תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כל הבשר · דף קו.
בגמרא חזנהו דקא שדו מיא וכו'. מלשון זה משמע דלא מהני מה שישפוך הראשון השותה רק כל אחד ששותה צריך לשפוך וכ"ש דלא מהני אי ישפוך אחר שלא ישתה כלל ואפשר דמיירי שראה אותם שותין בזה אחר זה ולא ידע אחד מחבירו או אפשר דהיו רגילין לעשות כן ולא היו יודעין על מה ובאמת לפי הטעם של מים הרעים הוי סגי בשפיכה אחת בלבד ועמ"ש בתוס' בד"ה חזנהו:
בתוספות בד"ה חזנהו והא דאיעכב וכו' או שלא הודיעם לפי שהי' ירא וכו' אי נמי וכו' ההוא גברא גופי' דשתי. דבריהם צ"ע דלפי תירוץ ראשון לא נתיישב קושיא ראשון ולתירוץ ב' לא נתיישבה השני' ונראה דבלאו הכי יש לדקדק במה שכתבו או שלא הודיעם דהיכי שייך להקשות או כך מאחר שהקשו דלמה לא עשה בעצמו א"כ לא שייך להקשות עוד שהי' מודיע דלמה לו להודיע מאחר שיכול לעשות בעצמו גם יש לדקדק בלשונם ההוא גברא גופי' דשתי והוי סגי שיאמר ההוא דשתי. לכן נראה דתיכף כשכתבו או שלא הודיעם נתכוונו דיש לומר דשפיכת השד אינו מועיל רק שפיכת אדם ואותו השליח שד הי' ואינו מועיל מה שישפוך השד עצמו ועל זה הקשו דהי' לו להודיעם וישפוך אחד מהם ועל זה תירצו דהי' ירא להודיע ושפיכתו אינו מועיל ואהא כתבו עוד דאפי' שפיכת אדם לא מהני רק שישפוך ההוא גברא גופי' דשתי והיו צריכין לשפוך כל אחד ואחד השותה לכך הי' נוח לו טפי לעכב רק לפי שראה בלא"ה שכל אחד שופך אמר שאי הי' יודע דרגילין בכך לא הי' מתעכב גם כיון דכל אחד צריך לשפוך שמא יבוא אחד אח"כ שלא ידע וישתה רק לפי שראה עושין כן בלא"ה אמר שלא הי' מתעכב גם יש לומר דתירוץ ראשון קאי גם לקושיא ראשונה דכ"ש דהוי מקפידין אי ישפוך:
בגמרא מים הראשונים האכילו בשר חזיר מים האחרונים הוציאו אשה מבעלה. יש לדקדק דלא דמי כלל ראשונים לאחרונים דאחרונים מה שנתקנו הי' טובה שעל ידי זה לא היתה יוצאת מבעלה וזה שעבר על התקנה ולא חש לזה גרם להוציא אשה מבעלה אבל מים ראשונים אי לא הוי מתקני כלל ליטול אותם בוודאי לא הי' בא לידי אכילת חזיר ואדרבא מה שנתקנו גרם להאכיל חזיר דמחמת זה סבר החנוני שהוא נכרי לפי שלא נטל ידיו משא"כ אחרונים:
ומה שנראה לי בזה הוא לפי מה שנראה מפשטות דברי הרמב"ם ז"ל שצריך הישראל להיות מובדל מן העכו"ם במלבושיו ושאר מעשיו והרב מהרי"ק שורש פ"ח תמה על זה והביא הך סוגי' דהכא ופירש"י שאין הישראל צריך להיות מובדל במלבושיו שהרי ע"כ כאן הי' לבוש כמו העכו"ם דאי הי' לבוש כישראל פשיטא שלא הי' מאכילו בשר חזיר שהרי הי' לו להכירו ע"י מלבושיו והשתא אי לבישה זו הוי איסור משום חקות העכו"ם א"כ לא מים ראשונים גרמו רק המלבוש שעבר על בחקותיהם לא תלכו גרם עיי"ש:
ומעתה אני אומר דאדרבא להיפוך מוכח שצריך הישראל להיות מובדל במלבושיו מן העכו"ם אבל וודאי יש כמה מציאות של היתר כגון קרוב למלכות ולהבריח מן המוכס שנוטל דרך גזילה שלא בדינא דמלכותא והי' זה היהודי לבוש במלבושי העכו"ם והשתא לולא תיקון נטילת ידים בוודאי הי' נותן לו בשר חזיר כי לא הי' עולה על דעתו שהוא ישראל ולבוש לאיזה סיבה של היתר רק אי הי' נוטל ידיו ע"כ הי' מכיר שהוא יהודי והוא לבוש לאיזה סיבה ולפי שעבר על נטילת ידים גרם שהאכילו חזיר והשתא הוי שפיר ראשונים דומיא דאחרונים דע"י תיקון חכמים הי' ניצל מאכילת איסור ומחמת שעבר על התקנה נכשל כנ"ל ועמ"ש בסמוך:
שם כי אתא רבין אמר מים ראשונים האכילו בשר נבלה. דע כי יש לתמוה בלשון רש"י ז"ל בד"ה האכילו בשר חזיר שפי' וז"ל שהי' חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשל ומאכילו וכשהעכו"ם בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעכו"ם הוא והאכילו בשר חזיר. ודבריו צ"ע כיון דפלוגתא הוא למר הי' בשר נבלה ולמר חזיר ולמה זכר מעיקרא נבלות ובתר הכי בשר חזיר והי' נראה לי לומר דבלא"ה יש לתמוה במה שפירש"י בד"ה חדא מהני וכו' בשר חזיר חמור מנבלה דאית בי' תרי איסורי והדבר תמוה שהרי מפורש הוא לקמן את שאסור משום נבלה אסור משום בשר בחלב הרי בהדיא דאין איסור נבלה חל רק בטהורים ולא בטמאים ואין כאן רק איסור חזיר בלבד וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא פרק ד' מהלכות מ"א ודבר זה מפורש ג"כ בזבחים פרק חטאת העוף ובספרא כמ"ש ה"ה והכ"מ שם. ולכן הי' נראה לי שהי' זה החנוני מבשל לנכרים נבלה וחזיר ביחד ולכך ממילא הוי תרי איסורי ומ"ד דגרם חזיר נקט החמור ומ"ד נבלה ולא זכר חזיר משום דנבלה שייך טפי שנזדמן לו מה שנתנבל אצלו אבל חזיר כיון שע"כ הי' לאיזה סיבה רחוקה שבא לידו חזיר לכך לא קא חשיב דמים ראשונים גרמו זה כיון שנעשה ע"י סיבה זרה ורחוקה כך הי' נראה לי. אבל באמת המדקדק בלשון רש"י ז"ל יראה שנתכוון לענין אחר דוודאי קשיא לי' היכי ס"ד שימכור ישראל בשר חזיר ואם החנוני עשה איסור לעשות סחורה בבשר חזיר א"כ הוא גרם. וכן משמע בהדיא בפירש"י ביומא שהי' החנוני מוכר בשר חזיר תמיד לא שנזדמן פעם אחת לאיזה סיבה וא"כ קשה הא איסור זה גרם. ולזה ס"ל לרש"י ז"ל דאף דאסור לעשות סחורה בדבר איסור מ"מ אי נזדמן לו איסור למכור אבל קשה למכרו רק בצירוף איסור אחר שכך דרך דבר זה למכרו עם זה יכול לקנות אותו איסור ולמכרו עם האיסור שנזדמן לו כיון שאינו עושה סחורה בזה כלל רק הכוונה כדי שיוכל למכור אותו שנזדמן לו. והשתא הכא אותו החנוני הי' שוחט הרבה בהמות ומבשל למכור בחנותו וממילא הי' שכיח אצלו נבלות וטרפות מה שנתנבל ונטרף תחת ידו והי' מבשל ומוכר לנכרים בחנותו ומחמת שהנכרים לא יבואו לחנותו אם לא ימצא כל מבוקשו כגון בשר חזיר הי' קונה חזיר ומבשל ג"כ כדי שיוכל למכור הנבילות שנזדמנו לו וזה שפירש"י שהי' מוכר לנכרים נבלות ואירע שהאכיל לאותו הישראל בשר חזיר דלולא הנבלות לא הוי שייך לומר דנטילת ידים גרם רק האיסור שעשה סחורה בבשר חזיר גרם כנ"ל:
בתוס' בד"ה חמי האור. והא דתניא לעיל וכו' ובחנם פי' הקונ' וכו'. דבריהם צ"ע דמ"מ כיון דחזקי' ור"י פליגי בהנך לישני דלעיל א"כ במים אחרונים נמי פליגי דלחזקי' דמוקי רישא באין יד סולדת א"כ מים אחרונים אסור אפילו אין יד סולדת ולר"י שרי גם למה לא הביא הך פלוגתא לעיל במקומו ומ"ש דנטר בהו עד השתא מה דפליגי ממש בהך פלוגתא דלעיל לכן נראה לי דהך דהכא מיירי ליקח מהם לתוך כלי וליטול מן הכלי וס"ל לחזקי' דוקא ליטול באותו כלי שהוחמו מותר לפי שהי' לו שעת הכושר כשהיו צוננין אבל ליטול מהן כשהם חמין לתוך כלי וליטול מן הכלי שלא הי' להם שעת הכושר באותה כלי אסור והיינו דלעיל תניא מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן והיינו שהוחמו בכלי שנוטלין בו אבל כאן אמרו חמי האור אין נוטלין מהם לידים ולכך בחמי טברי' דלא הי' מעולם שעת הכושר לכ"ע אין נוטלין מהם רק בטבילה בבת בירתא נחלקו כדלקמן כנ"ל:
בד"ה דפסקינהו בבת בירתא. והא דאמרינן בפרק ג' מינין וכו' במחוברין למקוה וכו' יש לדקדק דהא הא וודאי דהכא בעינן רביעית אפי' מחוברין דאל"כ מה צורך לגזור אטו מנא הא בלא"ה יש לגזור שיטביל בפחות מרביעית בתלושין וע"כ דבעינן רביעית א"כ ליחשוב הך בנזיר הך רביעית דהכא דלא בטלי' כפי שני תירוצי התוס' ועוד דלמה להו להביא מפרק ג' מינין הוי להו להקשות ממקומו בחגיגה דמפורש התם דבטלי' ונראה לי דכוונת התוס' דס"ד דמהך דנזיר יש להכריח דמקוה דהכא ג"כ בטלי' דאל"כ אכתי תיקשי מהך מקוה דהכא כיון דלא בטלי' ואהא כתבו דהא דדחי התם דבטלי' ג"כ לא קאי אהך מקוה דהכא רק על הך דחגיגה ומשום דהכא פליגי בהך רביעית בפלוגתא לא מיירי כדמשני התם כה"ג אבל לעולם אפי' לפי סוגי' דנזיר הך מקוה דהכא לא בטלי' עיי"ש:
בד"ה מים שנפסלו וכו' לא עיין כאן וכו'. ולדעתי דברי רש"י ז"ל נכונים דעיקר הוכחה מרשב"א דהכא אבל מת"ק ליכא למידק דיש לומר דנקט רבותא נפסלו דאפילו הכי בקרקע כשרים אבל רשב"א דבא לחלוק על התנא קמא לפסול ש"מ בהכרח דבלא נפסלו אפי' בכלים כשרים דאי בכלים פסול לגזור קרקע אטו כלים כמו דגזר השתא בת בירתא אטו מנא:
בא"ד וא"ת וכו' ויש ליישב דשאני מקוה היכי דצריכה השלמה אין מים פסולים משלימים שהם אינן מקוה אבל מקוה שלימה שפיר יש לומר אפי' נפסלו משתיית בהמה טובל בהן כל גופו כנ"ל:
בגמרא מצוה לשמוע דברי חכמים. נראה לפרש סוגי' זו דהך ועוד משום מצוה הכוונה כך דמשום סרך תרומה בלבד לא היו עושין תיקון דכל אחד יטול ידיו בלא"ה משום נקיות רק לכך תקנו דרך תיקון כדי שיהא מצוה בנטילתן דמצוה לשמוע דברי חכמים מיהו יש להקשות אי משום נקיות לא הי' צריך כל פרטי דיני נטילת ידים כגון כלי וכח גברא. לכן נראה לי דהכוונה כך שבא ליתן טעם למה בעי נטילת ידים בכל פרטיו כמו בתרומה וקאמר חדא משום סרך תרומה לכך הוצרכו נטילה כמו לתרומה ועוד אפי' אי משום נקיות תקנו אנו עושין משום מצוה לשמוע דברי חכמים ממילא עושין הידור מצוה בכלי וכח גברא כמו לתרומה ועמ"ש בתוס' בד"ה מצוה בזה:
שם סבור מינה חובה הוא דליכא. לכאורה תמוה דהיכי ס"ד דרק חובה ליכא אבל מצוה איכא הא מפורש לעיל בברייתא דמים ראשונים אפי' בפת אינם חובה רק מצוה א"כ ע"כ לפירות אפי' מצוה ליכא ונראה לי דהך חובה הוא דליכא דקאמר הכא הכוונה דס"ד רק מים אחרונים ליכא בפירות דלית בהו משום מלח סדומית אבל מצוה איכא דהיינו ראשונים שהם משום מצוה ישנן בפירות ג"כ ואהא קאמר דלא אחרונים ולא ראשונים בעי לפירות רק רשות ובזה תבין לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שאין צריך לא ראשונים ולא אחרונים והיינו דמפרש כמו שכתבתי:
אלא שיש לדקדק בטעמא דמילתא מ"ש פירות מפת כיון דטעמא משום סרך תרומה ותרומה שייך בפרות ג"כ וראיתי להרב בעל מ"א בא"ח סי' קכ"ח שכתב כיון דתרומת פירות דרבנן לא תקנו נטילה ואיני יודע הא תירוש ויצהר דאורייתא וסתמא אמרו אין נטילת ידים לפירות ועוד מה נאמר לשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר כל פירות אילנות דאורייתא ונראה לי דלא תיקון רבנן רק בסעודה שכל אדם רגיל בה בכל יום הוא דבר הכרחי וכל שירגיל עצמו בלי נטילה פעמים שיאכל תרומה ג"כ בלי נטילה אבל פירות שאינן הכרחי כלל ונאכלין ארעי ואין אדם רגיל בהן כ"כ לא גזרו בהו רבנן גם אכילת פירות תרומה משונה מחולין כי הכהן מחמת מצוה שיש באכילתן הוא אוכל אותם דרך קבע כמו פת אבל פירות של חולין אוכל ארעי לכך לא גזרו בהו רק בפת דאפילו של חולין דרך לאכלו בקביעות כנ"ל:
בתוס' בד"ה מצוה לשמוע דברי חכמים וא"ת וכו' א"כ מאי ועוד וכו'. מעיקרא לא קשיא להו מאי ועוד דרוצה ליתן עוד טעם אבל השתא דמפרש מצוה לשמוע וליכא טעמא אחרינא כלל קשיא להו מאי ועוד הא ליכא טעמא רק משום סרך תרומה מיהו מה שתירצו דתקנו משום נקיות ל הבנתי דא"כ למה לי כלי וכח גברא וכל דיני נטילת ידים והרי לר' אושעי' לקמן דפירות אינן רק משום נקיות אינן אלא רשות ולא מצוה וצריך לומר דהך דר' אושעי' לקמן הכוונה דלא אמרו נטילת ידים לפירות כלל רק מה שאנו נוטלין הוא משום נקיות ולא משום מצוה כלל אבל בפת תקנו רבנן משום נקיות והוי שפיר מצוה לשמוע דברי חכמים מיהו אכתי קשיא נהי דמצוה היא אבל משום נקיות למה לי כלי וכח גברא וצריך לומר דהכוונה כך דמשום סרך תרומה בלבד לא היו מתקנים דחששא בעלמא הוא ורחוקה רק משום נקיות ומ"מ משום נקיות לולא דהוי מצוה מכח מצוה לשמוע לא היו מתקנים כלל דכל אחד יחוש לעצמו משום נקיות רק לכך עשו דרך תיקון משום שיהא מצוה וממילא תקנו נמי כלי וכח גברא משום סרך תרומה ועמ"ש בגמרא:
בגמרא ובריך כל חד ואד לחודי'. לכאורה הך תיבת לחודי' מיותר והוי לי' לומר ובריך כל חד מינייהו ומדקאמר כל חד וחד לחודי' משמע שלא היו מברכין ביחד שניהם שלא ישמע אחד ברכת חבירו ופעמים שיתכוון לצאת או כיון שיושבין ביחד אין ראוי שיברכו שניהם רק יתחלקו כדי שיברך כל אחד לבדו בלי השני והיינו דקאמר ש"מ מצוה ליחלק ולכאורה חלוקה זו למה לי והוי לי' לומר ש"מ דמברך כל אחד ואחד ולהנ"ל ניחא דצריכין ליחלק שלא יברכו שניהם ביחד גם יש לומר שאין ראוי שיברכו שניהם בלי נברך דנראה כאילו ממעטין בשבח המקום ועמ"ש בתוס' בד"ה ושמע מינה בזה. ונראה לי דדוקא לכתחילה מצוה ליחלק אבל דיעבד אי בירך אחד וחבירו אצלו יצא ואין לדקדק מלשון הברייתא סופר מברך ובור יוצא דבשניהם סופרים אינו יוצא דהכי קאמר באחד בור עושה כן לכתחילה ובשני סופרים לכתחילה צריכין ליחלק אך לא ידעתי הך בור אי אינו יודע לברך כלל א"כ פשיטא דיוצא בברכת סופר ואי יכול לברך מה נפקא מינה במה שהוא בור ואולי מיירי שיכול לברך ואינו יודע לכוון הברכה ופירושה או שיכול אחר להקרות לו הברכה וללמדו קמש"ל דאין צריך רק סופר מברך ובור יוצא כנ"ל:
בתוס' בד"ה ושמע מינה תימא לר"י וכו' ועוד קשה וכו' ביאור דבריהם לפי שיש במשמע בהך ש"מ דבא להוכיח פירות וגם פת דאי פירות ולא פת למה אמר שנים הא בפירות בג' נמי כך הוא גם אי אפשר לומר דפירות פשיטא לי' ולא בא להוכיח רק פת דאי לדידי' גם כן הוי עדיף לי' פירות מפת א"כ היכי מוכיח פת הא אינהו בפירות מיירי ועל כרחך דהי' שוה אצלו והוכיח תרווייהו ואהא קשיא להו בתרתי על פת קשיא להו היכי מוכח דילמא רשות ועל פירות קשיא להו להיפוך פשיטא כיון דכבר זכר דאין מזמנין והוי ס"ד בקושיא דהכוונה אין מזמנין דאין יכולין לזמן א"כ פשיטא דמצוה ליחלק אפילו בג' וכ"ש ב' גם בפת חזינן דאיכא פלוגתא דאי רצו לזמן מזמנין א"כ היכי דייק דפת מצוה ליחלק ומה דלא קשיא להו בפשיטות הכא היכי דייק דאין יכולין לזמן על פירות דלמא רשות די"ל דלא שייך רשות בג' דכל שיש רשות לזמן פשיטא דמצוה לזמן רק ב' בפת שייך חילוק זה דמצוה ורשות ועכ"פ ממילא מוכח דאינו יכול לזמן על פירות ומה רוצה להוכיח עוד ופת מנא לי' הא איכא מ"ד רשות אפילו בב' ואהא תירצו דהך אין מזמנין לא רצה להוכיח רק דליכא חובה אבל רשות יכול להיות אפילו בג' בפירות וממה דלא יהבי לי' לא מוכח רק שאינו חובה והדר מוכיח ממה דבריך כל חד וחד לחודי' דמצוה ליחלק ואפילו רשות ליכא לזמן דאל"כ לא היו נחלקין כדי להוסיף שבח [אבל ממה דלא יהבי לי' לא מוכח כ"ה כיון דרשות הוא לא חשו ליתן לו לאכול כדי להוסיף שבח] והשתא קושיא ראשונה מיושב בפשיטות דשפיר הוכיח דכל דאין זימון חובה אינו יכול לזמן ואפילו רשות ליכא וממילא ה"ה פת בב' דליכא חובה אינו יכול לזמן ועיקר הקושיא היתה מעיקרא לפי דהוי ס"ד דהך ש"מ הראשון הכוונה דאינן יכולין לזמן וא"כ שפיר קשיא להו מנ"ל דפת מצוה לחלק דילמא כמ"ד רשות וליכא למימר משום דאי כמ"ד רשות הי' ראוי שיהא בפירות ג"כ רשות הא ע"כ לא דמי דהא מעיקרא מוכיח דפירות אינן יכולין לזמן והיינו דכיון דג' הן הי' ראוי להיות מצוה לזמן וע"כ דאין יכולין א"כ מנין לו להוכיח ממה דבריך כל חד דמצוה ליחלק בפת דילמא רשות ואי על פירות קאי פשיטא דכבר הוכיח דאין בהם זימון אפי' בג' והשתא ליכא למימר נמי דהכוונה לומר שאין אחד יכול להוציא חבירו בלי נברך דמנא לי' דילמא רשות אכל השתא שחדשו דבג' נמי בפירות יכול להיות רשות ולא מוכח ממה דלא יהבי לי' רק שאינו חובה א"כ שפיר הוכיח ממה דבריך כל חד דלא הוי רשות דודאי היו מוסיפין שבח ושפיר מוכח בפת ג"כ דרשות ליכא כל שאינו חובה דאל"כ בג' בפירות נמי למה לא הוי רשות ולפי דהוי קשיא להו עוד דמ"מ היכי דייק דמצוה ליחלק דמשמע דכל אחד מברך דוקא לעצמו נהי דמוכח ממה שלא הוסיפו שבח דאינן יכולין לומר נברך אבל מ"מ רשות איכא להוציא אחד חבירו בלי נברך ועל זה כתבו דבאמת לא מוכח רק דאינן יכולין לומר נברך רק קושטא קאמר ליחלק סתמא מכח הברייתא דמייתי בתר הכי אבל מעיקרא כשהקשו בפירות פשיטא לא הוי מצי לתרץ דקמש"ל להוציא בלי נברך דכיון דליכא מידי בהך ש"מ רק לענין להוציא וזה לא מוכת באמת מהך עובדא ולא שייך שיאמר ש"מ ויסמוך על הברייתא בכולי' מילתא ומכאן לא יהא מוכח מידי אבל לפי מה שתירצו דיש בזה חידוש לענין נברך שפיר יש לומר דנקט סתמא ליחלק אף שיש במשמע דגם להוציא בלי נברך אינו יכול וזה לא מוכח מכאן שפיר יש לומר דנקט קושטא דמילתא מכח הברייתא. ואין לדקדק לפי פירושם הך תניא נמי הכי מאי בעי הא אינהו טעמייהו משום דאין זימון לפירות כלל אפי' בג' וזה לא מוכח מברייתא כלל וע"כ דהיו יודעין זה מצד עצמם א"כ מאי ענין הך תנ"ה לכאן. לק"מ דעיקר הראי' דאין בזימון רשות רק או חובה או אינו יכול לזמן והשתא ס"ל לתוס' דאין חילוק בין פירות לפת כמו בפת אי הי' רשות לזמן ממילא בפירות בג' גם כן הי' רשות לזמן רק ר' אמי ור' אסי ס"ל דליכא רשות בזימון רק או חובה או אינו יכול לזמן ומייתי ראי' מברייתא דס"ל כך בפת וה"ה בפירות. והנה מהרש"א פי' דברי התוס' בקושיא ראשונה דמצוה ליחלק לאו לענין זימון ואינו במשמע כלל בדברי התוס' שכתבו להדיא דילמא כמ"ד רצו מזמנין ש"מ דקושיתם לענין זימון גם מה שפי' בסוף דבריו הך ואכתי לא ידעי שכתבו התוס' מגומגם מאוד דכיון דמצוה ליחלק הכוונה לזימון מה בקשו התוס' בהך ואכתי לא ידעי הא לא מוכח תלמודא כלל רק לזימון ומי הוא שסמך על הברייתא ולפי מה שכתבתי הדברים מבוארים:
אמנם גוף דברי התוס' תמוהין לפע"ד והמפרשים לא נתעוררו כלל בזה והוא דהיכי אפשר לומר דהך מצוה ליחלק מורה שאין רשות לזמן והרי לא הקשו בברכות למאן דס"ל רצו מזמנין מהך ברייתא והרי התם מייתי הך ברייתא אח"כ אחר שהפסיק בדברים אחרים מייתי מימרא דאביי נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי עלה הך ברייתא ש"מ דהך מימרא דאביי וברייתא אינו ענין לפלוגתא דרב ור"י אי רצו מזמנין או לא ודבר ברור הוא דאפי' למאן דסובר רצו מזמנין מ"מ אי אינן מזמנין מצוה ליחלק שיברך כל אחד בפני עצמו ואי רצו ומזמנין פשיטא שאין כאן מצוה ליחלק רק אחד מוציא השני כמו כל זימון אבל אי אינן מזמנין לא יוציא אחד חבירו בלי נברך רק מצוה ליחלק והיינו דקאמר הכא דש"מ מצוה ליחלק דכל שאין זימון אין ראוי שאחד יברך בשביל כולם וא"כ קושיא ראשונה פשיטא דלא קשיא כלל והשני' נמי לא קשיא דמה בכך דאין מזמנין על הפירות מ"מ אחד יברך בשביל כולם בלי זימון ומדבריך כל חד וחד לחודי' ש"מ דמצוה ליחלק כל שאין זימון וה"ה בפת בב' כל שאין זימון מצוה ליחלק ואין להקשות עכ"פ היכי דייק דמצוה ליחלק דילמא הוי רשות אי בעי חולקין ואי בעי מוציא אחד כולם בלי נברך הא לא קשיא כמו שכתבתי בגמרא דמדבריך כל חד וחד לחודי' והיינו שלא ברכו בישיבה אחת רק נפרדו זה מזה ש"מ דבכוונה נפרדו לברך כל אחד ואחד דאי הי' רשות לא היו נפרדין זה מזה וכיון שהי' מקפידין כל כך ש"מ מצוה ליחלק שהרי עשו פעולה להתחלק וזה ברור לפע"ד:
בא"ד וא"ת ומ"ש וכו' קושיא זו אין לה שייכות להך דמעיקרא כלל דס"ס קשיא דבברייתא קתני דשניהם דוקא מברכין והתם אחד מברך וכ"ש הוא דהתם הוי פירות דלא שייך בהו זימון כלל ומ"מ אחד מברך לכולן וכן במאור. ומ"מ נראה לי ליישב שאין ענין ברכה ראשונה לאחרונה דראשונה שמברך על עיקר הבריאה שברא הקב"ה דבר זה הילכך כל שאחד מברך עלי' יצאו כולם אבל ברכה אחרונה כל אחד מברך על הנאת גרונו ומעיו שנהנה באכילתו כ"א מברך לעצמו כל שאין זימון דמה שנהנה זה לא נהנה זה אבל עיקר הברכה שמברכין בברכה ראשונה הנאה אחת לכולם שברא הקב"ה שיוכל כל אחד להנות גם יש מקום לומר דדוקא בפת ובפירות מז' מינין כגון כלכלה של תאנים מצוה ליחלק כל שאין זימון להורות שאין בזה זימון לכך צריכין ליחלק ולברך כל אחד אבל פירות דעלמא שאינן מז' מינים דלכ"ע ליכא ג' ברכות ולא אחת מעין ג' א"כ ממילא יכול אחד לברך לכולן ואין צריכין להתחלק וכ"ש במאור מיהו גם תירוץ התוס' עולה יפה וכוונתם שאין ראוי שאחד יברך לכולן רק אי מתייחדין אח"כ באותו דבר אבל ברכה אחרונה שאין עושין כלום ביחד באותו דבר ממילא הוי כאילו נפרדו זה מזה תיכף אחר אכילה:
בא"ד והא דאמרינן וכו' קושיתם הוא דלמה בירך אחד בשביל כולם אבל לא היתה הקושיא דאין זימון בפירות דמנ"ל דהי' שם זימון לא נתן רשות רק לברך ואף שהתוס' פרק כיצד מברכין הקשו בפשיטות הא אין מזמנין על הפירות לא היתה כוונתם רק דאי מזמנין לא קשיא מהכא דאחד בירך לכולם דהתם היו שלשה ובזימון פשיטא דאחד מברך לכולם ולכך הקשו הא אין מזמנין על הפירות א"כ ע"כ לא הי' שם זימון רק בלי נברך בירך אחד לכולם והכא מוכח דבלי נברך כל אחד מברך לעצמו:
בא"ד ומה שאין אנו נוהגין וכו' להסיב על היין וכו'. הא דלא קשיא להו תיכף מהך דבר קפרא ומאור ומוגמר דאחד מברך לכולן ונהי דבהך דבר קפרא יש לומר שהיו מסובין אבל במאור ומוגמר קשיא וכן הקשו התוס' בעצמם בסמוך והוכיחו מזה דרב בברכה דבסוף מיירי וצריך לומר דהשתא הי' מקום לומר דכיון שהיו יושבין בביה"מ ביחד ובא להם מאור הוי כהסיבה אבל בסמוך הקשו שפיר להך לישנא דאפי' הסיבה לא מהניא וע"כ בסוף דאי בתחילה מ"ש ממאור ומוגמר. מיהו בלא"ה ניחא דמאור ומוגמר הכל נהנין מדבר אחד דנר לאחד ולמאה משא"כ בדבר מאכל ומשקה שמה שנהנה זה לא נהנה זה ומהך דבר קפרא לא קשיא דלא ס"ל כרב כהך לישנא דלא מהני הסיבה גם מה שהקשו מתלמידי דרב איני יודע הכרת דמיירי בתר אכילה דכרוכי ריפתא הוא הכנת הפת על השלחן וכן לעיל קאמר כרך ליפתא איבלי. ויש גורסין ריפתא בתר דאכל וכו' משמע דכריכה לא הוי אכילה והפסק לא הוי חדא דאפשר דקודם נטילה הוי ואפי' אחר נטילה לא הוי הפסק כה"ג לצורך אותו דבר גם מה שהקשו מיין לאחר המזון דמדלא פריך מינה לרב ש"מ דבברכה דתחילה מיירי אבל ברייתא ע"כ איירי בסוף הוא תמוה מאוד דבהדיא מוכח בברייתא דמיירי בברכה דבתחילה שהרי אמרו אף שכל אחד ואחד בירך לעצמו א' מברך לכולן ואי בברכה דאח"כ מיירי מאי ענין שכל אחד ואחד בירך לעצמו ועיי"ש פירש"י וברור דלכך מקשה מברייתא דקשה לתרתי לישני ואמת שהסוגי' התם בלא"ה צ"ע ולכאורה משנה וברייתא קשיין אהדדי ואין כאן מקומו להאריך: