי לפרש דעיקר הקושיא דלמה לא זכר שמואל רק מיתה והא מלקות נמי איכא בכהן טמא שאכל תרומה ולמה לא זכר דין המלקות ומזה דייק דמלקות בלא"ה ליכא דאין איסור חל על איסור בשום מקום רק מיתה בידי שמים ס"ד דחל קמש"ל דפטור משום דמחוללת היא ואין כאן איסור כלל ואהא משני לעולם בעלמא איסור חל על איסור ומ"מ כאן אינו חל דמיעט קרא ומתו בו דכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו הרי מיעט רחמנא דדוקא במקום שיש חיוב מיתה יש מלקות אבל היכי דליכא חיוב מיתה מלקות נמי ליכא והיינו דלא זכר רק ומתו ולפי פירש"י העיקר הוא מכי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ולהנ"ל ניחא וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם פ"ז מה' תרומות הלכה א' שכתב חייב מיתה בידי שמים ולפיכך לוקה ולשון זה ולפיכך תמוה מאוד ולהנ"ל ניחא דכיון דמיעט ומתו בו ע"כ עיקר המלקות תלוי במיתה ואי חייב מיתה לוקה ואי לא לא וזה שכתב ולפיכך לוקה:

שם שאני הכא דרבי רחמנא גדי. הקשה רש"י הא חד לגופי' הי רבי. ותמוה הוא לפע"ד דלשון ראשון הוא דסבר איסור חל על איסור א"כ הוצרכנו לומר חד לגופי' אבל עכשיו דסובר אין איסור חל על איסור פשיטא דצריך עכ"פ חד קרא לחלב ומתה ולגופי' לא צריך כלום ותרווייהו מחד קרא נפקי ועמ"ש בתוס' בד"ה קסבר:

שם בעי מיני' המבשל בחלב גדי שלא הניקה וכו' פירש"י ז"ל ויש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה. ונראה שלמד לפרש כן מלשון שלא הניקה דמשמע דהיא מעוברת דאל"כ הוי לי' לומר שלא נתעברה אבל קשה דהא ממה דפשיט מחלב זכר משמע בהדיא דכה"ג בנקבה אסור ואפי' לא נתעברה דמ"מ אתיא לכלל אם ועוד למה לא פשיט מהך מתניתין קטנה מתגרשת בקידושי אביה דפשיט מינה בפ' המגרש דמיקרי בת הוי' משום דאתיא לכלל הוי' וצריך לומר דוודאי בעל האיבעי' בעי לה במעוברת דהי' מסופק אפילו נתעברה כיון דהשתא אינה אם והפשטן לא רצה לפשוט מקטנה דלא הוי מוכח מהתם רק דאינה מחוסרת רק זמן ולא הוי חסרון אבל הכא אי אינה מעוברת כלל היא מחוסרת מעשה לכך פשיט לי' מחלב זכר דיהא מוכח אפילו לא נתעברה מעולם אסור כנ"ל:

בתוס' בד"ה קסבר שמואל. בחנם מוחק בקונ' וכו'. לא נתבאר מפורש בתוס' אי נתכוונו להחזיק בפי' שני של רש"י ולא למחוק הגירסא שמוחק רש"י דאתי שפיר לפי גירסא דידן שפיר וכזה נראה דהי' מפרש מהרש"א ולפי פירושו צריך להיות במקום אלא הוי יליף ולא הוי יליף מהכא ואף שנמצא במהרש"א לפנינו אלא ט"ס הוא במהרש"א גם מה דנמצא במהרש"א בתר הכי דלא יליף מהכא הוא ג"כ ט"ס וצריך להיות דאי לא יליף מהכא וכו' דוק ותשכח מיהו יש לפרש דברי התוס' דנתכוונו להחזיק בפי' ראשון של רש"י וליישב הקושיא שהקשה רש"י מר"ע לקמן וכן מה שהקשה אח"כ ללשון ששמע היכי קאמר שאני הכא דרבי קרא הא ליכא ריבוי רק מהך דלגופי' מוכח שתי אלה הקושיות הכריחו לרש"י למחוק הגירסא לזה כתבו התוס' דבחנם הוא דוודאי מעיקרא הוי ס"ד דליכא למילף חלב ומתה מחד קרא והוצרך לומר דסובר שמואל איסור חל על איסור ולא צריך קרא כלל רק חד בעינן ומהך קרא דלגופי' ממילא נשמע חלב ומתה דהא גדי הן ואיסור חל על איסור בעלמא אבל אי הוי סבר בעלמא אין איסור חל על איסור אלא בבשר בחלב יליף מקרא א"כ צריך ב' קראי וחסר חד קרא לכך קאמר דסבר איסור תל על איסור ולפי זה מיותר חד קרא ואמרינן דלגופי' איצטריך וחלב ומתה לא צריכי קרא יתירא כלל ובתר הכי דמוכיח מתרומה דסובר אין איסור חל על איסור בעלמא הדר בי' מהא דמעיקרא דלגופי' לא בעינן כלל וחלב ומתה לא בעי תרווייהו רק חד קרא והשתא מה שהקשה מר"ע לא קשיא דהא דאמרינן לקמן בגמרא אליבא דר"ע הוא לפי המסקנא דהכא לא בעינן חד לגופי' רק כיון דאין איסור חל על איסור בעינן חד קרא לחלב ומתה ור"ע ס"ל איסור חל על איסור בעלמא אית לי' תלתא קראי לחי' ועוף ובהמה טמאה ולפי' זה שפיר גרסינן בתוס' אלא ודוק:

מיהו בעיקר פי' הסוגי' יש מקום לפרש בפשיטות ואין צריך לומר דהוי ס"ל חד לגופי' דוודאי ס"ד דאי סובר שמואל אין איסור חל על איסור בעלמא רק הכא בלבד הוי צריך תרי קראי חד לחלב וחד למתה [והיינו משום דחלב הותר מכללו ונבלה אין בה כרת ובחלב יש כרת לכך ס"ד דלא ילפינן חד מחברי'] לכך קאמר דסבר איסור חל על איסור ומ"מ צריך אד קרא דלא נימא שאני בשר בחלב דחזינן דלא חל על חלב טמאה וס"ד משום דבבשר בחלב אין איסור חל על איסור קמש"ל קרא דחל על חלב ש"מ דמה דקפיד קרא על חלב טמאה משום דלאו ממין הבשר הוא ולא הוי בחלב אמו כמו שפירש"י ולא צריך לזה רק חד קרא לתרווייהו דכיון דנתרבה דבשר בחלב לא נשתנה מעלמא לא צריך שוב תרי קראי רק חד סגי וממילא לא קשיא קושית רש"י מהך דלקמן לר"ע דכיון דלדידי' חד לאפוקי חי' וחד לעוף א"כ ממילא לחלב ומתה לא צריך שום קרא דאין לומר כיון דאימעט חלב טמאה הוי ס"ד דבבשר בחלב אין איסור חל על איסור אף דבעלמא חל דהא ע"כ לאו מהאי טעמא הוא דהא על חי' דאינו איסור נמי אינו חל וע"כ משום דלאו גדי הן ושוב אין צריך קרא כלל על חלב ומתה דמ"ש מבעלמא ומייתרי כלהו לחי' ועוף ובהמה טמאה ובמסקנא דקאמר שאני הכא דרבי רחמנא גדי ס"ל דאף אי אין איסור חע"א בעלמא לא צריך רק חד קרא לתרווייהו כיון דתרווייהו גדי הן והי מינייהו מפקת כנ"ל ויש לי עוד דברים בסוגי' זו אלא שלא ראיתי להאריך כ"כ:

ודע דלכאורה יש מקום דקדוק דמשמע דהא דפריך בתר הכי וסבר שמואל והא אמר שמואל משום ר"א דקושיא זו נולד לו ממה דהוכרח לומר דשמואל סבירא לי' הכי כדי שיתיישבו דברי שמואל ששה דרשות משלשה גדי כמו שפירשו התוס' וקשה הא על גוף מימרא דשמואל דקאמר גדי לרבות חלב גדי לרבות מתה הוי לי' להקשות דהא בעלמא סבר שמואל אין איסור חל על איסור גבי תרומה ואי אפשר, ליישב רק באחד משלשה תירוצים שנאמרו עכשיו או שאני הכא דרבי קרא או שאני תרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו או הא דידי' הא דרבי' וצריך לומר דמעיקרא הוי מצי לומר דעל בישול קאי וקמש"ל דלא אמרינן כיון דלא לקי על אכילה לא לקי על בישול ג"כ כדלקמן אבל השתא דדייק דדריש ששה וליכא רק תלתא ולא הי' אפשר לו ליישב רק דסובר שמואל דעל אכילה לקי משום דחל בב"ח על חלב שפיר מקשה מתרומה והוצרך לחזור בו דמחדא גדי ילפינן תרווייהו ושאני הכי דרבי קרא ודוק:

בד"ה דם לאו גדי הוא. וא"ת מ"מ לא אימעט אלא מגדי לפי פי' ראשון של רש"י ז"ל דחד קרא צריך לגופי' ומהך קרא נפקי חלב ומתה ממילא דהא גדי הן א"כ לא קשיא על דם דמ"מ לא צריך קרא מיותר דמהך קרא דלגופי' נמעט דם ממילא דדם לאו גדי ומאיזה צד יהא חל עליו איסור בשר בחלב וכ"ש לפי מה שכתבתי מקודם דהתוס' באו להחזיק בפי' א' של רש"י א"כ לכאורה לק"מ וצריך לומר דמ"מ שפיר מקשי התוס' דהא הנך ששה קראי דמיישב הש"ס לשמואל נשאר קיים גם במסקנא דצריך קרא לחלב ומתה א"כ צריך קרא. מיותר לדם דממילא לא נפיק דהוי אמרינן גדי להוציא הדם ולא הוי ידעינן לרבות חלב ומתה ולזה הוצרכו לתרץ דלדם לא צריך למיכתב גדי דמבשר ג"כ אימעט ושפיר מוכח מגדי חלב ומתה:

מיהו עיקר דבריהם דחוקין דהא קאמר דם נמי לאו גדי הוא משמע מגדי ממעט לי' ולא דלא הוי בשר כלל ומה שהביאו התוס' ראי' מהך פרק כל שעה דלא משני על דם כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה ודמה הותרו ש"מ דם לאו נבלה הוא כלל ובאמת לאו ראי' היא דדוקא בגיד שייך לומר כן דאם באנו להקשות למ"ד אין בגידין בנ"ט ולא הוי נבלה כלל משני עלה ומייתי דהך תנא סובר באמת דגיד אסור בהנאה אבל לענין אי אפשר ליישב מהך דנבלה דדמה הותרה דלמ"ד אין איסור חל על איסור כלל אפי' בכולל א"כ דם אינו בכלל נבלה כלל ולא מצינו שום מ"ד דיסבור דם אסור בהנאה דמשנה שלימה בלי מחלוקת דנמכרין לגננין ולזבל וקשה הא לא תאכלו כתיב ומנבלה ליכא למילף למ"ד דדם אין עליו איסור נבלה וקרא לא התיר בהנאה רק מה שהוא בכלל נבלה ודוק ואולי יש לומר דכמו דחל על חלב דהותר מכללו חל נמי על דם דהותר מכללו בדגים וחגבים ועס"פ ג"ה (דף ק"ג):

לכן נראה ולי דעיקר קושיתם לא קשיא כלל לא מיבעי' אי צריך קרא לגופי' דכמו דחלב ומתה לא צריכי קרא מיותר רק ממילא כמו כן דם לא צריך קרא מיותר אלא אפילו למסקנא דחלב ומתה צריכי עכ"פ חד קרא מיותר וכן לפי' שני של רש"י אפילו בס"ד מ"מ לא קשיא כלל דמהך קרא דמיותר לחלב ומתה מהך קרא גופי' אימעט דם דלאו גדי דאין להקשות מנא לן לרבות חלב ומתה דילמא אתי לדם גרידא דהא ליתא דאי ס"ד דעל כלהו לא חל בשר בחלב לשתוק קרא מיני' וממי לא נתמעטו כולם ודם נמי דכמו דלא חל על חלב ומתה כן לא חל על דם. ואמת דהתוס' לשיטתם דס"ל דם שבשלו נפיק מתורת דם א"כ בוודאי צריך קרא דלא חל על דם דלאו גדי הוא אבל לפי מה דפסקו רש"י ורמב"ם וכמו שבארנו לעיל בראיות ברורות דמהך סוגי' דפרק הקומץ רבה גופה שהביאו התוס' ראי' דאי בישלו אינו עובר עליו מהתם גופה מוכח להיפוך א"כ פשיטא דלא צריך קרא כלל דאי לאפוקי דם דלאו גדי הוא לשתוק קרא מיני' וממילא לא הוי חל על דם כמו דלא חל על חלב ומתה וע"כ דגדי אתי לרבות חלב ומתה וא"כ ממילא אימעט דם דלאו גדי וא"צ קרא מיותר לזה ודוק:

ודע דלכאורה יש להקשות בהך סוגי' דפרק כל שעה לפי מה שכתבתי דלא שייך ללמוד היתר הנאה רק מה שיש עליו משום נבלה דבר שאין בו משום נבלה רק איסור אחר לא שייך ללמוד כמו שאין למידין גיד למ"ד שאין בו בנ"ט ולא חל עליו נבלה וה"ה דם דלא התירה תורה בהנאה רק מה שהוא בכלל הנבלה א"כ קשה אפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט מ"מ למ"ד דאין איסור חל על איסור למה יהא גיד בכלל הנבלה כיון שאין בו משום נבלה כלל דאין איסור חל על איסור וליכא למימר דכמו דנבלה חל על חלב דאמר קרא חלב נבלה וחלב טרפה אכול לא תאכלוהו ממילא חל נמי על גיד שהרי על אבר מן החי נחלקו אי חל עליו טריפה ואיכא מ"ד דאינו חל והיינו דדוקא על חלב חל דהותר מכללו אצל חי' אבל על אבר מן החי דלא הותר מכללו אצל חי' אינו חל א"כ גיד הנשה נמי דלא הותר מכללו בחי' ג"כ אינו חל והיכי למידין היתר הנאה על גיד אפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל באמת ניחא דס"ס כיון דאיכא פלוגתא בגיד הנשה אי מותר בהנאה א"כ הך תנא דמתיר בהנאה יש לומר דסובר דנבלה חל על גיד דאיסור חל על איסור בכולל או כמו דחל על חלב כמו כן חל על אבר מן החי וגיד ולמ"ד דאין נבלה חל על גיד הנשה סובר באמת דאסור בהנאה אבל על דם וודאי קשיא דליכא למ"ד שיהא דם אסור בהנאה ודוק ונידון מה שכתבתי לעיל ליישב דברי התוס' דס"ל דדם כיון דהותר מכללו אצל דגים וחגבים חל עליו נבלה כמו על חלב מ"מ אי אפשר ללמוד היתר הנאה לדם מנבלה דהיא ודמה הותרה דמ"מ כיון דאיכא פלוגתא דדם נבלות אינו מטמא כנבלה ופסקה הרמב"ם פרק א' מאבות הטומאות כר' יהושע ור"י בן בתירא א"כ לדידהו ע"כ אין בדם משום נבלה כלל [ואפשר דלא מיקרי הותר מכללו דרק חלב הותר אפי' בדבר שאין כולו היתר משא"כ דם לא הותר רק בדבר שכולו היתר והכא קאמר דם לאו גדי הוא שיהא עולה יפה אפי' למאן דמטמא בדם משום נבלה ודוק ודע שיש להקשות לכאורה על מה שהביאו שם מעשה שהלכו עולי רגלים בדם נבלות עד ארכובה וקשה הא יכולין לטבול ולשחוט ולאכול לערב כמו שפסק הרמב"ם רפ"ו מהלכות ק"פ ואין ראי' דדם נבלות אינו מטמא וצ"ע ואין להאריך כאן:

בד"ה ושאני הכא אי לאו גדי וכו'. ר"ל כמו דס"ד למילוף נבלה מטריפה או להיפוך כמו כן נילוף בשר בחלב והיינו דלא ילפינן בעלמא דאיסור חל על איסור וכן נמי הכא לא ילפינן בעלמא מבשר בחלב מ"מ לחול על חלב שפיר גמרינן דכמו דזה חל על חלב ה"ה אחר על חלב אבל בב' איסורין דעלמא לא ילפינן אבל בשר בחלב שיהא חל על חלב שפיר ס"ד דגמרינן וע"ש דכי האי גוונא וכו' אף דהתם מפורש כך ממש להדיא משום דהתם לא קאמר אלא אי הוי כתיב רק טריפה לא הוי ילפינן נבלה וכן להיפוך אבל השתא דכתיבי תרווייהו ש"מ שאין אלו מעלות וילפינן שפיר בשר בחלב לזה כתבו דכי האי גוונא וכו' דכמו דרוצה לחלק בין נבלה לטריפה מחמת אלו כמו כן יש לומר השתא נמי דמ"מ אינהו דוקא חיילי זה משום דמחיים וזה משום דמטמא אבל בשר בחלב לא. וזה שכתבו והא דקאמר וכו' דבלא זה הוי אמרינן דלפי האמת בטלו הנך מעלות אבל השתא דחזינן דלא ילפינן בשר בחלב אלמא דהנך מעלות במקומן א"כ אין לדמות אבר מן החי לחלב ודוק:

מיהו כל דברי התוס' צ"ע לפע"ד חדא דפשיטא דאין ללמוד מהתם רק דחל על חלב אבל שיהא בשר בחלב חל על נבלה הוי כמו איסור חל על איסור דעלמא דלמ"ד אינו חל לא ילפינן מהתם דלא גלי קרא רק שיהא איסור חל על חלב אבל שיהא בשר בחלב חל על נבלה פשיטא דאין ללמוד מהתם וצריך גדי דילפינן מתה נמי גם תירוצם צ"ע דמ"מ נילוף בשר בחלב מק"ו מנבלה דמה נבלה דאינה אסורה בבישול והנאה חל על חלב בשר בחלב דאסור בבישול והנאה לא כל שכן ואי פרכינן מה לנבלה דמטמאה טרפה תוכיח ואי מה לטרפה דמחיים נבלה תוכיח וחזר הדין שכל שהוא איסור חל על חלב כ"ש בשר בחלב. גם עיקר קושיתם אינו מובן כלל דלא גלי קרא רק איסור מה שהוא בבהמה עצמה כגון נבלה וטרפה וחלב אבל היכי ס"ד ללמוד איסור הבא ממקום אחר חוץ אותה הבהמה כגון אי בישלה בחלב שאותו החלב מעלמא הוא והויא היתר גמור בפני עצמו רק כאשר יבשלנו עם החלב נעשה איסור ואינו מה שנתחדש באותה בהמה ודוק היטב. גם קושיתם מהך דפרק גיד הנשה אינו מובן חדא מנין לנו שיעכב מלחול מה שיש חומר בחלב או באבר מן החי הא לא שמענו רק דאותו דבר שחל ס"ד לפי שהוא מטמא או מחיים אבל לא באותו דבר שהנבלה או הטריפה חל עליו וטפי הוי להו להקשות על אידך מ"ד דרוצה למצוא טעם שאינו חל דהוי לי' לומר טעם זה גם עיקר הטומאה נראה לי דלענין זה טריפה קדם שאינו מטמא עד שיופרש מן הבהמה:

בגמרא המבשל חלב בחלב [כך נראה דראשון חלב ושני חלב כלישנא דקרא] לא נתבאר לי למה:

נקטי חלב הוי להו לומר נבלה או טרפה בחלב וכי ליכא מציאות בשר. האסור רק חלב ואדרבא טפי הוי להו לומר בשר טריפה או נבלה בחלב דהוא לישנא בעלמא בשר בחלב ואדרבא ס"ד לעיל דחלב לא איקרי בשר דהוי מין באינו מינו עם בשר ולקמן אכתוב אי"ה שיש מקום לומר דוקא חלב שהוא דבר הניתך בבישול ויש ממשו של איסור בחלב אבל חתיכת נבלה שאין ממשו שם רק טעמו בלוע בחלב ובאיסור בלוע לא אמרינן אין איסור חל על איסור אבל במסקנא כתבתי שם שאין חילוק וכן הרמב"ם כתב נבלה או חלב:

שם לוקה. פירש"י קס"ד דאאכילה קאמר והם התרו בו משום בשר בחלב, ויש גורסין ברש"י ואם התרו וכו' ולשני הגירסות לא נתבאר לכאורה מה ביקש רש"י ז"ל בזה פשיטא דאינו לוקה בלי התראה. ולכאורה נראה שהוקשה לו לרש"י ז"ל היכי פליגי אי לוקה אי אינו לוקה הא עכ"פ לכ"ע לוקה משום חלב ואי שלא אכל שיעור שלם מן החלב א"כ איסור בשר בחלב חל עליו כיון דאין בחלב שיעור ולזה פירש שהתרו משום בשר בחלב ולא משום חלב והא דפליגי בכהאי גוונא ולא בפשיטות דלמר לוקה מ' ולמר פ' כמו דפליגי לעיל פרק גיד הנשה באכל גיד של ימין ושל שמאל לרבנן לוקה פ' ולר"י מ' ואדרבא התם הי' מקום טפי שלא יחלקו רק אי לוקה או אינו לוקה וכשלא אכל רק של שמאל בלבד ועכ"פ כאן הוי להו לחלק אי לוקה פ' או מ'. משום דבא לאשמועינן אף דאינו לוקה על החלב שאכל בלי התראה מ"מ אינו חל בשר בחלב אף דעל חצי שיעור חל אבל כזית שלם רק בלי התראה אינו חל:

מיהו אי אפשר לפרש דברי רש"י כך. חדא דלקמן אברר בראיות ברורות דאינו חל על חצי שיעור ועוד דאי כך כוונת רש"י הוי לי' לפרש העיקר שלא התרו על החלב גם הוי לי' להעמיד עצמו על מ"ד אינו לוקה ולפרש דלא התרו על חלב דאי התרו פשיטא דלוקה. לכן נראה דכוונת רש"י מקמש"ל דלוקה הא ודאי לוקה עכ"פ וע"כ דלא אכל חלב כשיעור רק זית משניהם לזה קאמר שהתרו משום בשר בחלב ואז אפי' התרו משום חלב ג"כ פליגי למר לוקה ולמר אינו לוקה דאי לא התרו משום בשר וחלב אפי' התרו משום חלב לכ"ע אינו לוקה כלל והא דנקטי בכה"ג ולא מ' ופ' דקמש"ל דאינו חל על חצי שיעור ועמ"ש לקמן בגמרא ומר אמר חדא ובפירש"י שם כנ"ל ולפי זה עיקר הגירסא ברש"י ואם התרו:

שם לימא בהא קא מיפלגי וכו'. משמע שהי' קשה לו לאוקמא פלוגתייהו בכך ולכך אמר לימא ודוחה לגמרי דבר זה לא דכ"ע וכו' ובאמת לכאורה אוקימתא זו רווחא טפי מכלהו דהא שמואל ור"ע לקמן ס"ל ג"כ דלוקה משום איסור חל על איסור א"כ מאיזה צד נבקש למ"ד לוקה טעם אחר ומ"ד אינו לוקה פשיטא דסובר אין איסור חל על איסור א"כ ממילא פליגי בהא ונראה לי דודאי קשה לכאורה לאוקימתא זו חדא למה קתני המבשל אטו לא ידענו דדרך בישול אסרה תורה שנית למה לא נחלקו בעלמא בכלל אי איסור חל על איסור או לא שלישית דהוי כתנאי ומ"מ לא הוי מצי בגמרא להקשות על הך לישנא כל הנ"ל דיש לומר דנקטי כאן במבשל חלב בחלב דאף דלקי על בישול מ"מ לא לקי על אכילה אבל מ"מ דחה הדוחה לגמרי הך אוקימתא דמ"מ כיון דע"כ מ"ד אינו לוקה בא לאשמועינן דלא אמרינן דתלוי בבישול א"כ לא שייך לומר דמ"ד לוקה סובר איסור חל על איסור דהוי לי' לומר בעלמא דכאן לא נדע דסבר איסור חל על איסור דיש לומר דסובר הך סברא דתלוי בבישול ולכך דחה הך אוקימתא לגמרי כנ"ל:

שם ומ"ד אינו לוקה קסבר אין איסור חל על איסור. פירש"י ולא נפיק מקרא דלגופי' וכו'. ביאור דבריו דקשיא לי' כיון דאין איסור חל על איסור ס"ל למה לי תלתא קראי דהא ארבעה מהני שיתא דשמואל דחלב ומתה וטמאה אין איסור חל על איסור וכן דם אין איסור חל עליו גם מטעם דדם לאו גדי ואין כאן רק שנים א"כ אפי' לא נימא שלי' פירשא וצריך קרא וכן לרבות שליל אכתי מיותר חד קרא לזה הוצרך לומר דהך מ"ד סובר חד לגופי' והכא לא קשיא מה שהקשה לעיל מהך דר"ע לקמן דאיהו סובר בהכרח איסור חל על איסור דאי אינו חל מה צריך להוציא בהמה טמאה לכך כלהו לדרשה אבל הך מ"ד דסובר אין איסור חל. על איסור ואינו לוקה על חלב ומתה ע"כ חד לגופי':

מיהו הא וודאי קשיא לכאורה מה שפירש"י דעל טמאה לא צריך קרא דאין איסור חל על איסור דהא איצטרך לענין בישול וליכא למימר משום דעל אכילה לא לקי על בישול נמי לא לקי דהא ליתא חדא דתיקשי לאינך ואיבעית אימא ועוד דמשמע בהדיא דרש"י קאי מעיקרא למ"ד אינו לוקה משום דאין איסור חל על איסור מדקאמר דלא סבירא ליה פירשא בעלמא היא ואי קאי על הא דקאמר דכ"ע ס"ל אין איסור חל על איסור הוי לי' לומר ולא סבירא להו א"כ מעיקרא לא ס"ל כלל הך סברא. ועוד קשה לקמן דקאמר דר"ע סובר איסור חל על איסור הא אתי שפיר גם אי אין איסור חל על איסור דבעינן לחי' ועוף ובהמה טמאה לענין בישול ועוד קשה אי ס"ד דכל דאין איסור חל על איסור לא צריך קרא לטמאה א"כ למה לי בחלב אמו להוציא חלב טמאה הא בלא"ה אין איסור חל על איסור כמו דלא צריך לטמאה למעט מגדי כן לא צריך לחלק טמאה למעט מבחלב אמו:

ונראה לי דלא קשיא כלל וחדא בחבירתה מיושב דלמ"ד אין איסור חל על איסור ולא צריך בחלב אמו למעט חלב טמא על אכילה אבל אכתי צריך למעט דאין בו איסור בישול דבהא לא שייך אין איסור חל על איסור קמש"ל קרא בחלב אמו דאפי' על בישול אינו לוקה ואפי' לכתחילה מותר והשתא ממילא מוכח דטמאה מותר לבשל דהא שמענו מבחלב אמו דאפי' במקום דלא שייך אין איסור חל על איסור כגון בבישול מ"מ בעינן דוקא שיהא מין טהור לא כשצד אחד טמא לא הוי מין אמו כמו שפירש"י לעיל והשתא כיון דהיכי דצד אחד טהור וצד אחד טמא מותר בבישול כ"ש כשב' הצדדים טמאים דליכא למימר דוקא בצד אחד טהור דלא הוי בחלב אמו אבל בב' צדדים טמאים דהוי בחלב אמו אסור בבישול בשלמא למ"ד איסור חל על איסור רק מגדי ילפינן להוציא טמאה שפיר מוכח אפי' ב' טמאים מותר בבישול כיון דבלי קרא בחלב אמו הוי אסרינן לבשל גדי אפי' בחלב טמאה וממילא כיון דגדי להוציא טמאה הרי נפקע טמאה מכל מה שאסור בגדי א"כ טמא בחלב טמאה מותר ועכשיו דכתיב בחלב אמו נאסור בשניהם אטו בחלב אמו לרבות בא רק למעט וממילא נשאר היתר ב' טמאים בבישול במקומו אבל למ"ד אין איסור חל על איסור דלא נפיק מקרא כלל אזדא לה הוכחה הנ"ל ושפיר יש לומר דנהי דטמא בחלב טהורה שפיר מוכח מבחלב אמו דע"כ אתי לבישול דלאכילה בלא"ה אין איסור חל על איסור א"כ ממילא מוכח ג"כ בשר טמא בחלב טהורה אבל ב' טמאים יש לומר דאסור בבישול. אבל באמת לק"מ דכיון דצד אחד טמא אימעט כ"ש ב' צדדים טמאים כמו שפירש"י בהדיא לעיל בד"ה להוציא את הטמאה בשר בהמה טמאה שבישל אפי' בחלב בהמה טהורה וכן בתר הכי בד"ה בחלב אמו פי' וקא ממעט חלב טמאה אפי' הבשר טהור אלמא דפשיטא דטפי יש להתיר שניהם טמאים מצד אחד טמא ושני טהור. תדע דתיקשי במשנה עצמה דנקטה בשר טהור בחלב טמא ובשר טמא בחלב טהור מותר לבשל וקשה היכי שביק התנא בשר טמא בחלב טמא דהוי בחלב אמו ומ"מ מותר וע"כ דלא צריך כלל כיון דאחד טמא הקפידה תורה שלא יהא בו משום בישול בשר בחלב כ"ש ב' טמאים וזה ברור ולק"מ. מיהו יש עוד קושיא אחת לקמן לפום הך ואיבעית אימא דכל דלא לקי על אכילה לא לקי על בישול בהא וודאי קשיא לכאורה למה לי בחלב אמו כיון דאין איסור חל על איסור ולא צריך קרא לאכילה א"כ ממילא על בישול נמי לא צריך קרא ויתבאר אי"ה לקמן בס"ד. ודע שיש לדקדק עוד ברש"י דאכתי למה לי' לומר חד לגופי' הוי לי' לומר דתרי קראי למעט חי' ועוף וחד לרבות שליל או למעט שלי' או חד למעט עיף וחד לשליל וחד לשלי' ובאמת לא קשיא דלא שייך דהך מ"ד לא הוי לא כת"ק ולא כר"ע ולא כריה"ג דלת"ק חי' ועוף דאורייתא ולר"ע הא למד חד לבהמה ולדידי' לא איצטריך דאינו חל על איסור וכן כריה"ג לא הוי דלדידי' ע"כ הך קרא את שאסור משום נבלה למעט טמאה הוא כמו שכתבתי במשנה וליכא למימר דאתי למעט דגים וחגבים דאינהו לדידי' מבחלב אמו אימעטי שאין להם חלב אם כעוף וע"כ למעט בהמה לפי שאינה אסורה משום נבלה ולדידי' לא צריך דאין איסור חל על איסור ולכך הוצרך לומר חד לגופי' והוי שפיר כת"ק דמתניתין ודוק ואין להקשות הא שמעינן לי' לריה"ג פרק גיד הנשה דס"ל אין איסור חל על איסור א"כ מה צריך למעט בהמה טמאה מקרא את שאסור משום נבלה הא בלא"ה אין איסור חל על איסור לא קשיא חדא דריה"ג איסור חמור על קל אית לי' ובשר בחלב דאסור בבישול והנאה הוי נגד טמאה חמור על קל ועוד דסובר דעל חלב ומתה חל דרבי קרא א"כ הוי ס"ד דחל נמי על טמאה קמש"ל את שאסור משום נבלה דטמאה דאין בה משום נבלה מותר לבשל בחלב כנ"ל:

שם דכ"ע אין איסור חל על איסור. בספר ראש יוסף תמה שסתמו הפוסקים בזה והרי אי לא אכל רק כזית משניהם בודאי לוקה דלא שייך בזה אין איסור חל על איסור דהא ליכא חלב כזית. וכל דבריו שם תמוהין לפע"ד דאי ס"ד דאיסור חל על חצי שיעור א"כ פשיטא דאפי' אכל הרבה ראוי שילקה כיון דעל כזית שאכל ראוי שילקה והרי חל על כזית ראשון ובשביל שאכל יותר נפטר ממה שנתחייב בראשון ועוד אפי' נניח כדבריו בזה אכתי קשה דקאמר בסמוך בחד לישנא דבבישול פליגי דמ"ד אינו לוקה סובר כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי וקשה הא מילתא דפשיטא דכל מבשל בשר בחלב אפי' לא אכל כלל וודאי חייב מלקות על הבישול וע"כ דכל שבשעת בישול אינו ראוי שילקה על אכילת בישול זה אינו לוקה על הבישול והשתא תיקשי הא הי' ראוי ללקות על אכילת בישול זה שיאכל כזית וכי ס"ד בשביל שאי אכל יותר מכזית יפטר על בישול דמעיקרא ולא גרע מא בישל ולא אכל כלל דפשיטא דחייב על הבישול וכ"ש כשאכל יותר מכזית ודבר ברור הוא דאינו חל איסור אפי' על חצי שיעור דמ"מ אסור מן התורה והוי כמו האוכל בלי התראה על חלב דמוכח מפירש"י להדיא דאינו חל על איסור החלב אף דלא לקי וה"ה על חצי שיעור ואין אנו צריכין לראי' יותר ממה דמוכרח כאן דא"כ פשיטא דלעולם לוקה כיון שנתחייב בכזית ראשון כמו שהוכחתי ומה שהביא ראי' מדברי הרמב"ם בהלכות שבועות אדרבא מדלא זכר דין זה כאן ש"מ דרק בשבועה אמרינן הכי דשבועה חלה על איסור רק שאין שבועה חלה על שבועה תדע דלמה קאמר טעמא בנשבע שלא יאכל נבלות דאין השבועה חלה דמושבע ועומד מהר סיני דלמה לי' הא הא יש איסור על נבלות וטריפות ואין שבועה חלה על איסור וע"כ דעל איסור היתה חל שבועה רק על שבועה אינה חלה ולכך על חצי שיעור אף דאסור מן התורה כיון שאינו מושבע (כמו שכתב הכ"מ והתוס' בשבועות דכ"ג] לכך חלה עליו שבועה אבל לענין אין איסור חל על איסור דלא בעינן שיהא מושבע רק כל שהוא איסור אין איסור חל עליו א"כ ה"ה על חצי שיעור כיון דאסור מן התורה. ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו מהך תרומה דהכא דאינו במיתה משום דאין איסור חל על איסור וקשה הא אינו רק עשה וס"ד דתוס' דעל עשה ג"כ אינו מושבע וגרע מחצ"ש ומ"מ אינו חל איסור ולהנ"ל לק"מ דהא דאין איסור חל על איסור לא תליא כלל במושבע ועומד רק כל שהוא איסור אין איסור חל עליו משא"כ שבועה אינה חלה רק על שבועה ולא על איסור שאינו מושבע ואמת דיש לומר דכוונת התוס' להקשות כיון דחזינן דמה שהוא מושבע ועומד חשיב כשבועה דאין שבועה חלה על דבר שהוא מושבע מהר סיני אף שעל איסור שאינו מושבע חלה א"כ ממילא בעלמא נמי איסור שהוא מושבע למה לא יחול על איסור שאינו מושבע דהא האיסור שהוא מושבע הוי כשבועה ושבועה חלה על איסור שאינו מושבע אבל באמת לא קשיא כלל שלא נתנה תורה איסור על איסור רק על היתר וממילא אינו מושבע אבל כשהוא נשבע לפנינו חלה השבועה על איסור שאינו מושבע גם מה שהקשו התוס' שם מעשה דצדקה הרי כתבו התוס' לעיל פרק זה דיש בצדקה לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ואף דהתם מייתי נתון תתן משום דלולא זה הוי מצי לפרש מתנה לעני כשכבר נתן לו ולכך מייתי הך קרא נתון תתן אפי' מאה פעמים אבל משום דאיכא נמי לאו ובלא"ה כתבו התוס' שם דעל עשה מושבע ועומד טפי מחצי שיעור ודברי המחבר הנ"ל תמוהין לפע"ד:

שם אאכילה כ"ע לא פליגי דלא לקי. תמי' לי לפי הנראה מפשטות הסוגיות ומכל הפוסקים דכל שבישל בשר בחלב חייב על כל אחד ואחד דכבר נעשו גוף איסור ואפי' הפריד זה מזה מ"מ כבר נעשו כל אחד גוף איסור ואין זה בשאר איסורים כלל א"כ על החלב לבדו ראוי שיתחייב על האכילה אפי' לא אכל חלב כלל דבבישול נאסר כגוף איסור ומחמת החלב לא נעשה עצמותו של חלב שיהא גופו חלב רק מחמת החלב אינו רק שאי אפשר לאכלו מחמת חלב הנמצא בו ואי הי' במציאות להוציאו הי' היתר גמור א"כ למה לא יחול על החלב איסור בשר בחלב מחמת הבישול שנעשה גוף איסור ואטו אי תהא חתיכה של היתר נאסרה מבליעת איזה איסור אין בו משום בשר בחלב ולא אמרינן אין איסור חל על איסור רק על איסור שהוא בעצמותו איסור אינו חל עליו איסור אחר ולא דבר שהוא בעצמותו היתר רק שיש בו בליעת איסור כגון הכא דהחלב היתר הוא רק שנאסר ג"כ מחמת החלב אבל מחמת החלב אין החלב בעצמותו איסור משא"כ מצד בשר בחלב נעשה גוף איסור ואם היינו יכולין לחלק בין חלב שיש ממשו בחלב ובין איסור שאינו רק טעמו בלוע היינו יכולין ליישב מה דנקטו חלב בחלב ולא נבלה בחלב מיהו באמת זה תמוה דמה בכך דיש ממש חלב מכל מקום החלב לא נעשה חלב דהא אפשר לסחטו מותר מצד החלב ואינו נעשה נבלה אם כן על החלב למה לא יחול איסור בשר בחלב שאין צורך לחלב גוף החלב כלל דכבר נעשה גוף איסור בבישול ובשביל שיש בו חלב יעכב לחול איסור האכילה על החלב ולא מיבעי' אי נימא דתיכף בהתחלת הבישול חל איסור בישול א"כ באו שניהם על החלב בבת אחת איסור חלב ואיסור בשר בחלב אלא אפי' אי נימא דבעינן לענין בשר בחלב בישול כל צרכו מה שבאמת אינו כן ולא הוזכר בפוסקים כלל וכן הרמב"ם וטור וש"ע לא זכרו מזה אבל בלא"ה אפי' אי איסור חלב קדם על החלב אבל אינו עצמות איסור שלא יחול עליו איסור אכילת בשר בחלב כיון שאין צריך לאכילה החלב שבו כלל ומחמת החלב לא נעשה החלב חלב ודוק ומזה הי' ג"כ ראי' למה שכתבתי לעיל דעל אכילה ג"כ בעינן שיאכל משניהם דוקא ובלא"ה אינו לוקה לכך הכא אין החלב מצטרף דאין איסור חל עליו ועל חלב לבדו אינו לוקה על אכילתו ודוק מיהו יש לי מקום ליישב קושיא זו כאן באופן אחר והוא דחזינן דעיקר קפידא דקרא על הגדי דכתיב לא תבשל גדי והוי ס"ד לעיל דרק גדי אסרה תורה ולא חלב הילכך ממילא אף דבאמת החלב ג"כ אסרה תורה אבל עיקר האיסור מחמת הגדי א"כ כיון דעל החלב לא לקי דהיינו הגדי על החלב נמי לא לקי והרי בחד לישנא אמרינן כיון דאפקי' רחמנא אכילה בלשון בישול אמרינן כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי א"כ כ"ש כאן כיון דפשיטות הקרא על הגדי יש לנו לומר כיון דעל הגדי לא לקי על החלב נמי לא לקי ובזה הוי מיושב היטב מה שיש לתמוה למ"ד דאבישול נמי לא לקי למה לי בחלב אמו לאפוקי חלב טמאה הא אין איסור חל על איסור ולא לקי על אכילה א"כ אבישול נמי לח ולמה לי בחלב אמו ולהנ"ל מיושב שפיר דהתם גדי בחלב טמאה לא שייך אין איסור חל על איסור ושפיר ס"ד דחל על הגדי דהוא העיקר ובו אינו רק איסור בלוע קמש"ל בחלב אמו דחלב טמאה לא קפיד קרא על טהורה מיהו בלא"ה הוכחתי לעיל דאין חייבין מלקות על אכילה רק בשניהם אפי' אי אפשר לסחטו אסור ע"ש ועמ"ש בסמוך:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה