תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כל הבשר · דף קטו:
בגמ' במה הכ' מדבר בשני מינין רש"י ז"ל פי' חולין וקדשים ובמקום אחר תמה בעצמו על פירושו שלא שמע מעולם דחולין וקדשים כלאים גם דחק בפרק כל פסולי דהא דקאמר לכדר"י ור"א לא איתפרש היכי והתוס' פירשו דקראתו תורה צבי ואיל והוי ב' מינים בהמה וחי' ובתוס' אפרש למה נטה רש"י ז"ל מפי' התוס' אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דטהורה עם טהורה אינו לוקה אבל הוסיף בזה ענין אחר דהכתוב קרא לפסולי המוקדשין בהמה טמאה והוי שפיר טמאה עם טהורה ולפירושו יש ליישב הכל דר"י ור"א נתכוונו לומר דהוי ב' גופים טמאה דהכתוב קראו בהמה טמאה וכתיב דבאכילה מותר כצבי ואיל והיינו אף דהכתוב קראו בהמה טמאה היינו להקרבה אבל לאכילה הוי כצבי ואיל דאף שפסולין לקרבן מותרין באכילה ולכך המרביע והחורש לוקה דלענין כלאים הוי טמא וטהור. ומ"מ נראה דהיינו דוקא דמרביע על בהמה דעלמא או חורש בו בלבד אבל אם הרביע שור פסולי המוקדשין על פרה פסולי המוקדשין הוי פרד עם פרדה שווין דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור כדלעיל פרק או"ב ובזה מיושב קושית המשנה למלך במה שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות מעילה אין מרביעין בפסולי המוקדשין הא בלא"ה לוקה משום כלאים ולהנ"ל ניחא דאפילו להרביע במינו אסור משום מעילה:
שם לא תבשלנה ותמכרנה. הלשון קשה והוי לי' לומר אם בישל לא תמכרנה דהא בלי מכירה אסור לבשל ונראה דס"ל כמ"ד לעיל המבשל חלב בחלב כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי ואין כאן רק איסור הנאה ודוק:
שם ונאמר להלן לא יהי' קדש וכו' אף כאן בהנאה. תמי' לי היכי נלמד מגז"ש זו איסור למכרה לנכרי שאינה נהנה מן עצם האיסור דשם הוי הנאה מעצמותו דהגוף נהנה מן הגוף ולא שייך ללמוד רק הנאה ע"י אכילה וצ"ל דלמד באם אינו ענין להנאה מן גוף האיסור דכבר כתיב לא תאכלנו ע"כ גז"ש אתי להנאה ע"י מכירה ומיושב קושית התוס':
שם ג' פעמים. קשה מנין לנו שאם נפל מעצמו או בישל נכרי שיהא אסור באכילה דילמא לכך אפקי' בלשון בישול דרק כשעבר על לא תבשל אסור באכילה והנאה אבל בישל נכרי או נפל מעצמו מנ"ל ונראה לי דתנא דבי ר"י ס"ל ג"כ כרב אשי לעיל דבעבירה מוכח מלא תאכל כל תועבה וע"כ דג' קראי אפילו שלא בעבירה ואפקי' בלשון בישול דדוקא אם נתבשל דרך בישול כגון שנתן טעם אסור באכילה והנאה ולא היכי דליכא טעמא ודוק ודע דצ"ל דת"ד ר"י לית לי' הך ברייתא לעיל דצריך קראי לאחותו גדולה וקטנה ואינו מינו:
שם בהנאה מנין. הלשון קשה מאוד דבלי הק"ו הוי מוכח מגז"ש זו דמותר בהנאה כיון דלומד איסור אכילה בגז"ש מטריפה מה טריפה מותר בהנאה אף בב"ח מותר בהנאה והוי לי' לומר בלשון הזה אי מה להלן מותר בהנאה אף כאן מותר בהנאה אמרת ק"ו וכו' ונראה דהך גז"ש הוא מאותן דלמידין ומשיבין דפסוק ואנשי קדש תהיון לי אינו מופנה כיון דהוא ציווי וא"כ יש להשיב מה לטריפה דמותר בבישול משא"כ בב"ח דאסור בבישול. וכמו כן לא שייך להקשות דתהא טריפה אסורה בבישול מגז"ש דיש להשיב מה לבב"ח דאסור בהנאה ודוק:
שם בשר בחלב שנעבדה בו עבירה. תמי' לי בב"ח שנפל מעצמו או בישל נכרי הוי ממש כמו ערלה ואין כאן ק"ו כלל ונראה דמ"מ איכא ק"ו מה ערלה שלא נתנה תורה שום איסור מעיקרא שלא יבוא לידי אכילת איסור כגון שיקלקל קודם שיהא פרי ועכ"פ לא יעשה פעולה שיגרום גידול הפרי שלא יהא כלל פרי של ערלה ומ"מ אסור בהנאה בשר בחלב שיש עבירה לבשלו הרי דחמיר בשר בחלב שהקפידה תורה על בישולו לעבור עליו עבירה שלא יבוא לידי אכילה של בשר בחלב כ"ש שיהא אסור בהנאה תדע דאי ס"ד דהכוונה כפשוטו אף דלא שייך כלל עבירה בערלה הוי ק"ו א"כ הוי לי' לעשות הק"ו בפשיטות מה ערלה שלא נאסר בבישול נאסר בהנאה בשר בחלב שנאסר לבשל כ"ש דאסור בהנאה וע"כ דלא שייך קולא בדבר שאין שייכות בו אבל נעבדה בו עבירה הוי שפיר קולא דבב"ח יש עבירה במה שהביאו לידי בשר בחלב משא"כ ערלה לא קפיד שלא יעשה פעולה שיבוא לידי פרי של ערלה אלמא דבב"ח חמור וערלה קיל כנ"ל:
שם מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר תאמר בב"ח פירש"י קודם שניתן בשר בחלב. ולכאורה תמוה דבשר בחלב אסרה תורה ומעיקרא לא הי' בשר בחלב וביותר תמוה רש"י בפסחים דפי' דאפי' תרו לי' כולה יומא בחלב לא מיקרי היתה לו שעת הכושר דזה לאו בשר בחלב הוא ומעיקרא פי' קודם שניתן בשר בחלב כמו הכא:
ונראה לי דכוונת רש"י כיון דקי"ל בב"ח חנ"נ ואפי' אפשר לסחטו אסור א"כ חתיכה זו שאנו אוסרין עכשיו כנבלה אף שאין בה שום טעם חלב רק בשר לבדו היתה לה שעת הכושר קודם שניתן בחלב וזה ברור:
שם חמץ בפסח יוכיח. קשה דהוי לי' לומר תיכף הק"ו מחמץ דלא נעבדה בו עבירה ואסור בהנאה וליכא למיפרך כלל מה לחמץ וכו' דהא באמת הי' לחמץ שעת הכושר כבב"ח. ונראה לי שזו ראי' למה שכתבתי לעיל דעיקר קולא וחומרא של נעבדה בו עבירה הוא דחזינן דבב"ח חמור שיש חוץ האכילה עבירה שהקפידה תורה שלא יבוא לידי בשר בחלב משא"כ ערלה קיל שאין שום עבירה במה שהביא לידי ערלה שהרי הי' יכול לקלקל בעת פריחה שלא יהא כלל פרי ועכ"פ שלא לעשות פעולה לגידול הפרי והוי שפיר ערלה קיל דלא קפיד קרא על גידול פרי של ערלה משא"כ בב"ח קפיד קרא שלא יבוא לידי בשר בחלב והשתא ממילא אי אפשר לעשות הק"ו מחמץ דהא באמת אסרה תורה בבל יראה להשבית קודם זמן איסורו שלא יבוא לאיסור אכילת חמץ והוי ממש כבב"ח ואין כאן ק"ו ובהכי ניחא דלא קאמר מה לחמץ שכן עובר בבל יראה ולהנ"ל ניחא דכשם שגדרה תורה החמץ להשביתו ובלי זה עובר בבל יראה כן גדרה תורה ממש איסור אכילת בשר בחלב שנתבשלו יחד במה שצוותה שלא לבשלם ביחד:
שם כלאי הכרם יוכיחו. לכאורה תמי' דתיכף כשאמר מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר הוי לי' לומר כלאי הכרם יוכיחו דהי' להן שעת הכושר ואסור בהנאה ואי סובר דכלאי הכרם אין להן שעת הכושר א"כ השתא נמי היכי אמר כלאי הכרם יוכיחו מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר. וכך הקשה מהרש"ל בפסחים ומהרש"א שם תמה עליו דנעלם ממנו הסוגי' בכאן דלולא דהוי תלתא הוי פרכינן מה להנך שכן גידולי קרקע ובאמת יפה הקשה מהרש"ל דמעיקרא כדמקשה למה לי גז"ש הוי לי' למקשה להקשות על דברי איסי דלמה לא קאמר כלאי הכרם יוכיחו כיון דלא ס"ד להך דגידולי קרקע ופרכינן כל דהו. אבל לפע"ד נראה בפשיטות דהשתא הוי סלקא דעתך דרק על התחלת הקל וחומר פרכינן הך פירכא דשעת הכושר אבל היכי דהקל וחומר עולה יפה רק על התוכיח לומר מה לכלאי הכרם שכן לא הי' לו שעת הכושר דאין פירכא כזו כדאי לסתור התוכיח כיון דהך פירכא דכרת שפיר נדחה דכלאי כרם אינן בכרת אבל בתר הכי כדמסיק דאיסי נשמר דלא נפרך אפילו פירכא כל דהו כגון גידולי קרקע שפיר קשיא לי' דלמה לא נזהר גם בפירכא זו שלא היתה להן שעת הכושר והוצרך לומר זאת אומרת והיינו דלא מקשה מעיקרא תיכף הך קושיא ולמה לי' להקשות לימא ערלה תוכיח הוי לי' ליפרוך דתוכיח דכלאי הכרם אינו עולה יפה כלל וע"כ כמ"ש א"כ ממילא לא קשיא קושית מהרש"ל ודו"ק:
שם למה לי גז"ש ליתי כולה בק"ו מערלה. יש לדקדק מאי ס"ל למקשה אי לוקה על גז"ש מאי קושיא לילף ק"ו הא אין עונשין מק"ו ואי סובר דגם על גז"ש אין לוקין א"כ אטו יחלוק על עיקר דין בשר בחלב דאין לוקין על אכילתו. ונראה לי דמזה ג"כ ראי' למה שכתבתי לעיל דאיסי ג"כ מודה לתנא דבי ר"י דלוקה מהך לא תבשל השני רק דיליף גז"ש מטרפה דאפילו בלי עבירה אסר הכתוב וממילא לוקה מכח לא תבשל דקאי על אכילה והשתא פריך שפיר לילף בק"ו והיינו כיון דגדרה תורה שלא לבוא לידי בשר בחלב א"כ ממילא אפילו נפל מעצמו אסור ושפיר הוי ללמוד הכל בק"ו ולמה לי גז"ש:
שם חורש בשור וחמור וכו' יוכיחו רש"י ז"ל לא גרס חוסם ונראה לי ליתן טעם דלא שייך לאסור הפרה לפי שמנע ממנה האכילה וא"כ כל מי שיצער בעלי חיים באיזה דבר יאסר באכילה. והנה רש"י ותוס' הרגישו דהשתא נמי נימא חורש יוכיח ודחקו לתרץ דמ"מ נסתר הק"ו דאין מה שנעבדה בו עבירה מביא איסור הנאה ואדרבא אפילו איסור אכילה בלבד אינה מביאה ונראה לי דכבר כתבתי דעיקר נעבדה בו עבירה הכוונה דאמרינן דהתורה גדרה בעד איסור האכילה א"כ תינח אי אכילה מוכח מגז"ש אמרינן ק"ו ממה שגדרה תורה בישול דוודאי אסור בהנאה ובזה לא שייך למיפרך מחורש דשם לא גדרה תורה כלום רק החרישה הוא האיסור ולא משום דבר אחר משא"כ אי באנו ללמוד איסור אכילה ע"כ א אפשר ללמוד ממה שגדרה באיסור בישול דהא עדיין אין אנו יודעין אכילה ושפיר אמרינן שאין זה גדר רק כחורש דנאסר החרישה לא לגדר כלל כן נאמר בבב"ח ודוק ודע שיש לדקדק שלא הביא ממעשה שבת דכתיב היא קודש דנעבדה בו עבירה ונראה לי דלא קשיא דוודאי יש לומר דשאני שבת דיומא קא גרים רק לעיל מקשה דמנ"ל לחלק בכך להקל בשבת נגד קרא דלא תאכל כל תועבה ומשני היא קודש ושפיר יש לומר דקרא מתיר מטעם זה דרק יומא קא גרים ואין הנעשה קודש ודוק:
שם נבלה תוכיח. מכאן ג"כ ראי' למה שפירשתי דדוקא היכי שהי' מקום לגדור בעד האיסור אכילה הוי קולא אי לא גדרה תורה וחומרא היכי דגדרה אבל במקום דלא שייך בדבר זה עבירה לא שייך לומר מה לנבלה שלא נעבדה בה עבירה ודוק:
שם משום דאיכא למיפרך שכן גידולי קרקע. לכאורה תמוה דכפי הנראה נדחו דברי רב אשי ולמה לא קאמר אלא אמר רב אשי או אי בעלי הש"ס אמרו הוי לי' לומר אלא. ונראה לי דכך הכוונה דוודאי ידע דהך גידולי קרקע בעצמו אינו כלום רק לפי שמצינו נבלה דלא הוי גידולי קרקע וכן טרפה וחלב [ונקט נבלה וה"ה לאינך] מזה יש קצת הוכחה דגידולי קרקע גורם האיסור דהא חזינן כל שאינן גידולי קרקע מותרין בהנאה והשתא שפיר לא נדחו דברי רב אשי כלל והכוונה דמזכיר נבלה משום דבלא"ה אי אפשר להקשות מכח גידולי קרקע והשתא אתי שפיר הכל ודוק:
שם אלא אמר רב מרדכי וכו' פי' דבעלי הש"ס אמרו דלא אמר רב מרדכי לרב אשי משמי' דר"ל כך אלא כך אמר דאל"כ אין הבנה לדברים אלו ודוק:
שם חדא מתרתי אפי' כל דהו פרכינן עיין פירש"י ותוס' ולפענ"ד ניחא בפשיטות דאי לא הדר דינא במה נפשך אי אין באידך שום חומרא כלל א"כ הוי ק"ו מאידך בלבד ואי יש באידך חומרא א"כ אכתי יש לומר משום חומרא זו אסור בהנאה ועכ"פ אין כאן ק"ו כלל דרך משל ערלה וכלאי הכרם דבעי לסתור הק"ו דערלה יש בו חומרא דלא היתה לו שעת הכושר ודחינן כלאי הכרם יוכיחו דהיתה להן שעת הכושר ואסור בהנאה והשתא עכ"פ נסתר הק"ו דכלאי הכרם נעבדה בהן עבירה וערלה אסור דלא הי' לו שעת כושר וכלאים אסירי דנעבדה בהן עבירה ואין כאן ק"ו רק במה מצינו מכלאי הכרם ושפיר יש לפרוך כל דהו כמו במה הצד אבל אי הי' במציאות לא הדר דינא והק"ו נשאר קיים פשיטא דלא פרכינן כל דהו אבל חדא מתלת בלא הדר דינא נשאר הק"ו דפירכא ראשונה נסתרה מתרתי ולא פרכינן על ק"ו כל דהו ועמ"ש בסמוך:
שם וליפרוך וכו'. כבר כתבתי מקודם ליישב דלמה לא הקשה מעיקרא כדמקשה לימא ערלה תוכיח וליהדר והוי לי' להקשות טפי דהך כלאי הכרם יוכיחו אינו כלום דלא הי' להן שעת הכושר וכתבתי שם ליישב אבל בכאן אוסיף ביאור בענין זה דמעיקרא לא הוי מצי להקשות דיש לומר דוקא עיקר הק"ו רוצה לדחות שפיר מחמת חומר דלא הי' לו שעת הכושר אבל כיון שדחה מחמץ דהי' לו שעת הכושר ואסור בהנאה שוב אינו רוצה לדחות התוכיח מכלאי הכרם מחמת שלא הי' לו שעת הכושר דאין זו חומרא כ"כ כיון דחמץ יש לו שעת הכושר ואסור בהנאה אבל השתא כיון דקא' דאי לא הדר דינא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן ומדלא מחלק בקולא וחומרא עצמו לחומר גדול וחומר קטן ש"מ דכל חמור וקל שאינו כל דהו פרכינן. ועוד כיון דאי הדר דינא פרכינן כל דהו א"כ אפי' אי נימא דחלוש הך דלא היתה לו שעת הכושר מכח חמץ מ"מ הא יש לומר חמץ שאני דיש בו כרת וצריך לומר כלאים יוכיחו א"כ הדר דינא ושוב איכא למיפרך גידולי קרקע:
בתוס' בד"ה בשני מינין וכו' כצבי ואיל. מבואר דס"ל חי' עם בהמה אפי' שניהם טהורים הוי כלאים ולא כן דעת הרמב"ם מפורש דרק טהור וטמא הוי כלאים אבל מלבד זה קשה מאוד אי בא הכתוב דשור זה הוי מין צבי ג"כ לא שייך לומר כצבי ואיל דמה צורך שיהא איל ג"כ ואי הכוונה או צבי או איל זו קשה יותר דהיכי שייך לומר דקרא יאמר או זה או זה דהא ידע מה שיש בו בשור זה ודו"ק:
בד"ה ונאמר להלן ואי לאו קרא וכו'. לשונם מגומגם מאוד כמעט אין הבנה לדבריהם ונראה לי כוונתם לפי שהאיסור לא יהי' קדש הוא באשה שהיא מוכנת לזנות לכל אבל אי אינה מיוחדת רק לו בלבד אין בו איסור לדעת הרבה פוסקים א"כ הנאה זו שאסרה תורה הוא שישאר הגוף לאחרים ג"כ א"כ יש לומר דה"ה הנאת בשר בחלב היינו שישאר הדבר שימכרנה לאחרים אבל לאכלו באופן שלא ישאר לאחרים לא סרה תורה כמו בלא יהי' קדש. ועוד יש לומר דכוונת התוס' כך דלולא קרא דלא תאכלנו לא הוי מוקמינן כלל על בשר בחלב שלא הוזכר בתורה רק בישול דמשמע בהיפך דרק על בישול קפיד קרא רק על נבלה ושאר איסורין דכתיב מקמי' דרק מכירה מותר דלא נהנה מגוף האיסור אבל להנות מגוף האיסור בלא אכילה כגון לסוך מן האיסור וכדומה הא אסר הכתוב מגז"ש אבל בשר בחלב אין בו לא אכילה ולא הנאה רק בישול אבל דכתיב לא תאכלנו דע"כ הך לא תבשל אין הכוונה בישול לחוד ממילא דורשין גז"ש כפשטא לאסור גם הנאה כמו שאסרה תורה אכילה ודוק:
בד"ה ומה ערלה ליכא למיפרך וכו'. לכאורה תמוה דהיכי שייך למיפרך פירכא זו דאיסור בשר בחלב אינו כלל רק דרך בישול וכל שיש ס' אינו בשר בחלב כלל וצריך לומר דכוונת התוס' לומר שיש להקשות היכי שנעשה בב"ח כבר יהא צריך מאתים ובאמת אינו צריך רק ס' א"כ הוי לי' פירכא מה לערלה דטעונה מאתים משא"כ בב"ח ואי דנימא דבאמת להא נמי מייתינן בב"ח מק"ו להצריך מאתים א"כ הוי לי' לתנא לכלול מאתים ג"כ כמו דפריך לקמן דלכלול הנאה ואכילה בכלל הק"ו ודברי מהר"ם שיף תמוהין ודוק:
בד"ה מה לחמץ וכרת גופי' וכו' שאין עונשין מן הדין. דבריהם דחוקין דבעונש שמים לא שייך זה כלל וכ"ש לפי הטעמים שנתנו על אין עונשין מן הדין ועוד דתיקשי לקמן דפריך לייתי הכל מערלה הא על אכילה לוקין ואין עונשין מן הדין ואי מכח גז"ש לאיסי אין לוקין א"כ אין כאן לתרץ אין עונשין מן הדין ולדעתי לא קשיא מתרי טעמי חדא דכבר הוכחתי דהך לא נעבדה בו עבירה עיקר הכוונה דזה חמור שיש עבירה קודם איסור אכילתו דהקפידה תורה שלא יבוא לידי בשר משא"כ מותר לעשות כל הפעולות לגידול הפרי רק הפרי אסור והשתא חמץ בפסח נמי עובר בבל יראה ואין כאן ק"ו ליחייב כרת על בשר בחלב. ועוד דכיון דלא נאסרה האכילה רק מגז"ש ודוקא ע"י בישול א"כ לא גרע אכילה שעל ידי בישול מן הבישול עצמו דמפורש לאיסור ואין בו כרת כנ"ל:
בד"ה כלאי הכרם יוכיחו. הומ"ל במה מצינו. כוונתם לפי שיטתם דעל במה מצינו לא פרכינן כל דהו דאי פרכינן לא קשיא כלל דהוי מצינו לומר שכן גידולי קרקע. מיהו לכאורה יש להקשות נהי דאיסי גופי' ניחא דלא קאמר במה מצינו אבל הש"ס דפריך מעיקרא קושיות ולא ידע מגידולי קרקע הוי לי' להקשות על איסי דלמה לו כ"ה לימא במה מצינו אבל באמת הא נמי לא קשיא דמעיקרא לא הוי מצי להקשות כלל דיש לומר דשאני כלאי הכרם דלא הי' להן שעת הכושר משא"כ השתא דנלמד מערלה וחמץ רק לסתור התוכיח לא דחינן בפירכא כזו רק למסקנא דפירכא כל דהו דחינן שפיר מקשה היכי קאמר כלאי הכרם יוכיחו הא יש ליפרוך מה לכלאי הכרם ולא גרע פירכא זו מפירכא של גידולי הקרקע והוצרך לומר דכלאים יש להן שעת כושר ואז לא שייך להקשות על איסי שיאמר במה מצינו דיש לדחות מגידולי קרקע:
בא"ד שכן בשריפה. פירכא זו אינה מובנת כלל שהיא ממש כמו שיאמר מה לערלה וחמץ וכלאי הכרם שכן איסורין בהנאה שהרי ההנאה ושריפה ענין אחד הוא ונראה לי דכוונת התוס' כפי הנראה מדבריהם לעיל דמשריפה אין ללמוד הנאה כלל דאפי' יהא מותר בהנאה יכול להיות דצריך לקיים מצות שריפה והשתא שפיר הקשו דנאמר שכן בשריפה משא"כ בב"ח לא מצינו מצות שריפה ואהא תירצו דהוא גופא נילף מק"ו שתהא בשריפה. מיהו לכאורה קשה לאיסי יהא בשריפה בב"ח מכח ק"ו וצריך לומר דכיון דשמענו דבב"ח אסור בהנאה יש לומר כיון דבשר בחלב חמור מערלה יש לדונו בקבורה דאפרו אסור ג"כ ודוק:
בא"ד אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה. כוונתם דהוי כל האיסור הותר מכללו דהבשר הותר מכללו והחלב הותר מכללו אבל חלב שחוטה לא הוי רק החלב הותר מכללו ולא הבשר מיהו עיקר קושיתם לא הבנתי דערלה נמי הותר מכללו הרבה כדאיתא במסכת ערלה ודוק:
בד"ה חורש וכו' אבל השתא וכו'. זהו כפירש"י אבל כבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות ויש לזה הוכחות רבות דענין נעבדה בה עבירה הוא שהתורה הרחיקה האיסור שיהא עבירה שלא יבוא לידי האכילה וזה לא שייך רק אי אסור באכילה מגז"ש דאז הוי הבישול הרחקה ודוק ע"ש בגמרא:
בד"ה וליפרוך מה לכולהו שכן גידולי קרקע ואע"ג וכו'. מעיקרא כדפריך מכלאי הכרם שכן גידולי קרקע הוי להו להקשות נילף במה מצינו מכלאי הכרם. ונראה לי דמעיקרא דלא ידע לחלק בין במה מצינו לק"ו והוי ס"ד דגם בק"ו פרכינן כל דהו א"כ על במה מצינו בוודאי פרכינן כל דהו רק כדמסיק דרק על צד השוה פרכינן כל דהו ועל ק"ו לא פרכינן כל דהו שפיר קשיא להו דמאי פריך מה לכלהו נהי דמשמע דכלהו כמי הצד השוה אבל נילף במה מצינו דמשמע להו דהוי כמו ק"ו דלא פרכינן כל דהו ועמ"ש בגמרא ריש (דף קט"ז):