אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קיג.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קיג.

דף קיב:

בגמ' מאי לאו בשניהם מלוחים פירש"י דש"מ ציר נמי לא מיבלע ולא גרסינן ש"מ צירן מותר. והנה זה אמת וודאי דאי אפשר לגרוס זה דא"כ תיקשי הך ברייתא אברייתא דהטמאים אבל מ"מ אפילו גירסת רש"י לכאורה אינו מיושב כל הצורך דמ"מ אין קושיא מהך ברייתא על רבא דלא קאמר רק הך ברייתא דהטמאים לאסור צירן וציר באמת אסור וצריך לומר כיון דר' מרי סיפר לרבא עובדא דידי' והוא השיב לו הטמאים לאסור צירן ש"מ דפשיטא לי' לרבא דניר מובלע דאל"כ עדיין הך דר' מרי כשר הוא דלא מיבלע והא דפירש"י לעיל דר' מרי הי' מסופק אי ציר מיבלע הוי לי' ליפרושי דהי' מסופק אי ציר אסור דמשמע לי' דר' מרי הי' ג"כ מן השואלים מהך ברייתא דדג טהור אלמא פשיטא לי' דציר אסור וע"כ דהי' מסופק אי ציר מיבלע ולרבא שאל סתם ולא אמר לו צדדי הספק ומחמת דפשיטא לי' לרבא דציר מיבלע השיב לו רק הך הטמאים דציר אסור ואח"כ הקשו עליו מהך ברייתא דציר נמי לא מיבלע כנ"ל ולולא פירש"י הי' מקום ליישב הגירסא הישינה ג"כ ודוק:

שם טהור מליח וטמא תפל מיבעי'. לכאורה הוי מצי למידחי דס"ד טמא תפל גרע דטהור מליח מרתיח לטמא ואחר שפסק הטהור מלפלוט פולט הטמא ואוסר הטהור רק לפי דמדחי לי' מעיקרא לא בטמא תפל אבל שניהם מלוחין אסור ולא מקשה לי' רק מסיפא ש"מ דגוף הסברא אמת דשניהם מלוחין יש לאסור יותר מטמא תפל הילכך קאמר בפשיטות הכי נמי מסתברא ועמ"ש בסמוך:

שם תנא סיפא לגלויי רישא וכו' תמי' לי דלמה לי' כולי' בבא לגלויי ארישא ומי לא הוי מצי למיתני דג טהור ודג טמא שמלחן זה עם זה כמו לעיל דגים ועופות שמלחן זה עם זה דהוי וודאי שניהם מלוחין. ונראה לי דכך הכוונה דוודאי קשה בלא"ה היכי קאמר הנ"מ דהא יש לומר דהתנא חש דלא נימא טמא טפל גרע דאזיל טהור ומרתיח לטמא וטהור מקדים פליטתו לטמא ואח"כ בולע מטמא רק דמ"מ קאמר שפיר דאי חש התנא דלא נטעה לאסור טמא תפל א"כ פשיטא דהי' לו לחוש טפי שלא נאסור שניהם מלוחין ועל זה מדחה לי' דלזה לא חש התנא דסיפא מגלה על זה דשניהם מלוחין וממילא לא קשיא דלימא בהדיא שניהם מלוחין ולא צריך סיפא דהא ליתא דאי לא תנא סיפא ס"ד להיפוך דטמא תפל אסור לכך נקט סיפא דמותר ושמעינן דרישא בב' מלוחין ומוכח הכל ודוק:

שם הא שניהם מלוחין שרי. ולכאורה תמי' דמנא לן דשרי דילמא אסור דוודאי טהור בולע אבל בטהור תפל ס"ד דמותר קמש"ל דמ"מ אסור ונראה לי דלא קשיא כלל דאי ס"ד לאשמועינן דטהור תפל אסור זה מוכח מסיפא דקתני טהור מליח וטמא תפל הוי לי' לומר הי' אחד מליח ושני תפל מותר וע"כ דרק טמא תפל מותר ולא בטהור תפל וע"כ דאתי דשניהם מלוחין מותר מיהו הא קשיא לי דרישא לגמרי מיותר דהא לא נשמע מינה מידי דלענין שניהם מלוחים דשרי מוכח מסיפא דסיפא וטהור תפל דאסור וטמא תפל דמותר קתני בהדיא א"כ רישא מיותר לגמרי ואולי יש לומר דרישא קמש"ל דג טהור שמלחו עם דג טמא היינו אפי' נמלח הטמא קודם ואח"כ מלח טהור עמו דס"ד קודם שמרתיח הטהור הוי כמו טמא מליח וטהור תפל דאסור קמש"ל דמ"מ מותר וסיפא דסיפא אתי דשניהם מלוחין מותר דבלא זה הוי מפרשין רישא בטהור מליח וטמא תפל כנ"ל:

שם אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו וכו'. יש לי ספק אי מליחת הבשר מדאורייתא היא או מדרבנן ואשר הביאני לזה והוא דיש להקשות למ"ד דם שמלחו או צלאו או בישלו דרבנן א"כ היכי משכחת לה דם איברים בלא תעשה אי אכלו כמות שהוא הרי לא פי' ואי מלחו או בישלו וצלאו א"כ אינו בלא תעשה וע"כ שסחט הבשר והוציא דם ואכלו הרי זה בלא תעשה ובאמת דבר קשה הוא מאוד שאותו הדם עצמו שהי' בתוך הבשר הי' מותר ועכשיו כשסחטו ויצא נתחדש בו לאו של דם לכן נ' לי דאם נחליט דם איברים שלא פי' מותר היינו דוקא מה שאינו עומד לצאת כלל אבל מה שעומד לצאת ע"י סחיטה וחיתוך בחתיכות כמו שעושין בכחל להוציא חלבו אפי' לא הוציאו ואכלו הרי הוא בלא תעשה רק אי סחטו והוציא הדם ולא נשאר בו דם שיכול להוציאו יכול לאכלו באומצא כי דם זה לא אסרה תורה רק מדרבנן אסור כשיצא ע"י בישול והיינו דאמר שמואל דאינו יוצא מידי דמו עד שימלח יפה יפה ואפי' לאכלו חי נראה דאסור בלי מליחה דכל שיכול להוציא במליחה ממילא אסור אפי' לא הוציא דאין סברא כלל דדם שהי' מותר יאסר אח"כ וזהו דעת הרמב"ם דאפי' בשר חי בעי מליחה יפה עיי"ש ודו"ק ואין להאריך כאן בזה:

שם איתמר ר"ה אמר וכו' ולא פליגי הא דלא מקשה משמואל עצמו על הברייתא דלא זכר שמואל הדחה ראשונה ותנא דברייתא זכרה משום דשמואל דיעבד קאמר אין הבשר יוצא וכו' לא זכר הדחה ראשונה דאינה מעכבת דיעבד אבל תנא דברייתא לכתחילה מצריך הדחה ראשונה אבל ר"ה וברייתא שניהם לכתחילה מיירי וזה זכר הדחה ראשונה וזה לא שפיר הוצרך לומר ולא פליגי וכו' וזה שהביא הרמב"ם דברי שמואל כלשונו ואח"כ זכר דברי הברייתא והיינו דדיעבד אינו מעכב רק מליחה והדחה אבל לכתחילה בעי הדחה ראשונה וניחא נמי שלא זכר הרמב"ם חילוק דחללי בי טבחי משום דכיון דכתב מעיקרא דאין צריך יפה יפה רק בהדחה אחרונה א"כ אי הדיח הטבח פשיטא דסגי דאפי' אי אינה הדחה יפה סגי בכך ואי לא הדיח הטבח כלל הרי זכר דבעי עכ"פ לכתחילה הדחה מועטת בראשונה.

שם הא דחללי בי טבחי וכו'. תמי' לי דהא דרך הטבח להדיח כל הבהמה שלל חצי' והוא מוכר אח"כ לנתחים זה חמשה ליטרות וזה עשרה א"כ צריכין הקונים להדיח שנית ומזה ראי' דהך הדחה אינה רק לרכך הבשר הילכך אפילו חתך אח"כ לשנים לא בעי עוד הדחה וצ"ע ודע דלפי מה שכתבו הגאונים בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דאסור הוי לי' ליישב כאן לחלק דאי, בא למלוח בתוך ג' לשחיטה אין צריך להדיח שנית אבל אם בא למלוח אחר ג' לשחיטה צריך הדחה שנית ולא סגי בהדחת הטבח שכבר עבר ג' ימים למליחה:

שם ר' דימי מנהרדעא מלח לי' במילחא גללניתא ומנפץ לי' מפירש"י משמע דמלח דק עדיף טפי דאין צריך לנפץ אבל בגמרא משמע דר' דימי הי' רגיל למלוח בגס דוקא וכן נראה מדברי הרמב"ם. ויש מקום לפרש דבדק אין למלוח מתחילה שצריך הדם לצאת ע"י המלח וע"י מלת הדק אינו מתעורר לצאת לכן הי' מולח מתחילה במלח גס ואח"כ שהי' מוציא דם וציר הרבה מחמת גסותו הי' מתגלגל ויורד ונופל מעל הבשר ולכך הי' מנפץ המלח לחלקים קטנים כדי שלא יפול בקל יאותו דם מועט הנשאר שפיר הי' יוצא במלח דק ג"כ אבל מתחילה שהדם יוצא בשפע רב לא הי' מולח במלח דק כנ"ל:

שם אין מחזיקין דם בבני מעיים פירש"י אינן נאסרין אם לא נמלחו. ומלבד שאינו מובן מה הפרש יש בין לכתחילה לדיעבד כיון שאין בהם דם כלל אבל בלא"ה קשה מאוד הלש דלהיפוך הוי לי' בני מעיים בחזקת שאין בהם דם אבל השתא משמע שאין מחזיקין אותם בחזקת שיש בהם דם לכן הי' נראה לי דהכוונה לא להקל רק להחמיר שאינן בחזקת שיש בהם דם ויכול להיות שאין בהם ויכול להיות שיש בהם ונ"מ להחמיר דבפני עצמן צריכין מליחה שמא יש בהם ועם בשר אחר אין למלוח אותם שמא אין בהם דם ועמ"ש בתוס':

שם אין מניחין בשר מליח. כבר כתבתי לעיל (דף קי"א ע"ב וד' קי"ב ע"א) בענין זה ולשין רש"י כבר נח זה אף שיש לי לפרש דבריו לנכון אבל אינן משווין עם דבריו לעיל גבי דגים ועופות אם לא שנדחוק קצת בדבריו כאן ולדעתי העיקר דהך לא שנא דהכא הכוונה שאין הפרש בין ח' אחת לב' וכל שמולח זה על גב זה הוי כחתיכה אחת עבה ועמ"ש לעיל:

שם הא לדידי שפיר דמי וכו'. לא נתבאר לי לשון זה לדידי והוי לי' לומר אבל באכילה שרי דמה נ"מ לדידי או לאחר ונראה לי דהכוונה על שבירת מפרקת דאי נימא דוקא לעני גזל קאמר וא"כ יכול לשבור מפרקתה כשאינו רוצה למוכרה כלל רק לעצמו או דילמא אפי' שלא למכור רק לעצמו אסור לשבור מפרקת שמא יבשל ויאכלנו ובאמת אינו מותר רק בצלי כמו בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דאסור לשהותו שמא יבשלנו וה"ה כאן כנ"ל:

בתוס' בד"ה וקיפה בהעור והרוטב וכו' ומיהו לא הי' לו לומר הנקפה, ולדעתי לק"מ ואי הי' כוונת רש"י שנקפה. באמת לא הי' לו לומר רק שנקפה ומדקאמר הנקפה היינו ליתן סי' מהו קיפה הוא בשר ותבלין הנקפה בשולי קדירה אבל הכוונה ששותה קודם שנקפה ולפי תירוץ התוס' בדיבור הקודם דרוטב וקיפה מחמת טעם כעיקר אתינן עלה א"כ הכוונה על התבלין שהם אינן גוף האיסור רק שיש בהם טעם איסור:

בד"ה ולימא לי' מדשמואל. אע"ג דברייתא וכו' ומשני וכו' ומ"מ אכתי אינו מובן היכי מייתי מברייתא לחוד דלא מוכח עדיין כלל דציר מיבלע. גם לא הבנתי לשון זה שכתבו אלא מכח מילתא דשמואל דמייתי בהדה דהא רבא לא מייתי כלל רק ברייתא בלבד. וכבר כתבתי בגמרא דר' מרי לא אמר לרבא רק המעשה שאירע ושאל אי מותר או אסור והוא הי' מתכוון רק אי ציר מיבלע או לא אבל לא הי' מסתפק על איסור ציר כל דאי הי' ספיקו על ציר הי' שאלו אי ציר טמאים מותר או אסור ורבא פשיטא לי' דציר מיבלע והשיב לו דציר אסור וממילא ידע ר' מרי דציר מיבלע שפיר עיי"ש ולשון התוס' צ"ע לפע"ד:

בד"ה מאי לאו וכו' ולא גרסינן וש"מ צירן מותר וכו'. ובאמת אי משום הא לא אירי' דצירן אסור יש לפרש בכבוש דהוי כבישול והוי ממש כמו רוטב וטעם כעיקר דעלמא ובמליחה מותר אבל לא ידעתי מה ס"ד לגרוס וש"מ דהא בהדיא מייתי ברייתא דציר אסור מקרא ואי פליגי הנך ברייתות א"כ היכי קאמר מיתיבי לרבא דתיקשי לי' ברייתות אהדדי ויש מקום לדחות גם ראי' השני' מסיפא דסיפא אבל אין להאריך כיון דבלא"ה גירסא זו אין לה מקום כלל מהך ברייתא דהטמאים כמ"ש:

בד"ה טהור מליח וטמא תפל מותר גבי מליח כרותח וכו' ואפי' קליפה לא בעי וכו' ויש ללמוד מכאן וכו' דלא שייך מליחה בעץ וכו' פי' לדבריהם דאף דהכא אינו מתיר רק דיעבד ולא לכתחילה משום דחששו שמא ימלח הטמא אבל גבי גבינות דלא שייך מליחה לעץ אין לגזור אפי' לכתחילה אך שהי' מקום לאסור לעשות הגבינות מכח כדי קליפה לזה למדו מכאן דקאמר מותר ולא זכרו קליפה ש"מ דאפי' קליפה לא בעי א"כ נלמד היתר לכתחילה לעשות הגבינות כיון דאפי' קליפה לא בעי וגם אין שייך כאן לגזור כלל דאין שייך כלל מליחה לעץ לכך ממילא מותר עשותם לכתחילה ודוק:

בד"ה אין מחזיקין אין לאסור וכו' כבר כתבתי לעיל דבגמרא משמע דלא אמרינן הך סברא דרפו קרמייהו רק לענין דקדמי ופלטי לא לענין שריק עיי"ש גם רבינו יואל הובא בהג"ה במיימוני דבאמת אסור ולדבריהם מיושב הלשון אין מחזיקין דם וכו' והוי לי' לומר בהיפוך ב"מ בחזקת שאין בהם דם אלא ע"כ דהכוונה שאין בב"מ בבירור דם ופעמים יש ופעמים אין הילכך ממילא אי בשלם בלא מליחה אסורין ואי מלחם עם בשר דעלמא אסורין דשמא אין בהם דם ובלעי דם מן הבשר ואפשר לפרש עוד דדם יש בב"מ מבחוץ וכן נראה לעיין רק בחלל הב"מ במקומות שהמאכל עובר אין שם דם ונ"מ שאין צריך למלוח מבפנים ואין להאריך:

בד"ה אלא ל"ש ומותר בכל ענין. כבר כתבתי לעיל בתוס' בד"ה ודגים ביאור ענין זה דבאו לאפוקי דס"ד להיפוך דלא שנא והכל תלוי דמה שנמלח באחרונה יהא למטה וכן בחתיכה קמש"ל דאינו כך רק לא שנא ומותר בכל ענין עיי"ש:

במשנה המעלה את העוף וכו' ובגמרא הא אכלו עובר וכו' אינו בא לידי לא תעשה. פירש"י היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה וכו' הא אוכל עוף בחלב וכו' (דברי רש"י הללו הם על הגמ' דמקשה הא אכלו עובר וחסר ציון הא אכלו עובר דלא שייך שיפרש רש"י במשנה מה שנסתר תיכף בגמ'] ולא נתבאר לכאורה מה ביקש רש"י ז"ל בזה הא פשיטא דדייק שפיר דאכלו עובר דאי על אכילה אינו עובר מה ס"ד שיעבור על העלאה והוי לי' למיתני האוכל אינו עובר וצ"ל דכוונת רש"י שהוקשה לו מנ"ל למידק הא אכלו עובר דילמא נקט העלאה למידק דוקא עוף אינו עובר אבל בהמה עובר לזה פירש דהיא גופה היינו העלאה לא איצטריך דליכא העלאה בדאורייתא כלל אפי' בבהמה א"כ ליכא למימר דבא לומר דבהמה עובר בהעלאה דליכא העלאה בדאורייתא כלל ועל כרחך למידק על העלאה אינו עובר אבל על אכילה עובר:

מיהו אכתי יש לתמוה היכי ס"ד דהאכלו עובר הא לא אסרה תורה רק דרך בישול ואפי' בשר בהמה בלי בישול אינו עובר ואי מיירי הכא בבישול כגון באלפס רותח בכלי ראשון א"כ היכי שייך אינו עובר בלא תעשה שהרי עבר מכח הבישול כיון דבשר עוף דאורייתא וצ"ל שנתבשל מעיקרא בשוגג או ע"י נכרי ואם העלה אותם על השלחן אינו עובר אבל אכלו עובר כיון דכבר נתבשלו וניחא טפי לשון הא אכלו ולא קאמר הא אכלן דמה ס"ד שיעבור על עוף לבדו ולהנ"ל ניחא כיון שכבר נתבשלו ביחד שוב עובר על כל אחד בפני עצמו:

אך אכתי יש לדקדק לפי מה דמשני אינו בא לידי לא. תעשה דמה ביקש בזה שאינו בא כיון דשניהם אסורין ואפי' כל אחד לבדו אסור הוא עכ"פ ומה ביקש להשמיענו שאינו בא לידי לא תעשה והוי לי' לומר אכלו אינו עובר בלא תעשה דאיזה היתר על העלאה שייך למשמע מינה דפשיטא דאסור להעלות דבר איסור על השלחן בשלמא לס"ד דהאכלו עובר ניחא דלא בא לאשמועינן בהעלאה כלל רק אי העלה על השלחן אינו עובר אבל אכלו עובר ואינו עובר רק בדבר איסור שנתבשלו קודם אבל למסקנא אינו בא לידי לא תעשה אי מיירי שכבר נאסרו מחמת בישול איזה קולא יש מזה שאינו בא לידי לא תעשה ורש"י ז"ל הרגיש בלשון זה וכתב כלומר אין לחוש שיאכלנו וכו' אבל לא נתבאר איזה קולא יש מזה דקאמר אין לחוש. לכן ברור דלמסקנא מיירי בצונן וקמש"ל דבעוף אינו בא לידי לא תעשה דאפי' יעלה רותח ויאכל אינו עובר בלא תעשה לכן מקילין בהעלאה אבל בבהמה דיכול לבוא לידי לא תעשה ברותח מחמירין אפי' בצונן מיהו קשה הא לעיל פליגי ב"ש וב"ה להעלות עוף על השלחן וקאמרי ב"ש דעוף עולה וב"ה לא עולה ופשיטא דתנא דידן לאו כב"ש הוא ועוד דכבר זכר ב"ש לעיל דעולה וא"כ לב"ה אסור להעלות אפי' עוף לכן נראה לי דבר חדש דאף דס"ל לב"ה דעוף אינו עולה אבל אי עבר והעלה כיון שאינו בא לידי לא תעשה אין צריך להסירו משם דיעבד כיון שלא יבוא לידי לא תעשה לעולם כנ"ל ואף שלא ראיתי בפוסקים חידוש זה אבל אי אפשר לפרש הסוגי' כאן באופן אחר:

במשנה בשר בהמה טהורה וכו' בחלב בהמה טמאה. הנה ברישא משמע דוקא בהמה אבל עוף לא ובסיפא נקט בהמה טמאה ולא נקט עוף ש"מ דעוף עובר [ואף שכתבו התוס' דה"ה עוף יתבאר בתוס' דדבריהם צ"ע] ומזה נראה דרישא נקט מה דאסור אפילו מדאורייתא ובסיפא נקט מה דמותר אפילו מדרבנן והיינו כיון דבלא"ה בהמה טמאה אסורה באכילה לא גזרו בבישול והנאה אבל עוף דמותר באכילה גזרו בבישול והנאה בחלב אטו אכילה:.

ודע שיש להסתפק למ"ד דבשר חי' דרבנן כמו עוף אי בשר בהמה בחלב חי' ג"כ דרבנן או דאורייתא וכמו כן יש להסתפק בחלב ב"פ אי הוי כחלב שחוטה או לא. גם יש להסתפק בבשר ב"פ דמותר משום נבלה אפשר דמותר בחלב ובב"פ ראשון לא מיבעי' לי דכיון דהי' אסור משום נבלה קודם שנשחטה אמו בוודאי אסור בחלב רק בב"פ שני ושלישי דמיצירה לא הי' עלי' איסור נבלה אפשר דהוי כמו דגים וחגבים והכל יתבאר לקמן ע"ב במימרא דשמואל ופירש"י:

שם את שאסור משום נבלה. הנה לא נתבאר מה נפקא מינה בדרשה זו כיון דעוף איכא קרא דאינו באיסור בשר בחלב ולכאורה נראה דמרבה חי' כיון שיש בה נבלה משום נבלה אסורה בחלב ולפי זה יקשה למה קאמר לקמן איבעית אימא עוף איכא בינייהו כיון דחי' ע"כ איכא בינייהו וצ"ל דיש לומר דקרא למעט בא דבר שאינו אסור משום נבלה כגון בהמה טמאה דאין בה איסור נבלה לית בה משום איסור בשר בחלב:

בתוס' בד"ה בשר בהמה ה"ה עוף וכו' כבר כתבתי דדבר זה צ"ע חדא כיון דבפי' נקט התנא בשר בהמה היכי נימא עוף ג"כ ועוד דמעיקרא דחיק לאוקמא משנה אינו בא לידי לא תעשה שהי קשה לו לומר דסובר התנא עוף אסור דאורייתא ומאי קושיא כיון דתיכף קאמר דבאמת דאורייתא וע"כ דר"ע וריה"ג מייתי התנא דאינהו פליגי בטעם הדבר למה דוקא בהמה דר"ע סובר מכח ג' מיעוטי דגדי וריה"ג סובר מכח חלב אם ואמת שהתוס' דקדקו בלשונם דכיון דר"ע קאמר חי' ועוף אינן מן התורה ואי ליפרושי טעמא לא הוי לי' לומר ר"ע אומר נאמר ג' פעמים לא תבשל וכו' ומדקאמר חי' ועוף אינן מן התורה ש"מ דרק ר"ע אומר כן ולא ת"ק ובהכי ניחא מה שזכרו התוס' רק עוף ולא חי' משום דבחי' פשיטא לי' דרק ר"ע אמר כן דאל"כ לא הוי לי' להזכיר חי' אינו מן התורה רק עוף ס"ד כיון שזכר חי' זכר נמי עוף אבל בעוף גם ת"ק מודה קמש"ל דלת"ק ה"ה עוף גם מה שכתבו התוס' בטעם הדבר משום דאסירי משום נבלה אינה ראי' כלל דיש לומר קרא בהיפוך קמש"ל דאת שאינו אסור משום נבלה אין בו משום בשר בחלב דהיינו בהמה טמאה ודגים וחגבים כנ"ל:

בגמ' מנה"מ אמר ר"א א"ק וישלח יהודה את גדי העזים וכו' עד סוף הסוגי' עזים העזים. בסוגי' זו יש להקשות הרבה חדא היכי ס"ד להקשות ונילף מיני' דזה לא שייך רק היכי שהוא מחדש כאן איזה דין ללמוד ממנו למקום אחר אבל כאן מעשה הי' שנתרצו רק בגדי עזים והוצרך לומר עזים והיכי ס"ד ללמוד לגדי דעלמא שהוא עזים דוקא אדרבא כיון דגדי כולל הכל הוצרך לומר כאן עזים שלא נתרצו רק בשל עזים שנית קשה קושית התוס' בד"ה אלא למ"ד דטובא איכא ואפילו נסבול דוחק התוס' דכלהו דרבקה חשיב חד וכן דיהודה אבל עכ"פ למה נקט כאן גדי עזים השני כיון דמעיקרא כתיב אנכי אשלח גדי עזים וכן ברבקה קח לי ב' גדיי עזים ולמה תפס בתרווייהו פסוק השני גם הקשו התוס' דבחד מיעוט סגי עיי"ש:

ונראה לי דמהנך דמעיקרא לא מצי למידק כלל חדא דאפילו למ"ד דיברה תורה כלשון ב"א אבל מנין לנו דאז בימי יהודה הי' לשון ב"א כמו אחר כך כשנתנה תורה שמא אז בימי יהודה היו קורין לכל גדי אבל בעת נתינת התורה לא נקרא גדי רק עזים ועוד דאפי' נסבול הכל אכתי לא מוכח כלל דפרה ג"כ נקרא גדי שהרי יהודה ורבקה אמרו מפורש צאן רבקה אמרה לך נא אל הצאן וקח לי משם א"כ לא מוכח כלל דגדי בעלמא פרה בכלל דרק בצאן הוצרכו לומר עזים דבעלמא רחל ג"כ הוי גדי אבל פרה דהיא בקר ולא צאן לא מוכח כלל דבעלמא גדי פרה בכלל וכן ביהודה כתיב אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן ואדרבא פשיטא דליכא למימר דקאמר עזים שלא נטעה עגל כיון דקאמר בפי' מן הצאן ואמת כי לכאורה מיותר הך מן הצאן כיון דקאמר מפורש עזים פשיטא דמן הצאן וצריך לומר דס"ד שהי' לו גדי בביתו והי' מן הגרועים לכך קאמר לה שישלח גדי עזים מובחר שבצאן וכן ברבקה אבל עכ"פ לא שמענו דגדי יהא כולל פרה מן הבקר ג"כ והיינו דמייתי מקרא השני מיתורא דעזים דכיון דכבר הבטיח לה גדי עזים לא הי' צריך לומר רק וישלח יהודה את הגדי וע"כ לדרשה כאן גדי עזים ובעלמא סתם גדי פרה ורחל ג"כ והך קרא וישלח הוא לשון התורה עצמה והיינו דמקשה כיון דמיתורא דרשינן נילף מיני' ונאמר אם אינו ענין לכאן תנהו ענין בעלמא דכתיב גדי דעזים הוא ומשני דכתיב ברבקה ג"כ עזים יתירא ואי למילף מינה בעלמא דעזים דוקא מה צורך כאן שנית ולכך מייתי תיכף הך דיהודה דעיקר הראי' באמת מכאן דאי אפשר למילף מינה דהוי ב' כתובים והדר פריך למ"ד ב' כתובים מלמדין ומשני דב' מיעוטי כתיב עזים וה' דהעזים והוי ב' ועם הך דרבקה הוי ג' וג' לכ"ע אין מלמדין אבל ה' דהעזים דרבקה אינו מיעוט כלל דבא להורות שלקחה העורות מן אותן הגדיים שלקח מן הצאן ולולא זה הוי ס"ד שהיו לה בביתה עורות מגדיים אחרים אבל ביהודה לא שייך זה כלל דאי אפשר ששלח אותו גדי שהבטיח ליתן רק גדי דעלמא והשתא ניחא הכל ומיושב כל קושיות התוס' ע"ב ודוק ודע שיש מקום דיקדוק בתוס' ע"ב שכתבו כל הנהו דרבקה והנהו דיהודה דכיון שאין שם רק שנים בכל אחד היכי שייך לומר כל הנהו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה