אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קיא:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קיא:

דף קיא.

בגמרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימר דאמור רבנן דיעבד לכתחילה מי אומר. לשון זה אינו מובן דאי נתכוון למרימר דלעיל הרי בפי' אמר דלכתחילה אסור. ונראה דמהך דמרימר לא הוי מקשי כלל דדילמא לא ס"ל הך דמרימר רק כל"ק דלעיל דשרי כבדא עילוי בישרא ועל זה אמר כמה יהיר האי דלא נמצא עכ"פ מי שאומר דמותר אף לכתחילה והא דשרי היינו דיעבד א"כ לא הוי לי' לחלוק על אמימר דאוסר לכתחילה כיון שלא נמצא מי שיאמר דמותר לכתחילה וזהו כוונת התוס' לעיל בד"ה כבדא ובד"ה דמא שהקשו מהך דבישרא על בישרא דמפורש דמותר לכתחילה וכן מהך דמולייתא א"כ לא הוי לי' לרב אשי לומר לכתחילה מי אמור הא נמצא בכיצד צולין מפורש דיש מי שמתיר לכתחילה ומסקנא כך הוא דמותר והוצרכו לתרץ מה שתירצו שם:

שם אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה וכו' פירש"י בד"ה צונן ואם חתך בה צונן וכתב הר"ן דהוכרח רש"י לפרש משום דפי' (בד"ח ע"ב) דסכין קשה לבלוע ע"ש באריכות ודבריו תמוהין דבהדיא פירש"י כאן דבה"ש רותח ובולע הסכין מן הדם וחוזר ופולט אבל דברי רש"י פשוטין דהוכרח לפרש דאם חתך בה צונן דאי לחתוך צונן והדחה על הסכין קאי היכי ס"ד דלא בעי הסכין הדחה כיון דדם על פניו ומה שכתב הר"ן דמתפרך ונופל מלבד הדוחק שלא להצריך כלל להדיח מחמת זה אבל תינח אחר שנתייבש עליו הדם אבל אחר שחיטה תיכף פשיטא שאינו נופל גם אין לפרש דלכך לא בעי הדחה דיכול לסמוך שידיח אח"כ אותו הצונן דהא דמשנתנו מפורשת צורר אדם בשר וגבינה וכו' ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה ואמרינן עלה מאי הוי צונן בצונן הוא וקאמר עלה נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי אלמא דאסור לכתחילה שיהיו נוגעין על סמך קליפה דילמא אישתלי ולא ידיח ורש"י ז"ל גורס בעי הדחה ולא בעיא הדחה ועל הצונן קאי ומיירי הכא בסכין שהדיחו ומ"ד בעי הדחה חושש לכתחילה שמא מתוך דוחק הסכין ופלוט קצת וכל זה ברור וצריך לפי זה ליישב מה דפירש"י לעיל דסכין קשה לבלוע וצ"ל או דאין כוונתו רק לאסור לכתחילה לחתוך רותח ושם לשחוט בסכין ששחט טריפה הוי כדיעבד שלא יצטרך בכל פעם שתטרף להגעיל הסכין או דמודה רש"י דמעט בולע ושם לשחוט בו נ"ח לאותו מועט שיפלוט דבלא"ה יש דם בבית השחיטה ואותו מועט יתבטל בו תיכף משא"כ כאן לחתוך רותח כל שיפלוט קצת דם אוסר הרותח:

שם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. מדלא קאמר שמואל באיזה קערה מלח מנוקבת או אינה מנוקבת ואי מיירי דוקא באופן שלא היתה המליחה כדין ונאסר הבשר אז הקערה אסורה אבל אי נמלח כדין הקערה ג"כ מותרת א"כ פשיטא שהי' לו לפרש כיון דדוקא במליחה שלא כדין מיירי. לכן נראה לי ברור דמזה ראי' דהא דקאמר שמואל לקמן אין מניחין בשר אלא על גבי כלי מנוקבת היינו לאחר שפלט דמו דחוזר ובולע אבל כל זמן שפולט דם אינו בולע ושפיר מיירי שמואל הכא בין במנוקב בין אינו מנוקב דמיד שמתחיל לפלוט הקערה נאסרת והבשר לא נאסר כיון שלא פלט עדיין כל דמו ועוד נדבר מזה לקמן (דף קי"ג) בס"ד ובר"ן שם:

שם ושמואל לטעמי'. לכאורה אינו מובן כיון דתרווייהו דברי שמואל הם מה נ"מ דהוא לטעמי' ואי לא הוי אמר כלל שני המימרות רק חדא מי לא הוי סגי לן גם לשון ושמואל לטעמי' אינו מובן מי אמרו אי סתם גמרא הוי לי' לומר שמואל לטעמי'.

לכן נראה לי דוודאי אי הוי אמר רק קערה שמלת בה בשר הי' אפשר לומר דאינו כרותח לאסור דיעבד רק לכתחילה אסור להשתמש בה רותח אבל מהך מימרא מליח כרותח מוכח דבמליחה נאסר כרותח דהא בנמלח מיירי ואומר שהוא כרותח ואי הוי אמר הך דמליח כרותח בלבד הוי ס"ד דבעינן דוקא מליח לאורחין כדקס"ד לקמן בתוס' בד"ה ה"מ קמש"ל דמליחה להוציא דם הוי כרותח וניחא לשון לאכול בה רותח להורות דאפי' הניח בה רותח מ"מ אסור לאכול דאפילו דיעבד הוי כרותח והיינו דמפרש ר' יהודה דברי שמואל דאזיל לטעמי' דמליח כרותח דמליחה להוציא דם הוי ג"כ כרותח כנ"ל ועמ"ש לקמן (דקי"ב) בעובדא דבר גוזלא ובתוס' שם:

שם מ"ט תברי' לאו משום דשמיע לי' מר"י. נראה לי דעיקר ההוכחה דלא הי' לו לשברה וכי כלי שנטרפה שוברין אותו הא ראוי' להשתמש בה צונן או להניח בה פירות וכיוצא בו וע"כ דהי' הלכה זו מסופקת אי מליח כרותח והי' חושש שמא ישתמשו בה רותח ואהא קשיא אי לא שמע מר"י בענין זה לא הי' לו לשוברה קודם שישאל לר"י כיון דהוא תלמידו וע"כ דבאמת שמע להיפוך אבל בלא"ה לא ידעתי הכרח דתלמיד ר"י צריך שידע כל מה שאמר ר"י כל ימיו ודוק:

שם יתיב רב כהנא וכו' מאי טעמא וכו' עד דאיסורא קא אכיל. יש להקשות בלשון זה מ"ט דהוי לי' לומר ומ"ש כיון דעיקר הקושיא דמשמע לי' ששניהם שווין גם אינו מובן תירוץ אביי כמו שהשיב עליו רבא גם יש להקשות דמאי קושיא הא החילוק מפורש דכאן נ"ט בר נ"ט וכאן חד נ"ט ואף דמפירש"י משמע דתרווייהו שווין היינו שהוא מפרש דהסכין יש עליו שמנונית בעין ונבלע בצנון אבל מנא לן הא דילמא הסכין נקי ולא פלט רק טעמו שבלע והוי שפיר נ"ט בר נ"ט והתוס' דחקו בישוב קושיא זו דאביי לטעמי' והוא דחוק דהא ע"כ השתא לית לי' הך דלקמן דהכא מותר והתם אסר אביי:

ונראה לי דעיקר הקושיא כיון דר"כ קאמר צד ההיתר בצנון לענין בשר בחלב וצד האיסור באיסור דם ש"מ שלא בא לחלק מצד נ"ט בר נ"ט או חד נ"ט שחילוק זה הי' יכול לומר בחד צד בצנון לחלק בין סכין נקי דהוי נ"ט בר נ"ט לאינו נקי דהוי חד נ"ט או להיפוך בדם הוי דהוי נ"ט בר נ"ט וע"כ דטעם האיסור בדם אינו מחמת זה רק לעולם לא משכחת היתר רק בדם ולא איסור בצנון ולזה הוקשה לו מ"ט ולא שאל מ"ש שהרי חלוק הוא לפנינו ואין שווין כלל רק שהי' מוכרח לו דבכל אופן אוסר בדם ועל זה הוקשה לו מ"ט וכן להיפוך למה בצנון מותר בכל גווני דאי באמת בסכין שיש בו שמנונית דהוי חד טעם אסור למה נקט האיסור בדם כיון דהטעם דהוי חד נ"ט וזה שייך ג"כ בבשר בחלב ועל זה מתרץ אביי וכוונתו כמו שאמרו בנבילה דאי סרוחה מחיים כשמתה אינה נעשית נבלה שאין שם נבלה מתחיל כשהיא סרוחה אבל אי תיכף בשעת מיתה לא נסרחה רק אח"כ נסרחה כיון שכבר היתה נבלה אינה יוצאת מידי איסורה עד שתסרח שלא תהא ראוי' אפילו לכלב ועל דרך זה בא לחלק דכל שהי' איסור פעם אחת כגון דם אינו יוצא מידי איסורו עד שיפגם טעמו שלא יהא ראוי לכלום אבל בהיפוך כל שהי' היתר אינו בא עליו האיסור כל שנפגם טעמו והיינו דקאמר לי' רבא דבבב"ח לא שייך זה כלל דלעולם כל אחד היתר והאיסור אינו רק לחברו עם הצד השני א"כ לזה הי' אסור לעולם מתחילתו לחבר הבשר עם חלב וכן להיפוך ולפי תירוצו של רבא ג"כ מיושב שלא הי' יכול לצייר האיסור בצנון וההיתר בדם דעיקר בא לחנק מחמת חסרון הטעימה וזה לא שייך רק באיסור מעיקרו וההיתר לא שייך רק בדבר היתר מעיקרא ועמ"ש בסמוך:

שם אלא אמר רבא האי אפשר למטעמי' האי לא אפשר למטעמי' תמי' לי מקמש"ל דאי טעים לי' ולית בי' טעם מותר הא פשיטא דכל האיסורין בנ"ט גם ק' לישנא האי אפשר למטעמי' למה לי' לומר אפשר ולא אפשר הוי לי' לומר דטעים לי' ולית בצנון טעם בשר. ונראה לי דגבי דם לפי שלא אפשר אפילו טעים לי' בשוגג או בטעות בעצמו ורואה שאין בו טעם דם אסור כיון דהוא דבר שאי אפשר לטעמו בהיתר שפיר חיישינן דיטעמנו פעם אחרת באיסור אבל בצנון כיון דיכול לטעמו בהיתר אפילו אירע דטעם בעצמו אחר שנתנו בכותח מ"מ מותר לאכלו דלא חיישינן שיטעמנו באיסור כיון שיכול לטעום בהיתר:

שם וליטעמי' קפילא ארמאה וכו'. יש לדקדק דמה זו קושיא על רבא דוקא בגוף מימרא דלעיל דקאמר אסור לאכול בו רותח הוי' לי' להקשות ליטעמי' קפילא מי לא תנן ונראה דבלי רבא הוי ס"ד דבאמת אפילו טעם קפילא ומוצא טעם מ"מ מותר דטעם כזה אינו אסור כמו טעם של נ"ט בר נ"ט דוודאי קפילא ירגיש רק אין טעם כזה אוסר אבל לפי פירושו של רבא דכאן תליא באפשר למטעמי' קשיא לי' שפיר וליטעמי' קפילא כנ"ל:

בתוס' בד"ה מליח אינו כרותח והא דתניא וכו' דרפו קרמייהו. תירוץ זה דחוק מאוד ויש לומר דהתם אינו נאכל מחמת מלחו אבל הכא במליחת בשר להוציא דם סובר רבין דאינו כרותח ודוק:

בד"ה אמר אביי לא רצה לומר. כוונתם להקשות דלמה לא קאמר אביי טעם זה ואהא תירצו דאביי לטעמי' והוא דחוק דהא וודאי לאו לטעמי' קאי כמ"ש תיכף דהכא לר"כ קאמר אבל כבר כתבתי בגמרא ליישב קושיא זו דאי אפשר לפרש דברי ר"כ לחלק בין נותן טעם אחד לב' ע"ש:

בגמרא איתמר דגים שעלו בקערה ורב אמר וכו'. סוגי' זו תמוה לכאורה מכמה טעמים חדא במאי פליגי רב ושמואל דוודאי דרב סובר שיש בטעם השני טעם ממש כמו בטעם ראשון ושמואל סובר שאין הטעם השני חזק כראשון מלבד שהוא זר מאוד שיחלקו במציאות בפרט בדבר היתר שאפשר לכ"ע לטעמו הכי לזה יהא חזק ולזה חלוש ופגום פשיטא דכ"ע יטעמו בו טעם אחד וע"כ דהמחלוקת שזה אוסר טעם כזה וזה מתיר א"כ מאי ראי' מרב הא מודה שמואל דאי הי' נותן חלב רותח בקערה של בשר או להיפוך בשר רותח בקערה חולבת הכל אסור כדתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל חלב רק שמואל מתיר כשהוא עדיין היתר בטעם שני מותר לאכלן בכותח א"כ יפה אמר רב דכה"ג דשייפא אי הוי איסורא הי' הבישול אסור באותה צעא אבל מנין שהי' אוסר הדגים לאכלן בכותח דבטעם שני הוי היתר גמור עדיין בשלמא אי הוי נוכל לפרש שהם מחולקין דשמואל סובר דטעם ב' קלוש מאוד ורב סובר שהוא חזק שפיר הוי מייתי ראי' דקאמר יהיב טעמא כ"ה ש"מ דסובר דחזק הוא ולא הוקלש אבל אי אפשר שיחלקו במציאות בדבר שאפשר לטועמו רק שיחלקו אי טעם כזה אסור או לא א"כ שמואל נמי מודה דאסור רק דלפי שהוא היתר בהיתר עדיין מתיר לאכלו בכותח א"כ רב נמי יכול לסבור כן ובאיסור כה"ג הי' אסור אבל מנין שיאסור היתר לאכלו בכותח. שנית יש לתמוה על שמואל ג"כ במה נפשך אי סובר דטעם כזה חשיב בשר למה מתיר לאכלו בכותח ואי סובר דלא חשיב כטעם בשר א"כ למה לא יהא מותר ליתן חלב בקערה זו דהא נ"ט בר נ"ט ואפילו דיעבד אוסר שמואל בהא כדמוכח מברייתא קדירה שבישל בה בשר וכו' בנ"ט ואמת שהדבר מורגל בפי הפוסקים לחלק בין נ"ט בר נ"ט דהיתירא לנ"ט בר נ"ט דאיסורא אבל הוא הדבר הקשה מ"ש אטו באיסור יש טעם חזק ובהיתר חלוש בשלמא באיסור מתחילתו כגון נבלה וכה"ג יש לחלק דכל שהי' איסור אינו יוצא מידי איסורו עד שיתבטל לגמרי אבל בבב"ח אי נותן חלב רותח בקערה הרי היתר גמור הוא ואנו באין עכשיו לאסור למה לא נימא דלא נאסר כלל כיון דנ"ט בר נ"ט הוא ואינו בא לידי איסור כלל ואם יש בהם טעם הראוי לאסור אם כן למה מתיר לאוכלן בכותח שהרי אוכל טעם בשר בחלב ויש מי שפירש דהמחלוקת בטעם שלישי אי הדגים נותנין טעם בכותח דשמואל מתיר דטעם שלישי אינו ראוי לאסור ורב אוסר בטעם שלישי והוא תמוה דאטו אוכל דגים בכותח רותח הרי בצונן ג"כ אסור לאכול בשר בחלב ואפי' תימא שלא אסרו צונן בצונן רק משום שאי יבשלם יתן טעם אבל כאן אי בשלם הוי טעם שלישי ואינו כלום ולרב יתן טעם בשלישי ג"כ א"כ לא הי' להם לחלוק לאכול בכותח רק לבשלם בחלב דלשמואל מותר ולרב אסור כיון דעיקר המחלוקת אי נותנין טעם בשר בשלישי או לא ועוד דעדיין לא נתיישב יפה הראי' מרב וכן הר"ן ז"ל לא מסתבר לו כלל פי' זה.

לכן נראה לי דעיקר הטעם וודאי שכל דבר שהוא אסור מקודם אינו יוצא מידי איסורו על ידי נ"ט בר נ"ט ובקדירה שבישל בשר או חלב ג"כ היינו טעמא שאותו חלב שמבשל בקדירה נותן טעם ראשון בקדירה ובקדירה יש טעם ראשון של בשר ושם מתאחדין זה בזה ונאסר מה שנבלע בקדירה שהרי נתבשל טעם ראשון של בשר עם טעם ראשון של חלב ואחר שכבר נאסר אינן חוזרין להיתר ע"י נ"ט בר נ"ט דהוי כנבלה שאינה יוצאת מידי איסורה על ידי נ"ט בר נ"ט אבל בהיתר בהיתר שפיר הוי נ"ט בר נ"ט ושוב אינו בא לידי איסור ולכך לשמואל מותר לאכלן בכותח כיון שכבר נעשו בר נ"ט בהיתר ורב סובר דטעם כזה חשוב הוא ויכול לבוא לידי איסור דהיינו לאכלן בכותח ושפיר מייתי ראי' מרב דליכא למימר דכוונת רב להורות שאי הי' דבר איסור הי' הבישול אסור דבזה לא שייך לומר יהיב טעמא כ"ה דכל שהוא איסור קודם שנעשה נ"ט בר נ"ט אפי' יהי' אח"כ כמה וכמה נ"ט בר נ"ט אינו יוצא מידי איסורו כמו שכתב הר"ן דעד סוף העולם אסור ע"ש וע"כ דכה"ג קמש"ל איסורא היכי דהוי היתר בהיתר וכבר נעשה נ"ט בר נ"ט בהיתר מ"מ טעם כזה יכול לבוא לידי איסור ש"מ דחולק על שמואל ואהא דחי הש"ס דאין ראי' מרב דחולק דשאני הכא דנפיש מררא ואז הוי גם טעם השני חזק מאוד וכה"ג בתבלין ושומים ובצלים שהם חריפים מחזקים כח הטעם הראשון שלא יפגם בשני כ"כ ובהא מודה שמואל ג' דהי' אסור לאכלן בכותח כיון שיש בהם טעם חזק שהי' הבשר שנבלע בקערה מתובל בתבלין או בשומים ואינו נחלש בטעם ב' כ"כ עד שלא יהא כלום אבל נ"ט בר נ"ט דהיתירא כהך דמתיר שמואל דאין שם חריפות כלל מידה רב דמותר תדע דלפירש"י לקמן שפי' הך דאביי בחד לישנא דסכין שחתך בו צונן אפילו סכין נקי וקשה הא הוי נ"ט בר נ"ט דפסיק אביי גופי' דמותר וע"כ דכל שיש חריפות אינו יקלש כ"כ ע"י נ"ט בר נ"ט והיינו ממש כהך דרב כנ"ל ועמ"ש בסמוך ולקמן בדברי אביי:

שם והא דרב וכו' ולא היא וכו' יש לתמוה דמשמע מפירש"י דבאמת רוצה לדחות שלא אמר רב כלל דבפי' לא אמר ומכללא לא מוכח כלל. והשתא היכי מייתי תיכף הך עובדא דר"א דמוכח דרב אסר נ"ט בר נ"ט ואמת דדברי התוס' בד"ה ולא היא נראה לי שנתכוונו ליישב זה דהך ולא היא לא נתכוון רק לדחות דברי מי שאמר דלא אמר רב בפי' רק מכללה דלא היא דע"כ בפי' אמר דמכללה לא מוכח כלל והרי ר"א קאמר בסמוך דרב אוסר וע"כ דשמע בפי' אבל מ"מ עדיין קשה אי רב אוסר ע"כ לא אכל אצל שמואל כלל וח"ו שיקר שמואל ורצה להטעות את ר"א להאכיל אותו מה דלא ס"ל והרי הוא אומר חס לי' וכו' והנה דבר זה עשה לר"א וגם יותר מזה שהטעהו דרב אכל ועוד קשיא היכי פסיק אביי לקמן הלכתא דמותר היפוך הכלל דהלכתא כרב באיסורא. לכן נראה לי דמייתי עובדא דר"א דג"כ לא אמר רב מעולם לאסור בדגים לאכלן בכותח והיינו דקאמר חס לי' לזרע דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא ס"ל ומן הסתם אני סובר דמותר והיינו משום דלא אמר רב בפי' כלל רק מכללא היו מוכיחין ובאמת אינו מוכח כלל דהתם שאני דמריר הוי ולפי זה למסקנא מודה רב דנ"ט בר נ"ט מותר לאכול בכותח והיינו דפסיק אביי הלכתא דמותר ובצנון פסק לאיסור והיינו דחריפות הוי כמו מרירות בעובדא דרב ובהא שפיר מוכח דלא נפגם טעם ב' כ"כ עד שיהא מותר לאכלן בכותח:

ודע שיש לדקדק כאן לכל הפירושים דהוי לי' לומר ואי מכלליה מאי ולדחות דאי מכללה לא מוכח כדרך הש"ס בכל מקום ודברי הר"ן ז"ל צ"ע שכתב דהך ולא היא היינו לדחות דברי רב עצמו דאין מן הרגש טעם זה ראי' לעלמא אבל רב וודאי נתכוון לדון מזה לעלמא וכתב דבזה ניחא דלא קאמר ואי מכללה מאי והיא תמי' לפע"ד דא"כ באמת סובר רב דאסור ולזה נתכוון לאסור בעלמא א"כ היכי קאמר והא דרב לאו בפי' איתמר הא איתמר בפי' דקאמר יהיב טעמא וכו' ונתכוון לדעלמא ועכ"פ אפי' אי לא מיקרי בפי' כ"כ מ"מ מאי נפקא מינה אי מכללה או בפי' כיון דרב וודאי סובר כן. ונראה לי דכה"ג דהכא דפליגי רב ושמואל נ"מ בפשיטות אי מכללה או בפי' דאי בפי' הוי בכלל כללה דהלכה כרב באיסור אבל מה דמוכח רק מכללה אינו בכלל זה דוודאי אינו נראה לומר דלכך קי"ל כרב באיסור שהי' רב בקי טפי באיסורין משמואל ולהיפוך שמואל הי' בקי בדינין טפי מרב זה רחוק רק בוודאי בדקו בכל אותן המקומות שנחלקו והי' נראה בהא כרב ובהא כשמואל וממילא עשו כלל מזה לפי שבאמת הי' כך והשתא זהו דוקא במקום שנחלקו בפי' אבל לא כשיש איזה הוכחה מרב שיכול להיות שאי הי' שמואל אז והי' דוחה הוכחה שלו הי' מודה לו בכה"ג לא איפסק הלכתא כלל והיינו דפסיק אביי הלכתא דמותר לפי שלא אמר רב בפי' רק מאותה הוכחה דכאן אינו בכלל הלכתא כרב באיסורא כנ"ל.

שם בהאי גיסא דמברא פירש"י שהי' הנהר מפסיקן. משמע דמפרש מברא נהר. אבל בפרק גיד הנשה לעיל פי' שהוא מעבורת המעברת אנשים מצד זה לצד זה גם חשה קצת כיון שהי' הנהר מפסיקן שהיו יכולין לדבר זה עם זה לכן ברור שהיו יושבין על המעבורת דסורא זה מצד זה וזה מצד זה ונראה שהיו עושין כן משמע דשנים שאכלו מצוה ליחלק:

שם אנא כשמואל ס"ל. משמע דלא הי' זה ר"ה דלא הי' מזכיר רבו בשמו דר"ה תלמידו של שמואל הוי ועוד דלא אומר לו עביד רבך הכי דוודאי עביד דהא הוא עיקר בעל המתיר ומזה נראה דר"ה הי' שאכיל תאנים וענבים ולא בירך ולפי זה יהא סתירה מדברי ר"ה בברכות (דמ"א ע"ב) דצריכין ברכה לפניהם וצ"ל דהך אכיל ולא בריך היינו לאחריו ועמ"ש בתוס' בד"ה כר"ח ב"א:

שם הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. כבר כתבתי דרב באמת לא אסר כלל רק מהאי כללא הוכיח ר"א דס"ל הכי ובאמת אינו ורב עצמו אמר לו שלדעתו מותר דאי הי' אוסר לא הי' נותן לו שמואל לאכול ולפי זה ניחא וודאי דפסיק הלכתא דמותר דלא כהך כללא דהלכה כרב באיסורי מיהו גם אי נימא דרב אוסר נראה לי לומר דהך דפליגי לעיל פלוגתייהו דאותה קערה בשלו בה בשר ויש בה טעם מרובה מאד לכך פולטת הרבה ולא מיקלש בטעם ב' ושמואל מתיר אפי' בהא ואביי הכא מיירי דהקערה היתה ע"י בשר רותח שהניחו בה כמו סכין שחתך בה בשר שלא נתבשל הסכין בבשר וכן הך קערה דמעיקרא:

שם צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר. יש בזה ב' סברות בפירש"י האחת דמשום דצנון חריף. נ"ט בר נ"ט אסור בו'. השני משום שמנונית שעל פניו והנה לעיל אמרו בפשיטות דמותר ואביי מפרש טעמו וגם רבא ונראה דלשני הטעמים של וש"י לא קשיא כלל דלהך טעם דצנון חריף י"ל בפשיטות דלעיל מיירי שטעם אותו ואין בו טעם בשר וכאן מיירי דיש טעם בשר רק מ"מ ס"ד להתיר דטעם ב' לא חשיב כמו דגים שעלו בקערה קמש"ל דבחריף חשיב שפיר. מיהו יש לדקדק להך טעם הרי ע"כ צריך לחלק בין דגים לצנון משום חריפות א"כ מ"ש דנטר בחריפות זה רק בתר הכי לענין לחלק בין קישות לצנון דבהא מהני גרירה ובהא לא הא מעיקרא לחלק בין דגים לצנון למה בדגים נ"ט בר נ"ט מותר ובצנון לא הוי לי' לומר משום חורפא ומזה יש ראי' דמעיקרא אין צורך דבצנון לא הוי נ"ט בר נ"ט כלל רק הוי טעם מן הממש דשומן יש על פניו רק לחלק בין קישות לצנון למה לא סגי בצנון גריר לבי' פסקי' הוצרך לומר משום דחריף הוא אך לטעם משום שמנונית ניחא ג"כ מהך דלעיל דשם מיירי בסכין נקי והוי כמו דגים אבל כאן מיירי באינו נקי וכן מדויק הלשון לעיל נקט סכין וכאן נקט סכין שחתך בה בשר להורות דאחר שחתך בשר חתך צנון כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה הלכתא ובפירש"י לקמן ריש דקי"ב:

בפרש"י בד"ה דגים. מן הצלי וכו' שאכלו בה בשר. לשונו מגומגם מאוד מה שפירש מן הצלי ומה שאמר שאכלו בשר אטו מה שאוכל בה גורם הבליעה בקערה אדרבא מסתמא אינו אוכל רותח והעיקר הוא מה שהניחו בה בשר רותח א"כ אפי' לא אכלו כלל בקערה מ"מ בלעה מן הבשר ונראה לי דמה שאמר דהדגים היו רותחין מן הצלי משום דצלי אש אפי' הוסר מן האש לתוך קערה אינו מצטנן כמו תבשיל בקדירה כל שהונח התבשיל בכלי אחר מצטנן והוי כלי שני אבל מן האש הוי ככלי ראשון. ומה שפי' שאכלו בה בשר היינו לפי מה שכתב לקמן דלכך דגים שעלו בקערה מותרין בכותח לפי שדרך להדיח ולקנח הקערה והוי נ"ט בר נ"ט אבל סכין יש שומן על פניו והוי טעם ראשון וא"כ עיקר ההיתר לפי שהקערה הודחה משום מיאוס וזהו בקערה שאכלו אבל לא אכלו בה רק הניחו אין שם מיאוס ולא אמרינן מסתמא הודחה יפה:

בד"ה נ"ט בר נ"ט הוא אם היו מבושלין עם בשר כו' אי נמי וכו' הוקשה לו כיון שאמר טעם ההיתר. לפי שהוא נ"ט בר נ"ט א"כ למה לי דגים שעלו בקערה אפי' נתבשלו הדגים עם בשר ס"ס נ"ט בר נ"ט הוא בכותח ואף דלא בעינן בצונן בצונן שיתנו טעם זה בזה מ"מ כיון שאי יבשל לא יאסרו צונן וודאי מותר לזה פי' דשמואל אינו מתיר רק אי הוי נ"ט בר נ"ט כשעדיין כולו היתר אז מותר אח"כ בכותח אבל אי בטעם השני יש לדון שיהא אסור לא מהני להתיר לפי שהוא נ"ט בר נ"ט וזה שאמר אי נמי חלב בקערה ג"כ מודה שמואל אף דהוי בחלב שבקערה נ"ט בר נ"ט משום דנותן טעם ראשון כמו הממש והרי יש ממש בחלב ותיכף נאסר ואינו מועיל מה שהוא בגוף החלב נ"ט בר נ"ט דטעם ראשון שבקערה אוסר תיכף החלב ועמ"ש בגמרא בד"ה איתמר:

בד"ה רמו בישולא באותה קערה לאחר זמן. רצונו לומר דהוקשה לו שיתנו לרב לאכול בקערה שהי' בה דבר מר לכך פי' דהי' לאחר זמן וכיון שהודחה לא היו יודעין שזו הוא של שייפא ואם יש ללמוד מזה דבדבר חריף כה"ג אפילו אינה בת יומא אוסרת בנ"ט בר נ"ט יתבאר בתוס' בד"ה אגב חורפי':

בד"ה כ"ה וכו' ולא היא. מפירושו מבואר דלא ס"ל כהר"ן דדחו דברי רב עצמו אבל הוא סובר דאסור נ"ט בר נ"ט בעלמא רק דהדחי' הוא דלא מוכח מרב כלל ועמ"ש בסמוך:

בד"ה לרבך רב שלמדת ממנו שאסור. משמע מפירושו דר"א לא שמע מפי רב בפי' לאסור רק שהוכיח מהך עובדא דלעיל דגם בעלמא אוסר רב והיינו מכללא ומאן דדחי הראי' מהך כללא ממילא נדחו דברי ר"א ולפי זה צריך לפרש הך להד"ם שפירש"י בסמוך אין הכוונה שלא אכל רב כלל דפשיטא דשמואל לא הי' משקר ומטעה לר"א רק להד"מ שלא אסרתי מעולם והך עובדא דר"א הוי ראי' להך דחי' דולא היא:

בד"ה תאנים וענבים לא אתי לליפתן וכו' בין לפניהם בין לאחריהם. וכבר כתבתי בגמרא דאי ר"ה הוי אותו שאכל תאנים וענבים ע"כ רק לפניהם בעינן ברכה ולא לאחריהם וכן התוס' שם פרק כיצד מברכין השיגו על פירש"י שם בזה ועמ"ש בתוס' בד"ה כר"ח:

בתוס' בד"ה ולא היא כלומר וכו' כוונתם דאין הכוונה ולא היא דרב לא אסר כלל נ"ט בר נ"ט רק כוונת הש"ס לדחות הראי' מכללא אבל רב בוודאי אוסר נ"ט בר נ"ט דבפי' אמר כדמוכח בסמוך ואותו שאומר הך ולא היא יודע מזה דאל"כ לא הי' מביא דברי ר"א בתר הכי לסתור תיכף דבריו הקודמים:

בד"ה אבא בר אבא אבוה דשמואל הוי וכו' פרק מי שמתו לא ידעתי מאי אולמא להו הך דמי שמתו טפי מהכא דמוכח דאבוה דשמואל הוי ולא שייך לומר דכאן הוי אפשר לפרש דקאי על אביו של רב דהוי לי' לומר דליספי לי' ומדקאמר לו ע"כ על זרעי' דאבוה דשמואל קאי:

בד"ה כרחב"א אין הלכה כן וכו'. המעיין התם מוכח להדיא התם דר"ה ור"נ לא פליגי אר"ח כלל וע"כ דר"ח רק על ברכה לאחריהם קאי אבל לפניהם מודה דטעון ברכה ולכך ל קאמר רק ר"ש פליג על ר"ח וא"כ גם כאן מיירי רק בברכה לאחריהם דאכיל ולא בריך אח"כ ועמ"ש בגמרא ראי' לזה דאל"כ יסתור ר"ה עצמו מכאן להך דכיצד מברכין ע"ש:

בד"ה הלכתא אם הקערה והדגים צוננין וכו'. צ"ע למה העמידו דבריהם כאן מעיקרא בפלוגתא דרב ושמואל הוי להו לומר דבתרווייהו צוננין לא פליגי גם לא ידעתי מה ס"ד דיהא שייך פלוגתא דנ"ט בר נ"ט בצונן:

ונראה לי דעיקר שהוקשה להם דקי"ל הלכה כרב באיסורי והיכי פסק אביי הלכתא להיפוך ואם הי' מקום לומר דגם צונן בצונן צריך לאשמועינן הוי ניחא דאביי בא לפסוק הלכתא דצונן בצונן מותר ולעיל פליגי בחם לזה כתבו התוס' דלצונן בצונן אי אפשר שיצטרך אביי לפסוק הלכה דהא לא פליגי בהא הנך מ"ד דפליגי אי עילאי גבר אי תתאה גבר בצונן בצונן אפי' שני עיקרי האיסור לא בעי אפי' קליפה בצונן ומה צורך לפסוק הלכה לענין נ"ט בר נ"ט רק באחד רותח ואחד צונן דבהא פליגי בעצם האיסור ועכ"פ לכ"ע בעי קליפה בהא שייך לפסוק הלכה לענין נ"ט בר נ"ט ולפי זה ג"כ לקיים דברי אביי באחד חם ואחד צונן ופלוגתייהו בתרווייהו חמין ומאי דס"ד לומר בצונן וצונן היינו אם הקערה נעשית של בשר ע"י מליחה שנמלח בה בשר וס"ד דלעולם הוי רותח והוי כצונן ברותח דהכלי רותח לעולם ובאו התוס' להרחיק זה הדעת שאין לפסוק הלכה בזה כלל רק באחד רותח ממש שייך לפסוק הלכה ועמ"ש בסמוך:

בא"ד בשם רש"י פי' ריב"ן חתנו וכו'. נראה לי דמה שזכרו זה כאן ג"כ שייך לדלעיל דבזה ג"כ יש לקיים הלכתא דאביי שלא יסתור דברי רב דרב אפשר דאינו חולק רק בנתבשלו ואביי לא פסיק רק עלו ואף דלעיל ג"כ נקט עלו מ"מ לאביי עצמו לא ברירא לי' אי עלו אפי' רותח אוסר רב או דוקא בנתבשלו ולכך כיון דשמואל ודאי מתיר לא שבקינן ודאי דשמואל מפני ספיקא בדברי רב אבל נתבשלו דודאי אוסר רב לא שרינן:

ודע דלפי הנך דרכים יש ליישב מה דקשה על התוס' דהיאך ס"ד דשמואל הי' משקר והטעה לר"א ולהנ"ל ניחא דהך דשמואל הי' בחם וצונן ואכל רב ור"א הי' סובר דרב אוסר אפי' בכה"ג אבל באמת אמר לו רב דח"ו דשמואל יתן לו מה דלא ס"ל דבאמת סובר דמותר רק בחם בחם אוסר וכן על דרך זה בנתבשלו ודוק ונראה לי דלפי דברי ריב"ן ה"ה אי הבשר נתבשל בקערה הוי כמו שיש בעין בקערה והוי בדגים טעם ראשון ועל דרך זה ג"כ יש ליישב דברי אביי שלא יסתור דברי רב דלעיל ודוק ועמ"ש בסמוך:

בא"ד לא גרע מצנון. ויש לדחות דטעמא דצנון דחורפי' משוי לי' לשבח ואף שהוא נ"ט בר נ"ט לא הוקלש טעמו משא"כ בישול אינו עושה לשבח מיהו בגמרא הוכחתי דטעמו של אביי אינו לחלק מצד חריפות הצנון מדלא זכר חורפא רק בתר הכי לענין גרירה אך לפי זה מוכרח כפי' ב' של רש"י משום שומן שעל פניו א"כ פשיטא שאינה ראי':

בא"ד ומתוך לשון הקינ' וכו'. ואין זו ראי' דוודאי בדברי שמואל נקט רש"י עם בשר דבלי בשר מנא לן דשמואל מודה דאסור אבל אביי דפסיק הלכתא מותר שפיר יש לומר דנתבשלו לא מכח הלכתא כרב באיסורי משא"כ עלו בלי בישול לא נתבאר מפורש בדברי רב דאוסר ושמואל בוודאי מתיר אבל אי אביי מתיר בבישול יסתור הלכתא כרב באיסורי:

בא"ד דאומר ר"ת. משמע דר"ת לא אמר זה לדחות הראי' דנתבשלו אסור. והיינו דקשיא לי' בין אי נתבשלו ג"כ מותר או אסור אבל למה אסר רבא לעולם אפי' הוסק ואפי' נתקנח הא נ"ט בר נ"ט הוא דנהי שלא יצא הכל לדידי' על ידי הסקה אבל עכ"פ שוב לא נשאר בליעה מרובה והוי נ"ט בר נ"ט וע"כ דקינוח אינו כלום ועדיין בעין וממילא אין ראי' לריב"ן ודוק:

בא"ד יהיו נמי הבצים. הא דנקטי בצים ולא הדגים דעיקר חידוש דינו של ריב"ן הוא דעלו דוקא ונתבשלו אסור והרי נתבשלו עדיף טפי דהוי טעם שלישי וצ"ל דס"ד דהתם גבי חטאת מטעם בישול אתינן עלה כמו שכתבו ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור ואף דהיתר בהיתר הוא מ"מ שייך ביטול שלא למעט באכילת שלמים אבל גבי דגים הוי היתר בהיתר ואח"כ בכותח ליכא ביטול כלל רק אוכלן ביחד משא"כ ביצים יש ביטול במולייתא ול"ש בזה אין מבטלין איסור לכתחילה שאינו מתכוון לבטל כלל טעם חלב שיש בביצים שאין לו מטעם זה במולייתא כלום:

בא"ד ועוד דגבי שפוד וכו'. פי' דאי נתבשלו דאסור דהוי בליעה מרובה פשיטא דגבי שפוד שהוא על האש ממש דהוי בליעה מרובה ומים ליכא וראוי לאסור וע"כ דאפי' נתבשלו מותר

בד"ה אגב יש ליזהר וכו' שומים וכו'. הא דלא נקטו התוס' צנון דבהכי מיירי הכא. דסבירא להו דהכא מכח שומן על פניו אסור אבל אי נתקנח יפה הוי שפיר נ"ט בר נ"ט ולזה נקטו שומים ובצלים דחריפי טובי דאפילו בסכין נקי יש ליזהר:

בא"ד והיכא דחתך ונתנן וכו' נראה מדבריהם לכתחילה אין ליתן בקדירה שיש בה שיעור לבטל טעם הבלוע בירק כמו שאין לבטל חלב ממש במים לכתחילה לבשל בהם בשר. רק דיעבד כשיש ס' נגד טעם הבליעה בירק מותרין המים להשתמש בהם בשר משא"כ בבליעת איסור צריך ס' כנגד כל הירק ואז המים מותרין ולענין הירק עצמו לא הוזכר בתוס' אי מותר לאכלו עם בשר אחר שנתבטל טעם הבלוע בו ודוק:

בגמרא מהו לאנוחי כדא דמילתא אצל כדא דכמכא אמר לי' אסור וכו' ומ"ש וכו' מאי טעמא וכו'. פירש"י ז"ל מי חיישינן שמא יפול מן הכותח וכו' אבל ר"ח והרמב"ם מפרשים משום שהמלח שואב מן הכותח. ולא נתבאר דיעבד מהו ולפירש"י וודאי אי בישל בשר עם מלח זה וודאי מותר דפשיטא שאין לאסור התבשיל מחשש שמא נפל כותח לתוך המלח אמנם אם הניח זה אצל זה ועדיין לא בישל פשיטא דאסור לבשלו עם בשר כיון דאסור להניח לכתחילה מה בכך דעבר והניח הא עדיין לכתחילה הוא לבשלו עם בשר (ולא שייך לחלק בין שמא נפל לשמא יפול כמו בין שמא מת לשמא ימות דאין ענין זה לזה כלל ודוק] מיהו לדברי הרמב"ם הנ"ל לא מבעי' אי הניח דפשיטא דאסור לבשל עם בשר דהא אין זה חשש רק שהמלח שואב ומה נ"מ לכתחילה או עבר והניח. אלא אפילו עבר ובישל בקדירה עם בשר הי' נראה לאסור לדעה זו דהמלח שאב מן הכותח הרי נתבשל בשר עם טעם חלב שבמלח אבל באמת תימא לומר כן שלא יזכירו בגמ' דאם הניח ובישל אסור דיעבד וכן הרמב"ם לא זכר רק איסור לכתחילה. לכן נראה לי ברור דשאיבה זו שהמלח שואב הוא דבר מועט רק מ"מ אסור לכתחילה שיקח מן המלח מלמעלה ויבשל עם בשר ואף דבבשר וודאי יתבטל טעם החלב שבמלח שאין צריך לבטל כל המלח רק מה ששאב מן החלב שבכותח מ"מ אסור לבטל איסור לכך חיישינן שמא יבשל ואסור לכתחילה להניח אבל בישל פשיטא דמותר דנתבטל מה ששאב בקדירה שבישל. ועל דרך זה יש ליישב גירסא דידן ג"כ לפי' הרמב"ם ור"ח ואדרבא מתיישב שפיר מה שאמר מ"ט דנראה דר"נ לא השיב לו כלום דאי דברי ר"נ הם לא שייך שיאמר מ"ט ואי דברי ר"ד הא כבר אמר ומ"ש ועוד למה לא השיב ר"נ תיכף רק מילתא דבדיחותא לזה מפרש הרמב"ם דהש"ס שואל מ"ט השיב לו מילתא דבדיחותא ולא אמר לו החילוק בין זה לזה ולזה אמר שאין ראוי להשיב ששאל שלא כהוגן כי אפילו לפי ספיקו דגם חומץ מחמת חריפותו שואב מ"מ הא נתבטל מה ששואב בכל הכד ואין בזה משום מבטל איסור כלל דהא היתר הוא ואינו מתכוין כלל כדי שיתן השאיבה טעם בבשר אח"כ לכך לא חש להשיב לכך הרמב"ם כתב בפשיטות דחומץ אינו שואב ור"נ לא חש להשיב לו כיון דאפילו אי שואב מתבטל בחומץ ונראה לי דגם לפירש"י מתפרש כך דלכך לא השיב משים כיון דאינו רק חשש בעלמא שמא יפול ובחומץ אם יפול יתבשל תיכף ועדיין היתר הוא לכך איכא תרי חששי שמא יפול ושמא יבשל עם בשר ואפילו יעשה כן מותר כיון דנתבטל:

והרב רמ"א בהגהת ש"ע סי' צ"ה ס"ה כתב על דברי המחבר דאי עבר ונתנן ביחד מותר משמע להדיא דמותר לבשל עם בשר וזהו תימא דלא כתב הגהת ש"ד רק בכד של חלב עם כד של בשר דאי עבר והעמיד אין לאסור דלא מחזקינן איסור אבל לבשל לכתחילה המלח הזה עם בשר פשיטא דאסור דמה נ"מ שמא יפול או שמא נפל וביותר תימא דהא לטעם הרמב"ם ור"ח פשיטא דאסור דהא המלח שאב מן הכותח והיכי נתיר לבשלו עם בשר אף שיתבטל בס' הא אין מבטלין איסור לכתחילה כללו של דבר שדברי הרב בהגה שם תמוהין לפע"ד בזה ועמ"ש בתוס' בד"ה מהו עוד בזה:

שם ככר שחתך עלי' בשר וכו' וה"מ וכו' וה"מ וכו' וה"מ וכו'. פירש רש"י בד"ה דאסמיק דאסמיק הבשר שנקטרוד"א. ויש לתמוה על פירושו מאי קשיא לי' לקמן מדברי שמואל דהכא על דברי שמואל דבסמוך כיון דהכא בבישרא דאסמיק מיירי. תו יש להקשות כיון דהנך חילוקים כלהו בטילים דהא ר"ה ורבא פליגי והלכתא כוותייהו א"כ כלהו הנך ה"מ ללא צורך הם. גם קשה מאוד דהוי להו להביא תיכף דר"ה ורבא פליגי עלי' ולמה הביא מעיקרא הלכה פסוקה בלי מחלוקת ונותן בה חילוקים ואח"כ מייתי דר"ה ורבא אכלי לי' גם לא ידעתי אטו גבי ר"ה ורבא היו כל התנאים הללו. לכן נראה לי דוודאי שמואל עצמו בכל גווני אמרה דהיכי שייך שיאמר אמורא הלכה ולא יזכיר דהוא דוקא כשהיו שלשה תנאים הללו לכן ברור דשמואל לא חילק כלל רק הגמרא אמר דה"מ דלית דפליג על שמואל רק באסמיק ואיברי' ואסמכא אבל קלישתא לית לן בה ומייתי דכה"ג בקלישתא שמואל שדי לכלבי' דהי' חושש כ"כ שמא כשיתן לנכרי ימכור לישראל וזו ראי' דלא הי' בו ג' תנאים הללו דאל"כ הי' יכול למכור לנכרי] ור"ה נתן לשמעי' ורבא אכיל לי' וכל אלה היו בלא שלשה תנאים הללו והשתא שפיר מקשה לקמן על שמואל דשמואל בכל גווני אוסר ובעיקר פי' דאיברי' ואסמכא דחוק מאוד פירש"י ואולי יש לפרש דאיברי' היינו שחתך את הבשר לחתיכות אבל אי לא חתך בבשר רק מעט ולא עבר החתך כל הבשר לא חיישינן לככר וכן אי לא הי' הככר סמיכה לבשר רק ברפיון ולא הכביד על הככר לא חיישינן:

שם אין מניחין כלי תחת בשר וכו' אלא אמר רב אשי לית לי' תקנתא וכו'. משמע דרב אשי חולק על שמואל דאין לו תקנה כלל רק בגללי מילחא אבל הרמב"ם מביא דברי שמואל ודברי רב אשי משמע דלא פליגי כלל אבל קשה לפרש לשון עד שתכלה כל מראה אדמומית שבו כיון דהכל תלוי בגללי מילחא ועוד מאי מקשה על שמואל בסמוך מהך דלעיל כיון דכאן ג"כ יש דם רק שיורד ע"י המלח למטה. ונראה לי דלא קשיא כלל דודאי שמואל קאמר בפשיטות שאין מניחין כלי עד שיכלה כל מראה אדמומית והוי ס"ד דגמרא דוודאי יש זמן לשמואל שיהא תועלת עדיין להעמיד כלי דאי אחר גמר צלייתו אין תועלת בכלי ולזה רצה מר זוטרא לומר משתעלה תמרתו והשיב רב אשי וקאמר הוא דבאמת כוונת שמואל שאין תקנה להעמיד כלי דאסור להעמיד כל זמן שיש מראה אדמומית וממילא אין מניחין כלל רק עושין תקנה ליתן בו מלח להפריד הדם אבל בלי תקנה זו אין תקנה להעמיד כלי כי אין מניחין כלי קודם שיכלה הדם וזה שכתב שאין מניחין כלי עד שיכלה הדם וכיצד עושין שיוכל להעמיד כלי קודם שיצלה הוא בגללי מילתא והיינו כשמואל וכפירושו של רב אשי והשתא שפיר מקשה לקמן מהך דשמואל דלעיל דמוכח דאפילו אחר שנצלה לא כלה הדם כלל:

בתוס' בד"ה מהו לאנוחי. אין לאסור מטעם זה להניח בתיבה אחת וכו' וכן דחלא. דבריהם צריכין ביאור חדא דמה זה שכתבו בתיבה אחת תיבה מאן דכר שמי' גם מה בקשו בהך וכן דחלא שאין זה ענין למה שחדשו כלל דהא לכ"ע כך הפי' בס"ד דשאל על חלא ג"כ לכן נראה לי דהי' מקום לפרש דהכא לאו בהיתר בהיתר משתעי דבזה אפשר שאין מקום לאסור בפרט לפי מה שפירש"י דהכותח נראה וניכר במלח מפני שהוא עב ועדיף טפי מחלא שאינו ניכר משא"כ בכותח אי יראה כותח במלח לא יבשל עמו בשר ואי לא יהא ניכר בוודאי לא נפל ולזה ס"ד לפרש דמיירי במלח של בשר שמשתמשין בו לבשר ויש איסור כשיפול וכן בחומץ שנשתמשו בו לבשר או שחלטו בו בשר דיש תיכף איסור א"כ ממילא יש לאסור בכד של חלב עם כד של בשר דהוי ג"כ כמו הכא לזה כתבו דהכא בהיתר בהיתר מיירי ולא מזדהר ולא יעלה על דעתו שנפל כותח לתוך המלח כלל וכן בחומץ מיירי היתר בהיתר וס"ד לחוש ג"כ קאמר דבטיל אבל דבר שכשיפול הוי תיכף איסור מזדהר שפיר ולא חיישינן ומה שכתבו בתיבה אחת היינו שאם להעמיד אותם על הארץ וכדומה מקום פתוח לכל לא שייך מזדהר דאטו יעמוד עליהם ולא יעלים עיניו מהם כל היום וכל הלילה רק שהם סגורים בתיבה וכשצריך להם להשתמש פותח התיבה לכך כל זמן שהם סגורים אין לחוש וכשבא להשתמש מהם ופותח התיבה מזדהר שפיר שלא יפול מזה לזה כיון שהוא איסור תיכף ולפי זה מוכח מדברי התוס' דמלח וכותח אסור אפילו סגורים בתיבה דכשיבוא להשתמש אז יפול ולא מזדהר כיון שהוא היתר בהיתר וזהו ג"כ דלא כנראה מדברי הרב בהגה בש"ע דדוקא מגולין וכבר כתבתי לעיל שדברי רמ"א צ"ע שם בהגה זו ואין ליישב דבריו דטעמו אי עבר ונתנן וראה שאין במלח כותח מותר לבשלו עם בשר דכותח עב וניכר אבל זה אינו חדא דהוי לי' לומר דצריך לראות עכ"פ במלח ואי באמת רואה וברור שלא נפל בו כותח פשיטא דמותר ומקמש"ל אבל באמת מלבד דלהרמב"ם דהמלח שואב וודאי אסור ואפילו לפי' המפרשים נראה לי ברור כיון דהכותח לח הוא כההוא דבר יונה דנפל לכותח א"כ אחר זמן קצר נמס במלח ואינו ניכר רק שאין בו ביטול דכל המלח אינו מצטרף לבטל רק הוא מלמעלה במקום שנפל בפרט דהרב הוציא מדברי ש"ד ולא נזכר שם רק בכלי עם חלב ועם בשר דלא מחזינן איסור אבל לא לבשל עם בשר דעדיין אינו איסור ואסור לכתחילה לבשל כמו להניח:

בד"ה הני מילי הר"ר יעקב ישראל וכו' וקשיא לר"ת וכו' והנה כבר כתבתי דמדאמר רבא מאן חכים ש"מ דבאמת דבר חדש הוא והרבה אמוראי לא ס"ל כך רק אפילו נאכל מחמת מלחו קאמר שמואל דהוי כרותח והר"ר יעקב ישראל בדיעבד בהפסד גדול כזה סמך על דברי ר' חיננא כיון דרבא לא פליג עלי' בהדיא רק אמר מאן חכים. גם בלא"ה יש ליישב קושית ר"ת דוודאי מלח שמולחין בשר להוציא דם דמפזר עליו מלח שלא ישאר מקום פנוי בלי מלח הוי שפיר אינו נאכל מחמת מלחו ואח"כ שנאכל ונתבשל בקדירה היינו לפי שמדיחין המלח אחר שיעור מליחה אבל מה שמולחין שיהא בו טעם בבישול כל שאינו לאורחין או להצניע הוי שפיר נאכל מחמת מלחו ומה שהביא ר"ת מהך דהקומץ רבה להיפוך מוכח לכאורה משם דקאמר ס"ד שדי' בי' משהו ולמה לי משהו כל שנאכל מחמת מלחו מותר ודו"ק:

בד"ה תרי גללי דמלחא ואפי' למ"ד אפשר לסחטו אסור וכו' כוונתם דהא ידעו התוס' דתרי גללי מילחא פועלים שיתבטל טעם הדם מה שנשאר בשמנונית בס' רק דלא ס"ד דיפעול המלח כ"כ עד שלא ישאר אפי' משהו א"כ למ"ד אפשר לסחטו אסור הי' צריך לאסור כאן ואהא כתבו דהמלח פועל שלא ישאר אפי' משהו מיהו לא ידעתי מאיזה צד הוי פשיטא להו דלמ"ד אפשר לסחטו אסור אי נסחט עד שלא נשאר משהו מותר כיון דהך מ"ד סבירא לי' חנ"נ א"כ ההיתר בעצמו אוסר דנעשה נבלה ולדעתי נראה דיש הפרש בין איסור דם קודם שפירש לשאר איסור שהרי ע"כ התירה תורה הבשר כשנצלה או נמלח הוציא הדם והיכי ס"ד כיון דהבשר נצלה על האש שלא ישאר בו טעם הדם וע"כ דכל זמן שלא פי' לגמרי אין טעמו אוסר את הבשר א"כ כל זמן שלא נפרש הדם מן השמנונית אינו אוסר בטעמו והמלח מפרישו מן השמנונית ואז אינו אוסר ודוק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה