תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כל הבשר · דף קט:
בגמרא אמר ר' זירא אמר רב אינו עובר עליו ומותר פירש"י אינו עובר עליו מדאורייתא ומותר לכתחילה באכילה אם בישלו. ודבריו צריכין ביאור דאי מותר לכתחילה היכי שייך אינו עובר עליו מדאורייתא גם מה זה שאמר באכילה לכן נראה לי דבלא"ה יש לתמוה דמאי פריך על רב דלמא אינו עובר עליו קאי על הבישול דמעיקרא קאמר הכחל קרעו והיינו כדי לבשלו וקאמר לא קרעו אינו עובר על הבישול אבל איסורא ודאי איכא לבשל תדע דאל"כ תיקשי לי' לרב עצמו היכי קאמר אינו עובר עליו ומותר כיון דאינו עובר משמע איסורא איכא והיכי קאמר ומותר וע"כ דאינו עובר על הבישול ומותר באכילה אם עבר ובישלו דודאי עביד איסורא במה שבישל אבל אינו עובר בלאו לא תבשל ומותר באכילה וממילא אין כאן קושיא ממתני' כלל גם אינו מובן היכי קאמר לתרץ איידי סיפא כיון דלישנא אינו עובר משמע וודאי איסורא היכי שייך שיאמר איידי סיפא אטו איידי סיפא יאמר דבר של שקר ח"ו גם קשה קושית התוס' בד"ה הא ובד"ה לב:
לכן נראה ברור דוודאי כוונת רב אינו עובר עליו על הבישול ואי עבר מדרבנן ובישל מותר באכילה רק קושית הש"ס הוא דתינח בדברי רב דקאמר מפורש ומותר ממילא ניחא דנקט אינו עובר על הבישול אבל במתניתין דלא קתני היתר אכילה כלל למה לי' למיתני אינו עובר עליו הוי לי' לומר לא קרעו מותר והוי שמעינן היתר אכילה וגם ממילא ידענו דאינו עובר על הבישול דאי עובר מדאורייתא על הבישול פשיטא שהי' אסור באכילה ואי בא לאשמועינן איסור דרבנן על הבישול זה מוכח ברישא דקאמר הכחל קרעו ש"מ דאסור לבשלו בלי קריעה ואי הוי קתני לא קרעו מותר הוי שמעינן הכל אבל השתא לא שמענו היתר אכילה וע"כ דבאמת הכוונה מיעבר הוא דלא עבר אבל אסור באכילה וקשיא לרב ואהא משני דלכך קתני בהאי לישנא להורות איסור על הבישול איידי סיפא דאיכא איסורא לכך אף שהי' יכול לקצר והי' מוכח הכל נקט איידי סיפא ומדייק ג"כ הלשון בדין הוא דאיסורא נמי ליכא והיינו דמצד הסברא ראוי שלא יהא איסור באכילה כיון דחלב שחוטה שפירש ג"כ דרבנן משום מראית עין וכדומה א"כ אין לאסור דיעבד בלא פירש וממילא נקט איידי ולא חש שנטעה דאסור באכילה ג"כ. וממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' בד"ה הא וטפי הוי להו להקשות דילמא איסור איכא על הבישול אבל באכילה מותר וקושיתם בלא"ה לא קשיא כמו שאבאר בתוס' אבל הנ"ל וודאי קשיא לכאורה ולפי מה שפירשתי ניחא דעיקר הוכחה דלמה לי' לתנא לומר בלשון זה שלא שמענו עכ"פ היתר אכילה הו"ל לומר היתר אכילה והוי מוכח הכל והוצרך לומר איידי ובהכי ניחא ג"כ קו' תוס' השני' בד"ה לב דבברייתא לא קשיא כלל דלא קתני היתר אכילה דס"ד דמסיפא מוכח היתר אכילה ושפיר נקט אינו עובר על הבישול ואיסור איכא ועמ"ש בתוס' בד"ה הא ובד"ה לב:
בתוס' בד"ה אינו עובר עליו ומותר וכו' משמע שרוצה להעמיד כולה שמעתא דכחל לצלי וכו'. מדברי רש"י כאן אין כאן משמעות ואדרבא מדלא קאמר אם צלאו ולמה לי' לרש"י עצמו לומר על צלי בישול שהרי לקמן הוצרך לומר דברייתא נקטה כך כמו ויבשלו הפסח וגו' ולמה לו לרש"י לומר לשון זה וברור דלא נחית רש"י השתא לדבר זה ושפיר יש לומר דבבישול ג"כ מותר דהוי שפיר לא פריש כיון שזה שיצא הופרש לפנינו ואין כאן מראית העין כלל ומה נפקא מינה אי נשאר בכחל או שיצא מן הכחל לפנינו ומיהו בעיקר דבר זה יתבאר לקמן בס"ד בדברי ר"א ור"נ עיי"ש:
בא"ד דאיכא ס' במים שנתבשל בהן הכחל. פי' ואז הוי הכחל עצמו כמו צלי דמה שיצא נתבטל ומה שנשאר לא פריש ודברי המפרשים תמוהין בזה ועמ"ש לקמן בגמרא בדברי ר"נ מה שיש לתמוה על פי דברי התוס' הללו:
בד"ה הא איסורא איכא וא"ת וכו' וי"ל וכו'. עיקר קושיתם לא הבנתי כלל שהרי רב אומר אינו עובר עליו ומותר והך אינו עובר הכוונה לקדירה דאיסורא איכא אם כן הך ומותר קאי ממילא על בישול דהא אינו עובר ומותר קאמר גם כבר שדיתי נרגא בהא גופא דרש"י לא נתכוין עכשיו לחלק בין בישול לצלי אבל יותר הוי להו להקשות דאינו עובר על בישולו ומותר באכילה וכבר כתבתי בגמרא ליישב זה:
בד"ה לב הוא דבעי קריעה וא"ת וכו'. דבריהם דחוקים מאד שיאמר בברייתא איידי מתניתין מה דבמתניתין לא קתני רק איידי סיפא והברייתא דליכא למימר איידי סיפא תאמר איידי רישא דמתניתין. אבל כבר כתבתי בגמרא דלא קשיא כלל דהך אינו עובר קאי על הבישול דאיסורא איכא רק שהי' לו לומר היתר אכילה והוי שמעינן הכל אבל בברייתא דס"ד דהיתר אכילה נשמע מסיפא ממילא לא קשיא כלל דקתני אינו עובר דאיסורא איכא על הבישול:
בד"ה הא כחל לא בעי קריעה וא"ת ומאי קסבר וכו'. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דוודאי מועיל קריעה לאותו חלב שיכול לצאת עוד בקריעה וס"ד דמה שאפשר להוציא מוציא ומה שנבלע בבישול שאי אפשר להוציא מותר ומדלא נקט קריעה בכחל כמו בלב ע"כ דלא בעי קריעה דדוקא מתחילה כיון שיכול להוציא הכל בעי קריעה אבל דיעבד כיון שאינו יכול להוציא וע"כ נשאר בו ממילא אין צריך קריעה כלל אחר בישול כנ"ל:
בא"ד אבל חי שיש לו רוב חלב בעי קריעה דבריהם אינם מובנים כלל דאטו בחי דנין לאכלו חי פשיטא דהא דתנן הכחל קרעו היינו לבשלו או לצלותו ואם כן למה יקרענו שהרי כשיבשל או יצלה יפלוט במקצת ואי דלכתחילה בעינן שיפלוט הכל א"כ למה לא יקרענו להוציא חלב הנשאר:
מיהו בעיקר קושית התוס' יש לי לומר בפשיטות והוא דאי נפרש דעיקר הוכחת הגמרא דלא נקט בכחל קרעו אחר בישולו כמו בלב יקשה בלישנא בתרא דמקשה עליו מהך ברייתא ופשיטא דלישנא בתרא סובר דאסור ולא מהני שום קריעה דאי הכוונה אסור בלי קריעה א"כ לא נשתנה הכחל זה אחר בישול מן קודם בישול והיכי שייך לומר אסור הא עדיין עומד בהיתר כמו קודם בישול דאינו צריך רק קריעה וע"כ אסור אפילו בקריעה א"כ היכי שייך להקשות שיאמר קרעו אחר בישולו הא בפי' אוסר הך מ"ד דלא מהני קריעה להתירו בשלמא ללישנא קמא דקאמר מותר אין לנו הכרח אי מותר בלי קריעה קאמר או בקריעה משא"כ בלישנא בתרא דפשיטא דאסור לגמרי קאמר ולא מהניא קריעה:
לכן נראה לי פשוט דעיקר הכוונה להוכיח מהך ברייתא לא מיבעי' לפי מה שפירשו רוב המפרשים דהכל בצלי מיירי אבל בבישול לכ"ע אסור א"כ וודאי צריך להבין מ"ט דמאן דאמר אינו עובר ואסור דהיינו אפילו בצלי דמה בכך דלא קרעו הא מה שיצא יצא לאש ומה שנשאר הא לא פירש וצריך לומר על שני פנים או דמאן דאוסר טעמו לפי שעבר עכ"פ וצלאו בלי קריעה דהא הכחל קרעו ומוציא חלבו וכיון דעבר וצלאו כך אסור והא דהוצרכו לכתחיל' להוציא חלבו יש לומר דחששו שמא יבשלנו ויהא פרוש. ויש לומר עוד דמ"ד אסור סובר דהקפידו חכמים שלא יהא בכחל שום טעם חלב שבתוכו אפילו לא פרוש לכך בצלאו שכבר קיבל בשר הכחל טעם מהחלב שבתוכו לכך אסור ובזה מחולקין זה שהביא מהברייתא וזה שדוחה דזה שמביא הסייעתא ללישנא קמא וזה שמקשה ללישנא בתרא לא ידע לחלק בין לב לכחל בעצמותו כסברת הדוחה רק הי' סובר דע"כ טעם האוסר לפי שעבר איסור וצלאו בלי קריעה אפי' דיעבד אסור והיינו דקשיא דקתני בלב קרעו אחר בישולו אף דעבר איסור דהא לכ"ע הלב צריך קריעה כדקתני הלב קרעו ומ"מ אי לא קרעו קרעו אחר בישולו ש"מ דאפי' בלתא דאורייתא לא אסרינן דיעבד כ"ש בחלב שחוטה דרבנן וע"כ מה דלא קתני ברישא קריעה משום דכיון דרבנן הוא אפי' קריעה לא בעי כיון דלא פריש ורק לכתחילה חששו שמא יבשל והוצרכו קריעה אפי' לצלי אבל אי כבר צלאו והנשאר לא פריש אפי' קריעה לא בעי והתרצן השיב לו דיש הפרש בין כחל ללב בעצמותו דלב מועיל קריעה דשיע או כבלעו כך פלטו אבל כחל לא מהניא קריעה לטעם החלב שיהא נרגש בכחל ואפי' לא פריש אסרו חכמים משא"כ לא בלע כלום ודוק:
ולפי זה לפי מה שאבאר לקמן דבצלי מותר בלי קריעה כר"נ והני תרי לישני בבישול נחלקו ג"כ אתי שפיר על דרך הנ"ל דס"ד דלכ"ע כשבישל כחל בקדרה לא הוי כפריש כיון דלפנינו יצא מן הכחל ומ"ד מותר סובר דרק לכתחילה רצו שלא יהא פרוש כלל ודיעבד מותר ומ"ד אסור סובר דאפי' דיעבד אסור הואיל ועבר ובישל בלא קריעה זה הי' סברת המסייע והמקשה והדוחה דוחה דלמאן דאסור הוי כפרוש ממש א"כ מה מועיל קריעה הא חזר ובלע מחלב שפירש ויצא משא"כ לב דשיע או בצלי וכבלעו כך פלטו ולקמן בגמרא יתבאר עוד בזה:
בד"ה דילמא לב פירוש וכו'. בגוף הברייתא דמתרת הלב אחר בישול בקריעה הוי להו ליתן טעם זה דלמה יהא מותר בקריעה אחר בישול הא בלע מן הדם וע"כ או משום דשיע או בצלי ומשום כבלעו כך פלטו וצ"ל דעיקר כוונתם לומר דלכך בכחל לא מהניא קריעה דלא שייך כבלעו כך פלטו רק בדם והוא דחוק ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דעיקר החידוש דהכחל אסור מצד שקיבל טעם מן החלב שבתוכו וממילא מהניא קריעה והמסייע ס"ד דרק לפי שעבר ובישל אסור כנ"ל:
בגמרא הא קמש"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל. לפי פשטות הסוגי' נראה דר"א פליג אדרב יהודא דקאמר קורעו שתי וערב וטחו בכותל רק קריעה בעלמא סגי אבל רש"י ז"ל הי' קשה לו לומר דפליגי לכך פירש דר"י מיירי לקדירה ור"א לצלי אבל קשה מאוד כיון דפריך עלי' דר"א מאי קמש"ל מתניתין הוא ש"מ דהוי ס"ל דר"א נמי לקדירה קאמר דאל"כ הוי לי' לומר בהיפוך דקמש"ל אפי' לצלי בעי קריעה מיהו גירסת הרי"ף א"נ לקדירה ולפי זה יתפרש כך דתירוץ ראשון הוא דר"א פליג אדר"י דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל ותירוץ השני הוא דמתניתין לקדירה ור"א קמש"ל לצלי בעי קריעה וגם לא בעי שתי וערב וטחו בכותל ולפי זה להך אי נמי לא פליגי ר"א ור"י וכך הי' שיטת הרמב"ם לפסוק כאי נמי דלצלי בעי קריעה רק לא שהי וערב וטחו בכותל ולקמן אבאר בגמרא דעת הרמב"ם לענין דיעבד עיי"ש:
שם והא אנן תנן קורעו ההוא לקדירה והא קתני שבשלו וכו' באמת שסוגי' זו תמוה מאד לכאורה דהיכי ס"ד דמותר לכתחילה לבשל כחל בלא קריעה הא בהדיא קתני במתניתין הכחל קורעו ותיכף מוקי לה לקדירה ומאי קושיא דקתני שבשלו דיעבד דוקא ורש"י ז"ל פירש דהקושיא דע"כ מיירי בצלי ושבשלו היינו שצלאו דאי בישלו אמאי מותר דיעבד הא יצא וחזר ונבלע לפי זה מבואר לכאורה מלשון רש"י ז"ל דאי אפשר בשום פנים שיהא מי שיסבור דיהא מותר דיעבד בבישלו דאי ס"ד שיש מי שמתיר בבישול דיעבד מאי קושיא לר"נ. ודבר זה תמוה מאד לכאורה מכמה טעמים דלפי זה הני לישני דרב דפליגי אי אינו עובר ומותר או אסור לא פליגי רק בצלי א"כ להני תרתי לישני עכ"פ בצלי ג"כ בעי קריעה וללישנא בתרא אפי' דיעבד ור"נ פליג אתרווייהו דלצלי לא בעי קריעה כלל גם פליג עלייהו דמוקי למתניתין בבישול ולהני תרתי לישני בצלי מיירי גם תמוה מאוד דרש"י ז"ל לעיל פי' בלישנא קמא דרב דמותר באכילה אם בשלו וכי ס"ד דכיון דרש"י עצמו הוצרך לתרץ לשון הברייתא שבשלו דהיינו צלי כמו ויבשלו הפסח והוא עצמו יאמר בלשונו בישול מה שאינו רק צלי ועוד תימא דמעיקרא בד"ה והא אנן תנן קורעו פירש"י דר"נ ס"ל, כלישנא בתרא וברייתא מוקי לה בצלי דכיון דליכא למ"ד שיהא מותר בבישול לכ"ע ע"כ ברייתא בצלי דבבישול לכ"ע אסור גם דחקו התוס' בד"ה ההוא לקדירה במה שפירש"י דר"נ סבר כל"ב דהא אדרבא אפילו כל"ק לא מצי סבר דאינהו פליגי בצלי א"כ לכ"ע צריך קריעה עכ"פ בצלי ור"י לא בעי קריעה כלל בצלי והוצרכו התוס' לדחוק דהכוונה בפי' דמתניתין כיון דמוקי לקדירה ע"כ אינו עובר ואסור והוא דחוק דלכ"ע בבישול אסור ועכ"פ הא וודאי תימא דהיכי קאמר דברייתא מוקי לה בצלי הא לכ"ע ע"כ בצלי מתוקמא:
לכן נראה לי ברור בכוונת רש"י ז"ל דפשיטא דמודה רש"י דהני תרי לישני דרב לאו בצלי דוקא נחלקו רק בבישול כדמוכח פשטא דלישנא דרש"י ז"ל לעיל דפשיטא דרש"י ז"ל עצמו לא יכתוב על צלי בישול רק אינהו וודאי בבישול נחלקו דמ"ד מותר מתיר אפילו בבישול רק משום שהוקשה לו לרש"י ז"ל קושית הגמרא והא שבשלו קתני דמאי קושיא הא בבישול פשיטא דלכתחילה עכ"פ בעי קריעה לכ"ע ושפיר קתני רק דיעבד לזה סובר רש"י דמשמע להו דאי נחלק בין בישול לצלי ע"כ אי אפשר רק שנאמר דמתניתין קתני אינו עובר אבל איסורא איכא ולא מיירי מתניתין רק לקדירה א"כ אז יש מקום לחלק דבצלי דקיל דבדיעבד לכ"ע מותר. אפילו לכתחילה לא בעי קריעה וכחל קרעו דקתני במתניתין ע"כ לקדירה מיירי דהא קתני אינו עובר מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא אפילו דיעבד אבל אי נימא דדיעבד מותר אפי' בבישול ואין כאן זכר במשנה דמיירי רק בבישול א"כ היכי ס"ד לומר דבצלי לא בעי קריעה אפי' לכתחילה כיון דמתניתין סתמא קתני הכחל קורעו ש"מ שאין עצה רק לקרוע לא בלי קריעה ובשלמא אי אינו עובר איסורא מוכח א"כ ע"כ בבישול מיירי תנא יש לנו לומר דבצלי דלא מיירי תנא אפי' לכתחילה לא בעי קריעה אבל אי דיעבד אפי' בבישול מותר ואין כאן במתניתין רק דין לכתחילה דבעי לכחל קריעה פשיטא כיון דסתמא קתני קורעו דאין לחלק בין בישול לצלי וכמו דתרווייהו מותרין דיעבד כן תרווייהו אסורין לכתחילה לבשל או לצלות בלי קריעה משא"כ אי תנא דמתניתין לאסור דיעבד בא והיינו בבישול שפיר יש לנו לומר דדוקא בישול כיון דאסור דיעבד בעי קריעה קודם בישול אבל צלי דדיעבד וודאי מותר מאיזה צד נצריך קריעה לכתחילה משא"כ אי בבישול ג"כ מותר דיעבד ומ"מ לכתחילה בעי קריעה אין לחלק בשום פנים דבצלי לא בעי אפי' לכתחילה ודוק היטב וזה שפירש"י עיקר הצלי רק בדברי ר"א דקאמר קרע לי והיינו בצלי דע"כ ברייתא בצלי דאי בבישול מותר דיעבד ומ"מ חזינן דלכתחילה בעי קריעה ש"ו מאיזה צד נחלק דבצלי לא בעי קריעה אפילו לכתחילה וכן לר"נ א"א לפרש ברייתא רק בצלי ומ"מ רק דיעבד ואתי שפיר הכל אבל הני תרי לישני דרב פשיטא דלמ"ד מותר מתיר אפי' בבישול ובבישול פליגי הכל כמו שבארנו ולפי זה אי נפסוק הלכה כר"נ להתיר צלי בלי קריעה כלל ע"כ אנו מוכרחין לאסור בישול אפי' דיעבד והם ב' דברים הסותרים לפי פירש"י כנ"ל:
אמנם הרמב"ם ז"ל פסק דדיעבד מותר ופסק לכתחילה להקל בצלי בקריעה מועטת ואין צריך שתי וערב וטחו בכותל והיינו דפסק כאי נמי דלא פליג ר"א אר"י רק בבישול צריך ש"ו וטחו בכותל ובצלי רק קריעה בלבד והיינו דסובר לר"נ דלא בעי קריעה כלל לצלי אז ע"כ כלישנא בתרא סבירא לי' דדיעבד אסור דאם לא כן היכי סלקא דעתך כיון דקתני במתניתין סתמא הכחל קרעו לומר דוקא בבישול צריך קריעה כיון דהכל מותר דיעבד ומ"מ לכתחילה קורעו ומ"ש צלי כנ"ל אבל לר"א כיון דבעי בצלי ג"כ קריעה א"כ מתניתין דקתני סתמא שפיר כולל צלי ובישול אבל מ"מ זה קורעו באופן זה וזה באופן אחר דהיינו לזה קריעה ומריקת החלב ולזה שתי וערב וטחו בכותל ואי הוי קתני במתניתין מפורש שתי וערב וטחו בכותל בוודאי הוי אמרינן דאפי' לצלי בעי הכי אבל במתניתין לא קתני רק קורעו ומוציא חלבו וזה באמת בעי אפי' לצלי כמ"ש הרמב"ם דקורעו ומירק החלב שבו רק אנן אמרינן דלבישול בעי טפי שלא ישאר לחלחות חלב ובהא שפיר מחלקינן בין צלי לבישול ואתי שפיר דברי הרמב"ם הכל כמו לרש"י רק בהא נחלק רש"י דלר"א ג"כ ע"כ בבישול אסור דיעבד דאי מותר אין לחלק כלל בין בישול לצלי כנ"ל:
אמנם אף שדברינו הנ"ל ברורים בכוונת רש"י והרמב"ם אבל עדיין אני תמה לפי מה שכתבו התוס' לעיל סוף בד"ה אינו עובר דכל שיש ס' במים מותר הכחל א"כ מאי קשיא ליה כאן לר"נ מהך ברייתא דשפיר יש לפרש בבישול ממש ומ"מ מותר שיש ס' במים שנתבשל הכחל דעיקר ההפרש בא לומר דחלב שבכחל חלב שחוטה לכך מותר וחלב שבקבה הוא חלב חי שינק בחיי הבהמה א"כ שפיר קמש"ל דהכחל מותר אף שקיבל טעם חלב בבישול לפי שהוא חלב שחוטה ולא פרוש אבל שבקבה הוי חלב פרוש בחיים רק שהי' מקום לאסור דחלב שיצא והופרש חזר לכחל ואסור מדרבנן על זה אמרינן דאיכא ס' וכל מה שיצא נתבטל ושוב אינו אוסר ואותו חלב שלא יצא אינו אוסר אפי' מדרבנן ובהא פשיטא דלכתחילה אסור לבשל בס' דאין מבטלין אפי' איסור דרבנן לכתחילה ואינו מותר רק בדיעבד ולכך קתני שבשלו אבל צלי מותר אפי' לכתחילה בלי קריעה והוא תמוה לפע"ד. ומלבד זה קשה מאד בעיני לומר דהך ברייתא שבשלו היינו צלאו דאף דמצינו בישול בקרא ויבשלו הפסח אבל תנאי דמתניתין לא יאמרו על צלי בישול מה דבישול אסור רק בצלי ועוד דבקרא כתיב באש כמשפט הרי מפורש לא במים רק באש אבל שיאמר סתם בישול מה דאינו מותר רק בצלי זהו תימא לפע"ד והרי התוס' בד"ה ההוא כתבו דאין זה לאוקמא בצלי דהכי נמי מוקמינן פרק כיצד צולין קרעו לאחר בישולו היינו לאחר צלייתו ובאמת בפרק כיצד לא הוזכר דבר זה כלל רק דמייתי ראי' דאמרינן כבלעו כך פלטו מהך ברייתא גבי לב קורעו לאחר בישולו ומותר מ"ט לאו משום דכבלעו כך פלטו וא"כ קשה היכי שייך בבישול כבלעו כך פלטו דהא לעולם בולע אחר פליטה וע"כ דס"ד דמיירי בצלי וכן פירש"י שם אבל הוא תמוה ג"כ שלא יאמרו בגמרא כלל דמיירי בצלי גם כדדחי שאני לב דשיע שוב מיירי בבישול וכל זה לא הוזכר שם ועוד כתבתי לעיל שאי אפשר לומר כן וברור דגם שם הכוונה פשוט דכיון דלא ס"ד דשיע אין כאן מקום לומר רק מכח כבלעו כך פלטו וע"כ מיירי דאיכא ס' כנגד הלב תדע דמיירי התם בלב עוף שאין בו כזית א"כ כל עוף יש בו ס' כנגד הלב והכוונה לא קרעו ובישלו כך בתוך העוף וס"ד דמ"מ הלב אסור שקיבל בשר הלב טעם מן הדם שבחללו קמש"ל דקרעו אחר בישולו ומה שבלע פלט דכבלעו כך פלטו ושוב לא איכפת לן אי בולע מה שפלט דנתבטל בס' ודחי שאני לב דשיע ולפי זה אין הכרח למה שכתבו התוס' שם דבחוץ נמי שיע ודוק. ומעתה כיון דגבי לב מיירי שפיר שנתבשל א"כ שפיר דוחק הוא להעמיד ברייתא שאמר שבשלו לומר דמיירי בצלי ולא בבישול ועכ"פ אין כאן קושיא מברייתא לר"נ דשפיר יש לפרש שנתבשל בס' ולכתחילה אסור ודיעבד מותר דהוי כמו צלי דמה שיצא נתבטל ומה שנשאר לא פי' ועל כרחנו אנו צריכין לומר דעיקר הקושיא למה לי' לתנא לאורויי בהכי שהרי עיקר בא לחלק בין חלב של כחל לשל קבה ואי הי' של כחל דומה לשל קבה פשיטא דהי' אסור לצלותו בחלבו כמו קבה ולמה נקט מילתי' בדיעבד שהי' יכול לומר דבריו לכתחילה ואי מכח דרבנן יכול לצלותו ומדלא משכח הפרש רק דיעבד שמע מינה דלכתחילה ליכא היתר אפילו בכחל מדרבנן דלא כר"נ והשתא כיון דעל כרחך הקושיא כך שוב אין אנו צריכין לומר דר"נ ע"כ כלישנא בתרא רק שפיר מצי סבור כלישנא קמא והנך לישני פליגי בבישול דבצלי אין אנו צריכין קריעה כלל כר"נ ובבישול צריך קריעה ודיעבד נחלקו הני לישני ומקשה והא ברייתא שבשלו קתני דלא משכח היתר בכחל רק דיעבד ש"מ דאפי' צלי צריך קריעה דאי בצלי אין צריך קריעה כלל למה לי' למיתני היתר זה דיעבד הוי לי' למיתני בצלי דמותר אפי' לכתחילה ולחלק בין חלב שבכחל לקבה ומשני דאפי' לכתחילה יש היתר בצלי רק נקט בבישול ודיעבד איידי קבה והשתא כל הסוגי' כפשטא דר"א ור"י ור"נ אין להם ענין לפלוגתא דהנך תרי לישני דרב דאינהו בבישול פליגי דיעבד ובצלי יכולין להודות לר"נ דלא בעי קריעה כלל או כר"א קריעה קצת וכל היכי דנקט בישול אין לפרש כלל בצלי ולכך קאמר תניא כוותי' דלישנא קמא כיון דקתני כחל שבישלו מותר ולא שייך לומר כלל דברייתא נקט בישול מה דבישול אסור רק צלי מותר ולא מצינו כה"ג כלל והראי' מלב כשל עוזר ונפל עזור דהתם נמי בישול ממש קאמר כמו שבארנו ועל דרך זה מיושב קושית התוס' בד"ה הא בפשיטות דמעולם לא עלה על דעת רש"י דאינהו פליגי בצלי דוקא ודוק גם יתר דיבורי התוס' שנבנו על זה היסוד פירש"י דכולה שמעתין בצלי הכל נדחה לפי הנ"ל ואף דלשונו לקמן והלכות כחל כבר אמרנו למעלה דלצלי בעי קריעה או שתי או ערב ואי לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותי' לאו למימרא דע"כ לא פליגי רק בצלי משום דבבישול וודאי אסור לכ"ע דהא ליתא דאין זה פרוש כלל כחלב שחוטה דעלמא דכיון דמבשל הכחל לפנינו וממנו יוצא החלב בקדירה ליכא למיגזר כלל ושפיר פליגי בבישול ג"כ רק שכתב דבצלי אפי' לר"א דבעי קריעה קצת אבל דיעבד וודאי מותר דאפי' אי פליגי בצלי ג"כ בהא בוודאי עיקר כלישנא קמא דאפי' אי מוקמת לה בצלי עכ"פ מוכח דבצלי דיעבד מותר בלא קרעו וכל זה לרש"י ולרמב"ם וכבר כתבתי דשפיר יש לפסוק אפי' בבישול דיעבד מותר מכח הברייתא גם בצלי יש לומר דלא בעי קריעה כלל כר"נ ואין הכרח כלל לומר דר"נ ע"כ כלישנא בתרא כמו שבארנו לעיל:
בתוס' בד"ה נדה דם טוהר. בסילוק של פ' פרה וכו' מטומאת נדה טהרת בתולי אשה ומאשת איש יפת תואר לאיש וכנגד כותית לא פי' כלום וכו' יש ליתן טעם על קצת דברים שנשתנו לפי שיש לתמוה לכאורה שהרי לא אמרה ילתא רק דכל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותי' א"כ הרי לא אסרה תורה רק דרך בישול ואפי' תרי לי' כולי' יומא בחלב וכן חלב חי' בבשר בהמה ולהיפוך גם וכי לא ידעה דחלב שחוטה מותר מן התורה וברור דכוונת ילתא היתה דכיון דחזינן שהקפידה תורה שיהא היתר נגד האיסור א"כ הי' להם לחכמים להניח דבר היתר שלא לאסור הכל וזה שאמרה בעינא למיכל בישרא בחלבא והיינו שתוכל לאכול דוודאי לא אסרו חכמים בכל אופן כיון דחזינן דהקפידה תורה שיהא לכל דבר איסור היתר כנגדו והשתא לא היתה יכולה לומר דם בתולים דהא רבותינו נמנו וגמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואין כאן היתר עכשיו לזה אמרה דם טוהר דהי' מותר אז לגמרי רק אח"כ בימי הגאונים החמירו ולא בכל המקומות נוהג האיסור כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי ביאה. וכמו כן מה שאמרה גרושה בחיי בעלה ובסילוק אמר מאשת איש יפ"ת לאיש נראה לי נכון דוודאי אינו מובן כלל דברי הפייטן דיפ"ת לאו אשת איש היא דאין אישות לעכו"ם גם מה זה שאמר לאיש פשיטא דלאיש שרי' ואטו בכלהו זכר למי מותר ומ"ש בזה לכן נראה לי שיש פלוגתא בספרי פ' תצא על פסוק ושלחתה לנפשה אי צריכה גט או אין צריכה גט ולזה הפייטן סובר דאינה צריכה גט ולזה אמר שאסרה תורה אשתו של זה לאחר אבל יפ"ת של זה מותרת בלא גט וש"ס דילן ס"ל דבאמת אסורה בלי גט א"כ ממילא קאמר גרושה בחיי בעלה והפייטן לא זכר כותית כיון שכבר זכר יפ"ת ממילא הוי היתר כנגד כותית כנ"ל:
בד"ה זויקו לה כחלי פי' בערוך וכו' ומ"מ אינו מדויק הלשון זויקו לה דאטו הם מלאו אותם בחלב דהא בעצמותן כך הם מליאים גם יש לדקדק שאמר בלשון רבים כחלי. לכן נראה לפי שאמרה בעינא למיכל בישרא בחלבא לכך צוה שיתנו לה הרבה כחלי למלאות כריסה בבשר בחלב או שימלא לה קדירה מכחלי כנ"ל:
בד"ה ההוא לקדירה פי' בקונ' וכו' ואין זה דוחק. כבר כתבתי לעיל דבפרק כיצד צולין ליתא כלל דמוקי לה בצלי וכמעט אי אפשר לאוקמא שם בצלי רק דס"ד דבישלו בתוך העוף ויש ס' כנגד הלב לכך קרעו לאחר בישול דמה שבלע הלב מן הדם שבחללו פליט לתוך הקדירה ושוב אינו חוזר דבטל בס' והוי ממש כמו צלי:
בא"ד ואינו ר"ל וכו'. כל זה לפי דעתם דסובר רש"י דליכא למ"ד להתיר דיעבד בבישול וכבר כתבתי דכוונת רש"י פשוט דהני לישני בבישול נחלקו רק לר"נ דמחלק בין צלי לבישול ע"כ כמ"ד אסור ס"ל ואתי שפיר בפשיטות דסובר כלישנא בתרא עיי"ש:
בא"ד ור"ת פי' וכו' דטעם החלב נכנס בבשר. מהר"ם גורס בהיפוך ואין צורך דלעיל כתבו כך דיש ס' אבל כאן לא מיירי דיש ס' ויוצא חלב מן הכחל ונכנס בבשר שבקדרה ובשר שבקדרה לא הי' בו חלב לעולם ועכשיו משתנה לבשר בחלב וממילא אסור ואוסר הכחל ג"כ אבל בלי בשר אף שחוזר חלב ונבלע בכחל מ"מ לא נשתנה דאותו חלב הי' בו מקודם שממנו יצא וזה פשוט. מיהו כל דברי ר"ת דחוק מאוד דמה שכתב דלקדירה משמע עם בשר לא ידעתי היכי משמע גם מה שכתבו דאין טעם להקל בצלי יותר מבישול הפרש גדול יש דבצלי לא פי' מן הכחל וכל כמה שהוא על הכחל לא איכפת לן ותיכף כשנופל הרי נופל לאש משא"כ בבישול דפרוש לגמרי בקדירה וחוזר אליו גם כל הפירוש שלו במשנה והקושיא על ר"א ור"נ הכל רחוק ודחוק גם הקושיא מברייתא אינה קושיא לפי פירושו דמיירי ברייתא שלא קרעו כלל לכך אסור לכתחילה ובקריעה קצת מותר לכתחילה וכבר כתבתי בגמרא עיקר הפי' הנכון בסוגי' זו:
בגמרא אמר לי' אביי וכו' כי סלקת וכו' מ"ש למיסר נפשה פירש"י בד"ה דתנן הכבד וז"ל כלומר וכו' ובסדר זרעים היא. יראה שרצה ליישב קושית התוס' בד"ה דתנן דבח"ל לא היו בקיאין בזרעים כמו שפירש"י בב"מ פרק המקבל ולזה הוקשה לו כיון דלא מבעי' לך למיסר נפשה ע"כ ידעת מהך משנה א"כ מ"ש דלא פשיט לך מאותה משנה עצמה למיסר חבירתה ולפי זה מיושב קושית התוס' וכמו שאבאר בתוס' אבל מ"מ עדיין אינו מיושב דהא רב ספרא וודאי ידע המשנה ולמה לו להקשות בדרך מ"ש הוי לי' לפשוט לו ממתניתין ונהי דמעיקרא כי סליק לא קשיא דהוא נמי לא הי' יודע מעיקרא אבל כשבא ע"כ ידע לה והוי למיפשט בין לנפשה בין לחבירתה:
לכן נראה לי בשום לב במה שנחלקו הפוסקים במה הי' ספיקו של אביי אי בלא מליחה ואחר מליחה וודאי מותר או בהיפוך קודם מליחה וודאי אסור ואחר מליחה נסתפק ושני הפירושים יש עליהם קושיות רבות כמו שאבאר בתוס' בד"ה כבדא ורש"י ז"ל כתב דעיקר האיבעי' אי דם הכבד אסור אי פי' או לא כיון דכולו דם [ודברי הרא"ש תמוהין שכתב בשם רש"י היפוך מה שנמצא לפנינו ברש"י] והוא כדברי ר"ת ולפי זה יקשה עליו ג"כ מה דקשה לר"ת. לכן ברור דכך הכוונה דבאמת הי' שאלת אביי בפשיטות אי דם הכבד כשיצא מותר או אסור כפירש"י אבל ר' ספרא הבין דספיקו של אביי על הכבד בעצמו בנמלח אי נאסר מכח שבולע דם שפולט או לא ולזה השיב לו בשם ר"א דהי' שלקו ואכלו ובוודאי ידע המשנה רק שלא הי' יכול לפשוט לו מן המשנה דדילמא לא נמלחה הכבד לכך אינה נאסרת דאינה בולעת כיון שפולטת אבל אי נמלחה הכבד דכבר יצא הרבה דם במליחה שוב בולעת מה שפולטת בבישול דאין כאן פליטה מרובה ולזה פשיט לו מר' אמי דאכל דאפי' פליטה מועטת מעכבה לבלוע מה שפלטה אבל בתר דאמר לו אביי למיסר נפשה לא מיבעי' לי וק' היכי פשיט לו ממשנה זו דילמא קודם מניחה מיירי לכך אינה בולעת לפי שפולטת הרבה אבל בפליטה מועטת בולעת [כמו דמצינו כה"ג לחלק בין שליקה לבישול] ומדקאמר אביי למיסר נפשה לא מיבעי' לי ש"מ דזה פשוט לו דמתניתין סתמא קתני בין קודם מליחה בין אחר מליחה דאין הפרש בפליטה מרובה למועטת א"כ שפיר קאמר לו מ"ש דהא מיבעי' לך הא בפי' קתני אוסרת דדם אוסר וסתמא קתני אפילו אחר מליחה והשיב לו אביי בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית הטריפה אבל דם מיבעי' לי אי אוסר ומיושב קושית התוס' דילמא הך קניא אחר מליחה דמה בכך הא פשיטא לי' דאינו יוצא ע"י מליחה כולו ולאסור אחרים אין נ"מ כלל אי מלח או לא וכמו כן למיסר נפשה אין נ"מ דלעולם אינה בולעת וכיון דאכלנא קניא בקופי' ש"מ דדם אינו אוסר כלל ותירוץ התוס' דהיו יודעין דלא נמלח דחוק כמו שאבאר בתוס'. ודע שיש לדקדק למה לו להוכיח מאוסרת הא מאינה נאסרת מוכח דדם אוסר דאל"כ אפילו בולעת מאי הוי וצ"ל דידע דיש לפרש אינה נאסרת מאיסור אחר כגון מתרומה דמיירי התם וכדומה אבל אוסרת ע"כ משום דם ומשני דמיירי בטריפה ומשום שמנונית ונראה דמהאי טעמא פירש"י דאינה נאסרת הכוונה שנתבשלה עם טריפה שהוקשה לו מ"מ כיון דאינה נאסרת מיירי וודאי בכשרה א"כ הוי לי' לומר אינה אוסרת ואינה נאסרת לכך פי' דבא לאשמועינן דאפילו מטריפה אינה נאסרת דלא שייך בזה אינה אוסרת מיהו קצת יש לדקדק דקאמר משום שמנונית הא משום דם ג"כ אוסרת דחל עלי' איסור טריפה כיון דדם הכבד מותר אבל באמת לא קשיא דכך הכוונה לא משום דם אוסרת רק משום טריפה רק לא הבנתי הך לישנא משום שמנוניתא דלמה לי שמנונית הא הדם אוסר מכח טריפה ואטו כחוש אינו אוסר וצ"ל דקמש"ל דאפילו צלאו קודם שבישלו שכבר נצמת הדם ואינו יוצא ע"י בישול קמש"ל דמ"מ אוסר משום שמנונית טריפה ואף דבכבד אין בו כ"כ שמנונית מ"מ טעמו אוסר כשמנונית טריפה:
בתוס' בד"ה כבדא אומר ר"ת וכו'. דברי ר"ת צ"ע בזה דמה ענין צלי למליחה בצלי ג"כ נשאר בכבד דם רק שנצמת מן האש ושוב אינו פולט אבל מה שנשאר במליחה יוצא אח"כ בבישול ובאמת גם דברי בה"ג צ"ע דמנא לי' ללמוד שיעור מליחה מצלי' דבצלי הכל נתייבש ונצמת ואפי' לא יצא הכל לא איכפת לן אבל במליחה שמא עדיין לא יצא כולו בשיעור זה ויצא אח"כ בבישול בפרט כבד בריבוי דם שבו ואפשר דכוונת בה"ג דבא ללמוד עכ"פ דקודם שיעור צלי לא מהני דמליח כרותח דצלי וכשנעשה רותח יוצא הדם ועכ"פ בעינן כשיעור צלי ומעיקרא אינו רותח כנ"ל אבל דברי ר"ת צ"ע:
בא"ד דם הכבד שמא שרי [הך ונראה דבתר הכי אינם מדברי ר"ת דלדידי' יש ספק דאסור מדאורייתא]:
הנה תמהו בזה התוס' לקמן דקאמר דם דאורייתא ונראה ליישב דוודאי מן הדין מותר לכ"ע לקמן דאל"כ מה בכך דהוי דרבנן עכ"פ אכיל איסור דרבנן רק אינו רק חומרא וחשש שמא יבלע הבשר מן הכבד או מן הכחל ולזה אמר דחלב שחוטה דרבנן דהיינו שלא נמצא חלב בתוך אבר אחר שיהא אסור דאורייתא ולא שייך להחמיר שמא יבשל חלב שפי' מחיים לפי שהוא צולה כחל אבל בכבד כיון שיש דם בשאר אבר דהוא דאורייתא ראוי לחוש טפי ודוק. והנה לשון ר"ת דכולה הך שמעתא אינו מדוקדק דפשיטא דלפי מה שחשב ר' ספרא דעל הכבד קא מיבעי' לא איירי בכבד שלא נמלח דמאי מיבעי' לי' ע"כ אי הכבד נאסר מדמו שיצא ונבלע הא אינו בולע ואפי' אי דם כבד אסור דאורייתא הכבד מותר וכמו כן להך ועוד י"ל דבסמוך קשה בס"ד רק ע"כ כמו שפירשתי לעיל דהי' הספק מעיקרא אחר מליחה אי פלט הכל או נשאר עוד ובולע ואי נתכוין ר"ת לזה היכי קאמר במסקנא דאחר מליחה וודאי אינו אוסר כיון דר' ספרא ע"כ הוי ס"ל דאינו יוצא הכל או עכ"פ דספק ודוק ועמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה דתנן:
בא"ד ואפילו נאסור מדרבנן וכו'. נראה שהוצרכו לזה דקשיא להו למה לי' להסתפק בכבד הוי לי' להסתפק בדם היוצא מן הכבד אי מותר או אסור לזה כתבו דמדרבנן יש לומר דאסור לכך נסתפק בכבד דאינו ניכר דמו בבישול. אבל הוא דחוק מאוד לחלק דאינו ניכר בבישול דפשיטא אם יבשל כבד במים או בירקות כשלא יהא מים רבים או ירקות רבים יהא ניכר בבישול מראה הדם:
בא"ד ומיהו קשה עצם וכו' ולפי' ר"ת ניחא. תמי' לי למה לר"ת ניחא עכ"פ היכי קאמר מ"ש וכו' הוי לי' להקשות מאי תיבעי לך למיסר חבירתה הא קתני אוסרת ואי גם בלי מליחה אינה אוסרת אימת תאסור וצ"ל דמ"מ לא קשה כמו דקשיא להך ועוד יש לומר דלא מוכח כלל ממתניתין ומה שכתבו וקשה קצת נראה שנתכוונו למה שכתב הרשב"א דיש לומר בלי מליחה מקמש"ל מיהו קשיא על תירוץ זה דקמש"ל דדם הכבד אסור ומה שתירצו דמשמע לי' וכו' כמו שדרך לבשל בשר ג"כ דחוק דכיון דמסתפק אי מותר לבשל כלל כבד א"כ לא שייך לומר דמשמע לי' וכו' דדרך לבשל דוודאי בשר דרך לבשל או כבד לפי הצד דאסור פשיטא שאין דרך לבשל:
בא"ד דיודע הי' שלא נמלחה. לכאורה אין צריך לומר רק שלא ידע שנמלח וצ"ל דמספק לא הי' חושש דר"נ לא מלח והכלים אסורין ומסתמא מלח ולכך צ"ל דידע דלא מלח מיהו קשה שמא הי' חושש דר"נ ס"ל דדם כבד מותר ואף הכלים מותרין וצ"ל דלשיטתם אזלי לקמן דר"נ הי' חולט כבד וע"כ הי' מחמיר בדם לכך צ"ל דידע דלא מלח מיהו לפי מה שאבאר לקמן דלא מוכח כלל מר"נ דאוסר דם כבד ממילא אין צורך לומר דהי' יודע ומספק לא אכל:
בא"ד והא נמי דפשיט וכו'. כוונתם דהך דרב בר שבא ניחא בפשיטות דיודע הי' דלא נמלח אבל מהך דקני' בקופי' קשיא טפי כיון דע"כ מלח לב וריאה ומ"מ ע"כ דהי' יודע ולהורות הלכה עשו כך ולזה כתבו אי נמי ליישב ברווחא אבל בהך דבר שבא אין מהצורך לזה רק ממילא מיושב ג"כ בהך אי נמי ודו"ק:
בא"ד ולקמן נמי דקאמר וכו' אי נמי וכו'. ביאור דבריהם דבתירוץ ראשון ס"ל דמליחה מוציא כל הדם שבכבד אפילו מן הסמפונות רק צלי אינו מועיל לסמפונות לבשלו אח"כ ולפי זה בין כבד בין טחול לא נמלח רק נצלה ובכבד אסור דצלי אינו מוציא מה שבסמפונות ובטחול אין שם אחר צלי רק שומן ויכול לבשל אחר צלי בלא מליחה כלל ובתי' ב' ס"ל דאחר מליחה ג"כ בעינן קריעה ובטחול לא ומיירי שפיר תרווייהו בנמלח וזה שכתבו התוס' לקמן בד"ה וחתוכי' לתחת לבשלו בקדירה אחר צלייתו או מליחתו ואחר צלייתו היינו תירוץ ראשון או אחר מליחתו כפי תירוץ הב' כאן ודוק:
בד"ה דתנן. משנה היא ותימא וכו' דבסתמא גם מתחילה הי' יודע וכו' דבריהם צ"ע דלמה להו כל זה הא עכ"פ קשיא כשחזר ע"כ ידע המשנה ולמה לא פשיט לי' מן המשנה גם למה לו לומר מ"ש ואדרבא כפי מה שהקשו הם לא קשיא כלל דרש"י פי' להדיא פרק המקבל דאפילו משניות זרעים לא היו יודעין ומה שהביאו ראי' מפרק תולין אינה ראי' דבא"י ע"כ היו בקיאין דשם הי' נוהג זרעים וטהרות כמו ד' סדרי וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה בישוב כל הקושיות: