אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קז:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קז:

דף קז.

בגמ' בלם לי' פי' התו' ופת עמה. והוא דחוק מאוד דעיקר לא הוזכר רק הטפל ונ"ל שהי' דרכן לאכול בשר טמון בין שני חתיכות פת וכשאומר בלם לי' נכלל הכל:

שם דזהיר ולא נגע נראה לי דעיקר האבעי' היתה אי תקנו נטילת ידים לכל אוכל שהרי על נגיעה בחולין לא תקנו כלל רק לאכילה תקנו וכל שאוכל אפילו אינו נוגע או דוקא באכילה ע"י נגיעה תקנו ורצה לפשוט דדוקא ע"י נגיעה ודחה דזריז קדים והיינו כהך דרב לעיל ומי שהוא זריז עושה כן ומשמע דלא כר"ת לעיל דוקא שחרית ודו"ק:

שם דאמר ר' זירא הא דלא פשיט מברייתא דלקמן דיש לומר דמיירי בסתם שמש דלא ידע בי' דזהיר כר' המנונא אבל רב קאמר אלא א"כ יודע ולא סגי דיודע דזהיר שפיר פשיט וזה שאמר בסמוך מכל מקום הא קאמר אלא א"כ יודע:

שם אמר ר"פ בשלמא. והוא תמוה לכאורה ונראה לי דס"ד למיפשט מפלוגתא דרב ור"י דעל כרחך פליגי בהא דלרב דנטל ידיו הוי קביעות ואין צריך לברך על כל פרוסה ולר"י אין צריך ליטול לכך מברך וקאמר דבשלמא מרב ור"י לא קשיא כר' פפא הא דאיכא אדם חשוב מ"מ נפשט מרב בעצמו:

שם אשה מדיחה וכו' קושיא דלא פשיט דלא מהני מפה דאי מהני למה התירו רחיצה מיהו לפי מה דדחי יש לומר לשיבתא לא מהני מפה אבל לס"ד קשה ואולי הך בעל האבעי' דמפה ידע דמאכיל אינו צריך והכא משום שיבתא. ובעל האבעי' דמאכיל ידע מהך פשיטות דלעיל דלא מהני מפה. אבל הא קשיא למה לא אמרו להתנות ביוה"כ שחרית לר"ת דמותר ליטול שחרית אפי' ביוה"כ וצ"ל דהוי מצי לומר ולטעמיך אבל לרש"י ניחא הכל ולפי מה שפירשתי לעיל דרב לא התיר רק שיטול ויאכל ונטילה זו מהני על כל היום וכן נראה מדברי הרמב"ם א"כ לק"מ רק לר"ת ורש"י לעיל דמפרשים על נטילת שחרית לרוח רעה קשה וצריך לומר ע"כ דהי' יכול לומר וליטעמך מיהו הא מוכח דלשיבתא א מהני מפה ודוק בתוס' בד"ה התם טיט וצואה ואין ראי' דאינהו מעכבי ברכה ותפילה אבל רוח רעה אינו מעכב תפילה וברכה שפיר יש לומר דאין נוטלין ביוה"כ וכבר כתבתי בגמרא ראי' דלא כר"ת אם לא דנימא דהוי מצי לומר ולטעמיך ולא אמר:

במשנה צורר אדם בשר וגבינה וכו' ובלבד שלא יהיו נוגעין לכאורה יש לפרש דתנא קאמר שיצרור באופן שלא יבוא לידי נגיעה דכמו שצריך לחוש שלא יבוא לאוכלם כן צריך לחוש שלא יבוא לידי נגיעה אבל באמת מסיפא מוכח דלחשש נגיעה אין לחוש דאל"כ למה ב' אכסנאין אוכלין על שולחן אחד בלי הפסק כלל נהי שלא יאכלו זה מזה אבל יש לחוש לנגיעה וע"כ דתרתי לא חיישינן שמא יגעו ושמא לא ידיחו. ובזה יש ליישב לשון הטור ריש סי' צ"א דלא זכר לשון המשנה רק ולא חיישינן שמא יגעו והיינו להורות דלא נפרש ובלבד שלא יהיו שצריך ליזהר אפי' אינן נוגעין כל שיש חשש נגיעה קמש"ל דלחשש שיגעו לא חיישינן וממילא שיהיו נוגעין ממש אסור ויש שפירשו דברי הטור דהך ולא חיישינן שיגעו מיירי ביבשים והוא תמוה דמוכח בגמרא דכל היכי דלא בעי הדחה מותר אפי' לכתחילה להניחם יחד שיגעו זה בזה אמנם בגוף דברי הטור במה דמשמע מדבריו דחידש דצורר על חשש נגיעה קאי נראה לי דעיקר החידוש על אכילה דצורר ולא חיישינן שמא יבוא לאכלם יחד:

בגמ' הדחה מי לא בעי. מקשים כיון דדיעביד מותר לא חיישינן דילמא אשתלי לכמה פוסקים. ובאמת לא קשיא דכאן דמיירי בבשר מבושל לא שייך מותר דיעביד דהחשש דיאכל בלא הדחה והרי אוכל איסור ודוקא בבשר חי דלא עביד שום איסור ומתירין לו לכתחילה לאכול אחר בישול משא"כ כאן דהחשש דיאכל איסור רק שיש להקשות לכאורה על לשון הטור ובעל העיטור דקאמרי לחלק דבשר חי מותר דאורחי' בהדחה וקשה תיפוק לי' דלא חיישינן כיון דאחר בישול מתירין לו דיעביד אבל באמת לא קשיא דבלא"ה יש לדקדק שכתב בשר תי דאורחי' בהדחה והרי בהכרח ידיח קודם מליחה וצ"ל משום דוודאי אי אכול חי באומצא יש לחוש שלא ידיח רק דלאו אורחי' לאכול חי רק מבושל הילכך לולא דאורחי' בהדחה הי' לנו לחוש שיאכל חי באיסור בלא הדחה. ביאור לשון מי לא בעי דהו"ל לומר לא בעי גם מה ס"ד דמקשה ונראה לי לפי שנחלקו לקמן בסכין ששחט לחתוך צונן ואיכא מ"ד לא בעי הדחה ומשמע לי' דלא בעי הדחה כלל ולזה דחי דליכא למ"ד דלא בעי הדחה עכ"פ דהא נחלקו לעיל בבית השחיטה לחד מ"ד קולף וכו' אבל לכ"ע הדחה עכ"פ בעי:

שם ל"ש אלא שאין מכירין פי' דס"ד דהך שני אכסנאין הכוונה דמסתמא מקפידין ואפי' מכירין מותר קמש"ל דרק באין מכירין ואכסנאין מסתמא אין מכירין אבל מכירין אסור ומייתי ראי' לרש"י ולפי' ראשון בתוס' מרישא מדברי רשב"ג דקאמר זה מן הצפון וכו' ש"מ לענין אין מכירין קאמר ולפי' שני בתוס' מהא דלא אסרו רק כעין תפיסה אחת דהיינו מכירין ש"מ דמכירין אסור והך אכסנאין הכוונה אין מכירין וצ"ע בדברי התוס' בד"ה כעין שכתבו מה לי בהוצאה משמע דמשום שאין סברא לחלק וזה אינו דסברא גדולה הוא לחלק רק שאי אפשר דרישא מיירי בשתי תפיסות ומ"מ דוקא אכסנאין זה בא מן הצפון כנ"ל ולפי מה שפירשתי הכל במכירין תלוי וכל שמניחין לא מהני מקפידין לפי שאינו ניכר לכלל הקפידא ולכך בעי בב' אחין דאינו ידוע דמכירין רק ליודעין שהם ב' אחין וממילא יודעין דמקפידין לכך ס"ד דמותר ודחי דאפי' בהא אסור:

במשנה טיפת חלב שנפלה. הערה למה נשנית משנה זו בכאן בפרק זה בבשר וחלב הא בכל שאר איסורין שייך הך דינא ותליא גם כן בניער ולא ניער ולזה נראה דמתניתין לענין חנ"נ איתמר וברישא כל המאכל שבקדרה אסור ולכך קתני אסור ולא אסורה דאז הוי קאי על החתיכה וע"כ דכל המאכל שבקדרה רק בניער הכל מצטרף ולפי זה יש להוכיח כדברי רבינו אפרים דרק בב"ח חנ"נ אבל יש לי קושיא חזקה עליו מהך משנה דלעיל ירך שנתבשל גיד הנשה בסופה דמשמע דהיתר הרוטב רק בגיד בין הגידין משום דהגידין היתר גמור הן רק מספק שאין מכירין אסור לכך הרוטב בנ"ט נגד הגיד הנשה בלבד והכל מצטרף לבטל להתיר הרוטב אבל חתיכה שנאסרה מבלוע איסור ונפלה לקדירה בעינן ס' נגד כולה כמ"ש שם ישוב לקושיא זו דהתם כשיש בנ"ט בגידין ובחתיכות דאל"כ היכי שייך לומר והרוטב בנ"ט ומשכחת לה כשהניח אח"כ ברוטב וקמש"ל דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ ודוק:

הערה מה שפירש"י בתוך הקדירה משמע דס"ל שאי היתה החתיכה שנפל עלי' הטיפה חוץ לקדירה אפשר שלא הי' אסור רק כדי נטילת מקום הנפילה כמו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו שאין זה רק כצלי רק בתוך הקדירה אפילו מקצתה חוץ לרוטב או כולה כפי הפירושים בזה היי כבישול מחמת הבל הקדירה אבל חוץ לקדירה הוי כצלי ולא בעי רק נטילת מקום. עוד פירש"י ולא הגיס את הקדירה. הנה בכאן לא כתב מיד ולקמן בסיפא פירש הגיס בה מיד משמע דכל שלא הגיס מיד הכל אסור וברישא משמע דוקא בלא הגיס כלל דכל שהגיס אפילו אח"כ מצרפין הכל וצריך לומר דבסיפא הוצרך לומר מיד דאי אח"כ למ"ד אפשר לסוחטו אסור צריך ס' כנגד כל החתיכה גם החתיכה נשארת באיסור אבל ברישא נקט ולא הגיס דאי הגיס אפילו אח"כ החתיכה חוזרת להיתר כמו שפירשו רש"י ותוס' לקמן ונקט ברישא מה דלכ"ע אתי שפיר וכן בסיפא מה דלכ"ע אתי שפיר ודוק:

שם אם יש בנ"ט באותה חתיכה. פירש"י כלומר שאין באותה ח' לבדה ס' וכו'. ולא נתבאר לכאורה מה ביקש בדבריו הללו ומה חידש על המשנה וצ"ל דבא לפרש דלא נימא דטועם קפילא דא"כ אפילו ניער החתיכה אסורה דטעמא לא בטיל כמו שפירש"י בשמעתין דזרוע בשלה לכך פי' דהכוונה שיעור נ"ט שהוא ס'. ולפי זה יש לדקדק בפרק גיד הנשה דקאמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתניא וכו' אלא בב"ח מאן טעם לה והקשו שם התוס' דלמה לא קשיא לי' מהך משנה ולהנ"ל טפי הוי להו להקשות דלא מצי לתרץ כלל טעימת קפילא מיהו לפי מה שתירצו התוס' גם הא ניחא. ואין להקשות היכי מפרש רבא ברייתא בטעימת קפילא הא חלב שבישל בה נבלע בקדירה ונעשה נבלה וחזר ונפלט לחלב דיש לומר דתנא דברייתא סובר אפשר לסוחטו מותר דהא פליגי תנאי לקמן וממילא כל שאין טעם בשר בקדירה שרי ואפי' למ"ד דאפי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר נשארה באיסורה ה"מ בחתיכה אבל בצלול דודאי יש בכל הקדירה בשוה הכל מותר ולפי מה שתירצו התוס' דידע לשער בס' אבל הבלוע קשה לשער בס' א"כ יש לומר דבליעה שנבלע עכשיו מן החלב וחזר קל ביותר לשער בס' דליכא למימר דניחוש דחזר ואח"כ נבלע חלב אחר וחזר דא"כ בלי רבא תיקשי ברייתא דאפי' ס' לא מהני וע"כ דאין צריך לשער רק לחלב הנחסר לפנינו ועוד דאי חזר לא נעשה נבלה דסופו להתפשט בכולה ואין צריך רק נגד טעם הבשר שנפלט מן הקדירה ובזה מהני קפילא כנ"ל. עוד פירש"י נאסרת מיד. משמע דבא לומר דאפי' ניער אח"כ נאסרת מיד קודם שניער ובאמת זה תלוי בפלוגתא דאי אפשר לסחטו מותר מהני ניער אפי' אח"כ וצ"ל דהכוונה אפי' חתך מן החתיכה מקום שנפלה ס"ד דהשאר מותר קמש"ל דמיד נאסרת כמו שפי' מעיקרא לפי שהוא בתוך הקדירה תיכף נאסרה אבל ניער אח"כ תליא בפלוגתא אי אפשר לסחטו אסור אסורה ואי מותר הכל מותר כמ"ש רש"י לקמן. עוד כתב רש"י ז"ל ובשאר חתיכות דקדירה לא איירי תנא דמתניתין ובגמרא פליגי בה וכו'. משמע דאפי' בסיפא לא איירי בשאר חתיכות אף דלרב איירי בשאר חתיכות אפי' ברישא גם בסיפא פירש"י כלומר אין כח בטיפה לאסור כולן אלמא דמיירי תנא בשאר חתיכות מ"מ לולא דפליגי בה לא איירי תנא כלל לענין שתאסר החתיכה שאר חתיכות רק ברישא בא לאסור החתיכה שאין מצרפין מה שבקדרה ובסיפא בא להתיר החתיכה רק בגמרא פליגי אי החתיכה אוסרת וכל אחד מפרש מתניתין כפי דעתו:

שם ניער את הקדרה פירש"י הגיס בה מיד היינו דתיתי מתניתין לכ"ע ובהא לכ"ע הכל מצטרף אבל אי הגיס אח"כ פליגי בה ועמ"ש בסמוך:

שם אם יש בה בנ"ט באותה קדירה פירש"י כלומר אין כח בטיפה וכו', כוונתו שאין לפרש דמתניתין איסורא קמש"ל דאי יש בנ"ט הכל אסור פשיטא כיון שנותנת טעם בכל הקדירה דאסור הכל רק היתר קמש"ל דאי אין ליתן טעם בכל הקדירה הכל מותר אפי' החתיכה. מיהו לשון המשנה קשה מאוד כיון דעיקר הסיפא נשנית דברישא אין מצרפין הכל והחתיכה אסורה ובסיפא אפי' יש ליתן טעם בחתיכה כל שאין ליתן טעם בכל הקדירה הכל מותר א"כ להיפוך הוי לי' למיתני וכ"ש למ"ד אפשר לסחטו אסור דרישא אוסרת הכל דחתיכה נעשית נבלה דהוי לי' למיתני בסיפא מפורש ניער מיד דזהו עיקר ההיתר וניער מיירי ברישא גם כן דבלא ניער במה נפשך אינו אוסר. לכן נראה לי לפרש בפשיטות דלמ"ד אפשר לסחטו מותר ברישא בא לאסור החתיכה דאין מצטרפין מה שבתוך הקדירה ובסיפא כל שניער מצטרפין הכל והכל מותר ולמ"ד אפשר לסחטו אסור ברישא אסור החתיכה ובסיפא קמש"ל ג"כ איסורא טפי דאי ניער בעינן שיהא ס' בקדירה כנגד כל החתיכה והך בה דסיפא היינו החתיכה ובה דרישא היינו הטיפה והחתיכה לבדה אסורה ולא בעינן ס' בקדירה כנגדה דבלי ניער אין החתיכה מוציאה טעם בלא רוטב מיהו לישנא דמתניתין ברישא דקתני אסור משמע קצת דעל המאכל שבקדירה קאי דעל החתיכה הוי לי' למיתני אסורה מיהו אם נדקדק כך תיקשי למ"ד אפשר לסוחטו מותר מ"ט ברישא אסור המאכל כל שאינו נותן טעם בכל מה שבקדרה וע"כ דמפרש אסור על החתיכה א"כ שפיר יש לפרש כך לכ"ע וברישא קתני אסור על החתיכה לבדה ובסיפא בניער אוסרת אותה חתיכה כל הקדירה ובעיקר פירש"י מה שפי' ניער מיד והיינו שלא נאסרה עדיין החתיכה לא ידעתי איזה שיעור יש בדבר דס"ס ניער אחר שנפלה הטיפה על החתיכה וכבר נאסרה ונראה לי כיון דהחתיכה היא חוץ לרוטב אף שהטיפה מתפשטת בחתיכה עצמה בלא רוטב מ"מ אין זה ברגע שנפלה ודוקא בנפלה לרוטב מתפשטת תיכף משא"כ בלא רוטב הולכת לאט וקודם שקיבלה כל החתיכה טעם יכול לנער ובזה יש משך זמן ואי ניער במשך זמן זה מצטרפין הכל לכ"ע דטרם שנאסרה כל החתיכה ניער וסופה להתפשט בכולה:

בתוס' בד"ה טיפת חלב אם יש בנ"ט באותה ח' נאסרת כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב וכו' כדאמרינן בגמרא. אין כוונת התוס' לאשמועינן דאי מקצתה ברוטב הכל מצטרף דלא אתי שפיר הראי' מהך דלקמן רק הכוונה דלא תימא בכולה חוץ לרוטב לא נאסרה כל החתיכה רק כדי נטילת מקום כמו נטף מרוטבו על החרס דיטול את מקומו ועל זה כתבו דבכולה מחוץ מיירי דבאותה ח' מפעפע בלא רוטב ולאחרת לא מדקאמר לקמן מיפלט לא פליט ואי במקצתה ברוטב פשיטא דפליט וע"כ בכולה חוץ לרוטב ומ"מ כל החתיכה אסורה על כל פנים:

בגמ' אמר אביי. ביאור סוגי' זו דקשה למה לי' לאביי להאריך בדבריו דאי סלקא דעתך כיון למידק טעם כעיקר מבשר בחלב הוי לי' לומר דטעם כעיקר דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב דליכא למימר חידוש דאם כן אפילו ליכא נותן טעם נמי ועוד דכל השקלא וטריא יש בא"ע לר"ע ורבנן ומה חידשו אביי ורבא לפלפל בזר גם שם אמרו חידוש ולא זכרו להקשות אפילו ליכא נ"ט נמי גם תמוה לי דכי בשביל החידוש דנחמיר עוד יותר ולהיפוך מצינו אין לך בו אלא חידושו ולא שנחדש עוד חידושים בשביל דחידוש הוא לכן ברור דהכוונה דאביי ידע מהך סוגי' דא"ע דלא ילפינן מבב"ח דחידוש הוא רק כך הכוונה דבא למידק דתנא דידן ס"ל טעם כעיקר דאורייתא בשאר איסורין יליף לה מגיעולי מדין או ממשרת כדמסיק בא"ע דאי ס"ד דסובר דבאמת דרבנן ולא יליף כלל ממשרת לא יליף כר"ע ומגיעולי נכרים לא יליף כרבנן לזה הקשה מ"ט לא גמרינן מבב"ח משום דחידוש הוא א"כ כיון דבעלמא אין הפרש מדאורייתא בין נ"ט ללא נ"ט דטעמא לאו כלום מאיזה צד נחדש בבב"ח דהקפידה תורה על טעם הא טעמא מדאורייתא לאו כלום א"כ ממילא אפילו ליכא נ"ט נמי ולמה מחלק במשנה בין נ"ט ללא נ"ט ומה שאמר אי חידוש הוא הכוונה פשוט דאי אינו חידוש רק הקפידא על חיבורן כמי כלאים א"כ שפיר יש לומר דלא הוי חיבור רק ע"י הטעם שקבל זה מזה אבל השתא דחידוש הוא דלא איכפת לן חיבורן רק הבישול דהא תרו לי' כולה יומא מותר א"כ אפילו ליכא נ"ט נמי וע"כ דסובר בעלמא דאורייתא ממקום אחר ממשרת או מגיעולי נכרים הילכך ממילא אף דבב"ח חידוש אין מחדשין חומרא שלא יהא נ"ט כיון דבעלמא חזינן דהקפידה תורה על טעם א"כ הכא נמי דוקא טעם ומשני רבא דאין ראי' דלעולם לית לי' לתנא שום לימוד ובב"ח חידוש ואי ליכא טעם איכא דרך בישולו והשתא התם בא"ע לא פריך אפילו ליכא נ"ט נמו דשפיר קאמרי רבנן דלולא דילפינן ממשרת מבב"ח לא מוכחי דחידוש הוא ואי קשיא אפילו ליכא נ"ט נמי היכן הוזכר בתורה נ"ט ואי לאו דמוכח בעלמא שפיר אמרינן דרבנן ואפי' ליכא נ"ט והא דמחלק כאן בנ"ט משום דבאמת ס"ל בעלמא דאורייתא ולכך לא מחמירינן כאן טפי מבעלמא ודוק. ודע שיש לדקדק כאן במה שאמר טעמו ולא ממשו ולא טעם כעיקר ויש לפרש לנכון אבל הכל על דרך הנ"ל ומבואר בכתבים ישינים:

בתוס' ד"ה מבשר בחלב וא"ת וכו'. לפי מה שפירשתי בגמרא לק"מ ולפי מה שהבינו הם הי' להם להקשות בפשיטות היכי פליגי אביי ורבא הכא במה דפליגי תנאי ולכלהו ליכא למילף מבשר בחלב. ומה שתירצו דאביי קבלה מרבא היינו דהברייתא קיבל מרבא שהביא ממנה ראי' לדחייתו ולכך חזר בו התם:

בד"ה דחידוש הוא פי' בקונטרס וכו' וטעם זה לא קאמר וכו'. ולדעתי לק"מ דוודאי יש להבין היכי מקשה התם מכלאים שאני התם דלא אסרה רק מחוברין אבל אי מפריד חזר להיתר אבל כאן אפשר לסחטו אסור ואפי' נפרדו וצ"ל דהקושיא למ"ד אפשר לסחטו מותר למה לא יליף מבשר בחלב בפרט דרבנן דר"י הכא ס"ל מותר אבל הכא קאמר בפשיטות למ"ד אסור דהכי קי"ל ואולי נתכוונו התוס' לזה ולכך כתבו לא קאמר דהכוונה דהך חידוש דכאן אינו הך חידוש דשם כנ"ל. ובעיקר מה שהקשו התוס' על רש"י לק"מ דכאן אין לנו לבקש סברות למה הוי חידוש ולמה לא. כיון דאביי בהכרח בא להוכיח טעם כעיקר מבב"ח דאי אמרת חידוש הוא יהא מאיזה טעם שהוא וקשה אפי' ליכא נ"ט נמי וע"כ יש סברא לדחות החידוש א"כ מוכח טעם כעיקר:

בגמרא אמר רבא דרך בישול אסרה תורה. תמי' לי דמשמע הכא דבאמת בשר בחלב חידוש וכן בא"ע ובנזיר פרק ג' מינין א"כ הרי אביי ורבא מודי דאי חידוש אפי' ליכא נ"ט נמי רק לרבא דרך בישול אסרה תורה א"כ עכ"פ אי בישל ונתן טעם פשיטא דראוי לאסור אח"כ אפי' סחטו וליכא טעמא דהא חידוש הוא א"כ מוכח דאפשר לסחטו אסור וקשה מאוד לומר דכלהו אמוראי ורבנן דברייתא דס"ל אפשר לסחטו מותר יסברו דבשר בחלב לאו חידוש הוא דהא בעי דוקא טעמא אפי' אי בעת בישול הי' טעם רק אח"כ נסחט וזהו היפך כל הסוגיות דמסקי דבשר בחלב באמת חידוש הוא ואביי עצמי ס"ל הכי בא"ע דעיקר הטעם משום דדרך בישול אסרה תורה וכל שנתן טעם בבישול שוב בלי טעם אסור דחידוש הוא ומזה יש ראי' ברורה לאותו הפי' שכתבתי לעיל דלא בעי למימר הכא דכל דהוא חידוש אפי' ליכא נ"ט דמאיזה צד נוסיף חומרא היכי דחידוש הוא רק הכוונה אי בעלמא לאו דאורייתא א"כ טעם לא מעלה ולא מוריד כלל א"כ מאיזה צד נחדש בבשר בחלב דצריך טעם שהרי בעלמא אפי' יש טעם מותר רק כאן כל האיסור חידוש ולמה נחדש טעם והשתא הנך דס"ל אפשר לסחטו מותר שפיר יש לומר דס"ל חידוש רק דילפי טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי כותים א"כ אין שאלה אפי' ליכא נ"ט נמי דמאיזה צד נוסיף חומרא כיון דבעלמא נמי תלוי בטעמא ודו"ק ועמ"ש לקמן:

ועדיין יש לנו לברר הא דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה אי הכוונה דלא מיקרי דרך בישול רק שיקבל הבשר טעם החלב והחלב יקבל טעם הבשר אבל אי אחד מהם יש בנ"ט והשני אין בו בנ"ט אי נימא דחשיב דרך בישול ושניהם אסורין או דזה שקיבל טעם נאסר וזה שלא קיבל אינו נאסר או אפשר שניהם אינן נאסרין ויתבאר לקמן בס"ד בפלוגתא דאפשר לסחטו בס"ד:

שם אמר רב וכו'. יש לתמוה למה לא חקרו כאן לרב כמו לקמן בר"י אי לא ניער כלל מיפלט לא פליט ואי ניער בתחילה הא בלע והא פליט ולאוקמא או כר"י לקמן וחייש ללא ניער יפה או כרבי וניער בסוף ולא בתחילה וקושיא זו לא קשה רק לפירש"י דרב ארישא קאי דהוי לי' להש"ס לדייק הכל כמו לקמן כיון דרישא לא זכרה ניער. אבל להרשב"א דמפרש דרב אסיפא קאי א"כ בסיפא הוזכר ניער ושפיר מיירי דאחר שקיבלה החתיכה טעם ניער את הקדירה. אך פירושו ג"כ צ"ע דבמתניתין קתני אם יש בה בנ"ט ורב קאמר דאוסרת לגמרי מחמת מינה וע"כ לא קאי אמתניתין א"כ הוי לי' להש"ס לדייק לרב במאי איירי ולתרץ בניער בסוף וכרבי לקמן או ניער בתחילה וכר"י דחייש ללא ניער יפה. לכן נראה לי דרב מיירי בפשיטות במקצתה בתוך הרוטב דבהא אינו מצטרף כל הקדירה כדמוכח לקמן דאמר אימר לא ניער יפה ש"מ דמקצת בתוך הרוטב אינו מצטרף ואוסרת הכל דבהא לא שייך מיפלט לא פליט כיון דמקצת בתוך הרוטב אבל לקמן לא הוי מצי לאוקמא במקצת בתוך הרוטב דא"כ דברי ר"י בכולה חוץ לרוטב א"כ קשה לדידי' מיפלט לא פליט ועמ"ש לקמן שם. ישוב על קושית הרשב"א דלמה לי סלק הא מעיקרא נתבטל ברוטב. ביאור ענין רבה עליו דלא בעינן רק רוב כיון דליכא טעמא באינו מינו ומיושב בזה הא דס"ד להקשות ומנא לן דאיכא רוטב לבטל בס' ולמה משני ברוטב עבה הוי לי' לתרץ עכ"פ דליכא ס' ברוטב ולהנ"ל ניחא דס"ד דרוב איכא כיון שיש ס' ח' עכ"פ יש רוטב כשני ח' ועיין בכ"י:

בתוס' בד"ה דחמר רבא וכו' דאיכא לשנויי וכו'. זה דחוק מאוד דמ"מ קשה לרבא היכי משני לרב מה דרב עצמו לא ס"ל:

בא"ד וא"ת כו' נראה דלפירש"י לא קשיא כלל דהכא בעי לאקשויי דרב אדרב ומאי קושיא דליפרך מדרבא דהקומץ רבה מדר"י דברייתא דמה ענין זה לכאן רק לפי שסתרו פירש"י דהכא מקשה לרבא דהקומץ מדרב דהכא וקשה הא טפי קשה עליו מר"י עצמו והיכי שייך להקשות מרב אליבא דר"י מה דקשה מר"י עצמו:

בא"ד ועוד י"ל וכו'. דבריהם צ"ע דתינח על המקשה אבל על התרצן קשיא דמוקמת ברוטב עבה דכיון דמוקמת באוקימתא לוקמא באין ברוטב ס' ולפי מה שכתבתי בגמרא דלא בעינן לענין סלק רק רוב ניחא שפיר:

בגמ' ומאי קסבר פירש"י באיסור שנבלע בהיתר וכו' משמע דמיירי בשאר איסורים דבב"ח לא שייך איסור שנבלע בהיתר דהא תרווייהו שווין ונראה שבא ליישב מה שדקדקו הרשב"א והר"ן דמאי ס"ד דבהדיא קאמר חנ"נ לזה פי' דס"ד לחלק בין שאר איסורים לבב"ח והמקשה לא ניחא לי' בהא דכיון שאיסור יכול להיות היתר ע"י סחיטה בבב"ח נמי כיון שלא אסרה תורה לאכול רק שניהם לא שתהא נבלה:

שם וסבר רב אפשר לסוחטו אסור וכו' חלב נבלה היא תמי' לי הא מפורש במשנה ניער את הקדירה ופירש"י דניער מיד דהא לכ"ע מותר הכל כל שאין בטיפה ליתן טעם בכל הקדירה וכן מפורש לקמן דאפי' ר"י לא חייש רק שמא לא ניער יפה יפה וזה לא שייך ועוד מנ"ל דסובר רב בהא כר"י דילמא כרבי וא"כ מאי קושיא הכא הרי לא הי' הכזית בשר רגע אחד בלא ניער ואינו נעשה נבלה כלל דחלב שנכנס תיכף יוצא ומתפשט דהא ניער וכן כתבו התוס' לעיל פרק גיד הנשה דכל שסופו להתפשט לא אמרינן חנ"נ ועוד תימא דקאמר חלב אמאי מותר והיינו חרה שביורה שהתיר רב וקאמר עלה חלב נבלה היא משמע בהדיא דקאי על אותו חלב שהתיר רב ולפירש"י אינו כן רק חלב נבלה היא הכוונה אותו חלב מועט שנבלע בכזית בשר:

לכן נראה לי בשום לב היכי ס"ד לומר אפשר לסחטו מותר כיון שכבר נתבשלו יחד ולוקה על הבישול והתורה אסרה לאכול מבישול זה כל שנתבשלו יחד והיכי ס"ד שיחזור להיתר אטו בשביל שנסחט עכשיו נעקר הבישול למפרע ואדרבא הרי מצד הסברא הי' ראוי שלא יצטרך שום טעם בבישול בב"ח דמה ענין טעם לזה רק ע"כ משום דלא חשוב בישול כשאינן נותנין טעם אם כן כשכבר נתנו טעם מה בכך שנסחט הא כבר נאסרו בבישול ולוקה על בישולו וכ"ש לרב אשי דסובר בטעם איסור האכילה משום לא תאכל כל תועבה א"כ כל שנתבשלו יחד הרי אוכל תועבה:

ויש לי לומר בענין זה כאשר נדקדק בלשון אפשר לסחטו שאם אין במציאות שום בשר שנתבשל בחלב שלא יהא אפשר לסחטו א"כ היכי שייך לומר אפשר לסחטו אסור אפשר לסחטו מותר והא כל בשר בחלב אפשר לסחטו ולא הוי להו לחלוק רק בנסחט האיסור דרב סובר אסור ושמואל סובר מותר ומהו פי' לשון זה אפשר לסחטו ואפילו תימא דלכך לא פליגי בנסחט משום דבאו לחלוק אף קודם שנסחט לפי שיכול הוא ליסחט אינו נבלה אף קודם שנסחט אבל מ"מ כיון שכל בשר בחלב עומד ליסחט לא הוי הו לומר אפשר לסחטו רק נעשה נבלה או לא נעשה. לפיכך הי' נראה לי דוודאי יש בשר בחלב שנתבשלו יחד שאי אפשר לסחטו כגון כזית בשר שנפל בתוך יורה של חלב ונתבשל שם זמן רב דאז שב גוף הבשר עם טעם החלב כמו טעם הבשר בעצמו שאי אפשר להוציאו שנעשה טעם החלב שבו כעצמותו והשתא פליגי שפיר בגוף הבישול דמ"ד אסור סובר דבישול שאסרה תורה כל שנתבשל עד שיתן טעם אפילו עדיין יש במציאות לסחוט הטעם מ"מ נאסר בבישול זה ואסור ומ"ד מותר סובר דכל בישול שאינו נותן טעם כ"כ עד שאי אפשר לסחטו אינו בישול ומותר ולפי זה יש לפרש בפשיטות קושית הגמרא על רב דכיון דסובר רב שאסרה תורה הבישול אפילו באופן שאפשר לסחטו דזהו ג"כ דרך בישול שיתן טעם עכשיו א"כ כזית בשר שנפל ליורה של חלב הרי הי' דרך בישול שהבשר קיבל טעם מהחלב ומה שאין טעם בחלב לא איכפת לן דלמ"ד אפשר לסחטו אסור אין צריך טעם כלל רק שיהא דרך בישול וכל שיש טעם בבשר הוי דרך בישול ומה שנתבטל טעם הבשר בחלב אין זה רק מטעם שנסחט ממנו ונתבטל וזה לא איכפת לן דמ"מ אסור ואף דבטיפת חלב על החתיכה אי ניער מיד מותר אפילו למאן דאמר אפשר לסחטו אסור היינו דלא הוי דרך בישול כיון שאין כאן חלב כלל שנתבשל עם הבשר כיון שתיכף נתבטל אבל כזית בתוך יורה של חלב הרי יש כאן בשר וחלב ממש שנתבשלו יחד דרך בישול שהרי קיבל הבשר טעם החלב ודרך לבשל כך ומה שאין בחלב טעם מכח ביטול לא הוי רק אפשר לסחטו ואין הפרש בין אי נתבטל מעיקרא או נתבטל אח"כ וכיון דאפשר לסחטו אסור הרי החלב שביורה ג"כ נבלה גמורה משא"כ למ"ד אפשר לסחטו מותר דלא אסרה תורה לאכול מה שנתבשל רק אי הי' הבישול באופן שאי אפשר לסחטו וכל שאפשר לסחטו אותו שאפשר אין לו בישול בחבירו א"כ שפיר בשר אסור וחלב מותר ואי הי' הבשר ג"כ אפשר לסוחטו הי' הבשר ג"כ מותר אבל רב דסובר אפשר לסחטו אסור שפיר קשה עליו למה חלב מותר הא נעשה נבילה כולו כיון שיש לפנינו בשר וחלב שנתבשלו דרך בישול ודוק היטב ואהא משני ביורה רותחת דלא פליט כלל אין זה אפשר לסחטו כלל כיון שאינו מחמת ביטול כלל רק דלא פליט כלום. ויש לי עוד דרך אחר קרוב לזה והוא דלא שייך אפשר לסחטו רק בחתיכת בשר או גבינה שיוכל להוציא טעם החלב מן הבשר או טעם הבשר מן הגבינה אבל בדבר צלול לא שייך זה כלל שהרי אי אפשר להוציא טעם הבשר שיש בחלב רק באופן שיוסיף על החלב הרבה חלב אחר והרי אין כאן החלב לפנינו שנאמר שאין בו טעם בשר שהרי נתערב עם חלב אחר שלא קיבל מעולם טעם בשר כלל אמנם אי נפל כזית בשר לתוך יורה של חלב הרי נסחט האיסור באותו יורה שנפל ולא נשתנה החלב כלל שביורה ונתבטל טעם בשר שביורה הוי ממש כמו חתיכה שאפשר לסחטה שאותה חתיכה שקיבלה טעם נסחטה ואין בה טעם אבל בהא אין הפרש בין אי מתחילה לא הי' שנתבטל בריבוי החלב או אח"כ נתבטל אין נ"מ כלל דלא בעינן טעם רק שיהא דרך בישול וזה לא שייך רק בנפלה טיפה על חתיכה וניער תיכף דאין כאן בשר בחלב כלל רק בשר בלבד ואין זה בישול בשר בחלב כה"ג שלא ישאר רק בשר בלבד כמו קודם בישול אבל בנפל בשר ליורה של חלב שיש בשר בחלב לפנינו ומצד הבשר שקיבל מן החלב הוי דרך בישול וממילא אפי' נתבטל הטעם של בשר שנכנס לחלב מחמת ריבוי החלב אין זה רק אפשר לסחטו ולמ"ד אסור ראוי לאסור ולמ"ד מותר החלב מותר שנסחט הטעם של בשר ממנו ומשני דלא פליט כלום ואין זה בגדר אפשר לסחטו כלל:

ויש לי לומר עוד בענין זה [אם לא נדקדק במה שאמרו לשון אפשר לסחטו כדמשמע מכל המפרשים שכל פלוגתא זו רק לענין אכילה אבל לענין בישול לא פליגי כלל] דעיקר המחלוקת בזה הוא דלמ"ד אפשר לסחטו מותר סובר דכמו באיסור בישול לא נאסר רק לבשל מהבשר והחלב כמו כן מה שאסרה תורה לאכול מאותו הבישול היינו לאכול משניהם אבל כל שנסחט ולא נשאר רק חלב לבד או בשר בלבד מותר לאכול אותו הבשר או החלב שהרי נאמר באכילה לא תבשל גדי בחלב אמו ממש כמו שכתוב באיסור בישול א"כ ממילא לא נאסר האכילה רק משניהם ביחד כמו הבישול ומ"ד אפשר לסחטו אסור סובר דכל שבישלם ביחד נעשה כגוף נבלה ואסור לאכול אפי' אחד מהם דנעשו שניהם גוף אחד של נבלה והשתא ג"כ שפיר פריך בפשיטות על רב דהחלב שביורה הוי ממש גוף נבלה כמו הבשר ומה בכך דאין בחלב טעם בשר אפי' נסחט הטעם מ"מ אסור כיון שנאסרו שניהם בבישול דדרך בישול הוי כנ"ל ומשני דבשר לא פליט כלום ובכה"ג הוי כמו שהי' הבשר בפני עצמו כיון שאינו פולט כלום גם אינו דרך בישול רק אי פולט עכ"פ אף שנתבטל אבל אי אינו פולט כלל לא הוי דרך בישול והוי החלב שביורה כמי שלא נתבשל עם בשר:

אמנם יש לי לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל פרק ט' מה' מ"א וז"ל בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וכו' ומי שיבשל משניהם כזית כאחד לוקה וכו' וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בישל לא שתק הכתוב מלאסור האכילה וכו' עכ"ל וכתב ה"ה דפסק כלוי ובד"ה וכן האוכל כתב דמה שכתב רבינו שעל כזית משניהם לוקה כבר נתבאר בסמוך דאפילו רב מודה באכילה עכ"ל. ולכאורה תמי' דרב פשיטא דפליג ואינו מודה רק בבא מיורה גדולה ולהרמב"ם דפסק כלוי פשיטא דאפי' לא בא מיורה גדולה דחייב על אכילה כ"ש מבישול והשתא אף דאמת הדבר דלשון הרמב"ם מורה בהדיא דמיירי בבא מיורה גדולה ובהא אמת הוא דרב מודה אבל הא גופא קשיא למה כתב זה כיון דהלכה כלוי גם אין צריך לזכרו כלל דהוי כ"ש מבישול. ודבר ברור דכוונת הרמב"ם לומר ענין אחר דדוקא מאוכל משניהם חייב על האכילה כמו על הבישול אבל אי אכל כזית מאחד בלבד אינו לוקה וזה שדקדק וכפל דבריו משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד להורות דרק האוכל משניהם ולא מאחד ואף דיש טעם חלב בבשר שאוכל טעם כעיקר לאו דאורייתא אפילו בב"ח והא דבעינן טעם בבישול דאל"כ לא הוי דרך בישול והי' מותר לאכלם יחד אבל כל שנתבשלו יחד אסור לאכלם אבל רק ב' העיקרים ביחד לא שיאכל בשר בטעם חלב כי טעם אינו כעיקר לענין אכילה. ונראה לי שזה שהביא אח"כ לא שתק להורות על זה שאינו חייב רק באוכל משניהם דעיקר המלקות על אכילה הוא מכח ק"ו מבישול כמו שכתב הלח"מ שם א"כ ממילא אין לחייבו רק לאכול משניהם כמו הבישול שלא נאסר רק בשניהם ולפי זה משמע דסובר אפשר לסחטו מותר כיון שאינו חייב רק על שניהם ביחד. ובאותו הפרק והלכה ט' כתב להדיא דאפשר לסחטו אסור והוא סותר עצמו לכאורה והי' עולה על דעתי לומר דסובר דמ"ד אפשר לסחטו אסור רק מדרבנן הוא כמו שאסרו חצי שיעור לר"ל או דמדאורייתא אסור כמו חצי שיעור אבל כל זה רחוק ונראה לי פשוט דסובר הרמב"ם טעם כעיקר לאו דאורייתא בכל האיסורין כדמוכח מדבריו פרק ט"ו מה' מ"א א"כ זה שאסרה תורה בהנאה ע"כ אפילו על אחד בפני עצמו דלא שייך צירוף שני עיקרים לענין הנאה דהא נהנה מכל אחד בפני עצמו וע"כ שאסרה תורה ליהנות אפילו מאחד רק מלקות ליכא דלא שייך בזה לא שתק א"כ ממילא אפילו אחד אסור לאכלו רק שאין בו מלקות דלא גרע אכילה מהנאה ועוד דהרי נהנה הוא ומ"ד אפשר לסחטו מותר סובר טעם כעיקר דאורייתא ולא אסרה תורה רק ליהנות מבשר שיש בו טעם חלב או מחלב שיש בו טעם בשר אבל אי נסחט שפיר מותר ליהנות ובאכילה ג"כ מותר רק באכילה י"ל דמודה למ"ד אפשר לסחטו אסור דאסור לאכול שניהם ביחד אבל בהנאה ל"ש זה שאין להם צירוף כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא חלב אמאי מותר חלב נבלה היא. פירש"י מכח מין במינו. ומלבד שקשה הדבר שיאמר בפשיטות חלב נבלה ולא יזכיר מכח חלב בלוע שיוציא והוא מין במינו אבל בלא"ה לא אתי שפיר כלל חלב נבלה הוא דמשמע דקאי על חלב שביורה שאמר חלב אמאי מותר וחלב נבלה הוא קאי על חלב המועט הנבלע בכזית בשר ועוד תימא מי גרע מניער מיד דלכ"ע לא איכפת לן מין במינו רק לר"י שמא לא ניער יפה אבל ניער מועיל א"כ כאן עדיף טפי מניער גם כבר כתבו התוס' דכל שסופו להתפשט לא הוי נבלה וכאן הרי טעם בשר שיש בחלב הנבלע סופו להתפשט עם החלב בתוך היורה ואין צריך רק נגד טעם הבשר בלבד וכבר כתבתי לעיל לפרש על נכון בפשיטות מיהו מדברי הרמב"ם מוכח דמפרש כרש"י ונראה טעמו דקשה אצלו לפרש מבלע בלע מפלט לא פליט היינו אפי' טעם בשר אינו פולט דקשיא לי' קושית התוס' בד"ה שנפל דעינינו רואות שאינו כן לזה מפרש דרק חלב הנבלע אינו פולט אבל טעם בשר פולט א"כ ע"כ דדרך בישול לא הוי רק כשזה נותן טעם בזה וזה בזה א"כ נסתר פירוש הנ"ל וע"כ כרש"י מיהו לקמן אבאר דבלא"ה מיושב קושית התוספות בד"ה שנפל ושפיר יש לפרש בפשיטות כנ"ל:

שם גדי אסרה תורה ולא חלב פירש"י דאפילו הי' טעם גדי בחלב שביורה מותר. ולכאורה תמוה דמ"מ יש טעם גדי בחלב ואסור מטעם גדי כמו חתיכת נבלה שנפל לחלב ונראה דסובר רש"י טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ כיון דחלב לאו גוף איסור רק מקבל טעם מן גדי דהוי כנבלה א"כ מן התורה מותר החלב רק מדרבנן אסור ושפיר לא אמרינן בזה מין במינו לא בטיל וכן לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין שלא נאסר רק מחמת טעם דרבנן ועמ"ש בתוס' בד"ה אמאי ובד"ה גדי:

שם דמבלע בלע מיפלט לא פליט מדברי רש"י נראה דרק בלוע אינו פולט ולא טעם עצמותו דהא שפיר פולט והיינו הכל ליישב תמיהת התוס' בד"ה שנפל אבל בתוס' שם יתבאר דבלא"ה לק"מ ושפיר יש לפרש שאינו פולט כלום וכן מוכרח לפי מה שפירשתי דחלב נבלה הוא היינו חלב שביורה דהוי דרך בישול א"כ אי פולט טעם בשר עדיין חלב נבלה הוא ודוק:

שם ובבא מיורה גדולה. הנה אי נאמר דלא אסרה תורה באכילה רק שניהם א"כ עדיין יש להקשות הך במה נפשך דמ"מ צריך צירוף לאכילה ואמת דרב לשיטתו דאפשר לסחטו אסור ואין צירוף כל שבא מיורה גדולה מיהו לפי הנראה מרמב"ם דמלקות ליכא רק כשאוכל משניהם וא"כ לענין מלקות צריך צירוף וקשה במה נפשך וצריך לומר דזהו למאן דיליף אכילה מג' לא תבשל דאז ליכא מלקות רק מכח ק"ו שפיר צריך צירוף אבל רב יש לומר דיליף מלא תאכל כל תועבה או שאר לימודים ושפיר אין צריך צירוף כלל ורמב"ם פוסק באמת כלוי דשפיר צריך צירוף למלקות ממילא ובתרווייהו מצטרפי לבישול ואכילה ודוק:

שם ובאיזה בישול אמרו. יש לדקדק מאי ענין זה לכאן ועוד היכי שייך לשון אמרו דהא אקרא לא תבשל קאי דאינו רק בבישול גמור ועוד אני תמה לפי מה שפרש"י דבעינן שיתבשל כל צרכו א"כ ממילא אינו חייב על אכילה ג"כ רק כשנתבשלו יחד כל צרכן ותימה שלא נזכר זה ברמב"ם ולא בש"ע ואדרבא משמע בהדיא כל שנפלו לרותחין זה לתוך זה אסורין גם קשה דקאמר לעיל שקדם וסילקו אם כן במה נפשך אי סילק קודם שנתבשל כל צרכו הרי אפי' בשר מותר באכילה ואי אחר שנתבשל כל צרכו א"כ בוודאי כבר פליט וקשה מאד לומר דאין הלכה כהך ברייתא כיון שלא מצינו חולק ונראה לי לפרש דהכוונה כך דברייתא באה לומר דאין הפרש בין אכילה לבישול כלל רק באיזה בישול אמרו שיהא חלוק מאכילה במבשל בשר בחלב שהי' ראוי לאכילה קודם הבישול מחמת שכבר נתבשל בזה חייב על אכילה ואינו חייב על הבישול דאין בישול אחר בישול דאינו חייב בשבת וה"ה בבב"ח כמו המבשל בחמי טברי' דאינו חייב על בשר בחלב וה"ה בבישול אחר בישול אבל על אכילה חייב דמה נפקא מינה הא כבר נתבשל אבל אי בישל בשר בחלב שכבר נתבשל ולא כל צרכו חייב שנים על הבישול כנ"ל:

בתוס' בד"ה אמאי וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמה זה שאמרו נעשה נבלה מדרבנן הא אי נימא דגם בשאר איסורין חנ"נ דאורייתא פשיטא דקשה מאי משני גדי אסרה תורה ולא חלב וע"כ צריך לחלק בין דבר שעצמותו איסור בין דבר שנאסר מאיסור אחר ונראה לי דהכוונה דהר"י ביקש להקשות על רבינו ולדחות דבריו בהכרח והשתא אי גם בשאר איסורין חנ"נ מדאורייתא לא הי' באפשר להקשות על רבינו שמואל ממה דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב דהתם גזירת הכתוב הוא שהרי לא אסרה תורה החלב והוי כהיתר וטעם בשר שבו מתבטל ביורה ואף שהי' באפשר לפרש דרק לענין מין במינו קאמר דכיון דאינו אסור בעצמותו רק מכח טעם הבשר לא מיקרי מין במינו אבל לא הי' באפשר להכריח סברא זו אדרבא פשטות הקרא גדי אסרה תורה וחלב הוי היתר וקרא גלי דחלב אינו נאסר כלל ועדיף משאר איסורין דנעשה נבלה ובב"ח רק גדי נעשה נבלה ולא החלב לזה הכריח רבינו אפרים דבשאר איסורין אינו נעשה נבלה כלל מדאורייתא דהא אינן מצטרפין ללקות על זה רק בבב"ח לפי האמת דאסרה תורה שניהם מצטרפין ללקות א"כ ע"כ ממילא לפי מה דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב נהי דהחלב אינו נעשה נבלה מדאורייתא אבל מדרבנן נעשה נבלה כמו בשאר איסורין דמ"ש א"כ למה התיר רב היורה הא אכתי לא בטיל במינו וע"כ דלא אמרו רבנן בשאר איסורין דנעשה נבלה מצד עצמותו רק נעשה נבלה כמו האיסור שבלע ממנו וזהו מין באינו מינו וא"כ ע"כ נדחו דברי רבינו שמואל וזה ברור ובהכי ניחא שלא דחו דברי רבינו שמואל דאין ראי' מכאן דשאני שאר איסורין דאינו נעשה רק מדרבנן ובדרבנן מין במינו בטיל כמו שכתבו התוס' (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דמשום דציר אינו אסור רק מדרבנן מין במינו בטיל ולהנ"ל דבזה אין לדחות דברי רבינו שמואל בהכרח דשפיר יכול לסבור דמדרבנן נמי מין במינו לא בטיל אבל מהך דהכא גדי אסרה תורה ולא חלב נדחו דבריו בהכרח וזה שכתבו וקשה לר"י שהוא בא להקשות עליו בחזקה לא לדחות ראייתו מהך דהכא בלבד ודוק היטב:

מיהו מה שכתבו התוס' בסופו דמכאן יש להוכיח גבי תבלין אינו נראה כלל דדוקא לענין מין במינו הכריח ר"י לחלק בכך אבל לענין תבלין כיון דעכ"פ בשאר איסורין ג"כ מדרבנן חנ"נ וצריך לבטל טעמו בס' א"כ לא שייך זה כלל בתבלין דמה ענין ס' לתבלין כיון דנרגש טעם התבלין ע"כ אתה צריך לומר דהתבלין אינו נעשה נבלה כלל א"כ אפי' ס' לא נבעי ולא חילקו חכמים רק לענין מין במינו ודוק. ודע שיש לדקדק בדברי ר"ש הא אפי' למ"ד מין במינו בטל צריך עכ"פ שני פעמים ס' לבטל הנבלה ולבטל הרוטב היוצא מן הנבלה ואפי' לדידן וצ"ע ומה שיש לדקדק על דברי ר"ש ובסוגי' חלב נבלה הוא כבר נתבאר בגמרא:

בד"ה גדי אסרה תורה והא דנקט וכו'. דבריהם תמוהין מאוד שכל זה סותר דברי ר"י שבתוס' הקודם דמ"מ החלב נאסר כשאר איסורין וצריך ס' לבטל ונהי דמין במינו לא הוי אבל אסור הוא עכ"פ מדרבנן וצריך ס' לבטלו ואי באו התוס' לדקדק כיון שאמר גדי אסרה תורה ולא חלב ע"כ לא אסרה תורה החלב אפי' יש בו טעם גדי דאי דוקא באין בו טעם גדי איזה חילוק יש בין גדי לחלב שהרי להיפוך ג"כ אי אין בגדי טעם חלב ג"כ מותר וע"כ דגדי אסור כשיש בו טעם חלב וחלב מותר אפי' יש בו טעם גדי אבל מ"מ הרי הכריח ר"י דבשאר איסורין אינו נעשה נבלה רק מדרבנן א"כ מדרבנן נאסר החלב וצריך ס' לבטלו. ונראה לי דעיקר הוכחת ר"י הוא דבשאר אסורין רק מדרבנן נעשה הוא נבלה משום דאין מצטרפין למלקות וזהו רק אי טעם כעיקר דאוריי' גם למלקות אבל לפי מה שכתבו התו' פרק גיד הנשה דטעם כעיקר אינו למלקות דאינו רק עשה ואסור מדאו' א"כ ע"כ הא דאמר כאן גדי אסרה תורה ולא חלב ע"כ גלי קרא דרק הגדי אסור ולא החלב אפילו יש בו טעם גדי דאל"כ מה הפרש בין גדי לחלב א"כ ממילא מותר החלב אפילו מדרבנן כיון דלא גזרו רבנן כלל על טעם דבעלמא מדאורייתא וכאן שלא אסרה תורה טעם הגדי שבחלב ממילא אפילו מדרבנן מותר וקשה למה לי יורה גדולה:

בד"ה גדי אסרה תורה והא דנקט כזית בשר וכו'. דבריהם תמוהין מאוד שהם סותרין כל דבריהם הקודמים בשם ר"י דהא דקאמר גדי אסרה תורה ולא חלב היינו דאינו גוף איסור אבל הוי עכ"פ כשאר איסורין וצריך לבטלו בס' ועכ"פ צריך ס' לבטל הבשר דאי יהא טעם בשר בהחלב פשיטא דאסור כמו שאר איסורים ואף דרש"י באמת פי' כך דאפילו יש טעם בשר בהחלב אינו נאסר היינו דסובר בשאר איסורים טעם כעיקר לאו דאורייתא ולכך החלב מותר ומדרבנן באמת בעי ס' אבל התוס' ס"ל בשאר איסורים טעם כעיקר דאו' א"כ אי הי' טעם בשר בחלב פשיטא דהי' אסור כמו בשאר איסורים ושפיר הוצרך לומר שנפל לתוך יורה של חלב שיש בו כדי לבטל הבשר ואמת דיש לומר דס"ל לתוס' דע"כ הכוונה גדי אסרה תורה ולא חלב אפילו יש בחלב טעם גדי דאל"כ מה הפרש בין גדי לחלב שהרי אי אין בגדי טעם חלב ג"כ מותר וע"כ דאפילו יש בחלב טעם גדי התירה תורה אבל כל זה סותר דברי ר"י בתוס' הקודם דאי נימא כך אין קושיא על רבינו שמואל כלל מהך דגדי אסרה תורה ולא חלב והתוס' שתקו בדיבור הקודם משמע דהסכימו לדברי ר"י דלא כרבינו שמואל:

אבל באמת דברי התוס' ברורים דוודאי ס"ל לתוס' ליסוד מוסד שזה שאמרו גדי אסרה תורה ולא חלב ע"כ מותר החלב אפילו יש בו טעם גדי דאל"כ אין הפרש בין גדי לחלב כנ"ל אך הדבר תלוי בזה אי טעם כעיקר דאורייתא ע"כ היקל הכתוב בחלב זה יותר משאר איסורין שכל האיסורין אוסרין בנ"ט דאורייתא ובבב"ח מותר החלב אפי' יש בו טעם גדי וממילא לא שייך בזה חנ"נ כלל אפי' מדרבנן כיון שמותר אפי' יש בו טעם חלב ולא שייך לומר דרבנן יאסרו החלב כשיש בו טעם וממילא הוי נבלה דלא החמירו רבנן בטעם כלל דאסור בעלמא מדאורייתא וכאן התירה תורה הטעם ומאיזה צד יאסרו רבנן וממילא אין כאן קושיא על רבינו שמואל מהך דגדי אסרה תורה דלא שייך בזה כלל נבלה ומין במינו כיון דאפילו יש בו טעם מותר ולשיטה זו יקשה מאד למה צריך כזית בתוך יורה כיון דאין הטעם מזיק כלל. אמנם אי נימא טעם כעיקר לאו דאורייתא בעלמא א"כ שפיר קאמר בפשיטות גדי אסרה תורה דהוי איסור עצמותו ולא חלב דאינו רק כשאר איסורין דאין טעמן מזיק מן התורה כלל ולפי זה כמו שאסרו רבנן הטעם בשאר איסורין וגם נעשה נבלה יקשה היכי התיר רב החלב מדרבנן והי' מוכרח דלא כרבינו שמואל אבל הוי ניחא דנקט כזית בשר בתוך יורה דמדרבנן בעי ס' לבטל טעם בשר והשתא דברי התוס' דהם לא רצו שיהא הכרח מכאן דטעם כעיקר בשאר איסורין לאו דאורייתא לזה כתבו דיורה דקאמר היינו מכח שמנונית דהוי כגדי אבל לעיל הסכימו לדברי ר"י משום דדברי רבינו שמואל נדחו שפיר בהכרח למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא בעלמא אבל רבנן אסרו ולמה לא אסרו כאן וע"כ דלא מיקרי כה"ג מין במינו אבל כאן בד"ה גדי רצו שלא יהא מוכח מכאן בהכרח טכ"ע לאו דאורייתא דאי דאו' וכאן התירה תורה טעם הגדי קשה למה לי כזית בשר ביורה והוצרכו לומר משום שמנונית ואי קשיא היכי דייק ר"י לעל דאף דנעשה נבלה אינו כגוף איסור דהא חזינן דאינו לוקה וקשה כיון דטעם לאו דאורייתא היאך ילקה לא קשיא כלל דדייק שפיר דחזינן אפי' למאן דסובר דאורייתא אינו לוקה והיינו שאינו כגוף איסור:

בד"ה שנפל ותימא כו' ופי' רבינו שמואל. באמת יש להפליא אם הי' כוונת רבינו שמואל להקשות מבשר שיש עליו שומן דנ' השמנונית על הרוטב דהיכי ס"ד ליישב בזה לחלק בין קודם ששבע לאחר ששבע דפשיטא דשומן ניתך ממנו תיכף כשבא ברותחין ואדרבא כל שהוא יותר רותח ניתך תיכף לכן ברור דמבשר שיש שומן עליו לא קשיא לי' לרבינו שמואל כלל דאדרבא לכך נקט כזית בתוך יורה כדי לבטל השומן הניתך מן הבשר מבחוץ דתיכף ניתך ומעורב בחלב והוי כניער מיד משא"כ חלב הנשאר בחתיכה ס"ל דהוי נבלה שהוא נפרד מחלב שביורה ודוק רק קושיתו הוא דנראה לעין דפולט ליחות מגופו ונראה השמנונית על הרוטב אפי' בבשר כחוש מבחוץ וע"כ דפולט מבפנים א"כ כמו כן פולט חלב הבלוע בו מבפנים והוי מין במינו ולא בטיל ועל זה מחלק דקודם ששבע באמת אינו פולט מבפנים כלום והשתא לק"מ מה שהקשה מהר"ם שיף:

בא"ד ודבר תימא הוא דמי בקי לידע שיעור זה ואומר ר"ת וכו' יש לדקדק דהוי לי' להקשות מעיקרא בתירוצו של רבינו שמואל על מה שהקשה ממראית העין לחלק בין שבע מלבלוע דמי בקי בזה וליישב קושית רבינו שמואל בענין אחר, ועכשיו לא תירץ רבינו תם כלל על עיקר קושית רבינו שמואל ואם באנו לחלק מעצמנו בין היוצא מגוף הבשר לבין חל הבלוע בו אבל לא נזכר זה בדברי ר"ת כלל ונראה לי דלא בא ר"ת לסתור דברי רבינו שמואל ור' שמעי' בפי' הסוגי' כלל דעל רב לא שייך להקשות מי בקי לשער רק על מה שחידש רבינו שמואל בדין הגעלת כלים לדידן על זה כתבו דדבר תימא הוא דמי בקי לשער וחידש ר"ת דבלוע מכבר פולט אבל בפי' הסוגי' בישוב קושית רבינו שמואל לא נחית ר"ת דשפיר יש ליישב כתירוצו של רבינו שמואל ור' שמעי' כנ"ל מיהו בעיקר קושית התוס' לפי הנראה מפירש"י ומדברי הרמב"ם דרק בלוע אינו פולט אבל מעצמותו פולט א"כ בלא"ה לא קשה מידי מיהו נראה לי דלא נעלם דבר זה מרבינו שמואל דהיכי ס"ד לתמוה תימא דכאן לא נחית רק שלא יאסור החלב דחלב נבלה הוא מכח מין במינו ומאיזה צד יתמה רבינו שמואל מגוף הבשר אבל באמת יפה תמה דפשיטא דאותו כזית בשר בכללו יש בו טעם חלב א"כ היכי ס"ד שיצא טעם בשר או שמנונית מגופו שלא יהא בו טעם חלב דכי בשביל שהחלב רותח כל היוצא מן הבשר יתפרדו שלא יהא ביוצא שום טעם חלב דמי הפריד אותם א"כ ממילא הוי מין במינו ולא בטל וע"כ דהרתיחות גורם שלא כלל שום דבר מן הבשר ושפיר הקשה דעינינו רואות שאינו כן. מיהו יש ליישב כך דדוקא בנפל ליורה כך הוא דאז מחמת ריבוי החלב ומועט הבשר מעכב פליטת הבשר ברתיחתו אבל בנפל לקדירה וכדומה שאין כ"כ ריבוי ואדרבא אין בו ס' אין הרתיחות מעכב מלפלוט והיינו דנקט כזית לתוך יורה ודוק:

בא"ד ועוד דא"כ יהא אסור להגעיל ב' כלים. דבריהם תמוהין לכאורה דמאחר דכל שקלא וטרי' שלהם אם להתיר להגעיל כלי בת יומא אף שאין ס' והיכי שייך להוכיח דא"כ ב' כלים יהא אסור בזא"ז דפשיטא דאסור באמת והיאך נוכיח מזה דכלי אחת אסור ונראה לי דכוונת התוס' אפילו יש ס' דכלי ראשון פלטה איסור שבה ובלעה מן המים א"כ לא נשאר במים ס' לבטל האיסור כיון שהכלי בולע מים ולא איסור א"כ לא נשאר במים ס' ונאסרו ואח"כ נאסרה הכלי השני' שבולעת מים האיסורין שנעשו נבלה מאיסור כלי הראשון ושפיר בולעת השני מים האיסורין עם האיסור [דבלי האיסור יש לומר אין הנאסר וכו'] וכמו בכלי הראשון כשמגעיל חציו ברותחין חוזר וניער אח"כ מאיסור של חציו השני ונאסרו המים וחציו ראשון בולע מים האיסורין ודו"ק:

בא"ד כלים קטנים בתוך הגדולים. גדולים היינו שאינן בני יומן או בסתם ואותן שידעו שהן בני יומן הניחום למחר שיפגמו או באש:

בגמרא ואפשר לסוחטו עצמו תנאי הוא. לשון זה קשה מאוד דהוי לי' לומר לימא כתנאי כמו בעלמא ויקשה באמת על הנך אמוראי דלעיל דפליגי בפלוגתא דתנאי גם לשון עצמו קשה מאוד דמי לא סגי לי' לומר ואפשר לסחטו תנאי הוא גם תמי' לי מאוד דלמה לו כל השקלא וטרי' דרבי הא ר"י פשיטא דסובר אפשר לסחטו אסור דהא דבריו ממש כדברי רב לעיל ורבנן ס"ל מותר ודוחק לומר דלולא רבי הוי ס"ד במין במינו פליגי כדפריך לקמן דהא משמע דאכתי לא ידע מהא דאי עיקר הקו' מרבי היתה לסלק זה דלא נימא דפליגי במין במינו א"כ היכי מקשה ר' אחא לקמן דילמא במין במינו פליגי מיהו בהא הי' אפשר לומר דבלי שקלא וטרי' דרבי הוי ס"ד דמיירי הכל בניער מיד ור"י חייש ללא ניער יפה ורבנן לא חיישי אבל לכ"ע אפשר לסחטו אסור אבל משקלא וטרי' דרבי מוכח דאי אפשר לומר רק דרבנן ס"ל אפשר לסחטו מותר אבל הנ"ל וודאי קשיא ועוד יש להקשות דקאמר הא בלע והא פליט הא אי לא פליט פשיטא דקשיא כדפריך מעיקרא מבלע בלע מיפלט לא פליט בשלמא מעיקרא אין להקשות למה קאמר מיפלט לא פליט הא אי פליט ג"כ קשה כיון דאכתי לא אסיק אפשר לסחטו אסור דהא ליתא כיון דבאמת לא פליט נקט האמת מה שאין ליישב כלל אבל אי הוי פליט הוי מצי ליישב קסבר אפשר לסחטו אסור ובאמת ליתא כיון דלא פליט. ועוד קשיא לי דהא מוכח בהדיא בסמוך דקאמר אימר לא ניער יפה יפה א"כ מוכח בהדיא דאי מקצתה בתוך הרוטב נאסר דאין מצטרפין לבטל ונאסר הכל א"כ למה לא מוקי מעיקרא דברי רבי במקצת בתוך הרוטב דשפיר אסור הכל דהוי כלא ניער יפה ועוד יש להקשות היכי מקשה מבלע בלע מיפלט לא פליט מה בכך הא גוף החתיכה אוסרת דהוי נבלה ואי משום דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם דאטו הא מילתא משנה הוא או גמרא עד דפשיטא להו להקשות מכח הך סברא ואדרבא סברא זו תמי' באמת כיון דנעשה נבלה אפי' נסחט החלב לגמרי א"כ למה לא תאסר הנבלה שאר החתיכות אפי' אינה פולטת חלב שבה כמו שתמה הר"ן באמת ומה שתירץ הר"ן דפריך למ"ד אפשר לסחטו מותר וזה יותר תימא דעכ"פ הוי לי' לתרץ קסבר אפשר לסחטו אסור ושפיר מיירי בלא ניער כלל. ועכ"פ הוי להו להזכיר כאן סברא דאין הנאסר דעיקר הקושיא מכח זה. גם תמי' שהתוס' נסתפקו בזה לעיל פרק גיד הנשה והרי הכא מפורש כך דפריך בפשיטות מיבלע בלע מיפלט לא פליט ואינו רק מכח סברא זו:

וליישב כל הקושיות הללו אומר דוודאי מיירי הך ברייתא דכולה ח' חוץ לרוטב וממילא מונחת על חתיכה שמקצת' חוץ לרוטב ומהא דרבי מוכח זה דכיון דנראין דברי ר"י בלא ניער ע"כ ר"י אוסר אפי' ניער וא"כ ממילא מיירי בכולה חוץ לרוטב דכיון דאוסר בניער ממילא אין נ"מ אי הי' כולה חוץ לרוטב או מקצתה א"כ רבי נמי דמודה לו בלא ניער אפי' כולה חוץ לרוטב דאל"כ הוי לי' לומר נראין במקצת חוץ לרוטב וע"כ בכולה חוץ לרוטב מיירי א"כ שפיר מקשה מיבלע בלע מיפלט לא פליט ואף דאותה ח' אסורה מה בכך כיון דליכא רוטב אינה אוסרת רק כדי קליפה א"כ אותה קליפה לא הוי רק כשאר איסורין ולא מיבעי' למ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין א"כ פשיטא דאותה קליפה או נטילה אינה אוסרת בסמוך לה אלא אפי' למ"ד דבשאר איסורין ג"כ אמרינן חנ"נ עכ"פ מדרבנן הוא כמו שהכריח ר"י בתוס' בד"ה אמאי א"כ פשיטא דלא אמרינן בזה מין במינו לא בטיל גם לא החמירו במקום דמן הדין היתר גמור הוא ואין איסור הולך לשם כלל וכ"ש לפי מה שהחליטו התוס' פרק גיד הנשה (דצ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דבאיסור דרבנן לא אמרינן מין במינו לא בטיל ושפיר פריך למה יאסרו כל החתיכות. והשתא מיושב שפיר הכל דעיקר פלוגתא דאמוראי לעיל היינו בלא נסחט האיסור עדיין דבהא מיירי רב דלא הוזכר בדברי רב ניער כלל ולא קאי כלל אמתניתין רק מיירי במקצתה תוך הרוטב א"כ עדיין לא נסחט ואסור מן התורה א"כ נאסרו כל החתיכות כולן ומ"ד מותר סובר אפי' לא נסחט כיון דאפשר לסחטו אינו נעשה נבלה וכאן בא להוכיח דאפשר לסחטו עצמו דהיינו עיקר אפשר לסחטו דהיינו שנסחט באמת פליגי תנאי והשתא לולא דברי רבי לא הוי מוכח כלל דשפיר הוי מצי מיירי ג"כ במקצתה בתוך הרוטב ולא ניער כלל ולא נסחט החלב מעולם לכך נעשה נבלה אבל אי נסחט באמת דברי הכל מותר אבל מכח שקלא וטרי' דרבי מוכח כאן דפליגי בניער דבאמת נסחט דלר"י אסור ולרבנן מותר והיינו דפריך לקמן הא בלע והא פלט ולכאורה קשה אי, לא פליט בוודאי קשיא ולהנ"ל ניחא דאי לא פליט החתיכה לא נסחטה כלל והוי נבלה ואוסרת השאר רק דמקשה הא פליט באמת ודייק דאפי' נסחטה החתיכה מ"מ הכל אסור ודוק:

שם ואלא לא ניער בתחילה אלא בסוף. לא אוכל להלום, לשון זה בסוף ובתחילה כיון דכל שלא ניער מיד נאסרה ונעשית נבלה ואולי יש להוכיח מכאן דבחצי חתיכה לא אמרינן דנעשה נבלה וקודם שנתפשטה הטיפה בכל החתיכה מיקרי תחילה ואחר שנתפשטה בכולה מיקרי סוף ואתי שפיר טפי הלשון בתר הכי מתחילה ועד סוף דהיינו קודם שנתפשטה בכל החתיכה וממילא בשניער הוי סוף ודוק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה