אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קיא.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קיא.

דף קט:

בגמרא וקריבו לן קניא בקופי' ואכלנא. לשון זה ואכלנא אינו מובן דאי בא להביא פשיטות ממה שאכלו היכי שייך שיפשוט מעצמו ממה שאכל הוא ואי בא לפשוט מר"ש ב"פ אין צורך לומר ואכלנא ואי בא לפשוט מבנו של ר' אמי שאכל עכ"פ לא שייך שיכלול עצמו ג"כ ונראה לי דהי' אפשר לומר דר"י ברי' דר"ש ב"פ הי' רוצה לנסותם ועשה להם כך לראות מה יעשו ואולי אי הי' רואה שרוצים לאכול הי' שואל אותם למה יאכלו לזה אומר שנתנו להם והם אכלו ולא אמרו להם ולא מידי ש"מ דדעתם דמותר לאכול:

שם ודילמא פי' קנה חוץ לקדירה וכו'. לכאורה תמוה דמה זו קושיא כיון דר' זריקא פושט לו מסתמא ידע שלא הי' והרי לר"ת הקשו התוס' לעיל דילמא נמלח ותירצו דיודע הי' של נמלח אף שהי' הלב וריאה מלוחין א"כ כ"ש דיש לומר דידע דלא הי' פי' קנה וכו' ולא נחלט. ונראה דלא קשיא כלל דוודאי מדלא קאמר רק קריבו לן קניא בקופי' ואכלנא ש"מ דהפשיטות הוא מזה בלבד דאל"כ הי' לו לומר שבשלו להם קניא בקופי' ומדלא זכר רק מה שנתנו להם קניא בקופי' ש"מ דאין לו פשיטות רק מזה ושפיר שואל דילמא נתבשל באופן דמותר ולפי זה פשיטא שיש לתמוה על דברי התוס' לעיל דכתבו דיודע הי' שלא נמלח וכבר כתבתי מזה לעיל:

שם חלטי לי' בחלא וכו' כרותחין. הך לי' אין הכוונה על הכבד דא"כ לא שייך לומר כי הא דר"ה חלטי לי' דאי ר"ה הי' חולט הוי לי' לומר חליט לי' או חולט אותו או דבי' ר"ה חלטו לי' ומדקאמר דר"ה חלטי לי' ע"כ הך לי' קאי על ר"ה שחלטו עבורו בחלא או ברותחין והראי' אינה רק דחליטה מועלת ומיושב קושית התוס' ועמ"ש בתוס'. ודע דמדקאמר וסבר ר"פ ש"מ דבא להוכיח דגם הקופי' מותר כשחולט הכבד דר"פ הי' סבר לאסור החלא ודחי דבריו א"כ גם כאן אף הקופי' מותר והנה גירסת הרא"ש ברי"ף שרי ואפי' בקופי' ולא גריס לבר והיינו כמו שכתבתי דאפי' חלט בקופי' הקופי' מותר ג"כ:

שם אייתי לקמי' תלת סאוי טחאי וכו'. לא נתבאר לכאורה לאיזה צורך זכר דבר זה כאן מה שאין ענין לכאן ומה נ"מ אי הי' חושב דעבורו נעשה או לכבוד שבת. ונראה לי דמשמע בהדיא דרק לכתחילה יש איסור בדבר אבל דיעבד שרי והשתא אי עבורו היו עושין והיו נחפזין שלא ידעו שיבוא והיו צריכין להכין בחפזון לכך לא חששו והי' דעתם ליטלו אח"כ אבל כיון שראה שלא עשו עבורו רק לכבוד שבת א"כ תמיד הם עושין כך ושאל להם אמאי עבדיתו הכי:

שם אבל טחלא שומנא בעלמא הוא כי הא דשמואל וכו' יש להפליא דנראה לכאורה דמייתי ראי' דמותר לאכול טחול דאי פשיטא לי' שיש במציאות לאכול טחול מאי ראי' מייתי משמואל דלא הוזכר בשבת רק לענין יומא דהקזה דאכל לרפואה טחול ומסתמא אכל באופן המותר וע"כ דהוי ס"ד דאין היתר לאכול טחול ואטו כ"ע לא הוי אכלי. ויותר נ' דהראי' דטחול שומנא הוא מדהי' אוכלו שמואל ביומא דהקזה דאז יפה בשר שמן לפי שנתקרר מן הדם שיצא ממנו כדאיתא במי שאחזו ומדאכלו שמואל ביומא דהקזה ש"מ דשומן הוא ולפי זה יש לי לומר עוד פי' הסוגי' וה"מ כבדא בפשיטות טפי דקאי אכולה שמעתא דמיבעי' לי' לאביי בדם הכבד לפי דכבד שכולו דם שרי רחמנא ה"ה דם היוצא ממנו וקשה הדם הטחול עובר, בלאו אף דטחול עצמו מותר ולזה קאמר דרק בכבדא מסתמא דשרי כבדא דכולו דם אבל טחול אינו כולו דם רק שומן לכך דם הטחול בלא תעשה ובכבד מיבעי' לן דאפי' דם שפירש ג"כ מותר ומייתי משמואל דטחול שמנא הוא ולא דם שהי' אוכלו ביומא דהקזה:

בתוס' בד"ה כי הא וא"ת ותפשוט מינה. לשני הפירושים דלעיל מקשי שפיר דאפי' לועוד יש לומר ליכא למימר דהיו רוצין לאכול בלי מליחה דלמה להו לעשות כן הא בחליטה אף שהיו בקיאין היינו שאי לא היתה כראוי היו יודעין והיו בקיאין בין נחלט כראוי ללא נחלט כראוי והי' להם למלוח שאין חשש כלל אבל בחליטה שמא לא תהא החליטה כראוי ותיכף יאסר הבשר וע"כ דמליחה לא מהני ואין לומר דהיו חולטין להראות הלכה דחליטה מהני דטפי הוי להו להראות דמליחה מהני וע"כ דלא מהני אבל לר"ת לא קשיא דהי' להם למלוח דשפיר יש לומר להורות הלכה דחליטה מהני אבל מליחה לכ"ע מהני ולית ספק בזה. מיהו בעיקר קושית התוס' לא ידעתי מנא להו דמיירי בכבד ולא מייתי רק דחליטה מהני כמו שכתבתי בגמרא. ומה שכתבו התוס' ודוקא הוקשה להם הך דבר שבא אי חלט למה לא אכל בר שבא ואי לא חלט למה קאמר גאמו לשבא הא הוא ג"כ הי' מחמיר וע"כ דבלא בשר לא היו חולטין ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה רב:

בד"ה רב בר שבא וכו' דחליטה אינה מועלת וכו' דתנאים לא נחלקו בזה. אינו מוכרח דשפיר יש לומר שנחלט ורב בר שבא הי' חושש שמא לא נחלט רק שליקה מותר לדעתו [או דם מותר לדעתו ומעיקרא דחלטי לי' לא קאי אכבד כמ"ש לעיל] ולכך לא אכל ולכך מייתי שפיר דשליקה הוי כתנאי. ודע דמה שכתבו התוס' דלא היו חוששין לאסור הכלים ג"כ דחוק מאוד רק הכוונה דהי' מתיר דם הכבד או שהי' חולק ומתיר שליקה ודוק:

בד"ה וחתוכי' לתחת לבשלו בקדירה אחר צלייתו או מליחתו וכו' דהוי בכרת וכו'. ביאור דבריהם דס"ד דאפי' לצלי לאכלו צלי בעי קריעה מכח דם שבסמפונות דהוי בכרת אפי' לא פי' לזה כתבו דלצלי מותר דדם שבסמפונות ג"כ אינו בכרת רק כמו שאר דם אברים דאי מחמת כרת א"כ אי יש בסמפוני הטחול סמפונות דאתא להו דמא מעלמא א"כ ליבעי קריעה אף דדם הטחול בלא תעשה מגוף הטחול ולא מן הסמפונות ועוד דסברא הוא שאין בטחול סמפונות דליתי בהו דם מעלמא שאין לו חיבור עם שאר איברים כלל רק שוכב על הכרס וע"כ דלאו מכח כרת אתינן עלה דדם סמפונות שבכבד ג"כ אינם בכרת א"כ לא מיירי רק לבשל ובהא ס"ד דטחול נמי צריך לקרוע דדם זה אינו יכול לצאת במליחה או צלי ויפרוש אח"כ בבישול קמש"ל דדם שבסמפוני הטחול אינו רק שומן ודם שיש בבשר הטחול יוצא שפיר ע"י מליחה או צלי' ומ"ש ולא חיישינן וכו' דכבלעו כך פלטו היינו אפי' בבישול דמה שבולע גוף הכבד מדם שבסמפונות פולט לתוך הקדירה ואינו חוזר ובולע דאוסרת ואינה נאסרת ודוק:

בגמרא מ"ט חלב שחוטה דרבנן וכו' דם דאורייתא. איכא למידק במה נפשך אי מודה ר"ד דחלב סריך ונדבק מה בכך דהוי דרבנן מ"מ מדרבנן עכ"פ אסור וכמו כן אי סובר דדם מישרק שריק מה בכך דדם דאורייתא. וצריך לומר דוודאי עיקר טעמא דמאן דמתיר בכבד לאו דדבר ברור דשריק ואין כאן שום מציאות לחוש לאסור רק כמו שפירש"י דאינו נוח ליבלע לכך אין לנו לחוש וכמו כן להיפוך בחלב אינו דבר ברור דנדבק דוודאי יש לומר דהאש אינו מניחו ליבלע שהוא שורפו ומייבשו תיכף לכך פליג ר' דימי דדם הואיל דהוא דאורייתא חיישינן טפי אפי' לדבר שאינו נוח ליבלע שמא יבלע ובחלב דהוא דרבנן לא חיישינן ותולין דהאש שורפו ואינו מניחו ליבלע ומרימר פליג על תרווייהו דלכתחילה אסור זה לפי שהוא דאורייתא וזה משום דנוח ליבלע שהוא סרוך:

בתוספות בד"ה כבדא עילוי בשרא אסור. יש בזה גירסות שונות ואני אפרש דברי התוס' הכל כמות שהם דודאי הוי מצי לומר מעיקרא על מה דקאמר דשרי דלכתחילה אסור לכ"ע רק לפי שרצו להקשות מזה על ר"ת ועל שרי אינה קושיא דמה בכך דבא להקל השתא נמי קאמר דשרי והוצרכו לומר דבריהם על אסור דלכתחילה אסור לכ"ע וכו' ולר"ת לא ניחא כ"ה ובתר הכי בד"ה דמא לא היו יכולין להעמיד עצמם מעיקרא דהוי מצי לומר דמטעם שריק מותר אפי' לכתחילה ומטעם כבלעו כך פלטו כיון דפליגי בי' אין מתירין רק דיעבד לכך העמידו דבריהם מעיקרא על אסור כדי להקשות על ר"ת ובתר הכי שחדשו דשריק אינו רק דיעבד שפיר מקשי בתר הכי לימא מכח כבלעו כך פלטו והכל נכון ועמ"ש בסמוך בד"ה דמא. ודע דמה שכתבו אפי' למאן דלית לי' דאל"כ לא הוי קשיא כיון דהכא לא קאמר רק מכח שריק ש"מ דלית לי' כבלעו כך פלטו ולכך כתבו דאפי' למאן דלית לי' מתיר מכח שריק אפי' לכתחילה א"כ הכא נמי דקאמר מכח שריק למה אינו מתיר לכתחילה

בד"ה דמא משרק שריק וא"ת וכו' עד סוף הדיבור. יש לתמוה הרבה בדבריהם חדא דמאי ענין הך אכתי קשה להך דקודם הא זה קשה בלא"ה דהפסקים סותרין עצמן. שנית מאי קושיא הא יש לחלק בין כבד לשאר בשר כמו שחילקו בדיבור הקודם דיש בו רוב דם. שלישית למה להם לתרץ דבכבד לא אמרינן כלל כבלעו כך פלטו אפי' דיעבד הא דיו ליישב לענין לכתחילה כמו בדיבור הקודם לענין שריק ולא הוי קשיא מלב כלל דהוי דיעבד ועוד יתבאר בתוך הדברים:

לכן ברור בכוונת התוס' כך דהם הקשו למה לי האי טעמא תיפוק לי' דכבלעו כך פלטו והנה לא ניחא להו לומר דהך מ"ד לית לי' כבלעו כך פלטו כלל כיון דמסיק התם דמולייתא שרי מכח כבלעו כך פלטו דשריק לא שייך במולייתא. ולזה כתבו וכי תימא דקאמר הך טעמא להתיר אפי' למאן דלית לי' לזה כתבו אכתי קשה פי' דבשלמא בפשיטות לא קשיא ממה דפסקינן הכא דלכתחילה ושם מסקינן דמולייתא שרי אפי' לכתחילה דודאי יש לחלק בין כבד למולייתא כמו שחילקו התוס' בדיבור הקודם בין כבד לבשר דבכבד יש רוב דם לכך אסור לכתחילה משא"כ במולייתא מותר אפי' לכתחילה דכבלעו כך פלטו אבל הא ודאי קשיא אם נחלק לענין כבלעו כך פלטו בין כבד למולייתא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהוי לי' לומר מכח כבלעו כך פלטו וליכא למימר דבא לומר דאפי' למאן דלית לי' מותר מכת שריק אף דבאמת איהו ודאי כמ"ד כבלעו כך פלטו ס"ל א"כ מהאי טעמא הוי לי' לומר טעמא דכבלעו כך פלטו דלא נימא בכבד לא אמרינן כבלעו כך פלטו כלל ואפי' דיעבד אסור ונ"מ דמולייתא שמלאה בכבד אסורה משא"כ דנקט טעמא דשריק אין נ"מ לדינא כלל דאנן קי"ל כמ"ד כבלעו כך פלטו דהא מתירין מולייתא אף דלא שייך שריק א"כ פשיטא דהוי לומר טפי מכח כבלעו כך פלטו לאשמועינן דדיעבד מותר ואפי' היכי דלא שייך שריק כגון במולייתא בכבדא ומ"מ מותר מכת כבלעו כך פלטו כיון דע"כ צריך לחלק בין כבד למולייתא לענין לכתחילה דאל"כ סתרי אהדדי מה דפסקינן הכא להך מסקנא דכיצד צולין ולזה הוצרכו לתרץ דבכבד לא אמרינן כלל כבלעו כך פלטו ואפי' דיעבד אסור ולכך נקט משום שריק דוקא ואהא קשיא להו מלב דמותר דיעבד ותירצו מה שתירצו ועולין דבריהם לנכון:

בא"ד א"כ בישרא עילוי בישרא נמי ליתסר מהאי טעמא. לכאורה תמי' דהתם יש לומר דמותר מכח שריק משא"כ בכבד דיש בו רוב דם כמ"ש התוס' בדיבור הקודם וצ"ל דאפי' להך סברא דשריק כל שנצלה קודם ומסירו מן האש תיכף אחר שנפל הדם לא שייך שריק כיון דאין האש מושך עוד לעצמו הדם ומ"מ הדם אוסר כיון שהחתיכה רותח ובולעת כנ"ל:

בא"ד והא דאמרינן בכיצד צולין. כבר כתבתי מקודם מה שהוכרחו התוס' לומר דאפי' דיעבד לא מהני בכבד כבלעו כך פלטו עד דקשיא להו מלב מיהו קצת נראה לחלק בין לב עצמו דפולט שלו לא מחתיכה לחתיכה להך דכאן דהוא מכבד לחתיכה ודוק. והא דפשיטא להו לתוס' כאן בדיבור זה ולעיל בדיבור הקודם דאסור לכתחילה לכ"ע דלכאורה רק מרימר ורב אשי הכי ס"ל אבל מנין דלכ"ע אסור לכתחילה יתבאר לקמן בגמרא ריש ע"ב בס"ד:

בד"ה דם דאורייתא אע"ג דאמר בהקומץ רבה וכו' ומיהו קשה וכו'. נראה לי המשך דבריהם דוודאי הי' מקום לומר דמה שאמר דם דאורייתא היינו עיקר איסור דם דאורייתא ומה שדחו הרשב"א והר"ן דבר זה דא"כ עיקר בשר בחל דאורייתא לא קשיא כלל דבדם יש דם איברים אחרים שהן דאורייתא אבל חלב אחר ליכא באבר רק בפני עצמו שחלבו אותו בחיים אבל חלב היוצא מאבר ליכא רק דרבנן דהיינו מכחל לזה הקדימו התוס' דבלא"ה הוי דרבנן מכח דם שבישלו א"כ ליכא שום דם מן התורה אחר בישול או צלי כמו כאן שיהא דאורייתא ואי משום אחר שנפלט קודם שנצלה הא אז ג"כ הוי דרבנן בכבד א"כ לא שייך לחוש בתרתי דרבנן חדא מכח בישול וחדא מכח כבד ולהחמיר בו טפי מכחל. ועוד דהוי מצי למימר דרק הך מ"ד סובר דם דאורייתא רק התוס' לא ניחא להו בהא דלא משמע להו דפליגי ר' דימי ואידך בהא אי דם דאורייתא אבל אי הוי קשה מדם שבשלו היינו מוכרחין לזה וממילא לא קשיא לר"ת ג"כ אבל כיון דמדם שבשלו לא קשיא שפיר קשיא להו מדם כבד לר"ת ודוק:

בד"ה תותי בשרא שרי וא"ת כחל היאך מותר תותי בשרא וכו'. לכאורה אינו מובן כלל מה שהקשו שהרי מעיקרא אמר דכחל מתירין דחלב שחוטה דרבנן ואי הא גופי' קשיא להו מה בכך הא עכ"פ מדרבנן יש לאסור א"כ הוי להו להקשות מעיקרא לר' דימי דמתיר עילוי בישרא דחלב שחוטה דרבנן והלא חלב הכחל נוטף על הבשר וכיון דהא לא איכפת לן מאי קשיא להו על שמנונית הבשר הנוטף על הכחל מ"מ מותר דחלב שחוטה דרבנן לכן נראה לי דעל דיעבד לא קשיא להו כלל כמ"ש לעיל דהך סרוכי מיסרך אינו דבר ברור דנבלע בכחל דשפיר יש לתלות דהאש שואב אותו ושורפו קודם שיבלע בבשר או להיפוך קודם שיבלע השמנונית בכחל רק עיקר הקושיא דהכא מתיר תותי בישרא אפי' לכתחילה והוקשה להם דלכתחילה עכ"פ יש לחוש מחמת שמנונית הנוטף כמו עילוי בישרא משום דמ"מ חלב שחוטה אסור דרבנן עכ"פ ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ואי בקרעו א"כ עילוי בישרא נמי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדירה וכו' ויש ללמוד מכאן היתר פשוט וכו' כל דבריהם אינם מובנים לכאורה חדא דמה צורך לראי' דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדירה והוי להו להקשות דאי בקרעו עילוי בישרא נמי ועוד אי צריכים לראי' שיש להתיר עילוי בישרא נמי איזה ראי' יש להם שהרי בתר הכי כתבו דמכאן הוא שיש ללמוד היתר והרי זה בא ללמד ונמצא למד והוא תמוה לכאורה:

ונראה לי דכוונת התוס' כך בשום לב דמעיקרא כתבו דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדירה ובתר הכי כתבו דמותר לבשלו עם בשר בקדירה לכן נראה דבפשיטות לא קשיא להו דשפיר יש לומר בקרעו ומ"מ עדיין יש לחוש מחמת שנשאר עוד מעט ויהא נוטף על הבשר משא"כ בהיפוך אין לחוש מכח שמנונית הבשר דמאיזה צד נחוש שיהא נוטף על מקום שיש בו חלב כיון שכבר קרעו שתי וערב וטחו בכותל רובו ואין בו כלום משא"כ בהיפוך אותו מועט שיש בו ינטוף על הבשר ועל זה הביאו ראי' דאי עילוי בישרא יש לחוש מחמת מועט חלב שינטוף על הבשר א"כ יהא אסור לבשלו בקדירה דשם וודאי יצא אותו מועט חלב ויאסור בשר הכחל עצמו וזה שכתב עם הבשר היינו בשר של הכחל ואפי' תימא דאותו בשר שהי' בתוכו החלב שוב אינו נאסר מן החלב שיצא ממנו אחר קריעה ש"ו וטחו בכותל מכל מקום הרי יש בשר על הכחל שלא הי' בו חלב מעולם שאי אפשר לצמצם הכחל שלא יהא רק בשר שהחלב בו ומכל מקום מותר לבשלו עם הבשר שעליו בקדירה אם כן עילוי בישרא נמי יהא מותר כיון דלא חיישינן לאותו מועט או שאין בו כלום כיון שקרעוהו ואהא כתבו דודאי יש עדיין מועט חלב ועילוי בישרא ניכר הטיפה שתפול על הבשר לכך אסור לכתחילה ותותי בישרא דאינו ניכר שפיר מותר ולזה כתבו דיש ללמוד היתר לבשל כחל עם בשר היינו אפי' בשר אחר לא בשר הכחל דכיון שאינו ניכר מותר כמו תותי בישרא אף שמתבשל שמנונית בשר אחר עם הכחל מ"מ מותר כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה