תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כל הבשר · דף קט.
בגמרא אימא לא ניער יפה יפה, מכאן יש להקשות על הרשב"א ז"ל דכתב במקצתו בתוך הרוטב מצרפין הכל לבטל דא"כ מאי קאמר הכא אימא לא ניער יפה יפה מה בכך הא מ"מ מצטרף הכל וצריך לומר דהכוונה שלא ניער את הקדירה יפה יפה עד שיכול להיות דאותה ח' נשאר חוץ לרוטב לגמרי ונעשית נבלה ילפי זה ממילא נסתרו דברי הפוסקים שכתבו דאי לא ניער יפה ואפי' אי אינו מצטרף מ"מ אינה אוסרת האחרים ולכך בעינן ניער בסוף ג"כ לאסור ולהנ"ל ליתא דאי לא ניער יפה חיישינן דכל החתיכה נשארת חוץ לקדירה ולולא דניער בסוף הוי מותרין שאר החתיכות במה נפשך אבל אי מקצתה תוך הרוטב אפילו דאין כל החתיכה אוסרת ולא בעינן רק ס' כנגד המקצת אבל למאן דאמר מין במינו לא בטיל פשיטא דאין הפרש בין מקצת חתיכה לכל החתיכה:
בתוספות בד"ה ודברי חכמים כשניער ה"מ למיפרך וכו' דפריך שפיר טפי. צ"ע בזה דהא לתרווייהו קשה דאי נראין דברי חכמים בכיסה לבסוף ורבנן מתירין הכל אפי' לא ניער כלל א"כ פלוגתייהו בלא ניער כלל וקשה לרבנן למה יהא מותר הכל ולר"י למה יאסור הכל הא לא פליט ובאמת כך הוא כוונת המקשה כיון דאי אפשר דפליגי בלא ניער דקשיא לתרווייהו דלא פליט וע"כ פלוגתייהו בניער א"כ קשה דאין רבי מודה לחכמים בניער ודוק:
בגמ' אמר לי' ר"א מדיפתי וכו' דילמא במין במינו פליגי וכו' ורבנן לטעמייהו וכו' עד סוף הסוגי'. פירש"י ז"ל דהכוונה דילמא עד שתתן לאו אטיפה קאי רק אחתיכה. ביאור דבריו דאי עד שתתן אטיפה קאי א"כ מוכח דכל שאין טעם חלב בכל הקדירה מותר וזה אינו כיון דמודה דאפשר לסחטו אסור וח' נעשית נבלה א"כ צריך לבטל בקדירה כל החתיכה שנאסרה וע"כ דהשתא רוצה לפרש עד שתתן על החתיכה דבאמת צריך לבטל החתיכה כיון דנעשית נבלה אבל באמת קשה מאוד לפרש כן דהמקשה יחדש פי' אחר בברייתא ולא יזכיר כלל ואדרבא כיון דפשטות ברייתא על הטיפה קאי הוי לי' להזכיר עכ"פ בקושיא דקאי על החתיכה ועוד תמי' לי היכי ס"ד דרבנן מודי הכל לר"י ולא פליגי רק במין במינו מה ענין פלוגתא זו לטיפת חלב שנפלה על החתיכה הוי להו לחלוק בחתיכת נבלה שנפלה לחתיכות כשרות דלר"י כולן אסורין ולרבנן מותרין בס' ועוד קשה דקאמר דר"י לטעמי' ורבנן לטעמייהו כיון דלא פליגי כאן רק במין במינו היכי שייך לטעמי' ולטעמייהו דמאי אולמא הך דהתם מהכא ואדרבא היכן מצינו דרבנן דהכא ס"ל בשום מקום דמין במינו בטיל גם קשה היכי ס"ד לפרש כן דלא פליגי רק במין במינו דמה זה שאמר רבי ודברי חכמים בניער וכיסה דמה ענין דברי חכמים לניער וכיסה דבכל אופן ס"ל דמין במינו בטל ואין נ"מ בזה כלל:
לכן נראה לי לפרש בפשיטות דר' אחא בא להקשות כך דוודאי הך עד שתתן אטיפה קאי דהא קאי על דברי ר"י שאמר מכיון שנתנה טעם בחתיכה וכו' קאמרי חכמים עד שתתן טעם בכל הקדירה רק טעמייהו דרבנן דפליגי לאו מכח אפשר לסחטו דמודי דאפשר לסחטו אסור וחנ"נ ומ"מ פליגי על ר"י משום דר"י דחייש לשמא לא ניער יפה משום דסובר מין במינו לא בטל וחייש בדאורייתא לשמא לא ניער אבל רבנן ס"ל דמין במינו בטל לכך חיישינן כלל לשמא לא ניער יפה כיון דליכא חשש איסור דאורייתא דבטל ברובא רק רבנן הוצרכו ס' משום גזירה דאינו מינו וזהו אי ניער רק בסוף דנעשה נבלה ודאי אבל בניער בתחילה דאינו רק חשש שמא לא ניער יפה ולא חיישינן בדרבנן כה"ג לכך כל שאין בטיפת חלב לתת טעם בכל הקדירה הכל מותר דחתיכה בטילה ברוב אפי' אי נעשית נבלה רק אי הוי וודאי נבלה גזרו רבנן בס' אבל כיון דניער לא נעשית נבלה כלל רק לחוש שמא לא ניער יפה לא גזרו רבנן בס' ועל זה שאלו האי מאי כיון דרבי מודה לר"י דמין במינו לא בטיל רק דסובר אפי' בדאורייתא אין לחוש שמא לא ניער יפה לא הוי לי' להזכיר רק דברי ר"י דנראין דבריו דמין במינו לא בטל ואין נראין דבריו במה דחייש לשמא לא ניער יפה ודו"ק היטב:
בתוס' בד"ה נראין וכו' תימא וכו'. ודבריהם תמוהין דהיכי יפרשו ודברי חכמים בניער וכיסה גם מבור ושובך לא קשיא כלל למעיין שם גם מה שתירצו אינו נראה כלל דהא סיימו ותו לא מידי ש"מ שאי אפשר לפרש שלא יהא כתנאי ועוד דהא נשאר בקושיא להנך אמוראי דפליגי במה דפליגי תנאי וכל מה דאפשר ליישב שלא יהא כתנאי הוי להו לומר. והנה לפי מה שנראה לי לפרש הך אמר רבי דקשה מאד מנין לו לרבי שלא הוזכר ניער בברייתא כלל ולמה נעשה פלוגתא רחוקה עד שיהא מקום להכריע לכן נראה דכך הכוונה דרבי לא ידע היכי פליגי וקאמר שאין נ' דברי ר"י אי פליגי בלא ניער רק בסוף ודברי חכמים נראין אי פליגי בניער בתחילה והשתא בלא"ה לא קשיא קושית התוס' ודו"ק היטב:
במשנה הכחל קורעו וכו' לא קרעו אינו עובר עליו פירש"י אינו עובר על אכילתו ללקות ולא על בישולו דלאו חלב מיקרי ובגמרא מפרש אי איכא מיהא איסורא דרבנן או לא עכ"ל ויש לתמוה בלשון הרב ז"ל שזכר אכילה קודם בישול שהרי בחלב גמור אינו עובר על אכילה בלא בישל קודם והוי לי' לומר על בישולו ללקות ולא על אכילתו וכו' גם אינו מדויק לשונו שהפסיק בתיבת ללקות בין אכילה לבישול והוי לי' לכלול שניהם בחד מלקות לומר אינו עובר ללקות על אכילתו ועל בישולו או אינו עובר על אכילתו ועל בישולו ללקות. ונראה לי לפרש דברי הרב ז"ל כך לפי שיש לנו לחקור אם אסור לבשל בשר בחלב שחיטה מדרבנן כפי הנראה מדברי הראשונים בסי' פ"ז דדבר שאינו אסור רק מדרבנן באכילה מותר בבישול לכתחילה א"כ מותר לבשל בחלב שחוטה אפי' מדרבנן וכ"ש כחל דאפי' משום מראית העין ליכא דלא גרע גוף הכחל משקדים וכ"ש לדברי הש"ך שם דליכא בבישול כלל משום מראית העין. אמנם נראה לי ברור דזה תלוי בב' הלשונות בגמרא דלמ"ד דמותר באכילה דיעבד אם כן פשיטא דאסור בבישול לכתחילה בלי קריעה דאל"כ לעולם לא יהא צריך לקרוע הכחל קודם בישול דלבשל ליכא איסור ואי בישלו מותר באכילה ועל כרחך דיש איסור על הבישול לכתחילה כדי שלא יאכל לכתחילה כחל בלי קריעה אבל למ"ד דאסור דיעבד באכילה כשבישל בלי קריעה א"כ ממילא מותר לבשל בלי קריעה כמו כל דבר שאינו אסור באכילה רק מדרבנן מותר לבשל. ומעתה אי אפשר לפרש מתניתין שבא התנא לכלול תרווייהו אינו עובר על אכילה ובישול ללקות אבל איסורא איכא דזה אינו דאי באכילה אסור מותר בבישול לכתחילה גם אי הכוונה אינו עובר ומותר ע"כ לא בא התנא להורות מדין אכילה דלאכילה לא שייך ללקות דאפי' מותר הוא רק הכוונה דאינו עובר על הבישול שבישל אבל איכא איסור לבשל לכתחילה כיון דאי בישל מותר באכילה וזה שחלקם רש"י ז"ל על אכילתו ללקות למ"ד אסור באכילה ולא על בישולו למ"ד דאכילה מותר לכתחילה דאז מלקות ליכא על הבישול אבל איסורא איכא על הבישול כיון דדיעבד מותר באכילה ונקט מעיקרא למ"ד אסור אף דמ"ד מותר קודם בגמרא כמו שאמר אח"כ ובגמרא מפרש אי איכא איסורא או לא דנקט איסורא ברישא ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק במתניתין דקתני לא קרעו אינו עובר דלאו חלב הוא ולמה לו לומר לא קרעו הוי לי' לאשמועינן רבותא בקרע והוציא חלבו דאינו עובר על החלב משום בשר בחלב ואפילו בישלו עם בשר אחר ומה ענין אינו עובר עליו ללא קרעו בשלמא למ"ד אינו עובר ואסור קמש"ל מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא אפילו לא קרעו דהוי לא פרוש מ"מ איכא איסור אבל למ"ד מותר קשיא ולהנ"ל ניחא דלמ"ד מותר באכילה לא מיירי תנא בהך אינו עובר לענין אכילה כלל רק לענין בישול שאינו עובר על אותו הבישול וכיון דקאי על הבישול שכבר בישל בלי קריעה הוצרך לומר לא קרעו דאי קרעו על מה יעבור על הבישול ועוד דשפיר קמש"ל מיעבר הוא דלא עבר אבל איסורא עבד באותו בישול דכיון דמותר באכילה אסור בבישול דלמ"ד אסור באכילה מותר בבישול והא דקתני הכחל קורעו היינו עצה טובה כדי שיוכל לאכלו ובלי קריעה יהא אסור באכילה אבל למ"ד דמותר באכילה יש איסור לבשל ודוק ועמ"ש בגמרא ע"ב בענין זה:
שם הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו פירש"י ז"ל להיות בכרת ובמסכת כריתות מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו אבל בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי נמי אמרינן בפסחים שאני לב דשיע עכ"ל ויש לתמוה הרבה בדבריו חדא מה שפירש להיות בכרת כיון דלית בי' כזית פשיטא דאפילו מלקות ליכא כמו כל חצי שיעור דעלמא וכן פירש"י בהדיא לקמן ע"ב מיעבר הוא דלא עבר ללקות דאין בו כזית גם תמוה מה שפירש אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו דבישול מאן דכר שמי' ולהיפוך שמענו פרק הקומץ רבה דדם שבישלו אין בו כרת ונהי שכתבתי בתוס' ליישב זה לפי מה דמסיק שם מוכח דכלהו פליגי עלה דעובר שפיר אבל למה לו לרש"י להכניס עצמו בפלוגתא ומי לא סגי לי' לומר אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו. גם תמי' לי מה שכתב אבל בשרו אינו דהלב חלק הוא ואינו בולע והכי נמי אמרינן בפסחים שאני לב דשיע דמשמע דמעיקרא לא מהך דפסחים יליף לה והא באמת אי אפשר לחדש מעצמנו דאינו בולע והוי לי' לומר כדאמרינן בפסחים גם מה ענין זה להך דהכא ולמה לו לרש"י להזכיר זה כאן דין הבשר אי נאסר או לא. וליישב דברי רש"י ז"ל נראה לי פשוט כך דמה שפירש להיות בכרת הוא לפי שהוקשה לו היכי אפשר לפרש מתניתין דלכך אינו עובר לפי שאין בו כזית דמה ענין זה ללב הא כל דם שבעולם כל שאינו אוכל ממנו כזית אינו עובר עליו לזה סובר רש"י ז"ל דמה שאמר בלב עוף שאין בו כזית בדמו היינו אותו הדם שהוא חייב עליו כרת אבל בצירוף דם איברים שיש בו יכול להיות בו כזית וס"ד דאף דקי"ל דאין היתר מצטרף לאיסור היינו איסור והיתר ואפי' ב' איסורים שאינן משם אחד אבל בלב עוף דתרווייהו משום דם אסורי ס"ד דכל שאכל כזית דם אף שאין בו כזית מדם שחייב כרת מ"מ מצטרף קמש"ל דאינו חייב כרת לפי שאין בו מן הדם שחייב כרת כזית [והא לא ניחא לי' לרש"י לפרש דס"ד דהלב ברי' הוא וחייב על פחות מכזית כמו גיד הנשה (דף צ"ו ע"א) דהא ליתא דהתם הגיד כולו אסור אבל בלב אין איסור בלב כלל רק בדמו והדם לאו ברי' הוא] והדר קשיא לי' לרש"י ז"ל אי דם שבישלו אינו עובר למה לי' לאוקמא בלב עוף לוקמא בדם בהמה וכשבשלו ומה שכתבו התוס' דבכל ענין מיירי לא ניחא לי' לרש"י דפשיטא דטפי ניחא לפרש דמיירי בכל לב בין בבהמה בין בעוף אבל בבישול אורחי' בהכי דמסתמא אינו אוכל חי ומזה דייק רש"י דסובר רב שם דדם בהמה חייב כרת אפי' אחר בישול ולכך מוקים לה בלב עוף והוקשה לו לרש"י כיון דסובר רב דם שבשלו עובר א"כ מה בכך דלית בי' כזית האיך יפרנס ברייתא קרעו לאחר בישולו ומותר ס"ס נאסר הל בבישול משום איסור דם אפי' בחצי שיעור ואהא קאמר דע"כ סובר רב דבשרו אינו נאסר לפי שהוא חלק והכי נמי אמרינן בפסחים שאני לב דשיע ונהי דהתם רק לדחות קאמר הכי אבל עכ"פ סיוע יש לסברת רב בכריתות ולאו מהך דפסחים בעי רש"י למילף רק מהך סוגי' דכריתות ומצינו סברא זו ג"כ בפסחים ודוק ובעיקר דין דם שבישלו מה שהקשו התוס' מהך דהקומץ יתבאר בתוס' בס"ד דלק"מ ע"ש:
ויש לי לומר בכוונת רש"י ז"ל בפשיטות טפי דודאי משמע לי' לרש"י ז"ל דהכא ודאי בבישול מיירי דהא כחל דמעיקרא ג"כ מיירי בבישול או בצלי עכ"פ אבל לא בחי דבחי אפי' חלב גמור אין בו איסור מן התורה וכמו כן ברייתא קתני קורעו אחר בישולו ש"מ דלא קרעו אינו עובר היינו אי בישלו ש"מ דדם בהמה חייב כרת אם לא קרעו אחר בישולו ולפי שהוקשה לו לרש"י ז"ל למה לי' לאוקמא בלב עוף דוקא היפוך רישא דמיירי בבהמה לוקמא כמ"ד דאינו עובר בבישול וליכא למימר משום דלמה נקט לב הא כל דם שבשלו כך הוא דיש לומר דקמש"ל לב דאיסורא איכא על הלב ומיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ולא אמרי' דשיע או כבלעו כך פלטו ולזה כתב דבאמת סובר הך מ"ד דמוקי בלב עוף. דגוף הלב לא נאסר דחלק הוא ושפיר הוכרח לאוקמא בעוף ובבהמה חייב אפילו בישלו דאי סובר התנא דם שבישלו אינו עובר לימא דם שבשלו כיון דהלב לא נאסר כלל ולכך כתב והכי נמי אמרינן בפסחים וכו' דלאו מהך דפסחים דייק לה דהתם יש לומר דלא קאי במסקנא רק מהך מ"ד דכריתות מוכח הכי וסברא זו מצינו ג"כ בפסחים ועמ"ש בתוס' בזה:
ודע דגם תחילת דברי רש"י ז"ל מה שכתב להיות בכרת ולא זכר מלקות יש לי לומר ג"כ בדרך אחר ממה שכתבתי לעיל והוא דקשיא לי' לרש"י מקמש"ל בלב דוקא הא כל חצי שיעור אינו עובר בכל איסורין לזה סובר רש"י דלב עוף כיון שאין בו דם הנפש כזית אינו כלל בכלל כרת ואפילו יאכל בכדי אכילת פרס חצי זית דם הנפש דעלמא אינו מצטרף רק לא אמרה תורה כרת על דם הנפש רק כשיש כזית וממילא חצי מצטרף אבל דם לב עוף אינו חלוק כלל משאר דם ולא יבוא לכלל כרת כלל וזה שאמר להיות בכרת והוי לי' לומר אינו בכרת ולשון להיות היינו שלא יהא כלל בכרת רק הוי כמו דם דעלמא ובדרך זה תבין קצת דברי הר"ן במשנה התמוהין מאוד לכל מעיין ואין צורך להאריך להקשות עליו כי אינו מובן כלל ולהנ"ל ניחא דסובר דדם הלב של עוף אי הי' בו כזית לא מהני מה שלא פירש דעל דם כרת חייבין אף שלא פי' רק לפי שאינו בכלל כרת מחמת חצי שיעור ממילא הוי דם אברים שלא פי' ולכך אפילו אכל לב שיש בו כזית בצירוף דם איברים שבו דזה הוי פי' דאתא מעלמא מ"מ אינו עובר דדם הכנוס הוי לא פי' וכיון דאין כזית לחייבו בכרת ממילא מהני בי' לא פי':
בתוס' בד"ה הלב פי' בקונ' וכו' בין חי בין מבושל ומה שפי' וכו' לכאורה תמוה מאוד דלמה להו לדחוק דבכל ענין מיירי בין חי בין מבושל דטפי מיירי בכל ענין בין בלב בהמה בין עוף ואדרבא רישא דכחל וודאי בבהמה וסיפא נמי בהכי. אבל בפשיטות הוי להו לומר דלכך לא מוקי במבושל ומכח דם שבשלו דלמה נקט לב הוי לי' לומר בפשיטות דם שבשלו אינו עובר עליו גם לא ידעתי המשך דבריהם בתר הכי ומה שפירש בקונ':
ונראה לי דכוונת התוס' דאכתי איכא לאוקמא מכח דם שבשלו ואי משום דהוי לי' למיתני דם שבישלו ולמה נקט לב דיש לומר דקמש"ל מיעבר הוא דלא עבר אבל איסורא איכא בבשר הלב דלא אמרינן דלא שיע ולא כבלעו כך פלטו לזה הוכרחו התוס' לתרץ דבכל ענין מיירי אפילו חי וזה שכתבו דמה שפי' בקונ' דלב חלק אין לסמוך על זה דמהך דפסחים אין ראי' אבל אי היינו מוכרחין לתרץ דלכך לא מצי לאוקמא מכח בישול דהוי לי' למיתני דם שבשלו היינו מוכרחין לומר דלב שיע ולא בלע דאל"כ יש לומר דקמש"ל דבשר הלב נאסר ודוק היטיב ועמ"ש בסמוך:
בא"ד וקרעו לאחר בישולו היינו לאחר צלייתו. דע שיש לתמוה הרבה בענין זה דשם פרק כיצד צולין איתא אמר רבה האי מולייתא שרי' דכבלעו כך פלטו ומייתי סייעתא מהך ברייתא דלקמן הלב קרעו ומוציא דמו לא קרעו קרעו לאחר בישולו ומותר מאי טעמא לאו משום דכבלעו כך פלטו ודחי שאני לב דשיע ופירש"י בד"ה לאחר בישולו וז"ל קס"ד לאחר בישולו צלי קאמר דלצלי נמי קרי בישול דכתיב בד"ה ויבשלו הפסח באש כמשפט עכ"ל ודברים אלו תמוהין לפע"ד חדא כיון דלא מצינו בשום מקום שיאמר התנא בישול ויהא כוונתו צלי דוקא פשיטא דהוי לי' לומר ולטעמיך הא שבשלו קתני ולתרץ דהך בישול היינו צלי דוקא ועוד שזו הראי' מן הכתוב בד"ה אינה ראי' כלל דשם מפורש ויבשלו הפסח באש כמשפט הרי מפורש שלא הי' במים רק באש כמשפט כמו שכתוב כי אם צלי אש לא במים גם נראה דהך ויבשלו היינו שהי' נגמר באש לא נא והכל כמו שכתוב בתורה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים וכן מפורש ריש פרק הנודר מן המבושל דמותר בצלי ואף דברייתא שם אוסר ר' יאשי' קאמר בהדיא דאין ראי' מן הכתוב רק אסמכתא ועיקר טעמו דבאתרי' היו קורין גם לצלי בישול אבל עכ"פ תנא דידן קרי לצלי צלי ולבישול בישול וכן לעיל בירך שנתבשל בה גיד הנשה קאמר שמואל דנצלה לא אף דשם הי' נוח יותר לומר דבין בבישול בין בצלי קאמר וכ"ש כאן היכי ס"ד שיאמר התנא בישול מותר מה שהוא שקר שאינו מותר רק צלי ואמת דמצינו במכילתא פרשת בא דמייתי ג"כ ר' יאשי' מקרא פ' ראה דכתיב ובשלת ואכלת אבל בברייתא ריש פרק הנודר לא זכרו מהך קרא דמצי קאי על בקר לחגיגה שהוזכר שם ועוד דהנך דבקרא הכוונה כמו שמצינו דגבריאל יוצא לבשל הפירות דהכוונה גמר פרי שיהיו ראויין לאכילה וכמו כן כאן אין הכוונה בישול רק שלא יאכל חי או נא אבל היכי שייך שיאמר התנא קרעו אחר בישולו ויהא הכוונה צלי דוקא. ועוד היכי שייך שיאמר קרעו אחר צלייתו והא הכא שזה האיש עבר באיסור ולא קרע הלב ועשה בי או בישול או צלי א"כ היכי יאמר לא קורעו קורעו אחר צלייתו דמאן מפיס שצלאו הא הכל עשה באיסור בין בישול בין צלי והוי לי' לומר אם צלאו קורעו אח"כ ומותר לכן נראה לי ברור דהכוונה התם דהפשטן דלא ידע מסברא שאני לב דשיע והי' קשה לו מ"ט מותר אחר בישול ומכריח משום כבלעו כך פלטו דהיינו כל מה שבלע בשר הלב מן הדם שבתוכו פלטו בקדירה ואי משום דבולע שנית מה שפלט מיירי דבשלו בס' כנגד הלב ואינו רחוק דהא מיירי בדם לב עוף שאין בו כזית כדמוקמינן לה בכריתות א"כ שפיר מיירי שהי' ס' בקדירה נגד הלב וכל מה שפלט הלב לקדירה נתבטל ואינו אוסר עוד ומה שבלע הלב עצמו מן דם שבתוכו פלטו לקדירה ודם שנשאר בחללו קורעו ומוציאו ודחי לי' שאני לב דשיע ולא משום דכבלעו כך פלטו כנ"ל:
מיהו בעיקר דברי התוס' יש לי לדון דמאי מייתי סייעתא פרק כיצד צולין מהך ברייתא לימא דטעמא דברייתא לפי שנתבשל הדם ומותר מן התורה ולא גזרו רבנן רק לכתחילה אבל דיעבד לא החמירו לכך קורעו אחר בישול דמה שיכול להוציא גם אחר בישול הוי לכתחילה ומה שכבר בלע ולא פלט מותר דיעבד ויש לי מזה ראי' שלא דם שבשלו אינו עובר רק לענין כרת כיון דאיסור כרת בדם הנפש הוא הראוי לכפרה אבל לענין לאו מה בכך דאינו ראוי למזבח הא כל דם איברים אינו ראוי למזבח ומ"מ עובר בלאו וכולה סוגי' דפרק הקומץ הכל לענין כרת משתעי מיהו בלא"ה מוכח להדיא פרק הקומץ שם דכלהו אמוראי פליגי דכל דם אפי' בישלו חייבין כרת עיי"ש היטב: