אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קיב:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קיב:

דף קיא:

בגמרא אמר ר"נ דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. פירש"י הדגים לבדן. ובאמת יש לדקדק היכי קאמר ר"נ סתמא אסורין ויהא הכוונה רק על הדגים והי' לו לפרש דהדגים אסורין ואפשר דסובר ר"נ כשמואל רבו דלא אמרינן כלל חנ"נ כדלעיל בשמעתין דטיפת חלב וכ"ש לפי גירסת הרי"ף ורא"ש אמר ר"נ אמר שמואל לכך ממילא אי אפשר שיאסרו העופות מן הדגים ולפי' ר"א דסובר דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ פשיטא דאתי שפיר לכ"ע אפי' למאן דסובר אפשר לסחטו אסור בב"ח ועמ"ש בתוס' בד"ה דגים ועופות:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפשיטות דהדגים אסורין א"כ פשיטא דסובר דכל הדגים אסורין אבל הרא"ש כתב בפי' דרק כדי קליפה נאסרו ולשון הש"ס בסמוך אפי' עופות ועופות, נמי אסורי משמע כהרמב"ם דכיון דבכלי שאינו מנוקב הכל אסור א"כ כדמוקי במנוקב ג"כ הכוונה דהכל אסור אבל יש לתמוה באמת הא מליח אינו כרותח דמבושל ואינו אוסר רק כדי קליפה ומ"ש כאן שיאסרו הכל ואולי הטעם דדגים דרפו קרמייהו דנוחין לבלוע נאסרו הכל רק בבשר אינו נאסר כדי קליפה ועוד יש לומר דמלח ודם שאני דמלח פועל בדם יותר מבשאר איסור כי דם ומלח נגררין זה אחר זה ואפשר לומר דשאני דבר יבש מדבר צלול דהוי כמו בישול ואין להאריך יותר:

שם אפי' עופות ועופות. לשון זה קשה מאוד דלמה לי' להקשות עופות ועופות אפי' עוף אחד בלבד ג"כ אסור ולמה לי דגים ועופות ועוד מהו זה הלשון עופות ועופות שהרי אי יאמר עופות הרי ממילא אין הכוונה אחד רק עופות הרבה ונראה לי דהכוונה דס"ד דכאן בא לומר דס"ד דקמש"ל דדגים אסורין בכל אופן אפי' נמלחו על העופות דדם שעל העופות אוסר הדגים א"כ למה לי דגים אפי' עופות ועופות אסורין אפי' אותן שלמעלה והיינו דקאמר אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות היינו עופות למעלה ועופות למטה ג"כ אסורי וניחא נמי בהא דקאמר אי בכלי שאינו מנוקב דהיכי ס"ד דר"נ יאמר כאן דין כלי שאינו מנוקב דהוי לי' לומר אין מולחין בשר רק בכלי מנוקב כדשמואל לקמן ומ"ש דנקט לה בהאי לישנא ולהנ"ל ניחא דקמש"ל אפי' דגים למעלה אסורין רק דמקשה אפי' עופות ג"כ אסורין. ודע שיש לדקדק דקאמר בפשיטות אפי' עופות ועופות נמי אסירי דהיכי פשיטא להו דאסורי ורש"י ז"ל פי' כדאמרינן לקמן אין מולחין בשר וכו' ומלבד דלא הוזכר שם דאפי' דיעבד אוסר אבל גם אותו הלשון שכתב רש"י ז"ל אינו שם רק אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב משמע דבא לומר דבשר שנמלח אין מניחין בכלי שאינו מנוקב והיינו דנקט לשון לכתחילה דכיון שכבר פלט דמו אין כאן רק איסור לכתחילה אבל דיעבד אפי' קודם אינו נאסר אבל מלח בכלי שאינו מנוקב לא הוזכר ונראה לי כיון שלא הביא המקשה כאן מהך דשמואל ש"מ שבא לומר אי בכלי שאינו מנוקב ואתה אוסר דיעבד מן הטעם הזה דגים ועופות א"כ עופות ועופות נמי אסורי אף שלשון אסורי משמע קצת דאוסר בודאי מ"מ לעולם דרך הש"ס להביא דברי האמורא דמקשה מיני' והוי' לי' לומר דאמר שמואל וכו' וע"כ כמו שכתבתי דאין צורך כאן דאי סובר אינו מנוקב לא איכפת דפולט ואינו בולע א"כ דגים ועופות למה אסורין:

שם אפי' דגים ועופות נמי שרי. רש"י ז"ל מציין אפי' עופות ודגים נמי שרי והיינו דעיקר מה ס"ד לאסור הוא משום דהתחתון בולע מן העליון וזהו דעופות למעלה ודגים למטן ועופות נראין לפנינו קודם ותחתיהם דגים לכך נקט רש"י ז"ל כך ובגמרא נמי הכוונה כך רק נקט כפי התחלת המליחה דמלח מעיקרא דגים והדר עופות. והנה רש"י ז"ל כתב דמה לי דגים מה לי שתי חתיכות וכו' מעליונה לתחתונה נראה מדבריו דאין לפרש דהיתר הדגים פשיטא לי' בפשיטות מצד עצמו דכיון דפולטין אינן בולעין דהוי לי' להזכיר הטעם דאיידי דטריד למיפלט לא בלע והיכי פריך בפשיטות כך הא לעיל (ד"ח ע"ב) נחלקו אמוראי בסברא זו גבי סימנין וע"כ דבהכרח כיון דשתי ח' וודאי מותרין דאי סובר כר"ש לקמן דמלח גרמא גרמא א"כ אפי' עופות ועופות נמי ועמ"ש בתוס' בד"ה ודגים להקשות בזה על תירוץ התוס' לחלק בשריק:

בתוס' בד"ה דגים ועופות הדגים לבדן והקשה ר"ש אמת דלשון אסורין וודאי משמע דשניהם אסורין ומה שדחו התוס' ראיית ר"ש דהי' ירא שמא נחשוב דעופות תפלים הוא תמוה דפשיטא דהי' לו להזהר שלא נחשוב דשניהם אסורין והוי לי' לומר הדגים אסורין מיהו בגמרא בסמוך וודאי משמע שאין איסור בעופות כלל דהא לא נתן טעם רק על איסור הדגים והוי לי' לאסוקי טעמא למה העופות אסורין וע"כ שאין סברא כלל לאסור העופות ולא חש ר"נ לפרש דרק הדגים דאין מקום כלל לאסור העופות מיהו מה שכתבו התוס' בטעמא דדם שריק רק בדגים לא שריק זה אינו נראה כלל כיון דאינו רק משהו בציר שפיר שייך שריק אפי' בדגים ועוד נהי דעצם הדם היוצא שרי אבל למה לא יאסרו העופות בטעם הדם דלא שייך שריק בטעם כל אבל אין צורך לכל זה דר"נ סובר כשמואל רבו אפשר לסחטו מותר דלא שייך כלל חנ"נ וכ"ש לגירסת הרי"ף והרא"ש אמר ר"נ אמר שמואל מיהו אפי' לדידן לולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלא אמרינן חנ"נ רק בבישול במקום דמקבל טעם וכיון שיש בהיתר טעם איסור הוי כעיקר אבל רתיחת מלח אינו רק להכניס ולהוציא דם ולא שיתן הדם טעם באותו דבר שנבלע בו רק שאי אפשר לאכול ההיתר מחמת בעין שהכניס המלח בו וכעין שכתבו הפוסקים גבי כחל לעיל פרק גיד הנשה וכן לענין לח בלח כנ"ל:

ודע שנראה מדברי התוס' דהכא מיירי שנמלחו דגים ועופות מעורבים בתוך הגיגית לא שיהיו דגים למעלה או להיפוך דאל"כ במה נפשך אי דגים למעלה היאך יאסרו מן העופות כי למה יפעפע הדם למעלה כיון שהמלח מוציא הדם למטה כיון דמנוקב הוא ואי עופות למעלה למה יאסרו העופות מן דם שבלעו דגים דלמה יפעפע למעלה גם נראה לי דדוקא למ"ד אסורין לגמרי שייך פלוגתא זו אי עופות נאסרין אבל למ"ד שאין הדגים נאסרין רק כדי קליפה אינו נראה כלל שיאסרו הדגים העופות אפי' כדי קליפה אבל מדברי הרא"ש ז"ל לא נראה כן:

בד"ה ודגים רפו וכו' ופי' בקונ' ל"ש ומותר. לשון זה קשה מאוד דמי איכא לפרש פי' אחר ל"ש ואסור דא"כ אסור למלוח בשר אפי' חתיכה אחת ונראה דכוונתם דס"ד דל"ש הכוונה דאסור ואין למלוח רק באופן שיהא חלק הנמלח באחרונה למעלה וכמו כן הרבה ח' צריך שיהא מה שמלח באחרונה לזה הביאו דרש"י פי' ל"ש ומותר א"כ מותר בכל ענין ושפיר קשיא להו למה יהא מותר ודוק:

בא"ד ונראה דהיינו טעמא וכו'. לפי מה שהוכחתי דע"כ עיקר הקושיא כמו שפירש"י דא"כ שתי ח' נמי ואי סובר כר"ש לקמן א"כ עופות ועופות נמי א"כ היכי ס"ד לחלק בשריק דא"כ מה צורך לומר קדמי ופלטי הוי לי' לחלק דבח' הדם שריק ואינו בולע משא"כ רפו ובלעי ודוק:

בא"ד והר"י מאורלני"ש הי' אומר וכו'. לפי דעתו צריך שיהיו מלוחים ביחד דאז דגים קדמו ופלטו משום דרפו אבל אי נמלחו הדגים אחר העופות מותרין דפולטין בשוה ולא משמע כן במימרא דר"נ דלא מחלק כלל דליכא למימר לישנא זה עם זה היינו ביחד א"כ הוי לי' להקשות מעיקרא אי בכלי שאינו מנוקב אפי' זה אחר זה ולדעתי נראה פשוט דהך דלקמן אלא ל"ש הכוונה שאין הפרש בין פ' אחת כשור הגדול ובין חתיכות הרבה שמלחן זה על גב זה חשובין כחתיכה א' כיון שמונחין זה על זה וכל כמה שיש דם בכל הבשר עדיין פולט למטה כמו הי' מולח שור גדול דע"כ נמלח זמן מה א"כ מה שנמלח בסוף נימא דבלע מה שתחתיו מדמו וע"כ דלא איכפת לן בהא א"כ הרבה ח' דכי בשביל שיש ביניהם חתך נשתנו כיון שמונחים זה על זה כנ"ל אבל דגים עם בשר פשיטא דדבר אחר הוא שזה פולט דם וזה ציר וזה פולט בענין אחר מזה משא"כ בשר ובשר שיש להם בליעה א' ופליטה א' הוי ממש כחתיכה א':

בא"ד ציר הוא ולא דם. לכאורה אינו מובן דא"כ למה לי מה שחדשו הי"מ כיון דעיקר הקושיא מכח דם שבגומות והרי ציר הוא ולא דם אבל באמת ניחא דפשיטא דהי' דם בגומות מעיקרא ולא שריק רק לפי הי"מ ניחא דכל זמן שיש שם דם שפיר בולעת החתיכה הדם שבגומות ולא איכפת לן כיון שפולטת ציר פולטת נמי דם שבלעה מן הגומות ומה שנמצא לפנינו בשעה שרוצה להדיח הבשר אחר המליחה זהו ציר ולא דם דדם כבר נבלע בתוך שיעור מליחה ונפלט ודוק:

בגמרא אימלח לי' בשר שחוטה בהדי בשר טריפה. רש"י ז"ל גורס בהדי בשר נבלה ולשון אימלח לי' בשר שחוטה מורה כגירסת רש"י דשחוטה היפוך נבלה והיפוך טריפה היא כשרה ולא שייך לומר שחוטה דטריפה נמי שחוטה היא ומיושב לפי זה מה שהקשו התוס' פרק גיד הנשה (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דהיכי למד כאן טריפה משרצים עיי"ש ולהנ"ל ניחא דשפיר לומד נבלה מבהמה טמאה דכתיב ג"כ הטמאים ודריש בת"כ לאסור ציר ונוכל לומר דהך הטמאים דבהמה טמאה מייתי כאן וממילא נבלה נמי דהא לא היתה לה שעת כושר וגם מטמאה כמו טמאה והתוס' היתה גירסתם כאן טריפה לכך הקשו שפיר דאי אפשר ללמוד משרצים ובהמה טמאה דהן מטמאין וטריפה אינה מטמאה ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה הטמאים בביאור עיקר קושית התוס' פרק גיד הנשה:

שם אתא לקמי' דרבא פירש"י וקמבעי' לי' וכו' משמע מפירושו דהספק הי' אי ציר בולע או אינו בולע כמו דם ודבר תימא פירושו דהא לא פשוט לי' רק דציר אסור ואין זה מעין האיבעי' כלל וצ"ל דכוונת רש"י דהי' מסופק אי בולע ציר או לא וממילא ראוי לאסור מספק רק לפי שלא ידע בבירור אי ציר עצמו אסור ואי היינו מסופקין באיסור ציר ממילא לא היינו חוששין לו לאסור בשר שנמלח מחשש שמא בולע ציר ופשוט לי' דציר אסור א"כ אסור מחשש דבולע ציר שנוח ליבלע מדם אמנם בעיקר פירוש הסוגיא לא ידעתי מה צורך לכל הלחץ הזה הא יש לפרש בפשיטות דר' מרי הי' חושב דבמליחה אין איסור כלל דאפי' אי טעם כעיקר דאורייתא מה שיוצא ע"י מליחה אינו רק זיעה ואינו אסור רק דם דהוא עצם האיסור בוודאי אסור ואוסר ולא ציר היוצא ע"י מליחה ופשוט לי' דאסור ומקשה ולימא לי' משמואל דמוכח דאוסר מה שיוצא ע"י מליחה ומשני ס"ד דוקא דם ולא ציר מיהו הא קשיא לכאורה לכל הפירושים דלא מייתי מהך משנה דג טמא צירו איסור וצ"ל דלא נסתפק רק במליחה לא בכבוש דהוי כמבושל אבל מברייתא מייתי שפיר דאי בכבוש דהוי כמבושל היינו ורוטבן וע"כ דצירן היינו במליחה ועמ"ש בתוס' בד"ה הטמאים ובד"ה ורוטבן בענין זה:

בתוס' בד"ה הטמאים. דרשה גמורה וכו' חוץ מגבי דגים וכו' שאני ציר. נראה דר"ל דמשנה מפורשת ציר דג טמא אסור לזה כתבו דבא להורות דמדאורייתא אסור אבל בדגים דרבנן יש לומר דלא אסרו רק ציר עצמו לא שיאסור אחרים לכך כתבו דדרשה דכאן ובהמה טמאה הוי דרשה גמורה ובדגים דרבנן ודרשה אסמכתא בעלמא מיהו כבר כתבתי פרק גיד הנשה שם שאין דבריהם מוכרחין דמדקאמר בפשיטות שאני ציר דזיעה בעלמא א"כ במה נפשך אי רק ציר דגים הוי רק זיעה א"כ הוי לי' לומר שאני ציר דגים ואי כל ציר זיעה בעלמא א"כ לא שייך ליתן טעם דזיעה בעלמא דהא חזינן ציר טמאים ושרצים אסורין ולא הוי לי' לומר רק שאני ציר דגים דאינו אסור רק מדרבנן גם מאיזה צד נימא על דרשה דת"כ דהוי רק אסמכתא כיון דשניהם נאמרו שם ציר בהמה טמאה וציר דגים והא דקאמר שאני ציר דזיעה בעלמא הוא הכוונה דלא אמר ר"י מין במינו לא בטיל רק בדם פר ודם שעיר דהבעין נבלל אבל כל שאין שם בעין רק זיעה אף דאסור מדאורייתא אבל אינו רק כמו טעם איסור לא איסור בעין ושפיר בטיל אפילו במינו וסברא זו כתבה הרשב"א בחידושיו להדיא והשתא ממילא אין הכרח דציר דגים דרבנן ואי קשיא א"כ למה לא הביא כאן הך משנה דג טמא צירו אסור דיש לומר דוקא בכבוש דהוי כמבושל אבל במליחה לא אבל מברייתא דקאמר ציר ורוטב ש"מ דאפילו במליחה ציר אסור דאי בכבוש היינו רוטבן כיון דהוי כמבושל:

ודע דהתוס' פרק גיד הנשה (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר הקשו קושיא עצומה כאן דהיכי יליף ציר טריפה משרצים דשאני שרצים דמטמאין משא"כ טריפה תדע דדגים נמי לא ילפינן עיי"ש. והנה יש לתמוה על דבריהם דהא בפרק העור והרוטב פריך למה לי הך קרא הטמאים לאסור צירן, נילף מנבלה וחמץ וקאמר דס"ד כזית דוקא קמש"ל כעדשה ומשרצים ליכא למילף אכלהו שכן טומאתן במשהו עיי"ש א"כ השתא דכתיב גבי כלהו א"כ ממילא לא צריך קרא גבי טריפה ולא בדגים דשפיר ילפינן מכלהו דאי שרצים דטומאתו במשהו נבלה תוכיח דהוא בכזית ואם באנו לדחות מה לנבלה שכן מטמא אינך יוכיחו דאין מטמאין ועכ"פ מאי קושיא מנ"ל ציר טרפה:

אבל באמת כוונת התוס' פשוט ומבואר דוודאי יש לתמוה בהך סוגי' דהעור והרוטב דמקשה על הך הטמאים למה לי נילף מהני ומשני דס"ד בכזית כמו הני והדבר תמוה היכי ס"ד ללמוד איסור ציר משותה והרי ציר דגים דבאמת מותר ואטו אם המחה דג טמא ושתאו אינו חייב וע"כ דשותה גוף האיסור שאני אבל ציר ס"ד דאינו אסור כלל דלא אסרה תורה רק גופן לא ציר היוצא מהן ע"י מליחה ועל כרחנו אנו צריכין לומר לפי שיש הך קרא הטמאים לאסור צירן גם בבהמה טמאה דכתיב בקרא מעיקרא כמו שכתבו התוס' בגיד הנשה הנ"ל וכן הביאו אותה ברייתא בבכורות בבהמה טמאה לאסור חלב שלה והשתא ע"כ הך דרשה דבתר הכי גבי שרצים לאסור לא בא לענין איסור ציר דזה מוכח מהך טמאים דבהמה טמאה וע"כ דהך לאסור ציר להורות דשותה חייב דאי מבהמה טמאה הוי ס"ד ציר אסור אבל לא בשותה רק כשהקפהו קמש"ל בשרצים שנית לאסור ציר בשותה ואהא מקשה הא שותה לא איצטריך כלל דנילוף מהני ולא צריך רק לציר וזהו כבר מוכח מהך טמאים דבהמה טמאה דציר אסור ואהא משני דאין ללמוד כלל איסור ציר מבהמה טמאה דהוי אמינא בכזית דוקא וכן שותה לא מוכח מכל הני לשרצים דס"ד דוקא בכזית וכן משרצים ליכא למילף כלהו שכן טומאתן במשהו והשתא ממילא שפיר קשיא להו לתוס' דציר טרפה מנ"ל דמכל הני מחמץ ונבלה וכלהו ליכא למילף דאינן רק שותה אבל ציר מנ"ל ומשרצים ובהמה טמאה ליכא למילף שכן מטמאין ולכך לא ילפינן דגים מהני דאינן מטמאין א"כ מ"ש דילפינן ציר טריפה וזה ברור:

מיהו עיקר קושית התוס' לא קשיא רק אי גרסינן כאן טריפה אבל לפי מה שהוכחתי בהכרח דגירסת הרי"ף והרמב"ם ורש"י עיקר דהכא בנבלה מיירי א"כ פשיטא דצירה אסור כמו טמאה כיון דמטמאה ובציר טריפה תליא באמת אי בדגים אסור דאורייתא ודאמרינן שאני ציר לענין שיתבטל במינו לר"י הוזכר שאינו ממש רק טעם א"כ ממילא ציר טריפה ילפינן מדגים דשניהם אינן מטמאין ואי ציר דגים רק מדרבנן ממילא ציר טריפה ג"כ אינו אסור רק מדרבנן:

בד"ה ורוטבן וא"ת ותיפוק לי' ממשרת וכו' ועל צירן לא קשיא להו ממשרת דאפילו אי טעם כעיקר צריך לאסור ציר דלא נימא דהוי זיעה בעלמא דהא ציר דגים באמת מותר ול אסרינן ממשרת ולא קשיא להו רק על רוטבן וקיפה. מיהו תימא שהקשו תיפוק לי' ממשרת הא בלא"ה קשה טפי היכי מוכח מכאן לאסור טעם כעיקר הא צריך לאסור ציר והרי בדגים ציר מותר וטעם כעיקר אסור וודאי מכח משרת. אבל באמת ניחא דוודאי בבישול ג"כ יש ציר ואדרבא פשיטא דאיכא טפי מבמליחה הילכך שפיר קאמר לאסור רוטבן מכח איסור ציר רק התוס' קשיא להו למה לי' איסור רוטב כאן מכח ציר תיפוק לי' אפילו הי' ציר מותר ג"כ יש לאסור רוטב מכח טעם כעיקר ובהכי ניחא מה דמתרצי התוס' דרוטבן וקיפה אסמכתא בעלמא כיון דציר אינו ענין לטעם כעיקר וטעם כעיקר ממשרת הוא היכי שייך להביא אסמכתא שאין ענין זה לזה ולא דמי כלל להך דאבידה ולהנ"ל ניחא דשפיר מייתי הכא לאסור מכח ציר ואף דאסור בלא"ה מכח טעם כעיקר מייתי להו הכא בתורת אסמכתא לאסרן מכח ציר כנ"ל וזה של זכרו התוס' להקשות דנלמד טעם כעיקר מכאן משום דיש לומר דאסור מטעם ציר כנ"ל:

אך מה שאני תמה על דברי התוס' דהא בפרק העור והרוטב מקשה למה לי הטמאים נילוף מחמץ ונבלה ומשני דס"ד עד דאיכא כזית והשתא דהך קרא אתי דציר אסור כעדשה למלקות דאי רק לאיסור הא בעלמא חצי שיעור אסור מן התורה ומה איכפת לן דנימא עד דאיכא כזית הא אסור בעלמא כעדשה ופחות וע"כ דקרא אתי ללקות על ציר אפילו כעדשה והשתא תיקשי כאן במה נפשך אי ס"ל לתוס' דאינו לוקה על טעם כעיקר א"כ מאי קשיא להו תיפוק לי' ממשרת הא כאן לקי כדמוכח פרק העור והרוטב ואי ס"ל דעל טעם כעיקר ג"כ לוקה א"כ פשיטא דאיצטריך הכא דלוקה בכעדשה ובמשרת רק על כזית ולכאורה יש להקשות עוד בדברי התוס' דתיקשי בכלהו דכתיב נפש לרבות שותה דתיפוק לי' דטעם כעיקר כמו במשרת. מיהו הא לא קשיא חדא דאיכא למימר דטעמא נמי דוקא כשנתן טעם במאכל ואכלו אבל בשתי' לא ועוד דיש לומר על טעם אינו לוקה אבל שותה עיקר לוקה אבל הנ"ל במה נפשך קשיא ונראה לי דס"ל לתוס' דדוקא ציר בעין גלי קרא דלקי ואפילו כעדשה אבל ע"י בישול לא הוי רק טעם כמ"ש הרשב"א פרק גיד הנשה ורש"י בע"ז (דס"ז ע"ב) דדבר צלול שנפל לקדירה לא הוי רק טעמו ולא ממשו עיי"ש א"כ במה נפשך אי טעם אינו כעיקר ללקות פשיטא דהכא נמי אינו לוקה דהא ליכא קרא רק על הציר עצמו ואי חשיב כעיקר ללקות ממילא לוקה על טעם ג"כ בכעדשה והיינו דקשיא להו לתוס' למה לי' להזכיר רוטב כיון דאינו רק טעם א"כ במה נפשך מוכת ממשרת דאי במשרת לוקה דטעם הוי כעיקר ללקות א"כ ממילא הכא נמי לוקה בכעדשה כמו העיקר ואי אינו לוקה על טעם כעיקר ממילא ע"כ הכא נמי אינו לוקה דהא ליכא קרא רק על עיקר דהיינו הציר בעצמו ואי נימא אף דבעלמא לקי כעיקר מ"מ הכא ס"ד דלא לקי רק בכזית א"כ היכי מוכח באמת כאן שיהא לוקה בכעדשה על הטעם דקרא הוא רק על עיקר וע"כ כיון דטעם כעיקר ולוקין ממילא היכי דעיקר כעדשה לוקה כעדשה ואם תאמר דלא לקי כעדשה א"כ פשיטא דיש ללמוד ממשרת ודוק ועמ"ש בסמוך:

בא"ד אי נמי איצטרך נמי לרוטבן וקיפה ואשמועינן דמיחוי כממש וכו' והכי איתא בהעור והרוטב וכו'. לכאורה תמוה כיון דבאמת איתא בהעור והרוטב דהקשו למה לי הטמאים נילף מהני מחמץ ונבלה ומשני ס"ד דבעינן כזית כהני קמש"ל דאפי כעדשה מיחייב הרי להדיא דלענין שותה קאי דהוי כממש ומה ס"ד להקשות מעיקרא עד שתירצו מקודם תירוץ אחר ואח"כ אי נמי ונראה לי דמעיקרא ס"ד דרוטב אינו בכלל שותה דאפילו אי שותה פטור ברוטב חייב דבהא הוי וודאי שתי' כאכילה דדרכו בכך משא"כ אי המחה מידי דאכילה ורק מציר הוא דמייתי התם דהוי בעין רק מיחוי וחייב עליו ושפיר מקשה נילף מנבלה וחמץ ומשני לכעדשה אבל רוטב הוא מצד שיש טעם האיסור ואכתי יכול ללמוד ממשרת והוצרכו לתרץ דרק דרך אסמכתא קאמר ותי' עוד דרוטבן וקיפה נמי איצטריך ואשמועינן דמיחוי כממש והשתא כולה ברייתא לענין מיחוי כממש ומייתי כלהו ציר ורוטב וקיפה וכלהו מכח שותה דהוי כממש ואהא קשיא להו בתר הכי דמנא לן איסור ציר שמא מותר כמו ציר דגים וקרא לא מייתי רק דמיחוי כממש ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ואם תאמר אם כן היכי דריש מינה וכו' וי"ל דשקולין הן וכו' ומציר גופה לא הוי שמעינן וכו' כשהקפהו ואכלו. דבריהם תמוהין מאוד לכאורה חדא דהיכי כתבו ליישב דשקולין הן דמה ענין איסור לאיסור שותה ואטו דגים דצירן מותר אם המחה הדג ושתאו פשיטא דחייב ולא ראי זה כראי זה והיכי שייך לתרץ דשקולין הן ואדרבא פשיטא דטפי יש לומר דקרא לשותה כיון דמצינו שותה חייב היכי דבעי כזית א"כ קמש"ל הטמאים בשרצים דאפי' בכעדשה שותה חייב ולא על ציר דלא מצינו איסור בציר כלל ואדרבא דגים צירן מותר מדאורייתא גם אינו מובן כלל ומציר גופא לא הוי שמעינן דשתי' כאכילה דהוי מצינן לאוקמא כשהקפהו דהא בזו הרגע כתבו דשקולין הן דהיינו איסור ציר ואיסור שותה א"כ עכ"פ כיון דציר אסור ה"ה שותה ולא שייך לומר דלא כתבו שקולין הן רק בציר שלא הוקפה א"כ היכי כתבו דאיכא לאוקמא בהקפה ואז אינן שקולין א"כ מנ"ל באמת ציר שהקפה שמא לא אתי הטמאים רק לשותה ובלא"ה אין שום סברא לחלק לענין שקולין בין הוקפה ללא הוקפה והשתא קשה למה זכרו בברייתא רוטבן כיון שזכרו ציר ממילא שותה נמי אסור דהא שקולין ואי יש לחלק דלא ידעינן שותה מציר היכי מוכח באמת לחייב שותה שמא רק על ציר שהוקפה חייב ולא על שותה או להיפוך שמא רק על שותה דבעין שהמחה חייב ולא על ציר כללו של דבר דלכאורה תירוץ ראשון בתוס' מוכרח דהך רוטבן היינו שיש טעם האיסור ברוטב דבבישול פשיטא שנפלט ציר במים ובזה אין צריך קרא רק עיקר קרא דציר אסור וממילא רוטב אסור מכ"ש מבמליחה ובאמת הוי מוכח ממשרת דרוטב אסור רק הכא דרך אסמכתא קאמר אבל לתירוץ השני שיש בכאן שני דברים ציר ושותה א"כ במה נפשך אי מוכח מציר שותה למה לי רוטבן ואי אינו מוכח מה שהוא באמת כך דאין ענין זה לזה א"כ מנ"ל ללמוד תרווייהו מקרא דהטמאים:

וכדי ליישב כל דברי התוס' על אופניהם בלי גמגום כלל צריך אני לפרש הך סוגי' דהעור והרוטב דיש לתמוה היכי פריך נילף מהנך דכאן בא לאסור ציר דאפי' אי שותה חייב ציר מותר דאינו רק זיעה וצריך לאסור ציר אבל שותה באמת מוכח מהנך ואי אפשר בשום פנים לפרש סוגי' הנ"ל רק כמו שכתבתי לעיל דנמצא הך דרשה הטמאים מעיקרא בבהמה טמאה ומייתי לה בת"כ כמ"ש התוס' פרק גיד הנשה ומייתי לה נמי בגמרא בכורות להוכיח מינה דחלב טמאה אסור עיי"ש והשתא שפיר מקשה הך הטמאים לאו לענין איסור ציר איתמר רק להורות איסור שותה דאיסור ציר כבר ידענו מבהמה טמאה והשתא קשיא לי' איסור שותה מחמץ ונבלה מוכח ומשני דצריך לחייבו בכעדשה והשתא כל דברי התוס' ברורים דמעיקרא כתבו אי נמי דאיצטרך לשותה דזה לא מוכח ממשרת דלא הוי שתי' רק אכילה ואי קשיא היכי מוכח לשותה אינו קושיא כיון דציר אסור ממילא מוכח דשותה חייב רק שיש להקשות להיפוך מנ"ל דציר אסור דלמא קרא רק לשותה ואהא כתבו דשקולין הן כיון דשמענו איסור ציר בכזית בבהמה טמאה ושמענו איסור שותה בכזית בחמץ ונבלה וכאן גלי קרא בכעדשה אם כן תרווייהו שקולין ותרווייהו גלי קרא לאסרן כעדשה דמאיזה צד נימא הא ולא הא דתרווייהו שווין לאיסור בכזית בעלמא וגלי קרא בשרצים דכעדשה ג"כ חייב א"כ ממילא תרווייהו מוכח לאיסור בשרצים ואהא קשיא להו עוד עכ"פ נהי דשפיר מוכח מקרא תרווייהו אבל תנא דברייתא שזכר ציר לאסור למה לו להזכיר רוטב דהא מציר ממילא מוכח שותה דציר שותה ג"כ הוא ואהא כתבו דלולא דזכר רוטב הוי מפרשינן ציר שהוקפה ולא יליף רק ציר כעדשה ולא שותה קמש"ל רוטבן דשותה נמי מוכח דשקולין הן לאיסור בכזית הי מינייהו מפקת וע"כ קרא תרווייהו אוסר כעדשה וזה ברור בכוונת התוס':

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה