תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כל הבשר · דף קה.
בגמרא אילימא בש"א מקנח ולא בעי מדיח פירש"י מקנח פיו ולא ידיח במים וכו' משמע בהדיא מפירושו דהך מדיח היינו הדחת הפה וקצת יש לדקדק עליו למה לא זכר אגרא לעיל הדחת פה כיון דמסקינן דלכ"ע בעי קינוח והדחה. ומדברי הרמב"ם ז"ל מוכח להדיא דהך הדחה היינו הדחת ידים שלא זכר רק שידיח ידיו ויקנח הפה. אמנם לכאורה דברי רש"י ז"ל מוכרחין דאי ס"ד דמדיח היינו הדחת ידים א"כ למה לי' להקשות מר"ז הוי לי' להקשות מהך דאגרא דלעיל דמוכח מינה דבין בשר לגבינה בעי נטילת ידים וקינוח פה דהוי דלא כב"ש ולא כב"ה דלב"ש קינוח לבד ולב"ה הדחה בלבד ואפי' נדחוק דהא דקאמר בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה היינו נטילת ידים לב"ה וקינוח לב"ש מ"מ כיון דבברייתא לא הוזכר רק באפיקורן לא הוי לי' להזכיר רק נטילת ידים דמאיזה צד נפרש ברייתא לב"ש מיהו גם לפירש"י קשה דמ"מ לא הוזכר קינוח רק לב"ש והוי לי' לומר בלא נטילת ידים ובלא הדחת פה וע"כ צ"ל דמהך דאגרא לא קשיא דיש לומר דקאי שפיר לב"ה והדחה עדיף מקינוח וס"ד דנהי דעוף קיל ולא בעי הדחה עכ"פ קינוח בעי קמש"ל דלא בעי אפי' קינוח. אבל להרמב"ם לא שייך לומר כן דכיון דהדחה היינו נטילת ידים וקינוח בפה לא שייך לומר זה עדיף מזה שאין ענין זה לזה כלל ולב"ה דלא בעי קינוח רק הדחה לא שייך לומר דבעוף דלא בעי הדחה יצטרך עכ"פ קינוח ועמ"ש בסמוך ישוב לזה ועמ"ש בתוס' בד"ה אילימא:
שם אלא ב"ש אומרים מקנח וה"ה למדיח וב"ה אומרים מדיח וה"ה למקנח ומר אמר חדא וכו' ולא פליגי. יש לדקדק לפירש"י דהך קינוח והדחה תרווייהו הן בפה א"כ בין אי קינוח עדיף בין אי הדחה עדיפא היכי שייך שיאמר ב"ש מקנח ולא יזכיר הדחה וב"ה להיפוך ונראה לי דמזה דייק הרמב"ם דוודאי מעיקרא הוי ס"ד דקינוח והדחה בפה ושפיר קשיא לן עלייהו מה דמקשה מעיקרא אבל השתא מסיק דמר אמר חדא היינו קינות פה דלא מיירי בנקיון הפה וכי איתשל להכי איתשל ואמרו קינוח וב"ה אמרו חדא דאיתשל לענין טהרת הידים ואמרו דבעי הדחה לידים והשתא ניחא שפיר דלא זכר אגרא לעיל רק נטילת ידים וקינוח פה דהיינו דב"ש וב"ה דליכא מידי טפי למסקנא כנ"ל ועמ"ש בתוס' בזה:
שם בשר שבין השינים מהו. משמע דמעיקרא עיקר טעמו של ר"ח לאו משום בשר שבין השינים רק מכח משיכת טעם גם יש להוכיח דאין השיעור השהיי' שוה מצד משיכת טעם ומצד בין השינים דאל"כ למאי נפקא מינה ונראה דמצד בין השינים מועיל לנקר השינים יפה כמו שמצינו בנדה הטובלת דמנקרת שיני' קודם טבילה רק שהחמירו שלא לאכול בשר באותו יום ובשבת ויו"ט לא החמירו כלל עכ"פ מוכח דמועיל ניקור שינים אפי' לנדה כ"ש לאכילת בשר וחלב דרבנן ומר עוקבא החמיר שמא לא ניקר יפה אבל מכח משיכת טעם אסור לאכול עד שלא ירגיש שום טעם ואפשר דמצד משיכת טעם בעינן ששה שעות ומ"מ צריך לנקר שינים אם נמצא בהם בשר כדי שלא יאכל ביחד ולא מהני מה שנסתלק הטעם מפיו. והרמב"ם ז"ל לא זכר רק משום בשר שבין השינים ואולי סובר דוודאי ר"ח משום משיכת טעם קאמר ובזה סגי שיעור עד שלא ירגיש טעם רק שצריך לנקר הבשר שבין שיניו ומר עוקבא החמיר שמא לא ניקר יפה להמתין ששה שעות ואז חשיב כמעוכל ואחר ששה שעות פשיטא שאינו מרגיש טעם לכך לא זכר רק ששה שעות מכח בשר שבין השינים כחומרת מר עוקבא וממילא אין צריך להזכיר משיכת טעם:
שם אנא להא מילתא חלא בר חמרא. נראה לי דהכוונה כי אין להחמיר ביותר רק לפי ערך חסידותו ופרישותו דטפי מיחזי כיוהרא לכך הי' מתאונן שאינו בגדר להחמיר כמו אביו. וענין השני בסייר נכסי ג"כ הכוונה על דרך זה דאביו לרוב חסידותו הי' ירא להכשיל משרתיו והי' מסייר נכסי כל יומא כדי שיהיו יראים לגנוב ולהפסיד ויעשו באמונה גם שלא יפסידו לאחרים לרעות בשדות אחרים דהעבדים חשודין על הגזל לכך הי' מסייר שני פעמים כל יום שיהיו יראים מפניו לעשות כמעשיהם ושמואל הי' מסייר רק פעם אחת וגם זה אינו רק משום דאזיל לטעמי' דמשכח איסתרא ולא מיחזי כיוהרא והיינו דקאמר שמואל לטעמי' דאביו הי' עושה מטעם חסידותו והוא לא הי' ראוי לזה רק מצד דמשכח איסתרא ולא הוי יוהרא דעושה לטובתו כנ"ל.
בתוספות בד"ה אילימא פי' בקונ' וכו' וקשה לפירושו וכו' ועוד קשה וכו'. הנה קושיא ראשונה לפע"ד לא קשיא כלל שהרי כל השקלא וטרי' אילימא כך או כך הוא להוציא המסקנא דתרווייהו בעי קינוח והדחה לכך קאמר אילימא דמר אמר מקנח ולא בעי קינוח ומר דקאמר מדיח לא בעי קינוח קשה ואי נימא דב"ש לא בעי רק קינוח וב"ה בעי תרווייהו הו' קולי ב"ש וכו' וע"כ דבין ב"ש ובין ב"ה בעי תרווייהו:
אמנם קושיא השני' לכאורה קושיא הוא. אבל באמת הא נמי לא קשיא כלל מכמה טעמים חדא דמשמע להו דב"ש אומרים מקנח בוודאי לא סגי בלא"ה וכן ב"ה מדיח לא סגי בלא"ה ולכך פירש"י דב"ש סברי קינוח דוקא וב"ה סברי הדחה דוקא ומ"מ קאמר ולא בעי משום דבעי לאסוקי בהכרח דתרווייהו בעינן לתרווייהו ממילא קאמר מעיקרא אילימא דב"ש ס"ל קינוח בלי הדחה וב"ה סברי הדחה בלי קינוח קשה כך ואי נימא דב"ה ס"ל אף מדיח קשה הא הוי קולי ב"ש ובזה מכריח דלתרווייהו בעי תרווייהו אבל הא פשיטא לי' דמקנח דב"ש וודאי לא סגי בלא"ה וכן מדיח דב"ה. ועוד נראה דבלא"ה לא קשיא כלל דהא כבר כתבתי שיש לתמוה למה לי' להקשות מר"ז הוי לי' להקשות מאגרא דלעיל דכמאן כב"ש דהא קאמר ובלא קינוח הפה וע"כ דס"ד נהי דעוף קיל יותר מ"מ ס"ד דעכ"פ קינוח בעי קמש"ל דאפי' קינוח לא בעי והשתא ממילא לא קשיא דנימא דקינוח עדיף וב"ה סברי בהדחה דגרע מקינוח סגי דא"כ קשיא ברייתא דאגרא דאתיא כב"ש דאל"כ היכי קתני ובלא קינוח הפה דהא אפי' בבהמה לא בעי קינוח רק הדחה לב"ה והיכי ס"ד דבעוף בעי קינוח וע"כ כב"ש אתיא דבעי בבהמה קינוח ואף דניישב מר"ז תשאר הקושיא על אגרא וזה ברור:
ועוד נראה לי דבלא"ה לר"ז נמי קשיא כיון דחזינן דפליגי על ר' זירא ובכל מילי הוי קינוח א"כ היכי ס"ד שיחלוק ר"ז דלא סגי לקינוח דבר שאינו פת דעכ"פ לא גרע מהדחה ואי ס"ל לר"ז דכל מילי חוץ פת גרע מהדחה ופת עדיף מהדחה א"כ הוי סברות הפוכות דלדידי' כל מילי גריעי מהדחה ולדידהו כל מילי עדיפי מהדחה דמהני אפילו לב"ש מה שאין הדחה מועיל כלום. גם מה שפירשו הם דהכוונה דלכ"ע הדחה עדיף ולב"ש סגי בקינוח ולב"ה מדיח דוקא בעינן הוא דחוק מאוד דמשמע בגמרא בהדיא דקאמר אלא וכו' וליתנייא גבי קולי ב"ש הרי להדיא דרק לפום שיטה זו הוא שחדשו הך קושיא וליתנייא גבי קולי ב"ש. ועוד דהא גופא קשיא למה לי' לומר אילימא בגוונא שיקשה בתרתי לר"ז וקולי לב"ש הוי לי' לומר אילימא לב"ש קינוח דוקא ולב"ה הדחה דוקא כמו השתא לפירש"י ואפילו אי פשיטא להו דהדחה עדיפא הוי לי' לומר דב"ש בעי תרתי ולב"ה רק מדיח ולא יקשה רק מר' זירא בלבד והדר יאמר אופן השני דקאמר השתא ולא יקשה רק קולי ב"ש ולא מר"ז ולמה לו לצייר אופן הראשון שיקשה בתרתי:
בד"ה מקנח וה"ה למדיח. תרווייהו בעינן וכו' כוונתם דאי חדא מנייהו מהני לכ"ע כיון דהדחה עדיפא היכי יאמרו ב"ה הדחה דלא שמענו דמועיל קינוח הוי להו לומר קינוח והדחה אתיא מכ"ש מיהו רש"י ז"ל פי' ג"כ דתרווייהו בעינן ואיהו ס"ל דיש לומר קינוח עדיף וכן הקשה מהרש"א אבל באמת ניחא דבמה נפשך אי קינוח עדיף קשה לב"ש שיאמר רבותא מדיח ואי הדחה עדיפא יקשה לב"ה ואי דלב"ש הדחה עדיפא ונקט רבותא קינוח ולב"ה קינוח עדיף ונקט רבותא הדחה וקשה על אגרא דלעיל בלא קינוח דאתיא כב"ש דלב"ה כיון דקינוח עדיף הרי בבהמה ג"כ לא בעינן קינות ומקמש"ל דלא בעי בעוף קינוח וע"כ דלב"ה וודאי הדחה עדיפא וקמש"ל דבעוף אפילו קינוח לא בעי א"כ יקשה על ב"ה למה לא נקט רבותא מקנח. ועוד אי הדחה בלבד סגי ולמר הדחה עדיפא ונקט רבותא מקנח ולמר קינוח עדיף ונקט רבותא מדיח א"כ כיון דע"כ פליגי למר קינוח עדיף ולמר הדחה עדיפא מנ"ל לר' זירא דקינוח מהני לב"ה דילמא לב"ש קינוח דוקא ולב"ה הדחה דוקא ואתיא כפשטא כיון דהשתא נמי ע"כ פליגי למר הא עדיף ולמר הא עדיף בשלמא השתא מפרש לחומרא דתרווייהו בעינן ושפיר קאמר אין קינוח רק בפת אבל אי חד מועיל דילמא אידך לא והדחה דעדיפא דוקא בעינן. מיהו הא קשיא לי כיון דס"ד לפירש"י דלמר קינוח עדיף ולמר הדחה עדיפא א"כ למה לא נפרש דהמסקנא הוא דתרווייהו שווין ומר אמר חדא וה"ה לאידך ומר חדא וה"ה לאידך דכיון דשווין הן אין הפרש אי אמר מקנח או מדיח וזה נ' באמת נכון בפי' הסוגי' דלפירש"י ותוס' היכי שייך מר אמר חדא למה אמר חדא כיון דלא סגי בהא וכן לאידך אבל להנ"ל אתי שפיר כיון דתרווייהו שווין וכל חד מהני אין תימא אי ב"ש אמר מקנח וב"ה מדיח וכבר כתבתי לעיל דעת הרמב"ם ופירושו בזה:
בד"ה לסעודתא אחריתי לאו בסעודתא וכו' לאלתר אם סילק ובירך דלא פלוג רבנן. כוונתם ליתן טעם לדבריהם כיון דקאמר לסעודתא אחריתי ממילא פליג אימתי תהא הסעודה דוקא דאל"כ לא הוי לי' למיתלי הזמן בסעודה רק בשעות כיון דלעולם בעינן כך וכך שעות וע"כ דרק בסעודה תליא מילתא ולא בשעות. מיהו יש לדקדק בין אי הטעם משום משיכת טעם או משום בשר שבין השינים מאי ענין זה לסילק ובירך וכי בשביל זה יסתלק הטעם או הבשר מבין שיניו. ונראה לכאורה דהתוס' אזלי כאן בשיטת ר"ת וה"ג שהביאו לעיל דר"ח לא אסר לאכול גבינה אחר בשר אלא בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח מותר ומר עוקבא החמיר שלא לאכול באותה סעודה שמא ישכח ויאכל בלי נטילה אבל בסעודה אחרת כיון שנוטל ידיו ואוכל פת המוציא שוב ליכא למיחוש. אלא שיש לדקדק שהרי לא הכריעו לעיל כשיטת ר"ת וה"ג כלל והיכי כתבו בפשיטות כאן להתיר לאלתר. והי' אפשר לומר דאפילו מאן דפליג על ר"ת מ"מ אין כוונת ר"ח להמתין ששה שעות שהרי לא נתן שום גבול לזה רק הדבר תלוי כל זמן שמרגיש טעם הבשר בפיו ולענין בשר שבין השינים לנקר שיניו ומר עוקבא החמיר מכח נטילה וקינוח אפילו אחר שכלה טעם הבשר וניקר שיניו והי' ממתין עד סעודה אחרת דאז וודאי יעשה נטילה וקינוח. מיהו קשיא מ"ש דהחמיר רק בגבינה אחר בשר הא בבשר אחר גבינה ג"כ צריך נטילה וקינוח למאן דחולק על ר"ת כמ"ש התוס' לעיל. לכן נראה דחומרת מר עוקבא היתה לענין ניקור הבשר שבין שיניו דבאותה סעודה הי' מחמיר כיון שהוא פסוק בסעודה שמא יאכל בלא ניקור שינים אבל כל שסילק ובירך ורוצה לסעוד שנית ממילא קודם סעודה ינקר שיניו יפה ואביו הי' מחמיר עד למחר כי אז כבר הוסר הבשר ונתעכל כנ"ל ועמ"ש בגמרא לדעת הרמב"ם:
בד"ה מים ראשונים וכו' חובה. בברכות וכו' נחשבות כזוהמות. דבריהם אינם מובנים לי חדא דהוי להו להקשות טפי דהא כבר אמרו שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים וכן לקמן אמרו בהדיא משום סרך תרומה. והתם מייתי לה מקרא. גם מה שתירצו דאסמכתא בעלמא הוא לא משמע הכי התם דעל מה שאמר ר' זהומאי כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך פסול לברכה קאמר עלה אנא לא ר' זהומאי ידענא אלא מתניתא ידענא והתקדשתם אלו מים ראשונים וכו' אלמא דדרשה גמורה היא דאי אסמכתא בעלמא הך דר' זהומאי עדיפא וכן בזוהר פרשת בלק משמע דמזוהם פסול לברכה כמו לעבודה עיי"ש ומה שכתבו כיון שהדבר חובה נחשב כמזוהם הוא דחוק מאוד דכיון שהחובה משום מלח סדומית דמסוכן הוא לא שיהא מחמת זה מזוהם. לכן נראה לי דוודאי מזוהם פסול לברכה אי משום עבודה או מקרא והתקדשתם ולאו אסמכתא היא. רק מטעם הקרא הוי סגי להסיר הזוהמא ובכל מה שמסיר סגי בכך רק שלמה תיקן מים דוקא וכל דיני נטילת ידים וכן מים אחרונים תקנו מים דוקא מכח מלח סדומית ומה שזכר והתקדשתם אלו מים ראשונים משום דעכשיו מעבירין הזוהמא במים דוקא נקט מים וכן באחרונים אבל עיקר קרא להעביר הזוהמא הוא ומה שנוטלין במים דוקא חשיב מצוה והיינו לשמוע דברי חכמים כמו שפירש"י ואחרונים חובה משום סכנה כנ"ל. ובהכי ניחא הא דקאמר דאין נוטלין על הקרקע משום רוח רעה וכיון דהנטילה הוא משום מלח סדומית דהוא סכנה לעינים מאי ענין רוח רעה לכאן ולהנ"ל דעל הזוהמא שורה רוח רעה וכיון שמסיר הזוהמא במים שורה רוח רעה על המים:
בא"ד וא"ת למאי נפקא מינה וכו' כדקתני בברייתא ולא רשות כוונתם משום דיש לפרש מים ראשונים מצוה שאם עשה כן עשה מצוה אבל אין הדבר חובה עליו לעשותה משא"כ אחרונים לזה הוכיחו כיון דקאמר בברייתא אמצעים רשות ש"מ דהנך דמצוה מוכרח ליטלן ואין לו רשות להפטר א"כ הוי חובה. מיהו לתירוץ ר"ת הו"ל לאתויי התם הך דהכא דמזה מוכרח הך ל"ש דר"ח. ולדעתי י"ל דראשונים דהוי מצוה כל שאין לו מים לא עדיף משאר מצות דמפורש בירושלמי ריש פאה ומייתי לה הר"ש שם שאין צריך לחזור על הפתחים ליקח כ"ש נטילת ידים דאי אין לו פטור אבל מים אחרונים משום סכנה אי אפשר בלא"ה כלל:
בא"ד וא"ת וכו' כמו ניקור חלב ומליחת בשר. לא נתבררו לכאורה דבריהם דמה נ"מ בין ניקור גיד וחלב לשחיטה ונטילת ידים לאכילה דג"כ הכשר אכילה והמצוה מעכבת האכילה. ונראה לי דכוונתם דדוקא ניקור גיד וחלב ומליחת בשר דבכל אופן שהוא מוציא הגיד והחלב והדם מועיל לכך כיון דניקור זה אינו רק הכשר אכילה ואין בו ברכה אבל נטילת ידים ושחיטה שיש בהם דינים פרטים שיהא כלי וכח גברא ובשחיטה כל חמשה הלכות שחיטה שפיר הוי מצוה רק בניקור אין בו שום מצוה שאין במעשיו רק להסיר החלב והדם והגיד ובלא זה לא הסיר המניעה משא"כ נטילת ידים ושחיטה שיש במצותן דינים מה שאינן רק מכח שהם מצוה ולא מצד הכשר אכילה ודו"ק: