אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק כל הבשר › דף קטו.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק כל הבשר · דף קטו.

דף קיד:

בגמרא מעשי שבת ליתסרי. בסוגי' זו יש לדקדק הרבה וראיתי לבארה על נכון והנה כפי הנראה מדברי התוס' סוף ד"ה חורש דרש"י סובר דמעשי שבת לא הוי תועבה גופה רק בא מכחה כפי הנראה לכאורה מדברי רש"י סוף ד"ה הני דילפינן משבת דאין הבא מכחה קודש:

אבל לפע"ד נראה דלא הי' כוונת רש"י כך כלל דא"כ תיקשי חדא דמאי מקשה משבת על בשר בחלב שאני בשר בחלב דאכיל תועבה גופא ועוד דבד"ה ליתסרי פי' דליתסרי דהכוונה אכילה והנאה וברור דכוונתו דלולא הנאה לא הוי מקשה כלל מזרעים ודישה דלא אכיל התועבה עצמה אבל כיון דאסור בהנאה ס"ד שפיר להקשות דלא גרע זרעים ודישה מהנאה והשתא למה לא פי' מעיקרא במעשי שבת דהקושיא מכח הנאה דהא לא אכיל נמי התועבה גופא ועוד דבד"ה הני לא כל שכן הקשה מבשר בחלב הוי לי' לומר דבשר בחלב הוי תועבה גופא אבל שבת לא הוי רק כחה ומדקאמר אבל האי לא אכיל החרישה עצמה ולא זכר שבת ש"מ דשבת הוי תועבה גופה. ועוד היכי ס"ד דרש"י סובר דשבת לא הוי תועבה גופא רק בא מכחה דא"כ הוי לי' לפרש למה לא הוי תועבה שהרי מה שכתב בחרישה וחסימה ודישה לא שייך בשבת ועכ"פ בחרישה ודישה וחסימה חש רש"י לפרש אף שהם דברים פשוטים ובמעשי שבת שהתוס' הקשו באמת למה לא יהא תועבה גופה ותירצו בדוחק לא חש רש"י לפרש כלל וסמך על המבין:

הן אמת שיש מקום ליישב קושית התוס' בפשיטות [ואולי נתכוונו התוס' לזה] והוא לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ה' ע"ב) בד"ה צדיקים לחלק בין אכילת איסור ממש לאוכל בשעה או ביום האסור והיינו דשעה קא גרים או יומא קא גרים וה"ה הכא בשבת אינו תועבה כיון דרק יומא קא גרים. אבל מ"מ מלבד דהוי לי' לרש"י לפרש אבל בלא"ה נתחזקה הקושיא ביותר דמאי מקשה ממעשי שבת דאינו תועבה רק יומא גרים:

לכן ברור דס"ל לרש"י דמעשי שבת הוי היא גופה תועבה כפשוטו ושיעור דברי רש"י שהוקשה לו היכי קאמר ק"ו על חוסם ודש דבשר בחלב ג"כ קיל משבת ומ"מ אסור ועל זה מחלק בין בשר בחלב לזרעים והיינו דהא קאמר בהדיא לא תאכל כל תועבה ואם נלמוד ק"ו משבת ליכא מידי לאסור וע"כ גלי קרא דלא נלמד משבת אבל מ"מ אמרינן דוקא דומיא דבשר בחלב דאוכל תועבה גופה לא ילפינן משבת אבל זרעים ודישה דאינו רק מכחה של תועבה שפיר ילפינן משבת כיון שיש לנו ק"ו אי אפשר לסתור הק"ו רק בתוכיח הדומה אבל לסתור הק"ו לאסור בא מכחה משום תוכיח דבשר בחלב דהוי תועבה עצמה ושמא בהא גלי קרא דלא נילף ק"ו משבת אבל הבא מכחה שפיר נשאר הק"ו משבת ואין להקשות הא בשר בחלב אסור בהנאה ג"כ והוי בא מכחה ולא ילפינן משבת הא ליתא דשפיר יש לחלק דבשר בחלב דנאסר גוף האיסור באכילה נאסר ג"כ בהנאה אבל זרעים ודישה אין כאן גוף התועבה כלל רק בא מכחה שפיר ילפינן משבת. ואי קשיא למה לא קאמר ק"ו ומה שבת דגופה תועבה מותר כ"ש בא מכחה הא ליתא דמנין לנו לעשות ק"ו זה לחלק בין גופה לכחה דהא הנאה ג"כ נאסרה ואינה רק כחה לכך עושה הק"ו מה שבת השרה דהק"ו ברור וממילא אי אפשר לסתור הק"ו רק בתוכיח וכל כמה שיש לחלק אנו צריכין לחלק להחזיק הק"ו ומהאי טעמא לא קאמר בפשיטות ליישב דשאני זרעים דבא מכחה דחילוק זה אינו ברור כמו הק"ו משבת דחמורה אבל אי שבת הוי מכחה למה לי' לתרץ משום היא קודש דג"כ אינו דבר ברור ור"י הסנדלר למד בהיפוך מקרא זה הוי לי' לתרץ משום דבא מכחה אבל גבי זרעים דיש לו ק"ו ברור ניחא לי' טפי הק"ו מלחלק בסברא ודוק והא דנקט רש"י בסופו לשון קודש אף דלא קאי על שבת משום דילפינן להו משבת ודוק:

שם חורש בשור וחמור. רש"י ז"ל פי' דהכוונה הזרעים והדישה ולא השור וחמור. ונראה דלגירסת רש"י לא שייך להקשות כלל על השור והחמור דכיון דאימעט רובע ונרבע לגבוה מכלל דלהדיוט שרי א"כ פשיטא דכל נעבדה בהן עבירה כשר להדיוט רק לגירסת התוס' משני באמת הגמרא כה"ג ועמ"ש בתוס':

שם ואימא כלאי הכרם וכו' באכילה אסירי בהנאה שרו. איכא למידק מאחר דכל האיסור הוא משום לא תאכל כל תועבה ולאו זה ע"כ כולל הנאה ג"כ דהא מזה הכתוב נאסר בשר בחלב בהנאה א"כ היכי ס"ד שיתחלק הך לא תאכל כל תועבה לבשר בחלב אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ולזרעים דג"כ נכללו בלא תאכל כל תועבה יהא הך לא תאכל רק איסור אכילה בשלמא כלהו דמקשה מנייהו לר' אבהו בפרק כל שעה ומייתי קראי דמותר בהנאה כלהו יש להן לאו מיוחד ואמרינן דהך לא תאכל אינו רק אכילה ולא הנאה אבל הכא שאין לאו מיוחד שלא יאכל הזרעים רק באותו לאו שנכלל בשר בחלב ג"כ דאסור בהנאה פשיטא דלא שייך לומר לחלק הלאו הזה ממש לזה הנאה ג"כ ולזה רק אכילה וע"כ דאותו שמצינו היתר הנאה לא נכלל כלל בלא תאכל כל תועבה כמו אותו שנמצא בו היתר אכילה דלא נכלל בלא תאכל כל תועבה וליכא למימר דנימא להיפוך דכיון דפרט הכתוב בדבר שהיא תועבה דמותר בהנאה ממילא הך לא תאכל הוי כמו לא תאכל דנבלה דפרט הכתוב היתר הנאה הוי לא תאכל רק אכילה כמו כן כאן כיון דפרט הכתוב בתועבה של זרעים דמותר בהנאה ממילא הך לא תאכל כל תועבה אינו רק אכילה ולא הנאה אפילו בבשר בחלב. הא ליתא דא"כ הוי לי' לאסוקי הקושיא דזרעים יהיו אסורין באכילה ובשר בחלב יהא מותר בהנאה ודוחק לומר דוודאי ידע המקשה דאי אפשר לחלק הך לא תאכל כל תועבה לתועבה זו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ולתועבה זו רק אכילה ולא הנאה רק מ"מ מספקא לן אי מחמת פרט תועבה של זרעים שיש לנו גילוי דמותר בהנאה נאמר דלא תאכל כל תועבה היינו בכלהו רק אכילה אפילו בבשר בחלב או דנימא דהך דמותר בהנאה אינו בכלל לא תאכל כל תועבה ואפילו באכילה מותר אבל הנך דנכללו בלא תאכל כל תועבה הוי שפיר אחד אכילה ואחד הנאה והשתא פריך שפיר אימא אסירי באכילה ומכל מקום מספק אין להתיר בשר בחלב בהנאה דדילמא זרעים אפילו באכילה מותרין ואזלינן בתרווייהו לחומרא זהו דוחק דנימא דקושית הגמרא רק לאסור מספק וברור דאי אפשר לומר דקרא רק באכילה קאמר אפילו בבשר בחלב דאין לנו להפקיע לא תאכל ממשמעותי' דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה רק אי פרט הכתוב במקומו כדרך שפרט בנבלה אבל בלאו דלא תאכל כל תועבה דכולל כל התועבות בשביל שמצינו הוכחה באיזה תועבה מן התועבות דמותר בהנאה לא נפקיע קרא דלא תאכל כל תועבה ממשמעותי' להתיר כל התועבות בהנאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאיזה צד נאסור זרעים באכילה ובכלל לא תאכל תועבה ע"כ אינם דהא מותרין בהנאה והך לא תאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה במשמע:

ומה שנראה לי בזה הוא דיש להבין דהוי לי' להקשות הך קרא דכלאי הכרם למה לי תיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה דמוכח בין באכילה בין בהנאה אסירי וליכא למימר דאתי קרא דמצותו בשריפה א"כ היכי דייק דכלאי זרעים שרי כמו שהקשו התוס' וע"כ משום דהוי לי' למיכתב פן תשרף וע"כ דאתי לאסור הנאה כמ"ש התוס' א"כ אכתי תיקשי הא ידעינן איסור הנאה מלא תאכל כל תועבה ואכתי לא הוי ליכתב רק פן תשרף בשלמא מעיקרא לא קשיא דהוי לי' מכלאי הכרם דפריך דעדיפא זרעים ליתסרי אבל כדמשני על זרעים הוי לי' להקשות על כלאי הכרם דהנך גופייהו למה לי. וע"כ דלמסקנא דאסיק היתר כלאי זרעים מכלאי בהמה איצטרך כלאי הכרם לגופה דלא נימא דשוין לכלאי זרעים דבלי קרא מאיזה צד נחלק ביניהם דאטו כלאי הכרם לאו זרעים נינהו ובס"ד דילפינן היתר זרעים מכלאי הכרם לא קשיא למה לי קרא דכלאי הכרם תיפוק להו מלא תאכל כל תועבה דאמרינן באמת דלא אתי קרא לגופי' כלל רק להתיר כלאי זרעים שלא נאסור אותם מלא תאכל כל תועבה והשתא ממילא כיון דלא גלי קרא רק היתר הנאה של זרעים ממילא יש לנו לאסור באכילה מהך קרא גופי' דבא להיתר הנאה ש"מ דבאכילה רצה הכתוב שיהיו אסורין כמו כלאי הכרם ולאו משום לא תאכל כל תועבה נאסור כלל דאינן בכלל זה כיון דמותרין בהנאה רק באכילה אסורין כמו כלאי הכרם כיון דלא גלי קרא רק על היתר הנאה ולא איצטרך קר להתיר זרעים אם כן ממילא מהך דכלאי גופייהו יש לאסור באכילה:

ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק דקאמר פן תוקד אש מאי ענין דרש זה לכאן אדרבא מדרש זה נולד קושיא דלא מוכח כלל היתר זרעים רק שאין מצותן בשריפה אבל אסורין באכילה והנאה ועל כל פנים לא הוי לי' לומר רק מדגלי קרא איסור בכלאי הכרם מכלל דכלאי זרעים שרי ולהנ"ל ניחא דעיקר הדיוק מהא דודאי ללמוד מעצמנו היתר זרעים הוי אפשר לומר דזרעים אסירי ג"כ רק שאינן בשריפה וע"ז אמר דאי לגופי' לענין שריפה למה נקט קרא פן תקדש פן תוקד אש הוי לי' לומר פן תשרף כיון לאיסורא לא צריך קרא דהכל מלא תאכל כל תועבה נפיק וע"כ דלכך נקט פן תקדש לאיסור וע"כ זרעים מותרין דאי גם זרעים אסורין למה לי פן תקדש אי לאיסור ידעינן ולשריפה לכתוב פן תשרף ולמה נקט מצות השריפה בלשון תקדש דנימא פן תוקד אש וכולי' קרא רק להיתר זרעים אתי והיינו דמקשה כיון דלא גלי קרא רק להנאה ממילא יש לנו לאסור באכילה ואי קשיא לפי האמת דזרעים ידעינן מכלאי בהמה למה לא כתיב פן תשרף משום דיש לומר מצותו בשריפה אבל מותר להנות ממנו כמו כלאי זרעים קמש"ל תקדש ועמ"ש בתוס' בד"ה פן תקדש:

שם וכלאי בהמה גופייהו מנ"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה וכו'. תמי' לי הא אכתי איצטרך לאסור לגבוה היכי דעלה עלי' מעצמו ולא נעשה שום עבירה כלל לא בשוגג ולא ע"י נכרי ולא מיבעי' לפי מה שפירשתי לעיל דהך דרב אשי לולא תלתא קראי לא תבשל לא שמעינן רק בעבירה וממילא שמעינן דקרא דלא תבשל לאסור אפי' שלא בעבירה א"כ פשיטא דקשיא דצריך לאסור לגבוה אפי' שלא בעבירה אבל הך קרא לא תרביע דמיירי בעבירה להדיוט ג"כ אסור אלא אפי' אי נפרש דקרא דלא תאכל כל תועבה אפי' שלא בעבירה ואפי' נפל מעצמו חלב לבשר אסור משום דאי לא הי' הבשר והחלב שנתבשלו נתעב לא היתה אסרה תורה לבשלם אבל כאן בהרבעה לא שייך לומר כן כלל שאם נאמר כן שנתעב הדבר היוצא מהן א"כ היתה אסרה תורה להכניס לדיר מין בשאינו מינו וע"כ דרק מעשה הרבעה שנעשה על ידי אדם שהרביע נתעב אבל לא היוצא מה שלא נעשה בעבירה כלל וא"כ קשיא הא אכתי מנ"ל דהיכי שנעשה בעבירה דמותר להדיוט והרי גבי בשר בחלב אסור באכילה והנאה וכשנמצא קרא להיתר הנאה פריך על אכילה ולא אמרינן אי היתה תועבה היתה אסרה תורה בהנאה ג"כ א"כ הכא נמי נהי דמוכח דשלא בעבירה מותר אכתי מנ"ל בעבירה ואף דבבשר וחלב אסור אפי' שלא בעבירה מ"מ לא שייך לומר כיון דגלי קרא שלא בעבירה דמותר ממילא אפי' בעבירה מותר דא"כ מאי פריך על אכילה הא בבשר בחלב נאסר הנאה וכיון דגלי קרא גבי זרעים דמותר בהנאה ממילא מותר באכילה ואמת דלפי מה שפירשתי לעיל הך ואימא באכילה אסירי לא קשיא אבל קשה להתוס' ורש"י דפירשו כפשוטו:

ומה שנראה לי בפי' סוגי' הוא במה שנדקדק עוד כיון דבקרא כתיב כלאי בהמה קודם כלאי זרעים הוי לי' למקשה להקשות מעיקרא על כלאי בהמה ליתסרי והוי לי' לתרץ דמדאסר לגבוה וכו' ובתר הכי הוי לי' להקשות על כלאי זרעים ולתרץ דאיתקש לכלאי בהמה גם לישנא דקאמר מנ"ל ולא קאמר ליתסרי כמו בכולהו גם משמע דלא בא להקשות קושיא בפני עצמה רק לסתור מה שתירץ דאיתקש כלאי זרעים לבהמה דכלאי בהמה גופייהו מנ"ל:

לכן נראה לי דלא בא המקשה להקשות קושיא על רב אשי דכלאי בהמה ליתסרי משום לא תאכל כל תועבה דהא לא קשיא כלל מתרי טעמי חדא דכיון דכבר תירץ מעיקרא על חוסם ודש דילפינן ק"ו ממעשי שבת דמה מעשי שבת דחמירו מותרין כ"ש חוסם ודש וה"ה כלאי בהמה ג"כ נלמד היתר ממעשי שבת בק"ו ולא מקשה רק מכלאי זרעים דהן עצמן תועבה וכן או"ב דרוצה לאכול משחיטה זו עצמה שאסרה תורה וכן שילוח הקן דאוכל העוף עצמו שאסרה תורה לאכלו רק לשלחו משא"כ כלאי בהמה ודברי רש"י ז"ל שכתב דהוי מצי לשנויי האי ק"ו על כלהו צ"ע דהנך דהוי גופה תועבה ליכא למילף כלל ק"ו דבשר בחלב יוכיח דלא ילפינן משבת והיינו דגופה תועבה ע"כ גלי קרא דלא נילף משבת רק בא מכחה ילפינן משבת [ועמ"ש בפירש"י] ועוד דאפילו לדברי רש"י ז"ל ניחא דהא כתב רש"י לתרץ דכל שיש לו תירוץ אחר מגופי' לא יליף מאחריני א"כ שפיר יש לומר דעל כלאי בהמה אין לו תירוץ מגופי' כלל דאי משום דאסר רחמנא לגבוה יש לומר דאיצטריך להקדישה ואח"כ הרביע כלאים כמו שהקשו התוס' בד"ה מדאסר וע"כ אין לתרץ רק מק"ו דשבת והרי כבר תירץ כך על חוסם ודש זהו חדא דלא קשיא לי' כלאי בהמה ליתסרי משום לא תאכל כל תועבה ועוד שנית נראה דלא שייך כלל להקשות לרב אשי מכלאי בהמה דליתסרי מלא תאכל כל תועבה דדוקא בבשר בחלב נתעב בישול זה שנתבשל כיון דחזינן שאסרה תורה לבשלם וממילא אפילו בהנאה אסרה תורה אבל בכלאי בהמה ע"כ לא נתעב בכלל הולד שנולד מהרבעה זו שהרי לא אסרה תורה רק להכניס כמכחול בשפופרת אבל להכניס מין עם אינו מינו לדיר מותר כמפורש בב"מ להדיא ואי הי' הולד תועבה היתה אסרה תורה להכניסם לדיר ועל כרחך דרק מעשה ההרבעה על ידי אדם נתעב ולא היוצא מהרבעה זו והיינו דלא מקשה הכא כלל לרב אשי מכלאי בהמה דליתסרי מלא תאכל כל תועבה רק דמקשה על מה שתירץ על כלאי זרעים דאיתקש לכלאי בהמה ואהא מקשה דכלאי בהמה מנ"ל והיינו דמאיזה צד פשיטא לן היתר כלאי בהמה להדיוט דהא כתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים ואמרינן לעיל ריש או"ב אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ופירש"י דשה כבשים היינו שיהא אביו כבש ואמו כבשה וכן עזים הכוונה הבא משני עזים וקרא זה באכילת הדיוט כתיב א"כ יש לומר דכלאים לא התירה תורה כלל וכמו שאסרה תורה השסועה ולא התירה תורה בסימנים רק שיהא מב' צדדים שור ומב' צדדים כשב ומב' צדדים עז ונהי דלפי האמת דאסרה תורה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וקרא זה דשה כשבים רק להורות בנין אב כל היכי דכתיב שה כגון בפדיון פטר חמור אינו יוצא בכלאים דזה לא מיקרי שה וכהאי גוונא אבל השתא דלא ידע מזה שפיר מקשה דמנ"ל דכלאים מותר להדיוט ואהא משני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט מותר ומיושב קושית התוס' בד"ה מדאסר ודוק:

שם מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. דבר זה תמוה מאוד לכאורה דהיכן מצינו קרא יתירא לאסור מחוסר זמן של או"ב לגבוה שנוכל להוכיח דלהדיוט מותר דאי אסור למה לי קרא לאסור לגבוה ודברי התוס' בד"ה מדאסר תמוהין מאוד כמו שיתבאר בתוס'. ומלבד זה לא ידעתי למה שינה לשונו תוך כדי דיבור דקאמר או"ב ליתסר וקאמר מדאסר מחוסר זמן והוי לי' לומר מדאסר רחמנא או"ב לגבוה ורש"י ז"ל כתב וז"ל או"ב אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר שרי [ויש שיבוש בלשון רש"י וצריך להיות הציון מחוסר זמן והוקשה לו למה קורא או"ב מחוסר זמן ולזה פי' דאו"ב אינו אלא מחוסר זמן] אבל לא הועיל עדיין דלמה שינה לשונו ומי לא הוי מצי לומר מדאסר רחמנא או"ב לגבוה ואם לא מצינו איסור או"ב לגבוה מחוסר זמן נמי לא מצינו:

וראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ג מהלכות איסורי המזבח הלכה ח' שכל את ידיו לפרש סוגי' זו וז"ל ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההוא דאמרינן ריש או"ב מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין ת"ל שור או כשב וכו' והשתא פשוט מדאיצטרך רחמנא ללמד דאו"ב נוהג במוקדשין ש"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוי שייך תעבתי לך לא איצטרך קרא ללמד שאו"ב נוהג במוקדשין ותיפוק לי' דאסור משום דאינו ממשקה ישראל עכ"ל וכל דבריו תמוהין מאוד לא מיבעי' לתירוץ ראשון של התו' בד"ה מדאסר רחמנא כלאים דמשום משקה ישראל אין להוכיח כלל היכי דהקדישה ואח"כ הרביע כלאים רק מכח תועבה דכיון דתועבה אסור להדיוט וכ"ש לגבוה ובאו"ב דליכא משום תועבה כלל כיון דלא שמענו דאיסור או"ב נוהג במוקדשין ואין כאן תועבה כלל ואין לנו לומר רק מכח משקה ישראל א"כ פשיטא דלא שייך באו"ב דע"כ לא נעשה או"ב רק אחר הקדש א"כ לא שייך ממשקה ישראל אלא אפי' אי נתפוס תירוץ השני דאפי' הקדיש קודם ג"כ לא הוי ממשקה ישראל מ"מ באו"ב לא שייך זה כלל כיון דאין איסור לשחוט או"ב של קדשים אפי' להדיוט לא הוי תועבה שהרי אי הי' שלמים הי' מותר גם להדיוט שאין כאן תועבה כלל א"כ בין קודם הקדש בין לאחר הקדש אין כאן משום משקה ישראל דמעיקרא לא הי' עליו איסור כלל שהרי יכול לשחוט בעוד אמו חי' או שינבל האם ואפי' כבר שחט האם בהכשר לא שייך שיהא אסור להקדיש משום תועבה כיון שלא נעשה תועבה עדיין כלל ואח"כ כשהקדיש יכול לשחטו שאין או"ב נוהג במוקדשין גם מה שהשיג שם על הפר"ח היא תמוה דדברי הפר"ח נאמרו על פי דברי התוס' כאן בד"ה מדאסר ואם כי לא נתבררו לנו דבריהם כמו שאבאר בתוס' אבל אין זה תלונה על הפר"ח ועוד יהא איך שיהא עכ"פ מוכח מדגלי קרא לפסול פחות מבן ח' לקרבן ש"מ דלהדיוט כשר כפי היסוד כאן דכל דגלי קרא איסור לגבוה להדיוט מותר רק שדחה הפר"ח גלי קרא בכלו לו חדשיו ובלי כלו לו חדשיו שפיר אסור אף להדיוט מכח נפל ודוק] כללו של דבר דפי' זה של בעל מל"מ הנ"ל תמוה לפע"ד:

לכן נראה לי ברור בפי' סוגי' זו על פי הסוגי' ריש או"ב דקאמר התם מנין לאו"ב דנוהג במוקדשין והתוס' הקשו שם מאיזה צד לא ינהוג כיון דקרא סתמא כתיב וביותר אני תמה שהרי באותן דתנן בחולין אבל לא במוקדשין הקשו בהיפוך מוקדשין מ"ט לא והיכי מקשה גבי או"ב מנין שנוהג במוקדשין ופירשתי שם סוגי' זו בפשיטות דאין הכוונה על מה דתנן בחולין ובמוקדשין דמאיזה צד לא ינהוג רק על מה דתנן במתניתין דבחולין שניהם כשרים ובקדשים הראשון כשר והשני פסול והשתא דייק שפיר דע"כ שיש קרא על מוקדשין דנוהג או"ב דאי מצד קרא הנאמר בחולין כמו דחולין אסור ומ"מ כשר כן במוקדשין דליכא למימר דהוי מצוה הבאה בעבירה הא ליתא כיון שאין צריך לחוש לזה כלל ואפי' בארבעה פרקים לא אמרו רק שצריך להודיע וכל שלא הודיע מותר לשחוט א"כ כששחט השני ונתברר לו אח"כ דהראשון היתה אמו או בנה למה יפסל הקרבן ואפי' אי נימא דאמרינן מצוה הבאה בעבירה אפי' בשוגג אבל לא בכהאי גוונא דהי' מותר לשחוט לכתחילה אין כאן עבירה ולמה יפסל ועוד דאי מכח מצוה הבאה בעבירה אפי' בחולין יפסל דשחיטה מצות עשה וזבחת ועמ"ש הכר"י ריש סי' יו"ד ולזה הוצרך להביא קרא דאו"ב נוהג במוקדשין ושפיר פסלינן לי' דאי בשר מחולין נפקא ואין צריך קרא למוקדשין וע"כ דקרא אתי דמלבד הלאו של חולין יש בו לאו דמוקדשין והיינו דמקשה התם ולילקי נמי משום מחוסר זמן מצד מוקדשין ומשני דנתקו הכתוב איסור מוקדשין לעשה אבל עכ"פ גלי קרא במוקדשין חוץ מה דגלי בחולין כדי שיפסל הקרבן משום מחוסר זמן והיינו דקאמר הכא בפשיטות מדגלי קרא לאסור מחוסר זמן מכח או"ב ש"מ דלהדיוט כשר דאי פסול למה לי קרא מיוחד למוקדשין הא בלא"ה יפסל מכח תועבה כ"ש מחולין אבל לאסור השחיטה של או"ב לא צריך קרא מיוחד למוקדשין כקושית התוס' שם והשתא ניחא דנקט מעיקרא או"ב ליתסר והדר מחוסר זמן משום דהך או"ב על חולין קאמר דתנן שהוא מותר והא אסור א"כ אין לו שם מחוסר זמן דאיסור השחיטה אינו משום מחוסר רק מחמת האיסור נעשה ואהא מקשה כיון שנאסר השחיטה יהא אסור באכילה מחמת ששחט מחוסר זמן אבל לגבוה דבאמת אסור שפיר קאמר דאסור מחוסר זמן לגבוה במה דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון והיינו משום דכבר נאסרה השחיטה בלי קרא דושור גלי קרא דפסול מכח ששחט מחוסר זמן ש"מ דבחולין לא נפסל משום מחוסר זמן ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה מדאסר בתרא:

בתוספות בד"ה כל שתעבתי לך וכו' וא"ת היאך אנו אוכלין אילים אפי' סירסן עכו"ם וכו'. יש לפרש בזה שני פירושים האחד דכוונת התוס' היאך אנו אוכלין אילים אפי' בעבירה שסירסן עכו"ם וב"נ מצווה על הסירוס מ"ש מבשר בחלב וסבירא להו לתוס' לחלק בין נעשה בעבירה לשלא בעבירה דלא כפירש"י לעיל ולכך קשיא להו על מה שאנו אוכלין אפי' סירסן עכו"ם דהוי בעבירה והא דלא קשיא להו שאנו אוכלין אפי' סירס ישראל דהא ליתא דמנין לנו דאוכלין דתולין דנעשה ע"י נכרי רק הא קשיא דאנו אוכלין אפי' סירסן עכו"ם דודאי כלהו לא נסתרסו מעצמן. אבל יש לפרש בהיפוך דס"ל כפירש"י דאין הפרש בין נעשה בעבירה לשלא בעבירה וקושיתם דאנו אוכלין אילים ואפי' סירסן עכו"ם שאין כאן עבירה וכמ"ד דלא נאסר הסירוס לב"נ מ"מ לא הי' לנו לאכול דמ"ש מבשר בחלב דאין הפרש בין נעשה בעבירה או לא. וזה הפי' השני עיקר בכוונת התוס' דעל פי' הראשון לא תירצו התוס' כלום דצריך קרא ומעוך וכו' היכי שלא נעשה בעבירה אבל בעבירה שפיר אסור אפי' להדיוט ועוד דלשון דמ"ש מבשר בחלב לא אתי שפיר לפי' הראשון וברור דכוונת התוס' כפי' השני:

מיהו נראה לי דעיקר קושיתם לא קשיא שאין דומה סירוס לבשר בחלב דבב"ח הכל נעשה תועבה דכולו נתבשל אבל מחמת הסירוס שנעשה בהם לא נעשו כל האילי' תועבה ואטו אם יקח אבר מן החי ויאכל או יבשל אבר בחלב בעודו מחובר יהא נאסר כל האיל משא"כ בבשר בחלב. וכ"ש לפי מה שפירשתי לעיל דהך דרב אשי לא מוכח כלל רק בעבירה ואנו אוסרין אפילו שלא בעבירה מכח לא תבשל השני כתנא דבי ר"י רק לפי דס"ד שלא אסרה תורה רק כשעבר על לא תבשל לכך מייתי רב אשי לא תאכל כל תועבה וע"כ קרא דלא תבשל אפי' בלי תועבה א"כ פשיטא דלא קשיא כלל קושית התוס'. ולתירוץ זה כל היכי שסירס ישראל לפנינו דוודאי נעשה בעבירה באמת אסור ואין להקשות היאך אנו אוכלין דתולין דנעשה ע"י נכרי דאין לחוש דישראל עבר וסירס והוי מיושב טפי הך קרא דלא תאכל כל תועבה כיון דלא מצינו רק בב"ח היכי שייך כל תועבה ולהנ"ל יש עוד איסור בסירס ישראל אמנם לתירוץ ראשון אין איסור אפילו סירס ישראל דכל הבהמה לא נעשית תועבה ע"י הסירוס וצ"ל לפי זה דיש על כל איסורין שבתורה עוד לאו דלא תאכל כל שתעבתי לך רק אין לוקין מכח לאו שבכללות והוי כמו לאו ועשה:

בא"ד וי"ל מדאסר רחמנא וכו'. לכאורה יש להקשות נהי דלולא קרא אסרינן מכל תועבה בין בעבירה בין שלא בעבירה מ"מ מנ"ל להתיר אפילו בעבירה דהא צריך קרא לאסור לגבוה שלא בעבירה אבל בעבירה אכתי נאסור אפילו להדיוט וצ"ל דס"ל לתוס' דאי ס"ד שיש לחלק בזה ממילא לא הוי ילפינן כלל מלא תאכל כל תועבה שלא בעבירה ובלי קרא לא הוי ידעינן כלל איסור רק מכח קרא נימא דקרא רק בעבירה וע"כ דלא ס"ל לחלק כלל בין בעבירה לשלא בעבירה א"כ ממילא כדגלי קרא היתר בסירוס אין חילוק בין בעבירה לשלא בעבירה:

בא"ד וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו נכרי לכאורה יש לתמוה דהוי להו להקשות אפי' נפל ממילא מום ליסתר כמו בבב"ח. ונ"ל לפי שכתבו התוס' בתמורה (ד"ד ע"ב) בד"ה רבא לחלק בין בב"ח לבכור דבב"ח הואיל ואפי' נפל אסור כ"ש דאסור בבישל הוא אבל בכור דממילא מותר מותר גם כן בצרם הוא ואף שדבריהם שם תמוהין מאוד ואין להם הבנה לכאורה כלל אבל עכ"פ רואין אנו דס"ל לתוס' דלא דמי נפל מעצמו מום בבכור לנפל בשר לתוך חלב ולכך לא הקשו כאן רק מצורם נכרי ובזה הוי ניחא ג"כ לעיל בסירוס. ודברי התוס' בתמורה שם יש לי לפרש כך דדוקא בב"ח כיון שיש בבישול שני דברים שיתן בשר לתוך חלב ויבשלם ומ"מ אי נפל מעצמו ג"כ יש איסור לבשל שפיר ילפינן מלא תאכל כל תועבה אפי' נפל מעצמו אבל גבי בכור דאי נפל מום שוב אין בו שום איסור לא ילפינן מלא תאכל כל תועבה אפי' צרם הוא ועכ"פ ס"ל לתוס' לחלק בין נפל מום בבכור לנתבשל בשר בחלב בנפל בעצמו ודוק:

בא"ד וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו. יש לתמוה בתרתי חדא למה להו להביא מקדשים שהוממו דהוא בדברים י"ב ט"ו ואינו מפורש שם רק בספרי דרשו כך והרי בבכור עצמו כתיב מפורש וכי יהי' בו מום וגו' בשעריך תאכלנו כצבי וכאיל ועוד קשה כיון דמפורש בספרי דהך קדשים שהוממו היינו שנפל בהם מום והרי התוס' לא הקשו אלא צורם אוזן בכור ואפי' צרמו עכו"ם אבל נפל ממילא לא קשיא להו כמ"ש בא"ד לפני זה א"כ מה זה שתירצו מקדשים שנפל מאליו מום גם לא ידעתי לשונם שכתבו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב והרי קושיתם הוא דליתסרו והוי להו לתרץ דמפורש בכתוב דמותר ונראה לי דלא ס"ל לתוס' כאן לחלק בין נפל מעצמו לעשאו אדם רק כמו בבשר בחלב דאין חילוק כלל והי' שוה אצלם עשאו נכרי לנעשה מעצמו וכוונתם בקושיא צורם אוזן בכור היינו ישראל ליתסר ואפי' צרמו עכו"ם ראוי לאסור וה"ה נעשה מאיליו כמו בבשר בחלב ולא הוי מצי ליתרוצי מכתוב גבי בכור דיש לומר דנולד רק במומו ונברא כך דבהא פשיטא דלא שייך שום איסור ועל זה הביאו מקדשים דשם ע"כ נעשה בו מום אח"כ דאסור להקדיש בעל מום ואינו קדוש כלל וממילא אפי' צרם אוזן בכור ג"כ מותר דכתיב כצבי ואיל ש"מ להורות דכמו צבי ואיל אין מה שפסול לקרבן דבר מתועב כן מום אפי' נעשה אח"כ ונפסל מ"מ אינו תועבה א"כ אפי' צרם מותר כנ"ל ובוולדות קדשים ליכא לאוקמא דועשית עולתיך הבשר והדם רוב ועולה זבח הוא:

בד"ה היא קוד א' ואימא למשרי בהנאה וכו' נפקא לן מלכם הדוחק שיש בדבריהם שיכתוב קרא שני פעמים חד לאכילה וחד להנאה מה שהנאה נכלל באכילה אבל בלא"ה כמו דפריך על זרעים ומשני הוי לי' להקשות גבי שבת ולתרץ מלכם ולדעתי לא קשיא כלל דכיון דהך לא תאכל כל תועבה הוי מפורש אכילה והנאה ע"כ כל מה שמותר בהנאה אינו בכלל הלאו הזה כלל א"כ ממילא מותר אפי' באכילה וגבי זרעים פריך שפיר דלא איצטרך גבי כלאי כרם קרא כלל דמלא תאכל כל תועבה נפיק וע"כ קרא להורות היתר לזרעים אתי וכיון דקרא גלי היתר הנאה ממילא יש לאסור באכילה כמו כלאי הכרם ועמ"ש בגמרא באריכות בזה ועמ"ש בסמוך דמיושב התימה בזה:

בא"ד וקצת תימא וכו' והיתר הנאה מלכם. דברי התוס' הללו צריכין ביאור ותמהני על המפרשים שלא בארו דבריהם דכאן הקשו הקושיא על ר"י למה לי' להוכיח איסור מקודש היא הא בלא"ה אסור מכל שתעבתי והיתר הנאה מלכם ובפרק אלו נערות ובמרובה הקשו על הקרא לא לכתוב לא קודש ולא לכם ושם תירצו לענין שוגג וכאן לא תירצו כלום גם תימה באמת על תוס' שם היכי ס"ד דלא לכתוב לכם דצריך להיתר הנאה:

אבל דברי התוס' ברורים דכאן דקאי הכל לר' אבהו דלא תאכל כל תועבה כולל איסור הנאה ג"כ א"כ צריך לכם להיתר הנאה א"כ אי אפשר להקשות על הקרא דלא לכתוב כי קודש היא דהיכי שייך לכתוב ושמרתם את השבת לכם רק עכ"פ קשיא לר"י למה לי' ללמוד איסור אכילה מקודש הא בלא"ה אסור באכילה מתועבה ואי משום דנאסר בהנאה הא מוכח מלכם וממילא לא שייך לתרץ מחמת שוגג כיון דגלי קרא היתר הנאה ממילא נחלק לענין שוגג כיון דגלי קרא לחלק בין תועבה דבב"ח למעשי שבת אבל שם היתה קושית התוס' למ"ד דלא תאכל אינו רק איסור אכילה א"כ הקשו על קרא עצמו דלא לכתוב כלום וידענו איסור אכילה מתועבה והיתר הנאה לא צריך דכל תועבה אינו אסור בהנאה ואהא תירצו דצריך להיתר שוגג כיון דמעשי שבת הוי כתועבה דעלמא ס"ד דגם בשוגג אסור ככל תועבה ודוק היטב ועלו דברי התוס' כאן ובפרק אלו נערות לנכון מיהו עיקר תמיהתם לא קשיא לפי מה שכתבתי מקודם דכל ששמענו היתר הנאה שוב ממילא מותר באכילה ג"כ שאינו בכלל לא תאכל כל תועבה כיון דע"כ מותר בהנאה א"כ לק"מ לר"י הסנדלר:

בד"ה חורש וכו' פי' השור והחמור היינו דלפירש"י צריך לומר זרעים ודישה מה שלא הוזכר בגמרא דלשון ליתסרו משמע בהדיא על מה שזכר מעיקרא אבל זרעים ודישה צריך לחדש מבחוץ ואטו חורש יהיו בוודאי זרעים וע"כ אשור וחמור שהוזכרו מקודם קאי:

בא"ד וא"ת הזרעים והדישה ליתסרו וכו' דמקרא דאלה וכו' בעלי חיים וכו' דאי כל מילי א"כ כל מעשה שבת נמי ולמה לי היא קודש עכ"ל דבריהם. צ"ע לפע"ד דלמה להו להכריח ממעשה שבת בפשיטות קשה דאי כל מילי יש להתיר מאלה א"כ קרא דלא תאכל כל תועבה בטל לגמרי ומה הפרש יש בין בשר בחלב למעשה שבת דאי יש הפרש לא הוי פריך אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו וע"כ דשווין א"כ בטל כל הכתוב לא תאכל כל תועבה ומזה הוי להו להכריח דע"כ דלא ילפינן רק בעלי חיים. גם מגומגם מאוד מה שכתבו ולמה לי היא קודש דהא בלי קרא הוי אסרינן כמו בשר בחלב כיון שאין הפרש בין זה לזה כלל ואם נבוא לומר דגם בשר בחלב נילף מאלה א"כ כך הוי להו להכריח וצ"ע גם לא הבנתי מה הפרש יש בין בעלי חיים לאינו בעלי חיים באיסור תועבה מיהו בהא אפשר לומר דכמו דחזינן לענין קבלת טומאה שאין בעלי חיים מקבלין טומאה כמו כן יש לומר דגם לענין תועבה אין בעלי חיים מקבלין חסרון שיפסלו כיון שלא נשתנו והם כמקדם משא"כ דבר שאינו בעלי חיים מקבל חסרון אבל לדעתי יש לפרש כך דכיון דכתיב לא תאכל כל תועבה וחזינן מקרא דאלה דבעבירה כשר לקרבן ע"כ צריך לחלק דכל דבר דשייך בו הקרבה למזבח גלי קרא דאינו תועבה למזבח וכ"ש להדיוט אבל כל דבר שאין לו שייכות למזבח גלי קרא לא תאכל כל תועבה ולפי זה זרעים ודישה דשייך למזבח להקריב מנחה ועומר ממילא מותר להדיא מק"ו משא"כ בשר בחלב ומעשה שבת דאינו שייך להקרבה כלל שפיר אסור רק בשבת גלי קרא היא קודש כנ"ל. ודע שיש מקום דקדוק בדברי התוס' שכתבו כל מעשה שבת הך כל אין לו הבנה ויש לפרש דבריהם על דרך הנ"ל אבל אין להאריך כי נראה לי בפשיטות כמו שכתבתי:

בא"ד שילוח הקן ליתסר וכו'. מהאי קרא דאלה וכו' דאין גדלות וקטנות וכו'. תירוץ זה קשה מאוד דאטו גדלות וקטנות פסול בעוף מטעם שיש בו חסרון בגופו רק דקפיד קרא בני יונה וכל שאינו בני יונה הוי כאווזין ותרנגולים וכן תורים ולא בני תורים והוי כמין אחר ואדרבא חזינן דמום אינו פוסל בהם ובבהמה פוסל וכן נמי קטנות בבהמה פוסל טפי שהרי שור בן יומו קרוי שור ויש, בו משום או"ב ומ"מ פסול להקרבה אפי' אינו נפל כגון שכלו לו חדשיו משא"כ בעוף. ונראה לי דוודאי דאי אפשר להקשות אי שלחה אחר שנטלה שיהא אסור מכח שעבר מעיקרא דאם כן לא היתה התורה אמרה לשלח שהרי תהא נאכלת באיסור ובלי אלה גם כן לא הוי מקשה כלל רק דקושית הש"ס אי לקחה לעצמו ושחטה דעשה איסור דעבר על עשה דשילוח ולוקה מחמת שחיטתו על הלאו בהא ס"ד דאין לתרץ מכח לא אמרה תורה שלח דהא כבר שחטה ומאלה ג"כ דבין לפי מה שכתבו התוס' מקודם דדוקא בעלי חיים נפיק מאלה בין לפי מה שכתבתי דדוקא השייך להקרבה אחר העבירה מ"מ כאן דשחטה שפיר יש לאסור מחמת תועבה ואהא תירצו דמ"מ שיש בעוף זה שתי תועבות חדא מה שעבר על לאו דלא תקח ואף אי הי' שלחה הוי תועבה מחמת לאו דנהי דאין בו מלקות הוי כלאי שאין בו מעשה דאינו לוקה אבל עבירה עבר וכן בגזלן אפילו השיב עבר עבירה דלא תגזול וצריך תשובה על הלאו וכן אם שחטה יש תועבה דעבר על עשה ולוקה על הלאו מחמת זה ולכך אמרינן דבעוף זה עצמו כיון דאמרה תורה שלח אלמא דלא קפיד קרא לאסור מחמת עבירת הלאו כמו כן אין איסור בעבירת העשה אבל מאלה לא הוי מצי לתרץ כיון דאינו בעל חי וגם לא שייך אחר העבירה להקרבה כנ"ל:

בא"ד וא"ת למה לי קרא דאלה וכו' עד וי"ל דאי לאו אלה וכו'. כבר האריכו המפרשים בביאור דברי התוס' הללו ומה שנראה לי פשוט על שני פנים שהם אחד והוא דקושית התוס' דפריך ולגבוה מנא לן דשרי ומייתי קרא דמכל אלה וקשיא להו למה להו קרא דאלה הא בלא"ה מוכח מקרא דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע ש"מ דכלהו נעבדה עבירה מותרין לגבוה וכ"ש להדיוט ועל זה כתבו וכי תימא דליכא למילף כלל דשאר נעבדה בהו עבירה דמותרין לגבוה דשפיר יש לומר דכלהו אסורין מכח תועבה רק דאתא קרא להתיר רובע ונרבע להדיוט ועל זה כתבו דמ"מ מוכח ממילא כלהו דמותר להדיוט מק"ו דרובע ונרבע והא לא הוי מצי ליתרוצי דמן הבהמה לאסור כלהו לגבוה אסירי ולא רובע ונרבע בלבד דאל"כ לא לכתוב קראי כלל והוי אסרינן להו מכח תועבה ואהא תירצו דהוי אסרינן להו ממן הבקר והוי אסרינן כלהו כמו נעבד וכתב רחמנא תרתי לאשמועינן כל נעבדה בהו עבירה. אבל בס"ד בקושיא הוי ס"ל דלכך כתיב אלה כדי שלא נאסר מכח תועבה שפיר קשיא להו דע"כ מן הבהמה להוציא רק הני דחמירי דאי כלהו בלא"ה אסירי מכח תועבה ועל זה כתבו דלעולם כלהו אסירי מכח תועבה וקרא רק להתיר רובע ונרבע להדיוט ועל זה כתבו דא"כ ממילא כלהו מותרין להדיוט מכח ק"ו אבל במסקנא בתירוצם לא ס"ל כלל דאלה אתא דלא נאסור מכח תועבה דהא רק בחולין כתיב רק בלי אלה הוי אסרינן כלהו מתרי מיעוטי כמו נעבד:

אך לפי דלשון התוס' למה לי קרא תיבת לי משמע דכוונת התוס' על גוף הקרא דאלה למה לי וכוונתם ג"כ על דרך הנ"ל דס"ד דתוס' דלכך כתיב אלה להתיר דבלי אלה הוי אסרינן להו מכח תועבה והשתא קשיא להו הא מוכח ממן הבהמה להוציא רובע ונרבע דכלהו מותרין לגבוה וליכא למימר דהא דאמרינן להוציא רק רובע ונרבע משום דכתיב אלה אבל אי לא הוי כתיב אלה הוי אסרינן ממן הבהמה דהא ליתא דאי לאסור כלהו הא בלא"ה הוי אסירי מחמת תועבה כיון דלא כתיב אלה וע"כ דרק רובע ונרבע בא קרא לאסור ש"מ דכלהו מותרין ואהא כתבו התוס' דאכתי יש לומר כלהו אסורין וקרא אתי להתיר רובע ונרבע להדיא א"כ נילף מזה היתר להדיוט לכלהו ומאי פריך חורש וחוסם ליתסרו וע"כ דלא שייך למילף היתר להדיוט דקרא רק לאיסור אפי וילפינן מאלה דאתי להיתר א"כ חזר הקושיא למקומה כיון דמן בהמה לאיסור ש"מ דשאר מותרין ואהא תירצו דאלה דכתיב לאו משום דלא נאסור מחמת תועבה דתועבה רק בחולין כתיב רק דס"ד לאסור ממן הבקר כמו דממעטינן השתא נעבד אף דקיל מרובע כן נמעט כלהו לאיסור ואי הוי שתיק קרא הוי כלהו מותרין והכתוב רוצה לאסור רובע ונרבע ונעבד ולולא אלה הוי מפרשינן לאסור כלהו ודוק:

בא"ד וקשה דלמה לא יחשב וכו' עד סוף הדיבור. כל דבריהם צ"ע דהיכי ס"ד לחלק בין בב"ח לשבת דמאי פריך אלא מעתה ועוד דלמה יחשב בב"ח ניכר אדרבא טפי אינו ניכר משבת דאפי' הרואה מבשל יכול להיות דבחלב שחוטה מבשל או חלב חי' אבל בשבת הרואה מבשל בשבת ניכר ואחר שבת או אחר הבישול פשיטא דגם בבשר בחלב אינו ניכר גם מה שכתבו דשילוח הקן ניכר טפי משבת הוא תמוה דבשעה שנוטל גם בשבת ניכר ואדרבא בשילוח שמא נוטל על מנת לשלח ואח"כ פשיטא דלא ניכר כלל ואפי' ישנה אצלו עם הבנים שמא מזומן הוא וצ"ע אבל עיקר קושיתם לא קשיא דלא נתכוון רש"י כלל דשבת הוי בא מכחה כמו שכתבתי בגמרא באריכות::

בד"ה פן תקדש וא"ת וכו' דמצותו בשריפה. ולדעתי יש ליישב דאי ס"ד זרעים אסירי כבשר בחלב א"כ הוי מן הנקברין כבשר בחלב א"כ יהי' כלאי הכרם קיל מכלאי זרעים דאלו אסורין לעולם ונשרפין אפרן מותר והא לא ס"ד כלל כיון דבזרעים לא כתיב כלל איסורא רק בכלאי הכרם כנ"ל:

בא"ד אי נמי לכתוב פן תשרף וכו' לאסור הנאה כקודש. דבריהם תמוהין לכאורה דא"כ לפי האמת דכלאי זרעים מותרין אף באכילה וכ"ש בהנאה מהיקש דבהמה א"כ ליכתוב פן תשרף. ונראה דבלא"ה יש לדקדק בלשון התוס' משמע דאתי לאסור הנאה כקודש דהא פשיטא דלא איצטרך אפי' אי כתיב פן תשרף רק להתיר הנאה בזרעים אתי גם יש לדקדק שהעמידו דבריהם על פן תקדש דהוי להו להעמיד דבריהם על מה שאמרו מכלל דכלאי זרעים שרי דמנא לן דצריך לגופי' דמצותו בשריפה ונראה דהכי קשיא להו היכי קאמר דגלי קרא פן תקדש דאסור בהנאה שמא לא אתי קרא כלל לאסור כלאי הכרם דבלא"ה אסור מכח לא תאכל כל תועבה וה"ה זרעים רק למצות שריפה אתי ולא מוכח רק זרעים אינו בשריפה אבל בהנאה הכל אסור מכח תועבה ולא צריך קרא לזה כלל ועל זה תירצו דע"כ אתי קרא לאסור בהנאה מדכתיב תקדש כקודש והא מוכת מתועבה רק דגלי קרא דזרעים מותרין ולפי האמת דזרעים מותרין מהיקש לבהמה ממילא צריך לאסור בהנאה דלא נימא דשוה לכלאי זרעים ואי הוי כתיב פן תשרף לא הוי שמעינן כלל איסור הנאה דשפיר ס"ד דקודם שריפתו יכול להנות ממנו באופן שלא יחסר מגופו מחמת מצות שריפה קמש"ל לגופי' לאסור בהנאה ולכך נקטי התוס' לשון דאתא לאסור בהנאה מחמת המסקנא ודוק:

בד"ה כלאי זרעים וא"ת וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל דכל היכי דשמענו היתר הנאה שוב לא הוי בכלל כל שתעבתי רק הכא מקשה דמכלאי הכרם גופייהו כיון דלא כתיב פן תשרף להורות איסור הנאה כדי דנידוק היתר לזרעים ומדגלי קרא היתר הנאה דוקא ש"מ דבאכילה אסירי אבל לענין הוסיף מאתים כיון דשמענו היתר הנאה מקרא דהמלאה שוב לא הוי בכלל כל שתעבתי כנ"ל:

בד"ה מדאסר רחמנא כלאים לגבוה וא"ת ודילמא איצטריך וכו' מכל שתעבתי לך. ביאור דבריהם דבקושיא הוי ס"ל דבקדשים לא שייך כלל כל שתעבתי לך רק כוונת הגמרא דבקדשים לא צריך קרא כיון דחולין אסור מכל שתיעבתי לא הוי ממשקה ישראל ואהא קשיא להו דצריך היכי דהרביע אחר שהקדיש ובתירוץ ס"ל דכוונת הש"ס אי בחולין אסור מכח תועבה כ"ש קדשים דהוי תועבה וממילא אפי' הרביע אחר שהקדיש. אמנם עיקר דבריהם צ"ע אי נפרש עיקר הקושיא על כלאי בהמה מכח תועבה הא כבר תירצו על חוסם ודש דבבעלי חיים מוכח מאלה דאינן תועבה ואפילו לגירסא דידן כבר כתבתי בגמרא דאי אפשר לפרש מכח תועבה וממילא לא קשיא כלל קושית התוס' כיון דס"ד לאסור משום דלא התירה תורה בסימנים רק מין אחד ולא מב' מינין א"כ לא שייך להתיר בקדשים מין שאינו טהור כלל ומדגלי קרא דאסור לקרבן ש"מ דמין טהור הוא וממילא מותר להדיוט ועמ"ש בגמרא:

בא"ד וכן י"ל באו"ב. באו"ב קשיא טפי דע"כ אחר שהקדיש הוא כיון דשחט או"ב ע"כ כבר הקדיש אבל באמת לפי מה שאבאר בתוס' בדיבור שאחר זה לא קשיא כלל דרק בטריפה שייך לומר כיון דהוי ממשקה ישראל מותר לגבוה אבל או"ב דגוף האיסור לשחוט או"ב לא צריך קרא כלל דסתמא כתיב בין בחולין בין במוקדשין וכיון דבחולין אסור דיעבד מהיכי תיתי להתיר דיעבד בקדשים כיון דלא מצינו באיסור זה חילוק בין לכתחילה לדיעבד. ומה שכתבו אי נמי וכו' אינו מובן כלל דשאני טריפה שיש חסרון בגופו אסרה תורה כמו בעל מום כיון דאינה חי' כלל ואין ללמוד לכלאים ומחוסר זמן והא אין להקשות מאי קושיא או"ב ליתסר הא יש קרא דאלה דכיון דעכ"פ אסור לשחוט או"ב לא שייך להתיר מקרא דאלה וכפי מה שפירשתי דאיסור השחיטה בלי שום קרא אסור כחולין:

בד"ה מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה. דכתיב ומיום השמיני והלאה. דבריהם אינם מובנים כלל דמה ענין מחוסר שמנה לאו"ב והיכי גלי קרא דקדשים אסורין דיעבד וכבר כתבתי בגמרא פי' סוגי' זו בפשיטות:

בגמרא שילוח הקן ליתסר פירש"י ב' פירושים ותפס פי' השני לעיקר אבל קשה מאוד כיון שלא נעשה שום תועבה ואטו מה שציותה תורה לשלח הוא מחמת שנתעב האם אדרבא מטעם שחס על האם ללמד אותנו שלא נתאכזר כמו שפירש הרמב"ן ז"ל בחומש וע"כ כפי' ראשון ומה שהקשה רש"י ממה דלא פריך על חוסם ואידך שיאסרו הבהמות יש לומר דאפילו לא גרסינן קרא דאלה כאן אבל וודאי לימוד גמור הוא דכל השייך להקרבה או בעלי חיים אינו תועבה אבל על שילוח הקן מקשה שפיר דרוב עופות אינן כשרין לקרבן כלל ולא שייכו בהקרבה לכך שפיר פריך דליתסר מכח תועבה ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה לא אמרה:

בתוס' בד"ה לא אמרה וכו' תימא וכו' וי"ל וכו' ואני אומרה בלשון אחרת דדוקא הכא דיש הרבה מה ששאלו בגמרא דליתסר ומייתי קראי דלא נאסרו מכת תועבה א"כ לאו כללא הוא א"כ ממילא כל שיש סברא לא אמרה תורה שלח סגי להוציא מכלל איסור תועבה משא"כ דאין דנין מכח תועבה:

ודע שאני מסתפק במה שאמרו שם להתיר המשולחת אי דוקא אי שלחה ומצאה אחר אבל כששחטה ולא שלחה לא ידענו אי מותרת דבהא לא שייך לא אמרה תורה שלח שפיר יש לומר דאסורה. ובזה הי' נראה ג"כ ליישב קושית התוס' דוודאי מעיקרא היי ס"ד לומר להיפוך לאסור המשולחת אפילו שילח ומשני לא אמרה שלח לתקלה והשתא כיון דע"כ יש היתר במשולחת ממילא הך כל ציפור טהורה אתי להתיר אפילו שחטה כיון דע"כ יש היתר במשולחת. והנה לפירש"י יש להקשות לכאורה מ"ש דנקט שילוח הקן בכל שילוח קשה במצורע ונגעי בתים כיון דאמרה לשלח אסור מכל שתעבתי לך וצ"ל דהתם שאני דדרך טהרה כמו הטבילה בדם ציפור השחוטה ולא שייך תועבה כלל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה