תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק כל הבשר · דף קד:
בגמרא וניתנת לכל כהן שירצה. פירש"י אפילו לע"ה שאינו משמרה בטהרה משא"כ בחלת הארץ דכתיב לתת מנת לכהנים וכו'. ודבריו צריכין ביאור ולכאורה אינו מובן כלל שאם הטעם שאינו משמרה בטהרה למה לו להזכיר הך לתת מנת דמחמת טעם זה אין לחלק בין חלת ח"ל לא"י ואי ס"ל דחלת ח"ל לא הוי בכלל מנת ומותר אפילו לטעם זה א"כ למה לו מה שאינו משמרה בטהרה ואי בא לומר ב' דברים הוי לי' לומר ועוד דכתיב וכו'. ואמת דבפרק חלק שם נראה דהך טעמא דאינו מחזיק אין לו מנת היינו לפי שאינו משמר בטהרה דמעיקרא קאמר ר"ש ב"נ אמר ר' יונתן הך דכל המחזיק ובתר הכי נמי נראה שהוא משמי' דר' יונתן הך טעמא שאינו משמר בטהרה. אבל לשון הכתוב למען יחזקו בתורת ד' משמע בהדיא דהוא טעם אחר דוקא לחבר כדי שיחזיק בתורת ד' ולא לע"ה שאינו מחזיק גם קושית התוס' חזקה מאוד מהך דפרק הזרוע עיי"ש:
לכן נראה לי בכוונת רש"י ז"ל בפשיטות כך דוודאי הך לכל כהן היינו אפילו לע"ה אבל מהו לשון שירצה פשיטא כיון שנותן לו הרי רוצה לכן ס"ל דדוקא כשאין הפרש לבעה"ב הנותן למי יתן ואין לו שום נפקותא בזה כגוונא דהך דחזקי' שנמסרו המתנות ביד ממונים ואין כאן רצון בעה"ב כלל אז יחלקו רק לחבר וכמו אי בעה"ב אין לו רצון מיוחד לשום כהן אנו אומרים לו שיתן לחבר אבל אי יש ברצון בעה"ב ליתן לכהן זה לאיזה טובת הנאה פשיטא דיכול ליתן לו ואין בזה שום קדימה וכל שכן כשהוא קרובו ומיודעו לזה פירש"י דהך לכל כהן היינו אפילו לעם הארץ וקתני שירצה דכתיב המחזיק בתורת ד' יש לו מנת ולא לאינו מחזיק א"כ בלא"ה ע"כ צריך ליתן לחבר לכך נקט שירצה דאז יכול ליתן לע"ה וקמש"ל דאינו חושש שמא לא ישמור בטהרה אבל חלת א"י אפילו ירצה ליתן לע"ה אינו רשאי מחמת חשש טומאה כנ"ל ועמ"ש בתוס':
שם אתי לאסוקי בשר וגבינה. תמי' לי דלעיל קאמר ר"י דהגזירה היא העלאה אטו אכילה ואכילה אטו בהמה ומייתי ראי' מהך דחלה א"כ כיון דנדחה הראי' מחלה ומ"ש דמהפך הגזירה העלאה אטו העלאה דבהמה ודבהמה אטו אכילה. ונראה לי דוודאי הך דלעיל שפיר נדחה מהך דחלה ולא מהני דיחוי של אביי בהא דסוף סוף מוכח מהך דחלה דעכ"פ אסרו לאכול לזר חלת ח"ל א"כ למה לא חששו בהעלאה שמא יאכל ויעבור איסור דרבנן ומ"ש כאן חששו להעלות עוף שמא יאכל וליכא למימר דכאן שאני שיבוא לידי אכילה של בהמה דאורייתא הא ליתא דאטו אנן חיישינן שאם נתיר לו העלאה יתיר לעצמו אכילה רק מחמת שיעלה חיישינן שישכח ויאכל ג"כ אבל אכתי האיסור של אכילה עומד במקומו ומשום שיטעה ויאכל ליכא למיחוש שיאכל של בהמה כיון שהעוף עדיין אסור לו וא"כ שפיר מוכח מהך דחלה דכיון דאכילתה אינה רק מדרבנן לא גזרו העלאה וה"ה כאן ואף דהתם לב' בני אדם זר וכהן והכא לאחד מ"מ כיון דלא מחלק משמע אפילו אין מקפידין] לזה בא אביי ליישב דהכא כך הכוונה דגזרינן העלאה של עוף אטו העלאת בהמה ודבהמה אטו אכילה והיינו דאי נתיר לו העלאה של עוף יתיר לעצמו גם של בהמה ובבהמה יבוא לידי איסור דאורייתא משא"כ בחלה שאין בזה סרך איסור דאורייתא כלל ולא שייך התם לגזור העלאת חלה דרבנן אטו דאורייתא דליכא חלה דאוריי' כלל משא"כ הכא המדקדק בפירש"י ז"ל יראה שנתכוון לכל מה שכתבתי כנ"ל:
שם מתקיף לה ר"ש וכו'. פירש"י אפי' אם ת"ל בשר עוף בחלב דאורייתא וכו'. משמע דמפרש דהקושיא לר' יוסף לעיל אבל בתר הכי בד"ה גזירה פי' בשר בהמה עם הגבינה משמע דאינו לר' יוסף דלר"י אפילו בשר עוף וגבינה הוי דאורייתא. וצ"ל דוודאי קושית ר"ש בין לר"י בין לאביי דלאביי נמי קשיא דאפי' יעלה בשר בהמה ויאכל לא יאכל איסור דאורייתא רק דר"ש הי' קודם אביי בזמן ולא שייך שיקשה על אביי רק הוא לרב יוסף הקשה ומשום דקושיא זו הוי קשה גם לאביי לכך משני אביי מכח אלפס ראשון ומיושב גם לדידי' כנ"ל:
אמנם בעיקר פירש"י קשה מאד שיאמר מתקיף לה ר"ש על ר' יוסף דאם כן תיקשי לי' משנה דחלה אהך משנה דהכא ובכל אופן קשה לכן נ' לי דס"ד דר"ש דאפי' אי גזרינן גזירה לגזירה היכי דיש לחוש דיגע באיסור תורה דוקא גזירה לגזירה אבל אי אפי' אי יעבור בגזירה שני' אכתי לא יגע באיסור דאורייתא לכ"ע לא גזרינן וא"כ אכתי מוכח דבשר עוף בחלב דאורייתא ואינו דרבנן רק מכח צונן בצונן בהא שפיר יש לחלק כאביי דכאן יש לחוש שיעלה רותח והו"ל בישול אבל לאביי דסובר דעוף אינו רק דרבנן א"כ אפי' רותח לא יאכל דאורייתא וכן בישול ליכא מדאורייתא ואהא מתרץ אביי דכל היכי דיש לחוש דיגע באיסור דאורייתא אפי' טובא גזרינן אבל לר"י לא קשיא לי' כלל ואף דר' ששת קדם הרבה לאביי מ"מ לא קשיא כלל כמו שכתבו התוס' ריש מכילתין בד"ה אנא שחיטתן כשרה קשיא לי עיי"ש:
שם גזירה שמא יעלה באלפס ראשון פירש"י דהוי לי' בישול ולפי טעם זה אין צורך לגזור אטו אכילה כלל דהא בישול עצמו הוי איסור כמו אכילה וצ"ע דמשמע דעיקר הגזירה מכח אכילה כדאמר אביי מעיקרא דאתי למיכל בשר בחלב דאורייתא וכן במשנה פי' כן וזהו היפוך המסקנא ואולי יש לומר דהך אלפס ראשון אין הכוונה שיעלה שניהם ביחד באלפס ראשון דמאיזה צד נחוש לזה רק הכוונה שיעלה גבינה רותח באלפס ראשון ובשר באלפס ראשון והוא ישכח כשירצה לאכול ויניחם ביחד וכיון דעיקר חשש הבישול מחמת אכילה הוא הוי לי' גזירה דאכילה דלולא חשש אכילה לא הוי ממילא חשש בישול ועדיין צ"ע בזה:
בתוס' בד"ה וניתנת לכל כהן פי' בקונ' וכו' ואין נראה לר"י כבר כתבתי בגמרא לפרש דברי רש"י ז"ל דודאי טעמו משום שאינו משמרה בטהרה ובחלת ח"ל לא איכפת לן טהרה רק דקשיא לי' למה קתני שירצה ומתרץ דבלי רצונו אפי' חלת ח"ל אינו נותן רק למחזיק בתורת ד' שכל שאין לנותן שום טובת הנאה ואין לו שום נפקותא בזה אינו נותן רק לחבר. מיהו לדעתי בלא"ה לא קשיא כלל דודאי ע"ה המחזיק ידי ת"ח העוסקים בתורה ג"כ מיקרי מחזיק בתורת ד' כמו שדרשו עץ חיים היא למחזיקים בה דקאי על אותן המחזקים ידי ת"ח וא"כ מותר ליתן לו מתנות רק חלת א"י אסור משום שאינו משמר בטהרה אבל חלת ח"ל וכן זרוע ולחיים וקיבה מותר ליתן עכ"פ לכהן ע"ה המחזיק ידי ת"ח ואין צורך לאוקמא דליכא חבר כנ"ל:
בד"ה מתקיף לה ר"ש. לא אאביי קאי רק אר"י חבירו פריך כדפי' בקונ'. אין כוונתם דלאביי דסובר אפי' בדרבנן גזרינן גזירה לגזירה ממילא אפי' טובא נמי גזרינן רק אר"י פריך דא"כ למה כתבו ר"י חבירו רק כוונתם דודאי לאביי נמי קשיא דכה"ג שלא יבוא לידי דאורייתא מודה כמו בחלת ח"ל וכיון דלא ס"ד אלפס ראשון לא יבוא לידי דאורייתא כלל רק דקשיא להו דר"ש קדם לאביי ולא מקשה רק אר"י חבירו והוא לא ידע מתירוץ אביי דדחה דברי ר"י בלא"ה ואביי עונה על דבריו משום דלדידי' נמי קשיא מיהו כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:
במשנה העוף עולה עם הגבינה וכו' דברי ב"ש וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל וכו' באיזה שלחן אמרו. איכא למידק למה לא תני לעיל במשנה קמייתא דקתני ואסור להעלות באיזה שלחן אמרו. גם קשה היכי ס"ד דמעיקרא תני בפשיטות דחוץ דגים אסור להעלות ומייתי דין הנודר ותיכף תני העוף עולה פלוגתא דב"ש וב"ה כאילו דבר מחודש הו ולא הוי לי' להזכיר דין העלאה רק תיכף בפלוגתא זו ונראה לי דהך דלעיל הכוונה שמעלה אותם בהדי הדדי וחיישינן שמא יעלה באלפס רותח דהוי לי' בישול וגזרינן העלאה דעוף אטו בהמה כמבואר לעיל ואין הפרש בין שלחן שאוכל בין שלחן שסודר התבשיל דמ"מ הוי לי' בישול וגזרינן אטו בהמה אבל הכא מיירי שמעלה אותם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וסובר ב"ש דלא חיישינן שיאכלם ביחד וב"ה סברי דחיישינן שיאכלם ביחד או שיניחם זה על גב זה ונאסרו בבישול ואפילו לאכלם בפני עצמן אסורין ובהא דוקא בשלחן שאוכל עליו אבל בשלחן שסודר המאכלים לכ"ע מותר ולא נאסר לעיל רק להעלות ביחד ממש ואפילו בצונן שמא יעלה רותח. ובהכי ניחא ג"כ מה שיש להבין לר' יוסף דדייק לעיל דבשר עוף בחלב דאורייתא א"כ לדידי' פליגי ב"ש וב"ה אי עוף דאורייתא או דרבנן והוי לי' ר"ע וריה"ג כב"ש דב"ה ע"כ סברי דרבנן ולהנ"ל ניחא דהך דלעיל היינו ביחד וחיישינן לאלפס רותח אבל הכא בשלחן שאוכל עליו מיירי והחשש דעל השלחן יאכל שניהם ביחד כיון שרוצה לאכול שניהם ושפיר יש לומר דס"ל עוף דרבנן ומ"מ חיישינן ובהא לא קשיא כלל מחלת ח"ל שאין הזר רוצה לאכול כלל החלה משא"כ כשהוכן על השלחן לאכלם בזה אחר זה וחיישינן שאי יעמדו לפניו ביחד יאכל ביחד רק הך דלעיל דמיירי בשלחן שסודר עליו התבשיל ג"כ ומ"מ חיישינן דייק שפיר דהוא דאורייתא וחיישינן לאלפס רותח כנ"ל:
שם לא עולה ולא נאכל. תמי' לי הך ולא נאכל מאי עבידתי' כיון דלא עולה פשיטא דלא נאכל וכן בדברי ב"ש דקאמר ואינו נאכל מיותר לגמרי דכיון דקאמר דעולה פשיטא דאינו נאכל ונראה לי דכך הכוונה דוודאי מיירי הכא שהוא יושב ואוכל סעודה של גבינה ואח"כ רוצה לאכול עוף וסובר ב"ש דיכול להעלות העוף על השלחן שיאכלנו אחר הגבינה ולזה ס"ל לב"ש דאף שיכול לאכול הגבינה בעוד העוף על השלחן ולא חייש שיאכלם ביחד אבל העוף אינו נאכל בעוד הגבינה על השלחן אפילו לאכלו לבדו והיינו לפי שלא גמר סעודת הגבינה חיישינן שפיר שיאכלנו עם הגבינה לכך עולה אבל אינו נאכל אפי' בפני עצמו עד שיסתלק הגבינה מעל השלחן וב"ה סברי דאינו עולה ולא נאכל והיינו אפילו לא עלה על השלחן רק הוא במקום אחר לא יאכלנו קודם שגמר סעודת הגבינה דחיישינן שמא יביאנו למקום הגבינה ויאכלנו ביחד ובדברי ב"ש לא נתברר אי דוקא אי עלה ס"ל שאינו נאכל עד שיגמור אכילת הגבינה או אפילו לא עלה רק דנקט עלה להורות היתר העלאה ודבר זה יתבאר בגמרא בס"ד:
בגמרא והא תנן ר' יוסי אומר ששה דברים וכו' וזו אחת מהן העוף עולה וכו'. תמי' לי כיון דהך העוף עולה הוא הראשון מן הששה דברים והכי איתא התם ששה דברים וכו' העוף עולה א"כ למה נקט הכא וזו אחת מהן דמאי נפקא מינה להך קושיא דהכא אי זו אחת מן הששה בשלמא אי הי' עוף באמצע יש לומר שלא הי' רוצה להאריך עד שיגיע לעוף וקאמר וזו אחת מהן אבל כיון דהעוף ראשון מן הדברים מה צורך לומר וזו אחת מהן והוא תמוה מאוד לכאורה. ונראה לי דבא המקשה בלשון זה לחזק קושיתו דלא נימא דר"י בא לומר דבאכילה פליגי דב"ש סברי דוקא עלה על השלחן אינו נאכל אפילו לבדו כל שלא סילק מלאכול הגבינה אבל לא עלה לאכלו במקום אחר שלא על השלחן שעליו הגבינה מותר וב"ה סברי לא עולה ולא נאכל דהיינו אפילו לא עלה אינו נאכל כל שלא גמר מלאכול הגבינה והיינו דמקשה דר"י חשב ששה דברים וזו אחת מן הששה ואי כהנ"ל הרי פליגי בהעלאה ופליגי באכילה ויש כאן שבעה דברים שהרי יש שם חמשה חוץ זה וזה נחשב לאחת וע"כ דרק בהעלאה פליגי וב"ש נמי מודי דאפילו לא עלה אסור לאכלו עד שיגמור מלאכול הגבינה רק דנקט עלה לאשמועינן היתר העלאה כמ"ש לעיל במשנה כנ"ל:
ובהכי ניחא לי לשון המשנה העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל ורש"י ז"ל פי' ואינו נאכל עם הגבינה רצה הרב ז"ל לשלול שלא נפרש דאינו נאכל אפילו לבדו על השלחן שמא יאכל שניהם וקשיא לי' דא"כ גם הגבינה לבדו אסור לאכול שמא יאכלנה עם העוף וא"כ היתר העלאה זו מאי עבידתי' כיון שאסור לו לאכול מן השלחן לא עוף לבדו ולא גבינה ולא שניהם יחד אם כן כשרוצה לאכול ע"כ צריך לסלק העוף מן השלחן או הגבינה ומה יתרון יש באותה העלאה לזה פי' דהך אינו נאכל היינו ביחד עם הגבינה אבל כל אחד בפני עצמו מותר לאכלו. אבל הדבר הקשה הוא שיאמר העוף עולה ואינו נאכל שיהא לעוף היתר אכילה ג"כ והוי לי' למיתני עוף וגבינה עולין על השלחן ואינן נאכלין כדתני אגרא בסמוך עוף וגבינה נאכלין והתם הכוונה בזה אחר זה קתני נאכלין כ"ש כאן דהכוונה ביחד דהוי לי' למיתני נאכלין ועוד דעכ"פ הרי יש לעוף היתר יותר מהעלאה רק אפי' לאכלו בלבדו על השלחן מותר ועכ"פ לא הוי לי' למיתני עולה ואינו נאכל דמשמע דאין לעוף היתר אכילה כלל:
לכן נראה לי דוודאי מיירי הכא שהוא רוצה לאכול גבינה ואח"כ עוף ורוצה להעלות העוף על השלחן של גבינה שיהא מוכן לו לאכלו אחר הגבינה והתירו ב"ש העלאה זו ולא חששו שמא יאכל ביחד כיון שלא התירו לו אכילת העוף העולה כלל אפילו לבדו ממילא לא חיישינן שיאכלנו ביחד וממילא יכול לאכול הגבינה דלא חיישינן שמא יאכל עם העוף כיון שלא התירו לו אכילת העוף כלל אפילו לבדו וכמו כן בהיפוך אי רוצה לאכול עוף והוכן על השלחן עוף ורוצה להעלות גבינה שיאכלנו אחר העוף יכול להעלותו לב"ש על השלחן רק שלא יאכלנו אפי' בלבדו וממילא מותר לאכול העוף אף שהגבינה על השלחן ולא חיישינן שיאכל עם הגבינה כיון שנאסר לו אכילת הגבינה על השלחן אפי' בלבדה רק אחר שיגמור אכילת העוף ממילא לא חיישינן שיאכלנו ביחד עם העוף. ולא נתברר בדברי ב"ש אי דוקא לפי שעולה אסרו אכילת העוף אפי' לבדו או אפשר אפי' לא עולה רק במקום אחר ג"כ אסור לו לאכלו עד שיגמור סעודת הגבינה ונקט עולה לאשמועינן היתר העלאה והיינו דקאמר דאין לומר דר"י מחדש פלוגתא באכילה גופה דרק בעולה אוסר אכילת העוף ולא בלא עולה וב"ה סברי לא עולה ולא נאכל והיינו אפי' לא עולה אינו נאכל. ואהא מקשה דמנה ר' יוסי ו' דברים וזו אחת מן הו' דברים דיש שם חמשה חוץ מזה ואי פליגי בהעלאה הרי יש שתיים בהך פלוגתא בהעלאה ובאכילה ויש כאן שבעה דברים. אבל אי נפרש כפשוטו לא שייך שיאמר זו מקולי ב"ש דזו פשיטא דאינו מקולי ב"ש דהא אינו נאכל ס"ל רק שיכחיש ר' יוסי דלא אמרו ב"ש כך כלל רק נאכל אמרו ואין זה במשמע בלשונו זו מקולי ב"ש שבא להכחיש דברי הת"ק לגמרי וע"כ דרק בהנ"ל ס"ד דפליגי והוכרח לומר זו אחת מהן כמו שכתבתי:
שם עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. הנה דעת הרמב"ם דאחר בשר אפי' בשר עוף בעי שיעור ששה שעות והקשו עליו מהך ברייתא דקתני עוף וגבינה נאכלין באפיקורן וע"ש מה שדחקו ליישב. ונראה לי דסובר הרמב"ם דוודאי הך דאגרא עוף וגבינה ממש קאמר ולא מיירי כלל מבשר שבין השינים דבהא סגי מדינא לנקר יפה השינים דלא חמיר מאיסור נדה שנהגו הנשים להחמיר שלא לאכול בשר ביום טבילתן ומ"מ בשבת ויו"ט לא נהגו רק מנקרת השינים יפה רק בחול החמירו שמא לא תנקר יפה יפה וא"כ פשיטא דכ"ש לענין בב"ח שלא נתבשלו יחד דמדינא סגי בניקור שינים רק מר עוקבא ואביו החמירו שמא לא ינקר יפה ואביו החמיר עד למחר והוא החמיר עד סעודה אחרת והך ברייתא דאגרא מדינא הוא ופשיטא דבניקור שינים סגי ומכל מקום בעי נטילה וקינוח וזה רק בבהמה אבל עוף נאכל באפיקורן דכל שמסור גוף הבשר אין צריך נטילה וקינוח ולפי זה אנן דמחמירין כמר עוקבא ממילא לא נשאר דינו של אגרא רק בבשר אחר גבינה דלהיפוך מחמירין שהיי' ששה שעות ועמ"ש בתוס' בד"ה עוף ובגמרא בדברי ר"ח לקמן:
שם אבל ביממא הא חזינא. הרמב"ם ז"ל השמיט דבר זה לחלק בין יום ללילה. והכ"מ ולח"מ הניחו בצ"ע ולדעתי נראה כאשר נדקדק בדברי הרמב"ם שכתב מעיקרא מדיח ידיו ומקנח פיו ובתר הכי אחר גבינה לאכול עוף כתב בלא נטילת ידים ולמה מעיקרא נקט הדחה ובתר הכי נטילת ידים. לכן נראה דהכא קאמר ולא משא ידי' והכוונה נטילת ידים כדמוכח לקמן להדיא ועל זה השיב דביום לא בעי נטילה רק מה שרואה על ידיו מדיח רק בלילה צריך נטילה ממש ולכך נקט רק ידיח ידיו וממילא בלילה שאינו יודע מקום הנמצא עליו פירורי גבינה ממילא צריך נטילת ידים ובתר הכי כתב דאפילו נטילה אין צריך בעוף אחר גבינה והיינו דאפי' בלילה דצריך נטילה בעוף לא בעי אבל ביום כיון שרואה שיש גבינה על ידו באיזה מקום פשיטא דצריך להדיחו רק ההפרש הוא בלילה דאינו רק ספק ואחר בשר בעי נטילה ואחר עוף לא בעי כנ"ל:
בתוס' בד"ה ר"י היינו ת"ק אב"ה לא פריך היינו ח"ק וכו' ואין זה סתם וכו'. הנה בעיקר דבריהם כבר כתבתי לעיל דע"כ הך דת"ק דלעיל לאו היינו הך דב"ש וב"ה דאל"כ תיקשי לר"י דדייק דעוף דאורייתא דהוי ר"ע וריה"ג תרווייהו כב"ש ולא כב"ה והרי ב"ש במקום ב"ה אינו כלום וע"כ דהך דלעיל להעלות בכלי אחד דחיישינן שמא יעלה רותח והוי בישול ואפי' לאו בשלחן שאוכל אבל פלוגתא דב"ש וב"ה בשלחן שאוכל עליו דישכח ויאכל ביחד אפי' אי בשר עוף דרבנן ג"כ אסור אפי' לר"י דלעיל. והנה מה שכתבו ואין זה סתם ואח"כ מחלוקת אינו מובן לכאורה כיון דהכוונה דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה אם כן פשיטא דאין זה סתם ואחר כך מחלוקת ולכאורה הי' נראה דכוונתם שהוקשה להם איך לא חש התנא למיתני כה"ג שמא נאמר דכוונתו לעשות סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת ואהא כתבו דליכא למיטעי בהא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל לפי זה יקשה מהך דריש פירקין גבי שליל כה"ג לכן העיקר דכוונתם דאין לפרש דלכך לב"ה לא קשיא דבאמת נתכוון התנא שיהא סתם ואח"כ מחלוקת ואהא כתבו דליכא למימר הכי דב"ש אינה משנה וע"כ דהכוונה דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה כנ"ל:
בד"ה עוף וגבינה. תומא דהיכי פריך וכו'. הרא"ש הוסיף בזה ואף דבגבינה ואח"כ בשר בעי נטילה וקינוח מ"מ מאי פריך מברייתא דאגרא ואני תמה על דברים הללו דהרי עיקר הקושיא הוא מכח מה דמצינו לר"ת לקמן דמחלק בין גבינה אחר בשר לבשר אחר גבינה, והשתא כיון דחילוק זה אינו רק לענין בשר שבין השינים ולא לענין קינוח ונטילה או לענין משיכת טעם כפירש"י לקמן א"כ מאיזה יקשה על מה שהשוו בכאן גבינה אחר בשר לבשר אחר גבינה לענין קינוח ונטילה דמנ"ל לחלק ביניהם לענין נטילה תדע דבסמוך כתבו בעצמם ליישב לשיטת ר"ח וה"ג דרק לענין קינוח יש חילוק ולא לענין נטילה א"כ פשיטא דבלי שיטת ר"ת, אין כאן קושיא כלל וכיון דהך דלקמן לסעודה אחריתא איתמר אבל לענין קינוח ונטילה אין חילוק כלל ושפיר מקשה מברייתא דאגרא כיון דמוכח מינה דאחר בשר וודאי בעי נטילה א"כ ה"ה אחר גבינה דמ"ש כיון דלא ידע לחלק בין יום ללילה גם מה שכתבו לתרץ דמשמע אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח [והיינו דאל"כ היכן הוזכר נטילה וקינוח אחר בשר לא מהני ואחר גבינה לא בעי אפי' בבהמה] לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם אין מזה ראי' כלל דוודאי אי ניקר יפה השינים סגי בנטילה וקינוח אפי' אחר בשר. ולפי דרכם הוי להו לומר בפשיטות טפי דעיקר הקושיא מדמפרש בעצמו הברייתא לענין נטילה וקינוח וקשה מנ"ל דילמא לענין דלא בעי סעודה אחריתי רק אפי' באותה סעודה וע"כ דמשמע לי' לשון הברייתא נאכלין באפיקורן דבתרווייהו יש חידוש דנאכל באפיקורן דזה וזה נאכל באפיקורן ואי לענין סעודה אחריתי אין חידוש רק בעוף ואחר כך גבינה אבל בעוף אחר גבינה אינו חידוש דגם בשר בהמה אין להמתין וע"כ לענין נטילה וקינוח א"כ בתרווייהו יש חידוש ושפיר מקשה עלי' דר"י ברי' דר' משרשי' דאכיל בלא נטילה. מיהו לדעת הרמב"ם הנ"ל גם זה צ"ל באופן אחר קצת דקשיא מנ"ל לאגרא דלענין נטילה איתמר דילמא לענין בשר שבין השינים דאפי' ניקור לא בעי בעוף וע"כ דמשמע לי' דברייתא משמיענו חידוש בעוף אחר גבינה גם כן דזה וזה נאכלין באפיקורן קאמר וע"כ לענין נטילה א"כ מוכח דאפי' בבשר אחר גבינה בעי נטילה:
בא"ד ור"ת מפרש וכן ה"ג וכו' כוונתם דלדבריהם נדחה הך תירוץ ראשון דלעיל כיון דנטילה וקינוח מהני לעולם אפי' בגבינה אחר בשר וצ"ל דרק לענין קינוח יש חילוק ולא לענין נטילה אף שהם זכרו תרווייהו קינוח ונטילה כוונתם בלא קינוח ונטילה רק נטילה בלבד והוא דחוק ויותר הוי להו לומר לדעתם דהך דר"ח היינו ביממא דבהא יש חילוק בין גבינה אחר בשר לבשר אחר גבינה אבל בלילה אין חילוק כלל והשתא דלא סליק אדעתי' לחלק בין יום ללילה שפיר מקשה על ר"י ברי' דר' משרשי' ומשני האמת דביום אין צריך והיינו דר"ח דלקמן:
מיהו קשיא לי טובא לשיטת ר"ת וה"ג דלקמן בעי ר"א מר"י כמה ישהה בין בשר לגבינה ואמר ולא כלום ופריך איני והא אמר ר"ת אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר ומשני אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר ושפיר השיב ולא כלום והשתא לפיר"ת וה"ג דהכוונה בלי נטילה וקינוח דאי בנטילה וקינוח לא בעי כלום אפי' לר"ח וע"כ דהמקשה מפרש הך ולא כלום דאמר ר' יוחנן היינו בלא נטילה וקינוח א"כ כיון דס"ד דבגבינה אחר בשר קאמר ולא כלום וכ"ש בבשר אחר גבינה א"כ למה לו להקשות מר"ח תיקשי לי' מברייתא דב"ש וב"ה דתרווייהו מודי דבעי קינוח ואי אפי' אחר בשר אין צריך כלום היכי משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה וע"כ דהא לא ס"ד כלל דוודאי קינוח ונטילה בעי רק שהיי' לא בעי ומקשה לי' מר"ח דקאמר אסור לאכול גבינה בוודאי אפי' קינוח ונטילה לא מהני והרי מוכח לכאורה להדיא דלא כר"ת וה"ג ודוק:
בא"ד דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קי"ל הכי. לכאורה נראה דהך ודילמא שכתבו קאי על מה שכתבו ולא קי"ל הכי והיינו דלכך נהגו כך משום דאגרא סובר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ודילמא לא קי"ל הכי לכך חששו להחמיר דליכא למימר דנסתפקו אי סבר דאורייתא או לאו דאורייתא דפשיטא כיון דקאמר עוף וגבינה ולא בשר וגבינה ש"מ משום דעוף לאו דאורייתא ובשר דאורייתא אך יש לתמוה על מה שכתבו ומיהו קשה וכו' דמאי ענין זה לכאן הא מעיקרא בגוף ברייתא דאגרא קשה אי כריה"ג הא מותר לאכלן ביחד ואי כר"ע ליתני חי' ג"כ ומזה מבואר דהם ידעו דיש מקום לפרש דעוף בטבעו משונה מבהמה וחי' ולפי זה לא הי' מקום להחמיר בעוף דאפי' אי דאורייתא הוא מ"מ נאכל באפיקורן וכיון שנהגו להחמיר ע"כ משום דסברו דאגרא סובר לאו דאורייתא ולא קי"ל הכי א"כ קשיא אי כריה"ג הא בלא"ה מותר ביחד ואי כר"ע ליתני חי' וזה שכתבו בסוף דר"ת פי' דעוף אינו נדבק בשינים א"כ אכתי קשיא למה נהגו להחמיר ומ"מ יש לומר דהמנהג שחששו דילמא אין הטעם כר"ת רק לפי שאינו דאורייתא ולא נקט חי' דלא שכיח או ה"ה חי' ומ"מ אין הכרח דס"ל לתוס' דלא קי"ל וודאי הכי רק בהא נמי חיישי דילמא לא קי"ל הכי. מיהו גוף דברי ר"ת לא הבנתי דהיכי אפשר דעוף אינו נדבק בשינים והרי עיקר בשר שבין השינים נלמד מעוף דכתיב הבשר עודנו, בין שיניהם והתם בעוף כתיב ועיקר הקושיא דלא נקט חי' אינה קושיא בלא"ה דחי' דומה בשרה לבהמה משא"כ עוף גם בטעם המנהג שנהגו שלא לאכול אפי' אחר בשר עוף נראה לי פשוט דס"ל כדעת הרמב"ם כפי מה שפירשתי דעתו לעיל דמודה, אגרא דצריך לנקר השינים רק אנן קי"ל כחומרא דמר עוקבא דפשיטא דמר עוקבא מתורת חומרא החמיר ולא מדינא כמו שהוכחתי מנשים הטובלות לנדתן דמותרין מדינא לאכול בשר רק לנקר יפה השינים רק החמירו שמא לא תנקר יפה וה"ה מר עוקבא לכך נהגו להחמיר ששה שעות כנ"ל: